אלי פילו
פורימים במרוקו.כל קהילה והמן שלה
פורימים במרוקו.
המן האגגי לא היה צורר היהודים היחיד בהיסטוריה של עם ישראל, הוא גם היה הרשע היחידי בעולם. לפניו וגם לאחריו קמו עוד רשעים אחרים שהרעו לעמנו בכל הדורות.
כל קהילה והמן שלה, כל קהילה נתנה שם מיוחד לאותו " פורים שני " שנקבע ליהודים עליהם ועל זרעם לדורי דורות, במשלוח מנות ובביטול מלאכה, לפעמים חוברו גם שירי הודיה ומגילות מיוחדות שנכתבו לזכר אותו מאורע, גם פזמונים כדוגמת הפזמון הידוע " מי כמוך ואין כמוך " שחיבר יהודה הלוי, חוברו לכבוד המאורע. נביא כאן כמה פורימים מסוג זה שעברו על עמנו
פורים דל- מעגאז.
בשנת " כי תרכ"ב על סוסיך, מרכבותיך ישועה " ליצירה – 1862 -, קם במרוקו עריץ אחד, מורד, מכשף ומדיח ושמו אג'ילאלי אל-מעגאז בן למשפחה חרופה ושמה רקייא. הוא כונה גם בשם " אררוגי "
אל-מעגאז – העצלן – אסף את כל הברברים תושבי האטלאס וסיסמתו הייתה : השריף המוסלמי והיהודי יש להשמיד.
– " שריף " – תואר הניתן לכל מוסלמי המתייחס לזרעו של הנביא מוחמד.
על פרשת אל-מעגאז, ראה נר מצוה, כסא מלכים, נר המערב, שטראי, מורשת, מספר על שירים שנכתבו על ידי משוררים במכנאס.
הכותב מספר שסבו מצד אמו הייתה חיה בזמן הצורר אל-מעגאז ואימו ע"ה סיפרה לנו תמיד על מעלליו של אל –מעגאז כפי ששמעה מאימה – .
אם כי השנאה הייתה מאז ומתניד קיימת כלפי היהודים במרוקו, הרי בנסיבות שנוצרו במקרה הזה, הפכו היהודים והשריפים המוסלמים " אחים לצרה ".
אל-מעגאז היה צורר היהודים כהמן בדורו ומשאלתו הייתה כמשאלת המן " להשמיד ולאבד את כל היהודים, וגם הוסיף לרשימתו את השריפים המוסלמים, וכך יצא אל-מעגאז בראש צבא לכבוש את מכנאס.
אל-מעגאז הגיע תחילה לכפר מולאי אידריס א-זרהוני הקרוב לעיר מכנאס ורצה להתחיל קודם בשריפים המוסלמים, וימשיך אחר כך ביהודים, אולם מקורביו יעצו לו שקודם כול, לפני כל התחלה, עליו להשתטח על קברו של מולאי אידריס – קדוש מוסלמי שהומת בעזרת רעל וקבור בהרי זרהון בקירבת מכנאס כ-20 ק"ם. העיירה היא על שמו ונחשבת עד היום לאתר קדוש למוסלמים במרוקו. הכניסה ליהטודים לעיירה זו אסורה מאז ומתמיד, ורק אחר כך יגמור ביהודים. אל-מעגאז שמע לעצת מקורביו שטמנו לו מלכודת כדי להפילו בה
אל-מעגאז הלך אפוא לכפר מולאי אידריס ולפני שנכנס להתפלל במסגד שבמקום היה עליו ראשית כל, להתגלח, להתרחץ ולהיטהר.
כאשר נכנס אל הגלב כדי להסתפר, העמיד הלה לרשותו, את נערו לגלחו, זאת כדי לטעת אמון בלבו, שאין איש מעוניין במפלתו, אך כאשר אל-מעגאז התיישב על כיסא להסתפר, הנער תקע את התער בעורפו וערף את ראשו, מיד אנשי הרשת התנפלו על שריו, עבדיו ומקורביו וערפו את ראשיהם.
ביום ט"ז באדר ב' של אותה שנה, הובא ראשו הערוף וכן את ראשי עבדיו תקועים על חרבותיהם שך המנצחים לעיר מכנאס והציבו אותם בשער העיר, הלא הוא " באב אג'דידי ", שער מפורסם ומוכר עד עצם היום הזה לכל יוצא העכיר מכנאס.
מן הראוי לציין, כי תפקיד עריפת ראשים ותליית גוויות הופקד מאז ומתמיד רק בידי היהודים, כי בדרך זו רצו להשפיל את כבודו של הנידון למיתה ולהרות לו כי היהודי הנחשב לאזרח השפל במדינה וללא ערך, הוא שיתלה אותו, או יערוף את ראשו.
התליין היהודי לא היה תןלה את קורבנו בשער העיר בלי להשמיע בוזניו כמה " דברי כיבושין ", מקללו ומגדפו, לפני התלייה וגם בשעת התלייה על שום שמרד במלכות. יום ט"ז באדר, הפך אפוא במכנאס ליום טוב ויהודי העיר חגגו אותו בכל שנה במשלוח מנות ומתנות לאביונים, והעיר מכנאס צהלה ושמחה, ומאז קראו לפורים זה " פורים דל-מעגאז ", אולם במשך השנים ומרוב התלאות בהן חיו, זכרו של פורים זב נשכח, משום שצרה חדשה משכיחה את הישנה.
גם הורינו וזקני הדור סיפרו לנו תמיד על הפורים המיוחד הזה. כן סיפרו שבאותה שנה, הייתה גם עצירת גשמים, ובסוף אדר של אותה שנה ירדו גשמים לרוב והייתה תשועה גדולה ולרגל מאורע זה, חוברו שירים רבים בעברית ובערבית על ידי המשוררים שהיו עדים למאורעות כרבי שמואל עמאר, רבי יהודה בירדוגו.
רבי שמואל עמאר חיבר פיוט הודיה על המאורע הזה, בשם " ארוממך אלי ואודה את שמך ", במכנאס ישנו בית כנסת קטן על שם הרב הזה הנקרא בפי תושבי העיר היהודיים " אסליווא אזג'ירא ".
רבי יהודה בירדוגו חיבר גם הוא פיוט הודיה בן 42 מחרוזות, בשם " אודך בכלי נבל, אל רם נורא, אשר לך בנבל עשור אזמרה "
רבי יוסף משאש 1890 – 1974 חיבר לרגל מאורע זה, שיר בן שישים ושתיים מחרוזות כמשקל " מי כמוך ואין כמוך " כבהסתמכו על זקני הדור, על הכתובים ועל השירים הקדומים וגם שיר קטן לאומרו קודם " מי כמוך " שאנו רגילים לומר בשבת זכור :
יום קם על עם לא אלמן, איש צר אויב כהמן.
וגם להחרימן, ולשפוך חיש את דמן.
סכל אל אב נאמן, עצה צפע וחורמן.
פח רשת אשר כמן, בו הוא נלכד ונטמן.
משירי בכל זמן, אודה לפני אב רחמן.
אשר נסיו לנו מן, לבקרים כמו מן.
חי זך קיים במלוכה, עליו יהבי אשליכה.
כל עצמותי תאמרנה , ה' מי כמוך.
מעשה.
פורים של מעגאז.
מי כמוך ואין כמוך
מי דומה לך. ואין דומה לך.
אדון אתה משכיל לעם דל
ביום רעה תמלטהו לא תחדל
מעל שמים חסדך עליו גדל
מה יקר חסדך אלוהים
בני בכורי אותו קראת
ובזרוע עוזך אויביו פיזרת
כי גדול אתה
ועשה נפלאות אתה אלוהים
גערת זדים ארורים
זרחת אור לישרים
שנת יהלולה בשערים
כל יראי אלוהים.
דעת פלשתי אחד נטרפה אזיל אלי למעגאז בן למסט"אפא
ואמו רק"ייא שפחה חרופה
ואבדו רשעים מפני אלוהים.
העמיק בספרי המכשפים וחובר חבר לכל אשפים
ויאמר כי הוא אחד הצופים
ותהי עליו רוח אלוהים
ועוד מצא פכים גנוזים
מלאים זהבים ופזים.
" מאחלא מאחלא יא כ'יאי " מה מתוק מה מתוק אחי. זכורני בילדותי ( המחבר ) כאשר אמי הייתה מספרת לנו על מעלליו של אל-מעגאז, הייתה גם שרה לנו שיר אחד מיוחד שחובר בזמנו. הייתה מספרת כי בזמן של אל-מעגאז, היה הנגיד היהודי במכנאס, יהודי מאוד עשיר בשם יוסף בן שטרית שהיה מקורב למלכות והשיר ששרו אז, היה כעין בקשת תחנונים שהייתה מופנית אליו, כדי שייחוס על אחיו היהודים שהיו נתונים בצרה גדולה ויצילם מהרעב הכבד ששרר אז. גם המוסלמים היו באותה צרה וגם ביו מתחננים לו וראו בו כמושיע.
השיר לצערי נשכח ממני וזוכר רק את סוף הפזמון האומר " יוסף בן שטרית יא לכ'ונייא יוסף בן שטרית, עשה למען האהבה.
HAREBI MERCADO I EL CURA
HAREBI MERCADO I EL CURA
El treno apozo en la stasion de Plevna. Como es de uzo en las grandes estasiones unos de los viajadores abasavan, otros suvian, ken se aparava a las ventanas i ken con redomas i cantaros iva con prisa a inchir agua de la fuente. En akeyos tiempos el treno no partía antes ke la campana de la estasion, a curtos intervales batiera tres vezes i el empiegado de servisio no diera orden con su chuflet a lo ke el makinista respondía con un agudo chuflo de la makína.
Djusto entre la tresera campana i el chuflo del servísíal, na ke con cusis ariva harebi Mercado — moel de Uruchuc, ke de una semana se topava en Plevna para el espozorio de su suvrina Hursi. Viendo la situasion critica, harebi Mercado con un cufaro i un bogo debaso, se echo a la scalerica del vagón i por poco no se escalavro reuáendo todavía a apaniarse i suvir los pocos escalones. Buena djente le dieron una mano de ayudo i despues de echar un sospiro de alivio se metió a buscar asiento en algún cupe la mas parte de los cualos estavan a tabear de djente. Ma avriendo i serando las puertas en uno de los cupés finalmente topo un lugarico libero i la ocazion kijo ke esto fuera aliado de un cura catolico. Harebi Mercado saludo la djente, aresento el bagaj i se asento en su lugar. El sigundo momento fue de kitarse el sapomelon, alimpiarse la sudor i cuvrirse la cavesa con su capica. Despues se tapo los ojos i diso la Sema por ke el Dyo Baruh'u le apropie un viyaje repozado, plaziente i sin complicasiones. Diziendo la Sema a boz basa, el harebi se travava a la vanda para despegarse de su vizino el cura con ¡ntision de no enconarse i ezbivlar la santa orasion. Ma esto no paso sin remarca de parte del cura ke avista entendió ken era su companiero de viaje coza, ke i sin esto era fasil de apartar sea de la barva larga, sea de la capica, o de la aparensia fizica de harebi Mercado. Al cura le embaraso el contenyo del djidio i ampeso a buScar formas delicadas para provocarlo.
