נדוניה-חתונה-מרוקו


היבטים חברתיים־כלכליים בחתוגה היהודית המסורתית

5 היבטים חברתיים־כלכליים בחתוגה היהודית המסורתיתהחתונה היהודית במרוקו

5.1 ההון והכבוד ומשקלם בהסדרי החתונה

עד לתחילת המאה העשרים נחתכו ענייני החתונה בקהילות היהודיות השונות במרוקו בעיקרו של דבר בין הורי החתן והורי הכלה, ובכלל זה בחירת חתן לבת ובחירת בלה לבן. על פי העדויות מן המאה ה־19 ועל פי העדויות של מסרניות ומסרנים רבים מן המאה ה־20 שחוו עצמם את תהליכי החתונה לא האהבה היא שהכריעה את הכף בעת קבלת ההחלטה החשובה. גילה הצעיר של הבת שהיתה מועמדת לנישואין ולרוב גם גילו הצעיר של הבן המועמד סייעו להוריהם לקבל את ההחלטה החשובה הנוגעת לעתידם בלא שיוכלו להתנגד לה. ברם האם שיקולי הלב ונפתוליו נעדרו לחלוטין מן הקשר הממוסד בין הצעירים שהתחתנו? לא תמיד. אמנם תנאי ההביטוס התרבותי לא אפשרו מפגשים מוקדמים והיכרות מוקדמת בין צעירי שני המינים בקהילה ולא עודדו התפתחות יחסי רומנטיקה ביניהם לפני נישואיהם, אן הסכמי נישואים רבים נקשרו בין קרובי משפחה בני אותה הקהילה, שהכירו עוד מילדותם ויכלו לפתח יחם רגשי הדדי. במקרים רבים כאלה הזיווג בין הקרובים חתם למעשה תהליך של היכרות קרובה מלאת רגשות בין בני הזוג.

כללי המשחק החברתי והכלכלי שניהלו בקהילה היהודית את יחסי ההגמוניה ותנאי הסולידריות היסודיים ובן אסטרטגיות הנישואין שנבעו מהם השפיעו על שיקולי הורי הצעירים וכיוונו את החלטתם. בין כללי משחק אלה ניתן לקבוע את רמת הכבוד והיוקרה של שתי המשפחות ומקומן היחסי בסולם היוקרה הקהילתי, ובן שמירה על ״ההון הסימבולי״ של המשפחה, המבטא מקום זה. לרוב הניע כלל שמירה זה את הוריהם של מועמדים לנישואין לחפש בן זוג או בת זוג במשפחות בעלות מעמד דומה או קרוב לו בקהילה. בך, בעיקרו של דבר, עשירים התחתנו עם עשירים, בינוניים עם בינוניים ועניים עם עניים.

בקהילה היהודית המסורתית באשר היא עמדו שני סולמות ביסוד המעמד היחסי של המשפחות וקבעו את הריבוד החברתי־הכלכלי והריבוד החברתי־התרבותי שלהן, וכתוצאה מכך גם את האוליגרכיה שניהלה להלכה ולמעשה את ענייני הקהילה. שני הסולמות קבעו גם את סולם ״ההון הסימבולי״ של המשפחות בקהילה. סולם אחד היה קשור להון הכספי ולרכוש שעמד לרשות המשפחה וקבע את אוליגרכיית המסחר בקהילה, שכן, כידוע, רוב בני הקהילה עסקו בעורה זו או זו במסחר. הסולם השני היה תלוי ביוקרת הידע התורני ובייחוס המשפחתי שגבע מכך, ועמד ביסוד האוליגרכיה הרבנית, שכללה את הדיינים ותלמידי החכמים וכיוונה את גורלה וייעודה היהודי של הקהילה. בקהילות רבות התקיימה חפיפה בין שתי האוליגרכיות, משום שעד לתחילת המאה ה־20 לא קיבלו דייני הקהילה לרוב משבורת מן הקהילה, ורובם התפרנסו גם הם ממסחר.

עד למלחמת העולם הראשונה היו רוב יהודי מרוקו (עד 60%) בכל הקהילות, עירוניות וכפריות כאחת, בתנאים כלכליים ירודים עם דאגה ואף חרדה מתמדת למזון של יום המחרת. הם עסקו בעיקר ברוכלות ובמלאכות מזדמנות; חלקם אף קיבצו נדבות, וקופת הצדקה הקהילתית הדלה לא יבלה לסייע בידם אלא לעתים רחוקות. כשליש מבני הקהילה נחשבו בינוניים; הכוונה לאלה שעמדו לרשותם אמצעי מחיה סדירים מעיסוק במלאכה מכניסה או במסחר. רק 5% עד 10% מבני הקהילות היו שייכים לשכבה הכלכלית הגבוהה ונחשבו עשירים יחסית עם הון ורכוש שאפשרו להם לתכנן את חייהם מעבר לטווח הקצר. במאה ה־19 הם שימשו בחלקם הגדול ״סוחרי המלך״ והשתמשו בהון שהמלך העמיד לרשותם לשם עיסוק במסחר בין-לאומי(בערי הנמל מוגאדור או טנג׳יר, למשל) או בהפצת סחורות היבוא בערים ובכפרים ובארגון מוצרי היצוא מסוכנים מקומיים והעברתם לנמלי היצוא. כלל ההתאמה לא נגע לענייני שמירת הכבוד והיוקרה של המשפחה בלבד, אלא קבע גם את חילופי הרכוש בין המשפחות דרך הסדרי הנדוניה והכתובה וכללי הירושה שניהלו את חלוקת הרכוש המשפחתי. בהחלתו של הכלל היו חריגות בעניין ההתאמה המעמדית, כמו במקרים של בנות עשירים שחותנו עם בני רבנים או עם תלמידי חכמים שלא היו בעלי רכוש; גם גילה הגבוה מדי של הבת ולפעמים חוסר יופייה או ביעורה של הבת עשויים היו לאלץ את הוריה להסתפק בחתן ממעמד כלכלי נמוך יותר, או באלמן או בגרוש. במקרה שהבת סירבה לקבל נישואים אלה היא נותרה לעתים רווקה לכל ימי חייה. בסופו של דבר, הסדרים אלה והרצון להגדיל את הרכוש המשפחתי דרך חתונה עם בני עשירים או בינוניים, ולא להפחיתו, לא תרמו לניידות חברתית בתוך הקהילה היהודית, אלא להפך, גרמו לשימור המבנה החברתי־הכלכלי והאוליגרכי המסורתי שלה.

הסדרת ההיבטים החברתיים־הכלכליים בין שתי המשפחות לא זכתה לטקסים מיוחדים במערכת טקסי החתונה, שכן לרוב הם טופלו במשפחות ובמיוחד בידי האבות של החתן והכלה לפני קביעת מועד החתונה. מסגרת החילופים הכלכליים בין שתי המשפחות נקבעה גם על פי כללי ההלכה היהודית וההביטוס הקהילתי הרבני. כללים אלו הטילו על הכלה להביא לבעלה נדוניה שכללה את חפציה האישיים בצורת בגדים, תמרוקים ותכשיטים, חפצי בית ובכללם שמיכות, כריות ומזרנים, וכן בגדים שניתנו במתנה לחתן. החתן מצדו התחייב על פרנסתה ומזונה של אשתו וילדיהם ועל תשלום כתובתה אם יגרש אותה. לבד מן הנדוניה הביאה אתה הכלה רכוש נוסף שיעמוד לרשות בעלה או לרשותה הבלעדית, וכללי השימוש בו הוסדרו מבחינה הלכתית, ובכלל זה הסדרי הירושה של הבעל ושל האישה על פי מנהג התושבים או מנהג המגורשים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר