מורשת יהדות מרוקו

הבנים שלא שמעו לקול אביהם

היה היה עשיר ולו שלושה בנים ובת. יום אחד, בהיות העשיר ושלושת בניו בטיול מחוץ לעיר, הגיעו ליד הר אחד. קרא העשיר לבניו ואמר להם: ״בניי היקרים! רואים אתם את ההר הזה? זיכרו לא לעלות אליו לעולם, לא בחיי ולא לאחר מותי. מי שימרה את פי ויעלה, יביא על עצמו צרה גדולה". סתם ולא פירש.

שנים רבות שמרו הילדים על מצוות אביהם בחייו. כאשר הגיעה שעתו של העשיר להאסף אל אבותיו בשיבה טובה, המשיכו הבנים לנהל את חוות אביהם ולא חסרו דבר.

הבן הבכור החליט שחיים אלה משעממים והוא ביקש להכיר את העולם. אמר ועשה. הוא לקח אבנים טובות וצידה לדרך, נתן לאחותו עציץ ואמר לה: ״אם הצמח יהיה רענן, סימן שאני בחיים ואם ייבול, סימן כי מת אני״. הוא נפרד מאחותו, אחיו ואימו ויצא לדרך. הוא הלך, הלך, עד שהגיע לאותו הר שאביו הזהירו לא לעלות אליו. סקרן היה לדעת, מה הסכנה ממנה הזהירם אביהם ועלה להר. והנה, הוא רואה נערה תמירה ויפה שבחייו לא ראה כמוה. היא מצאה חץ בעיניו והוא הלך אחריה. לשביל שממנו יצאה הוא נכנס, עד שנפלה לתוך בור שנפער באדמה. הלך ונפל אחריה גם הוא והנה, הוא רואה עצמו בתוך עיר גדולה ואנשים בה רבים.

הלך והלך עד שהגיע לקרבת ארמון המלך. הוא ראה שעל חומת הארמון תלויים תשעים ושבעה ראשים של בני אדם. שאל בן העשיר לפשר הדבר. אנשי העיר סיפרו לו, כי למלך יש בת יפה כשושנה, אבל שתקנית היא הבת. איש לא הצליח לדובבה. המלך הכריז כי מי שיצליח לדובב אותה, יזכה לממון רב וגם יתחתן עם בת־המלך. אבל אם הוא לא מצליח לדובב אותה, כורתים את ראשו ותולים אותו בשער הארמון. חשב בן העשיר בלבו, שמא אוכל אני לדובבה? הלך אל המלך וביקש שתינתן לו הזדמנות לנסות את מזלו. הזהירו המלך על מה שצפוי לו אם הוא לא יצליח, אך בן־העשיר התעקש לנסות את מזלו. הסכים המלך ונתן הוראה לעובדי הארמון, להכניס את העלם הצעיר לבית־המרחץ. הם נתנו לו בגדים חדשים. הוא התרחץ, התגלח, לבש את בגדיו החדשים ונהיה לעלם יפה־תואר. הוא הוכנס לחדרה של בת־המלך ללילה שלם. הוא דיבר וניסה לעניין אותה בסיפורים ובחידות, אך היא לא פצתה פה במשך כל אותו הלילה. כך היה גורלו של הצעיר כגורל האחרים וראשו נתלה באותה שורה על החומה. עכשיו מספר הראשים הגיע לתשעים ושמונה. בינתיים, נבל העציץ שנתן הצעיר לאחותו וזו ידעה שהוא מת. האח השני האמצעי, החליט לצאת כדי לגלות מה קרה לאח הבכור.

גם הוא, כאחיו, נתן עציץ לאחותו, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. הוא עבר ליד אותו הר וגם הוא לא עמד בפני יצר הסקרנות. עלה להר וקרה לו בדיוק אשר קרה לאחיו. ראשו נערף ונתווסף לשאר הראשים. מספר הראשים הגיע לתשעים ותשעה. גם עציצו של האח האמצעי נבל.

משנודע לאח הצעיר על מות אחיו השני, יצא גם הוא לגלות את תעלומת מות אחיו, לאחר שנתן עציץ לאחותו וקיבל ברכת אימו הדואגת. גם הוא הגיע להר, לא עמד בפני הפיתוי ועלה למעלה לגלות את הנעלם. בעומדו על אחת מפסגות ההר, הוא ראה את הנערה התמירה והיפה, ובלי להרגיש, הלך אחריה עד שנפל לאותו בור. גם הוא הגיע לאותו הארמון. הוא הרים את ראשו וראה תשעים ותשעה ראשים, כאשר האחרונים הם של אחיו. כך עמד עצוב שעה קלה מול הארמון והסתכל בראשים הכרותים. לאחר מכן, שאל את העוברים ושבים לפשר הדבר. אלה סיפרו לו את הכל מתחילתו ועד סופו, והזהירו אותו לבל יילך כי ראשו יהיה למספר מאה. הוא הלך לפוש קמעה מתחת לאחד העצים, לפני שיתייצב בשער הארמון, והנה מופיעות שלוש יונים ונעמדות על אחד מענפי העץ. פותחת ואומרת היונה הראשונה: ״מה חבל שצעיר יפה זה הולך למות. לו היה שומע בקולי, היה נכנס לחדר בת־המלך ואני הייתי עוזרת לו לדובבה". ממשיכה היונה ומספרת: ״בהיכנסו לחדרה, עליו לא לדבר ולא להתייחס אליה בכלל, אני אופיע בתוך הקומקום אותו יבקש בהיכנסו, ואדאג שיהאילמת המדומה׳ תדבר״.

שמע הצעיר את השיחה ועוד באותו ערב, התייצב בשער הארמון. שאלו אותו השומרים: ״מה רצונך עלם צעיר״? ענה להם שהוא רוצה לדובב את בת־המלך. הזהירוהו מהצפוי לו באם הוא לא יצליח, אך הוא עמד על שלו. שלחו אותו להתרחץ, לבש בגדים חדשים, קיבל קומקום כבקשתו ונכנס לחדרה של בת־המלך. בהיכנסו לא אמר דבר. הוא ישב לו בפינה והתעלם מקיומה של בת־המלך, כפי שייעצה לו היונה.

כעבור זמן קצר, החל הצעיר לדבר אל הקומקום ואמר: ״קומקום קומקום! ספר לי את סיפורך". מתוך הקומקום התחיל לשמוע את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה בעלי מקצוע, הראשון נגר, השני חיים והשלישי קוסם. לקח הנגר עץ, עיבד אותו ועשה ממנו בובה יפה להפליא. לקח החייט בד ותפר לבובת העץ שימלה יפה. קם הקוסם והפיח בבובה רוח חיים, והייתה לנערה יפה, ששום בן־אנוש לא הגיע לדרגת יופיה. כעת שפוט אתה בעצמך״, אמרה היונה מתוך הקומקום והמשיכה: ״מי מהם ראוי לקבלה"?

ענה בן־העשיר: "לדעתי הנגר ראוי יותר, כי הוא בנה את היסוד, את הבובה עצמה״.

שמעה בת־המלך את פסק־דינו של הצעיר, פתחה את פיה והפסיקה את שתיקתה רבת השנים, ואמרה: "הקוסם ראוי יותר לקבלה, כי הוא הפיח בה רוח חיים״.

שמח בן־העשיר על שפתחה את פיה, אך עשה את עצמו רוגז על שהיא מתערבת ואמר: "סתמי פיך נערה, איש לא שאל לדעתך״.

שמח הצעיר על עזרתה של היונה ועל שהציל את עצמו מהגרדום. הוא עלה על יצועו ונרדם.

בחוץ, שמעו השומרים את בת־המלך מדברת עם הצעיר. הם רצו מיד למלך וסיפרו לו על הנס, אך המלך לא האמין לשומרים. בבוקר, בהיפתח החדר, דרש המלך מן הצעיר שידובב את בתו גם בלילה הבא. הוא רצה לשמוע במו אוזניו. הצעיר הסכים. הוא יצא מן הארמון והלך לנוח מתחת לאותו עץ, תחתיו שמע שיחת היונים. לאחר זמן קצר, שוב הופיעו שלושת היונים. היונה השנייה פתחה ואמרה: ״לו היה שומע לי צעיר זה, היה נכנס לחדר בת־ המלך, נוהג כפי שנהג אתמול, ואני הייתי מופיעה בפמוט אותו יבקש בהיכנסו, והייתי עוזרת לו לדובבה".

באותו לילה, הופיע הצעיר בשער הארמון ושלחו אותו להתרחץ. הוא לבש בגדים חדשים, קיבל את הפמוט כבקשתו ונכנס לחדר בת־המלך. הוא התיישב בפינה והתעלם מקיומה כבלילה הראשון. כעבור זמן, אמר הצעיר לפמוט: ״פמוט פמוט! ספר לי את סיפורך״. הפמוט פתח בסיפור הבא: ״היה היו שלושה אחים, הראשון מגיד עתידות, השני רופא והשלישי רץ. שלושתם אהבו נערה שיופיה היה כליל המציאות. יום אחד, בהיות שלושת האחים מחוץ לעירם, התנבא מגיד העתידות שהנערה חולה וחייה בסכנה. אמר הרופא: יש בידי תרופת פלא. לו הייתה לוקחת אותה בעוד מועד, היו ניצלים חייה׳. מיד לקח הרץ את התרופה מאחיו הרופא, רץ במהירות שלא תאמץ, וכך הגיע בזמן וחייה ניצלו״. המשיכה היונה ואמרה: ״שפוט אתה בעצמך, מי ראוי לה יותר״?

אמר בן העשיר לפמוט: "לדעתי, מגיד העתידות ראוי לה יותר, כי הוא גילה ראשון את מחלתה״.

שוב לא התאפקה בת־המלך ואמרה: "לא! לרץ מגיעה הנערה, כי הוא רץ במהירות ולא חסך מכוחו בכדי להביא לה את התרופה״. ענה לה הצעיר "סתמי פיך פתיה, מי שאל לדעתך"? שמח בלבו שהצליח לדובבה גס בלילה השני. הוא עלה על יצועו ונרדם. שמע המלך את הבלתי יאומן והלך מיד למלכה לבשר לה את הבשורה. המלכה לא האמינה למשמע אוזנה והודיעה שהיא רוצה להיות נוכחת בלילה הבא, וכך היה. הצעיר לא אמר נואש גם הפעם והסכים לבוא גם בלילה השלישי.

