רוחב־דעת וסובלנות כגון אלה לא היו חיזיון נפרץ בימי־הביניים, ־בבחינה זו, כמו מבחינות אחרות, היה אלפונסו אדם בלתי רגיל. הוא הצטיין ביחוד בכנותו, ושימש דוגמה יחידה במינה של מלך שפקד על סופר קורותיו הרשמי שלא לכתוב את תולדות מלכותו בעודו בשלטון.

מלך כזה, שבמדיניותו הבסיסית נטה חסד ליהודים ושהשקפותיו לא עוצבו על־ידי דעות קדומות, לא נרתע מלכלול יהודים בין אנשי חצרו. ואכן, דון יצחק לא היה החצרן היהודי היחיד: השפעה מרובה נודעה גם לשני האחים יחיא: גדליה, שהיה רופאו של אלפונסו, ויוסף, שהיה יועץ רם דרג. אברבנאל ודאי מצא חן בעיני אלפונסו במיוחד, לא רק בשל כשרונותיו המרובים, אלא גם בשל יושרו האינטלקטואלי ולמדנותו העצומה. שכן אלפונסו, חוץ ממה שהיה פטרון של הספרות, היה גם אספן ספרים ומלומד חריף שכל. אין ספק שכל התכונות הללו הביאו להתפחותה של אותה אינטימיות בין אלפונסו לאברבנאל, וגרמה לזה האחרון להגות כלפי המלך לא רק הערצה אלא גם רגשי חיבה.

אולם היה גורם נוסף שסייע לבצר את מעמדו של אברבנאל ותרם לעליית השפעתו בחצר המלכות: יחסיו עם הנסיכים לבית בראגאנצה.

ב־1461 מת הדוכס הראשון של בראגאנצה, ואת תוארו ומעמדו הוריש לבנו פרדיננד. אופיו של נסיך זה משתקף בעובדה, שסירב לקחת חלק בקנוניות של אביו נגד דון פדרו, ואפילו התנגד להן בגלוי. הואיל וב־1454 עמד המלך אלפונסו עצמו על טעותו בהערכת העוצר המנוח, לא נזקפה עובדה זו לגנותו של פרדיננד אלא לזכותו דווקא. ההשפעה שרכש לו הדוכס פרננדו בחצר המלוכה עלתה אפילו על זו של אביו, ועם בניו של איש זה – ובלי ספק גם עמו – קשר אברבנאל קשרי ידידות עמוקים.

סימן ראשון לידידות זו אנו מוצאים באיגרת תנחומים שכתב אברבנאל לרוזן של פארו, אחד מארבעת בניו של פרדיננד, לרגל מות חותנו, הרוזן אודמירה. חיבה עזה שררה בין הרוזן המנוח והרוזנים החיים, ומעניין לציין שהרוזן של פארו שיגר בימי אבלו מכתב אל אברבנאל, שבו הביע את יגונו על מות חותנו עוד קודם שקיבל את איגרת תנחומיו של אברבנאל – דבר, שלא יכול היה לקרות אלמלא התקיימו ביניהם יחסי קירבה מיוחדים. מתשובתו של אברבנאל אנו למדים שידע על פרטי היחסים בין הנסיכים – פרטים שיכלו להיות נהירים רק לידיד קרוב מאוד. האיגרת נכתבה בתחילת שנות השבעים – כלומר, קודם שאברבנאל ביסס אה מעמדו כחצרן, ולא נפריז אם נניח שאברבנאל חב תודה על מעמדו בחצר לנסיכים של בית בראגאנצה.

בני בראגאנצה היו האצילים העשירים ביותר בחצי־האי, ונכסי הקרקע שלהם היו עצומים. אין אנו יודעים איזה שירותים סיפק להם אברבנאל בניהול אחוזותיהם הכבירות, אך ודאי מילא כמה תפקידים חיוניים, כי ידוע לנו שגמלו לו ביד רחבה. הוא עצמו נעשה בעל אחוזות רחבות ידיים, שאחדות מהן נפלו מן הסתם בחלקו כמתנות מידידיו אסירי־התודה ונדיבי הלב. נראה שגם כשפעל בשירות המלך הוסיף אברבנאל לייצג בתחומים מסוימים את ענייניהם של נסיכי בראנגאצה.

אולם מכל נסיכיה של משפחה זו פיתח אברבנאל קשרי ידידות אמיצים ביותר עם פרדיננד 11, בנו בכורו של הדוכס. היחסים ביניהם הגיעו לדרגת קירבה גדולה כל כך, שמקובל היה על הכול, שפרדיננד לא היה יוזם שום פעולה חשובה בלי שנמלך באברבנאל. משנעשה פרדיננד 11 באפריל 1478 – אחר מות אביו, פרדיננד 1 – הדוכס של בראגאנצה, ודאי עלה כתוצאה מכך גם מעמדו של אברבנאל, שהרי מעולם לא זכה בית בראגאנצה להשפעה מרובה כל כך בחצר המלכות כאותה שנהנה ממנה בימיו של נסיך זה. בשנים ההן(1481-1478) – שנותיו האחרונות של אלפונסו v – הגיע גם אברבנאל למרום השגיו ולשיא יוקרתו.

יש לזכור שקדמה לשנים אלו המלחמה עם קסטיליה – מלחמה, ששיקעה את הארץ במשבר מסוכן, מדיני וכלכלי כאחד. אין בידנו ידיעות על עמדתו של אברבנאל באותה תקופה גורלית של הסיכסוך בין פורטוגל וקסטיליה, פרט למה שנוכל ללמוד בדרך ההקש מגילויי דעת בודדים בכתביו. באחד מאלה מותח אברבנאל ביקורת על מלחמות־התקפה, שאין בהן, לדעתו, לא חוכמה ולא תועלת. מלחמות כאלו, טוען הוא, לא די שאינן נושאות ברכה, אלא צפויות הן להמיט אסון על התוקפן, גם כשמתחילה הוא נראה חזק הרבה יותר מן האומה המותקפת על־ידיו. דומה שזה היה מצבה של פורטוגל ערב המלחמה, ואפשר מאוד שביקורתו של אברבנאל משקפת לא רק דעות שגיבש בדיעבד לגבי התנפלותה של פורטוגל על קסטיליה (בלא התגרות קודמת מצד זו האחרונה), אלא גם את יחסו לסיכסוך בזמן תיכנון ההתקפה. יכולים אנו להסיק מסקנות לגבי עמדתו של אברבנאל באותו זמן גם מעמדת פטרונו, הדוכס של בראגאנצה (פרדיננד 1), שהתנגד לתוכניתו של אלפונסו לכבוש את קסטיליה, מאחר שראה בה הרפתקה מסוכנת שלא תוכל להסתיים בהצלחה.

בעה׳

שני צנתרות הזהב אורות פנימיים, לנו לעיניים. הרבנים המובהקים. מלאים זיו ומפיקים כמוהר' עמור אביטבול ישצר. וכמוהר׳ עמרם אלבאז ישצר כירא׳

אחר שים שלום טובא, אין לדבר קצבה. באתי במגלת ספר להודיע לכתר׳ קובל דנא כהרי״ע אתורג'מאן שהלך כעת למחזק׳ שבבואו למחק׳ הביא בידו כתבים כתבי מררי; לגבי דידי קוברן צדיק שורפן חסיד כי מלאים על גדותן חירופין וגידופין כל שהוא מין קללה נגד גאוני עולם חסידי ופרושי אשכנז רבני ירושלים ורבני מקומות אחרים זולתם. כל שומע הדברים תצלנא אזניו רואיהם יכירום המרבה לספר הרי זה מגונה ה׳ הטוב יכפר. בו בפרק כאן נמצא כאן היה אחד המיוחד מיקירי ירושלים ממשפחות המיוחסות הרב השדר/ כמוההר מרדכי מיוחס אשרי עין ראתה כלול בכל מדות שמנו חכמים במקדש וחכו ממתקים הראנו את כל תוקף הדברים להסיר מלב המתעקם אשר חס מיהא לדברי המסתים והכל בעדים וראה עידיו בחתומיו וכין אין נפתל ועקש. הכל עשה יפה בעטו׳ בסדר נכון כל אמת אמת תפשיה דברי אמת נכרים. ואף גם ואת אמרנו לרדוף שלם לבל יתחלל ש״ש וירקד השטן בבית קודש הקדשים וימצא מקום הסט״א ליאחו בסבך במקום קדושה. כד נתן אל לבו הרב השדר׳ והטה אתנו לשמוע בקולנו מרוב ענותנותיה. ושלחנו אחר רי״ע הנוי ונומינו לו להחזיק בשלום אדעתא שיתן לו כתב בר' השד"ר שיהיה לו לבדו מחילוק רבי צבי מאמשטרדם בכל שבוע לבד מחלקו בכולל ויהי החילוק שוה בכולל כגר כאזרח וישוב הבל לאיתנו אהבה וחיבה בקירוב בשר עצם אל עצמו אב אחד לכולנו. ויאותו לדבר הוה וקבל ויצא הריע: ויבוא אח"כ במשפטי תנאים מפולאים תפלים מבלי מלח. ואח"כ הלך למחוק׳. אי לזאת אחינו אתם עליכם המצוה כהני ה׳ לשלוח אחריו לייסרו בשבט מוסר לבל יעשה הרעה הגדולה הזאת ואם [לא] יאבה לשמוע ויחזיק במרדו להוציא רבה. תהלות לאל יד האמת נטויה לעקור השקר ממקומו וליכנס בהדומו וידע בי בצרת עצמו הוא רודף כי מי יניח רבני ישראל וירדוף אחר וכו' ונראה מה יהיו חלומותיו ומקשה לבו יפול ברעה כתיב. ואם יטה אתן לשמוע ידע כי בטובתו ובטובת ישראל הוא דורש. ודי בזה כי הכתב בקצר אמיץ וחכמים בחכמתם מבין ריסי עיניו יכירו האמת. וה' אלהים אמת ינחינו בדרך אמת וא״ש כיש אנה׳ ונאה׳ דושו׳ החו"ף פאס ש׳ בבית אלהים נהלך ברגש לפרק וקיים

וידאל הצרפתי

רבי שלמה בכר אברהם

כלולות ״בית אל״ שנת ה׳ תרי״ג (1853)

האי שד'ר דידן. באנצק׳ לתולדות חכמי א״י כרך א׳ עט. קלח׳ כתב על בנו רבי אברהם יוסף שהם ״נצר למשפחת רבנים מפורסמת שהשפעתה היתה גדולה בארץ ובגולה. אבי חותנו היה הרב המקובל רבי שלמה ב״ר יהודה הכהן ולכן הוא מכונה חתנא דבי נשיאה, ובספר שא״י עט. 434 כתב שבשנת תרי״א (1851) נשלח בשליחות המקובלים, ואיגרת שלחותו נמצאת בידי ר׳ יעקב משה טולידאנו, ולפנינו נמצא מכתב ממנו, ובו מתלונן על חסרון כבוד ובזיון שקבל מהק״ק צפרו, ובפרט מרבי רפאל משה ז״ל משום מה, שהיה אז צעיר לימים.

במכתבו מזכיר רב עצמאי שיצא מירושלים מרוב דוחקו וצערו בשם הרב יהושע לורייא ממשפחת רם והגיע לצפרו באותה תקופה, רב זה לא נזכר ברושמי תולדות חכמי ירושלים הנמצאים תחת ידי כעת.

ב״ה

יום יב׳ מנחם תרי״ג

המאור הגדול, מעוז ומגדול, מע' הרב המובהק ונוגה לו ברק כמוהה״ר עמרם אלבאז יצ״ו יאיר לעולם ובריא כיר״א

קדמא אל אריש בצלותא בשלמא לרב שלמים מרובים מאת ה' וכרבבים, והדר צלי׳ ופי׳ צחי אינו נאחיל אלא צלי׳, וציליא גם היא תיתם רישא אבולה ברבא אורך ימים, שבעהו וכבוד והדר תעטרהו, גם בניו ישבו ישרים. נטיעות דומות לשרשים גיל יגיל צבי צדיק כיר״א. עיטי׳ המדברה להגיד כי ישר תלי״ת באתי לחיטו״ל ״ ועתה ע״י מכ״ד החכם השלם והכולל מגזע היחס והמעלה כמוה״ר רבי יהושע לורייא יצ״ו יקבל ספר הקדוש הלכות יוט״ו וי״ר לא ימוש ספר התורה מפיך ומפי זרעך וכר עד עולם. והוא מנחת עני כדי שיזכור אותי ולמע׳ הגיזברים הי״ו. אמת יהגה חיכי דמלבד דלא ראיתי מאתם שום כבוד. ולא דרך ארץ. ואדרבא בזיונות ונירעון כסף. ועשו לי הפסד גדול בנדבתי. אבינה ואומר עם קוני מאי דעבר כאין. ותשועת ה׳ כהרף עין. ממקום אחר ישלח שלומיו, ואנא…. אדרוש שיר האלף באייר וחי״ן למע' הגיזברים הי״ו וברכות התורה יחולו על ראשם כי״ר ״ ולמע׳ הרב המופלא סבא דמשפטים כמוהר״ר עמור אביטבול יצ״ו כפילנא בשלמא והנני דורש וטו׳ כדת מה לעשות לגבי מי שגדול ותפלתי קבע שהקב״ה ירפאהו רפואה שלימה כיר״א ולמר בריה דרבינא אהובי וידי״ן רבי חיים אליהו יצ״ו אדרו״ש שייר האלף. ולמע׳ ידי״ן….המו'ח סי׳ אברהם מאמאן ונ״ב סי׳ שמחה ת״ם אדרו״ש וטו׳ וישלם ה׳ פעולם והי יפקדם בבנים זכרים וש״ק והיה בדעתי לעשות להם חטיבה אחת בעולם…. מגיע להם הטובה. וחלותי מרו״ם למען ירוש׳ ת״ו שישים עין השגחתו בעין חמלה וחנינה למע' החכם המוכ״ד שהוא ממשפחת רם דמצב דוחקו וצערו צרת הבת ירושלים יצא לדפוק על פתחי נדיבי עם אלקי׳ אברהם וע״י תהיה צליחתיו ולכל הק״ק אדרושוט״ו ולמע׳ הגביר ונכבד גיזבר סי׳ יהושוע אלבאז יצ״ו אדשוט״ו. והי יפקדהו בוש״ק ולסי׳ אליהו אישלוש יצ״ו אדשוט״ו וחלותי שישימו השגחתם על קיבוץ הקופה וישלם ה׳ פעולם וכו'. אימא סיפא תפילתי על חיכי תשוב למען יטב לך והארכת ימים ברוב עוז ושלום בטוח בחסדי אבי אברהם והוא צעיד המשתלח

שלמה בכר אברהם

וחלותי שיכתוב לי תשובה מקבלת הספר ואילך ומשוט״ו מקצה מזה באתי להגיד הידוע את עשה לי ר׳ רפאל משה שהשבעני תמרורים השקני מי ראש ולענה, ולא די מה שביזה לי, וג״כ נגע בכבוד יסודי העולם חסידי עליון וביזה אותם ביזיונות אשר לא ניתנו ליאמר. ואני הייתי מדבר עמו שלא להפסיד הנדבה דידעתי דבשבילו היה לי הפסד. ועוד לכבוד בעה״ב הייתי מדבר עמו. ולכבוד עצמי מחלתי לו. ולכבוד גאוני עולם. וחסידי עליון איני מוחל לו כו״ע, ורומי אתו החכמה והמדע ולא נעלם מש' מרן וכל הפוסקים ז"ל. על הדברים שמנדים את האדם, ולא כתבתי ושלחתי את הדין הצריך לו כדי שלא להכשיל את הרבים דוקא, עד שאכתוב לעיק"ו ירושלים ת"ו, ויש לי זכרון עדות על מה שבחיזה אותם, והלא לאמונה עדות ה׳ נאמנה, שבשעה שיעלה בדעתי הדברים אשר נאמר על חסידי עק״ו ירוש׳ ת״ו יסתמר שער בשרי אוי לאזנים שכך שמעו, ראוי היה לעשות קריעת בגדים, דבעו״ה כ״ב ירדה פריצות לעולם. וכתבתי לרומ' דבודאי ענין כזאת אפילו אם הוא קרוב לו אינו ישר בעיניו וראוי לעשות לו דינו כדת משה וישראל״ ואני אכתוב לירוש׳ והם יתבעו עלבונם ודי בזה וש״ש.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. – סקירה היסטורית ותרבותית. משה חלמיש

ספריית " הלל בן חיים – הוצאת הקיבוץ המאוחד

מחקר תולדות הקבלה לא ייחד מקום הולם לצפון אפריקה. מועטות הן המונוגרפיות שהוקדשו לנושא זה. גרשם שלום פתח את הדרך במאמר שכתב על אבני זכרון של אדרוטיאל, ופירורים שונים חזר והעלה, וכמוהו גם ישעיה תשבי, אגב מאמרים אחרים. מחקרים נוספים לא פורסמו עד שנות השבעים של המאה העשרים. אסקור כאן חלקם.

בשנת תשל״ח פירסם מאיר בניהו את מחקרו המפורט על אברהם אבן מוסה ובנו משה, ובשנת תש״ם נתפרסמה רשימתי על המקובלים במארוקו. רשימה זו עודכנה בהרבה, וחזרה ונדפסה בשנת תשמ״ו בנוסח מורחב. בשנת תשמ״ה ראה אור מאמרה של רחל אליאור על המקובלים בדרעה.

 שתי עבודות־דוקטור הוקדשו לחקר משנתם של מקובלים: דן מנור – ר׳ יעקב אבוחצירא; ובעז הוס – כתם פז של ר׳ שמעון אבן לביא (תשנ׳׳ג). ד׳ מנור הוסיף וכתב מאמרים וחיבורים על נושאים שונים, ואילו ב׳ הוס התמקד בר״ש לביא. בשנת תשנ״א הופיעה מהדורה פקסימיליה של צפנת פענח לר׳ יוסף אלאשקר בתוספת מבוא מאת משה אידל.

 לר׳ יעקב איפרגאן הוקדש מאמרו של מ׳ חלמיש בשנת תש״ן, ובכך החל העיסוק בחוגו של ר׳ משה בן מימון אלבז, שלבד ממאמרים שונים יצאה לאור לראשונה מהדורה נדפסת (לוד תשנ״ח) של גנת ביתן, ובעתיד הקרוב ביותר תראה אור הדפוס מהדורת מנחה חדשה. אזכיר גם מהדורה של חיבור נוסף שנכתב לפני התקופה הנסקרת על ידינו, והוא ספר המלכות לרבי דוד הלוי, שהוהדר בידי גד עמאר בשנת תשנ״ח, בתוספת מבוא. ולא סקרתי כאן את הדיונים שנזכרו כפרטים במאמרים שאין עניינם במפורש בקבלת צפון אפריקה.

מעין זה חייב אני להזכיר ספרות היסטורית וביו־ביבליוגרפית, שלא צמחה בבית־המדרש של עולם המחקר, אך מספקת חומר חשוב גם על אישים וספרים הקשורים בעולמה של הקבלה. למשל, באשר למארוקו – יחס פאס של ר׳ אבנר ישראל, שפורסם בידי הרב ד׳ עובדיה: רשימת רבני פאס שערך הרב משה עמאר: נר המערב (ירושלים תרצ״א, ומהדורה חדשה: שם תשל״ג) של הרב יעקב משה טולידאנו: מלכי רבנן (ירושלים תרצ״א, וד״צ שם תשל׳׳ה) של הרב יוסף בן־נאיים_; על רבני צפרו כתב הרב דוד עובדיה (קהלת צפרו, ד, תשמ״ה); חשיבות גם לספריהם של Zafrani H., Mille ans de vie juive au Maroc, Paris 1983, וחלק ב, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו – ספר המקורות, לוד תשמ״ו: 1986 Kabbale vie mystique et magie, Paris ; יוסף תדגי, הספר והדפוס העברי בפאס, ירושלים תשנ״ד. באשר לאלג׳יריה – אליהו רפאל מרציאנו, מלכי ישורון, ירושלים תש״ס. תוניסיה – מלכי תרשיש (מאת כהן בנימין רפאל, [נתיבות] תשמ״ו); תולדות חכמי תונס (בני ברק תשמ״ח), בעריכת יוסף הכהן טנוג׳י, ובסופו קונטרס אנשי־שם, על חכמי ג׳רבה, מאת הרב רחמים חי חויתה הכהן. ג׳רבה – ממלכת כהניס (בסוף פרח שושן, מאת ר׳ שושן הכהן, ירושלים תשל״ז). כמו כן, חכמי ישראל בג׳רבא ובתוניס, שערך בועז חדאד בשנת תשמ׳׳ב. טריפולי – יהדות לוב (תל־אביב תש״ך) שערך הרב פריג׳א זוארץ, וכלל בו חומר היסטורי, ביוגרפי ותרבותי. יש לציין שלאחרונה החלו להופיע חיבורים שונים על ההיסטוריה, החיים והאישים של יהודי המגרב לארצותיהם ולמקומותיהם, כגון יחס דבדו החדש, שערך אליהו רפאל מרציאנו (ירושלים תשנ״ז). המשותף לכל אלה שהקבלה אינה נושא מרכזי בחיבורם, וחשוב מזה – לא תמיד אפשר לסמוך על דיוקם בפרטים. התעוררות ״פטריוטית״ חיובית זו טעונה בדיקה מדוקדקת. אך עם ההסתייגויות והטעויות עדיין יכולים הם לשמש מקור חשוב לשירותו של המדע.

היקף היריעה של החיבור הנוכחי מחייב אותנו לצמצם את התיאור בתחומים שונים, ואף להימנע מדיון בתחומים כמו השבתאות וכוי. עם זאת, הבאנו פרטים רבים, מתוך הכרה שלפי מצב המחקר כיום רק בדרך אקומולטיבית נוכל להתקדם לקראת שירטוט תמונה מלאה. לאחר מכן לא יהיו הדברים שבכאן אלא בבחינת מצע, שכן חובה מוטלת על האקדמיה להקדיש מחקרים, למשל, לתיאור מעמיק של משנתם של מקובלים שונים: לטיבם ולייחודם של פרשני קבלת האר״י למיניהם, ועוד מונוגרפיות כיוצא באלה. מובן שאין הקומץ משביע את הארי, ובסקירה המאפיינת חיבורי זה מבקש אני להציע חומר בסיסי של מה שנכתב בצפון אפריקה בשדה הקבלה, להציג את הנפשות הפועלות ולהעלות דמות כוללת של התרבות היהודית אשר יותר ויותר כפפה עצמה תחת השפעת הקבלה.² אולי מן הראוי להבהיר משהו נוסף בהקשר זה. השפעת הקבלה לא היתה כרוכה מינה ובה בביטול העולם הפילוסופי. כאשר הושמעה ביקורת הרי זו היתה עניינית ולא העמידה, פרט לר׳ יעקב אביחצירא, דווקא את הקבלה כמקור מועדף. עם זאת, חובה לציין שצפון אפריקה לא היתה מנוערת מתחום זה. ואסקור כאן חיבורים אחדים בלבד. ר׳ שמעון בן צמח דוראן, הרשב״ץ, עסק הרבה בפילוסופיה לצד מקורות קבליים, וידועים ספריו מגן אבות וקשת ומגן. ר׳ אפרים אלנקאוה (1442-1359) כתב את שער כבוד ה׳ (תונס תרס״ב), ור׳ חיים בלייח (1919-1832) בפירושו הוסיף לעמת את הדמב״ם והרמב״ן. ״ספר תפארת ישראל, והם ששה דרשות נחמדות כלולות משבע חכמות״, מאת שלמה בן צמח רוראן (ויניציאה [שנ׳׳ו או שנ״ט]), משתמש בהגותו בספרי פילוסופים כמו רמב״ם, רלב״ג, רשב״ץ, ר׳ יצחק עראמה וכדומה. בשו״ת יכין ובעז, ח׳׳א, סימנים קלד-קלה קיימים דיונים מסועפים, המצביעים על היכרות רחבה של המחבר, ר׳ צמח בן שלמה דוראן, עם הספרות הפילוסופית, אך מתבטאת בהם ביקורת נגד הפילוסופיה בעיקר מתוך חשש של העדפתה על פני תלמוד תורה וקיום מצוות. ר׳ שמעון לביא מזכיר כמה פעמים פילוסופים, או ״החיצונים״, ואפילו את ויכוחיו עמהם. למשל, ״בא אלי איש אחד מתהולל בפלוסופיותו״ ומאשים את המקובלים בהגשמה. או: ״כאשר שמעתי באזני א׳ התמפלספים [י] שאמר זה ביום ר״ה אחת בבית הכנסת דרך שחוק״.⁷ ואין צריך לומר שהוא מרבה מאוד להזכיר את מורה נבוכים. אצל ר׳ וידאל הצרפתי (מחצית שנייה של המאה הט״ז בפאס) דרים בכפיפה אחת קבלה ופילוסופיה. בדרושים שבספר יוסיף דוד(ליוורנו תרט״ז) ניכרת ידיעה בספרות הפילוסופית, אם כי תוך ביקורת נגדה. אולם ר׳ רפאל משה אלבאז כתב חיבור גדול, באר שבע (ירושלים תשמ״ג), על שבע החכמות, ואף כתב פיוט ״על שבע חכמות״ ובשבחן. ר׳ רפאל בירדוגו כותב את חיבורו רב פנינים, הכולל עיונים פילוסופיים. שמואל בן אברהם טייב, שהיה רב בסוסא, כתב את אילת השחר (תונס תרמ״א), והוא כולל דרושים על דרך המחשבה הפילוסופית. רעיונות אלה משמשים למחבר נקודת מוצא בדיוניו בנושאים כמו: בריאת העולם, גמול, השגחה וכוי. את הפילוסופים הוא מזכיר גם בספרו כנפי שחר (ג׳רבה תרע״ז), והוא פירוש להגדה של פסח. בתונס תש״ח הוא כתב את עפעפי שחר ונדפס בג׳רבה תש״ט, והוא פירוש לתורה הנושא אופי הגותי ופילוסופי (עם שהוא כולל גם דברי קבלה). לעומתם, איש המאה העשרים, ר׳ מסעוד הכהן, בספרו י״ג שרשי היהדות (ירושלים תשל״ג), יוצא בחריפות נגד הפילוסופיה וממצאי המדע, ולעומתם מעלה על נם את הקבלה.

