מורשת יהדות מרוקו

 ומחר ביום ב׳ של חול המועד באו שכינינו ואמרו לנו ליתן להם דמי הקורות שנשארו כמו שנטלו חביריהם והוכרחנו לתת להם וכל א׳ נתפשר עם בעלי החצר יש שנתן מאה מתקאלים לחצר ויש שנתן שלש מאות ויש שניתן חמש מאות מתקאלים ונטלו ממנו ממון רב בע״כ. כי המלכות היתה עדיין רופפת בידי יר״ה. ומלבד זה נתנו כל מי שיש לו בית מקורה סך חמשים מתקאלים לבית כדי לפרוע ההוצאות שהוציאו הקהל הנז׳ לצורך החזרה לעיר. ואחר המועד התחלנו לגדור פרצות העיר ולסתום מקומות הפרוצים ולקנות קורות ולוחות ודלתות. והיו העם טרודים טרדה גדולה כל איש לתקן ביתו לדור בו ונפנו מעסקם ועניינם. והלכו הקהל לפליל ס׳ תאוודי עז״א ואמרו לו שיכתוב ליר״ה על אודות האלג׳אמע שבנה המזי״ד בעירנו וכתב הפליל שהוא אסור בהנאה מכל צד, אם מחמת שנבנה מקברי ישראל שהוא אסור בהנאה, אם מחמת שהפועלים הבונים ובעלי הסיד היו פורעים אותם מדמי מים שרופים שגזל מישראל. אם מחמת שבנאו בקרקע גזולה ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והאלסמע׳א שהיתה בו. ובאו בו פריצים וחללוהו ונתצו את הבית את אבניו ואת עציו כדין בית המנוגע והיה תל עפר לא יבנה עוד כעיר הנדחת. ואם באתי לספר גודל הבית והקורות הגדולות ושכללו ביופי מאד באבני שיש ירק ואדום וכו' ונשאו העצים והאבנים והעפר לבנות בהם חמא׳ם סכו׳ן (בית מרחץ חם) אל מקום טמא, ויראו גוים

ויבושו הן נסתר תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, וחורקים שיניהם עלינו, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדבר עמנו. ואדרבא מלאך רע עונה בע״ב אמן. וחזרו לדבר עלינו ועמנו טובה ולשון רכה, כי נפל פחד היהודים עליהם. בראותם כי היה ה׳ עמנו לכל האותות והמופתים שעשה עמנו בהשגחה פרטית. ויהי איש מצליח המלך יר״ה ברצות ה׳ דרכיו. וקם מולאי סאלמ׳א אחי המלך יר״ה ומרד ובא למשפחת אלחייאג׳ ומרדו עמו ושלה להם המלך בהתראה אם לא ישובו לכסלה ימחול להם ולא אבו לשמוע לו. ויצו המלך ויעבירו קול בכל מלכותו ונתקבצו חיל רב כחול אשר על שפת הים. והלך המלך עמהם להלחם במשפחה הנז׳ ויעזרהו ה׳ וינצחם ואכלם והממם מהומה גדולה. ו

מולאי סלאמ׳א ברח ונהרגו מהם הרבה ונכנעו מאד והניח עליהם שד אחד ליתן לו מאה ככרים ופרעו הכל ע׳׳י השר הנז'. ואח״כ קמו משפחת פלשתים איי׳ת ימו׳ר ומרדו בו וקבץ המשפחות והלך להם ואכלם והממם עד שנכנעו לו ובאו עמו וקבלו עליהם לשמור הדרכים. ואח״כ תפש שרי טיטוא׳ן באומרו להם למה נתנו למר סאלאמ׳א הממון של המזי״ד ופרעו לו הכל ובאו כמה משפחות מארץ מרחק והסכימו על מלכותו כי מאת ה׳ היתה לו. ואח״כ גזר המלך לסתור המבצר שבנה המזי״ד לנוכח בית הקברות שלנו, והוא היה בעברנו שבחיי אביו הידה עולה למבצר הנז׳ וראה הנשים בוכות על קברי בעליהן ושלח לסתור אותם ופעמים אחדות שלח לנו ליתן לו ככר כסף ואם לאו יוציאו המתים מן הקברות.