- No es su sinyoria un haham i me párese de los modernos a djuzgar de su vistido sivil i el Sapomelon ke
ye va?
- Si, es verdad, yo so ombre de ley, ma mi ocupasion es de azer birit mila a los rizin nasidos de Yisrael.
- I este ufisio le dá bastante para bivir?
No me conyoro porke no lavoro a pedaso ¡ me mantengo de la mezada ke me apropio nuestra comunita.
De palavra en palavra vinieron asta el sinyificado del birit.
- No le párese curiozo el manifestar la aliansa entre El ke no es de mentar i el puevlo de Yisrael no en otra forma, ke cortando un pedasico del mas indelicado de los organos?
- Ke fue la razón de nuestros savios no le se dizir, ma se ke i vuestro Djezu, ke lo teneS por ijo del Dyo, le cortaron la bavajada al ochen dia de su nasimiento i en onor de este grande evenemiento es, ke vozos fiestas la Nova Godina (el Anyo nuevo). Tengo sintido también ke en la alvorada del cristianizmo sus adeptos guadravan el Sabat i sirconsizavan a sus ijos.
- Son cozas de istoria ke no es fasil de verificar – respondio el cura con vizible dezplazer. – I es verdad ke para Pesah aprontas la matsa con sangre de cristianos?
- Esto son bavajadss inventadas de nuestros enemigos a la mizma manera ke los idolatras enculpavan los crisianos, antes ke el Crisianizmo se aziera relijion ofisiala en munchos paizes.
Entumientes el tren ya se asercava de Coma Orehovitsa ande el djidio devia trocar de treno para continuar su camino. Visto ke no reuSia en sus provocasiones, el cura avrio el sestico de viaje i kito de ayi pan i algo de comer i mas djusto un pedaso de sundia de puerco.
- Tome Harebi, dizen ke en el tren se avre la gana i el tiempo pasa mas liviano en comiendo. Ansi diziendo le propozo la nevaja para ke se cortara un pedaso del hadzir.
- Munchas grasias, nuestra ley mos defende de comer puerco i todo otro ke no es caser, le respondio harebi Mercado apenas podiendo esconder su ezgrimo.
- Ke pecado, le asiguro harebi, ke de todas las comidas en el mundo no ay coza mas savroza de la sundia de puerco!
Entrando a la estasion de Gorna Orehovitsa el tren amenguo su paso i esto fue sinyal para harebi Mercado de tomar conje de su companiero de viaje.
- E, ya pasimos el camino como fuese – diso harebi Mercado — vaya en las buenas oras i pase mis saludos a sinyora su mujer i a toda la famiya
- Ma yo no tengo ni mujer, ni crios. No save su sinyoria ke los curas no se cazan?
Pecado, pecado! – diso harebi Mercado. – De todas las cozas en este mundo no ay mijor coza de tener mujer i crios en la famiya!
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק-שלום בר-אשר
תעודה ד (כתב יד 1825.0120)
. אמור לו – ליד החכם היקר משה ממני אני, יעקב בן יוסף אדרוש בשלומך על בני ביתכם כולם.
ועכשיו הוי רבי משה, אני חשבתי שמילתך היא מילה – ואין לפקפק בה. אבל אותו יהודי לא עשה לי דין, לא בפעם הראשונה ולא בשנייה, ושלחתי התראת חכמים ולא דן את דיני. ועכשיו הנני מבקש מה" יתברך וממך שתשלח לי את הניר – מסמך – שלי. ומכלוף בן אברהם, אמור לו שיאכל אותי בשמיניותי – שמיניות של מתקאל, מטבע כסף נפוץ – . אם הזמן ארוך – הרי כתבתי לך עליו וזה כתבו.
ואני עבד ה' משה בן דוד דורש בשלומך, ועכשיו אני מבקש מה' יתברך וממך שתעמוד ותשלם ליעקב שנמצא אצל אותו מכלוף. ושלום על החכם השלם, הרב הגדול כבוד הרב, יעקב בן שמחון נטרייא רחמנא ופורקנא ושלום רב. ליד כה"ר משה מאצלי אני, יעקב בן יוסף דורש בשלומך, ופורץ גדר ישכנו נחש.
זה מכתב לרב משה [אביכזר] מיעקב בן יוסף.
לייד [ליד] ה״ה [החכם היקר] משה מע״א [=מן ענדי אנא = ממני אני] יעקב בן יוספ נס׳׳ע וס״ע [=נסללם עליך וסלאם עלא = אדרוש בשלומך ושלום על] האל דארכום ג׳מיע [=בני ביתכם כולם]!
ועכשיו, ייא – זו מילת הפנייה בערבית – רבי משה, אנא יחשאבלי דבור דיאלך – מא פיה כלאם [=אני חשבתי שמילתך היא מילה – ואין לפקפק בה].
הערת המחבר : המילה העברית ךפור שחדרה לערבית שימשה גם במשמעות ׳הבטחה׳. למשל הביטוי בנאדם די מא ענדו דיבור באופן מילולי מיתרגם ׳אדם שאין לו דיבור/ אך כוונתו לדיוקה היא אדם שאינו מקיים את הבטחתו
ודאק ליהודי מא עמללי שי שרע, לא פנובא לולא ולא תאנייא. וציפטתלו להתראה בלחכמים ומא עמללי שרע [=אבל אותו יהודי לא עשה (=דן) לי דין, לא בפעם הראשונה ולא בשנייה. ושלחתי לו התראת חכמים ולא דן את דיני]. ולדאבא חבת מן הית״ו – ה' יתברך ומנךּ, ממך – אילא מא תציפטלי כאגטי [=ועכשיו הנני מבקש מה׳ יתברך וממך שתשלח לי את הניר (=המסמך) שלי].
הערת המחבר : במקומות ההם, כשאדם פנה בבקשה חשובה או דרמטית למישהו, אמר לו על פי רוב בערבית ״אני מבקש מה׳ יתברך וממך״. בלשון זה קיבלה בקשתו של המבקש יתר תוקף.
ומכלוף ן׳ ברהם קולו יאכלני פתמנייאתי [=אמור לו שיאכל אותי בשמיניותי (שמיניות של מתקאל, מטבע כסף נפוץ)]; אידא זמאן טויל האני כתבתליך פיה וז״כ [=אם הזמן ארוך – הרי כתבתי לך עליו, וזה כתבו]: ואנא ע״ה [=ואני עבד ה׳] משה ן׳ דוד נס״ע [=נסללם עליך = דורש בשלומך]. ולדאבא חבת מן הית״ו אידא מא תוקפ חתא די תכלץ ליעקב ענד דאק מכלוף. [=ועכשיו אני מבקש מה׳ יתברך וממך שתעמוד ותשלם ליעקב (שנמצא) אצל אותו מכלוף].
וס״ע [=וסלאם עלא = ושלום על] ה״ה ה״ה כה״ר [=החכם השלם, הרב הגדול, כבוד הרב] יעקב בן שמחון, נר״ו וש״ר [=נטריה רחמנא ופרקיה ושלום רב]
[כתובת:] ליד כה״ר משה, מע״א [=מן ענדי אנא = מאצלי אני] יעקב ן׳ יוסף, נס״ע [=נסללם עליך] וש׳׳ר. ופגי״ן [ופורץ גדר ישכנו נחש]. זו תןספת הנהוגה בסופי מכתבים פרטיים.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
רבי יצחק ורבי משה בני רבי יעקב פינטו
בנו השלישי של ר׳ יעקב פינטו הראשון היה המקובל האלקי ר׳ יצחק פינטו. מחכמי מרקש. ביחוס הכתובה המצוי ביד זרעו, תארוהו בתארים מופלגים: ״הרב: הכולל, בישראל להלל, חסידא קדישא ופרישא, סבא דמשפטים, נר המערב״, וכו.
יראת שמים יוקדת ותמימה בערה בלבו של ר׳ יצחק. יראה זו ליבתה בו רוח קנאה לשם אלוקיו, והיא גרמה לו לגלות מארצו, מחמת מעשה שהיה.
וכה מסופר: יהודי מרקש ככלל יהודי מרוקו, שמרו בכל כוחם ומאודם על היבדלות מוחלטת מהגויים שביניהם דרו. בחכמתם ידעו, כי זהו הבסיס הראשוני לקיומם הנצחי כיהודים, כמאמר הכתוב: ״ואבדיל אתכם מן העמים, להיות לי״ (ויקרא כ,כו). בהיבדלות זו מנעו נישואי תערובת, ומנעו בכך נזק בלתי הפיך ליהדות בארצם. משום כך, מעטים מאד היו המקרים בהם ארעו נישואי גויים עם יהודים.
אולם, כבכל כלל, גם כאן היו מעט יוצאי דופן, ואחד מהם ארע במרקש בזמנו של ר׳ יצחק. גוי נוצרי אשר לבו חשק בבת ישראל, נטפל לאחת מבנות ישראל התמימות, והבטיח לה הרים וגבעות באם תיאות להינשא לו. אותה נערה היתה בעלת אופי חלש, וכך הצליח אותו גוי במזימתו, לכד את אותה פתיה ברשתו, הביאה לביתו, ונשאה לאשה.
כשמוע ר׳ יצחק על כך, לבש רוח קנאה, נטל רומח בידו, נכנס לתוך ביתו של אותו נוצרי, הרג את הנוצרי, וחתך את חוטמה של אותה אשה סוררת שבגדה בעמה ובבית אביה.
לאחר שנודע המעשה, נאלץ להימלט מעיר הולדתו, וברח לתוניס.
באגרת ששלח ר׳ יצחק לבני משפחתו, סיפר על כך שבסייעתא דשמיא מצא חבורה נאה של לומדי תורה בתוניס, וכי נתקבל ביניהם בכבוד רב. לאחר מכן מפציר באשתו וילדיו שיבואו לדור עימו, ומבקש מבני משפחתו, שהיות ובני תוניס עניים, יראו לשלוח עבורו כסף למחיה בידי עוברי דרכים. בנוסף, מצדיק את מעשהו,
ומתאר את כבוד שם שמים שהתרבה מכך, ומסיים, שבודאי בני ובנות ישראל ב בטוח יותר מאז מעשהו, וכפי שהעידו בפניו על כך. חי את שארית חייו בתוניס, ושם נתבקש בישיבה של מעלה.
עד אותו מעשה היה ר׳ יצחק מרבני מרקש, ונמנה על דייניה לצד אחיו ר׳ אברהם פינטו והגאונים: ר׳ אברהם קורקוס, ור׳ יצחק חרוש. בשו״ת נר מערבי (סימן כ״ה קי׳׳ח), מובאים פסקי דין מהשנים תקל״ג ותקל״ו בחתימתו, יחד עם הגאונים הנ״ל. גם בשו״ת אבני שיש להגאון ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(ח״א צ ב), מובא שטר סילוק בחתימת ר׳ יצחק, וסמך על כך לדינא. כמו כן אברהם יגל להגאון ר׳ אברהם הכהן מתוניס (ליקוטים על הש״ס מסכת נדה לא:), מובא דבר תורה ששמע מר׳ יצחק בשם רבני מרקש.
בניו של ר׳ יצחק היו:
האחד, החכם השלם, החסיד ועניו, ר׳ מימון פינטו, מרבני מרקש, וכיהן בה כמורה צדק, ר׳ מימון היה גאון עצום ודיין מובהק, וכיהן בדיינות יחד עם הגאונים: ר׳ דוד צבאח, ר׳ אלעזר חזאן, ר׳ רפאל מסעוד בן מוחא זצ״ל.
שמו נודע לתהילה בכל רחבי מרוקו, ובהרבה משאלות ההלכה שעלו על הפרק בתקופתו נתבקש להביע דעתו, כפי שמוכיחים פסקי הדין הרבים שיצאו מעטו המופיעים בספרי השו״ת של בני דורו. מאותם תשובות ניכרת חכמתו הרבה, שליטתו הרחבה בכל מכמני התורה, וכוחו הרב בפסק.
במליצה שחיבר עליו ר׳ מסעוד בן מוחא נאמר: ״החכם, בנן של קדושים, קרא הרבה, שנה הרבה, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, דברי חכמים כדרבנות, עומקן ורומזן – זה, הדור בלבושו, מאן דלביש מידה, לתורה ולתעודה, פאר הזמן נתבש״ם, זקן ויושב בישיבה, של ענוה גדולה מכולם, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, וכל העם יענון על החכם רבי מימון, מקודש מקודש״.
בנו של ר׳ מימון היה הגאון ר׳ יעקב פינטו, מרבני מרקש, והיה עניו מאד, ומתנהג בחסידות.
השני, ר׳ משה פינטו מרבני מרקש, עקר לטבריה, ונשלח ממנה כשד״ר לערי המערב בשנת תקפ״ח.
השלישי, כבוד החכם השלם ר׳ אברהם פינטו, אשר יצק מים ע״י אליהו. אמו היתה בתו של הרב הגדול, מעוז ומגדול, כמוה״ר מוסא בן דוד אוחיון.
בנו היה ר׳ ראובן פינטו, שעל מצבתו נחרת: ״אבן שיש מאירה מאנשי כנסת הגדולה, כמוהר״ר ראובן פינטו״, נפטר בשנת תרס״א.
בנו הרביעי של ר׳ יעקב פינטו הראשון היה הגאון ר׳ משה פינטו. מה שנודע לנו אודותיו הוא רק שהיה אחד מרבני מרקש, וכיהן בה כמורה צדק. (ואולי הוא שכיהן כדיין בבית דינו של הגאון ר׳ דוד צבאח. ראה כרם חמר יו״ד סוף סימן
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות-רוברט אסרף
במאה התשע-עשרה, ארבע הקהילות בירושלים, טבריה, צפת וחברון, שלחו מדי שנה שליחים לארבע קצוות תבל כדי לקבץ את דמי ה״חלוקה״, התרומה שנועדה למחייתם של הרבנים בארץ הקודש. באותה תקופה מבחינים בעלייה משמעותית במספרם של השליחים שמוצאם ממשפחות מרוקניות חדשות או וותיקות בארץ ישראל תחת הכיבוש העותומאני.
שני המקרים הידועים ביותר הם רבי רפאל בנסימון (1847 – 1927) ורבי רפאל אוחאנה (1850 – 1902). הראשון היה בנו של מייסד הקהילה המרוקנית בירושלים, ופעמיים, ב-1888 וב-1889 בא לפס, עיר מוצאה של משפחתו. באותן הזדמנויות הקים אגודה שמטרתה הייתה הוצאה לאור של הכתבים הקלאסיים של הספרות הרבנית המרוקנית, ובייחוד ״עת לכל חפץ״ ו״משפט וצדקה ביעקב״ מאת רבי יעקב אבנצור. חבים לו גם את הגירסה המודפסת הראשונה בעידן המודרני, של הסידור של יהודי פס, ״אהבת הקדמונים״. אשר לרבי רפאל אוחאנה, תושב טבריה, הוא הגיע למקנס ב־ 1889, וניצל את שהותו שם לכתיבת ספר ״מיזכר הלכה״, הדן בגאבלה, המס על הבשר, אשר גרם למחלוקת בקהילת מקנם.
העלייה במספרם של מרוקנים שהתיישבו בארץ הקודש במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באה כתוצאה מתנועה כפולה, שנוצרה בזכות השיפור הניכר בתעבורה הימית מצד אחד, וביטול המס הכבד מאוד שנדרש בעבר מעולי-הרגל היהודים המרוקנים על ידי מולאי עבדרחמן.
עד להתיישבותם של הצרפתים באלג׳יר, ב-1830, המסע בדרך הים היווה הרפתקה מסוכנת, עקב המצאם של שודדי-ים המכונים ״הברברסקים״ שלא היססו להתנפל על ספינות זרות, כולל כלי-שייט מרוקנים, כאשר הללו עברו ליד חופי אלג׳יריה או לוב. עם סיום ה״מירוץ ״ כוננו קשרים שגם אם לא היו תכופים יותר, היו בטוחים יותר. המועמדים לנסיעה יכלו להגיע, דרך אלג׳יריה או טוניסיה, לנמלים אירופיים שונים (מארסיי, גנואה וכיו״ב) שם היו קשרי תחבורה סדירים עם אלכסנדריה, ביירות ויפו.
בתחילה לא יכלו היהודים המרוקנים ליהנות כלל מן ההקלות הללו. מאז 1844 הוטל מס יציאה כבד ביותר על כל מועמד לנסיעה. זאת, עקב הרעשה כבדה של הצי הצרפתי את נמלי טאנג׳יר ומוגאדור. צעד זה נועד לעצור את יציאתם של היהודים, שנחשדו בכך שסיפקו לצרפתים ידיעות לגבי מערך ההגנה בנמלים המרוקנים.
מ-1858 ואילך בעקבות בקשה מצד הרבנים בוטל המס הכפרי וזה איפשר ליהודים להגר – הגירה שבאופן פרדוקסלי התחזקה עם התיישבותם של הצרפתים באלג׳יריה אשר גרמה לדאגה בקרב משפחות רבות ממוצא מרוקני, שהתיישבו באוראן מסוף המאה השמונה-עשרה ואילך. קבוצות אלו, שהיו מסורתיות מאוד, חששו מפני התוצאות של ״התמערבות״ היהדות האלג׳ירית, שב-1844 נכפתה עליה השיטה הקונסיסטוריאלית הצרפתית.
הרב אברהם שלוש מאוראן, מרוקני במוצאו(1812 – 1858) צפה את מה שהוא ראה כסכנה, ובשנת 1838 עזב את אוראן יחד עם 150 מבני עדתו והתיישב ביפו, שבה כבר חיו כמאה יהודים. הרב, שהיה ביחסים טובים עם הרשויות העות׳מאניות, אפשר את הגעתם של מהגרים חדשים, וזכה להכרה רשמית בקהילתו, הודות להקמתו של בית-דין רבני. אחרי מותו של אברהם שלוש ב-1858, יהודי יפו מנו כ-500 איש, ריבוי ששימח את האיש שאהב לומר בערבית: ״הביאו מים, הביאו מלט, המשיח בדרך״.
בנו, אהרון שלוש, שנולד באוראן ב-1829, ירש אותו ורכש אדמות בסביבת יפו. הוא הקים את בית האבן הראשון ברובע החדש, נווה צדק. אהרון שלוש נהנה מתמיכתו של אדם שזה מקרוב הגיע, שמוצאו היה בטאנג׳יר: רבי יעקב בן שימול, שהתעשר מיצוא פירות לאנגליה ולאיטליה. הוא רכש, סמוך ליפו, פרדס, שבהמשך הפך להיות רכושו של סר מוזס מונטפיורי. הנדבן האנגלי הושיב שם שלוש משפחות ממוצא מרוקני במסגרת של פרוייקט שנכשל, להקמת מושבות חקלאיות.
בנו, שלמה, חידש בכך שהתחרה עם הערבים בפעולה המסוכנת של הורדת נוסעים מספינות שהגיעו ליפו, פעולה שעשרות שנים מאוחר יותר, גרמה לחשש-מה בלבו של עולה חדש בשם שמעון פרס. בנמל יפו לא היו מזחים, עקב האיכות הגרועה של המעגן בו. הספינות נאלצו לפיכך לעגון במרחק קשרים אחדים מהחוף, והנוסעים הועברו אל סיפוניהן של סירות, בתנאים מאד לא-נוחים. העלייה במספר המבקרים היהודים משנות השמונים של המאה ואילך, נתנה לשלמה בן שימול הזדמנות לפתוח בתחום פעילות חדש, ואפשרה לו ליצור קשרים עם החלוצים היהודים שהגיעו מרוסיה.
ב-1854 הקבוצה המרוקנית ביפו התחזקה במידה ניכרת, עם הגעתו של אחד מנכבדי רבאט, רבי אהרון מויאל, שהתעשר ממסחר עם אנגליה וגיברלטר. בשנת 1854 לאחר כישלון בהקמת מושבה באזור חיפה, התיישב תלמידו זה של רבי יהודה ביבאס ביפו, ואיתו 180 בני משפחה וידידים. עם מותו של רבי אברהם שלוש התמנה לראש הקהילה היהודית ביפו, תפקיד שעבר בירושה לבנו אברהם.
בביתו של זה האחרון התגוררו במשך שלושה חודשים של שנת 1882, הקבוצה הראשונה של ״חובבי ציון״ שבאו מרוסיה ומרומניה, לבדוק את האפשרויות להקמת מושבות חקלאיות יהודיות לאורך מישור החוף. אברהם שלוש יעץ להם והתערב לטובתם בפני הרשויות העות׳מאניות, וכך ״חובבי ציון״ הפכו אותו, עד למותו ב-1885, לנציגם בפלסטינה העות׳מאנית ונוצר החיבור בין היהדות המרוקנית לבין מאורע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל העתידית, ״העלייה הראשונה״.
המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962-יגאן בן-נון
הוויכוח הבין-דתי בין מוסלמים ויהודים בחברה המרוקנית הוליד בעקיפין ויכוח פנימי בקהילה היהודית. תחושת התרופפות הקשר לדת בתוך הקהילה שהתעוררה עם פרשת ההתאסלמויות עודדה את הכותב ויקטור אמיל [ויקטור מלכא] לפרסם התקפה נגד צעירים יהודים המתרחקים מן היהדות וסוגדים לאירופה. הדבר בלט בייחוד בימי שבת אחר הצהריים כשהציפו צעירים את רחוב בלז פסקל (Blaise Pascal) שהוא מן רובע סן ז'רמן של קזבלנקה, אשר אותו כינה "בבל של כל החטאים". מלכא שוב נדרש לנושא התרחקות הנוער מענייני הקהילה במאמר בשם "אדישות או זלזול" (שתמך כמובן במסקנות ויקטור אמיל) וזכה לשני מאמרי תגובה מאת ז'אן זַקלַאד וכותב שחתם בשם "איקס". השניים הגנו על הנוער היהודי ועל ערכיו. למרות ההסתייגויות מהתקפותיו של עורך ביטאון הקהילה על הצעירים היהודים שב מלכא לטפל בנושא במאמר בשם "הצעירים והאחרים או עידן החברֶה". הכותב מקונן על העדר אידאלים בקרב הנוער, על ההתרחקות מערכי המוסר ועל דור הבנים המעמיד בספק את חלומות הוריהם. לדבריו, הצעירים חולמים רק על עושר בעולם חומרי ורציונלי שלמשורר אין קיום בו. דור ה"יֶה יֶה" לדבריו הבשיל בטרם עת. זהו דור ללא שמחת חיים, לא מחייך ולא צוחק.
ב"שבוע הערביזציה" שמטרתו לקדם את תהליך השימוש בשפה הערבית בחיים הציבוריים שנערך בראשית ינואר 1963 הושמעו תביעות לביטול המעמד המיוחד של השפה הצרפתית במדינה. הושמעה אף דרישה לביטול לימוד הצרפתית בבתי הספר היסודיים, דבר שהוסיף דאגה בקרב היהודים שהתלבטו בסוגיית עתידם במדינה. שבוע אחר שאלפאסי יזם, הוא "שבוע פלסטין", שנערך במאי 1964. בהודעה לעיתונות הילל אלפאסי את היהדות ותמך בשוויון זכויות מלא ליהודים אך קרא להם להתנגד להגירה ממרוקו. הוא פנה אליהם ליטול חלק ככל שאר האזרחים בחיים הפוליטיים במדינה. ימים אחדים לאחר מכן התקיף את הממשלה המרוקנית המעניקה העדפות ליהודים.
גילויים אנטי-יהודיים רבים בעיתונות הערבית במרוקו יש לפרש בהקשר למאבק הפוליטי הפנימי בין ארמון המלוכה ותומכיו לבין מפלגות האופוזיציה. ההסכם החשאי עם נציגי ישראל בתיווכם של אישים בקהילה היהודית היה ידוע רק לשרים מעטים ונעלם מעיניהם של ראשי האופוזיציה השמאלית ושל מפלגת האסתיקלאל הימנית. למרות אהדתם של ראשי מפלגת השמאל, ובעיקר הקשרים שניהל מנהיג השמאל מהדי בן-ברכה עם ישראלים רבים, לא נמנע עיתון מפלגתו אתחריר (השחרור) מלתקוף את הארמון ואת מדיניותו בתחום ההגירה היהודית. הדבר נכון גם לגבי "התנועה העממית" בראשות מחג'ובי אחרדן שייצגה את דוברי הברברית בכפרי האטלס שאף לה היו קשרים חיוביים עם ארגונים יהודיים עולמיים. אך מכיוון שמפלגה זו הייתה באותו זמן באופוזיציה, לא היססו עיתונאיה לתקוף את חופש היציאה של היהודים ממרוקו בעיקר כאשר היה ברור לכול שפני היוצאים לישראל. חשוב להדגיש שלמרות גילויים אלה בעיתונים אחדים החברה המרוקנית המוסלמית בכללותה, כולל הנהגתה המדינית וראשי מפלגותיה, גילו לרוב יחס אוהד ליהודי המדינה שאף קודמו לעמדות בכירות במנהל הציבורי.
מעניינת במיוחד עמדתם של מנהיגי הקהילה היהודית ושכבת האינטלקטואלים שבה. תומכי הארמון ותומכי השמאל, תומכי הבדלנות האתנית וחסידי ההשתלבות בחברה המרוקנית, כולם ללא הבדל פוליטי או מפלגתי נזעקו להגן על זכויות היהודים ועל זכותם לחופש תנועה. העיתונאי ויקטור מלכא טרח ללא לאות לגלות כל סממן, ולו הקטן ביותר, של ביטוי עיתונאי שיכול להתפרש כמפלה יהודים. כאשר מסר לי בראיון את רשמיו מתקופה זו, הוא חזר והודה בעדותו שהאווירה הכללית המסתמנת ממאמריו בעיתון קול הקהילות באותה תקופה אינה משקפת את המציאות במרוקו ושהאנטישמיות לא הייתה כה חריפה כפי שהיא עלולה להצטייר ממאמריו. סיבת פרסום המאמרים קשורה ליזמת המוסדות היהודיים לאתר באמצעותו כל אזכור שיכול להשתמע ממנו נימה הפוגעת ביהודים, בציונות או בישראל. מלכא עשה שימוש נרחב בחומר שתרגם מן העיתונות הערבית. עם זאת הוא מציין שבאותה תקופה היה משוכנע בעמדותיו ואף שאין לטעון שהייתה אנטישמיות במרוקו באותה תקופה, "הקהילה הייתה מלאה חששות מתופעות אנטישמיות, אף שלא התרחשו הלכה למעשה.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת – מתיאס קונצל
היהודים, בכל צורותיהם ומסוויהם, השתלטו על הכלכלה שלכם, ודרכה השתלטו על התקשורת שלכם. עתה הם שולטים בכל תחומי חייכם, משתמשים בכם כמשרתים ומשיגים את מטרותיהם על חשבונכם; […] החוק שלכם הוא חוק העשירים… מאחוריהם עומדים היהודים, השולטים במדיניות, בתקשורת ובכלכלה שלכם.
האנטישמיות הזאת של בן־לאדן, דבר אין לה עם מדיניותו של ממשל בוש. אפשר להיווכח בזאת, בין השאר, מריאיון שהעניק בן־לאדן לאתר ״פרונטליין במאי 1998. בהתייחסו לממשל האמריקני של אותו זמן, ממשל קלינטון, אמר:
אנו מאמינים שהממשל הזה מייצג את ישראל בתוך אמריקה. בדקו את משרדי הממשלה הרגישים, כמו משרד החוץ ומשרד ההגנה והסי־איי־אי, ותמצאו שהם בשליטה יהודית. הם משתמשים באמריקה כדי לקדם את תכניותיהם לגבי העולם, בפרט העולם האיסלאמי. הנוכחות האמריקנית במפרץ מספקת ליהודים תמיכה ומגינה על העורף שלהם.
בהמשך הוסיף וטען: ״לעוינות בינינו לבין היהודים יש שורשים קדומים ועמוקים. אין שום ספק שמלחמה בינינו לבינם תהיה בלתי נמנעת״.
מדהימה העובדה שאנטישמיות גלויה זו לא זכתה עד כה לתשומת לב של ממש בדיון על המניעים של 11 בספטמבר. אפילו לדוח הרשמי של ״הוועדה הלאומית האמריקנית לחקר התקפות הטרור על ארצות הברית״ מיולי 2004 היה בנושא זה כתם עיוור. האזכור היחיד בו לאנטישמיות נקשר למשפט התא ההמבורגי של מוחמד עטא. בניתוח שמציע דוח זה לאידאולוגיה של אל־קאעידה אין כל התייחסות לאנטישמיות. בפרק שכותרתו ״השקפת העולם של בן-לאדן מציין הדוח נכונה כי ״בן־לאדן מסתמך במידה רבה על המחבר המצרי סייד קוטב״, ומצטט מתוך ה״איגרת לעם האמריקני״ שהזכרנו פה, אולם אינו רומז במילה אחה לא לאנטישמיות של קוטב ולא לתכנים האנטישמיים שב״איגרת״.
הפן השלישי של שנאת אמריקה בג׳יהאדיזם מתבסס על דפוס חשיבה השכיח גם בין פעילי התנועה נגד הגלובליזציה: חלוקה אובססיבית של העולם בין אשמים לקורבנות. בהקנותם לעצמם מעמד מיתולוגי של קורבנות נצחיים, ובסרבם לקבל אחריות כלשהי לגורלם שלהם, מוסלמים אלה הופכים את ארצות הברית לאחראית הבלעדית לכל פגע הפוקד את בני אמונתם. אומר סולימאן אבו־ע׳ית, מדוברי אל־קאעידה: ״אמריקה היא הסיבה לכל הדיכוי, העוול וההפקרות שנפלו בחלקם של המוסלמים. היא העומדת מאחורי כל האסונות שנגרמו ושמוסיפים להיגרם להם״ החליפו בדברי הפלסתר הללו את המילה ״מוסלמים״ במילה ״אנשים״, ופעילי האנטי־גלובליזציה יחתמו עליהם בשתי ידיים.
גם כאשר ארגונם של בן-לאדן וא־זוואהירי, ״החזית האיסלאמית העולמית לג׳יהאד נגר היהודים והצלבנים״ (להלן: החזית האיסלאמית העולמית), מוקיע את ניצולו של חצי האי ערב בידי חברות הנפט האמריקניות ואת הצבתם של כוחות אמריקניים בסעודיה, זהו אנטי־אימפריאליזם שדבר אין לו עם הביקורת האמנציפטורית על האימפריאליזם – ממש כפי שלנאומיהם של מנהיגי איראן נגד ארצות הברית אין דבר וחצי דבר עם ביקורת זו. מלחמת הדת של האיסלאמיסטים אין מטרתה חירות הפרט והגדרה עצמית של עמים, אלא הקמתו של משטר טוטליטרי על טהרת הכניעות לאללה ולשגריריו הח׳ליפים. מאבקם מכוון אך ורק נגד אותם היבטים של האימפריאליזם והמודרנה המאיימים על יסודות המשטרים העריצים והפטריארכליים שהם מקיימים או שואפים לקיים.
