פזורת יהודי צפון מרוקו – יצחק גרשון

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

ללונדון הגיעו תיטואנים ברצף של דורות, אם כי לא רבים במיוחד. שם הם ניסו להיטמע בקרב הספרדים במקום. ואף כי קיימו קשר עם קהילת מולדתם, לא שמרו התיטואנים בלונדון על מנהגיהם המיוחדים ולא שמרו לאורך זמן על זיכרון כור מחצבתם. ייתכן שגם במקרה זה יש להוסיף לגורמים של מספר האנשים והמרחק את תודעת ההשתייכות לעילית שהחלה להתפתח בקרב הקהילה הספרדית בלונדו. מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, התיישבו רבים מיוצאי תיטואן בחיפה, ובראשם ר׳ מסעוד חג׳ואל (הוא כיהן כרב העיר חיפה, והתפרסם בסירובו לקבל שכר על כך) ור׳ אברהם כלפון (שימש ראש מתיבתא). אולם גם כאן הם איבדו בתוך דור את סממניה העיקריים של תרבותם המקורית שהביאו עמם, גם אם רישומם בתולדות העיר ניכר כקבוצה ולא רק כיחידים.

למעשה, המקומות שבהם שמרו התיטואנים על קשר עם תיטואן ותרבותה הם בדרך כלל מקומות חדשים להתיישבות יהודית, דהיינו מקומות שהתיטואנים ייסדו בהם את הקהילות , או מקומות שבהם גורם חיצוני עזר להם לשמר את לשונם ואת תרבותם המיוחדת . לרוב היו אלה מקומות שבהם האוכלוסייה הנכרית כולה או חלקה דיברה, או לפחות הבינה, את השפה הספרדית.

בקבוצה הראשונה נמנות בראש ובראשונה הקהילות שבסביבה הגאוגרפית המיידית של תיטואן: טנג׳יר, גיברלטר, סאוטה ומליליה. בשל הקרבה הגאוגרפית הייתה ההגירה לערים אלה פעמים הרבה הגירה עונתית, כאשר יהודים מתיטואן נסעו לשם לעבוד לפרנסתם מספר חודשים והשאירו את משפחותיהם מאחור. במחצית השנייה של המאה ה־18 הציעו טנג׳יר ובמיוחד גיברלטר אפשרויות פרנסה הקשורות למסחר עם נמלי הים התיכון ואירופה, ויהודי תיטואן ״נשאבו״ אליהן באורח טבעי, עם ירידת החשיבות הכלכלית של נמל תיטואן. ההגירה לסאוטה ולמליליה התחילה במאה ה־19, וכללה לא רק תיטואנים אלא בני כל קהילות הצפון.

ייסודה של טנג׳יר היה על טהרת ההגירה התיטואנית. בראשיתה נזקקה טנג׳יר לתיטואן בכל הקשור לשירותי דת ואף לאיוש תפקידים קהילתיים-דתיים — שוחטים, מלמדים ומורי צדק (כפי שנקראו הדיינים הזוטרים שכיהנו בקהילות הקטנות). באורח טבעי הופנו כל השאלות בענייני דת ומנהג לרבני תיטואן, וכך יכלה תיטואן להתייחס לטנג׳יר כאל שאר הקהילות הקטנות שבאזור, כאל גרורתה, כאל קהילה־בת. בסוף המאה ה־18 , עם בוא קבוצת מהגרים גדולה ממכנאס, דרשה טנג׳יר עצמאות, וזכות לתקן תקנות קהילה בלא צורך באישור מרבני תיטואן;.והללו התרעמו בזו הלשון:

…ואפילו אם יהיו החתומים ההם רוב מנין ורוב בנין כדבריהם, אין הסכמתם הסכמה, לפי שהדבר ידוע שטאנג׳ה היא נחשבת עם בני עירנו כעיר אחת ומימי קדם היא נגררת ומתנהגת אחר חכמי ודייני עיר תיטואן. שכן קיבלו עליהם הראשונים עליהם ועל זרעם, ובהיות כן, היה להם לקהל טאנג׳ה להמלך עמנו והם לא כן עשו. ואפי׳ יסכימו רוב הקהל אינה הסכמה.

התרעמות זו לא עזרה לרבני תיטואן. ואולם אף שקהילת טנג׳יר הפסיקה בשנת 1806 להיגרר ״חוקתית״ אחר תיטואן, המשיכו חכמיה ודייניה להיוועץ בחכמי תיטואן בשאלות גדולות כבקטנות. גם עיבוי קהילת טנג׳יר על ידי תיטואנים נמשך כל הזמן; ואם כי במאה ה־19 ובעיקר במאה העשרים התפתחה בקהילת טנג׳יר הרגשת עליונות המבוססת על הצלחתה הכלכלית, מודעים כל הזמן חברי הקהילה – והדבר מתבטא בכתבים שונים של בני קהילה זו בעתות שונות — שהם חלק אינטגרלי של מיקרו-תרבות מיוחדת, שמרכזה בתיטואן."

