מורשת יהדות מרוקו

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'

בעריכת מיכאל אביטבול

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

חיי הכלכלה של יהודי המזרח והמגרב בתקופה העותמאנית ובזמן החדש לא זכו, עדיין, לניתוח מדעי ולתיאור מפורט. בספרי המחברים הקלאסיים על תולדות הכלכלה היהודית, כמו קארו, סומברט, רופין ושיפר, אין כל התייחסות לנושא זה. יש מן החוקרים בני־זמננו, המזכירים במלים ספורות כי רבים מהיהודים בארצות האיסלאם עוסקים במלאכות, ומהם בעלי־כשרונות אמנותיים עדינים העושים בזהב ובכסף.

הנדל ווישניצר שהקדישו ספריהם לבעלי־מלאכה יהודים, פוטרים את הקורא בכמה משפטים כלליים. הראשון יודע לספר, כי בין מגורשי ספרד שבאו למגרב היו אנשי תרבות ומעשה, וביניהם אומנים, והיו שתיקנו תוצרים ליושבי המדבר. הוא מסתמך רק על עדות אחת, של קונסול צרפת בסוף המאה הי״ח, בדבר מיגוון המקצועות בתחומי האומנות כפי שמובאת על־ידי הירשברג.

וישניצר שספרו מקיף ויסודי יותר, כותב כי ידוע שהיו אומנים יהודים בלוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, ומציין כמה מקצועות בהם עסקו היהודים בארצות אלה. אולם לדבריו, אין נתונים מוסמכים לפני המאה הי״ט. כמו כן, הוא אינו מביא את המקורות והעדויות מהמאה הי״ט: וכפי שנראה להלן הנחותיו אינן נכונות.

בספרו תולדות היהודים באפריקה הצפונית, מקדיש מו״ר ח״ז הירשברג פרטים רבים למעמד הפוליטי־חברתי של היהודים. כאשר הוא מתאר את חיי הכלכלה של יהודי מרוקו, הוא מתרכז בשכבה הגבוהה של היהודים, שתפשו עמדות אצל הסולטאנים כסוכנים, חוכרי־מכסים, תורגמנים, מזכירים וסוחרים שניהלו קשרי מסחר בינלאומיים. אולם פשוטי־העם, שהם המוני בית ישראל, שהתפרנסו ממלאכות, מייצור כלים ומזון, משיווק תוצרתם ובשירותים, כמעט אינם זוכים לתשומת־לב: המקורות היהודיים והזרים הרבים אשר מאירים נושא זה לא נוצלו. אשר למאה הי״ט, מביא הירשברג רק את דברי הגרמני רוהלפס (Rohlfs) שסייר במגרב בשנות השישים של המאה הי״ט, הכותב על יהודי ואד דרעה וואד זיז כי הם עוסקים פחות במסחר ויותר במלאכה כגון: נפחות, נגרות, סנדלרות וחייטות.

התרגום העברי לספרו בצרפתית של שוראקי על יהודי צפון־אפריקה דן במשפטים ספורים על חיי הכלכלה של יהודי מרוקו במאות הט׳׳ז-י״ז, ומזכיר שמות של משפחות יהודיות אמידות שמבניה יצאו סוחרים גדולים ודיפלומאטים, וזאת מתוך 4-3 עמודים המוקדשים לנושא זה מימי־הביניים עד הזמן החדש.

את החסר שם השלים שוראקי במהדורה אנגלית לגבי המאות הי׳׳ט-כ׳. על עיסוקיהם של יהודי מרוקו באומנויות במאה הי״ט, כפי שנמסר על־ידי תיירים בני עמים שונים, מבסס הוא רק על עדותו של קצין צרפתי שסייר שם בין השנים 1884-1883, ושכתב על היהודים בצורה שלילית ומסולפת. לדעתו הם עצלים וחלשים, הנחה שחזר בה לאחר־מכן.

על תקופת החסות הצרפתית מספר שוראקי כי מעל לשליש מכלל האוכלוסיה היהודית במרוקו עסק בייצור ובמלאכות: הרוב — במלאכות המסורתיות שעסקו בהם במשך דורות: טכסטילים, עורות, צורפות וכד. הוא מדגיש את הפרודוקטיביות של תפוצה זו.

ספרו של זעפראני מבוסס בעיקר על הספרות הרבנית של חכמי מרוקו, אותה בדק באופן יסודי, ודלה ממנה מלוא חופניים פרטים על אומנויות שליהודים היה בהם חלק. אולם תנא ושייר, ולא היו לנגד עיניו כמה מספרי התשובות של רבני מרוקו. כן לא נוצלה ספרות התיירים האירופים שביקרו במרוקו, ורשמו פרטים על חיי החברה והכלכלה של היהודים.

במונוגראפיות על קהילות במרוקו מצויים יותר נתונים על יהודים כבעלי־ מלאכה ופועלים. למשל, עבודתו החשובה של ח׳ בנטוב על פאס, המבוססת על רישומי פנקס בית־הדין מסוף המאה הי״ז ותחילת המאה הי׳׳ח; הדיסרטאציה של הגב׳ גרבר על החברה היהודית בפאס משנת 1450 עד שנת 1700. על מראכש ומכנאס פורסמו נתונים מסוף המאה הי״ט על־ידי Ribbi. אשר לצפרו, ראוי לציון חיבורו המקיף של הרב ד׳ עובדיה אשר פרסם מקורות וסקירה על חיי היהודים בעיר זו, ולאומנים הוקדש מקום מיוחד בספר. אולם אף אלה לא נעזרו בעדויותיהם של האירופים שביקרו במרוקו.

מטרת חיבור זה לסקור ידיעות על האומנים והפועלים היהודיים במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כפי שמשתקפות בכתביהם של נוצרים, בייחוד של אנגלים וגרמנים שביקרו במגרב, ולהשוותם עם המקורות היהודיים. כידוע, לא נוצלו עדיין העדויות הרבות המובאות ביומניהם של תיירים אירופים, על ההיבטים השונים של חיי היהודים במרוקו, ואף כאן לא נוכל להצביע אלא על חלק מהם.

רבי משה בן צור הנקרא " אברהם העברי " מגולי ספרד, ועל פי שמו זה ניכר נכי היה לראשונה מן האנוסים משך זמן מה ובבואו לפאס שב ליהדותו ויחשב שם לאחד מהחכמים הגדולים שבעיר. רבי דניאל בן רבי יוסף טוילדאנו, בן משפחה מיוחסת ועתיקה בעיר טולידא שרוב אנשיה נדדו בעת גירוש ספרד, איזה לפורטוגל ואיזה לטורקיה ומהבאים לטוריה לעיר שאלוניקי היו גם רבי יוסף ובנו רבי דניאל, וזה האחרון נסע מסבה לא נדע שחאה, משאלוניקי לפאס.

ויהי שם לראש ישיבה וגם נין לו האחד ובמיוחד " ראש חעמי קשטילייא " ובכל זאת לא נודע אם השאיר אחריו איזי חבורים, אכן ממנו נשאר חוג משפחה גדול רבת אוכלוסין טרבת השפעה בקרה יהודי מארוקו עד הדורות האחרונים.

רבי יוסף הכהן אחד מחכמי פאס בדור הזה, ולא נודע אם מגולי ספרד או מן התושבים היה. הוא היה חותנו של רבי אברהם גבישון מתלמסאן ויחליף אתו מכתבי ידידות גם התרועע עם רבי אברהם עוזיאל הנזכר למעלה בפאס.

רבי שלמה בן מלך נולד בפאס סביב לשנת ר"מ ושם רכש לו את ידיעותיו בחכמת הדקדוק ובלימוד התלמוד, לפני שנת ר"ץ זמן מה נסע באיזה מערי המערב ואחר כך הלך לטורקיה, וכנראה כי מפני מצבו החומרי נחלץ להעתיק מושבו, שם בעיר קונסטונטינופנול ישב רבי שלמה בן מלך ויחבר בשלש שנים את ספרו " מכלל יופי ".

שם בהקמתו יאמר  " ואני בראותי כי בכל המערב ובפרט בפאס עיר מולדתי עיר ואם בישראל אשר בה לומדים מקרא יותר מכל בעיירות אשר ראיתי גם במלכות תוגרמא אשר באו בה רוב קהלות ספרד י"צ ".

בספרו זה השתדל ביותר להעיר על הטעויות והשגיאות העלולים לבוא בקריאת במקרא, ולהודיע באופן קריאתם על פי הדקדוק. רבי שמעון בן לביא, בהיותו ילד קטן בא בין הגולים מספרד לפאס, וילמוד שם, ביחוד שם פניו ללימודי הקבלה ויעמיק בם.

סביב לשנת ש"ט נסע מפאס ללכת לארץ ישראל אך בדרכו עבר אל טריפולי הברברית ושם ראה את יהודי העיר ההיא במצבם הרוחני שפל ונורא מאד, כנראה אחרי אשר נכבשה טריפולי אז בידי התוגרמנים ורבים מנכבדי היהודים שבה הלכו שבי, בשנת שי"א, או אולי הכיבוש שכבשו הספרדים את טריפולי עוד לפני כארבעים שנה בשנת ש"ע.