ההיבט הרביעי בביקורת של אל־קאעידה על ארצות הברית נוגע לתמיכתה בישראל. נקודה זו עולה, למשל, בהצהרת היסוד של החזית האיסלאמית העולמית משנת 1998. המלחמה נגד ארצות הברית מוצדקת שם באמצעות הטענה שוושינגטון נוטה דרך קבע ״לשרת את מדינתם הקטנה של היהודים ולהסיט את תשומת הלב מכיבוש ירושלים ומרצח המוסלמים שם״. משום כך, הריגת אמריקנים היא ״חובתו האישית של כל מוסלמי […] כדי לשחרר את מסגד אל־אקצה ואת המסגד הקדוש [במכה] מלפיתתם״. באוגוסט של אותה שנה, כאשר פוצץ הארגון את שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה, הוא נימק זאת ב״חלקה של ישראל באסונות שנפלו על המוסלמים […] שיתוף פעולה עם הישראלים בשעה שהם מחזיקים במסגד אל־אקצה כמוהו כהצהרת מלחמה נגד כל המוסלמים בעולם״.
המוטיב האנטי־ישראלי בלט גם במסריה של אל־קאעידה לאחר 11 בספטמבר. נאום הווידאו הראשון של בן־לאדן לאחר המתקפה נחתם במילים: ״אני נשבע באללה שאמריקה לא תחיה בשלום עד ששלום ישרור בפלסטין, וכל צבאות הכופרים יעזבו את ארצו של מוחמר״. בקלטת הבאה ששיגר חזר על המסר. הטרור נגד אמריקה, הצהיר, ״ראוי לתהילה, מפני שהוא תשובה לעוול ומטרתו להכריח את אמריקה לחדול מתמיכתה בישראל״. מה הייתה, אם כך, המטרה העיקרית של ההתקפות נגד הפנטגון ומרכז הסחר העולמי ב־ 11 בספטמבר? תשובתו של בן־לאדן ברורה מעבר לכל ספק: ״להכריח את אמריקה לחדול מתמיכתה בישראל״. הייפלא אפוא ש־11 בספטמבר היה יום חג לאיסלאמיסטים ולחבריהם־לדרך בעולם כולו?
פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון
יום חדש
השעה היתה שלוש בבוקר. הבניין היה שקט, ואני יושב על הכורסא חדש לגמרי, הבגדים והגוף חדשים ונקיים, ואני מחכה לצאת לעבודה.
החבילה היתה מונחת בפינה ממול, ואותה הייתי אמור לקחת ולזרוק באיזה מקום בדרך לעבודה. אשתי הציעה, שזאת הדרך הטובה והשקטה ביותר להיפטר מגופי הישן. חשבתי שזה קשה, איך אסחוב את השק? הרי זה כבד ומסורבל. כמובן, על האופניים היא אמרה לי, מה הבעיה? הרחובות די שקטים, הכבישים שוממים לגמרי, ובאחד הקטעים בדרך לאוניברסיטה תיפטר מהשק, תזרוק את החבילה.
חשבתי לתת לחבילה לנשור באחת התעלות בצדי הכביש בלי שירגישו. רק פחדתי מה יהיה, אם החבילה תימצא ויפתחו אותה, וגופי שלי יתגלה בתוכה. גוף ישן, לא חדש, עייף. באמת בעיה.
בן כשלושים וחמש הייתי, נאה, שיער חום, קצוץ, פנים אורות, עיניים כחולות וחכמות, מבט סקסי, אבל עייף כל כך ונואש. זה עתה הגעתי לניו יורק לשנת שבתון אחרי חמש־עשרה שנות עבודה בחוג לתיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. היה לי בן אחד, יוני, בן עשר, חבר וקרן האור היחידה בחיי, שהגיעו, למעשה, למבוי סתום, כי לא היתה בהם עוד אהבה.
גם הבן היה ער אותה שעה, לבוש ומוכן לבית הספר. הילקוט על כתפו, ואני יושב על כורסא בפינת החדר, מחכה לו שיגמור את הסנדוויץ׳, כדי שנלך יחד כברת דרך. נצא יחד, אמרה האישה. נלך יחד עד לרחוב שלושים וחמש ושם תמשיך אתה לדרכך, אני אקח אותו לבית הספר ואמשיך לעבודה.
הייתי שקט, מרוצה לגמרי מהגוף החדש שלבשתי עלי כמו הז׳קט, שזה עתה קניתי בקניון בספרינגפילד, אלא שהייתי מוטרד
בשאלה איך להיפטר מגווייתי. אם אצליח להיפטר ממנה בשקט, ניצחתי, אמרתי לעצמי, כי אז אוכל להמשיך את חיי החדשים, בלי שמישהו יטריד אותי, גם לא משטרה. אם אפשר היה להשמיד את הגווייה שלא תימצא, שלא תזוהה, זה הדבר הכי טוב, למשל לשרוף אותה באש, אבל מיד זה ירד מהפרק, כי הלהבה הגדולה שתצא ממנה, תזעיק בוודאי את אנשי החוק, או את פועלי הכבישים. יותר טוב, חשבתי, אם אניח אותה בשקט באחת התעלות, שזה גם מעין קבורה.
הפחד היה שהמשטרה תעלה על הגווייה ותזהה אותי, אמנם אין עליה תעודות, או סימני זיהוי אחרים, איש לא יוכל לדעת מה שמה ומנין באה, אך הרי טביעת אצבעות יש לה, וכך יוכלו לגלות את זהותי, וכשיגיעו אלי הביתה, מה אגיד להם? יום אחד כשידפקו לי על הדלת: משטרה! אני פותח והשוטר שואל: אדוני הוא דן שוורץ? ובכן גווייתך נתגלתה בתעלה ברחוב שלושים וחמש, בבקשה התלווה אלינו לתחנה.
משאלתי היתה שחייו של בני יהיו נוחים ושקטים, שלא יאונה לו כל רע, ושמעשי לא יגרמו לו לטראומות. לא רוצה להיות אשם בסבל שלו. הוא כל כך נקי ותמים וכל כך נבון וטוב ותלוי בי.
האופניים עמדו בחדר המדרגות בפינה שבין הקומה השתים־ עשרה והשלוש־עשרה, ועליהם אני אמור לקחת את הגווייה. הגווייה עמדה או ישבה בתוך השק, שמונח כרגע בפינת החדר ממול, ממש שקטה ולא מסגירה את עצמה. אף אחד לא היה חושב, שבחבילה יש משהו אחר מאשר כביסה מלוכלכת. כן, היא נראית קצת כבדה ומעוקמת כאילו מכילה משהו חסר צורה, אבל בסך הכל, כשתהיה מונחת על האופניים, איש לא ייתן עליה את דעתו. יש חבילות של כל מיני דברים, גרוטאות, בגדים ישנים, שאריות של שיפוצים, הבעיה היא רגע הזריקה, כשהחבילה נושרת מעליך, אז אנשים פתאום שמים לב: הי, אדוני! משהו נפל לך! או אז אתה לא יכול לומר זה לא שלי.
יום חדש אמור היה להתחיל עם גוף חדש. האוויר צח ונעים והשמים נקיים ומכוכבים. נכון, זה לא נעים אם אתפש, מצד שני, זה סתם שק עם גווייה, זה לא רצח, הרי בעל הגווייה בכל זאת חי.
האישה היתה אדישה ורגועה לחלוטין, הסתכלתי על יוני וראיתי שגם הוא רגיל ורגוע ורציתי שארשת רוגע זו על פניו לא תשתנה.
אני גר בפנטהאוז בקומה ה־13 ב- 31st Streets בלב מנהטן, אך הקירות עירומים. אפילו לא תמונה, גם לא טפט. דירה עירומה לגמרי. פרט לספה, השולחן והטלפון לא היה ^One Bed Room אפילו ראי לראות בו את פני החדשים, איך אני נראה עם גופי החדש באותו בוקר שבו עמדתי להיפטר מגווייתי הישנה. מה שכן אני שקט לגמרי, וחש צעיר יותר ומרגיש טוב מתמיד. כן, זה גופי שלי, אבל יותר קל ונוח. המצח רומאי והאף רומאי, גבות שחורות עבות ושפתיים סקסיות. העיניים כחולות, שקטות וחכמות וארשת כללית של ביטחון שמתבסס על כוח אינטלקטואלי ומוסרי.
ברחוב בניו יורק לא אבלוט, לא בגובה מיוחד ולא ביופי מיוחד, אולי בשקט הפנימי שבמקומותינו כבר לא מצוי.
אשתי נטלה את ידו של הבן ופנתה אלי: הולכים, ואני קמתי. אין לי ברירה ואי אפשר לדחות. היא שלחה ידה לשק לעזור לי להרימו, אך אני אמרתי לה שאין צורך, אני אסתדר, תרדו, ניפגש למטה. נתתי להם לרדת קודם ואחר כך התחלתי לטפל בשק. השק היה די כבד. היה קשה להרים אותו. לא היה נעים לי לגרור את הגווייה שלי על הרצפה, הרי אני שכבתי שם ואני הייתי די חי, פרט לזה שלא נשאתי את הנשמה שלי, העור רענן למדי, השפתיים מלאות, שיער בריא, לא זוכר אם העיניים היו עצומות או פקוחות, מכל מקום הן לא היו עיניים של מת, אם כי קשה לומר שהיו חיות, כי הרי לא הייתי חי.
המשך..
שירי הקינה לרבי דוד חסין -אפרים חזן
ה
בין הקינות הרבות שנכתבו על מות אישים מרכזיים ועל מות ידידים וקרובי משפחה אנו מוצאים גם קינות על מות נשים. כבר המשורר הספרדי הראשון הידוע לנו בשמו, מנחם בן סרוק, מזכיר לחסדאי במכתבו, כי כאשר מתה אמו של חסדאי, והוא בא בחצות ליל לבקש ממנחם ״לתקן ספד ולהחריז נהי״, מצא אותו יושב וכותב את המספד. קינות על מות נשים ונערות כלולות, כאמור, בין הקינות שכתב יהודה הלוי, ובהן מן המעולות והמיוחדות שנכתבו בסוג זה. ארבע קינות על מות נשים כתב רבי דוד חסין, והן באות במדור לעצמן, ומלבדן עוד שתי קינות: האחת הקינה הנזכרת על מות בתו וחתנו, והאחרת על מות אח ואחות שמתו בזמן אחד.
