ב־1792 עלה לשלטון סולימאן השני, המכונה ״החסיד״ ו ״המשקם״, ושלט עד נובמבר 1822. האוריינטציה המדינית שלו הייתה פרו־בריטית, והיא שהנחתה אותו בניסיונו לכבוש את העיר סבתה שבידי ספרד. באוקטובר 1808 הוא הוציא הוראה שחייבה את היהודים לגור במלאח בערים תיטואן, סלא ורבאט.

יהודים בעלי רכוש מרבאט שסירבו לעבור למלאח התאסלמו. ב־1799 וב־1818 פרצו מגפות שהביאו לתמותה רבה בקרב האוכלוסייה. סולימאן השני סבל ממרירות של שבטים ברברים. שמועה על מותו ב־1820, גרמה לפרעות ביהודי פאס.

למדינות אירופה ובייחוד לבריטניה, צרפת וספרד היו אינטרסים כלכליים במרוקו. קשרי מסחר התנהלו עם מרוקו דורות לפני המאה ה־19. האירופים רכשו בה חומרי גלם, ושיווקו לה מוצרי תעשייה ונשק. פעילותם של הפיראטים המרוקנים הפריעה לתנועת הסחר וגרמה לעימותים בין הצדדים.

בימי עבד ארחמאן השני ( שלט בשנים  1859-1822) התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. ב־1828 הטילה בריטניה מצור על טנג׳יר, ושנה לאחר מכן הופצצו הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט על ידי אוסטריה כתגובה להתקפות של פיראטים מרוקנים על אניותיה.

לאחר שצרפת כבשה את אלג׳יר ב־1830 , גברה המתיחות בין צרפת לבין מרוקו. האחרונה תמכה בעבד אלקאדר (  1883-1808) שמרד בצרפתים, ונתנה לו מקלט. ב־1844 פרצה מלחמה ביניהן, צי צרפת הפציץ את הערים טנג׳יר ומוגדור.

ההרס במוגדור היה גדול במיוחד, ויהודיה סבלו גם מהתנפלויות של שבטי הסביבה. ידה של צרפת הייתה על העליונה. ב־14 באוגוסט ניגף צבא הסולטאן ב־10 בספטמבר אותה שנה ערך הסכם שלום ביניהן שאושר על ידי הסולטאן ב־5 באוקטובר, ומרוקו פסקה להעניק מקלט לעבד אלקאדר. יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה באויב, ומעמדם הורע.

לראשונה התערב אז גורם יהודי אירופי למען יהודי מרוקו, דבר שנמשך בדורות הבאים. משה מונטיפיורי ( 1885-1784 ), שהיה נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה מ־1835 עד 1874, פנה לסולטאן וביקשו שיוציא ״ט׳היר שריפי״ ( צו מלכותי ) להגנת היהודים. בלונדון הקים מונטיפיורי ועד פעולה שיסד קרן בשם  Morocco Relief Fund לעזרת היהודים שסבלו, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים.

זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון של מוחמד הרביעי( שלט בשנים  1873-1859) פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו, כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה. רבים מיהודי תיטואן וטנג׳יר חששו לגורלם וכ־5,000 מהם מצאו מקלט בגיברלטר ובאלחזיראס שבספרד.

ספרד כבשה את תיטואן ב־5 בפברואר 1860. הפיכת מסגד לכנסייה גרמה להתגברות העוינות נגד הנוצרים. העיר הוחזרה למרוקו במאי 1862, תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס ( כ־5 מיליון ליש״ט ), שניתנו כהלוואה על ידי בריטניה לסולטאן.

חלק מהיהודים העוזבים חזרו לתיטואן ולטנג׳יר. היהודים שנשארו בתיטואן הואשמו על ידי המוסלמים בסיוע לאויב. כישלונה של מרוקו במלחמה הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, וחציהן הופנו נגד היהודים.

גם בעקבות מלחמה זו נעזרו יהודי תיטואן וקהילות מרוקו האחרות בקרן הנ״ל. ב־1860 נשלח מ״ח פיצ׳יוטו  (Picciotto ) למרוקו בשליחות המועצה הממונה על הקרן כדי לדווח על מצבם של פליטי המלחמה עם ספרד, וכדי להציע דרכים לעזור גם לשאר היהודים בארץ זו. מסקנתו הייתה שהפתרון טמון במערכת חינוך מודרנית, בעיקר לשכבות העניות.

החשש להרעת מצב יהודי מרוקו דרבן את יהודי אנגליה וצרפת להתארגן לעזרתם. ב־1860 נוסדה בפריס Alliance Israelite Universelle ( להלן כי״ח ). וב־1871 האגודה המקבילה Anglo-Jewish Association  (להלן ״אגודת אחים״ ) בלונדון, שפעלה יחד עם כי׳׳ח ועם ועד שליחי הקהילות באנגליה.

הן שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות ליהודים המקופחים בארצות שונות, בדומה לזה שזכו בו יהודי צרפת ובריטניה, וכן ביקשו להביא לקדמה תרבותית, לסייע לנרדפים ולעודד פרסומים התורמים למטרות אלה.

אגודות אלה ובעקבותיהן אגודות יהודיות בגרמניה ובארצות הברית, פעלו לשיפור מצב אחיהן במרוקו וכן במדינות אחרות. כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו האגודות לממשלותיהן, ואלה הורו לשגריריהן שישבו בטנג׳יר לפנות לסולטאן כדי למנוע הישנות מקרים כאלה ולהעניש את המושל או את העבריינים.

כי״ח יסדה בתי ספר, בחלקם תמכה גם ״אגודת אחים״, תחילה בערי החוף ל'בנים, ולאחר מכן לבנות, דבר שתרם להעלאת רמת ההשכלה והחיים של ״הודים. בית הספר הראשון לבנים נפתח בתיטואן ב־1862, בטנג׳יר שנתיים לאחר מכן, במוגדור ב־1867 .

בשנים הבאות הוקמו בתי ספר גם בערים אחרות. ב־1912 היו בתי ספר לבנים ב־15 ערים במרוקו. בכך החלה ההתמערבות של יהודי מרוקו, הפער התרבותי והחברתי בינם לבין המוסלמים העמיק, והוגברה העוינות. החינוך החילוני נתקל לעתים בהתנגדות ההורים והרבנים, ועל מנת לפייסם ניתנו גם שיעורי תורה.

עד אז למדו הבנים ב ״כותאב״ בתנאים עלובים, הישגיהם היו דלים, ומטרת הלימודים הייתה הכנת הנערים להשתתפות בתפילה ובקריאת התורה. רבים מהנערים נאלצו לעבוד, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מיעוט בעל יכולת כספית או בעל כשרון ומסירות מבין הבנים שהגיעו למצוות, המשיך לימודיו בישיבה.

מהם צמחו תלמידי החכמים, הדיינים וכלי הקודש, משרות שעברו בדרך כלל בירושה. אבל היו חכמים שלא זכו לתפקידים, והתפרנסו מיגיע כפיהם. אחדים מהם היו נערצים בחייהם ובמותם בזכות צדיקותם, וקבריהם הפכו מוקדים ־'ביקורי המונים.

הבנות לא קיבלו כל חינוך ממוסד, כי הן לא היו פעילות בחיי בית הכנסת. בחברה רווחה דעתו של ר׳ אליעזר: ״כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות״ ( סוטה, פרק ג, משנה ד ). האימהות והסבתות נהגו להדריך את הבנות לקראת התפקיד של אם בישראל, והיו מלמדות אותן את המלאכות האופייניות לנשים ואת הדינים הנוגעים לנשים ולמשק הבית.

ב־1865 פתחה כי״ח בית ספר לבנות בטנג׳יר, ובשנים הבאות גם בערים אחרות. ב־1912 היו ב־12 ערים במרוקו בתי ספר לבנות, מספר התלמידות ־כולל היה נמוך מזה של הבנים. ההורים והחכמים השלימו עם חינוך ממוסד זה לבנות הודות לעובדה שהבנות הוכשרו למלאכות, ומחשש שתלמדנה אצל המיסיונרים וכך תצאנה לתרבות רעה.

5 היבטים חברתיים־כלכליים בחתוגה היהודית המסורתית

5.1 ההון והכבוד ומשקלם בהסדרי החתונה

עד לתחילת המאה העשרים נחתכו ענייני החתונה בקהילות היהודיות השונות במרוקו בעיקרו של דבר בין הורי החתן והורי הכלה, ובכלל זה בחירת חתן לבת ובחירת בלה לבן. על פי העדויות מן המאה ה־19 ועל פי העדויות של מסרניות ומסרנים רבים מן המאה ה־20 שחוו עצמם את תהליכי החתונה לא האהבה היא שהכריעה את הכף בעת קבלת ההחלטה החשובה. גילה הצעיר של הבת שהיתה מועמדת לנישואין ולרוב גם גילו הצעיר של הבן המועמד סייעו להוריהם לקבל את ההחלטה החשובה הנוגעת לעתידם בלא שיוכלו להתנגד לה. ברם האם שיקולי הלב ונפתוליו נעדרו לחלוטין מן הקשר הממוסד בין הצעירים שהתחתנו? לא תמיד. אמנם תנאי ההביטוס התרבותי לא אפשרו מפגשים מוקדמים והיכרות מוקדמת בין צעירי שני המינים בקהילה ולא עודדו התפתחות יחסי רומנטיקה ביניהם לפני נישואיהם, אן הסכמי נישואים רבים נקשרו בין קרובי משפחה בני אותה הקהילה, שהכירו עוד מילדותם ויכלו לפתח יחם רגשי הדדי. במקרים רבים כאלה הזיווג בין הקרובים חתם למעשה תהליך של היכרות קרובה מלאת רגשות בין בני הזוג.