והיהודים היו אז לשלש כנודע, השאיר רושם עוד עד העת שבא רבי שמעון לביא שמה, והוא ברואותו כי יהודי טריפולי ריקים ומנוערים נשא לבו להתיישב ביניהם וללמדם תורה ודעת, שם ישב לו הרב הזה שנים רבות ויהי מרביץ תורה בתלמידים רבים.

הוא מת בשנת שמ"ה לפי קבלת חכמי טריפולי, ואם כן חי רבי שמעון לביא כמאה שנים. מחיבוריו נדפסו " כתם פז " פירוש ארוך על הזהר, שני חלקים ופיוטים אחדים המפוזרים במחזורי אפריקה, ומהם נודע ביורת הפיוט " בר יוחאי ".

גם חיבר ביאור מלות זרות שבספר הזהר, שמהם נראה כי היה רבי שמעון בקי בשתי הלשונות ערבית וספרדית. בספרו " כתם פז " נמצאהו כבר פלוגתא של בן דורו רבי יוסף חייט ומדבר אתו קשות.

רבי אברהם בן זמרא, מגולי ספרד, הוא הלך ראשונה לאלג'יריין ויתמהמה שם זמן מה, ואחרי כן נתיישב בעיר אספי במרוקו. עוד בהיותו בספרד התרועע עם אנשי שם ויהי לו יד ושם בין שרי המדינה, וכן גם אחר כך בעיר אספי ששם נמנה לרב העדה, התודע אל נכבדי העיר בכלל ויהי לו השפעה ויכות פעולה.

כי היה חכם גדול ומשורר ומליץ נפלא נוסף על יחוסו ומשפחתו הנכבדה.

במעט השירים שנדפסו ממנו על ידי רבי אברהם גאבישון בן דורו אפשר להכיר מיד כי הגדיל רבי אברהם בן זמרא לעשות בידיעות השיר,  על שיריו שפוך חן ויופי מיוחד, אף מובעים הם בניבים ובמלים מצלצלים עם רעיונות נעלים. הוא ידע את שתי השפות העברית והערבית על בורין וישר בהם, גם התאונן על בני דורו הערירים מן החכמה הזאת ואינם שמים לב לה, רבי אברהם גאבישון יספר עוד אודותיו ויאמר.

" כי חכמי דורו היו קוראים לו לרבע אברהם בן זמרא  " גורן נכון " ….שהיה " מורה נבוכים " שגור על פיו ובמפרשיו, וכל ארבעה ועשרים ופירושי רוב הפוסקים ובשתופי כל מלה שאפשר שתשתתף בהם אותה מלה, ויעשה בשיתופי אותה המלה בתים מחולפים כאלו הוא…."

רבי אברהם אריבאס

מחכמי ארץ ישראל. ממקובלי צפת. מתלמידי האר״י [רבי יצתק לוריא]. הובא בספר ה״חזיונות״ לרבי חיים ויטאל.

אטלס עץ חיים

רבי אברהם אשכנזי

״גאון עוזינו, הודינו והדרינו, הצבי ישראל, ראש גולת אריאל, אבי התעודה, מעלת הרב הגדול, מעוז ומגדול, עטרת ראשינו, וצניף תפארתנו, מרן מלכא ראשון לציון אחד היה אברהם״. בתוארים אלו עיטר הגאון רבי אליהו מני את רבינו, בתקופה ההיא שבה חיו ופעלו גדולי עולם ממש, וכשבאו לכתוב תוארים ושבחים, צמצמו ומיעטו מאוד בהם, ודקדקו על כל אות ותג וישבו עליו שבעה נקיים מכח זהירותם לבל יכתבו דבר שאינו מדויק ואינו אמת.

כשלושים שנה כיהן רבינו הגדול בירושלים דדהבא כדיין כראב״ד וכראש הרבנים וראשון לציון. נהג נשיאותו ברמה, כאשר כל גדולי דורו קבלו מנהיגותו בהערצה לרוב גדולתו בתורה. לא היה דבר קטן או גדול שלא נועצו עם רבינו מכל קצוי תבל, כעדותם של חכמי ורבני בית אל. ״מי בראש, הרב הגאון המפורסם פאר החכמים נר ישראל ראשון לציון מאור הגולה אחד היה אברהם, הרגיל ובקי בהוראה מימי נעוריו, ומכל קצוי ארץ וים רחוקים מריצים אליו שאלותם, וכמלאך ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו…״. למרות זאת רק מעט מן המעט נודע לנו מאישיותו ותולדות חייו, ורב הנסתר על הנגלה בתולדותיו. כי לרוב הענוה שהיתה בו לא יכלו להכיר גדולתו, ורק טפה מן הים ניתן לנו לכתוב, וזאת מתוך מה שהוא גילה במקצת.

היה ראשון לציון בעיה״ק ירושלים בשנים תרכט-תר״מ. נולד בלאריסה שביון בשנת תקע״א 1811] מגדולי דורו היה, חכם מופלא שכולל את מכלול החכמות. ידיו רב לו בנגלה, בתשובות ופסקים, בהוראות, בכתבי רבותינו הראשונים. אך להפתעתינו נתגלה לנו בימים אלו שגם בתורת הסוד היו ידיו מרובות, וזאת על ידי טופס של ספר ״עץ חיים״ למהרח״ו דפוס קארעץ שנתגלגל לידינו, ובו עשרות הגהות בכתי״ק בגליון, המכילים חידושים משלו וגם הפניות לשאר כתבי האריז״ל, כדרכו בכל ספרי הקדמונים. כך שחכם זה שלם היה בתורתו, וכלל בתוכו את כל פרד״ס התורה ממש בעיון ובקיאות עצומה.

עדות לדברינו, על גדלותו במדה בלתי משוערת, נמצא בהספד שנשא עליו בן-דורו הראשל״ץ רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל, וכה הם דבריו: ״הנמצא כמוהו גאון מפורסם בקי בכל הש״ס וגם בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, כל תשובות הרשב״א כמאן דמנח בכסתיה, כל שיטות מקובצות לרבנו בצלאל, שיטת הרמ״ה ז״ל בקי בהם״.

ואכן הבקי ורגיל בכתיבותיו של המחבר, רבי אברהם אשכנזי, יווכח לדעת שרוב ככל הציטוטים שמצטט, בתשובותיו, בדרשותיו או בשאר חיבוריו, לדברי התלמוד או הראשונים הכל מובא בסטיות דקות מהנוסח המצוי לפנינו, והסיבה היחידה היא שרשם את הכל מדעתו ללא עיון בספר. ודבר זה הוא מבהיל על הרעיון ממש.

בשנת התשנ״א זכינו ויצא לאור כרך עמוס מרובי תשובותיו של המחבר, מתוך כתב-ידו, ומתוך שאר ספרי חכמי ורבני דורו. בהקדמות לספר זה, הובאו דוגמאות מספר לבקיאותו וכח זכרונו המופלג, והוכח שבתשובות מסויימות שהוא מעיד על עצמו שלא היו לפניו ספרים כעת כותבו את התשובה אלא ״כל הכתוב מריש ועד כאן רשום מכרוני… ואחר היותי מוטל על ארש דוי ואין בי כח לחפש אחר ספרים״, ובתשובה זו הוא מזכיר עשרות מקורות שונים כמו: דברי חכמי התלמוד, הרשב״ם, הרמב״ם, הרב המגיד, רבינו חננאל, רבינו נסים, רבינו ירוחם, ריב״ש, רבינו בצלאל אשכנזי, טור, שלחן ערוך, בית יוסף, אבקת רוכל, מבי״ט, ש״ך ועוד – הכל מתוך זכרונו. ולמי שבקי בתורתו ומשנתו, נהיר הדבר שאכן כך היא האמת ממש בלא גוזמא כלל.

ספרייתו של רבי אברהם אשכנזי משופעת היתה בחיבורי הראשונים וגדולי האחרונים, מהם בדפוס מהם בכת״י, וחיבתו להדפסת ספרי הקדמונים נודעת מתוך הסכמותיו שנתן להוצאת  ספרי הראשונים מכת״י, כגון לחידושי מהו״ם חלאווה על מסכת פסחים ועוד.

ספריו הרבים לא שמשוהו לעיון קל בלבד, אלא ברובם הוא הגה שנה ולמד מכריכה לכריכה, והטמין בגליונות ובין השיטין את השגותיו, חידושיו או תיקוניו בדברי המחבר.

הגהותיו המרובות הן מחזיקות ברכה לעצמן, ומצטיינות בתמצית הפסק והפניות לשאר חיבורים הדנים בפסק זה, או למחבר זה שמאיר סוגיא זו במקום אחר בספריו. כאשר על הרוב כל הגהה שכזו תנהיר עיני הלומד בסוגיא, ותבהיר לו על נכון את מגמת המחבר ופסקו.

