– עיני אדם לא תשבענה – מספרת פריחה סוסן – ד"ר דב נוי

45 – עיני אדם לא תשבענה

מספרת פריחה סוסן

פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר בן ־עמי.

עיני-אדם לא תשבענה

אדם אחד היה מחוסר עבודה והחליט להתאבד. אך הוא לא רצה לתת פתחון פה לבריות שיחשבו, כי הרג את עצמו, ולכן התגייס לצבא והיה תמיד נחלץ לשורה הראשונה, כי רצה להיהרג. ואולם רצה הבורא והחייל נשאר בחיים עד שהוא נעשה מפקדו העליון של כל הצבא.

יום אחד ישב יהודי חכם ליד המפקד, ושניהם היו נתונים בשיחה עמוקה. בתום השיחה רצה המפקד לנעול את נעליו, אך נעלו לא עלתה על רגלו׳ אם כי בבוקר הוא נעל אותה והיא היתה מתאימה וטובה. שאל המפקד את החכם היהודי לפשר הדבר.

• האם נודע לך היום דבר מה מיוחד ? — שאל היהודי.
• כן. נבחרתי למלך.

אני שמח מאוד ומברך אותך על הבשורה הטובה — אמר היהודי. — כתוב אצלנו: ״שמועה טובה תדשן עצם׳, לכן לא יכלה הנעל לעלות על רגלך.

יצא המפקד, שעלה על כיסא המלוכה, לכבוש את העולם. ואמנם׳ ההצלחה האירה לו פנים והוא הצליח בכיבושיו. אפילו את ירושלים כבש. הוא שלט על כל עמי העולם, והיהודים בכלל זה.

יום אחד הלך המלך לראות את החכם היהודי. בבואו אליו, שאלו:— אתם, היהודים, טוענים שקיים עולם אחר נוסף על העולם הזה. עז רצוני לראות את העולם האחר.

• כל הרוצה לראות את העולם האחר יכול ללכת לראותו — ענה החכם היהודי.
• והרי אינני מכיר את הדרך.
• צא לדרך ותשתמש בסימנים שאני נותנם לך — יעץ החכם למלך.

גייס המלך את חייליו, אסף את כל ממונו ויצא לחפש את העולם האחר. הוא עבר במדבריות, בימים, ביערות־עד, ותמיד ציווה על חייליו!—אם תראו משהו מוזר הודיעוני על כך.

הרימו החיילים את עיניהם לירח וראו אורות מהלכים בשמים. גם המלך ראה שביבים באוויר ומצא את עצמו ניצב מול שומר הפתח. אמד המלך לשומר:— הרשני נא להיכנס. השומר ענה בשלילה.

התעצבן המלך וביקש להיכנס בכוח. אך כאשר הרים את ידו כדי לדחוף את השומר המפריע לו, נשארה ידו תקועה במסמר, ולמלך לא היתה אפשרות להזיזה.

אמר לו השומר:— אילמלא היית מלך מפורסם, היית רואה מה היה קורה לך.

אז נזכר המלך בסיסמה של החכם היהודי. הוא אמר את הסיסמה לשומר, וזה נתן לו צלחת זהב, אשר יהלומים משובצים בה.

אמר המלך:— אם אראה צלחת זו לבריות, הם יצחקו לי. הרי עושרי עולה בהרבה על ערכה של צלחת זו. שם המלך את הצלחת על כף אחת של המאזניים כדי לשקול אותה, והנה הוא רואה שהכף אינה עולה. כל מה שהוא שם על הכף השנייה — כסף, זהב ויהלומים — אינו מוריד אותה. הצלחת שעל הכף הראשונה כבדה יותר מכל הכסף. תמה המלך והלך אל החכם היהודי לבקש את פשר הדבר. הביט החכם בצלחת וראה בה זוג עיניים. הוא הראה אותן למלך ואמר לו:— תשים בצלחת מעט עפר על העיניים.

עשה המלך כן, והנה עלתה כף־המאזניים, שעליה היתד. הצלחת, כי חזר אליה משקלה האמיתי.

• מה פשר הדבר ? — שאל המלך.

ענה החכם היהודי!— כתוב אצלנו: ״עיני אדם לא תשבענה״. וזאת כל עוד העין חיה ופקוחה בעולם הזה. לא כן בעולם הבא. אין האדם יכול להראות את עצמו חשוב אחרי המוות, כאשר העפר מכסה את העיניים.

• אכן, רק אדם זכאי יש לו חלק בעולם הבא — הודה המלך לחכם היהודי.