כללי המשחק החברתי והכלכלי שניהלו בקהילה היהודית את יחסי ההגמוניה ותנאי הסולידריות היסודיים ובן אסטרטגיות הנישואין שנבעו מהם השפיעו על שיקולי הורי הצעירים וכיוונו את החלטתם. בין כללי משחק אלה ניתן לקבוע את רמת הכבוד והיוקרה של שתי המשפחות ומקומן היחסי בסולם היוקרה הקהילתי, ובן שמירה על ״ההון הסימבולי״ של המשפחה, המבטא מקום זה. לרוב הניע כלל שמירה זה את הוריהם של מועמדים לנישואין לחפש בן זוג או בת זוג במשפחות בעלות מעמד דומה או קרוב לו בקהילה. בך, בעיקרו של דבר, עשירים התחתנו עם עשירים, בינוניים עם בינוניים ועניים עם עניים.

בקהילה היהודית המסורתית באשר היא עמדו שני סולמות ביסוד המעמד היחסי של המשפחות וקבעו את הריבוד החברתי־הכלכלי והריבוד החברתי־התרבותי שלהן, וכתוצאה מכך גם את האוליגרכיה שניהלה להלכה ולמעשה את ענייני הקהילה. שני הסולמות קבעו גם את סולם ״ההון הסימבולי״ של המשפחות בקהילה. סולם אחד היה קשור להון הכספי ולרכוש שעמד לרשות המשפחה וקבע את אוליגרכיית המסחר בקהילה, שכן, כידוע, רוב בני הקהילה עסקו בעורה זו או זו במסחר. הסולם השני היה תלוי ביוקרת הידע התורני ובייחוס המשפחתי שגבע מכך, ועמד ביסוד האוליגרכיה הרבנית, שכללה את הדיינים ותלמידי החכמים וכיוונה את גורלה וייעודה היהודי של הקהילה. בקהילות רבות התקיימה חפיפה בין שתי האוליגרכיות, משום שעד לתחילת המאה ה־20 לא קיבלו דייני הקהילה לרוב משבורת מן הקהילה, ורובם התפרנסו גם הם ממסחר.

עד למלחמת העולם הראשונה היו רוב יהודי מרוקו (עד 60%) בכל הקהילות, עירוניות וכפריות כאחת, בתנאים כלכליים ירודים עם דאגה ואף חרדה מתמדת למזון של יום המחרת. הם עסקו בעיקר ברוכלות ובמלאכות מזדמנות; חלקם אף קיבצו נדבות, וקופת הצדקה הקהילתית הדלה לא יבלה לסייע בידם אלא לעתים רחוקות. כשליש מבני הקהילה נחשבו בינוניים; הכוונה לאלה שעמדו לרשותם אמצעי מחיה סדירים מעיסוק במלאכה מכניסה או במסחר. רק 5% עד 10% מבני הקהילות היו שייכים לשכבה הכלכלית הגבוהה ונחשבו עשירים יחסית עם הון ורכוש שאפשרו להם לתכנן את חייהם מעבר לטווח הקצר. במאה ה־19 הם שימשו בחלקם הגדול ״סוחרי המלך״ והשתמשו בהון שהמלך העמיד לרשותם לשם עיסוק במסחר בין-לאומי(בערי הנמל מוגאדור או טנג׳יר, למשל) או בהפצת סחורות היבוא בערים ובכפרים ובארגון מוצרי היצוא מסוכנים מקומיים והעברתם לנמלי היצוא. כלל ההתאמה לא נגע לענייני שמירת הכבוד והיוקרה של המשפחה בלבד, אלא קבע גם את חילופי הרכוש בין המשפחות דרך הסדרי הנדוניה והכתובה וכללי הירושה שניהלו את חלוקת הרכוש המשפחתי. בהחלתו של הכלל היו חריגות בעניין ההתאמה המעמדית, כמו במקרים של בנות עשירים שחותנו עם בני רבנים או עם תלמידי חכמים שלא היו בעלי רכוש; גם גילה הגבוה מדי של הבת ולפעמים חוסר יופייה או ביעורה של הבת עשויים היו לאלץ את הוריה להסתפק בחתן ממעמד כלכלי נמוך יותר, או באלמן או בגרוש. במקרה שהבת סירבה לקבל נישואים אלה היא נותרה לעתים רווקה לכל ימי חייה. בסופו של דבר, הסדרים אלה והרצון להגדיל את הרכוש המשפחתי דרך חתונה עם בני עשירים או בינוניים, ולא להפחיתו, לא תרמו לניידות חברתית בתוך הקהילה היהודית, אלא להפך, גרמו לשימור המבנה החברתי־הכלכלי והאוליגרכי המסורתי שלה.

הסדרת ההיבטים החברתיים־הכלכליים בין שתי המשפחות לא זכתה לטקסים מיוחדים במערכת טקסי החתונה, שכן לרוב הם טופלו במשפחות ובמיוחד בידי האבות של החתן והכלה לפני קביעת מועד החתונה. מסגרת החילופים הכלכליים בין שתי המשפחות נקבעה גם על פי כללי ההלכה היהודית וההביטוס הקהילתי הרבני. כללים אלו הטילו על הכלה להביא לבעלה נדוניה שכללה את חפציה האישיים בצורת בגדים, תמרוקים ותכשיטים, חפצי בית ובכללם שמיכות, כריות ומזרנים, וכן בגדים שניתנו במתנה לחתן. החתן מצדו התחייב על פרנסתה ומזונה של אשתו וילדיהם ועל תשלום כתובתה אם יגרש אותה. לבד מן הנדוניה הביאה אתה הכלה רכוש נוסף שיעמוד לרשות בעלה או לרשותה הבלעדית, וכללי השימוש בו הוסדרו מבחינה הלכתית, ובכלל זה הסדרי הירושה של הבעל ושל האישה על פי מנהג התושבים או מנהג המגורשים.

הקבלה במארוקו

ג׳ שלום כותב כי הקבלה שימשה במארוקו ״גורם רוחני עצום ולימודי קבלה רגילים אצל רוב חכמיה״. אכן, בכ״י אוקספורד 1565, דפים 6ב-7א, מופיעה ״שאלת אדירי פאס״ אל גאוני בבל להסביר עניין הקשור במסכת חגיגה פרק שני, העוסק במעשה מרכבה ובמעשה בראשית. גם אם נסבור כי אין זו אלא מסורת פסבדואפיגרפית, הרי עצם העובדה שפאס נמצאת באופק ראייתם של המקובלים עשויה להצביע על מסורת קבלית הקיימת שם. אכן, הנטייה כיום היא לראות בר׳ יהודה בן נסים ן׳ מלכה שחי במאה הי״ג, את המקובל שפתח בצפון אפריקה את שערי הקבלה. חכם זה כתב פירוש לספר יצירה, וגרשם שלום מאפיין אותו כ״מקובל על דעת עצמו״, היינו, בעל כיוון אישי מיוחד. ככל הנראה, גם המקובל רבי יצחק דמן עכו, שפעל בספרד בסוף המאה הי״ג וראשית המאה הי״ד, חי בסוף ימיו בצפון אפריקה. כמו כן, אפשר שגם רבי יוסף בן שלום אשכנזי, הארוך, חי בסוף ימיו בתארודאנת שבמארוקו. אכן, פירושו לפרשת בראשית שבמדרש בראשית רבה, המצוי בכ״י פריס 842, הועתק, לפי הקולופון, בוהראן בשנת רכ״ד (1464) לכבוד רבי משה אבן לשקר [אלשקר]. מכאן קרובה היתה הדרך להימצאותו גם במצרים, כפי שניכר באופן ברור מכתבי הרדב״ז, שהשתמש לא אחת בספר זה. קרוב לוודאי שאף תלמידו־חברו של ר׳ יוסף אשכנזי, רבי דוד בן יהודה החסיד, היגר מספרד לצפון אפריקה, כפי שמעידה גם תפוצת כתביו באזור גאוגרפי זה. שרדו בידינו כתבי־יד של חיבורים קבליים קדומים שהועתקו במארוקו, ולמזלנו אף מקצת מהקולופונים שרדו, ואלה מעידים על תאריכי ההעתקה. למשל, נמצאת בידינו העתקה של ספר משכן העדות לר׳ משה די־ליאון (בכ״י קיימברידג׳ 24 .11 .Add), לפי הקולופון הועתק ״על ידי אני הצעיר יצחק כהן בן … יעקב הכהן, והיתה השלמתו ביום ראשון ארבעה ועשרים לחדש אדר שני שנת חמשת אלפים ומאתים ושמונים ושמונה [=1528] …

וכתבתי אותו במדינת פאס״. מן הדור שלאחריו יש בידינו קובץ של דברי קבלה, והעיקרי שבהם הוא ספר הגבול לר׳ דוד בן יהודה החסיד, שנכתב אף הוא בפאס בשנת שי״ט (1559). כאמור, גם חיבוריו האחרים של ר׳ דוד נעתקו שם חזור והעתק. העתקות של כתבי ר׳ יוסף ג׳יקטילה, מקובל בן המאה הי״ג, מצויות בדרעא. כמו כן, בכ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1674, דפים 1א־ 65ב, שעניינו פירוש רחב על הספירות, נמצא בקולופון שלו את הודעת הקונה: ״אלעזר בר יעקב בר אברהם בר חמאני המכונה בן ותכטאנת. וקניתיו מעם ר׳ שלמה ביבי שנת הרצ״ו ליצירה [1535] בחדש מרחשון בכפר לגיל דעל נהר ג.״ות״. ההעתקות מעידות על הימצאותם של כתבי־ יד ועל החשיבות שראו בהפצתם, וממילא ניתן לראות את השפעתם על המקובלים ולבחון אותה. ולצד העתקת חיבורים שלמים יש לשים לב להפניות המרובות לחיבורי מקובלים קדומים (כמו, למשל, בכי״י ששון 919, 921). העולה מן הדברים הוא, שהיתה במארוקו מסורת ארוכת שנים של עיסוק בדברי קבלה.