בחשש רב, הלך הצעיר בבוקר לנוח מתחת לעץ בו נח בפעמיים הקודמות. לאחר זמן מה, הופיעו שוב היונים והיונה השלישית פתחה ואמרה: "לו היה שומע לי צעיר יפה־תואר זה, והיה נוהג כפי שנהג בלילות הקודמים, הייתי מופיעה בתוך הכד, אותו יבקש בהיכנסו לחדר והייתי עוזרת לו לדובבה״. אכן, באותו לילה, הופיע הצעיר בשער הארמון, התרחץ, התלבש, קיבל כד ונכנס לחדרה של בת־המלך. הוא נהג כבשני הלילות הקודמים. משהגיע הזמן, פתח הצעיר ואמר לכד: ״כד כדי! פתח פיך ויאירו דבריך. ספר לי את סיפורך״. נשמע קול מתוך הכד: ״היה היו שלושה עשירים, הראשון קוסם מופלא, השני מטפס הרים נועז והשלישי צלף היורה ממרחק פרסה בשערה. שלושתם אהבו בת־עני מרוד, יפת־תואר, שכל עשירי העיר חשקו בה. יום אחד, בהיות שלושת העשירים רחוקים מן העיר, הגיעה ידיעה בדבר חטיפת בת־העני על ידי נשר, שהעלה אותה לקן שלו, הנמצא בין נקיקי סלעים על הר גבוה מאוד. תפס הקוסם בחבריו, אמר לחש קוסמים ושלושתם הופיעו לרגלי אותו הר. לקח הצלף את רובהו וירה, פגע בין עיני הנשר והרגו. מטפס ההרים לקח את מסמריו וחבליו, עלה לקץ הנשר והוריד את בת־העני היפהפיה״. המשיכה היונה מתוך הכד ואמרה: ״שפוט אתה בעצמך, מי ראוי לה יותר״? אמר הצעיר לכד: ״לדעתי, הקוסם ראוי לה יותר, הרי הוא הביא אותם ק רגע להר״. כאן התערבה בת־המלך השתקנית ואמרה: "לא, הצלף ראוי לה יותר, לו היה מחטיא, לא היו מצילים אותה כלל". שוב גער בה הצעיר על התערבותה, עלה על יצועו ונרדם. המלך והמלכה לא ישנו כל הלילה מרוב שמחה ונתנו הוראה להכין חתונה כיד המלך, כפי שהובטח למי שידובב את בתם. אכן כך היה. למחרת, נערכה חתונה לתושבי העיר שלא זכרו כמותה. למחרת החתונה, החליט הבן הצעיר לעזוב את ארמון המלך ולנסוע לאחותו ואימו המודאגת. המלך נתן להם שני סוסים, העמיס עליהם צידה, הרבה אבנים יקרות ושלחם לדרכם. כשנתרחקו מץ הארמון, פקד הבן הצעיר על אשתו הנסיכה לרדת מעל הסוס, ואילצה לרוץ אחרי הסוס כשהיא יחפה. זה היה עונש על שבאשמתה, נערפו תשעים ותשעה ראשים וביניהם ראשי אחיו. כך היא רצה אחריו בחוצות העיר, עד הגיעם לביתו. הנסיכה הייתה קרובה למות, כשרגליה זבות דם מהקוצים והאבנים שהיו בדרך. אימו ואחותו של הבן השלישי שמחו מאוד על שנשאר בחיים. לאחר שהשקה את עצמו, פנה הבן הצעיר לאחותו ולאימו ואמר: ״הנה הנסיכה שבגללה נערפו שני ראשי אחינו, ועתה אימרו לי אתן, איזה עונש מגיע לה על כך״.

ענתה האחות: ״הענשת אותה מספיק, עתה היה איתה רחמן וטפל באשתך כיאות״.

אכן כך היה. והם חיו ארבעתם חיי אושר ועושר.

44 – שלמה המלך והמלכה כשירא

מספרת פריחה סוסן

פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר בן ־עמי.

44. שלמה המלך והמלכה כשירא

שלמה המלך רצה לשאת לאשת מלכה יפהפייה׳ ששמה כשירא, אך המלכה התנתה תנאי:— בנה לי תחילה ארמון העשוי כולו עצמות נשרים. נתן שלמה המלך הוראה לנשרים שיאבדו עצמם לדעת, כדי שיוכל לבנות את הארמון. באו הנשרים המסכנים אל הינשוף וביקשוהו:— בוא אתנו אל המלך.

ענה להם הינשוף!— אלך בעצמי אל שלמה המלך, אסביר לו את הנזק הנגרם על־ידי נשים בעולם הזה, ואשאל אותו: מדוע חולקים לנשים כבוד רב כל כך ?

אמר ועשה ובא אל שלמה המלך. בהגיעו סיפר סיפור זה: אשה אחת אהבה מאוד את בעלה, והשניים היו זוג נאהבים למופת. עשו בני הזוג הסכם ביניהם, שאם אחד מהם ימות, לא יבוא בן־הזוג שיישאר בחיים בברית הנישואין.

עברו חלפו ימים, והבעל מת ונקבר. יצאה האשה אל בית־הקברות, כדי להתאבל על בעלה שלושה ימים, כמנהג המקום.

יום אחד גנב עיוור אחד משהו מאוצרו של המלך. המלך מסר את העיוור לידי הווזיר (משנה למלך) שלו ופקד להוציאו להורג. בדרך לתלייה הצליח הגנב העיוור לברוח. חיפשוהו השוטרים בכל מקום, אך לא מצאוהו. רק במקום אחד טרם חיפשו, והוא בית־הקברות. הלך הווזיר עצמו אל בית הקברות כדי לחפש שם את הגנב העיוור. והנה הוא רואה שם אשה אחת המתאבלת על בעלה. סיפר הווזיר לאשה על העיוור שברח, והוסיף:— המלך מאיים עלי, שאם לא אתפוס אותו, דמי בראשי.

הצביעה האשה— הנה מת בעלי זה יומיים, ובימי־חייו האחרונים היה עיוור. נוציא אותו מקברו ונמסור אותו למלך במקום העיוור שברח.

• והרי לך נאמנות של אשה — סיים הינשוף את סיפורו. ענה שלמה המלך לינשוף ואמר:— גם אני אספר לך סיפור:

בני זוג אחד אהבו מאוד זה את זה, ודבר לא היה חסר להם. יום אחד הגיעה לידי הבעל סחורה משובחת, אך הוא לא רצה לנסוע כדי למכור אותה, כי לא רצה לעזוב את אשתו יחידה ובודדה. הוא ידע כי בעיר הקרובה יוכל למכור את סחורתו ברווח גדול, ולכן היה עצוב מאוד. האשה הרגישה, כי בעלה עצוב ביותר ושאלה:— מה קרה לך, בעלי ?

• לא כלום — ענה תחילה הבעל, אך בסופו של דבר גילה לה את הכול. האשה ביקשה את בעלה, שילך וימכור את סחורתו:— אין לך כל סיבה וכל צורך להיות קנאי.

לקח הבעל את הסחורה והלך אל העיר הקרובה. כשהגיע לשם, נתפס על־ידי המלך והושם בבית־הסוהר.

חיכתה חאשה לבעלה עד שנודע לה, כי הוא נאסר על ידי המלך. מה עשתה, התלבשה יפה, התייצבה לפני המלך וביקשה את בעלה בחזרה.

החליטו ביניהם המלך והווזיר שלא להחזיר את הבעל, אלא בתנאים מסוימים…

האשה הסכימה והזמינה את המלך ואת הווזיר אליה הביתה. ומה עשתה ? פרשה את שטיחיה בחצר ואת המפתן מרחה בדבק.

כשנכנסו השניים לחדר, התחלקו והשתטחו על הרצפה האשה סגרה על שניהם את הדלת והודיעה להם:—אשחרר אתכם בתנאי שתשחררו את כל האסירים.

ענה המלך ואמר:— אשחרר את בעלך בלבד.

• לא!— התעקשה האשה. — את כל האסירים תשחררו.

הסכים המלך לשחרר את כל האסירים ואישר את השיחרור בחתימת ידו.

עמדה האשה והתבוננה באסירים היוצאים לחופשי. מספרם הגיע ל־3000 איש. בין האחרונים מצאה גם את בעלה.

אבל הבעל לא הבחין כלל, כי אשתו עוקבת אחריו. הוא תמה בלבו: מסכנה אשה זו. מה היא עושה, בודדה בדרכים , והוא עבר על פניה מבלי להקדיש לה מבט.

והרי לך נאמנותה ומסירותה של אשה מול שכחתו וחוסר שימת־לבו של בעל — סיים שלמה המלך את סיפורו, ונשא את המלכה כשירא לאשה.

פנינים לספירת העומר – וחג השבועות

הרב אסולים הי"ו

ספירת העומר בליל א' של ספרת העומר נוהגים לקחת כל אחד חתיכת מלח בידו, בעת הספירה וקודם אומרים סדר קרבן העומר כמובא בסידורים, כך נהגו במרוקו, וכן כתב בספר ויזרע יצחק טולידאנו )עמוד 24)ובספר מנחת משה אסבאג (סימן כא אות ו) כתב שיש לעשות כן בכל יום בזמן ספירת העומר.

 ובאולדמנצור לא נהגו כן, וכתב בספר דבק מאח (מערכת עין, אות טז), ולכל מי שישאנה מלח הזה עליו יהיה לו למגן וצינה מדבר וממגפה ומעין הרע ומכל דבר, ויועיל כמו קמיע מומחה ופקיע. ונהגו בקהילות המערב, אלג'יר, לוב, וכ"כ מנהג יהודי תוניס, כמובא בספר עלי הדס (פרק יג אות ב), והביא שכן כתב הרב זה השולחן (עמוד קלה אות ד(, וביאר שהוא מועיל להסיר עין הרע. ועין בבן איש חי (ש"א צו. ו), שהמלח מסוגל לדחות המשטינים והמקטרגים. וכן נהגו מקובלים רבים (דברי שלום- מנהגי בית אל אות נ"ב), וכך נהג זקן המקובלים כמוהר"ר יצחק כדורי זצ"ל. וכתב הרב יצחק אלפיה בספרו "קונטרס היחיאלי" (עמוד מו') סגולה וסוד גדול לשמירה נגד מחלות ועין הרע בלילה א' של ספירת העומר ליקח בידו מעט מלח ויקרא עליו, מזמור קכב', קלא' שבתהילים. ובספר ויקרא לקרוא בפרק כג' את פסוקים ט'- יא' ויאמר יהי רצון וכו' (כמובא שם( ואח"כ יתן המלח בידו ויספור העומר, וכן יעשה לכל ימי הספירה עי"ש. נוסח מצות עשה.

