מורשת יהדות מרוקו

בג׳רבה, אם אין לו בת רשאי לישא אשה נוספת

בשנת תרפ״ו (1926) נשאל ר׳ כלפון משה הכהן על ״מי שבקש לגרש אשתו בגט וכתובה או ישא אחרת מפני שאשתו לא ילדה לו רק בן ולא בת ויש לו יותר מיו״ד שנים שלא ילדה״, והיא בת 70 או 80. האשה ביקשה שישיא את בנו, ואז תיוולד לבנו בת. וכן טענה, שאם הדין עם הבעל, יקח כרצונו משאר בנות העיר זולתי אשה פלונית, ואם לאו, יגרשנה. החכם דחה את טיעוניה, והצדיק את הבעל, כי הוא חייב בקיום מצות פרו ורבו. והטענה ״שישיא בנו והבן אולי יוליד בת טענת הבל היא״, כי הוא חייב במצות פרו ורבו. מסקנתו כי ״הבחירה בידה אם להרשותו לישא אחרת או שתתגרש״ (׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).

במישור העממי. יש פתגם האומר: ״למי שאין בת – קוברת את עצמה בחיים״. למרות שהחברה מצפה לזכרים, האם רוצה בבת, ממנה היא מקבלת יותר חיבה ותשומת לב במקרה של מחלה (36 .Jacobs, 1956, p). העדפת בנים מוזכרת גם במקורות חוץ. באדג׳ט מקין, אנגלי שחיבר כמה חיבורים על מרוקו, כתב בהמשך לתיאור חגיגת ברית מילה, כי יהודי מרוקו אינם ששים להולדת בת (386 .Meakin, 1892, p).

על היהודים שחיים בין הברברים כתב ב־1907 המיסיונר המשומד אליהו זרביב – שליח חברה בשם London Society for Promoting Christianity  כי הנשים היהודיות עונדות קמיעות כדי שיהיה להן – amongst the Jews .(//, NS, 1907, p. 11) בן, וכן כדי להישמר מעין הרע אנתרופולוגים דיווחו בשנות ה־50 של המאה ה־20 על היהודים החיים בנאות מדבר סהרה. כששואלים ׳כמה ילדים יש לך? התשובה מתייחסת רק למספר הבנים. הנשים עושות ככל יכולתן כדי ללדת בנים, בין השאר הן בולעות עורלה של תינוק, שנחשבת לסגולה ללידת בנים. נשים שוויסתן נפסק, צמות 24 שעות, אחר באות למערה קדושה בו כנראה קבור Briggs, 1964,) צדיק, ומבקשות שוויסתן יחזור כדי שתוכלנה ללדת בן

בין היהודים שחיים בהרי האטלס נהוג, שהאם שולחת לכל אחת מהנשים המוזמנות לשמחת הלידה מזון, ואלה מחזירות לה חמש ביצים או מטבעות אם נולד זכר, כאות להמשך לידת בנים, ורק ביצה אחת או מטבע אחת אם נולדה נקבה (217 .Willner, 1961, p).

תחליפים לצאצאים

אנשים שלא הצליחו להעמיד צאצאים, חיפשו דרכים לקיים מצוות אחרות במקום ׳פרו ורבו׳. במרוקו היו חכמים שחיברו ספרים: ר׳ יהודה חליווה, שעלה מפאס לארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־16, וחיבר כאן את הספר ׳צפנח פענח׳, רשם את הדברים הבאים: ״ויהיה לי זכות לנפשי להצילני מעונש אותו העולם, שלא זכיתי להיות לי בנים זכרים״ (מ. אידל, תשמ״ד, עמי 123).

לר׳ אברהם הכהן סקלי שכיהן בסוף ימיו בעיר תאזה (Taza), לא היו בנים אלא רק בנות. הוא חיבר ספר על הלכות מילה בשם ׳ברית כרותה׳. בהקדמה כתב שחיבר את הספר בחלום בו חלם כי הוא מלקט דיני מילה, ולכן קרא את שם ספרו ׳ברית כרותה׳, כתחליף לבן שלא הוליד, ואף ראה לנכון לחבר ספר בדינים החלים על בנים (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף י, ע״א).

בעת החדשה אנו מוצאים בהקדמה לספר דרשות של ר׳ אברהם חי ביטון, הסבר לשם הספר. ביטון עלה ממרוקו לצפת ונפטר ב־1954. לאחר מותו אחיו ערך את ספרו, ונתן לו את השם בן לאברהם (בני ברק תשל״ב), וכך הסביר:

״יהיה זה זכר ושארית למנוח, זכר צדיק לברכה עלי אדמות כי לא היו לו בנים״ (א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 469).

גם לימוד תורה שהוא מצוה חשובה, בא לעתים כתחליף לבן. כך כתב חכם מצפרו בן המאה ה־19:

בשעה שאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה. אומר לו הקב״ה מפני מה אתה בוכה מפני שלא העמדת פרי בעוה״ז [בעולם הזה] התחתון? יש לך פרי יפה מן הבנים, אומר לפניו רבונו של עולם, איזה פרי העמדתי? אומר הקב״ה התורה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים (רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם׳, ערך ׳בנים׳, דף מט ע״א). היו נשים עקרות שמצאו תחליף לבנים במעשים טובים כמו למשל בעשיית ספר תורה והקדשתו לבית כנסת. כך נאמר בהקדמה לספרו של ר׳ יוסף בירדוגו, ׳כתונת יוסף׳, ח״ב, תרצ״ה.

לחכם ר׳ יוסף בן יצחק אבן ואליד מתיטואן שעבר לאוראן, לא היו צאצאים. לאחר פטירתו הדפיסה אלמנתו את חיבורו ׳שמו יוסף׳ ירושלים תרס״ז, הכולל תשובות, דרשות ופירוש על ההגדה של פסח.

ר׳ אברהם קורייאט בן המאה ה־19 כתב על אדם שלא היו לו בנים, ציוה לפני מיתתו כי נכסיו יחולקו בין אשתו ובין ״בני הישיבה שהיו לומדים עמו״, וכי בנים אלה יקבלו סכום שבועי קבוע, ועדי הצוואה הם תלמידי החכמים הלומדים, שייהנו מהירושה (׳ברית אבות׳, דף קכג ע״ב-קכד ע״א).

מי שלא היו לו יורשים ־ רכושו עובד לקהילה. לפי התקנות של חכמי קשטיליה וכפי שנהגו חכמי אלג׳יר הרשב״ש ואחרים, למי שאין יורשים, ולא חילק רכושו לפני פטירתו, הקהל זוכה בחלק מעזבונו, ״אך לא יטלו הקהל כי אם שליש״. כך כתב ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18 במרוקו (׳השמים החדשים/ חו״ם, סי׳ ריב, דף ע ע״ב).

יש לשער שלא כולם נהגו כך, והיו מטרות שונות למענן הקדישו נשים ואנשים ערירים את רכושם.