עדות חשובה אחרת היא הספר אבני זכרון, מאת רבי אברהם ב׳׳ר שלמה אדרוטיאל, שנתחבר ברבע הראשון של המאה הט״ז. ספר זה, העוסק בשאלות עיקריות בקבלה, אוצר בתוכו מובאות מספרים קבליים רבים, ובוודאי הם כאלה שהיו מצויים בהישג ידו במקומו, בפאס. המחבר השתמש בחיבורים רבים שהיו מצויים בסביבתו, וביניהם ספרים שאבדו, והוא מזכיר אותם בשמותיהם. הוא רואה את עצמו במפורש כחוליה בשרשרת ולא כמי שפותח תקופה חדשה. מצד שני, הוא כותב על זמנו: ״שאלו נא וראו בכל גלילותינו הנמצא איש כזה … שיהיה השם הקדוש מסור בידו בקבלה״(כ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1659, דף 127 ב), או שהוא מתאונן כי ״החכמה הזאת הולכת ומתמעטת בדורות אלו״ (דף 67א), והוא רואה עצמו ״שועל בין אריות״(דף 68ב). אך דומה שאין כאן יותר מאשר ביקורת מקובלת על התמעטות הדורות, שכמותה תמצא בכל חדרי הספרות ובכל העתים.

פורים קטן בפאס.

 הסולטאן מולאי מוחמד שעלה על כס המלוכה תחת אביו עבד-אללאה, היה מלך אכזר, עריץ ורע לבב, ושנאתו ליהודים לא ידעה גבול. אמנם

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

לא החזיק מעמד, כי טרם הספיק ליהנות מכס המלוכה, כבר קמו עליו שני אחיו. אחד מהם, עבד אל-מאליך שמצא לו מקלט באלג'יר, שכנע התורקים ששלטו אז בארץ זו, לסייע לו לתפוס את השלטון, ובשנת " שלו"ה בארמונותיך " ליצירה 1576, התורקים ועבד אל-מאליך באו וכבשו את העיר פאס, אף על פי שחילו ונשקו של מולאי מוחמד היה עצום ורב.

אולם כדי לממן את המשך המלחמה, הטיל עבד אל-מאליך מס עצום על יהודי פאס, אשר החלק הארי מהמס הוטל על הנגיד של המגורשים אברהם רותי.

מולאי מוחמד נמלט על נפשו והסתתר בהרים שבדרום, מדלג על ההרים, עבד אל-מאליך רודף אחריו לדרום וכבש את מראכש, אולם טרם הספיק עבד אל-מאליך לחזור לפאס ומולאי מוחמד הצליח להסתנן למראכש ולהיאחז בה אחד עשר יום בחודש אדר אשר במשך זמן זה הספיק לעשות נקמות ביהודים.

" ויעש בם ובספרי תורות כמה נאצות ונקמות ולולא רחמי ה' שגברו שלא נכנסו האויבים לאלקצבה, ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה ונתנו סימן " אחד עשר יום בחורב "

לאחר שגורש ממראכש, הצליח מולאי מוחמד למצוא מקלט בליסבון, בירת פורטוגל, שם הוא משכנע את המלך דון סבסטיאן לסייע לו לכבוש שוב את השלטון. האחרון הסכים ובקרב המכריע שהתחולל על יד " אל קצר  לכביר ", ב-4 לאוגוסט 1578, מצאו את מותם שלושה מלכים : עבד אל מאליך אשר נעריו מקורביו הסתירו את מותו והכריזו שהוא עדיין חי, היו גם שסיפרו כי דבר מותו הוסתר על ידי רופאו היהודי עד לסיום הקרב, לבסוף הובאה גופתו לפאס ונקברה.

השני מולאי מוחמד, צורר היהודים, " נעשה לו ביזיון גדול על ידי מולאי אחמד שמלך בפאס במקום עבד אל מאליק, שהפשיט את עורו מעל בשרו ומלאהו בתבן ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעודנו חי וקיים. יש אומרים כי מולאי מוחמד ברח משדה הקרב וטבע בנהר. השלישי דון סבסטיאן מלך פורטוגל מת מפצעיו.

לגבי היהודים זאת הייתה התשועה הגדולה, על שום שניצלו מידי המלך העריץ וכמו שכותב מחבר " דברי הימים ". והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ה – 1578 -, יום ב' לראש חודש אלול, ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו בקרוב אמן.

היהודים יצאו אז מאפלה לאור גדול, ולזכר המאורע נקבע פורים לדורות עם קריאת המגילה.

בתיטואן שבצפון מרוקו הספרדית , קוראים לפורים זה " פורים דה לוס כריסטיאנוס "  – פורום של הנוצרים -, ואילו בעיר טנג'יר " פורים דה לאס בומבאס " – פורים של פצצות, זכרו של פורים זה נמחק בפאס ונשכח כמעט, אך בבית הכנסת של התושבים בפאס, הנקראת " סלאת אלפאסיין " שמרו על המנהג וכינו אותו בשם פורים קטן, וכל המעשה הובא בסידור התפילה " אהבת הקמונים " שך קהילת התושבים בפאס. בתיטואן ובטנג'יר המנהג של פורים קטן עודנו קיים. בפי אנשי פאס כונה פורים זה גם " פורים דנסאראה " 

פורים דל כור.

טרם נחו היהודים מתלאות הרעב שעבר על המדינה ומעוד צרות רבות אחרות, והנה בשנת התקצ"א – 1831 – מרדו בני שבט ה " לודאייא " במלך מולאי עבד א-רחמן אשר נאלץ לברוח למכנאס.

שבט ה " לודאייא " הוא שבט ברברי אשר אנשיו התיישבו בפאס עוד מימ המלך מולאי אל יזיד שר"י – שם רשעים ירקב. במכנאס הצליח המלך עבד א-רחמן לאסוף סביבו חיל רב, בעזרתו הטיל מצור על העיר פאס. שבט הלודאייא שהיו שונאי ישראל גרו אז סמוך לשכונה היהודית המללאח והמלך עבד א-רחמן חשב שה " לודאייא " התבצרו במללאח, אז כיוון את חיציו ומקלעיו לשכונת היהודים, התוצאה בתים רבים הפכו לעיי חרבות והרבה נפשות מישראל, בתיהם נעשו קבריהם.

בכסלו תקצ"ג – 1893 – באה התשועה. ה " לודאייא " מוגרו וניגפו על ידי המלך עבד א-רחמן ביום כ"ב לחודש כסלו תקצ"ג, אשר פיזר אותם לכל ברוחות.

לזכר מאורע זה נקבע יום כ"ב בכסלו ליום פורים בפאס, שבו נחו היהודים מאויביהם המושבעים ה "לודאייא ". פורים זה נקרא בפי קהילות יהודי פאס בשם " פורים דל-כור " – פורים של יריות ומקלעים. על ההרס והסבל הרב שהיו מנת חלקם של בני קהילת פאס, חוברו שירים ונתחברה קצידה בערבית יהודית בשם " לקצידה דל-כור " בספרו של שטרית, מציין הכותב כי הקצידה פורסמה על ידי חיים זעפרני ומוסיף כי המשורר החתום ב " קצידה הוא כנראה שמעון רודאני אשר תיאר בשיר את ההרס הרב שהיה מנת חלקו של המללאח בפאס א-ג'דידי – פאס החדשה.

310 – משא יכ׳טבה אל־בנו,עשקהא ל־ראסו.

הלן לבקש אותה לבנו, חשק בה למענו.

311 –  אל מרא כבירא, נסאת אש עמלת

 מן די כּאנת סגירא.

אשה, ברבות ימיה, שוכחת מה שעשתה בנעוריה.

לא יזכור התיש שהיה תחילה גדי (זה לעומת זה 193)

כל פרה זקנה סבורה שמעולם לא הייתה לה עגלה (יוחנן טברסקי)

הרבי שוכח שאף הוא היה פעם תלמיד( זה לעומת זה 1798)

312 – שארף אידא עבא בנת סגר מנו,

 אכ׳רתו יציבהא מעא אכ׳ור סגר מנו.