בספרים שונים פזורות ידיעות על ספרי הגות, אך אלה אבדו. כך ארע, כנראה, לספרו של ר׳ חביב טולידאנו (נפטר ח בחשון תע״ו). בדף שמעבר לשער ספרו תרומת הקדש (ליוורנו תרכ״א) הוא מציין שיש עמו, בין היתר, חיבור בשם ״נזר הקדש, ליישב ההשגות שעשו על מורה הנבוכים״. הוא קורא אפוא לתרום כסף להוצאות ההדפסה. וכנראה שזו לא באה לכלל מעשה. אולם חשיבות רבה נודעת לדבריו בהקדמת תרומת הקדש, בה הוא כואב על ספרי המינים והמסיתים כי רבו, ולנוכח תופעה זו ״קצר המצע מחכמי זמננו שהורגלו כי אם בש״ס ובפוסקים ולא תועיל חכמתם כי אם לענין ההלכות והוראת המצות למאמינים בתורה ובדברי חכמים מרב אשי עד משה. אבל אינם יכולים לעמוד בקשר המלחמות נגד בעלי התורות החדשות אשר פשטה המינות ברוב המדינות ורבו השאלות והחקירות בכל הפאות על ידי החכמות החיצוניות לא שערום הראשונים״ וכו'. הערכה גלוית־לב כזו היא נדירה, אבל משקפת את כל האמת במערומיה. אכן, במבט כולל אפשר להגדיר את העיסוק הרוחני בספרות הפילוסופית כעיסוק שולי. כנגד זה, מעמדה של הקבלה הלך והתחזק, ואת זאת אבקש להראות במהלך חיבור זה.

סקירת מעמדה של הקבלה בארצות צפון אפריקה חייבת מראש לתחום תחומים גאוגרפיים. בעוד שמארוקו היתה חדורה רוח הקבלה עוד מימי־הביניים, כפי שנראה בסמוך, והיתה מושפעת רבות מן הקבלה, ומשופעת בה, ואף נתקיימו בה חוגים של מקובלים, כמו זה שבדרעא בזמנו של ר׳ משה אלבז או זה שבתיטואן או במראכש במאות הי״ח והי׳יט וחוגים אחרים שריכזו תלמידי חכמים מצד אחד ו״עמך״ מצד אחר – הרי ג׳רבה, שהקבלה תופסת בה מקום חשוב ביותר, אין זו אלא מציאות של הדורות האחרונים בלבד. לפיכך, סקירתנו ההיסטורית תעסוק תחילה בכל ארץ בנפרד, ולאחר מכן, עם סקירת התכנים תלווה אותנו ההבחנה הגאוגרפית במידה פחות בולטת. עם זאת, ברור שאין החלוקה חתוכה. יש חכמים שעוברים מארץ לארץ," ויש פיוטים שמהלכים גם בארץ סמוכה. כדוגמה לתנודות אזכיר כי כתם פז של ר׳ שמעון לביא נכתב בפאס ובטריפולי, עד להדפסתו הראשונה מצוי היה בכתב־יד אצל ישועה טנוג׳י בתוניס, ומצא אותו חכם מאלג׳יר. אף על פי כן העדפנו לנקוט תחילה דרך גאוגרפית היסטורית. עם זאת, המבנה הפנימי של כל פרק, כלומר של כל ארץ, אינו זהה, והכל כמתחייב מן הנתונים עצמם.

בניגוד לצפת או לארצות אירופה שבהן נוצרו בזמן החדש אסכולות מיוחדות (כגון זו הקורדובריאנית או זו הלוריאנית, ואפילו השבתאות והחסידות) או קמו אישים בעלי שיעור קומה כמו הרמ״ע מפאנו, נתן העזתי, רמח״ל, הגר״א, ר׳ שניאור זלמן מליאדי, ר׳ נחמן מברסלב ורבים אחרים – הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה, פרט לחוגים המצומצמים שנתרכזו סביב אישיות מסוימת (כמו ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי וכיו׳׳ב), אך פעילותם והשפעתם כמעט לא חרגה מעבר לגבולם. יוצאים מכלל זה הם שני הפרשנים הדגולים של הזוהר – ר׳ שמעון לביא ור׳ שלום בוזגלו – שחיבוריהם אמנם נמנים עם הקלסיקה הקבלית. אותה התמודדות אינטלקטואלית שקטה (שכללה גם קליטה של יסודות והשקפות) עם העולם התרבותי החיצוני שהיתה אופיינית ליהודי אירופה לא פקדה את יהודי המגרב באשר לא ניצב בפניהם אתגר כזה. התופעה של המורביטון בדרום מארוקו לא הגיעה, ככל הנראה, לביטוי מיוחד. אמנם נושא הערצת הקדושים כן זכה למגע הדדי קרוב ביותר, אך ביסודו של דבר לא היה לכך קשר עם העולם הקבלי דווקא, הגם שקברי מקובלים מסוימים זכו להערכה יתרה.

אין ספק שגם המצב הכלכלי, ההיסטורי, החברתי, האינטלקטואלי והתרבותי הקשה שהיה מנת חלקם של אבותינו שם, וזאת לצד העדר בתי־דפוס כדלקמן, נתנו את אותותם בהיקף היצירתיות הרוחנית. אמנם חכמי הלכה ודרוש רבים הגיעו להישגים מכובדים בתחומם, ועם שחלקם שלחו ידם גם בקבלה, אך היצירה הקבלית כשלעצמה לא שגשגה. רובי הדברים נושאים אופי של פירוש על־אתר או דרושים שאינם מגיעים כדי פיתוח שיטתי. כנגד זה, תשומת לב רבה מאוד ניתנה לנושא התפילה וכוונותיה. אך אף בתחום זה לא מקרה הוא שהשפעה רבה נודעה (כמובן לאר״י וגם) לרש״ש ולחיד״א, ואלה באו מחוץ למגרב. כלומר, אנשי המקום נזקקים למעיין חיצוני. חיבורים מועטים נכתבו כיצירות קבליות עצמאיות, ואילו רובם שילבו אזכורים מן הספרות הקבלית, ככל שמצאה היד, לתוך כתיבתם הפרשנית, הדרשנית, ההלכית או אף השירית. ברם, אין לזלזל כלל בתופעה זו, שכן היא מצביעה על הרעב הרוחני למרות הקשיים האובייקטיביים. מבחינה זו מעניינת היא השאיבה ממקורות החסידות הבעש״טית במהלך המאות התשע־עשרה והעשרים. החלק השני של החיבור הנוכחי בא אפוא להראות עד כמה חדרה הקבלה כאורח חיים ל״אליטה״ ולשכבות הרחבות כאחת. החברה בכללה נהנתה מעצם הקריאה או ההאזנה לזוהר, ולא פחות מכן משעשועי גימטרייאות, סגולות ופתרון חלומות. אפשר לומר כי במידה רבה הופעת דברי קבלה בחיבורים הכתובים אינה אלא ביטוי לתרבות וחינוך הכוללים במסגרתם גם עיוני קבלה.

דוגמה טובה תשמש השבתאות. בדרכים שונות הגיעה תנועה זו למגרב, אך לא זכתה לתקוע בה יתדות נאמנים. במשך כשני דורות התפשטה התנועה בערים ובכפרים רבים. אך לפי החומר שנותר בידינו נראה שהצד האידאולוגי של התנועה לא העמיק לחדור פנימה. פולמוסים התנהלו בעיקר סביב ביטויים חיצוניים, כגון ביטול צום תשעה באב או הדלקת נרות בבית־כנסת, וחלקם שרד במשך שנים רבות. המאבק החריף מצד כמה רבנים, בעיקר ר׳ יעקב ששפורטש ור׳ אהרן הסבעוני, שהתקיים בראשית התפשטותה של השבתאות הצליח לחסל את השפעתה במידה ניכרת בעודה באיבה. ובכל זאת, הפולמוס סביב  " חמדת " ימים כביכול חלף מעל ראשם, והספר לא נתפס כשבתאי כפי שלא נתפס כך אצל רבים משלומי אמוני ישראל באירופה, עד שגדולי החכמים מציינים את שמו ומסתמכים עליו באופן חופשי.

התשוקה הפנימית הטבועה בקרב יוצרים והוגים לפרסם את הגיגי לבם ורוחם באה לביטוי גם במגרב. לפעמים מנמקים זאת משום ״כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל״(ירמ^׳ כ ט), לפעמים מטעם ״אל תמנע טוב מבעליו״(משלי ג כז), ולפעמים כחובת מילוי חלקו האישי של כל אדם בהבנת התורה, בהתאם לתפיסה הקבלית. ואכן, יצירות שונות נכתבו, ספרי תיקונים הועתקו ואף נערכו, ומקצת מן המחברים כתבו כבר בגיל צעיר למדי. סקירת היצירה הצפון אפריקאית בתחום הקבלה, לרבדיה ולסוגיה, היא אפוא נושאו של החלק השלישי.

ברם, בלא להיכנס לשאלה הנצחית – אם ההיסטוריה יוצרת את האדם והמנהיג או להיפך – אין להתעלם מן הנפשות הפועלות ומן התהליכים שהן נוטלות בהם חלק. משום כך שילבנו בראש הספר, בחלקו הראשון, את תהליכי התפתחותה של הקבלה בכל אחת מארצות המגרב, תוך ציון האישים הידועים כמקובלים, בין שנטלו חלק חשוב ובין שנטלו חלק מועט. מבחינה זו, ידיעותינו המפורטות יותר על מקובלים רבים שפעלו במארוקו באות לידי ביטוי בהיקף ״רשימת המקובלים״ האלפביתית שהצגנו במסגרת הפרק הראשון. אישים אלה הם שהובילו את התפתחות הקבלה ומעמדה בארצות המגרב, איש איש בדרכו, ברוחו ובהישגיו, והם שהניבו את הפירות המוצגים בחלקים השני והשלישי.

שתי עובדות צריכות לעמוד לנגד עינינו משום שהן מונעות סקירה מלאה יותר: ראשית, מיעוט בתי הדפוס בארצות המגרב גרם לכך שחיבורים רבים של חכמיהן לא נשתמרו, כפי שמלינים הם בהזדמנויות שונות. שנית, אובדן ספרים בשל גזירות ורדיפות. נסתפק כאן בעדות טראגית, אחת מני רבות, מראשית המאה הי״ז. מעתיק ספר הישר ומביאו הראשון לבית הדפוס (ונציה שפ״ה), הוא ר׳ יוסף בן שמואל, מספר בהקדמתו, כי מוצאו מ״עיר ואם בישראל, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר המהוללה פאס יע״א״. בשנת גע״ש (1613) ברח ממנה בגלל סכסוכים פנימיים בחצר המלוכה, שבעטיים נחתו צרות על היהודים, ובין שאר הפורענויות – ״כמה וכמה ספרים, מינים ממינים שונים, חדשים גם ישנים, מהם מדפוס מהם מכתיבת יד, חדשים מקרוב באו, רובא דרובא נשרפו נקרעו ונגנזו תחת המפולת״. אם כי היו, לצערנו, גם ״פגעי טבע״ כגון זה שארע לספרייתו העשירה של ר׳ יוסף סירירו שכלתה בשרפה (מ״ר, ס ע״ד).

סוף המבוא…..

תרומתם למדינת ישראל

יהודי צפון-אפריקה תרמו למדינה שני שרים וסגן אחד השר בכור שלום שיטרית ז”ל, שר המשטרה והמעוטים והשר יעקב משה טולידנו זי׳ל, שר הדתות, וסגן שר החקלאות ה״כ אהרון אוזן יבדל״א. מקרב העדה המרוקאית בארץ קם הסופר, החוקר, ההיסטוריון, הבלשן הציוני הותיק ח״כ אברהם אלמליח ז״ל. ואליהו הכרמלי (לולו) ז״ל, היה דבר הועד הלאומי וח״כ. כיום מנהל אגוד הבנקים במדינת־ישראל הוא מר ישראל בר־יוסף יבדל״א ממשפחה מרוקאית, שהתישבה בארץ משנת 1847.

אחד מיהודי מרוקו הבונה הלכה למעשה ישובים בחלקי הארץ השונים בעזרת החברה הקבלנית של אוניקו הוא מר אלפונסו סבאח. בועדה המרכזת של ההסתדרות שנים והם: אלי מויאל ושאול בן־שמחון וחמשה חברי־כנסת: א. חסין, א. בטיטו (מערך), מ. גז (רפ״י), א. טיאר המרכז החפשי, ד. לוי (מפד״ל), שבעה ראשי עיריות או מועצות מקומיות וחבר הנהלה הסוכנות היהודית עו״ד א. נרבוני.

שתי דמויות המשקפות את הזרמים המנוגדים בקהילה היהודית במרוקו העצמאית: אלפונסו סבח ומרק סבח

אלפונסו סבח ומרק סבח, שניהם ילדי טנג'יר שהוריהם עברו לקזבלנקה, מייצגים יותר מכל את שני הקצוות בהנהגה היהודית בעת קבלת עצמאותה של מרוקו. הראשון מייצג את הזרם הציוני, בזמן שהשני הוא אחד מדובריו המובהקים של הרעיון האסימילציוני בחברה ובפוליטיקה המרוקאית. אך למרות הניגוד הקיים ביניהם לכאורה, התברר ששני זרמים אלה עברו מוטציות, ככל שהזמן חלף, עד שהמורכבות הפוליטית המקומית והעולמית טרפו את הקלפים ושינו את עמדות הצדדים. עם סיום הפרק הקולוניאלי בתולדות מרוקו ובראשית קיומה של המדינה העצמאית נחלקה ההנהגה היהודית בין מיעוט מתקדם שתמך בהתלהבות בהיטמעות בחיים המרוקאים ובנטילת חלק בבניית מרוקו החדשה ובין רוב שמרן, שצידד בזהות לאומית נפרדת, שונה מן הדגם שרווח במדינות המערב הקלסיות שהתקיימה בהן אמנציפציה אינדיבידואלית. רוב זה נאחז במסורת אבות ובשוני בין שתי הקהילות כדי לדרוש זכויות נבדלות ולאו דווקא שוות, בשביל היהודים כמכלול לאומי, אתני וקהילתי. הנהגת הרוב הדומם יכלה לנמק את דרישות הבדלנות על סמך העובדה הבלתי מוכחשת, שכל רצונה של מרוקו להיות ממלכה דמוקרטית ומתקדמת, על פי הגדרתה, היא מדינה מוסלמית לא חילונית ואין בה הפרדה בין הדת למדינה. רק מדינה חילונית כזאת מסוגלת לאפשר למסה גדולה של יהודים לזהות עצמם כמרוקאים לכל דבר. לזרם הבדלני בקהילה היו נטיות מסורתיות מתונות וקשר רגשי לישראל, לצד נאמנות יחסית למרוקו ולמלכה המגן על נתיניו היהודים. מיד עם קבלת העצמאות, גל של התלהבות ואופטימיות שטף את השכבה היהודית המשכילה שרצתה ליטול חלק בבנייתה ובעיצובה של מרוקו כמדינה מתקדמת ומודרנית. זאת הייתה תקופת התלהבות חלוצית שסחפה את רוב הצעירים המשכילים. אמנם תומכי ההשתלבות היו צעירים משכילים בעלי ערך סגולי גבוה, אך השפעתם בקהילה הייתה מועטה. יהדות מרוקו נחלקה בתקופה זו, לפחות לזמן מה, בין שניים משלושה מוקדים: הכוונה לצרפת, מרוקו וישראל, עד שהמציאות אילצה אותם להכריע לטובת אחד מהם. בקרבה התקיימה חלוקה סכמאטית שהעמידה מול מרכיביה שלושה מוקדי משיכה גאו תרבותיים בלתי שווים. היום בדיעבד ידוע שאופציית ההשתלבות בחברה ובלאומיות המרוקאית, שחשיבותה הייתה בלתי מבוטלת בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, נחלה כישלון חרוץ ואילו האופציה הישראלית גברה על כולן. עם זאת, יש לציין שמשפחות מבוססות יותר שיכלו להשתקע בקלות יחסית בצרפת, ספרד או קנדה העדיפו ארצות אלה על המיתון הישראלי של ראשית שנות השישים.

ד"ר יגאל בן-נון אוניברסיטת פריס

Histoire du Maroc

Jean Brignon-Abdelaziz Amine-Brahim Boutaleb-Guy Martinet

Bernard Rosenberger avec la collaboration de Michel Terrasse

Haier 1967

« Les discours dans lesquels nous allons traiter cette matière formeront une science nouvelle qui sera aussi remarquable par l'originalité de ses vues que par l'étendue de son utilité. Nous l'avons découverte à force de recherches et à la suite de profondes méditations. »

ibn khaldoun, Mouqaddima (trad. De Slane), p. 77.

LA PRÉHISTOIRE

1. LE PALÉOLITHIQUE

La préhistoire de l'Afrique du Nord est loin d'être encore bien connue. Il faut faire une large part aux hypothèses dans les conclusions des spécialistes.

L'Afrique semble de plus en plus avoir été le berceau de l'humanité : l'homme y apparaît, fait les premiers pas de son évolution. Tandis que les oscillations quaternaires perturbent la vie des régions septentrionales par les glaciations, celles-ci correspondent en Afrique à des périodes pluviales qui favorisent la vie des chasseurs-cueilleurs, en transformant en savanes, riches en plantes et en gibier, des régions aujourd'hui désertiques.

Cependant c'est du Proche-Orient, que la civilisation se répand : l'agriculture, les métaux, l'écriture, la pensée rationnelle, nés dans les plaines de Mésopotamie et dans la vallée du Nil se diffusent vers le Bassin Méditerranéen.

La préhistoire de l'Afrique du Nord offre des caractères qui la différencient de celle de l'Europe. Si l'évolution des genres de vie et des industries est en gros la même, il faut se garder de vouloir assimiler les périodes. Dès le Paléolithique moyen les différences sont telles dans l'outillage qu'on ne peut plus confondre les deux rives de la Méditerranée. Une terminologie particulière correspond à une réalité particulière.

Il est difficile d'établir une chronologie exacte : la corrélation entre les niveaux marins donnés par des plages fossiles, et les terrasses des cours d'eau, n'est pas encore bien établie par les géologues. En outre, du fait du climat, il était possible de vivre en plein air, c'est pourquoi la plupart des stations se trouvent en surface : elles sont isolées et il est difficile de les raccorder entre elles. Les grottes ont été occupées de façon permanente, ce qui a provoqué des mélanges entre des couches d'âges différents, par exemple à Taforalt.

Nous suivons ici la division classique en Paléolithique, ou époque de la pierre taillée, Néolithique ou époque de la pierre polie et enfin apparition des métaux, en insistant toutefois sur les particularités de l'Afrique du Nord et du Maroc.

לפי ספר בראשית אין מוצא משותף לכל השבטים שאנו קוראים להם ערבים. בני כוש בן חם ואחי מצרים, פוט וכנען, היו: ״סבא וחוילה וסבתה ורעמה וסבתכא ובני רעמה שבא ודדן״ (בראשית י^,, ז׳ = דברי־הימים א א/ טי), ו״יקטן (בן עבר) ילד את אלמודד ואת שלף, ואת חצרמות ואת ירח; ואת הדורם ואת אוזל ואת דקלה; ואת עובל ואת אבימאל ואת שבא; ואת אופיר ואת חוילה ואת יובב, כל אלה בני יקטן״ (בראשית י/ כ״ו—כ״ט = דברי הימים א א׳, כ׳—כ״ג). נזכרים כאן שבטי דרום־ערב, והכתוב מייחס אותם פעם לבני חם ופעם לבני עבר. אמנם, מבחינת לשונם נמנים הם ללא כל ספק עם בני עבר (לשונם שמית היא), אבל בעיית מוצאם הגזעי אינה פשוטה כלל. בענין זה יש עוד כמה וכמה ספקות. נראה, שבראשונה קורא גם לעמים ששכנו בערב — כוש, ורק אחד־כך נתייחד השם הזה לאתיופים שבאפריקה. בני שם וחם היו לפנים, בתקופה טרום־היסטורית, חטיבה אחת. גם מבחינת הלשון נפלגו בדרום ערב. גם בני פוט ישבו בקצהו הדרומי־מערבי של חצי־האי ועל החוף האפריקני שממולו, ויש לזהותם עם פונט (הארץ שקיימה קשרים קבועים עם מצרים לפני חמשת אלפים שנה בערך)^[. גם החקירה האנתרופולוגית גילתה קירבה מדהימה בין דרום־ערב וצפון מזרח אפריקה, קירבה גדולה מזו שבין דרומ־ערב וצפון ערב. הטיפוס הדרומי דומה לגזעים השוכנים באפריקה (סומלי, דנקיל) ולמצרים, למן התקופה הקדומה ביותר ועד היום. מצד אחר יש דמיון רב ביניהם ובין עמי הודו הדרומית ^.

לא נתפלא שברשימה הזאת נמצאת דדן, נאה בצפון חג׳אז. בדדן היתה מושבה קבועה של סוחרים ממעין, המלוכה העתיקה שבדרום־ערב, אחר־כך ירשו, כנראה, את המקום הזה השבאים, ומלכיהם נזכרים, כפי שראינו, ברשימות אשוריות. זכרם נשתמר אולי גם בשם ואדי אלשבא שליד מדינה. רבים השמות הדומים לשם העם השבאי: סְבָא, סַבְתָּה, סַבְתְּכָא. התחלפות האותיות ש—ס מקורה בהבדלים פונטיים שבין הצפון והדרום«!. בכתובות נזכרים המקומות שַׁבְּוַת (בירת חצ׳רמות) ושַׁבם — שםאם. (השוה: שבם, במדבר ל״ב, ג' ושִׂבְמָה, יהושע י״ג, י״ט, ישעיה ט״ז, ה׳—ט׳)». קשה מאוד לקבוע את מקומן של חוילה ואופיר; שתיהן נזכרות כארצות זהב: ״ארץ החוילה, אשד שם הזהב. וזהב הארץ ההוא טוב; שם הבדולח ואבן השהם״ (בראשית ב: י״א—י״ב); ״ויבואו אופירה, ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים ככל ; ויבִאו אל המלך שלמה״ (מלכים א טי, כ״ח; ראה גם שם י/ כ״ב); ״כתם אופיר״ (תהלים מ״ה, יי). המלומדים מחפשים את הארצות האלה ומביעים השערות שונות^: מדין, החוף הדרומי של ערב, חוף המפרץ הפרסי, פנים ערב .

רעמה, הידועה ליחזקאל (כ״ז׳כ״ב), נזכרה גם בכתובות הדרומיות, והיתה ידועה גם לפטולומיאוס. חֲצַרְמָוֶת מתאימה לחצ׳רמות, את הֲדוֹרָם מנסים לזהות עם שבט אהל אלהדרה, השוכן כיום בסביבות חצ׳רמות. צנעא, בירת תימן, נקראה בפי המשוררים בתקופה שלפני האיסלאם, וכן בפי היהודים עד היום הזה, אזאל — והשם הזה מתאים לאוזל, שבספר התולדות: אולם קשה להחליט, אם אין בכך השפעה יהודית קדומה. את ט׳פאר, שיצאו לה מוניטין בימי שלוט החמנרים, מזהים עם סְפָּר הנזכרת בבראשית י' ל׳ 16.

מחוז חצרמוות נקרא על שם ממלכה קדומה באותו השם שהתקיימה באזור זה, ושמו נגזר מהתנ"ך. בירת המחוז היא העיר אל-מוכלא. המחוז משתרע על פני מישור מדברי נרחב שנחצה בידי ואדי חצרמוות, ובידי הרים שהגבוה ביניהם מגיע לגובה של 2,500 מטרים.

הטמפרטורה הממוצעת בשנה היא 27° מעלות צלזיוס, הקיץ חם, החורף מתון. ישנם גשמים במחוז גם בימי הקיץ, בנוסף לימי הסתיו ולימי החורף.

בעוד התקיימה קהילה יהודית קדומה שהצמיחה מתוכה (לדברי ר' חיים בן יחיא חבשוש בספר "קורות ישראל בתימן"), בשנת 1495 משיח שקר ששמו לא נודע, אך מסופר שאסף מאמינים רבים ונלחם בשבטי תימן האחרים. לאחר הפסדו במלחמה נפרעו יהודי חצרמוות מתמיכתם בו.

בשנת 1948, לאחר התנקשות ביחיא מוחמד חמיד א-דין (שיחסו ליהודים היה טוב), החלו פרעות ביהודי תימן. גם במחוז עוד היו פרעות, אך לא היו כמעט פגיעות בנפש, אם כי היו פגיעות גדולות במיוחד ברכוש היהודים במחוז.

יהודי המקום עלו לישראל בשנת 1950 במבצע מרבד הקסמים.

עֶצְיוֹן גֶּבֶר (בכתיב מקראי גם עֶצְיֹן גֶּבֶר) היא עיר קדומה ששכנה בארץ אֱדום, בראש מפרץ אילת, סמוך לאילת ועקבה של ימינו. היא נזכרת מספר פעמים בתנ"ך, כתחנה במסלול מסעי בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים, ובהמשך כעיר נמל ששימשה למסחר עם ארצות שונות לאורך חופי ים סוף בתקופת המלכים.