בשתי הקינות הראשונות לא צוין שם הנפטרת. מתוך שהן יכולות לציין דמות כללית הן עשויות לבוא במקרים שונים, ומן השבח שבהן עולה הדמות הרצויה, והתכונות שהן שבח לאישה; וראש לכול דיני טהרה, ושלוש ההזהרות לאישה — נידה, חלה והדלקת הנר: ״גם היתה זהירה / תמיד בתלת כחדא / חלה, נר נדה /…/ גם בטומאת לידה / לבנות ולבנים״. זכרי הלשון ל״אשת חיל״ מציינים אף הם את הרצוי לדמותה של אישה. ברם עיקר העניין הספרותי הוא בקינות שנכתבו בקינות אישיות לעניין מיוחד ולאישה מוגדרת. כך היא למשל הקינה שכתב המשורר לפטירה של ״אשה יראת ה׳ אשתו של שאר בשרי החכם השלם, הדיין המצויין כהר״ר יקותיאל בירדוגו נר״ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר״: ״הה לאשה פתאום בא עתה ויהי בהקשותה בלדתה״. פתיחת השיר מעלה את סיבת מיתתה, אף תיאור שבחה של הנפטרת רומז אל סיבת מיתתה על ידי הזכרת יולדתה שלה (שורות 10-9), ובתיאור מותה אומר המשורר:
דִּימּוּ לְרַפְּאָהּ ולא נִרְפָּאתָה
ויהי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה
לַשַּׁחַת קָרְאָה אָבִי אַתָּה
לָרִימָּה אִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ (שורות 18-15)
התמונה האכזרית הזו מעלה תמונה משפחתית. על רקע המשפחתיות העולה מנסיבות המוות יש כאן קריאה לאב ולאם ולאחות, אך מעולם אחר; והקריאה ואף הסיטואציה, הקשה לעצמה, מנוצלת להעלות את יסודות הצער, כמתואר בשורות 22-19:
יְקוֹד אֵשׁ בִּלְבָבִי יוּקַד יִבְעַר
בְּשָׁמְעִי קוֹל בִּכְיַת הַנַּעַר
אֶל שְׁדֵי אִמּוֹ פיִהוּ יֹפְעַר
לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת אִתָּהּ…
התינוק המבקש את מזונו מן הדד המת הוא סמלה של קינה זו. השיר מעלה את התיאור במלואו, ואינו מחמיץ את ההזדמנות לשבץ פסוק בשינוי הוראה גמור, כשהשורש ש ב ב נטול מעולם אחר לגמרי, שעיקרו המשכיות החיים והמשפחתיות התקינה; והשימוש בו כאן במשמעות של מוות יוצר שבר בין העולם כפי שהוא לאסון שקרה.
עוד צד יש בסיטואציה זו של הולדת הבן ושמחת הברית הבאה עם האבל ומיתת האם בבחינת ״שמחה לתוגה נהפכה״, ואף לעניין זה מקדיש המשורר מחרוזת (שורות 30-27).
על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ולפיכך מקפיד המשורר להדגיש מעלותיה הטובות של הנפטרת, וביותר באות מצוות הקשורות למיתה בעת הלידה (שורות 34-33). נציג להלן את השיר במלואו, ונבדוק אותו על רקע מאפייניהם של כלל שירי הקינה:
הָהּ לְאִשָּׁה פִּתְאוֹם בָּא עִתָּהּ
וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ
אבֵלֶ זֶה מְאוֹד קָשֶׁה
כל יְמוֹתַי לא אֶנְשֶׁה
אַסְחֶה בְדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה
לספוד לְצָרָה וְלִבְכּוֹתָהּ
ביאורים ומקורות
- בא עתה: באה עת פטירתה.
- ויהי בהקשותה בלדתה: בראשית לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין.
- לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה.
- אסחה… אמסה: תהלים ו, ז, והוא ציור לבכי. ולבכותה: על פי בראשית כג, ב, ״לספד לשרה ולבכותה״,ושינה משרה לצרה
פזורת יהודי צפון מרוקו – יצחק גרשון
מקדם ומים כרך ו
ללונדון הגיעו תיטואנים ברצף של דורות, אם כי לא רבים במיוחד. שם הם ניסו להיטמע בקרב הספרדים במקום. ואף כי קיימו קשר עם קהילת מולדתם, לא שמרו התיטואנים בלונדון על מנהגיהם המיוחדים ולא שמרו לאורך זמן על זיכרון כור מחצבתם. ייתכן שגם במקרה זה יש להוסיף לגורמים של מספר האנשים והמרחק את תודעת ההשתייכות לעילית שהחלה להתפתח בקרב הקהילה הספרדית בלונדו. מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, התיישבו רבים מיוצאי תיטואן בחיפה, ובראשם ר׳ מסעוד חג׳ואל (הוא כיהן כרב העיר חיפה, והתפרסם בסירובו לקבל שכר על כך) ור׳ אברהם כלפון (שימש ראש מתיבתא). אולם גם כאן הם איבדו בתוך דור את סממניה העיקריים של תרבותם המקורית שהביאו עמם, גם אם רישומם בתולדות העיר ניכר כקבוצה ולא רק כיחידים.
למעשה, המקומות שבהם שמרו התיטואנים על קשר עם תיטואן ותרבותה הם בדרך כלל מקומות חדשים להתיישבות יהודית, דהיינו מקומות שהתיטואנים ייסדו בהם את הקהילות , או מקומות שבהם גורם חיצוני עזר להם לשמר את לשונם ואת תרבותם המיוחדת . לרוב היו אלה מקומות שבהם האוכלוסייה הנכרית כולה או חלקה דיברה, או לפחות הבינה, את השפה הספרדית.
בקבוצה הראשונה נמנות בראש ובראשונה הקהילות שבסביבה הגאוגרפית המיידית של תיטואן: טנג׳יר, גיברלטר, סאוטה ומליליה. בשל הקרבה הגאוגרפית הייתה ההגירה לערים אלה פעמים הרבה הגירה עונתית, כאשר יהודים מתיטואן נסעו לשם לעבוד לפרנסתם מספר חודשים והשאירו את משפחותיהם מאחור. במחצית השנייה של המאה ה־18 הציעו טנג׳יר ובמיוחד גיברלטר אפשרויות פרנסה הקשורות למסחר עם נמלי הים התיכון ואירופה, ויהודי תיטואן ״נשאבו״ אליהן באורח טבעי, עם ירידת החשיבות הכלכלית של נמל תיטואן. ההגירה לסאוטה ולמליליה התחילה במאה ה־19, וכללה לא רק תיטואנים אלא בני כל קהילות הצפון.
ייסודה של טנג׳יר היה על טהרת ההגירה התיטואנית. בראשיתה נזקקה טנג׳יר לתיטואן בכל הקשור לשירותי דת ואף לאיוש תפקידים קהילתיים-דתיים — שוחטים, מלמדים ומורי צדק (כפי שנקראו הדיינים הזוטרים שכיהנו בקהילות הקטנות). באורח טבעי הופנו כל השאלות בענייני דת ומנהג לרבני תיטואן, וכך יכלה תיטואן להתייחס לטנג׳יר כאל שאר הקהילות הקטנות שבאזור, כאל גרורתה, כאל קהילה־בת. בסוף המאה ה־18 , עם בוא קבוצת מהגרים גדולה ממכנאס, דרשה טנג׳יר עצמאות, וזכות לתקן תקנות קהילה בלא צורך באישור מרבני תיטואן;.והללו התרעמו בזו הלשון:
…ואפילו אם יהיו החתומים ההם רוב מנין ורוב בנין כדבריהם, אין הסכמתם הסכמה, לפי שהדבר ידוע שטאנג׳ה היא נחשבת עם בני עירנו כעיר אחת ומימי קדם היא נגררת ומתנהגת אחר חכמי ודייני עיר תיטואן. שכן קיבלו עליהם הראשונים עליהם ועל זרעם, ובהיות כן, היה להם לקהל טאנג׳ה להמלך עמנו והם לא כן עשו. ואפי׳ יסכימו רוב הקהל אינה הסכמה.
התרעמות זו לא עזרה לרבני תיטואן. ואולם אף שקהילת טנג׳יר הפסיקה בשנת 1806 להיגרר ״חוקתית״ אחר תיטואן, המשיכו חכמיה ודייניה להיוועץ בחכמי תיטואן בשאלות גדולות כבקטנות. גם עיבוי קהילת טנג׳יר על ידי תיטואנים נמשך כל הזמן; ואם כי במאה ה־19 ובעיקר במאה העשרים התפתחה בקהילת טנג׳יר הרגשת עליונות המבוססת על הצלחתה הכלכלית, מודעים כל הזמן חברי הקהילה – והדבר מתבטא בכתבים שונים של בני קהילה זו בעתות שונות — שהם חלק אינטגרלי של מיקרו-תרבות מיוחדת, שמרכזה בתיטואן."
הערת המחבר : להמשך ההתייעצות של רבני טנג׳יר בדייני תיטואן גם לאחר ״צאתם לעצמאות״ בשנת 1806 ראה, למשל, משפטים צדיקים, חלק א, סימן בח, אישור בית דין תיטואן לצוואה שנעשתה בטנג׳יר בשנת 1809, והיו חתומים עליה ר׳ משה ן׳ ג׳ו ור׳ משה פאריינטי. ראה גם תשובות ר׳ יצחק ן׳ ואליד לדייני טנג׳יר שכיהנו אחרי ר׳ אברהם טולידאנו(הדיין ה״פורש״ בשנת 1806) : לר׳ מסעוד ן׳ מוחא(ויאמר יצחק, חלק א, סימן קמט), לר׳ משה ן׳ ג׳ו(שם, סימן קט) ולר׳ מרדכי ן׳ ג׳ו(שם, סימן קם בתשובה זו מעיר ר יצחק: ״…ידוע להוי לאחי שמימי מור זקנך זלה׳׳ה אירע מעשה כזה… וסדרנו פסק ארוך… ואפשר שאם תחפש באמתחות מר זקנך ז־ל תמצא אותו הפסק…־). עדויות רבות לאת ספור המובאות אצל בנדלק מאשרות, שגם בני טנג׳יר, כבני שאר עיירות צפון מרוקו, קיבלו — עד ימינו — את ״עליונותה הרוחנית׳ של תיטואן, ואף העלו אותה תדיר על נס.
בצד השני של המצר, בגיברלטר, התקיימה קהילה מראשית הכיבוש הבריטי. גם בה שימשו קהילות צפון מרוקו מקור כמעט יחיד לייסודה ולגידולה הדמוגרפי במשך דורות רבים. מיאז׳ דיבר על שני יסודות בקהילת גיברלטר: היסוד הבריטי והיסוד המרוקאי. למעשה, במאה ה־19 היו ההבדלים בין שני היסודות שמיאז׳ מעמת הבדלים מעמדיים בעיקר, והם הושתתו על שוני בזמן ההגירה, על הוותק במקום ועל החזקת אזרחות בריטית. ואולם מקורם של שני היסודות חד הוא: גם ה״בריטי״ מוצאו מצפון מרוקו.