בדרום מרוקו, נהגו לומר לשם יחוד ובכלל הנוסח אומרים הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה. ויש שערערו על כך שהרי מלבד הרמב"ם והרי"ף והחינוך, והראבי"ה, ושיבולי הלקט, וכמה מרבותינו הגאונים. רוב בנין ומנין שפוסקים, מצות ספירת העומר הינה מדרבנן ולכן אמרו להשמיט תיבת עשה, וכן להימנע מאמירת הפסוקים בענייני ספירת העומר, ולכאורה בראשונה באמירת מצות עשה לא מבעיא לרמב"ם והרי"ף שבימנו ספירת העומר הינה מהתורה אלא אפי' לפוסקים שמצות העומר דרבנן, אמירת עשה היינו מדרבנן וכך אמר הגאון רש"ז אוירבך, והגאון רבי מרדכי אליהו, והוכחה שטעם אמירת הרחמן יבנה המקדש שנזכה במהרה להקריב העומר במקומו והיום הינו זכר. ובעניין הפסוקים אינם כהקרבה והראיה שבשאר המועדים שאומרים הפסוקים לא יעלה על הדעת שאמירתם הינם הקרבת קורבן. בנוסח תמימות. נוהגים בארצות המערב מראכש וערי סוס וסביבותיהם, בברכת העומר בלילה אחרונה כשסופרים אומרים היום מ"ט לעומר שהם שבעה שבועות תמימות. ולא כן בקצת מארצות המגרב, כגון פאס והנמשכים אחריה שאין אומרים תמימות ע"כ מהספר כף נקי לר' כליפא בן מלכא זצ"ל (עמוד קז(. טעם ספירת העומר. כתב המנחת חינוך שיהיה לאדם הכרת הטוב שבכל יום מקריבים מן השעורים, וביום השבועות מקריבים מנחה חדשה וכתב עיקר שפתי חכמים, שמביא קורבן מן החיטים. פסח שני.

פסח שני נועד למי שלא הספיק להביא קורבן פסח היות והיה בטומאה, או מי שהיה גר בדרך רחוקה. ולכן נחשב בימינו יום טוב וירבה בשמחה קצת כי קדוש היום כדאיתא בזוהר פרשת בהעלותך שימים אלו ימי רצון הם ותרעין פתיחין. הלכך אין אומרים בו תחנון ויש מהפוסקים שטענו היות שפסח שני תוקן עבור יחידים אז הציבור יאמר תחנון. ומ"מ הספרדים ועוד קהילות אין אומרים תחנון כדין יו"ט שהרי ניתן להקריב קורבן הפסח.

תחנון ערב פסח שני. יש לשאול ערב פסח שני, האם אומרים בו תחנון או לא? כמו בערב חג ור"ח ובכך נחלקו המנהגים. המנהג במרוקו כתב בספר כף ונקי (עמוד מז), יש מי שרצה להנהיג שלא ליפול על פניהם במנחה שלפני הימים שאין נופלים על פניהם, כגון ערב פסח שני, ל"ג בעומר, ט"ו באב, ט"ו בשבט, וכן כתבו קצת פוסקים אחרונים, ובמנהגים אשכנזים שהביא הלבוש. ונראה לי שאינו מנהג הספרדים, כי לא נהגו כי אם בימים עצמם ולא במנחה הקודם לו. וכל מנחה שאין בה נפילת אפים היא בטעמה, כמו ערב שבת ויום טוב משום מוספים מחול על הקודש.

וערב ראש חודש משום דקיימא לן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו יום קדש, וערב חנוכה שיש בה הלל דומה ליום טוב וכו' ולא כן בזולתו, ועיין בשיבולי הלקט )כלל א' ה' תפלה סימן ל(, והרוצה לשנות הוא מהמתמיהין ע"כ. הגר"י מאמאן זקן רבני מרוקו הורה שהמנהג הרווח במרוקו שאין אומרים תחנון מערב פסח שני )מאת הרב רפאל מאמאן בשם אביו בעל עמק יהושע(. וכתב בספר כתר שם טוב הובא בספר מנהג ישראל )סימן ט(, שקהילות לונדון ואמסטרדם נוהגים ליפול על פניהם, ובארץ ישראל אין נופלים על פניהם. ובירחון אור תורה (תשס"ד סימן קכו(, כתב הגאון הרב מאיר מאזוז, נוהגים בתונס, בג'רבא שלא לומר תחנון ביום י"ד באייר וכן במנחה לפניו. וכתב בבית דוד (עמוד יד), שבעיר סאלונקי מנהגם בזה לפי השליח ציבור, אולם בשנת התפ"ד היה מעשה ואמרו כולם תחנון ווידוי בט"ו באייר.

הרב יעקב משה טולידאנו

רבי אברהם סבע_׳ נודע כבר בספריו שחיבר, צרור המור על התורה, צרור ׳החיים, צרור הכסף, ואשכול הכפר על מגלת אסתר ורות, (נמצא בכ״י הר״א טארצבכר, ועל אסתר נד״ט בעיר דראהביטש) בהכ״י הנזכר כתוב ״כי חיבר בפאם בשנת ר״ם ונכתב שם מר׳ שם טוב בן עמוד הגולה רבי יעקב אמיגו בשנת רפ״ד״(ל) רבי ש״ט אמיגו זה הוא שמנינו אותו כבר בין גדולי רבני פאם שבתחלת המאה הרביעית, ויכול להיות שבהיותו תלמיד למד לפני ר״א סבע ולכן העתיק לו ספרו, בהקדמתו לספרו צרור הכסף יאמר כי ספריו אלה שחבר נשללו ממנו בהיותו בפורטוגל ויהי נאלץ אח״כ בבואו לפאס לשוב ולערוך אותם, ועל זה יש להעיר כי המהדורא הראשונה מספרו צרור המר, היא או העתקה ממנה, באה לידי(לא), ומצאתי בה שנויים רבים מהמהדורא השנית שעשה אח״כ, הנדפסה, וכמובן גם כל הדברים שדיבר המחבר בספרו זה אודות גירוש פורטוגאל (עי׳ שם בפי בחוקותי ועוד בכ״ט), איננם במהדורא הראשונה ההיא שנעשתה עוד לפני הגירוש. זולת ספריו ההם חיבר עוד ר״א סבע ״פירוש על התפלות על דרך הסוד״(לב) וגם הספר הזה בא לידי מכ״י ישן, הוא מכיל רק כעשרים דפים בתמונת «4 ובדף ב׳ ממנו כתב ״וראיתי בק״ק סאמורה תיקון מהחכמים גדולים שקבלו מחכמים גדולים שלפניהם בפרט מהחכם החסיד רבי אבא מרביץ תורה בעיר לידשמא? …" ובדף ה׳ ע״ב כ׳ כן קבלתי מהחכמים גדולים ובהם מהחכם רבי משה

אבן צור(לג) ואמר שהוא ג״כ קבל מחכמים…״ והנה לפי השערתי (למעלה בפ״ז הערה ו׳) אודות האיש הרביעי שבא בחבורת. ר״א סבע לפאם, יש לשפוט כי שני הרבנים, רש״ט לארמא ור״א םבע,.וכן ר׳ יעקב לואל בן חבורתם שנזכר למעלה, נשארו חיים בפאם עוד עד שנת ר״ע, ואמנם על אודות ר״א סבע יש חילוקי דעות בזה. יש מסופרי הדורות שכתבו כי ר״א סבע הלך שנים אחדות אחרי הגירוש מפאם לאיטליא ומספרים מאורעות־פלא שנעשו לו בדרך בהיותו באניה, וכי אח״כ מת שם(לד), אכן לדעת אחרים נשאר ר״א סבע בפאס עד יום מותו(לה), ונראים הדברים ככה, כי צאצאי ר״א סבע מצאנו שחיו במארוקו עוד אחרי כן במאה החמישית והששית(לו), ולפי מה שיאמר הר״א סבע בעצמו כי שני ילדיו אשר היו לו נאבדו ממנו בפורטוגאל(לז), הנה אם כן מובן הדבר כי בהיותו בפאם הוליד בנים אחרים אשר מהם נשארו צאצאיו שמה, וזה מוכיח כי ישב ר״א סבע בפאס זמן לא מעט וכהדעה ההיא האומרת כי נשאר שם עד מותו, ובכל אופן ברור הדבר כי ר״א סבע שחי באנדרניפול בדור ההוא (נזכר בשו״ת הרא״ם ח״א סי׳ נ״ב ובח״ב), היה ר״א סבע אחר, או אולי נסע ר״א סבע מפאם דרך איטליא וטורקיא להדפיס את ספרו ״צרור המר״ וישב אח״כ עוד פעם לעירו לפאס(לח).

רבי יצחק בנאיים ז"ל

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד

מעשה פואחד ראזל די מסא לואחד לבלאד בעידה באם יסרי סי סלעה וכאנו ענדו 500 פראנק פולוניז (זהובים) פואחד צררא מצרורין האדאך ראזל כאף לאמא יסופו סי חד בא־ין ענדו לפלוס ויסרקוהמלו אס עמל מסא לואחד למודע מכבבי ועמל ואחד לחפרה פלארד ויכבא פיהא האדיך צררא דלפלוס ומסה פחאלו.

מעשה שאיש אחד שהלך לעיר רחוקה  על מנת לקנות סחורה והיה ברשותו 500 פראנק זהובים בצרור אחד צרורים המה. האיש פחד שמא מאן דהו יראה אותו ויראה שיש ברשותו סכף ויגנוב לו אותו. מה עשה האיש הלך למקום מחבוא וחפר בור באדמה ושמר בו את הצרור והלך לו לדרכו

וקדדאם האדיך לחפרה באן ואחד להאייט מסגדלהא ולחאייט באנת פיה ואחד תקבה סגירה. פהאדיך סאעה רגב מול לחאייט מן האדיך תקבה וכאן ינדר אס תא יעמל מול האדיך צררה .  מנורא מה מסה מול צררה מסה האדאך ראזל מול לחיט וסרקלו לפליסאת די נזזל פהאדיך לחפרה.

וליד הבור הזה היה קיר אחד לעומתו. ובקיר היה בו חור קטן. באותה שעה, הציץ בעל הריק מהחור הנזכר וראה את אשר עושה בעל הצרור. אחרי שהלך בעל הצרור, הלך לו האיש בעל הקיר וגנב לו את הכסף שהונח בחור ההוא..

 מן בעד סי ייאמאת זא מול לפלום באס יזבד פלוסו ומה צאב גיר ידו וצחרה האדיך סאעה קאם ותגבבן בלא קייאץ וקאל אס נעמל דאבה לאיין נמסי ולימן נטלב פלוסי רפד עינו ונדר הנא והנא ושאף באיין כאיינא ואחד תקבה פלחאייט די לוזה להפרה די פאיין עמל פלוסו מסה ענד מול לחאייט וקאלו שמעת עליך די נתי ואחד ראזל חכם ותא תעטי ראייאת למלאח נטלב מנך פאבור תעטיני סי ראי מליח פואחד לחאזה.

כעבור כמה ימים בא בעל הכסף להוציא את כספו ולא מצא רק ריק ויובש.באותה שעה התעצב האי לאין קץ ואמר מה נעשה כעת ולאן אלך ולמי אבקש כספי, נשא את עיניו הנה והנה וראה שיש חור בקיר אשר מול הבור שבו טמן את כספו. הלך לו האיש אל בעל הקיר ושח לו, שמעך הגיע אלי שאתה איש חכם והנך מייעץ עצות טובות, אבק ממך טובה תייעץ לי היטב בקושייה אחת.

 נקולך באיין זית להאד לבלאד באס נסרי סי סלעה וזיבת מעאייא זוז דצראיר וחדא די 500 זהובים ותאניא 800 זהובים ומן די זית להינא מא כונת נעארף חתא ואחד די נעטיה לפלוס באם יחדיהומלי אס עמלת מסית לואחד למודע מכבבי וחדית תממה ואחד צררא די 500 זהובים וצררא תאנייה באקייה מחדייה פידי ומה נערף ואם נחדיהא פלמודע די פאיין חדית צררא לוולא אוו נחדיהום ענד סי ואחד די הווא נאמן פלבלאד קאללו האדאך מול ראייאט אידה תשמע לראיי דיאלי מה תעטיה להתה ואחד גיר די תעמל הווא תמסי ותכביהום פלמודע די פאיין כבביתי צררא לוולא חדי חתא תאנייח

אספר לך שבאתי לעיר אחד על מנת לקנות סחורה, והבאתי אתי שני צרורות של כסף, צרור אחד היה בו 500 זהובים והשני 800 זהובים. וכשהגעתי לכאן לא הכרתי ר=איש שאוכל למסור לידו את הכסף שישמור לי אותו. מה עשיתי, הלכתי למקום מוסיים מוסתר, שמרתי צרור אחד של 500 זהובים והצרור השני עדיים שמור עמי בידי. ולא יודע אם אשמור אותו במקום שבו החבאתי את הצרור הראשון או שאמסור לשמירה אצל שהוא נאמן בעיר…ענה לו בעל העצב, אם תשמע בקולי אל תתן לאף אחד , ומה שתעה רק שתשמור את הצרור במקום שהבאת את הצרור הראשון, היכן ששמרת את הצרור הראשון תשמור את השני.

האדאך אראזל די תא יעטי ראייאת הווא כוואן וכמם פכאטרו באין מן די ימסי.האדאך מול לפלוס להאדיך לחפרא ומה יציב לפלוס די כבבא פיהא מה יכבבי פיהא מאזאל ואלו פלוס גיר אס נעמל נמסי ונרד צרירא לוולא די כונתלו למודעהא ומנאיין ימסי ויכבבי צרירא תאניא נמסי אנא ונרפדהומלו בזוז. מסא האדאך לכוואן ורד האדוך לפלוס די כאן סרק לווליין למודעהום הווא מסא באס יתכבבא התא האדאך מול לפלום יטרח לפלום פהאדיף לחפרא וימסי הווא ירפדהום בזוז דצראייר פהאדיך סאעה מסה מול לפלום ללחפרה וצאב פיהא פלוסו לווליין די כאן כאנלו האדאך די תא יעטי ראייאת ומול לפלוס בארך ברוך מחזיר אבדה לבעלה :

האיש הנותן העצות הוא למעשה גנב וחשב לעצמו כשהאיש בעל הכסף ילך לבור ההוא ולא יצמצא את כספו ששמר , לא יוסיף עוד לשמור בבור הזה עוד כסף , ומה אעשה אלך ואחזיר את הצרור הראשון שגנבתי לו למקומו , וכשישמור את הצרור השני , אלך אני ואקח את שניהם. הלך הגנב הזה והחזיר את את הכסף שגנב מקודם והחזירם למקומם, הוא הסתתר עד שבעל הכסף יגיע לבור וימצא בו את כפסו הראשנים שגנב לו האיש בעל העצות, ובעל הכסף בירך " ברוך מחזיר אבדה לבעלה.

מן האד למעשה נפהמו באיין שי״ת יודע תעלומות ותא יכון ירגב עלא כול ואחד אס תא יעמל לאיין לוכאן האדאך לכוואן יעמל פבאלו באיין שי״ת תא יסופו מה כאן לאזמו יעמל האדוך תחבולות. ביהא בנאדם מה יכון יקול באלאך נעמל לעבירה ומה יסופני חד והקב״ה הווא מלא כל הארץ כבודו ביהא ואחד די יכון יעמל לוזהו דימה באיין הקב"ה תא יסופו עממרו מא יעמל חתה עון ה׳ יצילנו ויצילכם מגניבה ומגזל אכי״ר :

 מוסר המעשה הנ"ל, נבין שהשי"ת יודע תעלומות ומודע ( מסתכל )  על כל אחד מה מעשיו כיוון לו הגנב הזה היה חושב שהשי"ת היה רואה אותו, לא היה נוקט בחבולות. ועל כן בן אדם יאמר אעשה עבירה  ואיש לא יראני, והקב"ה הוא מלא כל הארץ כבודו יכוון תמיד שהקב"ה רואה אותו, לעולם לא יעשה עון, ה' יצילנו ויצילכם מגניבה ומגזל אמן כן יהי רצון…..

עיירת הולדתי – אָזִימּוּר

אזימור היא עיירה השוכנת על חוף האוקיאנוס האטלנטי, סמוך לשפכו של נהר אום אֶ־רְבִּיע כ־10 ק״מ צפונית למאזאגן – אלג׳דידה וכ־73 ק״מ דרומית לקזבלנקה – דאר אלבידה.