זקן כי יקח בחורה צעירה ממנו,

סופו למצוא אותה עם אחר יותר צעיר ממנו

עלמה לאיש זקן – אגוד קשה לשן רעועה ( ספר המידות )

אל תחלל ביתך להזנותה . זה המשיא בתו לזקו ( סנהדרין עו' )

המשיא בתו לזקן, עליו הכתוב אומר " לא יאבה ה' סלח לו ( שם )

313 – אלי עבאת ראג׳ל שארף,

אכ׳רתהא טריקהא  תב׳אלף.

הנישאת לגבר זקן, סופה לשרך דרכיה.

אכזבה בנישואין.

 314 – קוואהא מנחום גיר בל־בוס.

מנחוס מרבה רק בנשיקות.

אהבתו מעוטה ונשיקותיו מרובות. (פתגם עממי)

315- כּסבתךּ ב־נקרא,וכ׳רג׳ מנךּ א־נחאס.

רכשתי אותך בכסף, ויצאה ממך נחושת.

נוסח אחר:

316 – חסבתך ד־נקרא,

ומא אנתי גיר נחאס.

חשבתי אותך לכסף, ואילו את רק נחושת.

317 – חסבתךּ כּרמא דל־כּרמוס,

וציבת פיךּ גיר א־נאמוס

חשבתי אותך לעץ תאנים, ומצאתי בך רק תולעים.

318 אל־וויל על א־ראג׳ל,

אלי מראתו גאלבא עליה.

 אוי לגבר שאשתו גוברת עליו

קלון לגבר היות אשת אשתו. (משלי יהושוע)

כבוד לגבר שרת אשתו, וקלון נמרץ היות עבד שלה. (משלי אגור מוי)

אומלל הוא הבית, בו התרנגולות קוראות, והתרנגול שותק. (פתגם איטלקי)

אשה המדברת כמו גבר, ותרנגולת הקוראה במו תרנגול, לא טוב להחזיקן.(92 j. pineaux)

אין שלום בבית אשר הקוראה דוגרת, והקורא כאילם לא יפתח פיו. (ספר המידות ה׳ א׳)

התרנגולת אינה צריכה לקרוא לפני התרנגול., (moliere)

חג המימונה בטנגיר

מפי פרלה כהן.

ההכנות לערב המימונה:

את חג המימונה התחלנו יום קודם, במשלוח מגשים לשכנים הערבים. על המגשים היו מצות, תבשילי פסח, פשטידות, ופירות. ביום המימונה, בדיוק אחר הצהריים, השכנים הערבים החזירו לנו את המגשים הגדולים, ועליהם היה דג הכי גדול שהיה להם, ודבש, חמאה, ולחם שהם אפו.

ובערב המימונה ערכנו את השולחן. קודם כל הנחנו על השולחן את הדג, ומגש מלא קמח. על המגש הזה סדרנו חמש ביצים, וחמישה פולים ירוקים. באמצע המגש שמנו כוס שמן, ועוד על השולחן סדרנו את החלב. בעזרת החיטה (שיבולי חיטה) כיסינו את הדגים, וצלחת מלאה חסה, ארטישוק ופרחים ירוקים כיסו את השולחן, והכל ירוק, ועוד מיני ריבה. כל עונה והפרי שלה, ובטנג׳ר נהגנו משך כל השנה להכין ריבה מפרי העונה. ריבת חצילים, ריבת תפוזים, והריבה הזו נשמרה לערב המימונה, והשולחן היה מלא מיני ריבות. בנוסף לכל אלה שמנו על השולחן את החמאה הטרייה והדבש ושתיה. בשעה מאוחרת הכנו את ה״טרית״(״מופלטה״).

הלבוש, ערב המימונה, היום שלמדת, והלחם החדש.

הלבוש היה משהו מיוחד, האישה כבר בשעה ארבע אחר הצהריים הייתה לבושה, יפה מכלה, עם החלוק הארוך, ונעלי הבית היפות. הילדים חיכו בהתלהבות לתחילת החג.

בעל הבית הגיע מהתפילה, טובל את החסה בדבש ובירך. אח״כ ביקרנו בבתי המשפחה. בכל בית ובית, ובכל בית לא מעט שכנים, אצל כולם ביקרנו, ואי־אפשר היה בלי לטעום אגוז אחד או משהו. כך, הביקורים נמשכו עד לבוקר.

בבוקר מוקדם היינו בשוק, וקנינו ארטישוק, ובשר ופירות. כל המשפחה עם מוזמנים יצאנו לחוות המשפחה, וכך היינו בחיק הטבע כל אותו היום.

הקמח שהיה על המגש, בגמר ליל המימונה (אחר חצות), ממנו עשינו את השמרים. ערבבנו את הקמח עם השמן, מעט מים. ובתוך התערובת הזו הכנסנו את טבעת הנישואין. בעזרת השמרים האלה, בשבת שלאחר החג הכנו את הבצק לאפיית הלחם החדש, עליו היה מברך בעל הבית.

משפחות רבות אפו את הלחם באותו הלילה, והשתמשו בשמרים, שהערבים הביאו או מכרו.

אליעזר בשן

שמירת שבת ע״י יהודי המגרב והשלכותיה הכלכליות בעיניהם של נוסעיה נוצריים

דבקותם של יהודי המגרב בכלל, ומארוקו בפרט באמונה, ומסירות הנפש שגילו לקיים המצוות, היא מן המפורסמות. אחד הביטויים לכך הוא שמירת השבת, תופעה שעוררת תשומת לבם של הנוכרים שביקרו במגרב.הם היו מודעים להווי המיוחד של השבת אצל היהודים, יום שהוא שונה מימי השבתון של הנוצרים והמוסלמים, בעיקר בהתחשב באיסורים שחלים על היהודים, והקרבנות בדמים, תרתי משמע, שהיהודים מוכנים להקריב לשם שמירתה. יש מהם הכותבים על כך בהערכה חיובית, ואחרים מלגלגים. במאמר זה נתאר כמה נושאים העולים בכתביהם בתחום זה.

צרפתי בשם מואט (1652—1691) שנפל בשביים של קורסארים ברברים, תיאר רשמיו במארוקו בשנים 1670—1681. הוא מציין, כי על מנת שמנוחת היהודים לא תופרע בשבתות ובמועדים, ננעלים שערי הרובע היהודי המוקפים חומה, והנשמרים על־ידי חיל המלך.

מידע דומה נמסר במקורות של המאה ה־19. ברוק  Brooke(בשליש הראשון של המאה) כותב כי בפאס, בתיטואן, ובערים אחרות במארוקו ננעלים שערי הרובעים היהודיים בכל שבת, במטרה למנוע מהמוסלמים שיכנסו לרובע ויציקו ליהודים.

שערי המלאח היו ננעלים גם בלילות החול, מאותה הסיבה . המגע של היהודים עם החברה המוסלמית התבטא בעיקר בתחום הכלכלי, ואילו חיי החברה התנהלו בתוך העדה. בשבת לא היה אפוא צורך במעבר חופשי בין המלאח היהודי ובין העיר המוסלמית.

תיאור מפורט ביותר בנושא זה ניתן על ידי ל. אדיסון (1632—1703), כומר שכתב ספר על יהודי בrבריה. נביא מעיקרי דבריו:

השבת היא אחד המאפינים, בו היהודים נבדלים מעמים אחרים. לכן הם נוטעים בלב ילדיהם יחס מיוחד כלפי יום זה, וקוראים לו ״מלכת החגים״. הוא כותב על מנהגים ואיסורים שונים כמו קריאה ליד נר שמא יטה הנר, איסור חליבה , ריצה, נשיאת כסף ונשק, ניקוי נעליים, נקישה בדלת בכלי מתכת, טיפוס על עצים. אין להאכיל עופות מעל המכסה הנאכלת בשבת, שמא ינבטו הזרעים, אין להרוג זבובים ויתושים״, כתיבה על נייר, חול, ומחיקה, חייט לא ילך עם סכות התקועות בשרוולו , רק לחולה מותר ללכת עם קביים אבל לא לעוור.

הוא מקדיש תשומת לב רבה ביותר לאיסור הליכה מעל תחום שבת, ויהודי ההולך בדרך ארוכה חונה ביער או במדבר, אף במחיר סיכון חייו על ידי ליסטים או חיות רעות. מובא על ידו סיפור בשתי גירסאות, שעיקרו הוא כדלקמן: מעשה ביהודי שפרש מחבריו שהמשיכו דרכם בשבת. ואילו הוא חנה עם כניסת השבת ובטח בה׳ אשר צווה לשמור השבת, ישמור גם על חייו. לאחר התפלה בליל שבת הופיע מולו דב, וזה שמר עליו מפני שודדים. חבריו שחיללו השבת הוצגו ככלי ריק על־ידי גזלנים, ולאחר מכן נטרפו על ידי הדב. לשאלת הגזלנים אמר להם היהודי כי הדב נשלח על ידי המלך כדי לשומרו. הם נתנו לו כל כספם כדי שישמור עליהם. מסיפור זה מסיקים היהודים, לדברי אדיסון, כי עליהם לשמור שבת בכל התנאים ובכל מקום, ועליהם לבטוח בהגנת הקב״ה. אדיסון מצטט אמרות של חכמים ופייטנים על השכר הצפון לשומרים השבת — ומעל הכל ישתחררו משיעבוד מלכיות. אבל כיוון שלא שמרו שבת

כהלכתה, לא ניצחו את אויביהם הנוצריים.