במאה ה־19 הייתה גיברלטר תלויה בתיטואן בכל הקשור לאיוש התפקידים הדתיים בקהילה, לרבות דייניה; אלה רובם הובאו מתיטואן, כמו ר׳ שלמה אבודרהם, ר׳ יהודה
הלוי, רבי אברהם ישראל ור׳ ישראל בן שעיא. עשירי גיברלטר(דהיינו ״היסוד הבריטי״) ־־־־ במוסדות צדקה בתיטואן ופתחו בה ישיבות. גם מנהגי הקהילה היו המנהגים ששמרו בתיטואן ובשאר עיירות הצפון בבל הנוגע לחיי הדת, ובן מנהגי החגים והמועדים, ובן המנהגים המיוחדים temps forts של מחזור החיים: לידה, מילה, בר מצווה חתונה, מוות, קבורה ואבלות.
הערת המחבר : על קהילת גיברלטר וקשריה עם תיטואן ראה מיאז׳, גיברלטר; הנ״ל, מרוקו, כרך II, עמי 71-69; ויאמר יצחק, חלק ב, סימן כ: משפטים צדיקים, חלק א, סימן כט! קונטרס עגונות, סימן ד. יהודי תיטואן היו רגילים, גם כשלא היגרו לצמיתות לגיברלטר, לנסוע אליה לתקופות קצרות או ארוכות בדי לעבוד בה. וראה דברי ר׳ יהודה ליאון חלפון בהקדמה למשפטים צדיקים, חלק ב. יהודי גיברלטר עזרו רבות לקהילת תיטואן, ייסדו בה ישיבות ותמכו בתלמידי חכמים. ארבע מתוך שש הישיבות שהתקיימו בתיטואן פרקי זמן ארוכים במאה ה־19 מומנו בידי גיברלטרים יוצאי תיטואן. ראה גרשון, הקהילות, עמי 54 ; וכן שופריה דיוסף, דף יא, שם מעיד ר׳ יוסף ן׳ אדהאן, שיהודי גיברלטר הם שמשלמים לו את ה״פרס״ (התמיכה או השכר) המאפשר לו להקדיש את כל עתותיו לתורה.
גיברלטר הרימה תרומה חשובה לחיזוק ייחודם של יהודי צפון מרוקו בקרב הקהילות המרוקאיות היות שלמרות כל האיסורים מצד השלטון הבריטי היא הייתה מאוכלסת גם בספרדים נוצרים רבים, הפכה גיברלטר כבר במאה ה־18 למקום שבו יכלו יהודים מצפון מרוקו לדבר עם ספרדים. ואכן עקב זאת החל בצפון מרוקו כבר בסוף המאה ה־18 תהליך רה-ה־היספניזציה של החכיתיה — הן בתחום הלקסיקלי, עם מילים ספרדיות חדשות הנכנסות לחכיתיה, והן בתחום המבטא, כשעיצורים מסוימים(כגון j או s) חזרו או החלו להתבטא על פי היגוים בספרדית המודרנית. כבר בסוף המאה ה־18 יש לנו עדויות בכתב על שינויי הגייה אלה בצפון מרוקו, והן מתרבות במחצית הראשונה של המאה ה־.19 קהילות סאוטה ומליליה נוסדו במחצית השנייה של המאה ה־19, הגם שכבר במחצית הראשונה הייתה נוכחות של יהודים בסאוטה. ההגירה אליהן הייתה תיטואנית בעיקרה, אך באו יהודים גם משאר עיירות הצפון: לסאוטה אפילו מטנג׳יר, המתפתחת גם היא., ולמליליה גם מאזור תאזה. שתי ערים אלה היו תחת שליטה ספרדית, אך הקהילות —מו בהן זכו מראשיתן להכרת השלטונות, בניגוד לקהילות ספרד עצמה, והן היו במהרה דדהילות גדולות יחסית; ומראשיתן עררו אחר תיטואן בענייני דת ומנהג., בסאוטה ובמליליה הייתה גם מגמה של חזרה לתיטואן ולבנותיה, ומגמה זו הייתה חזקה שם יותר מבכל יעד הגירה אחר, וזאת גם בדור השני והשלישי של ההגירה, ואף על פי שלא הורגש קושי בהסתגלות התרבותית והחברתית. בחיכוך עם אוכלוסייה ספרדית גויית חלו מודרניזציה ורה־היספניזציה של לשון הדיבור של היהודים מהר יותר מאשר בתיטואן, אך היהודים בשתי הערים שמרו בקפדנות עד אמצע המאה העשרים על סממנים ״חכיתיים״ רבים כאמצעי של ייחוד וליכוד שבטי.
בקבוצה השנייה, מקומות שבהם כבר הייתה קהילה, או שהקהילה שנוסדה בהם לא הייתה על טהרת ההגירה מצפון מרוקו, ובבל זאת נשמרו בהם ״רוח תיטואן " והקשר החי עם קהילות צפון מרוקו, נמנו מקומות קרובים וגם רחוקים גאוגרפית. בין הקרובים נציין בעיקר את אוראן שבאלג׳יריה ואת הקהילות שקמו בבר במאה ה־19 בפורטוגל ובמאה הנוכחית בספרד; ובין הרחוקים נציין את קהילות אמריקה הדרומית.
לאוראן הגיעו כמה גלים של יהודים תיטואנים במאה ה־19: גל קטן אחרי שנת 1830, שכלל גם תיטואנים מגיברלטר, וגל גדול יותר בעקבות כיבוש תיטואן בידי הספרדים בשנת 1860. גלים אלה השתלבו בגלי הגירה של יהודים שהגיעו ממקומות אחרים במרוקו, אך שמרו על סממני ייחוד(לבוש, מנהגים, ושפה — שבאוראן נקראה Tetouanais במקום חכיתיה) שהביאו לבידולם. התיטואנים חיו ביניהם במעין בועה, והתחתנו ביניהם. בידול־מרצון זה גרם לפעמים למתח רב עם שאר האוכלוסייה היהודית של העיר, ואף לקטטות. רק בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה העשרים פג המתח, ועמו גם התרופף הבידול — אם בגלל התקפות אנטישמיות שהשתוללו אז באוראן, ואם, להבדיל, בשל בניית מספר מוסדות קהילתיים שפעלו לאיחוד: בית הכנסת הגדול, בית הספר ״יגדיל תורה״ ועוד.
אולם גם בלי הבידול נשמר הייחוד התרבותי התיטואני. למשל, השפה נשמרה, אולי בשל הימצאותם בעיר של יהודים רבים ממוצא ספרדי, מהגרים תקופתיים ומהגרים לצמיתות, שהגיעו מדרום ספרד לאוראן משנת 1830 ועד אחרי מלחמת האזרחים בספרד (רק לפני שנים אחדות יצאו בפריס קלטות של שירים ורומנסות תיטואניות מפיה של Henriette Azen, ילידת אוראן). גם המנהגים נשמרו, וגאוות הייחום התיטואני נשמרה, ובאה לידי ביטוי בעדויותיהם של אוראנים רבים שפורסמו לא מזמן בצרפת. גם הקשר עם תיטואן נשמר, וכשפרצה מלחמת האזרחים בספרד היה זה טבעי לתיטואנים רבים לברוח לאוראן ולמצוא שם מקלט אצל משפחותיהם עד יעבור זעם.
جوق جمعية روافد موسيقية في ميزان بسيط الحجاز الكبي
جوق جمعية روافد موسيقية في ميزان بسيط الحجاز الكبير- مهرجان فاس 21 للموسيقى الأندلسية المغربية 2016
https://youtu.be/Itpcn5UQnTA
Les huit dynasties de l’histoire du Maroc
Les huit dynasties de l’histoire du Maroc
Depuis la fondation du royaume du Maroc que l’on peut dater de l’avènement d’Idriss 1er en 789 ap JC à Volubilis, huit dynasties se sont succédées presque sans interruption jusqu’à l’heure actuelle. Celle qui a perduré le plus longtemps est la dynastie des Alaouites qui règne depuis 1664, date à laquelle Moulay Rachid, chérif du Tafilalet, a commencé à réunifier le pays après un interrègne de 5 cinq ans suite à l’effondrement de la dynastie Saadienne en 1659.
Moulay Idriss 1er est un descendant du prophète, arrière petit-fils d’Hassan, fils du 4ème calife Ali et de la fille du prophète Fatima. Fuyant une vague de persécutions au proche-orient, il finit par arriver au Maroc après de longues pérégrinations et se met sous la protection de tribus berbères qui le reconnaissent premier imam.
L
a dynastie idrisside règnera jusqu’en 985 après une décadence de près de 80 ans et s’effondrera sous la pression conjuguée des Omeyyades, des zirides vassaux des fatimides et de la tribu dissidente des zenatas. On lui doit la première tentative d’unification du Maroc avec son Etat central organisé, le Makhzen, ainsi que la fondation de la ville de Fès en 807, cette date étant encore discutée entre les historiens.
La seconde dynastie, celle des Almoravides ( XIème -XIIème siècle) connaîtra un destin encore plus prestigieux. Elle est issue d’une tribu berbère saharienne, les Sanhaja et d’un mouvement religieux rigoriste malékite impulsé par le prédicateur religieux Abdellah Ibn Yassin et un chef local. Son influence s’étendra de l’Andalousie au nord et jusqu’en Afrique noire au sud et de l’océan atlantique à l’ouest à l’Algérie de l’ouest. Le terme almoravide vient du Ribat, couvent fortifié.
Cette dynastie connaîtra de nombreux succès militaires, notamment en Andalousie où le troisième émir et premier sultan almoravide Youssef Ibn Tachfin, remportera la fameuse victoire de Zallaca ou Sagracas contre les forces coaliguées de la Reconquista et reprendra le royaume de Valence à la veuve du Cid. Appelé par l’émir de Séville Al Motamid ibn Abbad, également grand poète, inquiet de l’avance désastreuse de la reconquête, notamment après un raid de la reconquista jusqu’en méditerranée (« Mieux vaut devenir chamelier en Afrique que porcher en Castille »), Youssef Ibn Tachfin mettra fin aux premiers Reyes des Taifas, ensemble de petits états musulmans rivaux issus de l’effondrement subit du califat Omeyyade et rassemblera sous la suzeraineté almoravide l’ensemble de l’Espagne musulmane. Son fils Ali ben Youssef infligera également une terrible défaite à la Reconquista lors de la bataille d’Uclès en 1108, dite également bataille des sept comtes, où l’unique fils du roi de Castille trouva la mort. Par leurs nombreuses victoires, certaines décisives, et leur combativité, on peut considérer que les dynasties marocaines almoravides et almohades ont repoussé la reconquête espagnole de deux siècles.