במבט מעל הגשר שעל נהר אום א־רביע, נראית העיירה הפורטוגזית העתיקה על חומותיה האדמדמות, צריחיה העגולים, ותותחיה המחלידים המבצבצים מחרכי הירי. ואילו העיירה החדשה מאופיינת בבתיה המסוידים לבן.

מקור השם אזימור בשפה הבֶּרְבֶּרִית ופירושו זית־בר. יש הסבורים שמקור השם במלה ״אזמה״, בה כינו יורדי הים הקרתגים את מושבת הים הקטנה. המוסלמים נטו לקרוא לה ״מולאי בושעַיְב״, על שמו של הקדוש, פטרונה של העיירה.

הגרעין הפורטוגזי שוכן בגדה הדרומית של נהר אום א־רביע, הוא מוקף חומה מכל עבריו ובה קרועים שני שערים. תחת שלטונם של הפורטוגזים נודעה אזימור כבירת מחוז דוכָּאלָה.

נהר אום א־רביע נחשב לגדול שבנהרות מרוקו ואורכו כ־500 ק״מ. הוא מנקז את מימיהם של נהרות ויובלים רבים הזורמים מהאטלס הגבוה וסופם שהם נשפכים סמוך לעיירה אל האוקיאנוס האטלנטי.

המים עשירים בדגה והדג הרווח שבהם הוא ה״שאבל״ שעונתו מתחילה בחודש דצמבר ומסתיימת בחודש מרס. יהודים התענגו עליו והעלו אותו על שולחנם בשבתות ובמועדי ישראל. טעמו משובח וחסרונו – שהוא משופע בעצמות רבות.

שמו של הנהר, כך מספרים הקדמונים, בא לו משפעת מימיו המשקים את עשב השדה – רָאביע בערבית ופרושו ירק, עשב. אחרים נוטים לקשור את שמו לארבעים, יען כי גודלו ורוחבו ברוחבם של 40  נהרות. ״עם הארץ״ נוטים לספר את האגדה שהנהר תבע כל שנה 40 איש שהיו מוצאים את מותם בטביעה במימיו.

זרימתו של הנהר היתה מתעצמת עם הפשרת השלגים הראשונים בהרי האטלס הגבוהים וצבעו, בשל הסחף הרב היה נוטה לאדום.

ההיסטוריה של אזימור לוטה בערפל. התיעוד העיקרי השופך אור על קדמותה של העיירה הוא בעיקר מהמאה ה־15.

תחילתה של אזימור כנראה במושבה פיניקית לחוף האוקיאנוס האטלנטי בדומה לאחיותיה: מוגאדור, ארזילה, לאראש ואגאדיר.

בסוף המאה ה־15 נמנו באזימור כ־20,000 נפש, מרביתם מוסלמים, לצד קהילה יהודית גדולה שמנתה כ־2,500 נפש. יש הטוענים שהיה זה המספר הגדול ביותר של יהודים שחיו באזימור בכל הזמנים.

אזימור ששכנה בלבו של נתיב מסחרי חשוב, בו נעו שיירות מסחר, אשר הובילו סחורות מן הים לתוככי היבשת, הפכה עד מהרה יעד חשוב במלחמותיהם של שבטים ברברים על נתיבי המסחר. מחד גיסא, עם גילויה של אמריקה ב־1492, נתיבי המסחר בים התיכון וביבשת אפריקה להודו ולמזרח ספגו מכה קשה ומאידך פרחו נתיבי המסחר הימיים שהקיפו את יבשת אפריקה בדרכם למזרח הרחוק. ציי הים הספרדים והפורטוגזים שעמדו על השינוי החלו לכבוש מושבות ימיות לאורך החוף האטלנטי של אפריקה וביניהן גם את אזימור. בסוף ימיו של אלפונסו החמישי, המכונה ״האפריקני״, לאחר תקופת הכנה ארוכה ובנסיבות הנוחות של האנדרלמוסיה שהשתררה לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי, נפלה אזימור בידיהם בשנת 1513. אזימור נכבשה על־ידי הפורטוגזים ללא שפיכות דמים. תושביה החליטו להיכנע הודות להסכם שנערך ונחתם בין היהודים לפורטוגזים על כניעה תמורת שלום. עם כיבושה של העיירה, היא בוצרה על־ידי הפורטוגזים בחומות אדירות. האגדה מספרת שאת החומה בנו הפורטוגזים במשך לילה אחד, וכאשר הקיצו התושבים משנתם היתה העיירה מוקפת חומה. יתכן שמקורה של אגדה זו, בחריצותם ובכושרם של הפורטוגזים בבניית ביצורים. סמוך למלאח היהודי הם בנו את ה״קישלה״ – מחנה מבוצר לחיל המצב הפורטוגזי. לימים, הוא שימש כבית הסוהר המקומי.

ב־1542 גירשו השריפים הסעאדים את הפורטוגזים מאזימור. עם עלייתה ופריחתה של מאזאגן, היא אלג׳דידה, כנמל חשוב החל תהליך דעיכתה של אזימור.

בשנות ה־50 של המאה ה־20 חיו באזימור כ־13,000 נפש ובתוכם קהילה קטנה של כ־400 יהודים וכן מספר קטן של אירופאים.

אוכלוסייתה של אזימור מונה כיום כ־40,000 תושבים והיא מהווה עדיין עורף חקלאי למישור דוכאלה הפורה.