כאלו הם הגהותיו על כל תשובות הרשב״א לחלקיהם, שמהן נודע לנו על: הגהותיו לחלק א׳ וחלק נוסף, שהיו בספריית אב״ד ירושלם רבי יוסף מרדכי הלוי זצ״ל, ונשלחו בטעות לגניזה ואבדו. הגהותיו לחלק ב׳ הנקרא ״תולדות אדם״, הנמצאים בטופס שבספריית ראש ישיבת ״אהבת שלום״ תכב״ץ הגר״י הלל שליט״א. הגהותיו המרובות לחלק ג׳ נדפסו בסוף הכרך של תשובותיו הנ״ל. ונקוה שיתגלו גם שאר החלקים עם הגהותיו בעזה״י.

כמו כן נמצאים תח״י מכון אהבת שלום ספרים נוספים מספרייתו, שאף בהם נמצא הגהותיו, כמו ״שו״ת ר״י ן׳ מיגש״, ספר ״פאת הים״ להר״י מאייו, ספר ״עץ חיים״ למהרח״ו כנ״ל, ועוד.

ואלו הם חיבוריו:

א]         ״שו״ת מהר״א אשכנזי״. כרך גדול ובו תר״ז עמודים עמוסים מתשובותיו וחידושיו, יצא לאור מתוך כתב ידו עם השלמות מהנדפס בספרי חכמי ורבני דורו, בהוצאת ״אהבת-שלום״ שנת תשנ״א. לספר זה הוקדם מבוא ארוך לתולדות המחבר, תקופתו

וכתביו.

ב]         ״שמרו משפט״. והוא ביאור רחב לספר ״חוקות הדיינים״ של רבינו אברהם ב״ר שלמה ן׳ טאזארטי תלמיד הרשב״א. נדפס בג׳ חלקים על ידי הראשל״ץ רבי יצחק נסים זצ״ל בהוצאת מכון הרי פישל, ירושלים תש״ל. בספר זה נמצא גם הגהות וחידושים מבנו

של רבינו, רבי יצחק אשכנזי שקראם: ״כונן לחקר״.

ג]         ״התקנות והסכמות״ ומנהגי עיה׳׳ק ירושלם ת״ו, נדפס בירושלם בדפוס ישראל בק בשנת תר״ב, ובשנית בשנת תרמ״ג. ספר זה חיברו רבינו על פי בקשת הראשל״ץ רבי אברהם חיים גאגין

זצ״ל, יחד עם ריעו רבי יעקב קאפילוטו.

]           קונטרס ״ישמח משה״, פסק דין ארוך במשא-ומתן של הלכה ופלפול בענין צוואת השר נסים שמאמה. נדפס בירושלים בשנת

תרל״ד, ונכלל כולו בספר תשובותיו של רבינו הנ״ל נאות א׳].

ה]         ״דרך אניה״. דרושים נפלאים משופעים בבירורי הלכות ופלפולי דאורייתא, נמצאים בכת״י המחבר באוסף בניהו, וערוכים

לדפוס על ידי מכון אהבת שלום.

ו]         ״תקנות ירושלים״ המכיל תקנות והסכמות וגם יו״ל ספרו

חקת הדיינים בירושלים.

הראש״ל אברהם אשכנזי נפטר בירושלים ביום ט׳ בשבט התר״ם [1880], ופטירתו השרתה אבל כבד בכל ארץ ישראל.

הוא נקבר בהר הזיתים ועל מצבת קברו נחקקה כתובת זו:

מ״ק. וי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא, ח״ק אבד לדורו, אוי כי ירד אש מן השמים, נפלה עטרת ראשנו מלכא ורופילא, אין לנו תמורתו, מושיע ורב, אוי מה היה לנו ותחשך הארץ, אבד חסיד, אשכול הכופר, שקדן בתורה, הגאון המפורסם, ראש״ל מלך רב, אוי לו לדור שאבד אבינו רוענו, הרב הגדול משיירי כנה״ג, עמד בפרץ ירושלם ומשל ממשל רב, הלא הוא המדוכא ביסורין כמהר״ר אברהם אשכנזי זצוק״ל, מ״ק ביוום ט׳ שבט, ש׳ חש״ך ה׳ש׳מ׳ש׳ בצאתו שכיב רב תנצב״ה.

הראש״ל רבי אברהם אשכזי נספד אחרי מותו בספר ״שבט שמעון״ חלק ב׳ פרשת תצוה, בספר ״מגילת קינות״, בראש ספר ״גי חזיון״, ובספר ״אברהם את ידו״, חלק ב׳ דרוש ט׳ לשמועות, ובספר ״איש אמונים״ דרוש ז׳ להספד.

קובץ חידושי תורה "מקנציאל״, גלית כה, תמוז תשנ"ו

 ומחר ביום ב׳ של חול המועד באו שכינינו ואמרו לנו ליתן להם דמי הקורות שנשארו כמו שנטלו חביריהם והוכרחנו לתת להם וכל א׳ נתפשר עם בעלי החצר יש שנתן מאה מתקאלים לחצר ויש שנתן שלש מאות ויש שניתן חמש מאות מתקאלים ונטלו ממנו ממון רב בע״כ. כי המלכות היתה עדיין רופפת בידי יר״ה. ומלבד זה נתנו כל מי שיש לו בית מקורה סך חמשים מתקאלים לבית כדי לפרוע ההוצאות שהוציאו הקהל הנז׳ לצורך החזרה לעיר. ואחר המועד התחלנו לגדור פרצות העיר ולסתום מקומות הפרוצים ולקנות קורות ולוחות ודלתות. והיו העם טרודים טרדה גדולה כל איש לתקן ביתו לדור בו ונפנו מעסקם ועניינם. והלכו הקהל לפליל ס׳ תאוודי עז״א ואמרו לו שיכתוב ליר״ה על אודות האלג׳אמע שבנה המזי״ד בעירנו וכתב הפליל שהוא אסור בהנאה מכל צד, אם מחמת שנבנה מקברי ישראל שהוא אסור בהנאה, אם מחמת שהפועלים הבונים ובעלי הסיד היו פורעים אותם מדמי מים שרופים שגזל מישראל. אם מחמת שבנאו בקרקע גזולה ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והאלסמע׳א שהיתה בו. ובאו בו פריצים וחללוהו ונתצו את הבית את אבניו ואת עציו כדין בית המנוגע והיה תל עפר לא יבנה עוד כעיר הנדחת. ואם באתי לספר גודל הבית והקורות הגדולות ושכללו ביופי מאד באבני שיש ירק ואדום וכו' ונשאו העצים והאבנים והעפר לבנות בהם חמא׳ם סכו׳ן (בית מרחץ חם) אל מקום טמא, ויראו גוים

ויבושו הן נסתר תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, וחורקים שיניהם עלינו, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדבר עמנו. ואדרבא מלאך רע עונה בע״ב אמן. וחזרו לדבר עלינו ועמנו טובה ולשון רכה, כי נפל פחד היהודים עליהם. בראותם כי היה ה׳ עמנו לכל האותות והמופתים שעשה עמנו בהשגחה פרטית. ויהי איש מצליח המלך יר״ה ברצות ה׳ דרכיו. וקם מולאי סאלמ׳א אחי המלך יר״ה ומרד ובא למשפחת אלחייאג׳ ומרדו עמו ושלה להם המלך בהתראה אם לא ישובו לכסלה ימחול להם ולא אבו לשמוע לו. ויצו המלך ויעבירו קול בכל מלכותו ונתקבצו חיל רב כחול אשר על שפת הים. והלך המלך עמהם להלחם במשפחה הנז׳ ויעזרהו ה׳ וינצחם ואכלם והממם מהומה גדולה. ו

מולאי סלאמ׳א ברח ונהרגו מהם הרבה ונכנעו מאד והניח עליהם שד אחד ליתן לו מאה ככרים ופרעו הכל ע׳׳י השר הנז'. ואח״כ קמו משפחת פלשתים איי׳ת ימו׳ר ומרדו בו וקבץ המשפחות והלך להם ואכלם והממם עד שנכנעו לו ובאו עמו וקבלו עליהם לשמור הדרכים. ואח״כ תפש שרי טיטוא׳ן באומרו להם למה נתנו למר סאלאמ׳א הממון של המזי״ד ופרעו לו הכל ובאו כמה משפחות מארץ מרחק והסכימו על מלכותו כי מאת ה׳ היתה לו. ואח״כ גזר המלך לסתור המבצר שבנה המזי״ד לנוכח בית הקברות שלנו, והוא היה בעברנו שבחיי אביו הידה עולה למבצר הנז׳ וראה הנשים בוכות על קברי בעליהן ושלח לסתור אותם ופעמים אחדות שלח לנו ליתן לו ככר כסף ואם לאו יוציאו המתים מן הקברות.

וכן עשה התחילו משרתיו לסתור כמה קברות וכראות היהודים זה קמו ועמדו וקבצו הממון הנז' ונתנו לו. וכמה פעמים תפס הת״ח בכבלי ברזל ליתן הקהל בעדם ממון ועלילות ברשע שלו אין להם מספד. ומעולם היה רצועת מרדות לישראל. ואפילו לגוים וברוך מאבד הרשעים. ואח״כ חזרו ובאו כל הקהל והחכמים מארץ גלותם ומן ההרים אשר נפוצו שמה. וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי, וגם חזרו ללבוש בגדי ירוק עם היות שקטרג בפני יר״ה על זה שופט א׳ וכעס עליו וא״ל מה לך תדבר ע״ז אני איני עושה אלא: מעשה אבי יר״א ונתמלאת העיר באוכלוסין שבאו לדור אפי׳ מעיר אחרת וקהלות אחרות.

וברוך האל אשר לא השבית לנו גואל, ועם היות שאין המנהג לברך המלך כמו שכתוב במחזורים, זה המלך אנו מברכין אותו ביום ש״ק ויו״ט בבתי כנסיות, כי הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה. כי גם המס שהיו נותנים פה הקהל לאביו פיחת להם ממנו ואמר להם שיתנו סך אלף אוקיות בכל חדש דוקא ויש בכללם כל המסים ואפי׳ כסף גלגלתא. כי אינו עושה ממלכתו כ״א על פי דיניהם בין לאומות בין לישראל וחתימה מעין פתיחה.

ומה נספר על הצער כשהיינו גולים בהאלקצב׳א מענין קבורת המתים שלא היינו מוצאים קוברים, כי הדרך רחוקה משם להאלגיס׳א של בית הקברות ששם היו קוברים הנהרגים מחוץ לעיר, ועוד היו עושין המת על גבי ב׳ קורות ארוגים בחבלים ואח״כ כופתים את המת על הקורות ונושאים אותו על כתפיהם ד׳ אנשים והולכים במרוצה ולא היינו מלוים את המת אלא עד השער והיו מוליכים עמהם שר השער מפני פחד אויב. ומה נדבר על צער טבילת נשים שהיו הולכים לטבול בנהר והיו הגוים צופים ומקובצים לראות בבנות ישראל ערומות וכראותי הצער והביזוי הזה עמדתי וקבצתי ובניתי מקוה מים כשיעור ונתמלא בגשמים וכשהיו מתמעטים המים היינו עומדים על שואבי המים להשקות אותו על ידי המשכה כדין והיו טובלים בה והיינו תוקעים בשופר בכל ע״ש כי המקום היה גבוה, מאד ושוקעת החמה ועדיין לא חשכה והעם הם עדיין שואבי מים מן הנהר והיינו עומדים בפתח השער למנוע העם מלשאוב מים. ויגענו ולא הונח לנו עד אשר הניח ה׳ לנו מסביב וחזרנו לעירנו תהלות לאל.

הפעם אודה את ה׳ על נסים ועל הנפלאות. שעשה עמנו לטובה אות. ונשיר ונודה לפניו ברוב ההודאות. כי הוא אלהי הצבאות, ושדד המערכות. והשפיל המלכות. ומי שהראנו בראשונים יראנו באחרונים. הבוגדים ריקם. שבעתיים אל חיקם. ומפני שאחז״ל אלמלא חזקיה הנביא ע״ה אמר שירה במפלת סנחריב הוא היה משיח אלא שאמר מודעת זאת בכל הארץ ואנו באזננו שמענו ועינינו ראו ולא זר נסים שנעשו לנו ממש כיציאת מצרים, לכן יסדתי אני הצעיר שיר הודאות להודות להלל לפניו יתברך לבל נהיה מכפויי טובה ח״ו. ובכל חג הפסה אנו אומרים אותו בבהכ״ן שלנו. שיר חדש לנו׳ יום ליבשה. וסי׳ אני יהודה בן עטר בן עובד. התחלתיו ביום ש״ק בחלום. לנשמת.

ישורון ישורון /בכל שמן ורזה/ ברוך שעשה לי/ נס במקום הזה.

 הללו כמהם/ המשפיל גבוהים /הודו לאלהים רדנה אלהינו זה.

ברור

ועיני כבריכות/ שדד מערכות /והשפיל המלכות נמס נמבזה.

ברוך

דרך על במותיהם/ הרג בחיריהם/ זד יהיר לץ מהם הוכה על החזה.

ברוד

הוציא עם סגולה /מעיר התחלה /בנה בה בית תפלה נבל בעיר הזה.

ברוך

ברצות ה׳ דרכי איש /ישראל לא ימישתוך אהלי דת אש מזה בן מזה יזה. ברוך

נבזה, חדל אישים /ביתו אשפה השים /קומת עצי ברושים הפיל וכמה ארזי.         ברוך

עטרת זקנים וזקנות /בחורים עם קטנות ישבו בעיר עליזות כנבואת נביא וחוזה.   ברוך

טוב ה׳ למעוז /למלכו הוא יתן עוז /בן דוד אשר לו

ברוך

רוב הודות לאל תנו/ על אשר גמלנו/ טובות עשה עמנו /נסים במקום הזה.          ברוך

בן עובד אלהים /ישוב יראה נגוהים /אזי נשמת עם רוהים/ וקרב זה אל זה.          ברוך

תם

ובקיץ ש׳ תקנ״ג -1793 חזר עוד מולאי סלאמ׳א ומרד והלך למשפחת אמהאורס א״ש והמליכו אותו וגנב דעתם שיתן להם ממון רב ובאו עמו כמו ד׳ אלפים עד אגורא׳י ונכנס הוא, לבדו וישב בבית התיפלה עד עת ערב ונתנו לו היהודים דורון ושמח בהם והבטיחם שלא יוזקו כלל. והלך עם כל המחנה למקנא׳ס ושלח לשרים של העבדים לצאת לו וענו אותו בביזוי ולא הרגישו בו. וכשמעו עשה עצמו כאלו לא דברו עמו והלך בלילה וברח. והמחנה כאשר ראו ברח גבורם המה כשלו ונפלו תעו במדבר ויצאו הפלשתים והעבדים והפשיטום ערומים ונהרגו הרבה מהם והרבה שנפלו לבורות שיחין ומערות כי לא היו יודעים אותו המדבר וחזרו כולם בפחי נפש ערומים מכל. ואפי׳ מולאי סאלאמ׳א הפשיטו אותו והניחוהו ערום כי המשפחות אשר היו עוברים עליהם אכלום הממום, כן יאבדו כל אויביך ה׳. ויש ממשפחת אמהאוו׳ס שחזרו לאגורא׳י ערומים והיו יהודים מחרפים אותם בחרופים וגדופים ומשום איבה היו מקבצים להם צדקה ונותנים להם לכסות בשר ערוה. כי המשפחה הנז׳ היו רודפים והורגים כל הנקרא בשם עברי והם צוררים לנו. והמקום יתמלא עברה עליהם אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. ומי שהראנו בראשונים יראנו באחרונים. ויעשה עמנו לטובה אות כיר״א.

ובשנת תקע״א – 1811 –  ברביעי בשבת כ׳ לסיון באה שמועה רעה שנשרפו במקנא׳ס ג׳ בתי כנסיות וארבעה ספרי תורות וכמה ספרי קדש מה ששווה יותר מארבע אלפים אוקיות מכ׳׳ט, לבד כמה הצרות שנשללו ונשרפו בלהבה הבאה מבתי כנסיות ותהום כל העיר וכולם לנו ברחוב העיר אנשים ונשים וטף. כי ראו שנכנסו כמה מאות גוים. והשר גזר ע״פ המלך יר״ה לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זאת והמה עזרו לרעה. ובאותו ערב היה רעם גדול וגשם גדול. ולא שחטו ביום ה׳ בהמות לשבת וכולם אכלו דגים וכיוצא עד סוף ז׳ ימים. ושמענו ותרגז בטננו ורצינו לעשות הספד גדול אלא ראינו שיש בדור הזה פריצים ומוסרים ויראנו שמא ילשינו ויאמרו שמקללין לשררה ונמנענו. וכל א׳ עשה הספד בביתו. ואלו באה השמועה קודם שישחטו לשבת לא היו שוחטים כלל, אלא שלעת ערב יום ה׳ באה השמועה וכבר שחטו לשבת והיה הפסד גדול. וברוך הגוזר בצדק ודיין האמת ולשריפת תורה שאו קינה מרה אללי לי וכר לחורבן בתי כנסיות ובעלי תושיות אללי. ועונותינו הטו אלה שעון שנאת חנם שהחריבה בית קדשנו עדיין הוא מרקד בינינו. ויש מבני עמנו שהלכו שם לשררה והלשינו שהיהודים בנו בתי כנסיות חדשות ובדיניהם אין לנו רשות להודיעם זה, ואם יודיעום יחריבו אותם. ופגעה בהם מדת הדין ומרשעים יצא רשע ואל נקמות יופיע על הגורמים רעה זאת וחילול התורה שיאמרו ידינו רמה ואויבינו פלילים ואל שדי יאמר די לצרות עמו ישראל כי״ר.