וכן עשה התחילו משרתיו לסתור כמה קברות וכראות היהודים זה קמו ועמדו וקבצו הממון הנז' ונתנו לו. וכמה פעמים תפס הת״ח בכבלי ברזל ליתן הקהל בעדם ממון ועלילות ברשע שלו אין להם מספד. ומעולם היה רצועת מרדות לישראל. ואפילו לגוים וברוך מאבד הרשעים. ואח״כ חזרו ובאו כל הקהל והחכמים מארץ גלותם ומן ההרים אשר נפוצו שמה. וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי, וגם חזרו ללבוש בגדי ירוק עם היות שקטרג בפני יר״ה על זה שופט א׳ וכעס עליו וא״ל מה לך תדבר ע״ז אני איני עושה אלא: מעשה אבי יר״א ונתמלאת העיר באוכלוסין שבאו לדור אפי׳ מעיר אחרת וקהלות אחרות.

וברוך האל אשר לא השבית לנו גואל, ועם היות שאין המנהג לברך המלך כמו שכתוב במחזורים, זה המלך אנו מברכין אותו ביום ש״ק ויו״ט בבתי כנסיות, כי הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה. כי גם המס שהיו נותנים פה הקהל לאביו פיחת להם ממנו ואמר להם שיתנו סך אלף אוקיות בכל חדש דוקא ויש בכללם כל המסים ואפי׳ כסף גלגלתא. כי אינו עושה ממלכתו כ״א על פי דיניהם בין לאומות בין לישראל וחתימה מעין פתיחה.

ומה נספר על הצער כשהיינו גולים בהאלקצב׳א מענין קבורת המתים שלא היינו מוצאים קוברים, כי הדרך רחוקה משם להאלגיס׳א של בית הקברות ששם היו קוברים הנהרגים מחוץ לעיר, ועוד היו עושין המת על גבי ב׳ קורות ארוגים בחבלים ואח״כ כופתים את המת על הקורות ונושאים אותו על כתפיהם ד׳ אנשים והולכים במרוצה ולא היינו מלוים את המת אלא עד השער והיו מוליכים עמהם שר השער מפני פחד אויב. ומה נדבר על צער טבילת נשים שהיו הולכים לטבול בנהר והיו הגוים צופים ומקובצים לראות בבנות ישראל ערומות וכראותי הצער והביזוי הזה עמדתי וקבצתי ובניתי מקוה מים כשיעור ונתמלא בגשמים וכשהיו מתמעטים המים היינו עומדים על שואבי המים להשקות אותו על ידי המשכה כדין והיו טובלים בה והיינו תוקעים בשופר בכל ע״ש כי המקום היה גבוה, מאד ושוקעת החמה ועדיין לא חשכה והעם הם עדיין שואבי מים מן הנהר והיינו עומדים בפתח השער למנוע העם מלשאוב מים. ויגענו ולא הונח לנו עד אשר הניח ה׳ לנו מסביב וחזרנו לעירנו תהלות לאל.

הפעם אודה את ה׳ על נסים ועל הנפלאות. שעשה עמנו לטובה אות. ונשיר ונודה לפניו ברוב ההודאות. כי הוא אלהי הצבאות, ושדד המערכות. והשפיל המלכות. ומי שהראנו בראשונים יראנו באחרונים. הבוגדים ריקם. שבעתיים אל חיקם. ומפני שאחז״ל אלמלא חזקיה הנביא ע״ה אמר שירה במפלת סנחריב הוא היה משיח אלא שאמר מודעת זאת בכל הארץ ואנו באזננו שמענו ועינינו ראו ולא זר נסים שנעשו לנו ממש כיציאת מצרים, לכן יסדתי אני הצעיר שיר הודאות להודות להלל לפניו יתברך לבל נהיה מכפויי טובה ח״ו. ובכל חג הפסה אנו אומרים אותו בבהכ״ן שלנו. שיר חדש לנו׳ יום ליבשה. וסי׳ אני יהודה בן עטר בן עובד. התחלתיו ביום ש״ק בחלום. לנשמת.

ישורון ישורון /בכל שמן ורזה/ ברוך שעשה לי/ נס במקום הזה.

 הללו כמהם/ המשפיל גבוהים /הודו לאלהים רדנה אלהינו זה.

ברור

ועיני כבריכות/ שדד מערכות /והשפיל המלכות נמס נמבזה.

ברוך

דרך על במותיהם/ הרג בחיריהם/ זד יהיר לץ מהם הוכה על החזה.

ברוד

הוציא עם סגולה /מעיר התחלה /בנה בה בית תפלה נבל בעיר הזה.

ברוך

ברצות ה׳ דרכי איש /ישראל לא ימישתוך אהלי דת אש מזה בן מזה יזה. ברוך

נבזה, חדל אישים /ביתו אשפה השים /קומת עצי ברושים הפיל וכמה ארזי.         ברוך

עטרת זקנים וזקנות /בחורים עם קטנות ישבו בעיר עליזות כנבואת נביא וחוזה.   ברוך

טוב ה׳ למעוז /למלכו הוא יתן עוז /בן דוד אשר לו

ברוך

רוב הודות לאל תנו/ על אשר גמלנו/ טובות עשה עמנו /נסים במקום הזה.          ברוך

בן עובד אלהים /ישוב יראה נגוהים /אזי נשמת עם רוהים/ וקרב זה אל זה.          ברוך

תם

ובקיץ ש׳ תקנ״ג -1793 חזר עוד מולאי סלאמ׳א ומרד והלך למשפחת אמהאורס א״ש והמליכו אותו וגנב דעתם שיתן להם ממון רב ובאו עמו כמו ד׳ אלפים עד אגורא׳י ונכנס הוא, לבדו וישב בבית התיפלה עד עת ערב ונתנו לו היהודים דורון ושמח בהם והבטיחם שלא יוזקו כלל. והלך עם כל המחנה למקנא׳ס ושלח לשרים של העבדים לצאת לו וענו אותו בביזוי ולא הרגישו בו. וכשמעו עשה עצמו כאלו לא דברו עמו והלך בלילה וברח. והמחנה כאשר ראו ברח גבורם המה כשלו ונפלו תעו במדבר ויצאו הפלשתים והעבדים והפשיטום ערומים ונהרגו הרבה מהם והרבה שנפלו לבורות שיחין ומערות כי לא היו יודעים אותו המדבר וחזרו כולם בפחי נפש ערומים מכל. ואפי׳ מולאי סאלאמ׳א הפשיטו אותו והניחוהו ערום כי המשפחות אשר היו עוברים עליהם אכלום הממום, כן יאבדו כל אויביך ה׳. ויש ממשפחת אמהאוו׳ס שחזרו לאגורא׳י ערומים והיו יהודים מחרפים אותם בחרופים וגדופים ומשום איבה היו מקבצים להם צדקה ונותנים להם לכסות בשר ערוה. כי המשפחה הנז׳ היו רודפים והורגים כל הנקרא בשם עברי והם צוררים לנו. והמקום יתמלא עברה עליהם אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. ומי שהראנו בראשונים יראנו באחרונים. ויעשה עמנו לטובה אות כיר״א.

ובשנת תקע״א – 1811 –  ברביעי בשבת כ׳ לסיון באה שמועה רעה שנשרפו במקנא׳ס ג׳ בתי כנסיות וארבעה ספרי תורות וכמה ספרי קדש מה ששווה יותר מארבע אלפים אוקיות מכ׳׳ט, לבד כמה הצרות שנשללו ונשרפו בלהבה הבאה מבתי כנסיות ותהום כל העיר וכולם לנו ברחוב העיר אנשים ונשים וטף. כי ראו שנכנסו כמה מאות גוים. והשר גזר ע״פ המלך יר״ה לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זאת והמה עזרו לרעה. ובאותו ערב היה רעם גדול וגשם גדול. ולא שחטו ביום ה׳ בהמות לשבת וכולם אכלו דגים וכיוצא עד סוף ז׳ ימים. ושמענו ותרגז בטננו ורצינו לעשות הספד גדול אלא ראינו שיש בדור הזה פריצים ומוסרים ויראנו שמא ילשינו ויאמרו שמקללין לשררה ונמנענו. וכל א׳ עשה הספד בביתו. ואלו באה השמועה קודם שישחטו לשבת לא היו שוחטים כלל, אלא שלעת ערב יום ה׳ באה השמועה וכבר שחטו לשבת והיה הפסד גדול. וברוך הגוזר בצדק ודיין האמת ולשריפת תורה שאו קינה מרה אללי לי וכר לחורבן בתי כנסיות ובעלי תושיות אללי. ועונותינו הטו אלה שעון שנאת חנם שהחריבה בית קדשנו עדיין הוא מרקד בינינו. ויש מבני עמנו שהלכו שם לשררה והלשינו שהיהודים בנו בתי כנסיות חדשות ובדיניהם אין לנו רשות להודיעם זה, ואם יודיעום יחריבו אותם. ופגעה בהם מדת הדין ומרשעים יצא רשע ואל נקמות יופיע על הגורמים רעה זאת וחילול התורה שיאמרו ידינו רמה ואויבינו פלילים ואל שדי יאמר די לצרות עמו ישראל כי״ר.