אבל כאן טמונה הרי כל הבעיה, והיא שהספרדים הבינו מניסיונם בגולה שהדרך לשמור על חייהם הרוחניים היא הפשרה, לגבי האשכנזים הפשרה הייתה מוות, ולכן מאז שנות החמישים אנחנו מתפשרים והם רואים בזה חולשה, אנחנו מוותרים והם רואים בנו רפי- שכל, הדבר הזה מתקשר לבעיה הערבית שתמיד נמצאת ברקע כאשר מדברים על העניין העדתי, וגם הפלשטינאים התפשרו משך שנים עד שהבינו שהדרך היחידה היא להילחם, הם לא חשבו שהם נמצאים מול יהודים חדשים, שונים מאלה שהכירו בצפת ובחברון, בטבריה ובירושלים, עד היום אנחנו לא הבנו, או אולי הרעיון כבר מתחיל לחלחל שהיהודים האלה שונים מאתנו, החוויות שלהם שונות, המסקנות שלהם כלפי המציאות שונות,

וכך הסתובבתי ברחובות תטואן, מחכה למישהו שיקרא בשמי, מחכה למישהו שיאמר משה משה, ויקרא אותי לסנה הבוער, הוא לא קרא לי, אבל ברחובות אלה מצאתי הרבה חלקים מן הפסיפס שהיו אבודים שנים, מצאתי וחשתי שאני יכול לחיות עם הערבים, שאנחנו, היהודים יכולים להסתדר אתם, ולא רק לדבר על חוסר-הבררה שהובילה לגירוש של יותר מחצי מיליון ערבים ב1948״, עד להריגתם של מאתיים ילדים ערביים באינתיפדה, או למאה ערבים בכפר כנא, כל הזמן אנחנו מדברים על האין-בררה, אבל האין-בררה הזה נובע מתפיסת העולם שלנו, מתסמונת הגטו שהשתלטה על כל האליטות של החברה הישראלית, כאן ברחוב מַהָרַקָה אנואר, הרחוב שבו ראיתי לראשונה את העולם, הלכתי ברחובות האלה, וראיתי שאני גם ערבי, ראיתי את הגיחוך של ההוגים הישראלים המבקשים מן האנשים זהות אחת ומוחלטת, עד כדי חלוקה בין ישראלים ליהודים, עד כדי חלוקה בין ישראלי לספרדי, כאילו שאי-אפשר להיות שניהם, הרי זו מיטת- סדום, ואתם לא יכולים להכניס אדם כמוני למיטת-סדום כזאת, אני, ערבי, יהודי, ים תיכוני, בעל אזרחות ישראלית וצרפתית, ואם הייתי יכול גם הייתי מבקש דרכון ספרדי, איך אתם יכולים להכניס אותי לזהות מוגדרת כל-כך, ואני בכלל חושב שריבוי זהויות אינו אלא יתרון, ולא חסרון, הוא מכין אותך ללכת בעולם כאיש העולם, ולא כאיש שהעולם מאיים עליו, כאן ברחובות האלה, מתבונן בדרוויש היושב בפינת רחוב עם שתי ידיו פתוחות כמו ספר, בדיוק כמו שישב אותו אביון ליד בית- הספר שתמיד הייתי מגיע אליו בריצה לפני הצלצול ונותן לו חצי דירהם, הנה הוא יושב בפינה ברחוב מוחמד טורס, וקורא בתוך ידיו את העולם, קורא עם עיניים סגורות, או אולי הוא עיוור, הוא אינו זז, קשה להבין אם הוא מבקש נדבה, או שהנדבה שלו היא האוויר העובר בין ידיו, הוא לא זז שם שעות, הוא יושב שם מאז בריאת העולם, ריבונו של עולם, אולי זה אליהו הנביא, כאן ברחובות תטואן, שכמו הרבה ערים אחרות נקראת ירושלים הקטנה, אולי הוא אחרון היהודים כאן, אחרון הנביאים בעולם, מחכה לרגע שיעזוב היהודי האחרון מכאן כדי להגיע לירושלים, הוא יושב עם הגִ׳ילַבִיָה החומה שלו, וקורא את חיי, קורא אותם בשקט בפניי, קורא את לידתי ואת מותי, קורא את בניי ואת בנותיי, קורא את כל ספריי, את כל כתביי, קורא את אהבותיי ואת אכזבותיי, את שברון-לבי, את הימים שהשארתי כאן ברחובות, ימים של תקווה ושל גלים, גלים של אושר, הוא קורא את מות אחי, והוא לא בוכה על כלום ולא צוחק על כלום, כאילו כשמתבוננים מלמעלה השמחה והבכי נראים אותו דבר, אותה חוויה ארוכה אחת, אולי הוא הנביא עלי, והוא יעלה כך עם ידיו הפתוחות לשמים, לבקש רחמים על בני אברהם שהגיעו לסוף ההיסטוריה נאבקים זה בזה, הוא יבקש רחמים, אני יודע שהוא יכול לבקש רק רחמים, הדין לא יעזור אלא יביא עוד דין, ולעוד מיתות, ואולי הרחמים היחידים הם הדין, ואוי לו ליום הזה ולאנשים ביום הזה…

"כל שנה, אמר לי שלמה אסייג, מזמין אותנו ראש-העיר לסעודה שנתית, והוא מושיב תמיד את היהודים לידו, זה קצת מביך כלפי האנשים כאן, בכלל אם איזה שוטר יאמר לך משהו, פשוט תענה לו שאתה יהודי, אתה תזכה ליחס של הגנה מוחלטת, אתה לא צריך להראות דרכון או כל מסמך אחר,״

אחר-כך בעוברי את הגבול ליום אחד בספרד הסתכל על הדרכון שלי איזה שוטר בגבול וכאשר ראה שנולדתי בתטואן, הוא אמר לי "אה… אנתא דיאלנה!" ואת זה כמובן הבנתי היטב, זה אומר "אתה משלנו", הוא כמובן רצה קצת בקשיש כמו כל אחד משלנו, וכדי לעבור מהר יותר את הגבול נתתי לו, כאשר אחי ואני מסובבים אותו מכל הצדדים כדי שלא יראו שהוא קיבל, בדרך לסאוטה, העיר הספרדית באפריקה, הגבול שתמיד נהגנו לעבור כאילו כדי לעבור לאירופה, כי תמיד היהודים הלכו אחרי אירופה, תמיד כשהם יכלו ותמיד הם קיבלו סטירה מאירופה, זה ישראל ההולך אחרי עשיו, שהוא אדום, כי הוא הבן יעקב העוקב אחר אחיו התאום הבכור. באסטרולוגיה מקובלת הדעה שבנים תאומים תמיד נולדים בהפרש זמן כזה שהמזל של האחד הוא התת מודע של השני, אם זה מזל השמש או המזל העולה, וכך עד היום יעקב עוקב אחרי אדום. במקום, כמובן ללכת לדבר עם ישמעאל, אולי הוא מפחד שישמע האל.

אני אומר את הדברים לאשתי האלג׳ירית והיא אומרת לי: לך למרוקו שלך, לך לערבים שלך, אני ממש מתעצבנת על מה שאתה אומר, אתה עושה אידיאליזציה של הערבים עכשיו, וכו'…" כאן מתחילה כל הרטוריקה הציונית שמסבירה כל זוועה שאנחנו עשינו במילים של "לא הייתה בררה" וכל זוועה שהם עושים בהאשמה קולקטיבית של כל העולם הערבי. אני חושב שהם עושים אותו דבר. ואם נמשיך כך עתידנו לא מזהיר במיוחד.

מה שצריך לומר שאחרי ספרד, פולין וגרמניה, וכל ההיסטוריה שלנו עם עמי אירופה, עלינו סוף סוף להבין שאין לנו שום סיבה שלא להתקשר קצת יותר עם עמי ערב, וזאת גם לאור ההיסטוריה שלנו אתם, שאמנם איני רוצה לקרוא לה אידיליה, אך ודאי הייתה בתחום הסביר והידוע באנושות בין שני עמים החיים יחד, ואולי מעבר לזה, להתבונן בהם ולהדגיש, כן, בדיוק כך, להדגיש את הצדדים הערביים הטמונים בתרבות שלנו.

לא, איני חושב שיש הרבה סיכויים לדבר הזה, אני קול קורא במדבר, קול צועק בהר, קול הולך לאיבוד בקקופוניה התקשורתית השלטת, ובכל זאת צריך שהדברים ייאמרו, שלפחות ייאמרו אם לא יישמעו.

סוף…

בלילה ההוא לשחקני קלפים

מנהג נפסד היה במרוקו בקרב אנשים בורים: מתחילת חודש אדר, היו מתארגנות כנופיות כנופיות של אנשים ריקים ומשחקים קלפים לילה לילה במשך החודש, וכל ערב בבית אחד החברים.

האיש אצלו שיחקו, קיבל מכל משתתף, מין ״דמי חסות״ הנקראת " באראטו ". שמות המשחקים שהיו בזמנו הם: רונדא, מסכאמבא, טומי ועוד. הרבנים ופרנסי העיר נרתעו ומאסו באנשים הריקים הללו. במכנאס הוצאו לא פעם תקנות נגד משחקי קלפים, אך אותם בורים בשלהם, כי מכלל האמונות העממיות שרווחו, אנשים אלה האמינו שירויחו, משום שבחודש אדר, מזלם של ישראל בעליה.