הערת המחבר : להמשך ההתייעצות של רבני טנג׳יר בדייני תיטואן גם לאחר ״צאתם לעצמאות״ בשנת 1806 ראה, למשל, משפטים צדיקים, חלק א, סימן בח, אישור בית דין תיטואן לצוואה שנעשתה בטנג׳יר בשנת 1809, והיו חתומים עליה ר׳ משה ן׳ ג׳ו ור׳ משה פאריינטי. ראה גם תשובות ר׳ יצחק ן׳ ואליד לדייני טנג׳יר שכיהנו אחרי ר׳ אברהם טולידאנו(הדיין ה״פורש״ בשנת 1806) : לר׳ מסעוד ן׳ מוחא(ויאמר יצחק, חלק א, סימן קמט), לר׳ משה ן׳ ג׳ו(שם, סימן קט) ולר׳ מרדכי ן׳ ג׳ו(שם, סימן קם בתשובה זו מעיר ר יצחק: ״…ידוע להוי לאחי שמימי מור זקנך זלה׳׳ה אירע מעשה כזה… וסדרנו פסק ארוך… ואפשר שאם תחפש באמתחות מר זקנך ז־ל תמצא אותו הפסק…־). עדויות רבות לאת ספור המובאות אצל בנדלק מאשרות, שגם בני טנג׳יר, כבני שאר עיירות צפון מרוקו, קיבלו — עד ימינו — את ״עליונותה הרוחנית׳ של תיטואן, ואף העלו אותה תדיר על נס.

בצד השני של המצר, בגיברלטר, התקיימה קהילה מראשית הכיבוש הבריטי. גם בה שימשו קהילות צפון מרוקו מקור כמעט יחיד לייסודה ולגידולה הדמוגרפי במשך דורות רבים. מיאז׳ דיבר על שני יסודות בקהילת גיברלטר: היסוד הבריטי והיסוד המרוקאי. למעשה, במאה ה־19 היו ההבדלים בין שני היסודות שמיאז׳ מעמת הבדלים מעמדיים בעיקר, והם הושתתו על שוני בזמן ההגירה, על הוותק במקום ועל החזקת אזרחות בריטית. ואולם מקורם של שני היסודות חד הוא: גם ה״בריטי״ מוצאו מצפון מרוקו.

במאה ה־19 הייתה גיברלטר תלויה בתיטואן בכל הקשור לאיוש התפקידים הדתיים בקהילה, לרבות דייניה; אלה רובם הובאו מתיטואן, כמו ר׳ שלמה אבודרהם, ר׳ יהודה

הלוי, רבי אברהם ישראל ור׳ ישראל בן שעיא. עשירי גיברלטר(דהיינו ״היסוד הבריטי״) ־־־־ במוסדות צדקה בתיטואן ופתחו בה ישיבות. גם מנהגי הקהילה היו המנהגים ששמרו בתיטואן ובשאר עיירות הצפון בבל הנוגע לחיי הדת, ובן מנהגי החגים והמועדים, ובן המנהגים המיוחדים temps forts של מחזור החיים: לידה, מילה, בר מצווה חתונה, מוות, קבורה ואבלות.

הערת המחבר : על קהילת גיברלטר וקשריה עם תיטואן ראה מיאז׳, גיברלטר; הנ״ל, מרוקו, כרך II, עמי 71-69; ויאמר יצחק, חלק ב, סימן כ: משפטים צדיקים, חלק א, סימן כט! קונטרס עגונות, סימן ד. יהודי תיטואן היו רגילים, גם כשלא היגרו לצמיתות לגיברלטר, לנסוע אליה לתקופות קצרות או ארוכות בדי לעבוד בה. וראה דברי ר׳ יהודה ליאון חלפון בהקדמה למשפטים צדיקים, חלק ב. יהודי גיברלטר עזרו רבות לקהילת תיטואן, ייסדו בה ישיבות ותמכו בתלמידי חכמים. ארבע מתוך שש הישיבות שהתקיימו בתיטואן פרקי זמן ארוכים במאה ה־19 מומנו בידי גיברלטרים יוצאי תיטואן. ראה גרשון, הקהילות, עמי 54 ; וכן שופריה דיוסף, דף יא, שם מעיד ר׳ יוסף ן׳ אדהאן, שיהודי גיברלטר הם שמשלמים לו את ה״פרס״ (התמיכה או השכר) המאפשר לו להקדיש את כל עתותיו לתורה.