A cette dynastie on devra la fondation de Marrakech sous l’impulsion de Youssef Ibn Tachfine. Sous son empire aura cours une monnaie prestigieuse, le marabétin, ancêtre du maravédi, monnaie de si bon aloi qu’elle servira de monnaie d’échange en Europe jusqu’en Scandinavie, les européens s’en servant car ayant peu de confiance dans leurs propres monnaies, et jouera un rôle déterminant dans le développement économique et civilisationnel européen du XIIème siècle. Il faudrait revenir sur cet aspect méconnu de l’histoire de l’Europe. La reconquête de Marrakech en 1147 par les almohades après de rudes combats et une très vive résistance où des mercenaires chrétiens seront employés, notamment le célèbre mercenaire catalan Reverter sonnera le glas de son pouvoir même si des résidus des almoravides subsisteront encore presque un siècle notamment aux Baléares.
Pour ceux qui s’intéressent à cette période passionnante de l’histoire de l’Afrique du nord et de l’europe, se référer au formidable ouvrage de la fondacion el legado andalousi en français « Itinéraire culture des almoravides et des almohades ».
Les almohades (al mouhawwiddun, « qui proclament l’unité divine ») sont issus d’un mouvement religieux rigoriste impulsé par le prédicateurs religieux Mohammed Ibn Toumert) soutenu par son premier lieutenant Abdelmoumen en 1130 à Tinmel. Ce mouvement, composé d’une confédération de tribus berbères dont le noyau est la tribu des Masmoudas, va entamer la difficile reconquête du Maroc qui va se terminer avec la sanglante prise de Marrakech et va fonder l’empire du Maroc le plus prestigieux et celui qui va laisser l’empreinte la plus importante à travers un nombre impressionnant de monuments, de murailles encore visibles au Maroc et en Espagne, notamment la fameuse Giralda de Séville et son équivalent à Rabat au Maroc, la tour Hassan. Sous son empire fleuriront les arts et les lettres. S’y épanouiront entre autres des philosophes comptant parmi les plus importants de la pensée humaine, notamment les fameux Averroes (Ibn Rushd), Avicennes (Ibn Sina) ainsi que Maïmonide…
Cet empire guerrier et conquérant s’illustrera en Andalousie et posera de rudes soucis à la Reconquista et ses ordres guerriers comme ceux d’Alcantara et de Calatrava. Sa plus grande victoire est la victoire décisives d’Alarcos en 1194 remportée par le calife Yacoub Al Mansour sur les forces coalisées de la reconquista menées par le roi de Castille Alphonse VIII de Castille . Son déclin commencera après la défaite décisive de Las Navas de Tolossa (1212) contre le même roi de Castille même si la reconquête de l’Andalousie par les espagnols, excepté le royaume de Grenade qui perdurera jusqu’en 1492, mettra encore une soixantaine d’années pour se faire.
Il est important de souligner que le mouvement almohade s’érigera en califat et non en sultanat à l’instar de toutes les autres dynasties marocaines à l’exception récente des alaouites quand le sultan Mohammed V s’érigera en roi en 1956 à la fin du protectorat français (1912-1956). Cela signifie que les califes almohades ne reconnaîtront aucune autorité religieuse supérieure même nominale, par exemple celle du calife de Bagdad.
Les mérinides sont issus d’une tribu berbère d’origine zenata qui se met d’abord au service des almohades puis se soulèvent à leur désagrégation. Ils réussissent à se tailler une principauté dans le nord du Maroc et leur influence est basée entre Taza et Fès qu’ils enlèvent en 1248. En 1269 ils renversent définitivement les almohades en prenant Marrakech en 1265. Ce sera la dernière dynastie marocaine à intervenir épisodiquement en Andalousie où ils remportent quelques victoires notables entre 1275 et 1340 mais leur défaite à Tarifa marque la fin de leurs interventions dans la péninsule ibérique.
Au pouvoir entre 1269 et 1465 ils occupent épisodiquement une grande partie du Maghreb et le sud de la côte
espagnole, ils ont laissé une empreinte importante sur le Maroc où l’on peut encore admirer nombre de leur monuments comme la médersa Bou Inanya à Fès ou la Médersa de Salé ou encore le minaret de la mosquée de Mansourah à Tlemcen. A l’origine composante du pouvoir almohade dont ils sont un résidu comme les Hafsides de Tunis issus du cheikh Abou Hafs, cheikh almohade devenu gouverneur de Tunis et dont les descendants se proclamèrent indépendants à l’effondrement du pouvoir almohade, ils en respectent les symboles et font longtemps dire la prière au nom d’Ibn Toumert dans leurs mosquées. Les sultans mérinides sont presque tous enterrés dans la nécropole du Chellah à Rabat.
La dynastie wattasside est une petite dynastie intermédiaire qui fut créé dans un Maroc en déclin dans un contexte de crise politique, sociale, culturelle et financière. Apparentés aux mérinides à qui ils ont longtemps servis de vizirs, ils sont aussi d’origine berbère zenata et ils finissent par se proclamer sultans en 1472. Ils vont régner dans un petit royaume de Fès dans un pays divisé et ne respecteront pas leur promesse de contenir l’avancée des espagnols et des portugais. Ils seront définitivement chassés du pouvoir par les Saadiens en 1554.
Les Saadiens sont une dynastie arabe chérifienne ayant régné sur le Maroc de 1549 à 1660. 
Ayant fait reconnaître leur autorité sur le sud du Maroc par les Wattassides, ils finissent par renverser définitivement ces derniers en 1554. Ils jouissent d’une certaine popularité en menant la guerre contre les portugais qu’ils finissent par chasser définitivement du pays. Leur principal fait d’armes est leur victoire d’Alazarquivir en 1578 dite également bataille d’Oued el Makhazine ou bataille des trois rois car au cours de celle-ci, trois rois décédèrent dont le roi du Portugal Don Sébastien. A la suite de ce désastre le royaume du Portugal sera annexé par l’Espagne de Philippe II pendant près de 80 ans. Leur empire s’étendra jusqu’à Tombouctou et Gao, le Soudan mais en arabe Soudan signifiait « pays des noirs » et non le Soudan actuel. Les rançons des prisonniers faits à Alazarquivir et l’or qui afflue du Soudan feront la fortune du sultan Al Mansour « le doré » ou « le victorieux ». Leurs querelles intestines et les interminables guerres civiles qui s’ensuivront faciliteront l’accès au pouvoir des Alaouites, dynastie qui règne jusqu’à l’heure actuelle au Maroc.
La dynastie Alaouite est la dynastie qui règne sur le Maroc depuis la seconde moitié du XVIIème siècle. Venus du Hedjaz, ils s’installent au Tafilalet, dans le sud du pays et deviennent sultans du Maroc à la suite d’une période d’instabilité ayant suivi le décès du dernier sultan de la dynastie des saadiens en 1659 et durant laquelle le pays est morcelé en plusieurs États indépendants, l’autorité centrale échouant aux mains des dilaïtes. Moulay Rachid, troisième prince alaouite du Tafilalet, réunifie le pays entre 1664 et 1669 et réinstaure un pouvoir central, marquant ainsi le début de la dynastie alaouite du Maroc, qui est toujours à la tête du royaume de nos jours.
Les Alaouites ont eu pour plus célèbre représentant Moulay Ismael, qui gouverna le pays pendant 55 ans (1672-1727). Il réorganisa le Maroc et en assura la pacification, après avoir mené une série d’expéditions militaires contre des tribus insoumises, les turcs ottomans et les chrétiens. Il affermit ainsi la domination du pouvoir central, le makhzen (mot arabe signifiant « magasin », « grenier », c’est-à-dire le trésor royal et les approvisionnements, une métonymie pour désigner le territoire soumis à l’impôt perçu et donc contrôlé par l’État) par opposition au bled es Siba (« pays du désordre », les pouvoirs locaux des tribus, jalouses de leur indépendance). Roi bâtisseur, il fonda Meknes et y installa sa capitale. Sa mort marque l’entrée dans une période troublée avec les révoltes montagnardes, l’opposition religieuse des confréries, les années de sécheresse et de famine, les épidémies (notamment la peste en 1797-1800), qui provoquèrent un effondrement démographique, la montée des caïds et le repli du Maroc sur lui-même jusqu’au protectorat.
– See more at: http://histoire.online/index.php/2016/03/15/les-huit-dynasties-de-lhistoire-du-maroc/#sthash.xBwrXnis.dpuf
Marriage in Mogador – Poem
Marriage in Mogador – Poem
Good folk, listen to me
Incline your ears and you will see
How, oh you who are wise,
We, in Mogador, A marriage solemnized.
A marriage in Mogador, yes,
It was something marvelous!
What am I saying? It was a work of great art…
In which, through these words, I will let you take part.
So, my friends follow me
These things not occurring naturally,
Know that,
Complicated though it may have been It was truly of great simplicity.
How did the bonds come to be tied?
How came the two to stand
Before the Rabbi?
Through a matchmaker? No!
What then could it be?
A meeting? A letter? A reverie?
But not at all!
It happened this way :
On Yom Kippur Day
Walking slowly, between two prayers,
Our young men would step out for air
In the Mellah or Medina1. And who met them there
With graceful little steps?
Our young girls, of course
All slender of waist,
Barely painted of face,
And all in white their dress.
Then,
The boys dared a glance.
And the girls?
They batted their lashes
And looked in turn.
Their eyes met
Blush rosied her face
The bashful young man
Stood petrified in place.
And at Sukkot, my friends,
The parents of the young girl
Received a visit
From an emissary
Who declared quite openly :
"I have been sent by Mr. ׳X'
Give to him your daughter so lovely!"
Then,
If before they made reply
They served him a drink
And some food besides,
He understood them by this, to voice :
"Go find another
This boy is not our choice."
But,
If before serving him,
They spoke, and discussed
On and on, without end, Then, my friends,
This indicated
That they found the boy worthy
Of being accepted,
And that they were ready, from the very next day,
To grant him their daughter's hand.
This, you see,
We learn
From the sages,
Who must be followed in all cases.
Took at the biblical precedent
When to Rivka's kin Eliezer went!
The proposal accepted
The days are counted.
One meeting, then another ensues :
"Here are our terms,
What are yours?
Where and when?
Who will for the wedding provide?
And the house, on what floor
Will they reside?
And, tell me, what will be brought
As a Sora by the bride?"