תיאולוג ומזרחן בריטי בשם שמעון אוקלי (1678—1720), שכיהן בתור פרופסור לערבית בקמברידג׳, שהה במארוקו בסוף המאה ה־17 בהיותו שבוי, כותב כי היהודים מבלים את רוב שעות לפני הצהרים בשבתות בקריאת התורה ובאמירת תהילים. הוא מתפעל משביתת המסחר המוחלטת שלהם בשבתות, כולל איסור על קבלת כסף, ומסיים בנימה כי הלואי והנוצרים היו לומדים מהיהודים כיצד לשמור שבת. בתעודות על תולדות מארוקו מראשית המאה ה־18, בתיאור העיר סאלי נאמר, כי עקב שליטתם של יהודים במארוקו על המסחר, אין מסחר מתנהל בשבתות, כי היהודים מקפידים על שמירת יום זה.

על שמירת שבת קפדנית על ידי יהודי מארוקו, בצירוף כמה איסורים, נמסר במקור נוצרי משנות ה־60 של המאה ה־18. גיאורג הוסט, שכיהן בתור קונסול של דנמרק בטאנג׳יר בשנים 1760—1768, כותב כי יהודי מארוקו אינם מדליקים אש, אינם נוגעים בכסף, לא פותחים מכתב ואין רוכבים בשבת. פרטים אלה ואחרים המופיעים בכתבי נוצרים מעוררים תשומת לבם, ביחוד נוכח הניגוד ליום הראשון שלהם ״. העדויות במאה ה־19 רבות יותר, ונדון עליהן לפי הנושאים הנדונים על ידן:

אירוח: יהודים אמידים ואפילו עניים היו נכונים לארח זרים בבתיהם לסעודות השבת, והודות לכך נשארו תיאורים מפורטים על הטכסים, המזון ועוד. בצורה מאלפת מתאר את סעודת ליל השבת ג׳ימס ריילי, אמריקאי, יליד 1777 שהיה במארוקו בשנים 1815—1816, לאחר שספינתו נטרפה בחוף ארץ זו, והוא נשבה ונקנה ע״י מוסלם. בנסיעתו לטאנג׳יר בחברת שני יהודים, עשו את השבת בעיר סאפי. שלשתם הוזמנו לביתו של יהודי, שסביב שלחנו הסבו כעשרים נפש. הוא כותב על נטילת ידים לפני הסעודה ובסיומה, הקידוש על היין העשוי מצימוקים, מיני המזון שהוגשו, הזמירות והסיפורים שמספרים בתום הארוחה. מרגש ביותר בעיני האירופאים, כי גם יהודים עניים במגרב מוכנים לארח זרים, וביניהם את הנוכרי הנודד. כך מספר למשל, הגרמני אוטו ארטבאור שהיה במארוקו בראשית המאה ה־20, התארח כמה פעמים בבתי משפחות עניות בלילות שבת, וזכה לכבוד שהתבטא בין השאר בכך, כי לאחר שבעל הבית קידש הקדימו בטעימה מן הפת הטבול במלח, אחר כך נתן לילדיו, ורק לבסוף לאשתו.

                     יחסי המוסלמים והיהודים במגרב

עובדה אחת היא בחזקת וודאי, אין למצוא בהיסטוריה או במחשבה של המוסלמים המוגרבים שום סימן לאנטישמיות שניתן להשוותה, ולו במעט, לצורות המעוותות שלבשה שנאת היהודים באירופה מימי הביניים ועד לעת החדשה. הרגש האנטי יהודי של המוסלמים הועלה לדרגת כבוד של דוגמא על ידי משקיפים אירופים שלא הטיבו להכיר את המציאות המזרחית לעומקה, והוא נוצל במרץ על ידי התעמולה האנטי יהודית, שלא הייתה מוסלמית דווקא, אלא נבעה בעיקר מחוגים של אירופים, שהיו מעוניינים ביותר בהפצת סיסמה זו.

בסיכומו של דבר שפרה מנת חלקם של היהודים על אדמת האסלאם יותר מאשר ברוב ארצות אירופה, מקום ששימשו באמת מטרה לשנאה שאינה יודעת שובע. אין ספק שאנטישמיות כזו לא נודעה במגרב בצורותיה הקיצוניות.

הבוז שהביעו זה לזה המאמינים בדתות שונות, בין בדבר שפתיים, בין בפועל ממש, מעולם לא השכיח כליל מן הלב את הקשרים העמוקים יותר שנרקמו מתוך אינטימיות של חיים משותפים ומוצא משותף. השליט המוסלמי הגדול ביותר לא היסס להודות כי אח הוא לרוכל היהודי הדל, ובכך ביטא את האמת העמוקה של היהדות המוגרבית ושל האסלאם המוגרבי, שהורכבו שינהם על הגזע הברברי העתיק.

אין טעם לנסות ולצייר תמונה אידילית של היחסים בין הערבים ליהודים בארץ שהייתה מופקרת לאנרכיה של מלחמות מבית. אך להוציא את הבוז המסורתי, שבמהותו פולחני היה, אם נעז לומר כך, יותר משהיה רגשי ויצרי, ואם ניתן דעתנו על המאבקים המרים שניטשו בין שבטים אויבים שהעם כולו היה קורבנם תדיר, נוכל לקבוע כי בחשבון סופי לא היה גורל היהודים ביש יותר מזה של המעמדות הנמוכות בחברה המוסלמית, שגם הם נוצלו קשה על ידי השליטים הפיאודלים.

נביא בזה שתי דוגמאות רבות משמעות הלקוחות מן ההיסטוריה של אלג'יר, ברוַח זמן של מאתיים שנה. ב 23 באוקטובר 1541 וב 8 ביולי 1775 ניסו הספרדים להשתלט על אלג'יר, בראשונה בפיקודו של המלך קארלוס החמישי, ובשנייה בפיקודו של הרוזן אורילי.

הם נדחפו ונוצחו על ידי המוסלמים. בשני המקרים עמדו היהודים כאיש אחד לצד האחרונים. הם חגגו את ניצחונם כישועה, חיברו מזמורי הודיה לזכר המאורעות האלה, הנהיגו יום תענית ויום שמחה לזכר מלחמותיהם וניצחונם של המוסלמים על הספרדים. עד ימינו אלה חוגגים היו היהודים באלג'יר את זכר המאורעות האלה מדי שנה בשנה ב " פורים קטן " בד' בחשוון ובי""א בתמוז. גם ליהודי מרוקו היה " פורים קטן " לציון ניצחונם של המוסלמים על הספרדים בקרב שלושת המלכים.

אם לפעמים יכלה מידת העריצות להוסיף על חומרת התקנות שנכללו ב " מגילת עומר " עד כדי שהופר העיקרון שביסודן, יחס כבוד לחייהם ולנכסיהם של ד'מים, הרי באותה מידה גם יכולה הייתה להקהות את עוקצן. על הרוב נחשב היהודי לא זר ואויב אלא בן חסות מבוזה, הממלא בכל זאת תפקידים חיוניים בקריה המוסלמית. וודאי שעסק במלאכה זעירה, אף בעיקר מילא תפקיד מכריע בחיי המסחר.

בחברה המוסלמית היה היהודי איש הביניים הדרוש והמצוי בכל מקום. הוא שקישר בין העיר לכפרים, שאליהם בא לרגל מסחרו. הוא שהשביר לערים ולכפרים ואפילו לנאות המדבר הנידחות ביותר. בזכויותיו לו למגרב מאז ומתמיד קשרי מסחר ומגע סדיר עם אירופה. מחיקו נושרים היו מוצרים שאי אפשר בלעדיהם וחידושים מצודדי לב, לבני העם נצטייר גם כקוסם ועושה נפלאות.

יוסי בֶנֶש, משקיף ממולח על ההווי היהודי במרוקו, ציין זאת בדעה בדוחה. חייב היה היהודי לרכוש, לפעמים על חשבון כבודו העצמי, את אמונם של יושבי הארץ, שעל הרוב לא יכלו לוותר על שירותו, ופחיתות כבוד כשלעצמה לא נחשבה הרבה, שהרי מעבר לפירוד הדתי היו הבריות יודעים וחשים כי אחים הם.

עד כדי כך שהעלבונות שבמעמדו של בן החסות, הסטירה השנתית שנתלוותה להעלאת מס הג'יזיה לקאיד, הגידופים הרגילים, המהלומות שספג אדם בדרכו, הדחיפות והחרפה מתקבלים היו כחלק ממציאות שכמעט אינך סובל ממנה. צריך היה אדם לעבוד במסירות נפש, לנסות להתגבר על המצב הביש, ולהשתדל להתקיים בכל זאת. היו שהגיעו בדרך זו לעשירות, אחרים זכו לחסדי מושלים, ועתים קרובות היו סולטאנים, פחוות וקאדים דואגים במיוחד להגנתם של היהודים שהשכילו להיות להם ליועצים, אך מעולם לא זכה אף אחד מהם ליטול חלק כלשהו בשלטון.

במאה האחת-עשרה הגדיר מווארדי בקפידה את תנאי קבלתם של ד'מים למשרות ממלכתיות. רק וזיר הממונה על ההוצאה לפועל יכול היה להתמנות אצל שליט מוסלמי מבין היהודים או הנוצרים. וזיר זה לא הייתה לו כל סמכות שיפוטית, ולא היה רשאי למַנות שום פקיד, כשם שלא היה יכול לצוות על הכוחות המזוינים או לנהל במישרים את האוצר. לכן לא היה זה חשוב כלל אם בן חורין הוא או עבד, מוסלמי או ד'מי, אם יודע הוא את המשפט הדתי ואם אינו יודע, אם יש או אין לו בקיאות מיוחדת בענייני מלחמה ומסים.

חרף מידה זו של ליברליות שבחוק המוסלמי הרי, ככל שידיעתנו מגעת, רק במקרים נדירים בהיסטוריה של המגרב מילא ד'מי תפקידים נכבדים בשלטון. במאה השלוש-עשרה, למל, כשעלה אבן יעקוב יוסף לכס המלוכה ב 1286, הביא עמו את איש משק ביתו היהודי, ח'ליפה בן-וגאזה, שאותו הפקיד על האמון ואולי אפילו מינהו שר החצר – חג'יב -. למעשה שימש ראש הוזירים. האצילים המוסלמים נרעשו כל כך עד שב 1302 ראה הסולטאן הכרח לעצמו להמית את ידידו בן-וגאזה עם כל בני ביתו.

פרשה זו חזרה כעבור ארבע מאות שנה במקרה של מרדכי דייקי, שר הכספים של סיידי מוחמד ב-1792. כל עלתה גם לווזיר הגדול של הסולטאן האחרון מבני מרין, עבד אל-חג, 1465, היהודי הארון בן בוטוס.

מגילת אסתר בנוסח מרוקאי פרק א'

הרב דוד מרציאהו די ביהו

מכתב מרגש אשר נושא עמו כמוהר'ר אברהם מרסייאנו הי"ו שליל כול ירושלים הקדושה אל עדת המערבים במערבה הפנימי אשר במגרב, דהיינו מרוקו.

המכתב מתובל בשפות שונות שהיו שגורות בפי יהודי מרוקו, הערבית היהודית הידועה, שפת העבריץ וגם מילה אחת בערבית ספרותית כמובן באותיו עבריות. דבר זה מעיד על השכלות וידיעתו של הכותב או הכותבים, יען כי אין אנו יודעים מי כתב ומתי נכתבה האגרת הזו.

האגרת, כמו כל בקשת עזרה מהזולת, היא בגדר תחנונים, ומעידה כאלפי עדים על מצבם של יהודי עדת המערבים בירושלים שכידוע היה בכי רע . אין הכותב בוחל בשום אמצעי לעורר את לבם של התורמיפ הפוטנציאלים, תיאור מצבם המדוייק של היהודים, אלמנות ויתומים, אפילו הלעג בעיני הגויים, הטוענים שיהודים נזנחו בידי אחיהם ואין הם מושיטים להם עזרה, ומקצין הכותב בתיאור מחסניהם המלאים בחיטה וכול טוב של הגויים לעומת רעבונם שלהיהודים, אשר כל היום מקבצים נדבות ותרים אחר קיום מינימלי

התרגום הכמעט חופשי הוא שלי- אלי פילו- אשמח לקבל הערות או הארות בנושא התרגום

ידידי ה' וידידנו!

מן ג'יר מה נפ׳ייקו קלביך׳ לעזיז עלא למחבה ד׳ ארץ לקדושה, כיף׳ אלי משהוד …… קדאמנה, באין כול וואחד­…….. אברהם, יצחק ויעקב, דימא למחבא פיי קלבו די לארץ׳ די זדודנא, הייא לארץ׳ למקדשא, לארץ די הייא עזיזה פ׳עינין זמיע לעולם כולהא, ובפרט פעניין לקאוים די ישראל, ואש כון הייא האדה די מה יטלע סי עלא באלו ויתפ׳כר מן לקדושים די כאנו פ׳ארץ הקדושה, ויירמאווי רואחהום וכבו דמהום פ׳חאל למא עליהא, עלא האדה זינא אחנה באש נרג'בו אנאס די הומא שאב׳יין באש יחנו וירחמו עלא כ׳וואנהום די שאכנין פ׳זבל ציון,

מאחר ונעורר את לבך היקר אודות אהבת ארץ הקדושה, כפי שאנו מעידים על כך….שכול אחד….אברהם יצחק ויעקב, תמיד אהבת ארצם של אבותינו בלבו היא הארץ הקדושה, הארץ שהיא יקרה  בעיני כול העולם כולו ובפרט בעיני צאצאי ישראל, ואיך ייתכן שלא יעלה על דעתו ויזכור מי היו הקדושים בארץ הקדושה, וישליכו את נשמתם ויזילו את דמם בכל מה שקשור אליה. מסיבה זו אנו מבקשים מהאנשים אשר איכפת להם, שירחוננו וירחמו על אחיהם הדרים בהר ציון.

די בעונות מחמלין בלמעאיירה דזוע ומן קלת סי, ופ׳חאל די וואער בזאף האד לחזאה לזמיע די הוויא יהודי באש ירא בעינו לכסרא די כ׳וואנו פ׳י ירושלם לקדושה, עליהא זינא באש נפ׳ייקו קלוב כ׳וואננא ה' עליהם יחיו, אחנא די כ׳אתמין לתאחת די וואקפ׳ין ומוכלין כבאר עלא זמאעת ספרדים הי״ו פ׳י ירושלם לקדושה.

אשר בעוונות נושאים בקללת הרעב ומה שפחות, וכיוון שהדבר קשה מנשוא לכל אחד אשר הוא יהודי שיראה בעיניו הצרה של אחינו בירושלים הקדושה, ועל כך באנו נעורר לבותיהם של אחינו ה'עליהם יחיו , אנו החתומים מטה הנשואים באחריות גדולה על עדת הספרדים הי"ו בירושלים הקדושה

 ענדנא צער כביר באש נטופ׳ו סי חאזה די תנפ׳אע באש נכ׳פ׳פ׳ו לעניות מן כ׳וואננא די לחסאב דייאלהום כתיר, די ראהום יטלבו מנניא נעאווינוהים, ומה פ׳ידנא באש נג״יתוהום, עמל פ׳י באליך׳ יא סיניור, בםחאל נהוויא וואער עלינא בס נראיו דמוע כ׳וואננא למקטועין אולאד שם יתברך, די הומא אולאד נאש לכברא, וליום בעונות מעתאזין, חתא די הוויא כלבו קאשי יחב פ׳האד סמאע מן לעייאט דיל לעניים,

יש לנו צער וקושי גדול שנתור אחר דבר שיועיל על מנת להקל לעניות אחינו אשר להם חשבון ארוך, והנה הם מבקשים מאתנו שנעזור ואין בידינו להשיב להם, חשוב על כך הו סניור – אדוני – כמה הוא קשה לנו שנראה דמעות אחינו ברואי שם יתברך, אשר הם ילדי אנשים גדולים, וכיום בעונות מרודים, אפילו זה שלבו קשה לא יישאר אדיש לקריאות העניים הללו.

ופייהום זקנים ורי מהדודין זהד, להזאלאת וליתאמה 'מתרוכין ועדייאנין וחפ׳ייאנין, בלא מעאוונא, ובלא מזון, ובסחאל ענדנא האד לחאזה וואערא פ׳חאל למות, מן די כא נראווי לגוים…. לים די שאכנין מעאנא פ׳יירושלם, דימה מטרחין, בלמעאוונא די כ׳וואנהום די הומא.פ׳לאמונה דייאלהום,פ׳חאל די ר ראוונה  חתאחד מנהום, מסא כא ימשי ידור פלכאלא באס יטלב צדקה,

וביניהם זקנים מיעוטי כוח, אלמנות ויתומים עזובים, נטושים ויחפים, בלא עזרה ובלא מזון, והדבר הזה קשה לנו כמו מוות, כשאר אנו רואים את הגויים אלה שדרים אתנו בירושליםתמיד נעזרים המה באחיהם אשר שייכים לאמונתם, ולא ראינו אחד מהם שהולך לקבץ נדבות בניכר.

לאיין הומא למכ׳אזין דייאלהום מעמרין בזרע ובכול מאן הייא חאזה, עאטיינהום לביות פאש ישכנו, ואחנא אולאד ישראל בעונות בסחאל די כא ימשיווי ידורו פילבאלד דטלבו למעאוונא באש יעישו, קדאש האד לחאזה ביזוי ענדנא מן לגוים די קא יקולו, נדרו האד נאש די אולאד ישראל־די מה כא יחנוסי עלא לעניים דייאלהום,

כיוון שהמחסנים שלהם מלאים בחיטה ובכל המצרכים, נתנו להם בתים שיגורו בהם, ואנו בני ישראל בעונות כמה שמסתובבים המה בעיר לקבץ ולבקש עזרה לקיומם, כמה הדבר הוא ביזוי אצלנו כאשר אומרים לנו, ראו נא בני ישראל אשר אינם חסים על העניים שלהם.

האדו מה ינחסאבו סי מעא נאש, ואחנא כבאר זמאעא אש נקדרו נוואזביהום, ליין מנאיין יזינא ומין יעאווננא באש נגייתו האד לקאווים לכתיר עלא האדא מה נחבוסי נוזועו קלבין׳ בהאד סי, מה חבנאס נטווילו עליך׳ כתר מן האד סי, ונרגבוך׳ באש תחזם כוואסריך, ותעמל כול זהדיך באש תוכף מעא שליח לכולל נהוא דייאלנא מעלת הרב השלם המזר״ק – המזרע הקודש – הטהור המתחסד עם קונו שייף עייל שייף נפיק כמוהר"ר אברהם מרסייאנו יצ״ו,

ואלה מה שנשתך עם האנשים, ואנו מנהגי העדה לא נוכל להענות להם, כיוון מהיכן נביא ומי יושיט לנו עזרה, שנוכל להשמיע תלונות רבות על מנת שלא נקשה על לבבות בהדבר הזה. לא נאירל יותר מזה, ונבקשך שתאזור אומץ, ותעשה כל שביכולתך על מנת שתעמוד לצידו של שליח הכולל שהוא משלנו, מעלת הרב השלם המזר"ק – המזרע הקודש – הטהור המתחסד עם קונו שייף על שייף נפיק כמוהר"ר אברהם מרסיאנו יצ"ו

ד אחנא אוכלנאה באש יטוף למעאוונא מן ג׳מיע כ׳וואננא די פ׳מערב הפנימי ה׳ עליהם יהיו, ובפרט תוקף מעאה חתא ירסם ויעמיל קופת תמחוי ותמיכת יתומים ואלמנות כיף די בייננא למנפיעא דייאלהום פלברא לכבירא די עטינא פ׳יד הרב השריר הי״ו הנז׳, ענדנא הבטחה באיין שליח כולל דיילנא ילאקי נאש די ישמעו כלאמנא וירפדוה עלא כפ׳וף ידיהם, לאיין הוויא מרסול מן לארץ לקדושה, ותעמל מעאה כ׳יר בזאף פ׳וזה לעניים די פ׳ארץ הקדושה ופ׳וזה ירושלם לקדושה, ובהאד זכות די תעמל שם יתברך די שאכן פ׳י ירושלם יטוויל עמריך׳ ועמר אולאדיך׳, ופ׳אש מה תעמיל ינזליך׳ פייה לברכה, ויזכיך׳ באש תזי לירושלם פ^–לפ׳רחא,אמן.

אנו מינינו אותו שיחפש עזרה מעדת אחינו אשר במערב הפנימי ה' עליהם יהיו, ובפרט שתעמוד אתו איתן עד שירשום ויסדיר קופת תמחוי ותמיכת יתומים ואלמנות כשאר תיארנו את מצבם במכתב הארוך אשר הפקדנו בידי הרב השריר הי"ו הנז', יש בידינו הבטחה ששליח הכולל שלנו יפגוש אנשים אשר יטו אוזן לדברינו וישיאו אותו על כפיים, כיוון שהוא שליח מהארץ הקדושה, ועשו עמו טובה גדולה בשל העניים בארץ הקדושה ובשם ירושלים הקדושה, ובזכות הזו אשר תעשו , ה' יתברך השוכן בירושלים יאריך ימיך וימי ילדיך, וכל אשר תעשה תראה בו ברכה, ותזכה לבוא – לעלות לירושלים בשמחה, אמן

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳החרות׳ (כ׳ אייר תרס״ט – י״ד ניסן תרע״ז) היה עיתון עברי לאומי לידיעות ולפובליציסטיקה, בבעלות ובעריכה של ספרדים, ובהשתתפות בני כל העדות מהיישוב הישן ומהיישוב החדש. תדירותו התפתחה מפעמיים בשבוע ליומון. ׳החרות׳ הוא התרומה החשובה ביותר של הספרדים לעיתונות, ודאי עד הופעתו. השתתפו בו רבים ממשכיליהם וממנהיגיהם בעוד שבעיתוני הספרדים שקדמו לו, פרט ל׳המאסף׳, השתתפו מעטים. תדמיתו היתה עכורה ופורסמו בגנותו דברי ביקורת קשים. הדיון ב׳החרות׳ כולל את: הרקע להופעתו, תולדותיו, תפעולו, מאפייניו כעיתון, קשריו היישוביים והמוסדיים, עדתיותו, עמדותיו בענייני ציבור והתגובות עליו.

• ייסוד ׳החרות׳ ותולדותיו

הרקע היישובי, העדתי והעיתונאי

מהפכת התורכים הצעירים (יולי 1908), שכוננה ממשל ייצוגי נבחר, ציינה שלב חדש בהתפתחות עיתונות הספרדים בארץ. בעלי זכות הבחירה היהודים בארץ היו רובם ספרדים, ואפשר שלכן העימות בין אלברט ענתבי לד״ר יצחק לוי על מועמדות לבית־הנבחרים תואר כאחד הגורמים לייסוד ׳החרות׳. זיקת ׳החרות׳ אל התפתחויות יישוביות אחרות באותן שנים – העלייה השנייה, ראשיתן של תנועת פועלים ושל פעילות ההסתדרות הציונית בארץ – היתה מצומצמת אך היה קשר מוקדם בין מייסדיו ועורכיו לאגודת צעירי ירושלים, שדגלה בציונות ובעברית.

הערות המחבר :       להשוואה עם עיתוני הספרדים קודם ׳החרות׳ ראו הפרק השביעי. מכמה בחינות, השגי ׳המאסף׳ רבים יותר, כמו משך הזמן של הופעתו ובהיותו כנראה הטוב בעיתונים מסוגו בזמנו.

          מייסדי ׳החרות׳ הכירו כמה אישים יהודים בתורכיה שהיו קשורים עם המהפכה, כמו החכם באשי ח׳ נחום וא׳ גלאנטי – ראו בהמשך. ׳החרות׳ היה גם כינוי לחוקה שניתנה עקב המהפכה. על התפתחות עיתוני הספרדים עקב המהפכה .

          מפלגת ׳הפועל הצעיר׳ טיפחה קשרים עם התימנים במושבות אך לא עם היישוב הספרדי, ואילו ׳פועלי ציון׳ ניסתה לפעול בקרב הספרדים אך בהצלחה מוגבלת, ושקלה שותפות עם ׳החרות׳, כמפורט בהמשך. עם המשרד הארץ־ישראלי ביפו קיים ׳החרות׳ קשרים אך לא נתמך על־ידו בכסף. עד כאן הערות המחבר.

העדה הספרדית באותה תקופה היתה מדולדלת, איבדה את הרוב שהיה לה ביישוב והרבנות הראשית שלה היתה במשבר משנת 1906 עד סוף התקופה העות׳מאנית. בשנים אלו בלטו כמה מנהיגים חילוניים בעדה, ביותר אלברט ענתבי ויריבו הפוליטי והיישובי ד״ר יצחק לוי, והתפתחה לראשונה אינטליגנציה צעירה מעורבת בענייני העדה והיישוב.

ערב המהפכה הופיעו בארץ שלושה עיתונים בעברית: ׳חבצלת׳, שבשנת ה־39 להופעתו הזדהה זה כבר עם היישוב הישן האשכנזי ואיבד מערכו כעיתון; ׳השקפה׳ של משפחת בן-יהודה שבתרס׳׳ט נקרא שוב ׳הצבי׳ והיה יומון: ׳הפועל הצעיר׳, בכור עיתוני הפועלים בארץ, שבתרס״ט הופיע אחת לשבועיים. לאחר המהפכה הוגשו כעשר בקשות לקבלת רשיון לעיתונים חדשים אך נוספו רק ׳הפרדס׳ ו׳החרות׳ ומקביליהם בלאדינו ובעברית. לא היתה זו עת גאות לעיתונות העברית. עיתוני ירושלים היו מושא לביקורת נוקבת ובלתי פוסקת, וביותר מצד הסופרים והעסקנים הציונים ביפו שנקטו יוזמות מרובות להוציא ׳עתון הגון׳ משלהם, כמפורט להלן.

׳החרות׳ ומייסדיו

על ייסוד ׳החרות׳ נכתבו גרסות שונות עם פערים, סתירות וטעויות. א׳ אלמאליח היה היחיד בין מייסדי ׳החרות׳ שכתב על ייסודו, אך בגרסות שונות ואף סותרות. הוא העיד, ליום השלושים למות המו״ל משה עזריאל (תרע׳׳ו), על עצמו כמי שיזם מיד לאחר המהפכה בתורכיה ייסוד ׳עתון עברי יומי הגון׳, עסק בהכנות העיתונאיות, פנה אל כל הסופרים העברים בארץ להשתתף בו והציע לעזריאל שותפות: ׳אתה תקדיש את דפוסך, אני את עתותי, ההפסד יהיה בינינו׳. כגורמים לייסוד ׳החרות׳ ציין אלמאליח: את המשטר העות׳מאני העריץ קודם המהפכה, השפל בחיים הציבוריים בירושלים שיחידים אַלָמים השתלטו עליהם, משבר הרבנות הראשית ׳שהטריד את הכוחות הרעננים שבעדות הספרדים והאשכנזים׳ ואת העיתונות  המקומית ש׳נאלמה־דום ותחנק מאימת הבקורת׳. הוא ציין את פועלו של עזריאל כמו״ל של ספרים ולוח שנתי בלאדינו וכסופר העיתון הקאהירי ׳לה ביארה׳, שבו פירסם מאמרי ביקורת חריפים על הנעשה בירושלים, אך לא את חלקו בייסוד ׳החרות׳.

