מורשת יהדות מרוקו

גורל הרכוש הציבורי היהודי בטולידו נזכר בצו מן ה־14 באוקטובר 1494, שניתן לרודריגו דל מרקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים בעיר זו ובארכיהגמוניה שלה. מדובר במגרשים במבצר הישן ובמקומות אחרים; במקולין ובאיטליזים של היהודים ובבתים שניתנו בשכירות למגורים ליהודי הקהילה. הבתים הללו נמכרו לתושבים שונים. פילאר ליאון טליו סיכמה בסך של 23,154 מרבדי את שווי הבתים שנמכרו. בין בעלי הרכוש היו 30 יהודים שיצאו בגירוש ושווי נכסיהם הגיע ל־19,604 מרבדי. בין הנכסים נזכר בית שנמצא בשכנות לבית הכנסת החדש ובית שהיה ׳מדרש של הקהילה באלקאנה׳.

ברם תמונה שונה מזו מצטיירת מתעודה אחרת מן ה־ 21 בנובמבר 1494. לפיה קנה חואן ואסקיס די איליון (Ayilón), רחידור במועצת העיר, שורה של נכסי הקהילה שכללו שבעה בתי עסק, מקולין, חלק מחצר, מבוא וקרקע בסך של 80,000 מרבדי. אלה היו בהתחייבויות אלקבלה. הוא הסתמך בקנייה על היתר שיצא מאת הכתר ליהודים למכור את נכסיהם ועל ההוראה שהתירה לקונים לרכוש נכסים אלה. בינתיים יצא צו מאת הכתר ב־6 ביולי 1492 שהקפיא את כל המכירות, והקונים נצטוו להחזיר את הכספים לקהילה. במקרה שלו נדרש לגבות את הכספים מיהודים שלהם היו הנכסים ממושכנים (hypotecados), אלא שאלה כבר יצאו מן המלכות.

נראים הדברים שהוא החזיק בנכסים הללו. אלא שרודריגו די מרקאדו, בתוקף תפקידו כשופט ממונה על נכסי היהודים של תושבי הארכיהגמוניה של טולידו שיצאו בגירוש, הגיע לעיר ומבלי לברר הרבה תפס את הנכסים והכריז בפומבי על מכירתם. תוצאות פניית חואן ואסקיס די איליון למועצה היתה הוראה לרודריגו די מרקאדו להקפיא כל מכירה ל־60 יום ולהעביר את פרטי העסקה למועצה כדי שזו תדון בה ותצווה עליו כיצד לנהוג.

ב־21 בדצמבר 1494 נצטוו רודריגו די מרקאדו ולחילופין הקורחידור, לערוך סקר של כל בעלי juro de por vida שלהם שועבדו מסי השירות והשירות למחצה שהקהילה היתה חייבת בהם, ולמכור את כל נכסי הציבור היהודי לכל המרבה במחיר. בסכום שיקבל עליו לכסות את החובות שהכתר חב לבעלי juros אלה לכל חייהם (מסתבר שהם נבדלים מאלה שיש להם juro לזמן קצוב) ואשר אותו איבדו משיצאו היהודים בגירוש. הסמכות שניתנה לו היתה מלאה.

הוראה זו ניתנה על סמך פנייתו של פרנאן סוארס, קונטינו של הכתר, אשר לו היה משועבד juros בסכום של 25,00 מרבדי לכל ימי חייו.

צעד נוסף לגורל נכסי הקהל עשה הכתר בהעניקו את הכנסות הקהילה (censos) מרכוש בבתים ובמגרשים בבית צביעה ואדמות מזרע, לרודריגו די מנסיליה, מי שהיה  repostero de camas של הכתר, בזכות שירותיו לו בעבר, בהווה ולעתיד לבוא. יריעת הנכסים היא מיוחדת במינה והיא כללה לא רק בתי מגורים כי אם גם בית צביעה, פונדק (meson), מגרשים, בית מחסה, ועשרים פניגות של שטח מזרע ליד בית הקברות של טולידו. בין מחזיקי בתי המגורים 23 יהודים, שככל הנראה יצאו בגירוש, וחמישה לא יהודים, וייתכן שכמה מהם היו אנוסים או צאצאיהם. שווי ההכנסה מן הנכסים שהוענקו הגיע לכדי 22,584 מרבדי. בעלותו של רודריגו די מנסיליה היא לצמיתות והוא היה רשאי לעשות בנכסיו ככל העולה על דעתו, הן במכירה והן במתת ובהעברתם לאישי כנסייה, מנזרים, קבליירוס ואנשי מעמד במדינה ובעיר, בתנאי שאלה לא יהיו אנשים שמחוץ למלכות ספרד ולבעלויות הכתר שם. לשם העברה כזו עליו היה להזדקק להיתר מאת הכתר. אין ספק שגורל מסי הציבור היהודי נקבע על דרך זו לעולמים.

ועתה ברצוני להצביע כאן על גורל הנכסים הציבוריים היהודיים בעיירות ובמקומות יישוב בסמוך לטולידו, שגם שם חוסל הרכוש, בין על־ידי מכירה ובין על־ידי מתת.

לראש הכמורה ולחבר שלה בכנסיית סן סלבדור שבאווילה מענק עולמים עוד מימי המלך אנריקי השני בסכום של 3,000 מרבדי מן המס הקרוי ׳מרטיניאגה׳ (,(martiniega כתמורה לבתים שנלקחו מן הכנסייה לצורך בניית כיכר בשכונה אחת באווילה. הכמרים התחייבו להתפלל לעילוי נשמתו של המלך אלפונסו(אביו של המלך אנריקי) ובריאותה של המלכה דמיה חואנה (אשתו) ויורש העצר, כאמור בפריבילגיה שהוענקה להם. לאחר מכן אישר זאת המלך דון חואן, אביו של אביו זקנו(bisabuelo) ; ואז הועברו התפילות לזכר דון אנריקי למנזר סנטה קלארה שבטורדיסיליאס. צעד זה הביא לכך שהם הפסידו את אשר קיבלו מן המס השנתי של היהודים (cab_eca de pecho). לכן ביקשו שהכתר יצווה לשחרר למענם תשלום תמורת ההפסד.

הכתר נענה להם וציווה על לופי די וירה ב־6 בדצמבר 1494 לדאוג לכך שסכום זה יוענק לצמיתות י־כנסיית סן סלבדור. אם לא ניתן להשיג את הסכום, על הממונה על נכסי היהודים למכור א1 הנכסים הציבוריים של היהודים ששרדו ושוויים הוא 15,000 מרבדי ששוערכו לפי שווי שלי45,000 מרבדי. עוד הוסיף הכתר והעניק לכנסייה סכום של 9,000 מרבדי מנכסי דניידי של היזודים שהושארו באווילה.

ב 20 בדצמבר 1494 נצטווה הקורחידור של וליאדוליד, אלונסו רמירס די ויליאאסקוסה (Villaesc_ica), לטפל בפנייתה של אינס אלווארס, אשתו של האואידור הדוקטור גארסיה די קא1טרו.⁵⁸ לבעלה היתה הכנסה בסך של 3,000 מרבדי ממסי היהודים. כיון שהללו גורשו ליולמים (destierro perpetuo) היא הפסידה הכנסה זו. לכן ביקשה מאת הכתר שסכום זה ישולם יה מנכסי הציבור של הקהילה או מכל מקור אחר לחלופין מדי שנה מאז יצאו היהודים בגירוש. כיוון שפנייה זו נראתה בעיני הכתר, נצטווה אלונסו רמירס לברר אלו נכסים והכנסה נשארו מן היהודים שיצאו בגירוש מווליאדוליד ואלו הם הנכסים שלא שועבדו לחובות אחרים שם. אם יש כאלה יש לשלם את הסכום הנ״ל, כלומר, אם נשארו נכסי ציבור, שלא נמכרו בגין חובות אחרים. אם לא יימצאו נכסי ציבור על הקורחידור לשלם לה במזומנים מן הכספים שיש בידו ממכירת נכסי הציבור היהודי לפי ערך של 36,000 מרבדי, לפי ריבית של 12% לכל אלף מרבדי. כך תקבל בעד שלוש השנים שחלפו מאז הגירוש (לשנים 1494-1492) סכום של 9,000 מרבדי, או שיימסרו לה נכסים שנשארו, שהם של יהודים.

ב־19 בינואר 1495 העניק הכתר לבצ׳ילייר אנטוניו די קאסטרו, שירש מאמו(שמתה בשנת 1478) שעבוד על סך 1,200 מרבדי. הוא הפסיד הכנסה זו כאשר היהודים יצאו בגירוש, משום שההכנסה היתה משועבדת למס השנתי. אף כאן נצטווה הקורחידור למצוא כיסוי לחוב ממכירת נכסי הציבור היהודי ששועבדו להם מסיהם. כדרכו הבטיח הכתר חופש קנייה והגנה לכל מי שירכוש נכסים אלה.

ב־22 בפברואר 1495 הצליחה דוניה אינם די לה סרנה (Serna), אשת גוטיארי פאנטוחה Pantoja)), תושבת בוניליה די לה סיארה, לקבל צו מאת הכתר, ולפיו נצטווה הקורחידור של אווילה, לברר אילו נכסי קהל נשארו במקום זה, הסמוך לאווילה, כדי לכסות ,juros de por vida שהיו משועבדים להם הכנסות ממסי היהודים (המס השנתי, מס השירות ומחצית השירות: מסי הבשר הכשר והיין). הוטל עליו למכור את הנכסים לכל המרבה במחיר ולהעביר נכסים אלה אל הקונים. אלה יהיו בעלים לצמיתות על הנכסים שייקנו ורשאים הם לעשות בהם ככל העולה על דעתם. איננו יודעים מה היה גודלה של קהילה כפרית זו ואלו היו נכסיה, אך מסתבר שהיו שם נכסי ציבור כלשהם וגם הכנסה כלשהי היתה מצויה מן המס על הבשר והיין הכשרים.

ולסיכום ייאמר: אם מעיינים אנו בפרטים מדויקים אלה נראה בהם ניסיון מצד הכתר להיפטר משעבוד חובות בעזרת נכסי היהודים ומאלה הציבוריים בעיקר. הפניות לעיל מלמדות שבדרך כלל לא היו סכומי השעבודים גדולים במיוחד. מעניינת רשימת רוכשי המלוות — השעבודים: מוסדות כנסייה, שבדרך זו ביקשו להבטיח לעצמם הכנסה שנתית קבועה; אצולה (והדעת נותנת שרכישת המלוות מצדה היתה גדולה בהרבה); אנשים שהמקורות הכספיים שעמדו לרשותם היו בינוניים לרוב. נראים הדברים שעם הגירוש נתעוררו ספקות אצל בעלי השעבודים על אפשרות גביית השעבוד בכלל. מסתבר אפוא למה לא היו פניות לכתר מיד עם צאת היהודים בגירוש. ברי שההכנסות ממסי היהודים אבדו לכתר, והמדובר הן במסים שבמישרין והן באלו שבעקיפין. בנדיבות לב העניק הכתר מנכסי הציבור היהודיים לכנסיות, למנזרים ולמועצות ערים, כפי שהעניק גם לאצילים שביקש את טובתם והיה חייב להם תמורת שירותים וטובות הנאה. רק ממה שנשאר מנכסי הציבור לאחר שהוענקו יכול היה הכתר להיענות לפניות לכיסוי חובות שנבעו מרכישת מלוות ששועבדו למסי היהודים. אם היו בין רוכשי המלוות יהודים אין לומר אלא שאלה ירדו לטמיון עם הגירוש והם נוספו על הפסדיה של היהדות שיצאה לגירוש.

אברהם אלקיים – היכן נולד שבתאי צבי ?

פעמים 120קיץ תשס"ט

דרכם של משיחים, נביאים וצדיקים בשעה שמסתלקים מהעולם, מסתלקים הם לפחות משני אתרים בעת ובעונה אחת; מה בהסתלקותם מהעולם כך, ביציאתם מרחם אמם על אחת כמה וכמה. וכך מצינו למשל ששני אתרים טוענים לכתר מקום הולדתו של הומרוס, משוררן העיוור האגדי של ה׳איליאדה׳ וה׳אודיסאה׳ – האי כיוס(Chios), וסמירנה, לימים איזמיר, שבאסיה הקטנה.

מחלוקת מעין זו עלתה בגורלו של משיח אלוהי יעקב וישראל, שבתי צבי (1676-1626), שכונה בפי המאמינים בו ׳האהוב׳, ובפי יהודי איזמיר דוברי הלדינו הוא מכונה עד היום ׳שבתי צבי מזל באשו׳(מזלו ביש) או באופן חריף יותר ׳קה אל גוארקו קה סה לו יבה׳(שהשטן ייקח אותו). שבתי צבי התבקש בישיבה דרקיעא בנעילת יום הכיפורים שנת תל״ז(17 בספטמבר 1676).

הערת המחבר : שלום העיר כי בשנים האחרונות נהגו לכנות את שבתי צבי בחוג המאמינים האינטימי ׳האהוב׳ סתם. הוא הוסיף וכתב כי הכינוי 'האהוב' היה מצוי מאוד בקרב הנוצרים הקדומים לישו הנוצרי. ראו: שלום, שבתי צבי, ב, עמי 760. אוסיף על דבריו ואומר כי בשירת האהבה המיסטית הצופית נהוג לכנות את האל בשם 'האהוב׳ ואת הנביא מחמד בשם ׳הנאהב׳. ואולי בכינוי זה יש רמז לאמננה באלוהותו של שבתי צבי. במאמר זה אייחד את הכינוי ׳האהוב׳ לשבתי צבי בלבד.

היכן הסתלק, או שמא מוטב לומר התעלם, שבתי צבי? נחלקו גדולי החוקרים בסוגיה זו: יצחק בן־צבי סבר כי המשיח התעלם לבית עולמו מהעיר ביראט  (Berat) אשר באלבניה; ואילו גרשם שלום, הביוגרף הדגול מרבבה של שבתי צבי, חלק עליו וסבר כי במונטנגרו (Montenegro) התעלם האהוב לבית עולמו, מהמבצר השוכן בדולצ׳יניו (Dulcigno)  בשם האיטלקי, או בשם התורכי אולכון(Ülgün)  ובפי המאמינים – אלקום. מאיר בניהו שקל בשנית על כפות המאזניים את כל הראיות בסוגיה זו אך לא הכריע בדבר, ועד עכשיו המאזניים מעוין; יוסף ינון-פנטון ערך מסע אישי אל קברו של משיח ישמעאל וסבר להביא ראיות מכריעות כדי לאשש סופית את קביעתו של שלום כי המשיח אכן קבור בדולצ׳יניו.

אמנם נחלקו החוקרים ביניהם, אך אני עצמי אין לי כל קושי לטעון ששבתי צבי הסתלק משני מקומות, גם מדולצ׳יניו וגם מביראט, בעת ובעונה אחת. אמנם יודע אני כי להולכים בתמים לפי חוק השלישי הנמנע מבית מדרשו של אריסטו – ׳כל דבר מן ההכרח שיהא או שלא יהא׳ – קשים דבריי, כי מצייתים הם בניתוחם, בלי משים או אולי במשים, לכללי הלוגוס האריסטוטלי, למה שמכונה בניסוחו של ברטרנד ראסל שלושת ׳חוקי המחשבה׳:

 (א) חוק הזהות: ׳כל שהוא – הוא׳;

(ב) חוק הסתירה: ׳שום דבר אינו יכול גם להיות וגם לא להיות׳;

 (ג) חוק השלישי הנמנע: ׳כל דבר מן ההכרח שיהא או שלא יהא׳.

ביסוד מחקריהם עומדת אפוא ההנחה כי רק ממקום אחד ויחיד הסתלק האהוב, וכל מחלוקתם היא מהיכן: זה אומר ככה, וזה אומר ככה.

אני עצמי הולך בעקבות חשיבתו הגרמטולוגית של הפילוסוף היהודי־הצרפתי זיק דרידה. לפי שיטת הדקונסטרוקצייה מבית מדרשו של דרידה, פרדוקסים, סתירות ואפוריזמים הם המנוע הפרשני המרכזי בהבנת החשיבה האנושית. על כן אין בדעתי לסלק את הסתירות או הפרדוקסים, או להסתפק באי הכרעה בסוגיה העומדת על הפרק, אלא גדולה מזו אני מבקש – לאמץ את הקביעה ששתי התזות הסותרות מתקיימות בעת ובעונה אחת. לשון אחר, החוק השלישי הנמנע אינו נר לרגלי ואור לנתיבתי, ומכאן מקובל עליי כי המשיח הסתלק משני המקומות גם יחד בעת ובעונה אחת.

שבתי צבי נולד בק״ק איזמיר יע״א

והיכן נולד שבתי צבי ? לכאורה קלים הדברים ופשוטים. שלום קבע כי שבתי צבי נולד, כמוהו כהומרוס, בעיר איזמיר.״ הוא הסתמך בין היתר על הכומר הקלוויניסטי ההולנדי תומס קונן, שהגיע לאיזמיר בשנת 1662 כומר זה כתב בכרוניקה שלו על פרשת שבתי צבי, שהיא לדעת ההיסטוריון יוסף קפלן ׳מהימנה הרבה יותר מכל הכרוניקות שנכתבו בידי מחברים נוצרים ששהו בלבאנט באותם ימים,  כי שבתי צבי הוא ׳בנו של יהודי ממוריאה (Morea) אשר ישב בשעתו באיזמיר… ונוסף על ילדים אחרים הוליד גם את גיבור ישראל זה וקרא שמו שבתי צבי׳.

גם ר׳ ליב בן עוזר, שמש הקהילה האשכנזית של אמסטרדם, בן דורו של שבתי צבי, כתב, בשנים תע״א-תע״ח (1718-1711), את סיפור מעשה שבתי צבי, ׳בשרייבונג פון שבתי צבי׳. וכך כתב: ׳תחילה נכתוב מהיכן בא שבתי צבי ואיך התרחש כל זה: שבתי צבי זה נולד בשנת שפ״ד לאלף הששי בטוריקה בק״ק איזמיר הקרויה גם בשם שמירנא. אביו מרדכי צבי ממדינת מוריאה היה סוחר בתרנגולות וביצים ולאחר זמן נעשה סרסור לסוחרים בכל מיני סחורות׳.

אך לא נחה דעתי עד שערכתי מסע אישי לביתו של שבתי צבי באיזמיר, המכונה בלדינו בפי המאמינים קורטיג׳ו דה שבתי צבי. ביוני שנת 1996 התפרסמה במגזין התורכי ׳אטלס׳ כתבה ובה נאמר כי בביתו של שבתי צבי באיזמיר פועל בית חרושת לנעליים. רעד אחזני וצער גדול מילא את לבי למקרא הכתבה על שפלות מצבו של בית המשיח ועוררני לפעילות נמרצת למען הצל את ביתו של שבתי צבי.

ובכן היכן נמצא ביתו של שבתי צבי? בית זה נמצא, לפי עדויות שאספתי באותה נסיעה מפי מאמינים שבתאים באסתאנבול ומפי זקני איזמיר, בג׳ודריה (שכונת היהודים) שבמרכז העיר, סמוך לאגורה (Agora)  היוונית־הרומית, שהייתה בשימוש עד התקופה הביזנטית, ברחוב מסרליק באשי  Mesarlik Basi מול בית הכנסת ׳ביקור חולים׳. עמיתי ההיסטוריון ג׳נגיז שישמן ציין במאמר שכתב לאחרונה, בסיוע המאמין הנאמן ב׳ קפאנג׳י, כי בית זה היה מקום הולדתו של המשיח ועמד על הפעילות השבתאית שהתקיימה בו עד אמצע שנות העשרים של המאה העשרים. מן הראוי לציין כי רק לאחרונה נשאו מאמצינו פרי, ובין היתר בסיוע השגריר התורכי בארץ סרה אימת הבולדוזרים מהריסת בית הולדתו של שבתי צבי, וזכינו לכך שעיריית איזמיר גמרה אומר בשנת 2009 לשמר את בית הולדתו המשיח.

כללו של דבר, על סמך כל העדויות הקיימות העומדות לעיני החוקרים, כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ניתן לומר במידה רבה של ודאות כי מרדכי צבי, אביו של שבתי, הגיע לאיזמיר ממוריאה, כלומר מחצי האי הפלופונסי, כנראה מהעיר פטרס (Patras) כפי ששיער שלום, ששם הייתה הגדולה שבקהילות היהודים בפלופונסוס. מעיר זו היגר לעיר איזמיר, בירת הים האגאי, ובה נולד, כנראה בשנת 1626, משיח אלוהי יעקב וישראל שבתי צבי.

• למה כל-כך מלוכלך כאן, האם אלה היהודים שלנו, אבא?
• אנחנו הולכים לבית-מלון.

–           יופי, אנחנו הולכים לבית-מלון, איזה כיף!

• דיברתי כבר שמונה פעמים עם מנהל מלון המעבר הזה, והוא לא עושה כלום. לא איכפת לו שכל השירותים סתומים ומלאים צואה, אנחנו הולכים לבית־מלון.
• ביום, בשבת?
• בשבת.
• ניקח מונית ונסע,
• ניקח מונית בשבת בדרך לארץ ישראל,
• מה ? בתטואן לא נסענו בשבת?
• נסענו לים, אבל לא לישראל,
• בוא ילד, בוא נלך מפה, לפני שנהיה חולים מן הביוב הזה, ונגיע חולים לישראל.

– אני אוהב בתי-מלון.

דוד סַנַנֶס 1996

אני מאוד מודה לך על כל השאלות שאתה שואל אותי, אך איני יודע איך להתייחס אליהן, איני יודע אם זו הזדמנות בלתי רגילה להתמודד עם שלושים ושבע שנות חיי, או האם מדובר בפח שאתה טומן לי על מנת לכתוב עליי. השאלה הזאת תישאר כנראה פתוחה כי אני הולך לענות לך. אני רק מבקש שאם אתה משתמש בעניין הזה למען יצירותיך הספרותיות, שתעשה את הכול בעדינות, ובצורה כזאת שלא יזהו אותי. בכל זאת, אני מתחיל להיות דמות די חשובה במדריד והדבר יפריע לי מאוד.

נתחיל מן הילדות, מה אני זוכר, מה אני לא זוכר, מאחר ונולדנו באותה שנה ובאותו גיל גם עזבנו את תטואן היינו יכולים לצפות שזיכרונותינו יהיו דומים. אך לפי השיחות שהיו לנו לפני חודש בירושלים, ולפני כשנה, נראה שאין דבר יותר רחוק מאשר זיכרונותינו מתטואן. כפי שאמרתי לך אז, וגם הופתעת והופתעתי מן הדברים שכתבת בספרך ובשיריך, תמיד חשבתי שתטואן זה מקום שבו הילדים גדלים לבד. בלי הורים ובלי מבוגרים. אחרי שיחתי אתך בנושא אני מבין שזה היה עניין פרטי של הוריי, והוריי במקרה זה יותר אמי מאשר אבי, שהיה טרוד או בצורה זו או אחרת ברח אל תוך עבודתו וכמעט שאינו נראה בבית. אמי שהייתה ציירת בצעירותה גילתה שאין מה לפחד מאנרכיה טוטלית בבית, ורק העוזרת הספרדייה הנמוכה עם העין הפוזלת, פפיטה, שאתה בטח זוכר, הייתה נותנת לנו צורה כלשהי של סדר וגבולות. לכך התנגדה אמי בכל תוקף והריבים, עד כמה שזה נשמע לי מוזר היום, אמי ביקשה פחות גבולות. תמיד סיפרה על קשיחות אביה ובמיוחד על איך היא לא יכלה לזוז ליד השולחן. כל אחד והחוויות שלו, אתה מספר כל הזמן שהייתה לך ילדות קשה, אך אולי העניין הוא איך כל אחד מאתנו התייחס לאותו מצב, ואולי במרחק שמונה בתים המצב שלך היה מאוד שונה משלי. אני זוכר שכל יום רביעי הייתי בא אליך ואימא שלך הייתה הרבה פעמים עושה לכולנו אמבטיה ואחר-כך קוצצת את ציפורנינו, אני זוכר את זה כי פעם אחת היא הוציאה לי בטעות ציפורן שאחר-כך כאבה לי משך שבועות, בכל זאת גם זה לא נראה לי מצב טראומתי.

אבל על איזה טראומות אני מדבר, הרי עד שלא קראתי את שיריך ועד שלא דיברתי אתך לא הבנתי שהיה לי משבר בלתי רגיל כשעברתי מתטואן למדריד, חשבתי שהכול היה בסדר אבל נתקעתי כאן לפני ימים ולא ידעתי איך להמשיך, אתה יודע עד כמה קשה לי לכתוב מכתבים, אני דוחה אותם לסוף. אני זוכר את גיל חמש-עשרה כשאתה היית כותב לי עשרה מכתבים ואני הייתי עונה לך אחד. זה לא היה מפני שלא היה לי עניין בכל המוסיקה שעליה כתבת, אלא מפני שתמיד דחיתי את העניינים.

אז אולי נלך לשנה האחרונה. קודם כל הנסיעה לירושלים, לבר-המצווה של האחיין שלי. באתי לשם כמי שחייבו אותו, ואחר-כך דחיתי את חזרתי יום ועוד יום ועוד יום, ולא רציתי לזוז מירושלים, לא רציתי לנסוע עם כולם לאילת. זה היה הגילוי של ירושלים. אני לא זוכר בכלל שאמרתי לך בגיל שמונה-עשרה כפי שאתה אומר באחד מכתביך, שלהיות יהודי זה להתחתן עם יהודייה כדי שאבי לא ינשל אותי מן הירושה. אבל עצם הזיכרון שלך כבר אומר משהו על המצב היהודי שלי אז. אז והיום. השנה אבי נפטר גם, זה היה במידה מסוימת צפוי אבל זה תמיד קשה, הוא נפטר חודש אחרי חגיגת הבר־מצווה. וזה משאיר אותי עם הירושה, על אף שהרוב הלך לאמי, אבל אמי לא תנשל אותי ממנה גם אם אתחתן עם גויה. אבל לא רק שלא התחתנתי עם גויה אלא שעזבתי את הנוצרייה שאתה הייתי חבר משך שנתיים. זה היה בטח המפגש עם ירושלים, שם בבית-הכנסת עם התפילין, שם אמרתי לעצמי, הלו! דוד! דוד סַנַנֶס, זה אני, אני בית-הכנסת, בית-הכנסת אליו הייתי הולך בתטואן, קראו לו בית-הכנסת הצבוע, לה תפילה פִּינְטֵדָה, אני נכדו של דוד סננס הגדול, הנכד הראשון הנושא את שמו.

הייתי שם בבית-הכנסת יוחנן בן זכאי בירושלים, והייתי שוב הילד עם אביו הולך לחוּדֶרִיָה בשבת לבית-הכנסת הישן ומולי יושבים כל היהודים שלי, הנה בן שימול, וההוא הצולע משיח, וזה שתמיד היה רב כדי להיות מפטיר, שכולם קראו לו רבי מפטיר, כי בבית-הכנסת הצבוע היה אסור למכור את המקומות, זה היה הכלל של בית-כנסת זה, אחד משישה-עשר בתי-הכנסת, שכפי שידוע לך היה אסור להקים יותר בתי-כנסת בתטואן, זה היה פסק הלכה שיהיו רק 16, כי אם לא, היו גומרים עם בית-כנסת לכל יהודי, כל הזמן הריבים של שחרית של שבת, ואחר-כך הסיפורים של זה אמר כך וזה אמר כך, ללא סוף…

אז עם יוחנן בן זכאי חזרתי אל שורשיי, אל עצמי, וחודש מאוחר יותר כשאבי נפטר חיי השתנו. התחלתי ללכת לבית-הכנסת כל שבת, וכמעט כל יום, לומר קדיש, לקרוא את פרשת השבוע, להתחבר לאינטרנט לכל אתר שכתוב עליו יהדות, בצרפתית, בספרדית, ואפילו קצת באנגלית. שם גיליתי את הרמב״ם, וחיפשתי אחר-כך בתורה, קראתי שוב ושוב את התורה, חיפשתי את כל המצוות, ואני אומר לך לאיזו מסקנה הגעתי.

אני בעצם חוזר על הדברים שדיברנו בקיצור בירושלים לפני חודש, הגעתי למסקנה שהדבר הכי חשוב זה לבנות את בית-המקדש, מחצית המצוות שבתורה הרי קשורות בבית-המקדש. הגעתי למסקנה שבית-הכנסת זה לא בשבילי. הפתעתי אותך כשסיפרתי לך את זה. אני גם הופתעתי לשמוע שהגעת למסקנות דומות. האם אנחנו משוגעים, או האם זה נובע מכך שגדלנו באותה עיר, נולדנו באותה שנה, ועברנו תהליכים דומים? עניין אסטרולוגי?

הפסקתי כאן לפני יומיים וזה יכול להימשך כך שנים, אז אני שולח לך את המכתב וזהו. אני מקווה שלפחות עניתי על חלק מן השאלות. לי זה היה מעניין, אני רק לא בטוח שהצלחתי להעביר את הדברים. אני מאחל לך שנה טובה, ואני מקווה שילדיך ואשתך מרגישים טוב.

בברכה

דוד

רבי יהודה עוזיאל, חיבר — כנראה — ביאורים בתנ״ך ודרשות כי בם׳ עומר השכחה מר״א גאבישון יזכיר בשמו כמה ביאורים(לט),

(לג) עי׳ להלן בפרקין אודות ר״מ בן צור זה שלפי הנר׳ ברוד נפגשו יחד הוא זר״א סבע בהיותם בפאס.

(לד) ר״י סמברי בלקוטים צד 46 ועי׳ קורות היהודים בספרד צד 294. (לה) קייזרלינג, עי׳ מוצאי גולה צד 33—34.

(לו) ר׳ יצחק צבע ממארוקו בספרו קרני ראמים על פירש״י עה״ת (שאלוגיקי תקע״ב) כותב בסו״פ חיי שרה ״ראתה עיני לאבינו הראשון הגאון המופלא המקובל האלה״י כמוהר״ר אברהם צבע ז״ל בספרו צרור המר וכר, וכ״כ שם בכ״מ.

(לז) עי׳ בהקדמות ספריו.

(לח) עי׳ בהכרמל ש׳ תרכ״ד בהשרון נוי 26 ובמוצאי גולה שם,. ודברי הח׳ רוזאניש בס׳ דברי ימי ישראל בתוגרמה, צד 104, אינם ברורים.

(לט) ראה שם בעומ״ה בהדפים י״א ב. י״ח ב. כ״ט א. וב׳. ק״ג א. קי״ג א׳ וב. קי״ח א. ט״ל ג. ע״ט ג, צ׳ ג. ומשם דף קי״ח נראה כי ר״י עוזיאל זה

שם עוד יסופר כי בשנת :

ש"ב נלכדה העיר תלמסאן בידי עכו"ם ושפט ה' באותו הקהל בכל מיני שפטים רעים, ונהרגו ונשבו היהודים כמו אלף וחמש מאות נפשות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהלות הקדושות פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה עליהם, לרבוי השוביים וליוקר המעות יותר משווין, וקצת מהשבוים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו את נפשם ונלכדו אחר כך.

כי ישובי המקום שברחו שם מכרום לעכו"ם הבגידה שבגדו בם…וקצתם נתעצלו ולא ברחו ולא זזו ממקום עש שתפשום בידים, ובעת בואם לפני החכם הרב יוסף עוזיאל ז"ל יצא משפט מלפניו כי אותם שברחו ועשו יכלתם גם בחור וגם בתולה, הכל יוקדמו בפדייה ואותם שהועד עליהם שהתעצלו יתאחרו עד עת קץ.

השבי של יהודי תלמסאן, זה נזכר בדברי הימים לרבי יוסף הכהן , " וגם היהודים אשר היו בתלמסאן שם לרוב ניתנו לשלל בעת ההיא וימכרום לעבדים ולשפחות בחודש אדר ש"ג בארבע נכנפות הארץ מהם נגאלו באוראן ומהם נגאלו בפיס ומהם הלכו שבי בארץ ספרד טימירו דתם וכו…על פי זה נראה כח התנפלות הספרדים על תלמסאן הייתה בסוף שהת ש"ב ונמשך השלל עד אדר ש"ג.

על פי הסיפור הזה נתברר לנו כי נשאר רבי יוסף עוזיאל חי עוד עד שנת ש"ב, ובכן כפי מה שכתבנו עוד למעלה כי בשנת ש"ה כבר לא היה בחיים, יוצא כי גוע וימת בין שנות ש"ב – ש"ה.

רבי נחמן בן סונבאל, בא במשא ומתן של הלכה עם רבי צמח דטראן שהיה רב באלג'יר בדור הזה, וזה חלק לרבי נחמן כבוד גדול ויחשב לקטן מקטני תלמידיו הוא רבי נחמן, וכן אחדים מהרבנים שהזכרנו, והם רבי אברהם די ליאון רבי יצחק נהון, רבי שם טוב אמיגו, רבי שמואל חאגיז ורבי יצחק בן פישי חיברו – כנראה – איזה ספרים בביאורי תנ"ך

רבי אברהם אדריטאיל ידענוהו מספרו שחיבר לתשלום ספר הקבלה מהרבא"ד ושבו השאיר לנו זכרונות חקרים לקורות גדולי ספרד במארוקו בני דורו, וכפי שסיפר הוא בעצמו היה אז בשנת הגירוש כבן עשר שנים, ובפאס למד לפני רבי יעקב לואל המגורש מפורטוגל.

ובשנת ר"ע בהיותו בן כ"ח שנה חיבר ספרו ההוא אשר שב בשנת רפ"ה וישת עליו נוספות שהם לא נראו אלינו. בשנת רפ"ו מצאנוהו כבר נמנה בין רבני המגורשים בפאס, וכפי שזכרנו כי מת רבי אברהם אדרוטאיל לפני שנת ש"ה, נדע אם כן כי חי בערך ששים שנה פחות או יותר מעט.

רבי אברהם עוזיאל, נזכר בכבוד גדול בתשובת הרב שמעון דוראן, לבנו של רבי אברהם, רבי יצחק עוזיאל הנזכר בדור שאחר זה. שם יאמר ולאבותינו הקדושים אראלים ותרשישים…למקחוק שמענו…כלם יעידון יגידון כי אברהם ע"ה הנערב אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק….

ומדברי רבי שמעון דוראן שם מבואר רבי אברהם עוזיאל עם רבני פאס החליפו שאלות ותשובות עם רבני אלג'יר ויהי שם רבי אברהם עוזיאל ביחוד נערץ אצלם ביותר. גם רבי אברהם גבישון שהיה מגולי ספרד באלג'יריין היה ידי ורע לרבי אברהם עוזיאל ויחליף אתו תמיד מכתבים ושירים שבם הרבה לספר בשבחו של רבי אברהם עוזיאל ויפזר לו כבוד ויקר. לדוגמא נציג את החרוזים האלה שכתב לט רבי אברהם גאבישון לרבי אברהם עוזיאל.

הן דבר רוח קדושה בך גבור. ערבי נבואות וחזונות החלום

קומה עבור לפני מתי חכמה לשר, ולפה היה להם ואת עדים בלום.

ולפי הנראה שחבר רבי אברהם עוזיאל איזה ספרים שנאבדו כבר.

רבי יחייא בר אברהם בן חמו, הוא יצא בסוף המאה השלישית או אולי בתחלת המאה הרביעית מפאס, ויעבור דרך עיר וורליגאן ( העיר הזאת נזכרה בספר הקדוש לראב"ד ובאבן עזרא כי הייתה ידועה בימיהם לעיר של קראים ) דרומית מזרחית למרוקו ומשם יצא וילך לו עד לעיר ויניציא ששם מצאנוהו אחרי כן מגיה את ספרו הטורים שנדפסו שם בשנת של"ד – 1574.

45 – עיני אדם לא תשבענה

מספרת פריחה סוסן

פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר בן ־עמי.

עיני-אדם לא תשבענה

אדם אחד היה מחוסר עבודה והחליט להתאבד. אך הוא לא רצה לתת פתחון פה לבריות שיחשבו, כי הרג את עצמו, ולכן התגייס לצבא והיה תמיד נחלץ לשורה הראשונה, כי רצה להיהרג. ואולם רצה הבורא והחייל נשאר בחיים עד שהוא נעשה מפקדו העליון של כל הצבא.

יום אחד ישב יהודי חכם ליד המפקד, ושניהם היו נתונים בשיחה עמוקה. בתום השיחה רצה המפקד לנעול את נעליו, אך נעלו לא עלתה על רגלו׳ אם כי בבוקר הוא נעל אותה והיא היתה מתאימה וטובה. שאל המפקד את החכם היהודי לפשר הדבר.

• האם נודע לך היום דבר מה מיוחד ? — שאל היהודי.
• כן. נבחרתי למלך.

אני שמח מאוד ומברך אותך על הבשורה הטובה — אמר היהודי. — כתוב אצלנו: ״שמועה טובה תדשן עצם׳, לכן לא יכלה הנעל לעלות על רגלך.

יצא המפקד, שעלה על כיסא המלוכה, לכבוש את העולם. ואמנם׳ ההצלחה האירה לו פנים והוא הצליח בכיבושיו. אפילו את ירושלים כבש. הוא שלט על כל עמי העולם, והיהודים בכלל זה.

יום אחד הלך המלך לראות את החכם היהודי. בבואו אליו, שאלו:— אתם, היהודים, טוענים שקיים עולם אחר נוסף על העולם הזה. עז רצוני לראות את העולם האחר.

• כל הרוצה לראות את העולם האחר יכול ללכת לראותו — ענה החכם היהודי.
• והרי אינני מכיר את הדרך.
• צא לדרך ותשתמש בסימנים שאני נותנם לך — יעץ החכם למלך.

גייס המלך את חייליו, אסף את כל ממונו ויצא לחפש את העולם האחר. הוא עבר במדבריות, בימים, ביערות־עד, ותמיד ציווה על חייליו!—אם תראו משהו מוזר הודיעוני על כך.

הרימו החיילים את עיניהם לירח וראו אורות מהלכים בשמים. גם המלך ראה שביבים באוויר ומצא את עצמו ניצב מול שומר הפתח. אמד המלך לשומר:— הרשני נא להיכנס. השומר ענה בשלילה.

התעצבן המלך וביקש להיכנס בכוח. אך כאשר הרים את ידו כדי לדחוף את השומר המפריע לו, נשארה ידו תקועה במסמר, ולמלך לא היתה אפשרות להזיזה.

אמר לו השומר:— אילמלא היית מלך מפורסם, היית רואה מה היה קורה לך.

אז נזכר המלך בסיסמה של החכם היהודי. הוא אמר את הסיסמה לשומר, וזה נתן לו צלחת זהב, אשר יהלומים משובצים בה.

אמר המלך:— אם אראה צלחת זו לבריות, הם יצחקו לי. הרי עושרי עולה בהרבה על ערכה של צלחת זו. שם המלך את הצלחת על כף אחת של המאזניים כדי לשקול אותה, והנה הוא רואה שהכף אינה עולה. כל מה שהוא שם על הכף השנייה — כסף, זהב ויהלומים — אינו מוריד אותה. הצלחת שעל הכף הראשונה כבדה יותר מכל הכסף. תמה המלך והלך אל החכם היהודי לבקש את פשר הדבר. הביט החכם בצלחת וראה בה זוג עיניים. הוא הראה אותן למלך ואמר לו:— תשים בצלחת מעט עפר על העיניים.

עשה המלך כן, והנה עלתה כף־המאזניים, שעליה היתד. הצלחת, כי חזר אליה משקלה האמיתי.

• מה פשר הדבר ? — שאל המלך.

ענה החכם היהודי!— כתוב אצלנו: ״עיני אדם לא תשבענה״. וזאת כל עוד העין חיה ופקוחה בעולם הזה. לא כן בעולם הבא. אין האדם יכול להראות את עצמו חשוב אחרי המוות, כאשר העפר מכסה את העיניים.

• אכן, רק אדם זכאי יש לו חלק בעולם הבא — הודה המלך לחכם היהודי.

אָגוֹפּ והלגיונרים

היה זה באותם ימים שחורים ליהודים כאשר בעקבות השלטת חוקי־נירנברג, לא זו בלבד שנשללו מן האומללים כל זכויותיהם האזרחיות, אלא אף ניטל עליהם לענוד את הטלאי הצהוב על דש בגדם ולהסתגר בבתיהם עם שקיעת החמה.

היו אלה ימים עצובים גם לאלה שאינם בני־ברית, ושרק דמו ליהודים בהופעתם החיצונית. אגופ היה אחד מאלה.

לילה אחד לאחר תחילת העוצר היהודי, איתרע מזלו לעבור בסמטת בית־הכנסת. לפתע הגיחו מולו שני לגיונרים והחלו להתעלל בו על שהעז לשוטט ברחוב בזמן העוצר, וגרוע מזה, על שלא נשא על דש בגדו את הטלאי הצהוב.

המסכן התחיל למחות באמרו שאין הוא יהודי כי אם ארמני. ״הסתכלו בתעודת־הזהות שלי ותשתכנעו.״ ״כבר ראינו תעודות מזויפות!״

״אם־כך הסתכלו על הצלב שאני נוהג לענוד תמיד מתחת לכותונתי!״ ״למי אתה מנסה למכור מעשיות. לא די בכל מה שעשית, עוד יש לך החוצפה לשים לקלס את סמלה המקודש של הנצרות? קדימה לתחנת המשטרה! עוד תראה מה יקרה לך, אדוני הארמני!״

הבהילו אותו השניים אל תחנת המשטרה, הציגוהו בפני הקצין התורן וסחו לו את שאירע. אגופ המסכן חזר ומחה והוציא שוב את הצלב בתקוה שהקצין, בתור אדם מעשי, יעמידם על טעותם ויניח לו ללכת לדרכו. הקצין אכן הוכיח עצמו כאדם מעשי.

״ובכן אגופ, שמע, אם באמת ובתמים אתה ארמני ולא איזה משה מסכן, פתח במחילה את מכנסיך ונראה את ההוכחה.״

אגופ לא חיכה שיחזרו על הפקודה ומיהר לפשוט את מכנסיו. הקצין ושני הלגיונרים פרצו בצחוק. נד אז אגופ בראשו וסח לעצמו: ״ריבון העולמים, לאיזה ימים הגענו! כאשר נותנים יותר אמון באיבר שלי מאשר בישו עצמו!״

AGOP I LOS IEGIONERES

Era en akeyos dias de apretó para los djidios, cuando por las leyes de Nuremberga los dezgrasiados no solo ke eran privados de todo dirito sivil, ma eran ovligados de yevar la estreya amariya en sus rever i arecojersen en caza al esconder del sol.

Eran dias tristes i para akeyos nodjudios, ke por afito tenían la asemejansa fizica de un djidio.

Agop era djustamente uno de eyos

Una noche, despues de la ora djudia, le afito de pasar por la caleja del cal. Súbito enfrente le salen dos legioneres i lo ampesan a maltratar siendo ke tuvo la uzadia de caminar por las cayes en ora defendida i por de mas sin el saday en su pecho. El povereto ampeso a protestar diziendo ke era ermeni i no djidio:

• Mira mi carta de identitad i vos convenseres.
• Ya tenemos visto cártas falsas!
• Entonsez, mirá este cristo ke yevo siempre debaso de la carniza.
• Ke mos vas contando bamyas. No abasta todo i de tener el tupe de burlarte con el sinyal de nuestra devosion cristiana! Hayde con nozotros a la polisia i veras loke te acontesera ayi, sinyor el ermeni!

A rimpuáones lo truseron a la polisia i lo prezentaron al ofisial de servisio contándole lo acontesido. El povereto de Agop de nuevo ampeso a protestar i de nuevo kito el cristo, creendo ke el ofisial como persona pratica entenderá el embrolio i lo desara irse a su camino. El ufisial en verdad se amostro mas pratico:

• E bien Agop – dize – si en verdad sos ermeni i no un despresiado Mose, amostramos tu miembro!

Agop no áspero ke se lo digan sigunda vez i se apresuro por kitarlo enmedio. El ufisial i los dos legioneres explodaron en rizas. Entonsez el povereto de Agop se diso entre si:

Patrón del mundo, en ke dias vinimos! de dar mas crédito a mi miembro, ke al cristo el mizmo!

מנהגים שונים בתשעה באב

כלי בישול

ביום תשעה באב, נהגו הערבים להביא לשכונת היהודים, כמה סוגי כלי־ בישול מחרס, זעירים כגון: סירים, קדרות, כדים, תנורים והכל מחרס והיהודים רכשו את הכלים האלה עבור בנותיהן הקטנות בתור צעצועים משום שהיו מאוד אהובים עליהן, אף־על־פי שבפורים זכו הילדים בצעצועים מסוג שונה, צעצועי ט׳ באב היו מאוד עדיפים ורצויים יותר. הילדות שיחקו ובשלו בכלים האלו יחד עם בנות השכנים.

נוסף לכלי בישול אלה, הביאו הערבים ביום תשעה באב, שני סוגי כדי חרס מיוחדים לשתיית מים. לא היה בית יהודי שלא היה קונה את הכדים האלה הנקראים בערבית־יהודית: אחד בשם ״.אל-ג'רראף "  והשני " אל-קללא ". הקדרים הערביים נהגו לצייר על הכדים הללו כל מיני ציורים בעיטרן שחור הנקרא: " אל-לאטוך ". את העיטרן הזה נהגו להוסיף אותו למים והוא נתן למים טעם טוב, שיפר וסינן אותם, במיוחד בחודשי תמוז־אב החמים.

משחק הקלפים

כמו בפורים, כן גם בתשעה באב היו אנשים ריקים שנהגו לשחק בקלפים.

עוד מתחילת חודש תמוז, היו מתארגנות כנופיות כנופיות של אנשים פשוטים וחסרי מעש, מתכנסים בבתים פרטיים, כל ערב אצל אחד מחברי הכנופיה ומשחקים בקלפים, לפעמים עד אור הבוקר ובסכומים די רציניים.

מקור מנהג זה אינו ברור דיו, יש אומרים כי הוא ״פירור מהשבתאות״, משום שתנועה זו ביקשה אז, להפוך את יום תשעה באב, ליום ששון ויום טוב ליהודים. ראוי לציין, כי ראשי הקהילות והרבנים לא ראו בעין יפה את המנהג הנלוז הזה של משחק הקלפים וגינו בכל לשון של גינוי את מארגני המשחקים וייחסו אותם לאנשי שולי החברה.

פתגם יהודי עממי נפוץ במרוקו, מגנה גם הוא, את כל משחקי הקלפים בחודשי תמוז־אב, במטרה לעשות רווחים קלים בתשעה באב, וגם אלה שעושים מלאכה ביום זה ואומר: " פלוס איכה ומי כמוכה, מא פיהום חת'א ברכה "

תרגום: ״מעות איכה ומי כמוך, אין בהם שום ברכה״.

הערת שלי א.פילו. יש לזכור שהמנהגים המוזכרים לעיל, הינם במקורם בעיר מקנאס, ולא בהכרח נהוגים בשאר ערי מרוקו , למשל, את הכדים הקטנים בקזבלנקה, קיבלנו בחול המועד של פסח….לא זכורים לי משחקי קלפים בט' באב, והפתגם האחרון, נאמר על מי שעובד באותם הימים, בפורים ובט' באב….

רכיבה על חמורים

מנהג מוזר קיים בכפרי האטלאס. ביום תשעה באב, בעוד האמהות נמצאות בבתי העלמין ומקוננות ליד קברי יקיריהן, יוצאים הבנים הצעירים ומתחרים ביניהם ברכיבה על חמורים סביב בית הקברות. משערים שזה רמז לקלגסי רומי, בהתקיפם את ירושלים.

מנהג דומה קיים גם בכפר מסלאתא, אחת הקהילות העתיקות ביותר בארץ לוב, שם היו הנערים רוכבים על חמורים ביום ט׳ באב, משעות הבוקר ודוהרים עליהם במשך כל שעות היום. משערים שמנהג זה קשור עם האמונה שהמשיח נולד ביום תשעה באב אחר הצהרים והרכיבה על חמורים רומזת ״למשיח העני ורוכב על חמור״ ובפסיקתא, אמר אביי: אין משיח בא אלא בתשעה באב לפי שקבעוהו אבל בזמן זה, ועתיד הקב״ה לעשותו יום טוב שנאמר: והפכתי אבלכם לששון (ירמיה לא, יב) .

ובתוניסיה: כמה מיהודי תוניס היו מושחים בליל תשעה באב את פתח ביתם ואף את ידיהם בשום, כדי להרחיק את העקרבים. יסוד המנהג הזה, הוא באמונה, כי העקרבים יוצאים מחוריהם דווקא בליל תשעה באב.

ברית מילה ביום תשעה באב

נהגו למול ביום תשעה באב אחר תפילת שחרית, בסביבות שעה אחת אחר הצהרים ויש שעשו את הברית רק אחרי תפילת מנחה בשעה חמש בערך.

הנולדים בחודש אב זכו לשם מנחם ובמיוחד מי שנימול ביום ט׳ באב, משום שלפי האמונה, המשיח נולד ביום ט׳ באב. לכבוד אליהו בעל הברית, לובש אבי הבן את בגדי שבת לפני הברית, וכמוהו עושה גם הסנדק.

שעת הנחמה ומנהגים שבתאיים

החל משעה שלוש אחר הצהרים, האבל מתחיל לפוג ובמקומו באה שעת הנחמה. הנשים נהגו לכבד את הבית, וכן את הרצפות ולהתחיל בהכנת העוגות. בזמנים קדומים, אחרי תפילת מנחה, נהגו הנשים לסייד ולהעביר קו של סיד בצבע כחול, סביב הקירות הפנימיים של הבית ועל הפנלים של הבית.

בקרב הגברים, היו שנהגו ללבוש בגד חדש בערב אחרי הצום, וזה לכבוד משיח בן יוסף, שלפי האמונה נולד ביום תשעה באב בערב.

בתוניסיה היו שנהגו לגזור אחרי־הצהרים בד לבגדים חדשים או כלים חדשים והיו אף שמסיידים את בתיהם, בתקווה ובאמונה כי יום האבל ייהפך לעתיד לבוא ליום של שמחה.

הערת המחבר : ״הדבר נתהווה בזמן שבתי צבי, משיח השקר… שאחזו את הרצועה מן האמצע, ועשו חצי יום הראשון תשעה באב והשלימו התענית, ועשו ממתקים לסימן שמחה״ ראה: נוהג בחכמה, עמי רמז_; אוצר המכתבים, ח. ב. אלף יח: בעיר תלמסן שבאלג׳יריה, נהגו בסעודת הלילה של פתיחת הצום, לשחוט בקר ולאכול בשר והיו גם משפחות שנהגו ללבוש בגד חדש בשעת מנחה של יום ט׳ באב,- הגיד מרדכי, מנהגי לוב עמי 326 : אחרי מנחה, הקצבים היו נוהגים לשחוט בהמות עבור האוכלוסיה היהודית. הבנות שלהם נהגו לשטוף את הבית אחר חצות היום, וכן את הכלים ובליל מוצאי טיבאב נהגו יהודי לוב לשחוט תרנגול לכל אחד. על הפיכת ט׳ באב ליום טוב, ראה: נר המערב, פרק יא, עמי קנה, ציצית נובל בהרבה מקומות. א27) ילקוט המנהגים עמי 516.

עוגות תשעה באב

לפתיחת הצום נוהגים יהודי מרוקו להכין הרבה עוגות, במיוחד שני סוגי עוגות שכל משפחה חייבת להכין. אחת בשם " לחלווא דזנזלאן "  ־מין ממתק (nougat) מיוחד עשוי מתערובת של זרעוני פשתן ושומשום חום, קולים את שניהם, אח״כ מוסיפים להם סוכר, מעט שקדים, מטגנים את הכל בתוך מגש שטוח . לאחר שהממתק טוגן היטב, חותכים אותו לריבועים קטנים ומחלקים לבני הבית. הממתק השני נקרא " לחלוואה דלעזין "  . להכנתו משתמשים בקמח, ביצים ומטגנים בשמן. אח״כ שופכים סוכר נוזל על הממתק שנתקבל וגם אותו חותכים לריבועים. מנהג זה הוא גם כן שריד מהשבתאות.

לחריוא

מלבד העוגות, נוהגות עקרות־הבית, עד היום בארץ, להכין מרק מיוחד לפתיחת הצום, בשם יילץז\־יץ־^־יי, זהו מרק מאוד סמיך, חמוץ וגם מאוד טעים.

סוף המאמר " מנהגי ט' באב " מאת רפאל בן שמחון, מתוך הספר " יהדות המגרב "

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

חידוש העלייה מצפון אפריקה בשנת 1954.

השפל בעלייה הגיע לשיאו בשנת 1953 : הנהלת הסוכנות תכננה עליית 60.000 יהודים – אך בפועל עלו 11326 בלבד. בשנה זו ירדו מהארץ 7095 יהודים. אם נקזז את הירידה מהעלייה, " התעצם " היישוב היהודי בארץ ב- 4231 יהודים בלבד.

תחילתה של שנת 1954 לא בישרה גידול בעלייה , וזאת מאותם טעמים ידועים, כפי שהסבירם ראש מחלקת העלייה. יצחק רפאל " שערי מזרח אירופה נשארו נעולים ; יהודי מערב אירופה ואמריקה אינם רוצים לעלות ; ועליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה – נבלמת בגלל הסלקציה.

במקביל הגיעו לממשלה ולהנהלת הסוכנות הדיווחים על החמרת מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו בחודש מאי 1954 נערך דיון ב " מוסד לתיאום " על חידוש העלייה מצפון אפריקה. ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע להעלות 30.000 – 40.000 יהודים ממרוקו ומתוניסיה ובעיקר מכפרי הדרום ששם הסכנה מרובה.

על מנת להדגיש את ריחוקם, בדידותם וסכנתם של יהודי הכפרים סיפר על אותו מקרה, שבו נרצחו 12 משפחות יהודיות – אך הידיעות על כך הגיעו לארץ רק כעבור שלושה חודשים ! לכן הציע שרגאי להעלות ולחסל כפרים שלמים ללא סלקציה ובסיוע של הג'וינט. עוד הוסיף כי, אם תתקבל החלטה להעלותם היום, לא נוכל לבצע זאת לפני מחצית השנייה של 1955 בשל בעיות ארגון וקליטה.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, סיפר כי לפני חודשיים – מרץ 1954 – ביקר במרוקו ונוכח לדעת כי היהודים שם מרגישים שהמצב המדיני מתערער, ושדוחקים אותם מפרנסתם. כן אמר שיש לפתור את בעיית איחוד המשפחות : נערים מצפון אפריקה, שעלו בעליית הנוער וחלקם אף שירת בצבא, מדברים כל הזמן על עליית הוריהם, ויש לתת לכך פתרון.

לעניין איחוד המשפחות התייחס לוי אשכול, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות : " אני רוצה להגיד באופן ברור וגלוי : איננו מעוניינים בהורים, אם זכינו משהילדים כאן ואפשר לדחוק את הבאת ההורים צריך לעשות זאת "

גיורא יוספטל, הגזבר, וראש מחלקת הקליטה, התנגד להחלטה על חידוש העלייה מצפון אפריקה. הוא ביקש ששרגאי, היוצא לצפון אפריקה, יכין " דין וחשבון " – ורק לאחר מכן יוחלט ; שכן אין אנו רוצים להכניס חולים לארץ.

ראש הממשלה ושר הביטחון, משה שרת, סיכם את הדיון :

יש לעשות מאמץ לחידוש העלייה מצפון אפריקה, אין לעשות זאת בחופזה ובקלות דעת, אלא לאחר הכנה רצינית. שרגאי יכין סקר סוציאלי ורפואי בסיורו שם, ואנו נמתין לתוצאות הסקר.

הנה כי כן, גם כשקיבל ראש הממשלה דיווח על רצח משפחות יהודיות – לא נחפז……….

בדיון ב " מוסד לתיאום " ביוני 1954 השתתף גם יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, ולדבריו : לגבי מרוקו אין מצב של צורך בהגירה המונית – אם כי יש לחץ גלוי של טרוריסטים כנגד היהודים. ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות היהודי, מ' גרוסמן, טען כי שרגאי, הנמצא בצפון אפריקה, אישר לחסל שני כפרים בדרום תוניסיה ולהעלות משם את 200 היהודים ; וכי הנהלת הסוכנות אישרה לשרגאי לחסל עוד שישה כפרי בדרום תוניסיה והעלות את 400 היהודים מכפרים אלה.

אלא שכאן התערב ראש הממשלה, משה שרת, והחליט לא לאשר העלאת 400 היהודים הללו, בהדגישו שהחלטות הסוכנות הן המלצה בלבד ל " מוסד לתיאום ". עוד הוסיף שרת : איננו יכולים להתיר את הרצועה לגמרי. אנחנו  יכולים לרפות אותה. אנחנו לא יכולים להתירה. כי כל מקרה ומקרה זה אחר כך זוועה…………..הייתי עומד על כך להכניס הגבלה של משוגעים ומחלות כרוניות.

אני בעד זה לשים הצידה את חוקי הסלקציה במקרה זה. אף על פי כן למה להעלות אנשים אם יגוועו פה. מוכרחים קצת להתאכזר בעניין זה. מדינת ישראל אינה מוסד צדקה, זה מפעל של בניין. 

במליאת הסוכנות היהודית נערך ביולי 1954 דיון בנושא " הדין וחשבון " של ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, שחזר מסיורו מצפון אפריקה. שרגאי הציע להעלות מצפון אפריקה בשנת תשט"ו – מאוקטובר 1954 עד ספטמבר 1955 – 22.000 עולים לפי כללי הסלקציה ; 25.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה ללא סלקציה, אך בסייגים  הבאים.

1 – אין להעלות משפחות שלמות חולות, שאין בהן אף מפרנס.

2 – אין להעלות חולי רוח וחולי שחפת פתוחה, אם אין מובטח להם מקום בארץ. חולים אלה יועברו לערים במרוקו ותוניסיה ויטופלו ויומומנו על ידי הקהילות היהודיות והג'וינט.

עוד סיפר שרגאי, שנפגש עם אנשי השלטון הצרפתי במרוקו, ואלה אמרו לו שעומדת להתחיל סערה, והיא תפגע בראש וראשונה ביהודים, משום שהם לויאליים לשלטון הצרפתי, ומשום שהם נושאי התרבות והמסחר הצרפתיים. לגבי היהודים יושבי הערים, כל זמן שהצרפתים יישארו בצפון אפריקה, לא צפויה להם סכנה ; אך על הכפרים מאיימת סכנת השמדה. עוד הוסיפו הצרפתים : " או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך כל זה חייב להתבצע ללא פרסום ".

גם השלטון הצרפתי, לדברי שרגאי, צפה אפוא סכנת השמדה ליהודי הכפרים בדרום מרוקו, ואך היו מוכנים לסייע לסכל סכנה זו – אך מסתבר שמדינת ישראל לא הייתה מוכנה לכך !………יושב ראש הנהלת הסוכנות בניו יורק, נחום גולדמן, אמר, כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו – אך לא ניתן להרים קול צעקה, משום שהצרפתים יכעסו. על כן הציע גולדמן להתייעץ עם ראש הממשלה – משה שרת.

יושב ראש ההנהלה הירושלמית, ברל לוקר, תמך בדעתו של גולדמן. גיורא יוספטל הציע להקים " חוליות מיון " ולשולחן למרוקו ותוניסיה, על מנת שיכוונו את העלייה מהאוניה להתיישבות. כן הציע לפנות ליהדות אמריקה שתתרום כסף לעלייה זו : ומאחר שליהדות אמריקה אין יחס חם ליהודי צפון אפריקה כמו יחסם ליהודי מזרח אירופה, הציע יוספטל שפעילים מצפון אפריקה ייפגשו באמריקה עם פעילים ציונים, ויסבירו להם את חומרת המצב.

ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן, הגיב על הצעת יוספטל :  " איך אפשר לפנות ליהודי אמריקה ולבקש מגבית, והרי יהודי אמריקה יגידו על מה הצעקה ? אתם צריכים להעלות 3.000 יהודים בחודש, והרי יש לכם תקציב של 111 מיליון לירות. מדוע אתם צריכים אותנו ?

ומשה קול אמר : נעשה עוול גדול ליהדות מרוקו וצפון אפריקה הפצנו מסביב ליהדות זו אגדות, היא יהדות של סכינאים וכדומה. אלה שביקרו במקום יודעים שסוג זה הוא מיעוט שאינו ניכר ביהדות זו. היהדות ברובה הגדול היא יהדות חיובית שיכולה להביא ברכה, ועלינו לתקן את העוול הזה על ידי פרסום השיגי יהדות זו במושבים, קיבוצים ובמוסדות, ולהראות שיהדות זו נקלטה באופן קונסטרוקטיבי.

לבסוף החליטה מליאת הסוכנות להקים " חוליות מיון " ולהביא את הצעת שרגאי לדיון ב " מוסד לתיאום ". כן החליטה שלמפרנס יהיו עד חמישה מנלווים ; ואם למשפחה יש יותר מארבעה ילדים, יעלו הילדים " העודפים " דרך עליית הנוער.  הצעת שרגאי להקלות בסלקציה לכפרי מרוקו ודרום תוניסיה נתמכו על ידי יהודה ברגינסקי ומשה קול ; התנגדו לה שני יושבי הראש, נחום גולדמן וברל לוקר, וגיורא יוספטל.

הפעילות הרוחנית והתרבותית.

יוצאי ספרד ופורטוגל, שהגיעו לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העות'מנית, מצאו שם קהילות ותיקות, בעלות נכסי תרבות משלהן. אף על פי כן, העוצמה והמהירות שבה פעלו להנחיל את מורשתם הביאה לכך שעד מהרה  – בתוך תקופה של פחות ממאה שנה – הטעימו בתוכם את רוב יושבי אותן ארצות. כמה סיבות יש לפריחה זו.

ראשונה שבהן היא העובדה, שמספרם הגדול של הבאים גרם לכך, שהם האפילו בתוך שני עשורים על כל יושבי הקהילות הקודמות באימפריה העות'מנית – ללא מחוזותיה המזרחיים, אותם כבשה רק בשנת .1516

ההגירה המקיפה לבדה לא היה בה די. גורם מרכזי אחר היה רצונם העז של המהגרים לשמור את מורשתם הקסטיליאנית והפורטוגלית. הם חשו תחושה של ייעוד ושל שליחות לחַיוֹת את מורשתם הנכחדת בספרד. הם ראו עצמם כ " אנדלוסים " וכ " ספרדים ", ואת מורשתם הדתית, הרוחנית והתרבותית כמיטב המורשת היהודית. אסון הגירוש, השמדות והאובדן דחפו את הניצולים לפעילות חינוכית ויצירתית נרחבת. הם היו גאים במורשתם, בייחוסם, וביצירתם. מנהיגיהם אף תבעו לעצמם ייחוס של אצולה מבית דוד. לפי הכרתם : מנהגיהם הם המנהגים הקדמונים הראויים והמיוסדים על אדני ההלכה ; חכמיה בספרד, שהורו להם הלכה, הם מיטב החכמים ; נוסח תפילתם – המשובח והנאה בכל הנוסחים. ממילא, כל שהיה עליהם לעשות הוא לחַיוֹת את כל אלה ולבנות את " ספרד " מחדש בארצות גלותם.

ואכן, יהודים אלה השקיעו מאמצים אדירים בהקמת מערכת חינוך ציבורית ופרטית. במערכת זו הם דאגו לחנך את ילדיהם בלשון השגורה בפיהם ( ספרדית יהודית ), דאגו לממן מערכת זו עבור חסרי היכולת וסיפקו את מיטב המורים והאמצעים לאלה שידם השיגה הוראה פרטית. כחלק ממערכת זו אפשר לראות את הפצת הכתבים על ידי הושבת מעתיקים להעתיק כתבי יד , בסלוניקי למשל, על חשבון בעלי הון ; הקמת ספריות ציבוריות של כתבי יד וספרים נדפסים לשימוש החכמים והלומדים. מימון בתי ספר וישיבות מכספי הציבור ובתמיכת עשירים, בכל רחבי האימפריה, ובפרט באיסטנבול, בסלוניקי, בצפת בקהיר ועוד, ועידוד הדפוס.

נמצא, שקודם לכל גרמו המימון והתפוצה הרחבה של הכתבים לתפוצת הידע והלימוד. ואכן, מהפיכה של ממש מתרחשת במאה ה-16 בקרב חכמים אלה. הדפוס והתפשטותו הם בלי ספק מן הגורמים המרכזיים בתהליך זה, אך ברור שללא הנכונות להקים את בתי הדפוס באיסטנבול ובשלוניקי ( וכן גם באדירנה ובצפת ) ולממנם, כל זה לא היה מתרחש. בראש וראשונה נוצר כאן מפגש בין מספר גדול של חכמים ואינטלקטואלים, מלומדים בתחומים שונים, שבעבר ישבו מנותקים זה מזה במקומות קטנים, ועתה, אחר הגירוש, הם מתיישבים יחד במרכזים עירוניים גדולים. עצם המפגש ביניהם יוצר תסיסה וחידוש, ואילו הכתבים שהביאו עימם מגלים ביניהם עולמות של יצירה שכלל לא הכירו, כיוון שבעבר ספרייתם המצומצמת ( ספרייה שרובה כתבי יד ) לא הכילה גופי יצירה נכבדים של התרבות היהודית והכללית. בחברה זו נוצר גם לחץ חברתי על בעלי היכולת לקנות את הספרים ולממנם, גם אם לא השתייכו לשכבת האינטלקטואלים. גורם אחר שהביא לתסיסה התרבותית היה העובדה, שעל אף שכל קהל היה לו חכם משלו, היו מתמודדים מרובים על כל משרה. אלה ביקשו להוכיח את יכולתם וסגולותיהם, והדבר עורר מתח וחשש מתמידים מפני הביקורת. המספר הגדול של החכמים בקרב המהגרים לאימפריה נתן ללא ספק את אותותיו בדמות החברה הספרדית במאה ה-16 כבר מראשיתה.

לאחר מכן תופעה זו גוברת עקב הפעילות החינוכית האינטנסיבית, ושכבת החכמים מתרחבת עוד יותר. העשירים ובעלי היכולת נהגו לממן את תלמידי החכמים שלא הצליחו להיקלט במישרות קהילתיות ולא השכילו להתפרנס מעסקיהם. ואילו במערכות הקהילתיות נצרו מישרות מרובות כתוצאה מהפיצול הקהילתי ומהעובדה שלעל קהל היו חכמים משלו.

בדיקת כלל הספרים שנדפסו באימפריה ובערי איטליה על ידי מחברים יהודים בני הזמן במאות ה-16 וה-17 מעלה, שרובם המוחלט של הספרים הללו נכתבו בידי יוצאי ספרד ופורטוגל באימפריה העות'מנית, ומקצתם על ידי חכמי איטליה וצפון אפריקה.

יצירה עניפה זו מקיפה את כל תחומי ההלכה, הפרשנות, ההגות והספרות העברית. בתחומי ההלכה פעילים במאה ה-16 אישים כרבי יוסף טאיטאצאק, רבי יעקב בירב, רבי יוסף פאסי, רבי יוסף קארו, רבי חיים אבן יחייא, רבי אברהם בּולָט, רבי יעקב ורבי לוי אבן חביב, רבי שלמה סירילייו, רבי דוד אבן זמרא, רבי משה אלשקר, רבי יוסף בן לב, רבי יצחק אדרבי, רבי שמואל די מדינה. רבי אברהם די בוטון, רבי אליהו אבן חיים, רבי שלמה הכהן, רבי בצלאל אשכנזי, רבי מאיר גביזון, רבי יום טוב צהלון, רבי חיים שבתי, רבי יוסף בן עזרא ואחרים

במאה ה-17 פעלו, רבי אברהם מונסון, רבי יוסף מטראני, רבי יוסף ורבי אברהן הלוי, רבי ישועה שבאבו, רבי יהוסף מֵלִירֵיאָה, רבי שמואל עדילה ורבי יהודה רוזאנס אחרים. כמו כן פעלו חכמין בני משפחות, די בוטון, די טראני, בית הלוי, ששון, נחמיאש, בנבנישתי, אבן עזרא, אבאיוב, חביב,  אלמושנינו, גלאנטי, אלגזי, חאגיז, אלפאנדר, לַנַיאדו, אבן שנג'י, נבון, מולכו, מיוחס, ועשרות רבות של חכמים מפורסמים אחרים.

בתחומי הפרשנות והדרשנות בולטים אישם אלה, וכן גם רבי מאיר עראמה, רבי משה אלמושנינו, רבי שמואל יפה אשכנזי, רבי משה אלשיך, רבי אלישע גאליקו, רבי ישראל די קוריאל, רבי סעדיה לונגו, רבי משה אלבילדה, רבי משה אַלְפָלָס, רבי שלמה אלקבץ, רבי יצחק ארויו ורבים אחרים. בשירה ובספרות יפה בולטים אישים כיצחק עונקיניירה, שלמה אבן מזל טוב, סעדיה לונגו, ישראל נג'ארה ואחרים.

Temoignges – Souvenirs et reflexions sur l'oeuvre de L'Allince Israelite Universelle

David Bensoussan – Edmond Elbaz

 "Un diction arabe dit que celui qui m'apprend une lettre me possede comme esclave, "man allamani harfan malakani abdan". 
L'ecole de l'Alliance m'a appris la premiere lettre de chacune de mes langues. Elle m'a appris a etre l'enfant de mon pays, d'ou les circonstances historiques et politiques m'ont chasse ; elle m'a incite et m'incite encore a tenter d'etre digne de mes ancetres talmudistes, a accueillir Shakespeare dans sa langue et a m'alimenter a toutes les richesses de la France. Les premieres lettres auraient suffi pour me remplir de gratitude, mais toutes les autres ont suivi et je ne cesse de les dechiffrer et d'essayer de les inscrire jour apres jour." 

Préface

Bientôt un siècle et demi d'activités qui ont fait rayonner la langue française de par le monde. Le mandat de l'Alliance israélite universelle (AIU) a donné aux Juifs de la diaspora l'occasion d'avoir une ouverture sur le monde moderne depuis la seconde moitié du XIX^e siècle. Pour la plupart, les Juifs des pays musulmans étaient prisonniers d'un statut de dhimmi (toléré) dans des pays islamiques, et leurs droits y étaient inférieurs par rapport à ceux de la population islamique majoritaire. L'Alliance n'a pas seulement apporté une nouvelle dimension culturelle, mais elle a aussi contribué à faire connaître au monde le sort difficile des Israélites et à insuffler à ces derniers un goût de liberté et d'affranchissement. En rapportant les excès envers les Israélites, l'Alliance a contribué au fait que les oppresseurs durent rendre des comptes parce que l'opinion internationale en fut saisie. L'on a souvent tendance à oublier cette contribution de l'AIU, car les puissances coloniales ont fini par faire régner l'ordre et la paix, mettant fin à une insécurité séculaire.

L'Alliance est plus qu'une institution de scolarisation. Tout celui qui est passé par son moule a pu bénéficier de l'apport du corps enseignant tout dévoué à sa tâche. Les professeurs ne voulaient pas seulement que diffuser un enseignement, mais visaient l'excellence. Ils avaient pour leurs étudiants les ambitions les plus nobles. Ils tenaient tellement à ce qu'ils réussissent que cela transparaissait au quotidien. C'est dans une atmosphère familiale et privilégiée que les élèves reçurent une éducation et des enseignements de la vie.

Doit-on rappeler la réussite des finissants de l'Alliance ? L'Alliance a permis d'ouvrir tout grand la voie vers des carrières professionnelles tant dans la science que dans les arts. L'énumération non seulement des cas de réussite mais aussi des statistiques portant sur les dizaines de milliers d'autres élèves qui sont passés par ses établissements serait fastidieuse. Mais il y a plus encore : Où que l'on soit sur le continent, l'on rencontre des anciens amoureux et nostalgiques qui ont conservé un merveilleux souvenir de leur séjour, de leurs professeurs et des copains farceurs.

La présence de l'A.I.U sur les bords du St Laurent s'est faite tout naturellement avec l'arrivée des Juifs d'Afrique du Nord et du Moyen Orient. Cette présence bien qu'étant un phénomène récent, a pris en quelques années une importance indéniable. Importance due, certes, au fait français au Québec, mais aussi à une volonté de mettre en commun des expériences pédagogiques qui ont fait leurs preuves dans les établissements de l'Alliance de par le monde. Les écoles juives de Montréal, anglophones et francophones sont toutes aujourd'hui affiliées à l'AIU, et près de 7000 élèves bénéficient de cette association. Nombreux sont les professeurs qui sont des anciens de l'Alliance et qui ont reçu eux-mêmes de leurs aînés des valeurs qu'ils retransmettent au Canada avec la même ferveur, dans le respect d'autrui et dans la fierté du patrimoine juif. Dans le contexte canadien, les établissements affiliés à l'Alliance couvrent l'ensemble des tendances religieuses fort différentes, allant du mouvement libéral à l'ultra orthodoxie.

Avec le recul du temps, on commence à réaliser la dimension du défi titanesque relevé par l'Alliance tant su rie plan des efforts pédagogiques et organisationnels que sur le plan financier. L'AIU nous donne ici une leçon d'histoire exemplaire qui aura marqué l'histoire du peuple juif en diaspora. Fasse que l'œuvre passée de l'Alliance puisse nous inspirer pour pouvoir continuer et persévérer dans la foulée de son idéal.

David Bensoussan – Edmond Elbaz

Quinzaine sépharade 2002

ועידת מדריד, 1880

מקומות מושבותיהם של היהודים

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות נציגי 14 מדינות אירופיות וארצות־הברית, כדי לדון בנושא החסות. המניע לוועידה היה תחרות בין המדינות על הענקת החסות, ותביעתו של הסולטאן חסן הראשון לצמצמה. גיוהן דרומונד האי תבע לבטל את החסות לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים.

החלטות הוועידה ב־3 ביולי החמירו את תנאי קבלת החסות, לעומת התנאים הקודמים. אחת ההחלטות היתה, שגם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקאי לאחר זמן מסוים, וחלות עליו כל ההגבלות החלות על הדמים. בכך נענתה הוועידה לתביעת הסולטאן, ומספרם של בעלי החסות צומצם.

ביוזמת הוותיקן, שיוצג על ידי נציג אוסטריה בוועידה, עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הבלתי מוסלמים, על רקע מידע בדבר פגיעות והגבלות בחירותם הדתית, המובטחת ב'תנאי עומר'. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה, שבו נדרש הסולטאן להבטיח חופש דת לכל נתיניו הנוצרים והיהודים, הוקרא מכתבו של הסולטאן, שבו נאמר שבני כל הדתות יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק – ייענש. חמש שנים לאחר מכן חזר הסולטאן על הצהרה זו, ובין השאר הצהיר, שאין לאלץ יהודים לעבוד בשבת. לאחר מכן התברר שההבטחות לא קוימו.

ב־1888 הציע קונסול ארצות־הברית לפתור את בעיית היהודים במרוקו על ידי הענקת חסות בינלאומית לכל היהודים. לפיה היהודים ישלמו מסים לממשל המרוקאי, והמדינות שהעניקו חסות יאבדו את המונופול לניצולם של המעוניינים להיות תחת חסותן. אבל ההצעה לא התקבלה.

מיכאל אביטבול 

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה "סייענים". שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג'יר ב- 11 בדצמבר 1863, מטנג'יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. ב- 5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.

על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב- 1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו. הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.

יוזמות להרחבת המלאחים

שטח המלאח היה מוגבל, ללא התחשבות בריבוי הטבעי, ולפיכך היתה בו צפיפות. במלאח לא היו תנאי תברואה מתאימים, ומדי פעם פרצו בו מחלות ומגפות. לפי נתונים מ־1875 על המלאח במוגדור, הצפיפות הגיעה בממוצע ל־4־5 נפשות לחדר. היו בתים שבהם גרו 18־20 נפשות בחדר. לפי דיווח של מנהל בית הספר של כי״ח בפאס גרו כ־30 נפש בבית אחד.

בשליש האחרון של המאה ה־19 ואילך החלה פעילות ארגונית מקומית, בסיוע גורמים פילנטרופיים יהודיים באירופה, שפעלו אצל השלטונות לאפשר את הרחבת המלאחים בפאס, מוגדור ומראכש. דבר זה היה כרוך בקשיים ובתשלום שלמונים.

ב־1888 העניק הסולטאן שטח בפאס הגובל עם המלאח ונבנו עליו 500 צריפים למחוסרי דיור. חלק גדול מהם נשרף ב־1896. בעיית הדיור עלתה גם בפגישה בין א׳ אלמאליח, מנהל בית הספר של כי״ח, לבין הקונסול של צרפת בפאס. במכנאס ב־1889 החכיר הסולטאן ליהודי אמיד שטח להרחבת המלאח, וגם הלווה לו כסף לביצוע הבנייה, אבל היהודי מעל בכסף. באותה שנה נענה הסולטאן לבקשת הרב הראשי של תיטואן שמואל נהון לקבל שטח להגדלת המלאח.

ב־1886 פנה לסולטאן שגריר צרפת במרוקו שרל פרו בעניין הרחבת המלאח במראכש. אבל היהודים העשירים בעיר התנגדו, כי כך ירד מחיר הדירות שהשכירו. לפי מידע מאפריל 1891, העניק הסולטאן שטח נוסף למלאח בתנאים אלה: הוצאות הבנייה של החומה ישולמו על ידי הסולטאן, והוצאות הבתים ישולמו על ידי היהודים, והבתים יוחזרו לבעלות הסולטאן אם הם יעזבו את העיר או ילכו לעולמם. (עוד על המלאח במוגדור ראו בפרק ט.)