החרירה היא אם כל המרקים, מכילה כמעט את כל סוגי הקטניות בטעם חריף־חמוץ. היא מתלבטת בין להיות טאגיין ובין להיות מרק. כמרק היא סמיכה וכבדה, כטאג׳ין היא דלילה מדי. בחרירה חוברים יחד עדשים, חומוס, שעועית עם עגבניות, בצל, שום ובשר כבש. כנראה שאלה שהמציאו את החרירה חיפשו לזה שצם בחודש הרמדאן משהו, שיחזיר לו את כוחו עם ערוב היום. החרירה היא מאכל פראי, מזין, משביע ומגרה. התיבול שלה הולך בכיוון כרכום וקינמון, עם סטייה לכיוון פטרוזיליה וקוסבורה ועם קריצה קלה לטעם החמוץ של הלימון. הלימון מארגן את יתר התבלינים ומפקח עליהם מלמעלה בטפטוף מאוזן, שהופך אותם לצבא קטן וחכם, שתוקף את החיך והלשון במערכת גירויים, שאי אפשר לעמוד מולה, ואתה מבקש עוד ועוד. החרידה היא מרק סמיך שהתבלינים ובעיקר טפטוף מיץ הלימון הופך אותו לקל ומעורר את החיך לתבוע עוד קערה ועוד קערה.

החרירה היא תבשיל שמתחפש למרק, מאכל גברי שמתחפש לנשי, החיך הלא רגיל לתרכובת המוזרה, מנסה להגדיר את המין, אבל לא יכול, והוא נשאר עם הלשון בחוץ, מבקש עוד ועוד.

למרות שהיא עשויה מקטניות, הטכסטורה של החרירה רכה וענוגה. כשמה – כן היא. חרירה־משי, וזה מה שהיא – רכה, חושנית, מלטפת, מחייכת, מחליקה לתוך הגרון כמו חמאה, ואם היא מנסה להתפרע, אתה מטפטף עליה כמה טיפות לימון, ומחזיר אותה למקומה.

החרירה היא מאכל איכרים, שהפך מאכל עממי לאניני טעם, ואפשר למצוא אותו במסעדות היוקרתיות ביותר כמו בדוכנים קטנים על אם הדרך. זהו מאכל בו הערבים שוברים את הצום עם שקיעת השמש בימי הרמדאן, והיהודים במוצאי תשעה באב.

ליד התה – המשקה הלאומי, והכוסכוס שהוא המאכל הלאומי, החרידה היא המרק הלאומי.

אוכלים אותה בלוויית תמרים, תאנים ועוגיות עם שקדים.

חומרים (ל־8-6 מנות)

2/^ג – ק״ג בשר כבש חתוך לקוביות

2 – בצלים מקולפים וחתוכים דק

50 גרם מרגרינה (מחמאה)

1/2 כוס עדשים שרויים במים מיום קודם

 1/2 כוס חומוס שרויים במים מיום קודם

 1/4  כוס שעועית שרויים במים מיום קודם

• עגבניות רכות, מקולפות וטחונות
• גזרים חתוכים לעיגולים דקים

 2-גבעולי סלרי חתוכים לעיגולים דקים

3 כפות אורז

2 כפות קמח רגיל מדולל בכוס מים

1-2 לימונים חתוכים לרבעים

מים

תבלינים

רבע כפית כרכום

חצי כפית פלפל שחור

חצי כפית קינמון

2 מקלות קינמון

רבע כפית זנגויל

חצי כפית פפריקה

קצת זעפרן

2 כפות קוסברה חתוכה דק

4 כפות פטרוזיליה חתוכות דק

2-1 כפיות מלח

אופן ההכנה

חותכים את הבצלים לחתיכות קטנות ומטגנים ער להשחים           

חותכים את הבשר לחתיכות קטנות      

שמים את הבשר, הבצל, הקטניות בתוך סיר עם ליטר וחצי מים     

ומרתיחים

מסלקים את הקצף, מוסיפים את הגזר, הסלרי, האורז ומחצית מכמות המחמאה וממשיכים לבשל כשעה וחצי מוסיפים מים מפעם לפעם לפי הצורך

מוסיפים את העגבניות, התבלינים הפטרוזיליה והקוסבורה וכן את הקמח המדולל ואת מחצית מכמות המחמאה וממשיכים לבשל כעשרים דקות בוחשים, כדי שהקמח לא יידבק לסיר.

אופן ההגשה: מגישים את החרירה בקעריות עמוקות אישיות מלוות בתמרים, תאנים ובפלחי לימון. כל אחד מוסיף לקערית שלו מיץ לימון לפי הטעם.

וריאציות נוספות

אמא שלי לא נהגה לשים לא בשר ולא אורז, אלא רק קמח. במקום אורז יש מעדיפים כוס אטריות דקות. יש שמוסיפים גם חצי כוס מיץ לימון לקראת סוף הבישול בהדרגה תוך טעימה ובדיקת הטעם.

העיסוק בתולדות החשישים משך את תשומת לבם של חוקרים רבים בעת החדשה. אחד מחלוצי המחקר עליהם הוא המלומד הצרפתי סילבסטר דה סאסי(De Sacy), אשר פרסם בראשית המאה התשע עשרה סקירה מקיפה על אודותם. סקירתו של דה סאסי סללה את הדרך לכמה עבודות רחבות היקף שבאו בעקבותיה, אשר אחת החשובות שבהן היא חיבור מונוגרפי מקיף, פרי עטו של החוקר האוסטרי יחף פון האמר (von Hammer). ספר זה ראה אור בגרמנית בשטוטגרט בשתי מהדורות (1833 ו־1835) וסמוך להופעתו תורגם לצרפתית (1833) ולאנגלית (1835). אולם כפי שהעיר בצדק ברנרד לואיס בסקירתו על מצב המחקר בנושא הנדון, ספרו של פון האמר נועד במידה רבה לתקופתו. חיבור זה אינו חף ממגמתיות חינוכית והדברים נתמכים בדברי המחבר עצמו, המציין שכתבו כאזהרה נגד ׳השפעתן המזיקה של אגודות סתר… ונגד השחתת הדת הנוראה שהופקרה לשאפתנות בלתי מרוסנת׳. יתר על כן, לדידו, החשישים לא היו אלא ׳אגודה של מתחזים ושוטים, אשר במסווה של אמונה קפדנית ומוסריות חמורה, חתרו תחת כל דת ומוסר, מסדר של מרצחים, שבאמצעות פגיונותיהם נפלו שדודים שועי ארץ בני אומות שונות׳.

הנטייה להיאחז בדעות קדומות ולחרוץ משפט על מושא המחקר היא מן המאפיינים המובהקים של המחקר המזרחני בראשיתו וגם המחקר על החשישים לא ניקה ממנה. דבריהם של חוקרים שונים על תולדות הכת ויותר מכך על תורותיה ומניעי פעולתה יותר משהם משקפים אמת היסטורית מהווים הם בבואה להשקפת עולמם של החוקרים עצמם. גישה שקולה ומאוזנת המושתתת על שפע של מקורות ראשונים ומשניים מסתמנת במונוגרפיה המקיפה מאת מגייס הודג׳סון (The Order of the Assassins – (Hodgson, שעניינה גם בתולדות הכת וגם בתיאור עיקרי אמונתה.

ספרו של ברנרד לואיס המוגש בזה בתרגום עברי מאת משה אילן הוא נדבך חשוב ועדכני במחקר הלמדני והשקול על כת החשישים. אף כי במקורו האנגלי ראה אור לפני למעלה משלושים שנה לא נס לחו. יתר על כן, במקומות רבים לאורך הספר שילב המחבר תיקונים, השלמות ועדכונים ואלה שובצו כולם במהדורה הנוכחית. כמו ספריו האחרים של לואיס, מצטיין גם חיבורו זה בהרצאת דברים רהוטה ובהירה, בתיאור ובניתוח מפורטים ודקדקניים שאינם פוסחים גם על פרטים קטנים ושוליים לכאורה, וכל זאת ללא ויתור על הצגת השאלות העקרוניות ועל שרטוט התמונה הכוללת. ראוי להטעים, עם זאת, שמעייניו של לואיס בספר נתונים היו בעיקר לתיאור תולדות הכת ואילו משנתה הדתית נדונה בקוויה הכלליים בלבד.

המתרגם שקד להוציא מתחת ידיו תרגום נאה, רהוט ונאמן למקור. עם זאת, כעורכו המדעי של החיבור ראיתי חובה לעצמי לבדוק את התרגום הן מצד תוכנו והן מצד לשונו וסגנונו, ובמקומות שהדבר התבקש ערכתיו גם עריכת לשון. עניינים שנראו לי טעוני הבהרה או הרחבה – ובמקרים בודדים אף עדכון של דברי המחבר – הסברתי בהערות שסומנו בכוכבון, ומושגים חוזרים ונשנים בספר הובאו ברשימה מרוכזת.

אני סמוך ובטוח שהקורא העברי יפיק תועלת מרובה מספרו זה של לואיס המצטרף לשורה חשובה של חיבוריו שכבר ראו אור בלבוש עברי. יתר על כן, ספר זה מציג בפני הקורא תיאור של תופעה דתית־ חברתית־פוליטית שיש לה רלוונטיות רבה גם להבנת שורשיהם ההיסטוריים והדתיים של תנועות דתיות ופוליטיות בעולם בן זמננו, העושות שימוש ברצח ובטרור פוליטי כנשק עיקרי להשגת יעדיהם.

מאיר מ׳ בר־אשר

תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'23◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א).

כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו  שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה. ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.

וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה (יח, ב).

כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב  (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם"  לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח  האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.

הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).

בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).

התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).

כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח  אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.

וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).

כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:   a0527145147@gmail.com‏

בארץ הקודש.

אז הגיע רבינו אל המנוחה ואל הנחלה עיר הקודש ארע היא חברון…ותהי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה. השלם העניו בחסיד כבוד הרב אליעזר ארחא. ובעזרו האלוהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע.

אך גם כאן לא ארכה הטובה : ויהי היום בשנת שע"ט 1619- נהפך לאבל מחולנו…ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים. בירושלים התגוררו אז היהודים שעזבו את פאס ועלו לארץ ישראל אחר הצרות שעברו בפאס. אולם המגיפה הכתה קשות קהילה זו ורובם ככולם קיפחו חייהם בה.

על כן חזר רבינו לחברון לתקופה קצרה. אז נדר נדר, אם יעשה ה' עמו חסד ויחזירהו לחברון, יכתוב ספר מכל החידושים שאסף במשך השנים " בשקידות העיון ובטירחא יתירה ".

אז בגיעה הישועה ממקום אחר : " שמע ה' בקולי ותעצר המגיפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רווחה ", ושם בעזה, כתב ספריו " חסד לאברהם " ו " בעל ברית אברם ". לאור כל זאת מובנת היטב הסיבה שקרא רבינו לספרו " חסד לאברהם " – לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומחרב מלטני ".

בתקופה זו הייתה בעיר עזה קהילה גדולה, בהיותה שוכנת על דרך המלך, המקשרת את סוריה וארץ ישראל עם מצרים, התיישבו בעיר סןחרים יהודים שניהלו עסקים פוריים. הגיעו גם פליטים מירושלים ומחברון בזמן רדיפות או מגיפות וחלקם נשארו לגור בה. ביניהן חכמים שנטעו בעזה את ידיעת התורה, יסדו ישיבהף וחיזקו את רוחו של היישוב הקיים.

נשאל הרדב"ז אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש בה יהודים שיש להם קרקעות, והשיב שחייבים. ועיין שם שהאריך וסיים " שוב מצאתי לבעל כפתור ופרח, תלמידו של הרב ז"ל שכתב " שעזה בכלל ארץ ישראל היא ".

אם כך חלק מהקהילת עזה עסק גם בחקלאות, והיו להם קרקעות. רבינו עובדיה מברטנורא, שביקר בעיר בשנת רמ"ח – 1508 כבר מצא שם עיר יפה וגדולה כירושלים ואין לה חומה סביב..ובעזה היום כשבעים בעלי בתים.רדב"ז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז (ה'רל"ט 1479 – ה'של"ד 1573), מחבר שו"ת הרדב"ז.

רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט (1479) למשפחה של תלמידי חכמים. בצעירותו למד אצל רבי יוסי סרגוסי. בזמן גירוש ספרד, בהיותו בן 13, נדדה משפחתו לפאס אשר במרוקו, ומשם לצפת ולירושלים. בשנת ה'רע"ג 1513, עקב המצוקה הכלכלית בירושלים והפרעות, עזב הרדב"ז את ירושלים ועבר למצרים לישיבת רבי יצחק הכהן שולאל, שם מונה לאב בית דין. אחרי כיבוש מצרים על ידי העות'מאנים (שנת 1517), מונה רדב"ז למנהיגה של יהדות מצרים. רדב"ז היה אב בית דין, ראש ישיבה, גבאי צדקה והאחראי לרכוש הציבורי של יהדות מצרים. הוא התפרנס מסחר בתבואה ובעורות , והצלחתו הרבה בכך הביאה לו עושר רב.

אחרי ארבעים שנות רבנות במצרים עזב הרדב"ז את קהילתו ותפקידו, וחזר לירושלים (בשנת ה'שי"ג; 1553 לערך), ומשם עקר לצפת, הואיל ולא הייתה לו שלווה בירושלים. הרדב"ז חי בצפת עשרים שנה ונפטר בשיבה טובה בכ"א בחשוון שנת ה'של"ד (1573).

יש המציינים שנים אחרות כתאריכי לידתו או פטירתו, כדי להתאימם למסורת המובאת בספר קורא הדורות לפיה נפטר הרדב"ז בגיל 110.

אחד מתחיבוריו

• כללי הגמרא – מודפס בספר "מהררי נמרים"
• יקר תפארת – פרוש למשנה תורה של הרמב"ם
• מצודות דוד – ספר זה איננו הבאור הידוע "מצודת דוד" על הנ"ך, אלא באור לתרי"ג מצוות, אשר פרש את המצוות בדרש הפשט והסוד
• מגן דוד – ספר קבלה אשר מבאר את אותיות ה"אב
• מכתב לדוד – פירוש על שיר השירים

הרדב"ז כתב למעלה מ-10,000 תשובות, אולם רובן אבדו. בסך הכל קיימות מעל 2,000 תשובות המכונסות בשלושה שו"תים:

• שו"ת הרדב"ז
• שו"ת דברי דוד
• שו"ת הון יוסף – אינו שייך לרדב"ז אלא לצאצא שלו – ר' יוסף זמירו

למידיו הידועים הוא רבי בצלאל אשכנזי, מחבר השיטה המקובצת.

באותה תקופה הרביץ תורה בעזה וכיהן כרב העיר. המשורר הידוע רבי ישראל נג'ארה, עליו אמר רבי יהודה אריה ממודינה " לא קם בישראל כישראל ", ובשם האר"י ז"ל הקדוש אמרו ששירותיו תשובות בשמים. כשראה את ספרו של רבינו " אור החכמה " כתב שיר קצר לכבודו, והביאו רבינו בראש הספר.

עם תום המגיפה חזר רבינו לחברון, שם כנראה, נולדו ילדיו, ושם כתב את " אהבה בתענוגים " – פירוש על המשניות.

לפי המקורות שבידינו לא עסק רבינו בעסקי ציבור. הוא אף לא חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת תשע"ו, ועליו חתומים כל רבני חברון. לעומת זאת מופיעה חתימתו על קבלת מעות מיהודי איטליה, יחד עם כבוד הרב אליעזר בן ארחא ורבי יוסף אבוהב, בשנות ת"ג.

מעשה נורא, שנתרחש ערב פטירתו מובא בספר " זכרון ירושלים " ; פעם אחת בא פחה לעיר הקודש חברון ת"ו, ומנהג הישמעאלים ביום שישי הולכים להתפלל במערת המכפלה. ובתוכם בא הפחה מסטנבול ורצה לראות מה שישי בתוך המערה.

ובין כך נפל החרב שלו מן התיק… והייתה מצופה זהב ואבנים טובות והיה שוה כל הון וגזר על הישמעאלים שיוציאו מן המערה והורידו אותם בחבלים ולא הספיקו עד שהוציאו אותם מתים. וכיוון שראה הפחה כן, מה יעשה וכי ימותו כולם, וגזר על ישראל ונתן להם זמן שלושה ימים.

עשו ישראל תעניות ותפילות, ואחר כך כשהגיע הזמן נתפחדו ישראל להיכנס ועשו גורל. ונפל הגורל על הצדיק חסד לאברהם זיע"א. ותכף ומיד כשראה שהגורל נפל עליו, טבל ולבש תכריכים כל הלילה היו יושבים אצלו ודורש להם דברי קבלה מאברהם אבינו עליו השלום.

אחר כך אמר להם שיתפללו בעדו שישמר מכל דבר צער, והלך למערת המכפלה, והכניסו אותו בחבל וירד בתוכה, וכיוון שירד חזר להם החרב בחב, ואמר עתה הגיע העת שאראה בתוכה.

והלך בתוך המערה וראה אדם אחד עומד ונתפחד ואמר שמע ישראל. ואחר כך שאל לו מי אתה, והשיב לו אני אלעזר עבד אברהם. ואמר לו כיצד באת לכאן מוסיפר לו המעשה ואמר לו המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם יצחק ויעקב זיע"א אם תכנס.

וכך היה ונתנו רשות להיכנס. ונכנס, ומרוב פחד לא אמר להם שלום עליכם שנתעלף, ונתנו לו ריחות וקם וסיפר להם המעשה. אולי לזה התכוון החיד"א שכתב בשם הגדולים בערך על רבינו : " ונתגלו לו אבותינו הקדושים.

וכיוון שראה שזה הגן עדן לא רצה לצאת ואמרו לו שזה לא אפשר. אתה מוכרח לצאת ולמחר תהיה נשמתך כאן. וכל ישראל היו מתאווים לראותו כי חשבו חס ושלום ודי למבין. ומאת ה' העלו אותו בחבלים ובא לביתו שמח והיו כל ישראל שמחים על זה. ואמר להם כך וכך נגזר עליו וכך רצונו בזה שלמחר יהיה פטירתו ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד.

כל הלילה היו יושבים אצלו והא דורש להם עניין קבלה עד קודם אור הבוקר. וירד בטבילה שלו בביתו ולבש תכריכים. למד עם הקהל וקודם אור הבוקר אחר משע ישראל יצאה נשמתו. והייתה בכייה גדולה והספדות ועל אלה אני בוכה.

על זמן פטירתו מביא החיד"א את מסורת המשפחה : " ומז"ה עלה לשמים יום השישי פרשת חיי שרה, שנת ה' ת"ד, בעיר הקודש לברון תוב"ב. היה זה ביום כ"א בחשון לפי ספר שם הגדולים.

אמנם רבני ירושלים, בהסכמתם ל " זהרי חמה ", בשנת בקש"ו צדק – ת"ח – 1648 כותבים, : אברהם אזולאי נר"ו. אך לא נראה לערער בשל כךאם מסורת המשפחה. תאריך החיד"א מקבל גם אישור ממקום אחר.

רבי דוד קונפטי כותב : " כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת"ה ליצירה…זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנזכרים זולת מעטים שכבר היו בעולמם… והר"ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.

רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר.

בג׳רבה, אם אין לו בת רשאי לישא אשה נוספת

בשנת תרפ״ו (1926) נשאל ר׳ כלפון משה הכהן על ״מי שבקש לגרש אשתו בגט וכתובה או ישא אחרת מפני שאשתו לא ילדה לו רק בן ולא בת ויש לו יותר מיו״ד שנים שלא ילדה״, והיא בת 70 או 80. האשה ביקשה שישיא את בנו, ואז תיוולד לבנו בת. וכן טענה, שאם הדין עם הבעל, יקח כרצונו משאר בנות העיר זולתי אשה פלונית, ואם לאו, יגרשנה. החכם דחה את טיעוניה, והצדיק את הבעל, כי הוא חייב בקיום מצות פרו ורבו. והטענה ״שישיא בנו והבן אולי יוליד בת טענת הבל היא״, כי הוא חייב במצות פרו ורבו. מסקנתו כי ״הבחירה בידה אם להרשותו לישא אחרת או שתתגרש״ (׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).

במישור העממי. יש פתגם האומר: ״למי שאין בת – קוברת את עצמה בחיים״. למרות שהחברה מצפה לזכרים, האם רוצה בבת, ממנה היא מקבלת יותר חיבה ותשומת לב במקרה של מחלה (36 .Jacobs, 1956, p). העדפת בנים מוזכרת גם במקורות חוץ. באדג׳ט מקין, אנגלי שחיבר כמה חיבורים על מרוקו, כתב בהמשך לתיאור חגיגת ברית מילה, כי יהודי מרוקו אינם ששים להולדת בת (386 .Meakin, 1892, p).

על היהודים שחיים בין הברברים כתב ב־1907 המיסיונר המשומד אליהו זרביב – שליח חברה בשם London Society for Promoting Christianity  כי הנשים היהודיות עונדות קמיעות כדי שיהיה להן – amongst the Jews .(//, NS, 1907, p. 11) בן, וכן כדי להישמר מעין הרע אנתרופולוגים דיווחו בשנות ה־50 של המאה ה־20 על היהודים החיים בנאות מדבר סהרה. כששואלים ׳כמה ילדים יש לך? התשובה מתייחסת רק למספר הבנים. הנשים עושות ככל יכולתן כדי ללדת בנים, בין השאר הן בולעות עורלה של תינוק, שנחשבת לסגולה ללידת בנים. נשים שוויסתן נפסק, צמות 24 שעות, אחר באות למערה קדושה בו כנראה קבור Briggs, 1964,) צדיק, ומבקשות שוויסתן יחזור כדי שתוכלנה ללדת בן

בין היהודים שחיים בהרי האטלס נהוג, שהאם שולחת לכל אחת מהנשים המוזמנות לשמחת הלידה מזון, ואלה מחזירות לה חמש ביצים או מטבעות אם נולד זכר, כאות להמשך לידת בנים, ורק ביצה אחת או מטבע אחת אם נולדה נקבה (217 .Willner, 1961, p).

תחליפים לצאצאים

אנשים שלא הצליחו להעמיד צאצאים, חיפשו דרכים לקיים מצוות אחרות במקום ׳פרו ורבו׳. במרוקו היו חכמים שחיברו ספרים: ר׳ יהודה חליווה, שעלה מפאס לארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־16, וחיבר כאן את הספר ׳צפנח פענח׳, רשם את הדברים הבאים: ״ויהיה לי זכות לנפשי להצילני מעונש אותו העולם, שלא זכיתי להיות לי בנים זכרים״ (מ. אידל, תשמ״ד, עמי 123).

לר׳ אברהם הכהן סקלי שכיהן בסוף ימיו בעיר תאזה (Taza), לא היו בנים אלא רק בנות. הוא חיבר ספר על הלכות מילה בשם ׳ברית כרותה׳. בהקדמה כתב שחיבר את הספר בחלום בו חלם כי הוא מלקט דיני מילה, ולכן קרא את שם ספרו ׳ברית כרותה׳, כתחליף לבן שלא הוליד, ואף ראה לנכון לחבר ספר בדינים החלים על בנים (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף י, ע״א).

בעת החדשה אנו מוצאים בהקדמה לספר דרשות של ר׳ אברהם חי ביטון, הסבר לשם הספר. ביטון עלה ממרוקו לצפת ונפטר ב־1954. לאחר מותו אחיו ערך את ספרו, ונתן לו את השם בן לאברהם (בני ברק תשל״ב), וכך הסביר:

״יהיה זה זכר ושארית למנוח, זכר צדיק לברכה עלי אדמות כי לא היו לו בנים״ (א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 469).

גם לימוד תורה שהוא מצוה חשובה, בא לעתים כתחליף לבן. כך כתב חכם מצפרו בן המאה ה־19:

בשעה שאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה. אומר לו הקב״ה מפני מה אתה בוכה מפני שלא העמדת פרי בעוה״ז [בעולם הזה] התחתון? יש לך פרי יפה מן הבנים, אומר לפניו רבונו של עולם, איזה פרי העמדתי? אומר הקב״ה התורה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים (רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם׳, ערך ׳בנים׳, דף מט ע״א). היו נשים עקרות שמצאו תחליף לבנים במעשים טובים כמו למשל בעשיית ספר תורה והקדשתו לבית כנסת. כך נאמר בהקדמה לספרו של ר׳ יוסף בירדוגו, ׳כתונת יוסף׳, ח״ב, תרצ״ה.

לחכם ר׳ יוסף בן יצחק אבן ואליד מתיטואן שעבר לאוראן, לא היו צאצאים. לאחר פטירתו הדפיסה אלמנתו את חיבורו ׳שמו יוסף׳ ירושלים תרס״ז, הכולל תשובות, דרשות ופירוש על ההגדה של פסח.

ר׳ אברהם קורייאט בן המאה ה־19 כתב על אדם שלא היו לו בנים, ציוה לפני מיתתו כי נכסיו יחולקו בין אשתו ובין ״בני הישיבה שהיו לומדים עמו״, וכי בנים אלה יקבלו סכום שבועי קבוע, ועדי הצוואה הם תלמידי החכמים הלומדים, שייהנו מהירושה (׳ברית אבות׳, דף קכג ע״ב-קכד ע״א).

מי שלא היו לו יורשים ־ רכושו עובד לקהילה. לפי התקנות של חכמי קשטיליה וכפי שנהגו חכמי אלג׳יר הרשב״ש ואחרים, למי שאין יורשים, ולא חילק רכושו לפני פטירתו, הקהל זוכה בחלק מעזבונו, ״אך לא יטלו הקהל כי אם שליש״. כך כתב ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18 במרוקו (׳השמים החדשים/ חו״ם, סי׳ ריב, דף ע ע״ב).

יש לשער שלא כולם נהגו כך, והיו מטרות שונות למענן הקדישו נשים ואנשים ערירים את רכושם.

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.

בחינת דרכם היהודית של אנוסים אלה היא גם בחינת דרכו של בית־דין האינקויזיציה. על האינקויזיציה ושיטותיה נכתבו מחקרים רבים בעצם ימי קיומה ולאחר שעברה מן העולם. כאן ביקשתי למצות את ענינה ודרכה מתוך תיקי האינקויזיציה עצמם! מן האמור באותם תיקים על אנוסים אמרתי לשחזר את בנינו של בית־דין האינקויזיציה על שיטות פעולתו, גישתו, אמצעיו ותנאי עבודתו. על־ידי כך נמצאתי מביא לתחום המחקר ההיסטורי היהודי אמת מידה מיוחדת, שכוחה יפה ללמד על כלל בתי־הדין ועל כלל קהילות אנוסי חצי־האי האיברי, על דרך חייהם וכן על יחסו של כל בית־דין למציאות הציבורית של היהודים ושל האנוסים בארצות ההן.

מבקש אני להודות כאן לכל אלה שעמדו לי במחקרי זה בכל שלביו. ראשון לכל – מורי ורבי הפרופ׳ יצחק בער, שקרא את כתב־היד, והרבה למדתי מהערותיו. אף אומר אני תודה לפרופ׳ פרנציסקו קנטירה־בורגוס, מנהל המכון ע״ש אריאס מונטאנו לחקר היהדות והמזרח הקרוב! פרופי פדריקו פרץ־קאסטרו, מנהל המכון לחקר היהדות הספרדית! המנוח דון בניטו פואנטיס־איסלר, לשעבד מנהל הארכיון הלאומי במדריד ! דון פדרו לונגאס בארטיבאס, לשעבר מנהל המדוד לכתבי־יד בספריה הלאומית במדריד! הגב׳ פילאר ליאון־טליו, מנהלת המדור למיקרופילמים בארכיון הלאומי במדריד! פרופי חבייר די סאלאס, סגן מנהל מוזיאון פראדו! הגב׳ איזבל פרץ־ולירה, מנהלת הארכיון העירוני בסיאודד ריאל! דון תומס מגליון, מנהל מעבדת הצילומים בספריה הלאומית, מדריד! ועמהם אנשי אריאס מונטאנו שנענו לי בכל דבר הן בימי שבתי בתוכם במדריד והן לאחר שובי לירושלים. ותודתי מקרב לב לד"ר שאול הראלי, ניו־יורק, שטרח ונסע עמי במיוחד לסיאודד ריאל וצילם בה את צילומי הנוף המובאים בספר.

לא תהא תודתי שלמה אם לא אמנה את מר א״י פוזננסקי, המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית, שסייע עמי בנסיעתי לספרד לדלות מן הגנוז שם בארכיונים, שהוא יסוד החיבור הזה! ד"ר א׳ מירסקי מן האוניברסיטה העברית, שקרא את כתב־היד והעיר לי הערות חשובות! מר י׳ לוריא ומר א״ד שפיר אנשי הוצאת עם עובד, שנטלה על עצמה להוציא ספר זה לאור, ועמהם, בחינת אחרון־אחרון, מר י״צ גורדון שהגיה את הספר בעין יפה. כולם עשו באהבה לספר זה ולמקדשי־השם הנזכרים בו.         המחבר

ירושלים, האוניברסיטה העברית. חנוכה תשכ״ה

למות באהלה של תורה.

חז"ל אמרו " היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה ".

סיפורים ששמעתי משני בעלי דבר : רבי יהודה ורבי עמיאל. כל אחד במקומו אפה שהיה גר, ושניהם בעלי רקע שונה. הוריהם החליטו לשלוח אותם לישיבה בעיר הגדולה כדי שבבוא העת יוכלו לשמש בכפריהם שוחטים, מלמדים, ושליחי ציבור.

רבי יהודה בא מעיירה במחוז מראכש, ילד שחרחר וכחוש, אחד ממאות ואלפי הילדים בתקופה ההיא שמזמן שכחו טעמו של פינוק, או פרק זמן בן – סעודה טובה אחת לחברתה. התקופה היא של שנות הארבעים המוקדמות, שהיו שנות בצורת ודוחק.

ומי מוכן להוסיף עוד פה אחד לתוך ביתו, בו בזמן שבאותו בית יש עוד פיות רעבים ?. יהודה שהיה אז השני במספר לאחיו, מעולם לא גילה נטייה לעבודה פיזית כל שהי. אך לעומת זאת, מאוד אהב ללמוד, והחליט לנסות את מזלו בישיבה במראכש.

כמובן בשביל להיכנס לישיבה לא היה קושי כלשהו, לא בשכר לימוד ולא במבחני קבלה, כי לא היו קיימים. כל מה שהיה עליו לעשות הוא לתפוש מקום בחברותה, ולשבת ללמוד. ראש הישיבה יברך כל אחד שיתווסף, ויקבל אותו בסבר פנים יפות ובמידת הצורך, ישתדל למצוא בעל בית שיסכים לקבל אותו בביתו ולדאוג לצרכיו.

אל לפעמים לא נמצא מיד אחד כזה, ולרבי יהודה לא היה בעל הבית. אולי בגלל מראהו וחזותו הדלה, אך מה הוא יעשה ונפשו חשקה ללמוד תורה. ביומו הראשון בישיבה, שמע את השיעור באחד מאולמות הישיבה הנמצאים בקומה הראשונה.

היה שם גם בית כנסת גדול וחצר גדולה עם כמה חדרי לימוד, מה שנקרא ישיבה קטנה, בקומה השנייה הייתה הישיבה הגדולה. באותו יום הביאו הלוויה של אדם חשוב כנראה ממתפללי בית הכנסת, העבירו אותו לדרכו האחרונה דרך בית הכנסת, משם לבית החיים.יהודה הצטרף למלווים, מסע ההלוויה עשה דרכו לבית העלמין לאולם הדרשות. האולם היה ארוך ורחב ידיים, מסביב לקירות היה מן דרגש בנוי סביב האולם. יהודה לא התעניין כל כך בדרשה של הדרשן על הנפטר, מחשבות חלפו במוחו במהירות רבה.

האם ימצא בעל בית שיאפשר לו המשך קיום כלשהו שבו יוכל להמשיך ללמוד ? ובינתיים אפוא ילן הלילה ? על האוכל לא חשב כלל. האם יפנה למישהו מהמלווים, או יקרא בקול אני רוצה ללמוד, והאם משיהו מוכן לקבל אותי ? לא הוא ביישם מדי כדי לעשות את זה. הנה כבר מצא לו מקום ללון – כן, הלילה אני אישן כאן ! מדבר יהודה לעצמו. ומיד גמלה בלבו החלטה לעשות כן – לבוא לישון באולם הדרשות של בית העלמין.

עשרות משפחות בקיץ במראקש עוזבות את בתיהן בלילות הקיץ החמים לאוויר הפתוח, וישנים בחוץ על הגגות. ולאלה שאין אפשרות אחרת ישנים גם ברחוב. ובכן גם ליהודה לא איכפת אם הוא ישן באולם בית העלמין, ועד בוא החורף דיה לצרה בשעתה. ימי הקיץ הולכים ונגמרים, והנה כבר לילות ימי חודש אלול הקרירים האופק. הארוחות שקיבל חינם בבית התמחוי ובסעודות מצווה למיניהם, לא היה בהם לספק את רעבונו, וגופו הצנום נהיה עוד יותר צנום.

ובעוד שבועיים יחזור לעיירה אצל הוריו לקראת החגים, וסידור לבעל הבית עדיין אין. ראש ישיבה התפעל מאות מחריצותו ושקדנותו של יהודה, ויום אחד קרא אותו הרב אליו. יהודה ב"ה אתה מקדם יפה, נראה לי שאחרי החגים בע"ה אעביר אותך לקבוצה השנייה של התלמידים החזקים שתוכל להתקדם עוד יותר. יהודה מחכך בדעתו מה יענה לרב, האם יגיד לו שלקראת החורף לא יבוא ? האם יספר לו את הקורות אותו בחודשים שעברו, שבהם חי בפחות מן הנורמה של פת במלח. האם יגיד לו שעל הארץ הוא ישן במחיצתם הקרובה של שוכני עפר ?

ליהודה נתקעה לו הלשון בגרון, וכמעט לא יכל להוציא הגה מהפה. הרב מדובב אותו ושואל, רואה אני שאתה שותק, האם משהו מציק לך ? פונה אליו הרב. לא..הכל בסדר…עונה יהודה בגמגום. הרב הבין שמשהו לא בסדר עם יהודה, והרב אינו מרפה ממנו. אמור נא לי יהודה, אפוא אתה נמצא כעת ? מי הבעל הבית שלך ? בעל בית – כבוד הרב לא היה לי, גמגם יהודה בהיסוס מה. ואפוא לנתה ? יהודה גמגם משהו, כבוד הרב סתם לפעמים פה אצל חבר לפעמים שם מה זה חשוב, כבוד הרב. ב"ה אני חי.

הרב הבין ואמר, יו אתה יהודה, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה. בע"ה כשתבוא אחרי החגים לא תדאג יותר אפוא תלון ואפוא תאכל. אחרי החגים נמצא בעל בית לרבי יהודה, ביתו של יהודי אמיד ובעל לב חם, שעשה את הכל בשביל תלמידו.

יהודה המשיך לעשות חיל בלימודיו, בהיותו פטור מכל דאגה. כעבור שנים מספר, רבי יהודה הגיע לפרקו. הילד הכחוש נהיה לאברך בריא וחסון, ובת זוגו המיועדת לא הייתה אחרת מאשר ביתו של בעל הבית, אשת חיל יפה והגונה שהייתה לו עזק כנגדו.וגם בית מגורים מרוהט יפה עם כלים נאים הועמד לרשותו, כמאמר חז"ל אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים, מרחיבים דעתו של אדם. רבי יהודה לא נאשר כפוי טובה, ובהגיע עת לעשות למען ביתו, פנה למסחר וההצלחה לא איחרה להאיר לו פנים.

ובזוכרו יפה את אשר עבר עליו, החליט לתמוך בבני תורה ככל אשר תשיג ידו. חיפש, תמך ועודד אחרים, וסיפור חייו היה דוגמה ומופת לכל ממשיכי דרכו.