שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר יצחק גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

קבר אור החיים הקדוש

הבשורה על מותו של אברהם מימראן הגיעה אל משה בן עטר בהיותו בכלא. כל בני משפחתו עשו נסיונות נואשים להצילו מגזר־דין המוות התלוי ועומד על ראשו. אולם הוא לא ידע זאת שעה שבא אליו התליין והוא הופשט מבגדיו ועמד להיות מובא לשריפה. בהגותו ״שמע ישראל״, היה בטוח שאוהביו, כולל בתו וחתנו, נטשו אותו.

אותה שעה ניצב לפני המלך צעיר משוקע לחיים, בעל עיניים יוקדות. איסמאעיל הביט בו משועשע: ״מה ההאשמה? מה ההאשמה? כלום חייבת להיות האשמה? אני איני מאשים את חותנך בשום פשע.״ ״אין לך זכות להתעלל באדם על לא עוול בכפו.״ ״הוא התחייב להביא את הגשם ולא עמד בהתחייבותו.״ חיים הביט לרגע במלך בשתיקה. הינהו שליט הארץ, המלך איסמאעיל ירום הודו, משועבד לשגיונותיו, והשררה מעבירה אותו על דעתו. כל העת השתעשע בשעון־כיס מזהב, משובץ באבנים טובות, הנתון בקצה שרשרת, מתנה שהביא למלך מאירופה משה בן עטר עצמו. מדי פעם הביט בשעון וחייך מתוך שביעות רצון. לבסוף אמר לאיש־שיחו בקול נרפה מעט: ״להיות מלך משמעותו לא להיות חייב להסביר… אפילו לעצמך… את מעשיך. השרירותיות היא זכות מזכויותיו של המלך. מעשיו נעלים מבינת בני אנוש.״ ״רק מעשיו של האל נעלים מבינת אנוש. דבריך הם חילול שם אללה!״ הטיח בו הצעיר.

״שתוק, חצוף! אינך רוצה ללכת בעקבות חותנך, אשר ברגע זה ממש מובל אל השריפה. אתה חושב שתוכל למנוע זאת? אדרבא. נסה! שלוש דקות של תפילה. ואז נרד שנינו, אתה ואני, אל המרתף. אם מאיזושהי סיבה נתעכבה ההוצאה להורג, סימן שאללה הקשיב לתפילתך. אם לאו — תוכל, תמורת כופר, לקבל את גווייתו של חותנך.״ כשירדו השניים למרתף הכלא, ניצב שם משה בן עטר, ערום ורועד, והתליין לידו. איסמאעיל קרב אל הנידון, חייך אליו ואמר: ״כלום חשבת שאתן לבחיר־יועצי למות ככה? מה עוד, שלאחר מותו של השר אברהם מימראן, נתפנה מקומו. ומיהו האיש שיעז להתחרות בך על המשרה, מוסא אבן עטר? החלטנו ברוב חסדנו לאפשר לך לקנות את נפשך תמורת כופר של עשרים כיכרות כסף. קום, לבש את בגדיך. מלאכה רבה ממתינה לך!״ והמלך יצא. משה בן עטר פרץ בבכי, ספק של כאב, ספק של אושר, ואולי של שניהם יחדיו, על כתפיו של חתנו. שעה ארוכה בכה הזקן ושעה ארוכה עוד תקפו אותו התייפחויות. חיים בן עטר עזר לו להתלבש וליווה אותו אל ביתו. המלך עמד בהבטחתו, והרעיף על משה בן עטר כיבודים ותפקידים מן הרמים בממלכה. לא רק על היהודים ניתן למשה שלטון ללא מצרים. גם על המוסלמים ניתנה לו שררה. כיוסף בשעתו, רק המלך עצמו ניצב מעליו. אף־על־ פי־כן, זוהרו הועם. חוש ההומור שלו נעלם. גידיו חשבו להתפקע מרוב מתיחות. וגרוע מבל — הוא החל לפתח תסביך רדיפה מוזר. היה סבור שהכל מתנכלים לו. עבד כמו מטורף, מהשכם בבוקר עד שעות מאוחרות בלילה, עד שהתיש את עצמו, ויום אחד עצם עיניו העייפות, ושוב לא קם.

ביום קבורתו של ר׳ משה בן עטר ז״ל נפתחו ארובות השמיים ומטר סוחף ניתך על הארץ. רבים ראו בכך נס, כביכול עמדה להם זכותו של המנוח, והיו נכונים להעניק כתר צדיק וקדוש לאיש, שכל חייו היה עסקן ממולח ואיש עסקים מפולפל, המוכן לעתים לשים את נפשו בכפו למען טובת הנאה גשמית חולפת. חיים בן עטר ראה בכך את צחוק הגורל, שאותה בצורת שהכריעה את שני ענקי הנגידות, אברהם מימראן ומשה בן עטר, הסירה את עולה מעל הארץ רק לאחר שנפטרו שניהם מן העולם. חיים בן עטר ניצב מעל קברו הפעור של חותנו ותמך באשתו המבכה את אביה: הוא לא זכה לנכד… כל טוב העולם היה לו, אבל נחת לא היתה לו… השאיר מאחוריו יתומה מאב ועוד יתומים רבים — כל היהודים שבמאגרב. במה מבין הזקנים מחו על כך שאשה מספירה את המנוח הנכבד, אך פאסוניה לא היתה האשה שתיכנע ללחשושי זקנים. היא ניצבה לפני הבור, כשגשם זלעפות ניתך עליה, ודמעותיה נמהלות בברכת האלוהים, אותה ברכה שכה בוששה לבוא.

חיים לא יכול שלא לחשוב על שקר הכבוד והבל העושר. ככל שגדול עושרך, כן גדול יותר הכופר שעליך לתת בידי השטן כדי להציל את צווארך משחיטה. ועתה, חיים בן עטר ורעייתו פאסוניה, בתו היחידה של הנפטר, ירשו את העושר הזה. עם תום ימי השבעה, יהיה עליו לשבת עם יועציו ופרקליטיו של המנוח. חיים בן עטר רצה לברוח מכל זאת. למצוא מקלט בין אותיותיה של התורה, שהן כמו זיקוקין די־נור, כמו נתזים של אור בחשכת עולמנו. ״אלי, אלי הטוב, הלוואי והיית פוטר אותי מהעול הזה — עזבונות, ירושות, עסקים…״

שבע שנים רדפה אחר חיים בן עטר ואשתו פאסוניה מארת עזבונו של המנוח. שבע שנים רעות ומתישות שזה אך החלו.