אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012
כאשר הוקמה מחיצה ליד הכותל )ספטמבר 1928 (, כדי להפריד בתפילה בין גברים ונשים )כמקובל ביהדות האורתודוקסית(, וכאשר הובאו לרחבת התפילה ספסלים לישיבה ותשמישי קדושה, התכנסה המועצה המוסלמית העליונה וגייסה את המוסלמים "נגד שאיפות היהודים להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם."
כל הסברי הצד היהודי שאין בכוונתו להשתלט על קודשי האסלאם לא הועילו. בנובמבר 1928 פרסם הוועד הלאומי של יהודי ארץ ישראל מכתב גלוי אל ערביי הארץ שבו הכריז בין השאר:
"אנו מודיעים כאן, באמת ובתמים, שאין זה עולה על דעת שום איש מישראל לפגוע בזכויותיהם של המוסלמים על המקומות הקדושים להם. אולם על אחינו הערבים להכיר גם הם באותן הזכויות שיש
לישראל בארץ, על המקומות שלהם… כל ניסיון לתאר את רצון היהודים להתפלל במקום הקדוש הזה, ברחבת הכותל המערבי, בשלום, בדרך של כבוד ובלי מעצור, כהקמת בסיס אסטרטגי להתקפה נגד מסגדי המוסלמים, אינו אלא פרי דמיון כוזב או עלילת זדון. כוונתה של עלילה זו היא להכניס מהומה וערבוביה בלבבות ולעורר איבה ומדנים בין עמים אחרים."
הכרוז לא זו בלבד שלא סייע, אלא גרם לאנשי המועצה המוסלמית להחריף עוד את הפרובוקציה. הם פרצו פתח בדרום רחבת הכותל כדי להפוך את רחבת התפילה של היהודים למקום מעבר לאנשים ולבהמות, ונקטו תחבולות שונות כדי להפריע לתפילת היהודים. על המערכה ניצח המופתי חאג' אמין. חלק מבתי השימוש של בתי שכונת המוגרבים שמחוץ לתחום רחבת התפילה נסמכו על הכותל ממש ומעת לעת נהגו המוסלמים לזהם את רחבת התפילה הצרה בצואה ולשפוך עליה פסולת וזבל. באייר תרפ"ט החלו המוסלמים בבתי המוגרבים סמוך לרחבת הכותל, לערוך טקסים קולניים שכללו צווחות, ריקודים ושירים לקול מצלתיים ותופים. הטקס המכונה 'דיכר' לא נערך עד אז במקום זה, והוא כוון בכוונה תחילה לשעה שבה מתפללים יהודים שוהים במקום.
בראשית אוגוסט 1929 תקפו הערבים ופצעו יהודים שבאו להתפלל בכותל. בליל ט' באב של אותה שנה ארגנו תנועת בית"ר והיישוב היהודי בארץ עשרות אלפים בתהלוכה מרשימה אל הכותל המערבי. היה זה שיאה של המחאה, לנוכח ההתנכלויות הבלתי פוסקות לתפילת היהודים במקום, ולנוכח מסע ההסתה נגד היהודים בדבר כוונותיהם לכאורה להשתלט על הר הבית ומסגדיו. ההסתה הנמשכת, שאמין אל-חוסייני נטל בה חלק מרכזי, הגיעה לשיאה בפרעות נרחבות ביהודים, שלימים זכו בכינוי: 'פרעות תרפ"ט'. שבוע לאחר תהלוכת ט' באב, יצא האות ממסגד אל-אקצא.
המוני פלאחים מכפרי הסביבה התקבצו כשהם מצוידים באלות ובסכינים. ההמון הערבי המוסת התנפל על שכונות יהודיות בירושלים, ומשם התפשטו הפרעות גם ליישובים יהודיים חקלאיים: מוצא, באר טוביה, חולדה, לריכוזים העירוניים היהודיים בחיפה ובתל אביב ולערים המעורבות חברון וצפת. ההתנפלויות ומעשי ההרס נמשכו שבוע ימים. 133 יהודים, מרביתם מצפת ומחברון, נטבחו למוות. 339 יהודים נפצעו. שמונה נקודות יישוב יהודיות נעזבו, והמאורעות נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של יהודי ארץ ישראל כאסון נורא.
ההיסטוריון פרופ' יהושע פורת קבע לימים, כי טיפוח המסגדים ופרשת הכותל המערבי שבאה בעקבותיו, היו גולת הכותרת בפעילותו של חאג' אמין אל-חוסייני. "המסגדים שעל הר הבית הפכו לקראת 1929 לסמל המאבק בציונות. היה זה סמל קונקרטי ברור ומובן לכל, שהחליף סיסמאות לאומיות מופשטות של הגדרה עצמית. הודות למדיניות זו החלה בעיית ארץ ישראל לחרוג מגבולותיה הצרים של הארץ והפכה לבעיה כלל ערבית וכלל אסלאמית." ואכן, התנהלותו של אל-חוסייני לא היתה תוצר של אמונה דתית בלבד. אל-חוסייני ארג וטווה את עלילת 'אל-אקצא בסכנה' כחלק מבניית האתוס הלאומי הפלסטיני, שבאותם ימים עדיין היה בחיתוליו. הוא זיהה את נקודות ההשקה והתחרות לכאורה על המקומות הקדושים לשתי הדתות, העצים אותן, והשתמש בהן כדלק על מדורה. ככל שלהבותיה גבהו היא שירתה טוב יותר את מטרותיו.
צבי אל פלג, חוקר תולדות חאג' אמין אל-חוסייני שבדק את מאמריו וכתביו, מצא כי המקורות שבהם עשה חאג' אמין שימוש כדי להוכיח לכאורה את טענותיו בקשר למזימת היהודים, היו מופרכים מעיקרם. הוא זיהה שם בחירה סלקטיבית של ציטטות והוצאתן מהקשרן.
אל פלג הצביע למשל על דברי המופתי הנסמכים על 'אנציקלופדיה בריטניקה'. המופתי נטל משם את המשפט: "היהודים שואפים… לבנות מחדש את המקדש ולכונן בשנית את מלכות דוד בירושלים, בראשות נסיך מבית דוד," ועשה בו שימוש מעוות. אל-חוסייני הסתמך על הערך 'ציונות' במהדורת האנציקלופדיה משנת 1926 . הוא לא ציין שהדברים נכתבו בקשר לדברי הנביאים, בבחינת חזון לאחרית הימים ולימות המשיח. הוא גם לא טרח להסביר כי ההיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל וקיומו של בית המקדש, אכן עומדים ברקע הציונות, אלא שמבשריה של התנועה הלאומית היהודית הזו שקמו בשלהי המאה ה 19 – היו מנהיגים חילונים בעליל. התנועה הציונית היתה מדינית בשאיפותיה, באמצעיה ובמטרותיה, ומנהיגיה שאפו למצוא פתרון מדיני וטריטוריאלי ליהודים. בניית מקדש לא היתה חלק מפתרון זה על פי תפיסתם. באותו ערך גם נמסר שתיאודור הרצל חוזה מדינת היהודים גילה נכונות בשלבי פעילותו הראשונים לפתור את הבעיה היהודית במסגרת מדינית אוטונומית בכל מקום שהוא בעולם ולאו דווקא בארץ ישראל. הדבר לא הפריע לחוסייני לתלות בציונות 'מזימות' להחרבת המסגדים ולהקמת המקדש.