חצי יובל שנים אחר־כך, תיאר אלמאליח רקע שונה לגמרי להופעת ׳החרות׳, שעיקרו פעילותו היישובית של אלברט ענתבי ו׳המלחמה העזה׳ של כמה עסקנים נגדו בסדרת המאמרים ׳הנרגנות הגדולה׳ מאת איתמר בן־אב״י ב׳הצבי׳. לדברי אלמאליח:

 " אי אפשר היה להשאיר את דעת הקהל בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ תחת הרושם המוטעה של מאמרי ׳הצבי׳ [״.] אז נוצר הרעיון ליסד עתון יומי בלתי תלוי, בתמיכתו המוסרית של אברהם ענתבי והרב נחום בקושטא ובעזרתם החשובה של סופרים ועסקנים מפורסמים [״.]. בעזרת המדפיס משה עזריאל שקבל עליו להיות המוציא לאור, יסד כותב הטורים האלה את העתון ׳החרות׳. [.״] בו יכלו לבוא לידי בטוי רגשי ההערצה שרחשו ראשי היישוב ומנהיגיו לענתבי [״].

בשני המאמרים תיאר אלמאליח את ייסוד ׳החרות׳ על רקע כלל יישובי, אפילו ריב הרבנות והיריבות בין ענתבי למתנגדיו תוארו לא כאירועים פנים ספרדיים, כרקע עיתונאי הוזכר רק השפל בעיתונות ביישוב: מייסד ׳החרות׳ היה אלמאליח לבדו ואילו עזריאל היה מסייע כלכלי בלבד כבעל בית־דפוס וכמו״ל. אלמאליח לא דייק בפרטים. כך, מופרך הוא תיאור הרקע המתואר במאמרו משנת תש״ב, שכן סדרת המאמרים ב׳הצבי׳ נגד ענתבי החלה בד׳ סיוון תרס״ט על כן היא לא יכולה להיות הגורם לייסוד ׳החרות׳ שהחל להופיע בכי אייר.

תמונה שונה בנידון מתקבלת מצירוף של מקורות אחרים: מאמרים בעיתונים, תעודות ארכיוניות וכתבי זכרונות. ׳החרות׳ נוסד בשנת תרס״ט, שבה החלו להופיע כאמור חמישה עיתונים בידי שני ספרדים. ׳החרות׳ ומוספיו הוא אחד משלושה עיתוני אקטואליה בהוצאת מ׳ עזריאל, האחרים הם ׳איל ליביראל׳ ו׳חיינו׳ (ראו להלן). הקשר בין עיתוניו מתאפיין במידה של המשכיות ובמגמות ציוניות ומשכיליות־ספרותיות, שראשיתן בכתבי־עת בלאדינו בהוצאת עזריאל משנת תרס״ב ואילך והמשכן ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳. חוליה חיצונית בשלשלת זו היא העיתון ׳לה ביארה׳ (קאהיר 1908-1905), בעריכת אברהם גלאנטי, אשר מ׳ עזריאל היה סופרו בירושלים. כבר במאמר הפרוגרמתי של ׳איל ליביראל׳ צויינה זיקת מייסדיו ל׳לה ב׳ארה׳ והיותם בין הראשונים שצידדו בו עוד בהיווסדו, הן בעמדותיו הפוליטיות הרדיקליות, שבגללן ישב עזריאל בכלא בירושלים, והן בתפישתו לגבי לשון לאדינו. גלאנטי מכונה האב הרוחני של ׳איל ליביראל׳. עזריאל שאף קודם לכן להוציא עיתון משלו, לשם כך נפגש עם גלאנטי בקאהיר וביקש את עזרתו לקבל פרמאן לעיתון. מידע נוסף מצוי במכתב מאת ח׳ בן־עטר לאביו(י׳ אלול תרס׳ה), שלפיו עזריאל מתכוון להעביר את בית הדפוס שלו למצרים ולייסד שם עיתון בלאדינו ומציע לחיים להיות שותפו.

׳איל ליביראל׳ (שבט תרס״ט – י״ג כסליו תר״ע, 52 גליונות) אכן היה עיתון רדיקלי בתפישותיו הפוליטיות (תמיכה במהפכה התורכית ובפעילות גלאנטי במצרים), החברתיות (נגד אי־צדק חברתי, בין הכותבים בו היה סוציאליסט), הציוניות (ציפייה למדינה יהודית, קריאה ליהדות העות׳מאנית כולה להתאחד תחת דגל הציונות ועוד), היישוביות (בשבח ההתיישבות החדשה בארץ, קריאה להאבק נגד ׳הצוררים׳ הערבים האנטי יהודים) והעבריות( תמיכה בבתי־ספר עבריים). לבד מלשונו, המאפיין העדתי העיקרי בו הוא עמדתו בריב הרבנות הספרדית והתנגדותו התוקפנית למחנה הרב פאניז׳יל וממשיכיו, המבוטאת במאמרים רבים, הזרויים לא אחת השמצות. ל׳איל ליביראל׳ היה מוסף שבועי ׳מדעי ספרותי והיתולי׳ בשם ׳ירושלים׳(אייר-אב תרס״ט, 13 גליונות), שייחד מקום רב לדיון בלשון העברית ובספרותה. מוסף נוסף שלו, היתולי, ׳איל דיסקאראדו׳ (המחוצף), יצא פעם אחת, בפורים תרס״ט. שני המוספים נערכו בידי ח׳ בן־עטר. ׳איל ליביראל׳ מתייחד גם במאפיינים עיתונאיים. מכמה בחינות, הוא עולה על כל העיתונים וכתבי־העת בלאדינו בארץ שקדמו לו: במספר גליונותיו, במספר משתתפיו החתומים בשמם, במוספיו, בתפוצתו, בסוכניו בארצות אחרות, בשיעור הגבוה של מודעות מסחריות בו, בתכני מאמריו וברמתו הלשונית והטכנית.

הופעת העיתונים בלאדינו עוררה ביקורת נגדם. א׳ בן-יהודה כתב נגד היומרה של עורכי ׳איל ליביראל׳ אשר ׳איש לא ידעם מתמול, משלשום, איש לא הבין מאיפה באה להם תפארת העריכה׳ והמשיך בעקיצות, במיוחד נגד א׳ אלמאליח, מעורכי ׳השקפה׳, שהיה קודם לכן דובר עברית בביתו ונשבע שלעולם לא ישתתף בעריכת עיתון ז׳רגוני. על כך השיב א׳ אלמאליח: ׳גם אני […] אוהב את שפתי [העברית], שוטם משטמה נוראה את שפת הגלות׳, אולם התפוצה הספרדית אינה קוראת עברית, שקועה בתרדמה ואדישות וב׳חורבן לאומי׳, ואם לא נמהר לפעול בקרבם יתבוללו גם הם. על כן ׳אם רוצה אני לעבוד ולפעול לטובת עמי, שפתי וארצי, עלי לבא אל עמי ולדבר אליו באותה השפה שלדאבוני עודנה שפתו׳. לדבריו, ׳איל ליביראל׳ מיועד לספרדים בתפוצות ופועל להתעוררות לאומית בקרבם. בהתדיינות זו נכרכו נימות עדתיות, כגון הלגלוג על העורכים ללא ׳תפארת העריכה׳ אשר ׳איש לא ידעם׳, שצוין לעיל, וכגון הביקורת הבוטה של ק״ל סילמן על ׳שי״ש הספרדי׳ (ש׳׳י שריזלי) שהוציא מהדורה של עיתונו ביידיש, ׳דער פארדעס׳, אשר לדברי סילמן זהו ׳דבר שלא העיזו לעשותו אשכנזים׳. הוא כינה את שי״ש: ׳אדם מגואל, מזוהם׳, ל׳מוללו כפשפש, ׳הנבלה הזו׳, ׳בוגד מנוול׳ – ואלה רק כמה מחרפותיו, והקורא תוהה האם רק הקנאות לעברית הרתיחה אותן נגד ׳ש״י הספרדי׳.

הקשר עם ׳החרות׳ נזכר כבר בגיליון הראשון של ׳איל ליביראל׳ (ז׳ שבט תרס״ט), המודיע שהעיתון העברי עומד להופיע ׳תחת הנהלתו של חברנו המצוין מר אברהם אלמאליח […] שהינו הספרדי הראשון שנקט יוזמה לערוך עיתון בעברית׳. ואילו ממכתב מאת בן־עטר, חודשיים וחצי לפני כן, מתקבלת תמונה שונה:

עתון ספרדי־יהודי היה נחוץ פה מאד בעירנו והאדון משה עזריאל הציע לפני להשתתף אתו בתור שותף ובתור עורך. עריכת והנהלת העתון תהיה תחת רשותי והרווח לחצאין. כבר כתבנו לקושטא ונקוה בעוד ימים אחדים לקבל הרשיון לזה. שם העתון יהיה ׳איל ליביראל׳ (החפשי). השפה תהיה איספניולית ולפעמים גם בעברית.

יוזם ׳איל ליביראל׳ היה אפוא מ׳ עזריאל, שתכנן להוציא לאור עיתון בלאדינו ובעברית בשותפות עם בן־עטר. ב׳איל ליביראל׳ צויינו בהתחלה (מז׳ שבט תרס״ט) בתור מנהלים ועורכים: מ׳ עזריאל וח׳ בן־עטר. אלמאליח החליף את בן־עטר כעורך במשך כארבעה חודשים, מכ״ה אדר תרס״ט, ובמשך כחודשיים וחצי מהם ערך גם את ׳החרות׳. בכ״ז תמוז חזר בן־עטר לערוך את ׳איל ליביראל׳ עד שפסקה הופעתו.