כל אלה שהשתתפו במשחקי הקלפים והרויחו, בערב פורים באו צוהלים ועליזים לבית־הכנסת וכאשר החזן הקורא את המגילה הגיע לפסוק ״בלילה ההוא״, הם הראשונים שקפצו בראש וקראו את הפסוק עם הקהל בהדגשה ובשמחה, לעומתם המפסידים באו לבית־הכנסת חפויי־ראש וקראו את ״בלילה ההוא״ בקול רפה ומבויישים. הקהל הבין אז, ״מי העני ומי העשיר״ ב״בלילה ההוא״.

תליית בני המן

במכנאס נהגו שכאשר קורא המגילה היה מגיע לעשרת בני המן ותלייתם על העץ, נעשתה אתנחתא והקורא לקח את רצועת הקשירה של המגילה וקשר אותה לראש עמוד התיבה של שליח ציבור, מקום שבו מונחת המגילה, זאת לזכר תליית המן ועשרת בניו וכשהגיע הקורא את המגילה לשמותיהם של בני המן, קרא את שמות עשרת בני המדתא בתוספת ״חמש מאות איש״ בנשימה אחת ומהר.

בתום קריאת המגילה, הקהל פצה בתפילת ובא לציון גואל בקול אדיר ובהתרגשות עצומה. הנערים הפסיקו מיד את ההתעללות בהמן וחבר מרעיו וקראו את ״ובא לציון גואל״ בחרדת קודש ובתקוה. יש אמונה בקרב יהודי מרוקו והיא ; כאשר יבוא המשיח, הוא יתקבל על ידי המחכים לתשועתו בשיר של " ובא לציון גואל " ואמונה זו מתחזקת בשעות אלו.

פתיחת הצום

בשוב בעל־הבית ובניו מבית־הכנסת, מצא את השולחן ערוך מכול־טוב במעדני מלך , הבית מלא אורה ומקושט כולו בנרות צבעוניים.

בפתיחת הצום רק מעטים פתחו את הצום במאכלי בשר, הרוב־בעוגות מטוגנות עם דבש, לחמים מיוחדים, פירות ושתיה, אולם באיזור הדרום נהגו לפתוח את הצום ב״כוסכוס״ עם עוף שקראו לו כוסכוס מגילה . במקומות אחרים נהגו לפתוח את הצום בתבשיל מפולים, זכר ל״זרעונים״ שאכלה אסתר, שהם מאכל כשר (מגילה יג, עא). הרבה משפחות נוהגות עד היום להכין מרק מיוחד המכונה לחרירא, מרק זה לוקחים אותו אחרי פתיחת הצום.

מעות פורים

ביום פורים מזדרזים בני המשפחה להשכים קום. ראש המשפחה לוקח את בניו ונוטל עימו כמות של מטבעות קטנות לחלוקה לעניים. ביום זה גם הכּילַי הופך לנדיב־לב. בין הצובאים על בתי־כנסת, חלק ניכר היה של ערבים מוסלמים שאהבו לפשוט־יד ביום פורים וגם זכו ביד נדיבה ב״דמי פורים״, הרבנים לא התנגדו משום דרכי שלום. הבנים קבלו ״דמי־פורים ביד רחבה ולא בחנוכה, כנהוג פה בארץ. הבנות לא קיבלו דמי־פורים ובמקומם ההורים קנו להם הרבה צעצועים כגון: טבעות קטנות ללא ערך, שעוני צעצוע, מחרוזת לילדים, בובות, ועריסות ועוד.

בדורות קדומים נהגו מלמדי תינוקות לאסוף ביצים מהורי התלמידים ובערב פורים חילקו אותן לתלמידים הנזקקים.

לימים היה שותפו של אדוני אבי ואחי אליהו דודי ז"ל, בעסקה של ייצור שמן זית. אמרו ועשו, השכירו בית – בד באזור עשיר בעצי זית, מרחק כשלושים קילומטר ממראקש. באותה שנה הייתה ברכה בעמלם, הזיתים הניבו פרי מעל למשוער.

ואני בגעגועי לאבי, הצטרפתי אליהם. דודי ז"ל ורבי יהודה, היו לי למורים. לא הייתה שעת פנאי שלא ניצלתי אותה איתם בהלכה. בלילות הארוכים של החורף, רבי יהודה היה מקים את כולנו לתיקון חצות, אבי ודודי ועוד אחד השותפים ז"ל.

נטילת ידיים ורחיצת פנים במים קרים שהגיעו לנקודת קיפאון, מעוררים מיד. דודי מדליק את הכירה בזמזמו את ברכות השחר, סמרטוט ספוג שמן זית, גפרור, והנה אנחנו מתחממים לאורה. וכולנו פותחים בקול נוגה " מזמור לאסף באו הגויים בנחלתך ", מנורות שמן שהדלקו לאורך הקירות ברחבת בית הבד, הוסיפו נופך של קדרות למאורע.

וכשהיינו מגיעים לפסוק " נפלה עטרת ראשינו אוי לנו כי כי חטאנו ", לא הייתה תפאורה מתאימה יותר לצער החורבן מאשר גת שמנים על קשתותיו וקירותיו הבלתי מטוייחים והאפלים, שלא ראו קרן אור של שמש מעולם, מחוסר אשנב או חלון ראוי לשמו.

ואלמלא הסיום האופטימי של " אתה תקום תרחם צמיון " עם " דודי ירד לגנו ", ספק אם היה למישהו חשק להרים את הראש. קומקום המים רותח על הכירה, עוד מעט והתה מוכן, תה ירוק סיני חזק עם שיבה.

ורבי יהודה מחליף את הטון הנוגה בטון יותר אופטימי ונמרץ, ופותח בפזמון של הבקשה " אודה ל-אל לבב חוקר / ברון יחד כוכבי בוקר ". אל א-ל אשחר ואפלל / עוד בי נשמה ואהללה. שתי הבקשות מיוחסות לרבי אברהם אבן עזרא, וכך נמשך עד עלות השחר. בשחר דמויות מקבלות בוקר חדש כשהם עטופים בטלית ובתפילין.

התלמיד שהתעקש ובא על שכרו.

רבי עמיאל ( שם בדוי ) סיפור קצר שהסיח לפי תומו. פעם במפגש חברים ישבו בסלון ביתו, ושוחחו על דא ועל הא. התפתח ויכוח על לימוד תורה אז והיום, ולאור התנאים המצוינים היום. הר בסיפר על מה שהיה אז והביא את סיפורו האישי.

העיר מכנאס, הייתה ידועה בישיבותיה ומוסדות התורה שלה. היא קיבלה בדורות האחרונים תלמידים שבאו מעיירות הסביבה וגם ממרחקים גדולים. והם קיבלו מבני הקהילה את כל העזרה הדרושה.

רבי עמיאל החליט להמשיך שם בישיבה, הוא הגיע למכנאס מעיר רחוקה מהדרום, ונכנס לישיבה ללמוד. גם שמה הנוהג היה, שכל אחד מאנשי העיר שהיה ביכולתו לקבל תלמיד הביתה, עשה כן. והנה כל התלמידים שהגיעו למקנאס לישיבת הרב, נמצא להם בעל הבית, רק לתלמיד עמיאל לא נמצא בעל הבית.

הוא סיפר שבהיותו ילד, עברו עליו מספר מחלות ילדות שהשאירו בו את רישומיהן היטב, כגון אבעבועות, גזזת, ועוד. בפניו נשארו סימנים מאבעבועות, וחלקים בראשו עדיין לא הצמיחו שיער. כובע גדול שהסתיר את קרחתו וכיסה חלק ממצחו לא הוסיף לו חן.

מסיבה זו וחרף על השתדלותם של רבני הישיבה, לא הצליחו לסדר לו בית שיוכל לקבל אותו, ולמרותה כל הוא בשלו. הוא פנה לרב אני רוצה ללמוד ולא חשוב איפוה אני אישן. ביקש מהרב שיאפשר לו לישון בבית המדרש, ואמנם כך היה.

סודר לו חדר צדדי בבית המדרש, רצונו החזק ושקידתו הרבה, הרשימה את הסובבים אותו. לא עבר זמן רב, עד שנמצא גם בשבילו בית טוב שאימץ אותו בכל. שקידתו הייתה מעוררת התפעלות, הוא גמר שם חוק לימודיו שהכשירו אותו לתפקידים להם הועיד את עצמו. לאחר שסיים הרב את סיפורו, נשמעה מדיבורו נימה של עצב מצער הימים ההם והפטיר : מי יודע, אולי בזכות זה אני יושב על כס הרם של הרבנות.