גיברלטר הרימה תרומה חשובה לחיזוק ייחודם של יהודי צפון מרוקו בקרב הקהילות המרוקאיות היות שלמרות כל האיסורים מצד השלטון הבריטי היא הייתה מאוכלסת גם בספרדים נוצרים רבים, הפכה גיברלטר כבר במאה ה־18 למקום שבו יכלו יהודים מצפון מרוקו לדבר עם ספרדים. ואכן עקב זאת החל בצפון מרוקו כבר בסוף המאה ה־18 תהליך רה-ה־היספניזציה של החכיתיה — הן בתחום הלקסיקלי, עם מילים ספרדיות חדשות הנכנסות לחכיתיה, והן בתחום המבטא, כשעיצורים מסוימים(כגון j או s) חזרו או החלו להתבטא על פי היגוים בספרדית המודרנית. כבר בסוף המאה ה־18 יש לנו עדויות בכתב על שינויי הגייה אלה בצפון מרוקו, והן מתרבות במחצית הראשונה של המאה ה־.19 קהילות סאוטה ומליליה נוסדו במחצית השנייה של המאה ה־19, הגם שכבר במחצית הראשונה הייתה נוכחות של יהודים בסאוטה. ההגירה אליהן הייתה תיטואנית בעיקרה, אך באו יהודים גם משאר עיירות הצפון: לסאוטה אפילו מטנג׳יר, המתפתחת גם היא., ולמליליה גם מאזור תאזה. שתי ערים אלה היו תחת שליטה ספרדית, אך הקהילות —מו בהן זכו מראשיתן להכרת השלטונות, בניגוד לקהילות ספרד עצמה, והן היו במהרה דדהילות גדולות יחסית; ומראשיתן עררו אחר תיטואן בענייני דת ומנהג., בסאוטה ובמליליה הייתה גם מגמה של חזרה לתיטואן ולבנותיה, ומגמה זו הייתה חזקה שם יותר מבכל יעד הגירה אחר, וזאת גם בדור השני והשלישי של ההגירה, ואף על פי שלא הורגש קושי בהסתגלות התרבותית והחברתית. בחיכוך עם אוכלוסייה ספרדית גויית חלו מודרניזציה ורה־היספניזציה של לשון הדיבור של היהודים מהר יותר מאשר בתיטואן, אך היהודים בשתי הערים שמרו בקפדנות עד אמצע המאה העשרים על סממנים ״חכיתיים״ רבים כאמצעי של ייחוד וליכוד שבטי.

בקבוצה השנייה, מקומות שבהם כבר הייתה קהילה, או שהקהילה שנוסדה בהם לא הייתה על טהרת ההגירה מצפון מרוקו, ובבל זאת נשמרו בהם ״רוח תיטואן " והקשר החי עם קהילות צפון מרוקו, נמנו מקומות קרובים וגם רחוקים גאוגרפית. בין הקרובים נציין בעיקר את אוראן שבאלג׳יריה ואת הקהילות שקמו בבר במאה ה־19 בפורטוגל ובמאה הנוכחית בספרד; ובין הרחוקים נציין את קהילות אמריקה הדרומית.

לאוראן הגיעו כמה גלים של יהודים תיטואנים במאה ה־19: גל קטן אחרי שנת 1830, שכלל גם תיטואנים מגיברלטר, וגל גדול יותר בעקבות כיבוש תיטואן בידי הספרדים בשנת 1860. גלים אלה השתלבו בגלי הגירה של יהודים שהגיעו ממקומות אחרים במרוקו, אך שמרו על סממני ייחוד(לבוש, מנהגים, ושפה — שבאוראן נקראה Tetouanais במקום חכיתיה) שהביאו לבידולם. התיטואנים חיו ביניהם במעין בועה, והתחתנו ביניהם. בידול־מרצון זה גרם לפעמים למתח רב עם שאר האוכלוסייה היהודית של העיר, ואף לקטטות. רק בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה העשרים פג המתח, ועמו גם התרופף הבידול — אם בגלל התקפות אנטישמיות שהשתוללו אז באוראן, ואם, להבדיל, בשל בניית מספר מוסדות קהילתיים שפעלו לאיחוד: בית הכנסת הגדול, בית הספר ״יגדיל תורה״ ועוד.

אולם גם בלי הבידול נשמר הייחוד התרבותי התיטואני. למשל, השפה נשמרה, אולי בשל הימצאותם בעיר של יהודים רבים ממוצא ספרדי, מהגרים תקופתיים ומהגרים לצמיתות, שהגיעו מדרום ספרד לאוראן משנת 1830 ועד אחרי מלחמת האזרחים בספרד (רק לפני שנים אחדות יצאו בפריס קלטות של שירים ורומנסות תיטואניות מפיה של Henriette Azen, ילידת אוראן). גם המנהגים נשמרו, וגאוות הייחום התיטואני נשמרה, ובאה לידי ביטוי בעדויותיהם של אוראנים רבים שפורסמו לא מזמן בצרפת. גם הקשר עם תיטואן נשמר, וכשפרצה מלחמת האזרחים בספרד היה זה טבעי לתיטואנים רבים לברוח לאוראן ולמצוא שם מקלט אצל משפחותיהם עד יעבור זעם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר