יחסי המוסלמים והיהודים במגרב-אנדריי שוראקי

                     יחסי המוסלמים והיהודים במגרב

עובדה אחת היא בחזקת וודאי, אין למצוא בהיסטוריה או במחשבה של המוסלמים המוגרבים שום סימן לאנטישמיות שניתן להשוותה, ולו במעט, לצורות המעוותות שלבשה שנאת היהודים באירופה מימי הביניים ועד לעת החדשה. הרגש האנטי יהודי של המוסלמים הועלה לדרגת כבוד של דוגמא על ידי משקיפים אירופים שלא הטיבו להכיר את המציאות המזרחית לעומקה, והוא נוצל במרץ על ידי התעמולה האנטי יהודית, שלא הייתה מוסלמית דווקא, אלא נבעה בעיקר מחוגים של אירופים, שהיו מעוניינים ביותר בהפצת סיסמה זו.

בסיכומו של דבר שפרה מנת חלקם של היהודים על אדמת האסלאם יותר מאשר ברוב ארצות אירופה, מקום ששימשו באמת מטרה לשנאה שאינה יודעת שובע. אין ספק שאנטישמיות כזו לא נודעה במגרב בצורותיה הקיצוניות.

הבוז שהביעו זה לזה המאמינים בדתות שונות, בין בדבר שפתיים, בין בפועל ממש, מעולם לא השכיח כליל מן הלב את הקשרים העמוקים יותר שנרקמו מתוך אינטימיות של חיים משותפים ומוצא משותף. השליט המוסלמי הגדול ביותר לא היסס להודות כי אח הוא לרוכל היהודי הדל, ובכך ביטא את האמת העמוקה של היהדות המוגרבית ושל האסלאם המוגרבי, שהורכבו שינהם על הגזע הברברי העתיק.

אין טעם לנסות ולצייר תמונה אידילית של היחסים בין הערבים ליהודים בארץ שהייתה מופקרת לאנרכיה של מלחמות מבית. אך להוציא את הבוז המסורתי, שבמהותו פולחני היה, אם נעז לומר כך, יותר משהיה רגשי ויצרי, ואם ניתן דעתנו על המאבקים המרים שניטשו בין שבטים אויבים שהעם כולו היה קורבנם תדיר, נוכל לקבוע כי בחשבון סופי לא היה גורל היהודים ביש יותר מזה של המעמדות הנמוכות בחברה המוסלמית, שגם הם נוצלו קשה על ידי השליטים הפיאודלים.

נביא בזה שתי דוגמאות רבות משמעות הלקוחות מן ההיסטוריה של אלג'יר, ברוַח זמן של מאתיים שנה. ב 23 באוקטובר 1541 וב 8 ביולי 1775 ניסו הספרדים להשתלט על אלג'יר, בראשונה בפיקודו של המלך קארלוס החמישי, ובשנייה בפיקודו של הרוזן אורילי.

הם נדחפו ונוצחו על ידי המוסלמים. בשני המקרים עמדו היהודים כאיש אחד לצד האחרונים. הם חגגו את ניצחונם כישועה, חיברו מזמורי הודיה לזכר המאורעות האלה, הנהיגו יום תענית ויום שמחה לזכר מלחמותיהם וניצחונם של המוסלמים על הספרדים. עד ימינו אלה חוגגים היו היהודים באלג'יר את זכר המאורעות האלה מדי שנה בשנה ב " פורים קטן " בד' בחשוון ובי""א בתמוז. גם ליהודי מרוקו היה " פורים קטן " לציון ניצחונם של המוסלמים על הספרדים בקרב שלושת המלכים.

אם לפעמים יכלה מידת העריצות להוסיף על חומרת התקנות שנכללו ב " מגילת עומר " עד כדי שהופר העיקרון שביסודן, יחס כבוד לחייהם ולנכסיהם של ד'מים, הרי באותה מידה גם יכולה הייתה להקהות את עוקצן. על הרוב נחשב היהודי לא זר ואויב אלא בן חסות מבוזה, הממלא בכל זאת תפקידים חיוניים בקריה המוסלמית. וודאי שעסק במלאכה זעירה, אף בעיקר מילא תפקיד מכריע בחיי המסחר.

בחברה המוסלמית היה היהודי איש הביניים הדרוש והמצוי בכל מקום. הוא שקישר בין העיר לכפרים, שאליהם בא לרגל מסחרו. הוא שהשביר לערים ולכפרים ואפילו לנאות המדבר הנידחות ביותר. בזכויותיו לו למגרב מאז ומתמיד קשרי מסחר ומגע סדיר עם אירופה. מחיקו נושרים היו מוצרים שאי אפשר בלעדיהם וחידושים מצודדי לב, לבני העם נצטייר גם כקוסם ועושה נפלאות.

יוסי בֶנֶש, משקיף ממולח על ההווי היהודי במרוקו, ציין זאת בדעה בדוחה. חייב היה היהודי לרכוש, לפעמים על חשבון כבודו העצמי, את אמונם של יושבי הארץ, שעל הרוב לא יכלו לוותר על שירותו, ופחיתות כבוד כשלעצמה לא נחשבה הרבה, שהרי מעבר לפירוד הדתי היו הבריות יודעים וחשים כי אחים הם.

עד כדי כך שהעלבונות שבמעמדו של בן החסות, הסטירה השנתית שנתלוותה להעלאת מס הג'יזיה לקאיד, הגידופים הרגילים, המהלומות שספג אדם בדרכו, הדחיפות והחרפה מתקבלים היו כחלק ממציאות שכמעט אינך סובל ממנה. צריך היה אדם לעבוד במסירות נפש, לנסות להתגבר על המצב הביש, ולהשתדל להתקיים בכל זאת. היו שהגיעו בדרך זו לעשירות, אחרים זכו לחסדי מושלים, ועתים קרובות היו סולטאנים, פחוות וקאדים דואגים במיוחד להגנתם של היהודים שהשכילו להיות להם ליועצים, אך מעולם לא זכה אף אחד מהם ליטול חלק כלשהו בשלטון.

במאה האחת-עשרה הגדיר מווארדי בקפידה את תנאי קבלתם של ד'מים למשרות ממלכתיות. רק וזיר הממונה על ההוצאה לפועל יכול היה להתמנות אצל שליט מוסלמי מבין היהודים או הנוצרים. וזיר זה לא הייתה לו כל סמכות שיפוטית, ולא היה רשאי למַנות שום פקיד, כשם שלא היה יכול לצוות על הכוחות המזוינים או לנהל במישרים את האוצר. לכן לא היה זה חשוב כלל אם בן חורין הוא או עבד, מוסלמי או ד'מי, אם יודע הוא את המשפט הדתי ואם אינו יודע, אם יש או אין לו בקיאות מיוחדת בענייני מלחמה ומסים.

חרף מידה זו של ליברליות שבחוק המוסלמי הרי, ככל שידיעתנו מגעת, רק במקרים נדירים בהיסטוריה של המגרב מילא ד'מי תפקידים נכבדים בשלטון. במאה השלוש-עשרה, למל, כשעלה אבן יעקוב יוסף לכס המלוכה ב 1286, הביא עמו את איש משק ביתו היהודי, ח'ליפה בן-וגאזה, שאותו הפקיד על האמון ואולי אפילו מינהו שר החצר – חג'יב -. למעשה שימש ראש הוזירים. האצילים המוסלמים נרעשו כל כך עד שב 1302 ראה הסולטאן הכרח לעצמו להמית את ידידו בן-וגאזה עם כל בני ביתו.

פרשה זו חזרה כעבור ארבע מאות שנה במקרה של מרדכי דייקי, שר הכספים של סיידי מוחמד ב-1792. כל עלתה גם לווזיר הגדול של הסולטאן האחרון מבני מרין, עבד אל-חג, 1465, היהודי הארון בן בוטוס.