מורשת יהדות מרוקו

רבי שלום מרדכי אזולאי ארזי הלבנון – 2046

הגאון החסיד הצדיק המקובל ראש אב בית דין מקודש רבי שלום מרדכי אזולאי זצוק"ל היה מגדולי הדור בדורו. כבר מילדותו הרגישו בו אהבה עזה לכל דבר שבקדושה ואהבת תורה בלי מצרים, ואכן היה מתמיד עצום בתורה.

בהיותו בגיל עשרים החל להרביץ תורה בעירו צפרו שבמרוקו, עיר שהייתה מלאה תורה ויראת שמים. אחר מספר שנים, כשהתפרסם יותר בכל ערי המערב, נלקח לשמש בקודש בעיר פאס, ושנים רבות הרביץ תורה בתלמידים. ייסד תלמוד תורה ונלחם נגד אנשי האליאנס, פורצי הגדרות, שחדרו למרוקו וזרעו חורבן והרס רוחני בקהילה.

בשנת תרפ"א הייתה התעוררות גדולה בין יהודי המערב לעלות לארץ ישראל, ואכן עלו רבים לחונן את עפר ארצנו הקדושה. ביניהם היה הגאון רבי שלום אזולאי שעלה עם משפחתו לארץ האבות. בבואו ירושלימה, הצטרף לחבורת הלומדים בתורת הנסתר בראשותו של הגאון המקובל רבי אליהו אלעג'מי זצוק"ל, אך פרנסתו לא הייתה מצויה וסבל מעוני ומחסור, ובלבד לא להנות מכתרה של תורה.

כל שהה במשך שנתיים ללא פרנסה, עד שהתערב לטובתו רבה של העיר צפרו שבמרוקו, הגאון רבי שמעון חיים עובדיה זצוק"ל המכונה " ישמ"ח ", ושלח מכתב להראשון לציון הגאון רבי יעקב מאיר זצוק"ל, וביקשו לדאוג לרווחתו של רבי שלום.

למרות צניעותו הבחינו בו כי תלמיד חכם מופלג הוא. היה זה הרב הגאון רבי יוסף יצחק שלוש זצוק"ל שעמד על טיבו וקרבו אל רבני ירושלים שראו בו אוצר של חכמה, יראה, ענוה ואצילות, ובשנת תרפ"ו מונה לחבר בית הדין לעדת המערבים.

כך למד בישיבת " פורת יוסף " לחבורת אברכים תלמידי חכמים " טור " ו " שלחן ערוך " " אבן העזר עם דברי הפוסקים ביסודיות ועמקות. כשנה לאחר מכן הצטרף לחבורה הקדושה של לומדי הקבלה ועסק בה בשקידה רבה ונעשה לארי שחבורה, ואז ליכד סביבו חברה גדולה של תלמידי חכמים צדיקים וחסידים, יחד עם עמיתו הגאון המקובל רבי אפרים הכהן זצוק"ל, והיה מלמדם בתורת הח"ן.

כמה נעים היה לראות את המחזה הנהדר של לימוד התורה לשמה בקדושה ובטהרה, כשפניו היו מאירים כמלאך ה'. כך נמשך שנים רבות. בשנים שלאחר מכן נתמנה לראש אב בית דין ולחבר בית הדין העליון לערעורים, וכיהן בהם בהצלחה רבה עד סוף ימיו.

התמדתו בתורה הייתה גדולה ועצומה, עד שהיו הסובבים מתפלאים היאך לומד ושוקד בתורה ללא הפסק, ואכן היה בקי במכמני תורתנו הקדושה. מסופר, כי הגאון רבי גרשון לפידות זצוק"ל היה שואלו במה שהתקשה בלימודו, ופעם אחר ששאלו וענה לו רבי שלום תשובה כהלכה, התבטא רבי גרשון בהתפעלות : , איך יד לך חכמה כזאת ? ".

כן התפרסם כדרשן מומחה וכמוכיח בשער. דורה היה בבית הכנסת " צוף דב"ש " בעיר העתיקה בירושלים למעלה משעתים בפלפול ובסברא, בהשתתפות אברכים ותלמידי חכמים שהיו מתווכחים עיו בהלכה, ובכך נגרם לו קורת רוח מרובה.

גם להמון העם דרש בשבת בבית מדרשו שבעיר העתיקה, כארבע שעות בפרשת השבוע משלב בתוכחות מוסר היוצאים מלב טהור ומתקבלים באוזני שומעיהם.

נהג להתפלל בכל יום כותיקין עם הנץ החמה. ממידותיו הטובות : היה מודה על האמת ומקבל את האמת ממי שאמרה. שומר פיו ולשונו. וכשפתח בלימודו, לא הפסיקו כלל. נזהר משיחה בטלה, ובפרט לא לדבר בגנות שום נברא.

היה זהיר מאוד בכשרות המאכלים, ולא הכניס דבר לפיו בלי לחקור ולדרוש על כשרותו. ביחוד נזהר בענייני תרומות ומעשרות ושביעית. קדושת הפה הייתה אצלו, הן במה שמכניס לפיו שיהיה ללא חשש, והן במה שמוציא מפיו – רק תורה ותפילה, ולא דיבורים אסורים ובטלים חס ושלום.

ובמקום שאתה מוצא את גדולתו – שם אתה מוצא ענוותנותו. למרות ידיעתו המופלגת בכל פרד"ס התורה, לא החשיב עצמו כלל, והתנהג בענווה ופשטות נפלאים. כל ימיו התגורר בדירה פשוטה ולא הלך בגדולות.

שנים רבות סבל ייסורים קשים וקיבלם באהבה. נלקח לבית עולמו בשם טוב ביום כ"ז שבט תשכ"א – 1961, ומנוחתו בכבוד בחלקת הרבנים בהר המנוחות. זכותו תגן עלינו אמן כן יהי רצון.

אמו הצדקת, מרת חיה עישה ע"ה, הייתה דמות של אהבת תורה וצניעות מדהימה כקמחית בשעתה. ואכן מהורים נפלאים אלה זכינו למאור הגדול בדמותו של רבנו הגאון הצדיק רבי עמרם אזולאי זצוק"ל.

נספד כהלכה על ידי חבירו הגאון המקובל רבי עובדיה הדאייה זצ"ל בספרו " ויקח עובדיה " חלק ד', דרוש ק"ח, עמודים קלה – קלז.

אלף יח

טבת. לפאריז, לר״פ הלוי ישצ״ו.

רבי יוסך משאש

מכתב כבודו הגיעני, חן חן ידידי על שיח שפתותיו, אמנם האהבה קלקלה את השורה להרכיבני על במותי על, ואנכי מה, נא ידידי, אל תוסף דבר אלי עוד תוארים כאלה, כי איני שמח בהם כלל, הנח אותם למשמרת לרודפים אחריהם, ואודות גמר המנהגים, הרי לפניך עוד, י״ז בתמוז מתענים ומתפללים כמו בכל ׳.המקומות, רק תפלת מנחה עושי׳ אותה סמוכה לערבית, ומתחילין שמע קולי וכוי, ואחריו, יה שמע אביוניך וכוי, ופי התמיד וכוי, ואומרים הפטרת שובה, ישראיל וכו', ואין אומרי׳ שום תחנה ושום סליחה, רק מזמור תפלה לעני וכו׳ וקדיש, ועלינו לשבח, ומקבצים צדקה ומחלקי׳ אותה שם בביהכ״נ לעניים הנמצאים שם, והצבור אינם לובשי׳ תפלין וטלית במנחה של תענית, רק החזן דוקא. מר״ח אב עד ט׳ בו, אין אוכלין בשר אף של עוף, ואין שותים יין, זולת איזה משפחות נהגו לאכול בשר מלוח מטוגן בשמן, בליל ט״ב יושבים על המחצלאות בקרקע, והחזן והנכבדים יושבי׳ בסדר אבלים, ואומרים הרבה קינות, וכן ביום עד שעה ב׳ ביום, ושוחטים ואוכלים בשר בסעודת הלילה, ויש איזה משפחות שנוהגות ללבוש בגד חדש בשעת מנחה, ומתפללים מנחה סמוכה לערבית כל הצבור בטלית ותפילין, ומקבצים צדקה ומחלקי׳ אותה לעניים בשעתה.

בליל מוצאי ר״ח אלול, מתחילין לקום באשמורת לומר סליחות, עד ליל ט׳ בתשרי ועד בכלל, לתפילות ר״ה וכפור יש להם מחזור מיוחד במינו, נקרא בשם מחזור לתלמסאן לימים נוראים, נדפס הרבה פעמים בעיר וויי״ן, ובעיר לוורנו. בטח! כי תדעהו, ואם לא, אשלח לך אחד, מנהג הכפרות פשוט גם פה, ביום ט׳ אחר שחרית כל הקהל עולים לבית החיים קורין תפלת בית עלמין בכנופייא גדולה לפני מצבת קבורת הרב כמוהר״ר אפרים אנקאווה זצ״ל, ומברכים כל הקהל, ומחלק להם שומר הפתח ענפי אילן הנקרא בערבית ארנד, אשר גדל שם לרוב, ואח״ך מתפזרים כ״א על קברי הוריו, קורים מזמורי תהלים, והשכבה, וחוזרים לבתיהם לשלום.

 בליל כפור אחר כל נדרי, נוהגים לעשות הש״צ השכבות לכמה רבנים חדשים גם ישנים, ולכל המתים שכבר מתו באותה שנה כל אחד בשמו וחניכתו, ומנהג שאינו נכון הוא, כי יש בו טורח צבור וכל הקהל משיחים זע״ז בעוד הש״צ אמרם, ואי אפשר לבטלו מפני הדמיון ההדיוטי השולט בלב ההמון. הרבה מההמון אין עושי׳ סוכה, יש מחסרון מקום, ויש מפני חפשיות הזמן בדת, מצות ד׳ מינים גם היא מבויישת פה, כי רק לולב ואתרוג אחד כשר בכל ביהכ״נ, ומעט מזער לולבים ואתרוגי׳ פסולים, להושענות, קונים הכל מכיס הקהל, ובחוה״מ מקבצים מכל המתפללים פראנקים אחדים, והטפת מוסר הועילה באיזה יחידים, התפלות וסדר שמחת תורה בהקפות ושירות וזמירות, כמו בכל המקומות, בקדוש ב׳ לילות ראשונות של סוכות, נהגו להתחיל, בפיסקא אחת מאזהרות רי׳׳ץ בר ראובן זצ״ל, הידועים ומתחילים איזה מקום בינה וכוי, הפיסקא היא ״זכור סוכת ענני מדבר וכו׳״ ואחריה אלה מועדי וכו', זהו מה שיכולתי להודיע לכבודו עתה, ושלום.

אני היו״ם ס׳׳ט.

תעודה מספר 6.

בעזרת השם ושוועתו יום א' בשבת ב' לאדר שנת פקדת הארץ לפרט קטן – 1824

ידי נפשי הנעלם יעקב חאיות מן ענדי אנא מאיר בן חיים כאך נסעכמס.

ולדאבא נעלמך סבאב לחרוף באיין אנא ליום פפאס, זית נפק מן הנא וסמעת ביך באיין נתינא סאכין פשפרו ושמתע גם כן באיין נתינא עלא כיר בזאף וקאלולי באיין כא תעמל צדקה כן ירבו וכן יפרו, וקאלולי באיין באקי פבאלך דת יהודית די מא הווא האד אסי לא די בוך ולא די זדאך ופאיין יחלק מן ר' תכלי בוך מגולגל מא יזכאסי מא חדך האגדא ומא חד זרע מטונף ענדך די פאיין אמא כא נומו אפילו פלחלום.

כא נראה גאר חאכם לאביל בעדמא תחת תחן גאר מן בוך די הווא קדוש אלקי ובקא מא יזכאסי חתא ינקטע זרמת סוסים זרמתם, די פאס נתינא חתא לאיין פהאד לעמייא פאס נתינא עלאס כא תעמל רוחך פזעבא כא תעארף אילא תבקא עאייס חתא תרזע בתשובה ומא כא יעארפסי לוואחיד.

לאייכון יטראלכסי וויבקא ענדך דאך זרם סוסים ועמרך מא תזכא לא נתינא ולא בוך ולא יהמכסי טמע אדנייא די פיידיך די עתאתק ס"א ראך כא תעיס גאר בלמצוה דמילה כא יכלצך פהאד לעולם באס תמסי שלים לאול תחתית מכ"ש די קאלולי באיין בריהמו מסא אחר כך מא בקא יטעלך.

וחובה גם כן נמאיין מאתלך למרא תקום תזווז אוכרא באס יבקא זרע ר' יקטעו אכי"ר די כא יכון מוראדו פדת יהודית מא כא יכממסי פלמרא מא יבקא גאר מחזון חתא יפרז עליה ר' ודאבא אידא נזבר נטלאקא ביך לוזה אלוזה נוץ נהאר דטריך הווא אזי לענדי ונורילך לעצה די תעמל ותרבח בעה"ו ראני נאזל פפנדק לעטארין ודאבא אידא תשמע לעצתי זמע צ'ראהמך אוו שמח פיהום די מוראדו פדיך לעולם.

 ומא האד לעולם כצל עובר הווא תזי לרבאט ומא תקטעסי לסלא ראה מא יעארפך חד ועמל כסווא פאסייא ונפק מן הנא מן פאס וחכם בית פפנדך בן עיסא וביך סלעתך וקאל מסלם פאסי חב ירכב לבר נצ'ארא ינפק ראהום כא יטלךעו לגויים בזאף וכא יטכלו לגויים כרכמאז, ומנאיין תדכל לגבאלטר אוו ליזבואה דרך סעעא מנעת ראסך ומא נתינא גאלס וכא תחב דת יהודית.

תזי תפתס עליך עארף אלא גרקתלנא ראשנא פבית הכבוד די מא נקדרוסי ראס ביך ומכ"ש די עמי יוסף פארץ ישראל תובב"ב ליום כיר קבאלא כתר מן לחאזא בזאף ומאיין תמסי לבר נצארא רכב לאיין אמא עזבך אידא חבת תחן מאסי מנא די חנא מגרקין ראשנא באיין קדאמנא חן גאר מן לחכם די בוך ובקא חתא עאס בשיבה טובה ומנאיין עמלת האד סי עמרו מא יזכא כלל ועיקר וכלל וראה הבא ליטהר מסיעין אותו.

בדא נתינא קד עין דליברא ור' יחלהא קד באב למדינה ובאס אנא קומת נכתבלך האד זוז דלחרוף גאר די קאלולי באקי קאבד פתאיהודית פרח קלבי וקולת נכתבלך זוז דלחרוף ומא אנא מא נכתבלכסי ומא בוי ליום שאכם פצ'אר לביצ'א מא כא יערפך לא מיית ולא עאייס וואנא ליום שאכן פרבאט זוות תמא וענדי חאנות פלבאזין קדאם פנדק בו עיסא וטלע מעא באלך פהאד לךכלאם ותעארף די ינפעך ודי מא ינפעכסי ונחבך תזי חתא נראך מא חדי הנא בינאתא נוץ נהאר דטריך ולבוד ושר.

ע"ה מאיר א"א חיים חאיות ס"ט.

תרגום תעודה מספר 6

ידי נפשי הנעלם יעקב חאיות ממני אני מאיר בן חיים אחיך דורש בשלומך חמש מאות דרישות שלום .

וכעת אודיעך סיבת המכתב שאני היום נמצא בעיר פאס באתי לקנות סחורה מפה ושמעתי עליך שאתה דר בעיר צפרו. ושמעתי גם כן שאתה בטוב מאוד ואמרו לי שאתה עושה צדקה כן ירבה וכן יפרוץ.

ואמרו לי שעודך מהרהר בדת היהדות, כי מה שהשתמדת, המעשה הזה לא ירשת מאביך או מזקנך ואיך תשא פניך לפני הבורא שאביך יהיה מגולגל ולא יזכה לעולם הבא, כל זמן שהנך ממשיך בדרכך ובעוד זרע מטונף נמצר ברשותך כל פעם שאני רואהו ( לאביך ) בחלום שהוא מתאבל ורק בשבילו תשוב ותרחם עליו שהוא קדוש אלקי, שהוא לא יזכה לעולם הבא, עד שיכרית הזרע של זרמת סוסים זרמתם ( זרע העכו"ם ) שהנך שקוע בו.

ועד מתי מגשש כעיוור באפילה. ולמה אתה מכניס נשמתך בצנור צר, עליך לדעת האם תשאר חי עד שתחזור בתשובה ? ומי יודע מה יקרה לך וישאר ברשותך אותו זרם של סוסים. ולעולם לא תזכה לא אתה ולא אביך לעולם הבא.

אל תהסס על הבל ממון העולם שהסטרא האחרת מסרה בידך, אתה חי רק בזכות ברית המילה. ומשלמים לך בעולם הזה וכשתלך תלך בשלימות לאול תחתית, מכל שכן שאמרו לי כי בריהמו ( אברהם ) הלך, אם כן, לא נשאר מי שיעכב על ידך.

ומי יחייב אותך שאחרי שמתה אשתך הגויה, תקום ותשא אשה אחרת, שתוליד זרע שיכרתו ה' אמן כן יהי רצון. מי שרוצה את דת היהדות לא חושב על אשה, ומוכרח שישאר אלמן עד שהם יאיר לו פנים, ולעת עתה אי אפשר למצוא דרך איך להפגש אתך פנים אל פנים, נסיעה של חצי יום ביני לבינך ( מצפרו לפאס ) .

בוא אצלי איעתך עצה שתעשה ותצליח בערת ה' ובישועתו אני שוכן בפונדק אלעטרין. ואם תשמע לעצתי אסוף כל רכושך או תפקיר אותו, וזה דרכו של מי שרוצה באותו עולם, עולם הבא, כי העולם הזה הוא צל עובר, ולכן תסע לעיר רבאט, ולא תלך ישר לעיר סאלי, כי אין מי שיכירך, התלבש בתלבושת ערבי עיר פאס, וקנה מה שצריך מעיר פאס, ושכור חדר בפונדק עיסא, וסחורתך אתך.

והרואים יאמרו ערבי עומד לנסוע לערי אדום ( אירופה ) לקנות סחורה, כי הרבה גויים נוסעים והולכים קבוצות קבוצות וכאשר תגיע לאי גיברלטאר ( בספרד ) או לעיר לישבואה ( פורטוגל ), הצלת את עצמך, ואי אפשר שתשב בחיבוק ידים והדת תרדוף אחריך.

עליך לדעת שהמעשה זה שעשית ( השתמדת ) השפלת והורדת ראשינו בתוך טינופת של בית הכבוד. ואין אנחנו יכולים להרים ראש. וכל שכן שדודי יוסף בארץ ישראל תבנה ותכונןן במהרה בימינו מצבו ומצב פרנסתו טוב מאוד.

וכאשר תגיע לערי אדום, סע לאן שאתה רוצה, אם ברצונך לחון ולרחם לא עלינו שראשינו בין רגלינו, חון ורחם מן החכם אביך שנשאר חי מתוך שיבה טובה. וכאשר עשית מה שעשית אין לו זכות בעולם הבא כלל ועיקר, והבא להיטהר מסייעין אותו.

תכנס בפתח צר כחודו של מחט וה' יפתח לך פתח כפתחו של אולם. כתבתי לך המלים הללו יען שאמרו לי שעודך מחזיק ביהדות שמח לבי ואמרתי לכתוב לך איזה מלים. ולולי זה לא הייתי כותב לך. בימים הללו אבי גר בעיר צ'אר אלביצ'א, ואינו יודע עליך כלום אם חי או מת, ואני גר כעת בעיר רבאט.

התחתנתי שם ויש לי חנות בשוק מוכרי הבדים סמוך לפונדק בן עיסא. והעלה במוחך כל מה שאמרתי והסיק מסקנות מה יועיל ומה לא יועיל. אבקשך לבוא אלי לראותך כל עוד שאני כאן בינינו חצי יום דרך ושלום רב.

שבתי צבי נולד בק"ק תירֶה יע״א

אברהם אלקיים – פעמים 120

ואולם האומנם כה פשוטים הדברים? האומנם נולד שבתי צבי רק בעיר איזמיר? תוך כדי עיסוקי בהצלת ביתו הולדתו של שבתי צבי התעורר בלבי ספק האם באמת נולד בבית זה המשיח.

וזאת לדעת כי השבתאות הפכה לאחר המרתו של שבתי צבי לאסלאם מתנועה שהקיפה בשיאה את עם ישראל רובו ככולו לכת דתית־מיסטית־ משיחית שמאמיניה נפוצו לשלוש דתות.

א. השבתאים שנשארו ביהדותם, ושהלכו בדרכו של הנביא השבתאי ר׳ אברהם נתן בנימין אשכנזי (1680-1644), המכונה נתן העזתי, הנביא, האידאולוג והתאולוג של התנועה השבתאית. הנביא דרש ממאמיניו שלא להמיר את דתם בעקבות האהוב, וכך הניח את היסודות לזרם שבתאי משיחי ככת בתוך היהדות. בזרם זה של המאמינים שלא המירו ניתן למנות אף את האידאולוג, המיסטיקן־הפילוםוף והמאמין מהאנוסים אברהם מיכאל קרדוזו (1706-1627). אף כי כוותיה ולא מטעמי – הנמקתו שלא להמיר את הדת בעקבות האהוב הייתה שונה מזו של נתן הנביא.

ב. השבתאים שהמירו לאסלאם, והמכונים בפי עצמם מאמינים, או ביתר דיוק לוס מאמיניקוס בלדינו. בפי שונאיהם, ובעקבותיהם אף בפי מקצת החוקרים, מכונים הם בתורכית בשם הגנאי דונמֶה. הללו נחלקים לשלושה קהלים:

1. קהל היעקוביים (יָאקוּבִּילָר), שנקרא כך על שם מייסדו יעקב קירידו (׳האהוב׳); קהל זה נודע גם בכינוי התורכי תַרְבּוּשְלָר (בעלי התרבוש), ובתקופה מאוחרת נקרא חַמְדִי־בֵּיילָר, על שם אחד ממנהיגיו.
2. קהל הקָרָהָקַשְלָר, שכונה גם חוֹניוֹסוֹס או אוֹנְיוֹלְלוָּלר(כלומר בעלי עשר הדרכים, ובפי יריביהם: בעלי עשר התחבולות). הללו פרשו בשנת 1700 מקהל היעקוביים והם מאמינים במשיחיותו של ברוכיה רוּסו, שהנהיג את הפורשים.
3. קהל הקַפָּנְגִ׳ילָר (בן־צבי שיער כי נקראו כך על שם השכונה הסמוכה קַפָּאן). כינוי אחר היה איזמירליס, על שם איזמיר, עיר הולדתו של שבתי צבי, או אברהים אַעָ׳אלָאלָר, על שם אחד ממנהיגיהם, או פָּאפּוּלָאר (הזקנים) – כינוי לוותיקים שחזרו אל תורת שבתי צבי המקורית. קהל זה התפלג מקהל הקרהקשלר בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה.

ג. השבתאים שהמירו דתם לנצרות, והמכונים פרנקיסטים, על שם מייסדם יעקב פרנק (1790-1726).

בשנים האחרונות חוקר אני את עולמם ההגותי והתרבותי של השבתאים שהמירו דתם לאסלאם. עד עתה זכיתי להיפגש רק עם מאמינים שהמירו דתם לאסלאם, מקהל הקפנג׳ילר או מקהל הקרהקשלר או מקהל היאקובילר. ואולם רק לאחרונה זיכני האל ברחמיו הרבים להיפגש, בסיוע המאמינים הנאמנים א׳ יאקובילר מקהל היעקוביים וב׳ קפאנג׳י מקהל הקפנג׳ילר, עם צאצא לאחת ממשפחות המאמינים שלא המירו דתם לאסלאם.

ובכן שמחתי שמחה גדולה לפגוש פנים אל פנים נצר למשפחת מאמינים שלא המירה דתה לאסלאם. פגשתיו באחד מבתי הקפה של העיר רבת היופי אסתאנבול. הלכתי לפגישה חשובה זו מלווה בחברי ב׳ קפאנג׳י. והנה נתגלה לפניי בחור צעיר ויפה עיניים בשנות העשרים לחייו אשר ביקש ממני להישאר בעילום שמו התורכי, ולכן אכנהו רק בשמו העברי, ובקיצור יהא שמו חיים ק׳. חיים הוא בן למשפחה אשכנזית, אמו מסקסוניה, ואילו אביו ממוצא מעורב, אשכנזי וספרדי. הם משתייכים למשפחות המאמינים שנותרו ממש עד הדור האחרון ב׳מגדל עוז׳, הלא היא גליפולי. קורותיה של הקהילה השבתאית בגליפולי אחר ההמרה כמעט לא נחקרו, ועל דבר קיומה של קהילת מאמינים שבתאים שלא המירו בגליפולי עד ימינו אלה נודע לי לראשונה מפיו.

בשיחה עמו שאלתיו בענייני אמונות ודעות ככל אשר שמע מפי הוריו וחבריהם המאמינים. בין היתר שאלתיו אם לפי המסורת שיש בידו שבתי צבי נולד בעיר איזמיר. לשמע הדברים אמר לי חיים ק׳ כי לפי המסורת של משפחתו שבתי צבי לא נולד באיזמיר כלל ועיקר. שאלתיו היכן נולד, אישתיק ולא אמר לי ולא מידי. שאלתיו אם נולד סמוך לאיזמיר או שמא עוד קודם לכן בחצי האי הפלופונסי. ענה באי רצון: סמוך לאיזמיר. לא הרפיתי ממנו ושאלתיו: האם נולד בעיירה תירה (Tire) ? ואז אורו עיניו וחייך מלוא פניו. לבסוף נתרצה לי ואישר כי לפי המסורת שקיבל ממשפחתו אכן נולד האהוב בעיירה תירה. עוד הוסיף ואמר כי משפחה שבתאית שומרת על ביתו של שבתי צבי בתירה עד היום. ולעניין גילוי מיקומו המדויק של בית הולדתו של האהוב בתירה עוד חזון למועד.

כאן נכון להוסיף, שיחס חיובי זה לתורת אשכנז בכלל ולחכמי אשכנז בפרט מצד הרומניוטים נמשך גם לאחר מכן במאה הט״ז, כאשר כבר הגיעו לאיזור מגדולי חכמי ספרד. והרי דברי ר׳ אליה קפשאלי: ״.. .אח״כ בדקתי ומצאתי אין לי טופסי גיטין ששלח למרי׳ ר״י סג״ל ז״ל, רבי האלוף מהר״ר יהודה מינץ ז"ל, מצאתי נוסה שעושה השליח ראשון לשני וכותב כי הוא סדר הגאון מהר״ר יעקב מרגליות זלה״ה, לא ידעתי אם שמעת עליו, אבל היה מגדולי ישראל וראש באשכנז וגאון בזמנו ממש״ (שו"ת אהלי תם, ויניציאה שפ״ב, ב). יש שקשה במקצת להבין יחסו של חכם ספרדי או רומניוטי אל חכמי אשכנז. כך לדוגמה כותב ר׳ יהושע צונצין במקום אחד על ר׳ מאיר מפדואה: הרב הגדול זקן ונשוא פנים ירא אלוקים, וכן מתייחס הוא בדרך ארץ ובכבוד אל חמיו של ר׳ מאיר, ר׳ יהודה מינץ. אך מאידך ממשיך הוא: ״אל תשיביני מדברי מהר״י מינץ… קבלנו מרבותינו שאין חכמתו ופלפוליו ניכר מתוך פסקיו, שיותר גדול היה כפלי כפלים ממה שפסקיו מורים עליו כי היה אשכנזי וכל האשכנזים בטבעם הם עלגי שפה כבדי פה וכבדי לשון, ואין כח בהם לבטא בשפתים ולא לכתוב בקולמוס העומק, השוכן בתוך לבם ולא יבינם אלא מי ששמע אותם וקבע בישיבותיהם עידן ועידנים״. ובמקום אחר הוא כותב: ״היום הזה גלותי מעלי חרפת האשכנזים המלעיזים אותי על שאיני בודל כל בין השמשות מדרכי הספרדים ופניתי הבית מלפלפל על דרך האשכנזים״ . כאן גם המקום להעיר על עניין המעיד מצד אחד על עולמם הרוחני של החכמים הרומניוטים ואף של הספרדים לאחר מכן, ומצד אחר על התפשטותן המהירה של תשובות האש­כנזים בקרב יהודי המזרח, בזמן שהדפוס עדיין לא בא לעזרת הפצת החיבורים. אין כאן הכוונה לחיבורים הקלאסיים כמו המרדכי או תשובות מהר״ם רוטנבורג. מפתיעה ביותר היא העובדה שמרבים לצטט את האחרונים שביניהם ובמיוחד את ר׳ ישראל איסרלין בעל תרומות הדשן ואף את ר׳ יעקב וייל (המהרי״ו) ^.

באמצע המאה הט״ו לערך התפרסם גם ״הקול הקורא״ המפורסם של ר׳ יצחק צרפתי שישב באדריאנופול ״אל ק״ק היהודים הנמצאים באשכנז, להודיע להם מיטב ארץ תוגרמה ויתרון מלכות ישמעאל״. החוקרים נחלקו בדבר קביעת התאריך המדוייק שבו נכתבה האגרת. הם גם הגזימו במידה מסויימת בדבר התעמולה של ר׳ יצחק צרפתי למשוך יהודים לתוגרמה. המעיין היטב באגרת יגיע למסקנה אחרת למעשה, והיא, שהוא קורא ליהודי אשכנז לעלות לארץ־ישראל ולירושלים ומורה להם על כיוון עלייתם״. בכל אופן, קשה לברר אם על יסוד קריאתו של י׳ יצחק צרפתי עזבו באמת ״יהודי אשכנז, שוואבין, רינוס, שטייערמרק, מאהרין ואונגרין״ את ארצם ופנו אל ארץ תוגרמה, ״ארץ אשר לא תחסר כל בה״. החשוב לנו הוא להראות, כפי שכבר הראינו לעיל ועוד נראה להלן, שאמנם נוסדו קהילות אשכנזיות לפני בוא הגל הגדול של מגורשי רנ״ב—רנ״ז מספרד ופורטוגל. אגרת זו מתווה לעולים מאותן ארצות את סימני הדרכים לארץ הקודש, לאחר שנחקקו החוקים שאסרו על הנוסעים היהודיים להפליג באניות מאיטליה לארץ־ישראל. היא גם מראה לנו את הכיוון ואת הנתיב, שלאורכו נוסדו היישובים שבהם ישבו אשכנזים; הכוונה במיוחד לאורך נהר הדנובה ומשם דרומה ודרום־מזרחה. ציר זה קיבל תנופה גדולה יותר במחצית הראשונה של המאה הט״ז, בעקבות כיבושה של הונגריה בידי סולימאן הראשון בשנת 1526. אך לפני כן נסקור את התיישבות האשכנזים באיזור לפני בוא המגורשים, היינו, עוד במאה הט״ו; בידינו עדויות על כך מקושטא ומשאלוניקי, אך גם מערים אחרות ברומליה כמו אדריאנופול, סופיה, פליבנה ועוד. להלן נבדוק את המקורות כדי לאמת את הנחותינו.

פעמים 120

קודם עלייתה של איזמיר, באמצע המאה השבע עשרה, והפיכתה לעיר נמל חשובה ולעיר מסחר בין לאומית, התיישבו גולי ספרד בעיירות נידחות ומרוחקות בתוככי אנטוליה, שהיו על דרך המשי, בנתיבי שיירות ובדרכי מסחר. בין אותן עיירות שכוחות אל ניתן למנות את אמסיה, מניסה, קושדסי ותירה. עם התנוונות דרך המשי ועלייתה של איזמיר חלו בקהילות היהודיות הללו תמורות דמוגרפיות והן איבדו חלק גדול מחבריהן, ובעקבות מלחמת יוון-תורכיה (1922-1919) התחסלו הקהילות הקטנות כליל, וביניהן העיירה תירה. מן הראוי לציין כי יהודי העיירה תירה(Tiryah) נודעו בחוזק אמונתם עד הדור האחרון. יהודי איזמיר, כפי ששח לי המשורר והסופר שלמה אביו, ראו בהם מי שמקפידים במצווה קלה כבחמורה. הם כינו אותם בשם צופו(Siifii), הנגזר מהשם צופי(Sufi), אבל לא במשמעות של מי שהצטרף לאחד המסדרים המיסטיים הצופיים, אלא כמטפורה למי שמחמיר בקיום תורה ומצוות.

למסורת כי מרדכי צבי בא בראשונה לתירה, ושבה נולד שבתי צבי, יש השלכות חשובות על הבנת את ראשיתו של שבתי צבי ועל הבנת מאורעות חשובים בעיר איזמיר בעת גאות התנועה השבתאית, במחצית השנייה של המאה השבע עשרה. אברר להלן שלוש סוגיות הנעוצות בהבנת ראשיתו של שבתי צבי.

סוגיה ראשונה היא היכן התפלל שבתי צבי בילדותו. שלום אמר כי ׳לצערנו אין אנו יודעים לאיזה ״קהל״ הצטרף מרדכי צבי׳ באיזמיר. ההיסטוריון יעקב ברנאי חקר בדקדקנות את קהלי איזמיר במאה השבע עשרה ומנה את הקהלים הבאים: ק״ק באקיש, ק״ק נווה שלום, ק״ק פורטוגל, ק״ק פינטו, ק״ק אלגאזי, ק״ק גברת וק״ק אורחים. הוא אף בירר את ייחודו של ק״ק פינטו ועמד על כך שחלק מבני משפחת פינטו היו קשורים לתנועה השבתאית, ושגם לאחר המרתו של המשיח המשיך קהל זה להיות מוקד לפעילות השבתאים שבעיר. אחד מראשי המשפחה, ר׳ אפרים פינטו, בא לאיזמיר מן העיירה תירה, וברנאי שיער כי מקורה של משפחת פינטו בתירה. האם ק״ק פינטו הייתה מקום התפילה של משפחות שהיגרו מתירה לאיזמיר? האם ניתן לשער כי מרדכי צבי, שגם הוא בא מתירה, הצטרף לק״ק פינטו? האם שבתי צבי עצמו, לאחר עקירת משפחתו לאיזמיר, התפלל בילדותו בק״ק פינטו? אין זה בלתי אפשרי.

סוגיה שנייה נוגעת למעמדה הכלכלי של משפחת צבי. ניתן עתה לשער כי התבססותה הכלכלית של משפחת צבי באיזמיר הייתה מודרגת. אולי התיאורים של מעמדה הנחות של המשפחה, כי ׳בעד נעלים היה מסתפק ואמו יצאנית היתה לבקש טרפה׳, רומזים לקשייה הכלכלים בראשית דרכה בעיירה תירה, אם כי אין לפסול אותם לאלתר כבדותות של מתנגדי השבתאית. בינתיים הפך מרדכי צבי לסוחר עופות וביצים, ומשהיגר לאיזמיר היה לסוכן של כמה סוחרים אנגלים.

סוגיה שלישית נוגעת למאבק בין ר׳ חיים בנבנשתי ובין ר׳ אהרן לפפא. דומה כי למסורת בדבר תירה משמעות גם להבנת הקשר שבין שבתי צבי לר׳ חיים בנבנשתי, בעל החיבור ׳הכנסת הגדולה׳. ברנאי דן במאבק החריף שהתנהל בין הרבנים הגדולים של איזמיר, בין ר׳ אהרן לפפא ובין ר׳ חיים בנבנשתי, באותם ימים סוערים שבהם חזר שבתי צבי כמשיח לאיזמיר בשנת 5 6.16 ר׳ חיים בנבנשתי נתמנה לרבה של תירה בשנת 1643 ושימש בתפקיד עד שנת 1655, ורק בשנת 1658 השתקע באיזמיר, ובשנת 1662 מונה לאחד משני הרבנים הראשיים של העיר. ר׳ חיים בנבנשתי הצטרף למחנה המאמינים בעיר, ושבתי צבי גמל לו בכך שמינה אותו לרב יחיד בקהילה והדיח את ר׳ אהרן לפפא, שותפו לרבנות העיר. ניתן עתה לחזק את השערתו של ברנאי שר׳ חיים בנבנשתי הכיר את משפחתו של שבתי צבי ולומר כי ייתכן שלמשפחות צבי ובנבנשתי היה קשר עמוק עוד קודם עקירתן לאיזמיר, עוד בימי שבתן בעיירה תירה.

סיכום

פעמים אין תחליף למסורת ההיסטוריה שבעל־פה (Oral history). חשובה היא עבודת השדה וקשה היא, אבל אין אתה בן חורין להיבטל ממנה, להציל עדויות יקרות מפז מפי המאמינים. ושוברה בצדה, שזכינו לשמוע עדות מאלפת מפי בן לאחת ממשפחות המאמינים שלא המירו דתם לאסלאם, על מקום הולדתו של שבתי צבי הלא הוא בקהילה יהודית הקטנה ונידחת בעיירה שכוחת אל בשם תירה הסמוכה לאיזמיר.

אכלול הדברים ואומר כי אם דרכם של משיחים להיוולד בשני אתרים בעת ובעונה אחת, הרי דרך כוכבו של האהוב שנולד פעמיים: פעם בעיר ואם בישראל, הלוא היא איזמיר, בירת הים האגאי, ופעם בתירה, עיירה קטנה ונידחת באנטוליה

נבואת זרובבל – נוסח מרוקו

נוסף לכך מביא ר׳ יעקב בן־סעדון להוכחת אמיתות משיחיותו של שבתי צבי תוכן נבואה שנמצאה כביכול בבית גנזיו של ר׳ שאול סירירו נשמתו עדן מהעיר פאס המיוחסת אל זרובבל בן־שאלתיאל – ראש השבים מבבל בימי שיבת ציון – ולפיה נתן מטטרון שר הפנים לזרובבל סימן ״כי האיש אשר יצא שמעו בכל העולם ואחר כך יוציאו עליו דיבה שנשתמד ויוציאו עליו כל תועבות אשר שנא ה׳ הוא הוא הגואל האמיתי ובעוון החכמים והרבנים שהוציאו עליו דיבה רעה ישאר שמונה שנים מצומצמות במאסר לכפר על עוונם״. ומוסיף בךסעדון ״וכל הסימנים שאמר ע״ה (עליו השלום) באו וראינו ושמענו. לכן נקוה לאל שיזכנו ליגאל על ידו בעגלא ובזמן קריב״. פרוש דבריו של בן־סעדון הוא שהאיש אשר נתקיימו בו כל הסימנים הללו הוא שבתי צבי. נבואה זו, המיוחסת לזרובבל, היתה נפוצה מאד באותה תקופה והשבתאים במקומות שונים עשו בה שימוש ומצאו בה רמזים הקשורים עם שבתי צבי והרבו להשתמש בה לאחר ההמרה.

מטטרון – שמו של ראש מלאכי השרת באגדה – הוא מזוהה עם המלאך מיכאל שר הפרנים

האמיתות ההסטורית של נוסח הנבואה שמביא ר׳ יעקב בן־סעדון מוטלת בספק כמו כל שאר הנוסחאות שבהן השתמשו השבתאים לצרכיהם. ר׳ יעקב ששפורטש מערער על עצם קיומה ולפי דבריו ״אחד מחבריך בעל אמונה זו בדאה והמציאה ותלאה באילן גדול לאחר מותו״, כותב שפורטש אל בן־סעדון בשנת תכ״ח (1668).

ארבע שנים לאחר־מכן(1672) מאשרים שנים מהכת השבתאית בנקיטת חפץ, ובשבועה את אמיתות נוסח הנבואה. לפי דבריהם העיד בפניהם איש שבא מטטואן שבמרוקו שמצא כתוב ״בספר ישן מזמן אלף ומאתיים ול״ח שנה בין ספרי ר׳ שאול שרירא (סירירו) בעיר פאס ושלחנו מטיטואן בעד הספר הנז' כי היו אנשים כופרים במשיח ובא להם הספר ובדקו אחריו לידע אם יצא זיוף ולא נמצא בו שינוי בשום כתב רק כתיבה תמה וטובה והספר היה מלא רקב מרוב הזמן וחזרו כלם והאמינו אמונה שלמה כפי אשר העיד החכם הנקרא יוסף אביקצין נר״ו, ולראיות האמת חתמנו שמותינו ט״ו באלול שנת תוכ״ו רצוף אהבה לפק׳(1672) החתום – ראובן יעקב נאגרה, דוד יצחק.״ שתי העדויות הללו נכתבו על־ידי שבתאים מובהקים ומתיהסות לאותו נוסח של הנבואה – הנוסח שנמצא לפי העדויות בבית גנזיו של ר׳ שאול סירירו.

הנבואה האפוקליפטית של זרובבל היתה כאמור נפוצה מאד בכל קהילות ישראל באותה תקופה ולה גירסאות שונות. השבתאים הוסיפו עליה וגרעו ממנה והתאימוה למטרותיהם, כך שיכלו למצוא בה רמזים להופעתו של שבתי צבי, למאסרו ב״מגדל עוז״, ואף את הצדקת המרתו.

גירסה נוספת מבית עקד ספריהם של חכמי מרוקו אנו מוצאים בבתב־יד הנמצא במכון בן־צבי. לפי כל הסימנים היא נכתבה לפני הופעת התנועה או סמוך להופעתה. להלן כמה קטעים ממנה:

״מצאתי כתוב בספר אחר כ״י ישן וזה לשונו: ראיתי ללקט מ״ש זרובבל קצת מדבריו לשמח בם הגולה על דברת דבורם העלה העתידה ובשמועת השבטים שהם מעבר לנהר כוש ואודות המשיח בעה״ו(בעזרת ה׳ וישועתו) …

״הדבר אשר היה אל זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה בעשרים וד׳ בחודש הד (השביעי) … המראה אשר הראני ה׳ ואני הייתי מתפלל התפילה לפני אל חי וחזיון המראה אשר ראיתי נכבד עלי מאד … גדל עלי לבי לאמר איין צור עולמים(?) ויענני מדלתות השמים ויאמר לי אתה זרובבל(?) ואומר אני עבדך. ויען ויאמר אלי כאשר ידבר איש אל רעהו, קול שמעתי ותמונה לא ראיתי ואפנה ואקום ואתפלל״ … הכותב מונה עשרה אותות שיבואו לעולם קודם הקץ: ״אותות של משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו אכי״ה.״ באות השמיני הוא כותב ״ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול ובאותה שעה יבוא אליהו עם משיח בן דוד לקיים מ״ש (מה שנאמר) והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ולא יצטרך המשיח להלחם, אלא נותן עיניו בארמילום ומאבדו מן העולם, שנאמר וברוח שפתר ימיתנו…

הערת המחבר : לפי האאגדה ארמילום הוא צאצא של השטן ומסמל את הכוח המתנגד למשיח.

״במראה הראני מטטרון הדובר בי את כל הדברים האלה ואת ירושלים באורכה וברוחבה וראיתי חומותיה מוקפים סביבותיה מן המדבר והלבנון ועד הנהר הגדול נהר פרת ועד הים האחרון ויראני הבית בנוי וההיכל בנוי על חמש ראשי ההרים ויאמר אלי: אלה ההרים אשר בחר השם לשבתו ואען ואשאל, מה שמותם(? ויאמר אלי אלה שמותם: לבנון, הר המוריה, תבור, כרמל וחרמון. ויען מטטרון האות הזה למלאת לחורבן ירושלים תשע מאות ותשעים שנה תשועה לה׳ את תבעיון בעיו שובו איתיו. בשנה החמשית יבוא נחמיה בן חושיאל ויקבוץ ישראל לירושלים ובשנה הששית תעמוד חפצי־בה אשת נתן בן דוד הנולד בחברון ותהרוג שני מלכים, נוף ואמנם ובשנה הז׳ יצא שורש ישי הוא מנחם בן עמיאל ולפניו עשרה מלכים מן האומות…

להלן הוא מונה את המלכים בשמותיהם ושמות עריהם (ארצותיהם) ומסיים ־והמלך העשירי הוא ארמילום" … וכל הגויים מכל המקומות יבואו יעמדו לפניו״ הכותב מתאר דמות ארמילום … ו״אח״ב יבוא לפניו מנחם בן עמיאל מנחל השיטים ויפח באפיו וימיתנו כמו שנאמר וברוח שפתיו ימית רשע. ואח״ב והיתה — המלוכה ויקבלון מלכותא קדושין עליונין״. ומסיים, ״אלה הדברים שהעיד :מטטרון שר הצבא לזרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה בתוך הגולה בימי מלך פרס ויכתבם זכריה בן עדוא, אליהו הנביא לעת שיגיעו באחרית הימים. ויקח זרובבל עם מנחם בן עמיאל לימים ושנים ועיתם עד עת קץ יבא עמו כל קהל ישראל דברי השלום. המקום יזכנו לראות בית המקדש בבנינו ולראות משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו בעגל ובזמן קריב. ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן.״

ועל פי האמור לעיל בשם רבי פרנך ע״ה בשם רבי יוחנן ע״ה, ובשם רבי ירמיה ע״ה, פירש מו״ר אבי הגאון רבנו יהושע מאמאן שליט״א את הפסוק בקהלת (ז׳, י״א) טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש, ר״ל טובה חכמה עם נחלה, היינו בר אוריין ובר אבהן, למרות שלא ראו זה את זה, ויותר לרואי השמש, ר״ל ויותר טוב וזכיה רבה יותר אם זכו לראות זה את זה, כי אז מובטחים באין עוררין, שאין התורה פוסקת מזרעם לעולם כאמור לעיל. אכן זכינו ונתקיים בנו והחוט המשולש לא במהרה יינתק. כי כל מי שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא שנאסר ״והחוט המשולש לא במהרה יינתק״. ורק ע״י עמלה של תורה ניתן להגיע לדרגות שכאלו, כפי שמסביר המדרש על הפסוק ״אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו, ועשיתם אותם״(ומעניין להדגיש את שלושת השלבים הרמוזים בפסוק זה) ״מלמד שהמקום מתאווה שיהיו ישראל עמלים בתורה״ וכפי שמפרש המלבי״ם שחוקים הם תוצאות הדינים וההלכות מן הכתוב על פי הכללים והמידות שהתורה נדרשת בהם. וישראל מתבקשים ונתבעים שיהיו יגעים בעיון התורה להשיג החוקים האלה והכללים שעל פיהם התורה נדרשת. ומי לנו גדול ממשה רבנו הכותב ״יערף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי״ לשבר את אזננו וללמדנו כמה עמל ויגיעה עלינו להשקיע בלימוד תורתנו הקדושה והנשגבה.

וכשדורות על פני דורות, עמלים ויגעים בלימוד תורה ללכת בחוקותיו, לשמור את מצוותיו ולעשות אותם, ובייחוד אם גם זוכים לראות זה את זה, בעמלה של תורה, משך שלשה דורות רצופים, אזי מתקיים בהם והחוט המשולש לא במהרה יינתק ושוב אין התורה פוסקת מזרעם עד עולם, כי מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה.

ואכן גם בדורנו זה, ב״ה, זכה מו״ר אבי הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א, כמו מו״ר זקנו, שעל שמו הוא נקרא, הגאון רבי יהושע חיים אהרן מאמאן זצ״ל, לראות את בניו תלמידי חכמים ומגידי שיעורים המשרתים בקודש, ואת בני בניו אברכים חשובים, היושבים על התורה ועל העבודה, העמלים באהלה של תורה מתוך יראת שמים טהורה.

לפרי עט זה, שתי מטרות נעלות: האחת, מופנית לדורות הבאים בקרב בני המשפחה, לשימור ולטיפוח תרבותם העשירה ומורשתם הגדולה, תוך עמידה על ערכי יסוד בהם דגלו אבותינו, לחזקם לעוררם ולעודדם תוך התפעמות מגדולתם וקדושתם של אבותינו אשר פרקי חייהם שזורים ואחוזים חד בחד ע״מ להביאם לידי אמירה: ״מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי״ כי ״מעשה אבות סימן לבנים״, ובבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך" אשר יראו לאלו קדושים הם מתייחסים, ללכת בדרכם כדי שיהיו ראויים להיות חולייה נוספת בשרשרת הזהב המשפחתית. ומעניין לציין בהקשר זה את דברי ר׳ חמא בר רבי חנינא האוסר: ״כשהקב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנא׳: בעת ההיא נאום ה׳ אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל. לכל ישראל לא נאמר: אלא לכל משפחות, והמה יהיו לי לעם. (מס׳ קידושין ע׳.). והגמרא במסכת בבא בתרא מסבירה שעזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו וכו' דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה (ב״ב ט״ו).

מכאן למדים אנו את החשיבות שבכתיבת היחוס המשפחתי, וכך אנו ב״ה עושים. ואכן, חז״ל בדרשותיהם זיהו את האבות עם הבנים בשני מובנים, מחד, מידותיהם של האבות הנם דוגמא לבנים, ומאידך, קורותיהם של האבות ומאורעות חייהם הינם זהים עם מה שיקרה לבנים, כפי שחז״ל זיהו את יעקב אבינו עם בניו, עם בני ישראל.

ואכן, ערכים מוסריים ועקרונות חברתיים ואנושיים, נמסרים בירושה מאבות לבנים ומבנים לבני בנים עד סוף השרשרת התולדתית. הגרעין החנוכי הראשון נקלט בילד הרך בבית אבא בימיו הראשונים. בלי משים חודרים לתוך מוחו ולבו המושגים הנצחיים של הכרת ערך הזולת, והודאה בזכות קיומו הוא עלי אדמות. ובאש ההורים מתחשל לראשונה צלם האלקים שהופקד בידי החומר הגם של בן התמותה. צייתנותם של הצעירים לזקנים, והליכת הבנים בעקבות אבותיהם, הם הערובה הכי נאמנה להמשכו המוסרי של הדור הגדל והולך. ״שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך׳ זה כלל גדול בתורת ההתפתחות התרבותית של האנושות.

וכפי שכותב הרב בן ציון פירר זצ״ל, בספרו הגיונה של תורה, על פרשת ״כי תצא״ כי ״המסורת הוא הצייר האמן המעצב את דמותם הרוחנית והמוסרית של החברה. כבוד אב ואם וקבלת מרותם הבלתי מותנית, על אף היותה רק מצוה אחת ככל שאר המצוות, בכל זאת כל יתר גופי התורה תלויים בה ומתקיימים בזכותה״.

ועל זה הכתוב אומר, ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״ (דברים ל״ב, ז׳). והגמרא במסכת קידושין שואלת: ״עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא וכו׳ דתניא ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין? תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך וכו׳(קדושין ל.).

וכפי שמסביר הרב בן ציון פירר זצ״ל בספרו הגיונה של תורה, על פרשת ״האזינו״, שיש לומר שהכתוב ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״ מקביל לכתוב ״והודעתם לבניך ולבני בניך״. כלומר, החובה הזאת חלה על שני הצדדים באותה מידה. אביו ואבי אביו חייבים ללמד את הבן, והבן חייב ללמוד אצל אביו ואבי אביו״. וממשיך הרב פירר זצ״ל וכותב ״הקבלה זו משמיעה לנו עיקר חשוב מאד. שלא תאמר חובה זו המוטלת על האב ואבי האב, היא בעודו קטן ואינו יודע ללמוד בעצמו, אבל כשהוא יודע לקרוא בעצמו את המקרא, בטלה, כביכול, חובה זו. לכן בא ה״שאל אביך ויגדף׳ ופונה לבן הגדול, לחייב גם אותו ללמוד תורה מפי אביו ואבי אביו דוקא, לומר, משמעה של חובה זו של למוד הבנים איננה טכנית בלבד, אלא עקרונית, לא רק מפני שאין מי שידאג ללמדו כל עוד אין הוא יודע ללמוד בעצמו, חייב האב ללמדו. אלא האב חייב ללמדו כדי להבטיח שלמודו של הבן את המקרא יהיה על דרך האמת. ולכן גם כשהבן יודע בעצמו לקרוא במקרא, חייב האב דוקא ללמדו או למוסרו בידי מי שנאמן במלאכתו זו, כדי להבטיח שהבן ילמד את התורה שבכתב על פי פירושה של התורה שבעל פה״.

״ואמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחורב״(קדושין ל.).

 לעילוי נשמת מרדכי דדון ז"ל בן רחל ת.נ.צ.ב.ה

הקלטה שקיבלתי מבתו של ר' מרדכי דדון, שנתנה את אישורה לפרסם את הקלטת….לדעתי תיעוד נדיר ….

תיעוד נדיר של ההפטרה מלאה – ט' באב – פיוט משולב בשתי שפות עברית וערבית-מרוקאית. הפיוט בוצע על ידי ר' דדון מרדכי בן רחל ז"ל, והרב אברהם שלוש בט' באב בשנת ה'תשס"ט בבית הכנסת הישן והקטן בנחלת שבעה בירושלים (לרוב סגור עקב מחסור במניין)

אין נביא כמשה ואין מעמד כמתן תורה בהר סיני

לפי החומש האמינו בני ישראל במשה בגלל המופתים שעשה בעת יציאת מצרים: ״וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה השם במצרים וייראו העם את השם ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.

הם יוסיפו להאמין בו לעולם ועד, מפני שהשם דיבר עמו בפני כל העם:

״ויאמר ה׳ אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם״.

משה מציין את העובדה שמעת בריאת האדם לא היתה בכל העולם כולו גילוי בפומבי

ובצורה נוראה כזאת כמו המעמד שחיו בני ישראל לפני סיני:

״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא השם אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו: השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי׳׳.

כשביטל פאולוס את הדת שניתנה בסיני, והיהודים ביקשו ממנו שהשם יתגלה להם על הר בוער ומתוך קולות וברקים, הסביר פאולוס לציבור שאכן הוא בעצמו ראה התגלות, והלעיט את שומעיו בהבטחות על העתיד:

״הן לא באתם [אתם, חסידי פאולוס] אל הר מוחשי ובוער באש, ולא אל אפלה וחושך וסערה, ולא לקול שופר ולקול דברים אשר שומעיו ביקשו שלא יוסיף לדבר עמם… והמראה היה נורא מאוד עד כי משה אמר: ירא אני וחרד. אתם [חסידיי] באתם אל הר ציון ואל עיר אלוקים חיים, אל ירושלים ה׳שמימית׳ ואל רבבות המלאכים, אל עצרת, אל קהילת הבכורים הכתובים בשמים, אל אלוקים שופט הכול … אשר קולו הרעיש אז את הארץ. ועתה ׳הבטיח׳ באומרו: עוד אחת ואני מרעיש לא את הארץ בלבד, אלא גם את השמים״ (עברים, יב, יח-כו).

וכך נשנה אצל מוחמד. הוא הסתפק בנקיטת דרך דומה לזו של פאולוס:

״אילו היינו מורידים את הקוראן הזה, ולו גם על הר, היית רואה אותו שח ונבקע מיראת אלוקים״.

 סורה 59, פסוק 21

لَوْ أَنزَلْنَا هَذَا الْقُرْآنَ عَلَى جَبَلٍ لَّرَأَيْتَهُ خَاشِعًا مُّتَصَدِّعًا مِّنْ خَشْيَةِ اللَّهِ وَتِلْكَ الْأَمْثَالُ نَضْرِبُهَا لِلنَّاسِ لَعَلَّهُمْ يَتَفَكَّرُونَ 21

אילו היינו מורידים ממרום את הקראן הזה, ולוּ גם על הַר, הייתָ רואה אותו שַׂח ונבקע מיראת אלוהים, נמשול את המשָׁלים הללו לאנשים, למען יימלכו בדעתם

מצוות התורה ניתנו כמות שהן לדורות עולם

כיוון שהשם דבר עם משה בפומבי בפני כל העם, ידע העם שיש לבורא עולם אימון מלא במשה. הם גם שמעו מפי השם שעליהם להאמין לכל דברי משה שיספר להם, גם  מה

שהשם ידבר אתו לבד:

״ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם… ושמרתם לעשות… לא תסור ימין ושמאל״ (דברים ה, כח־כט).

למשה נאמר שהמצוות ייעשו כמות שהן – בלי לשנותן, להוסיף עליהן או לגרוע מהן: ״לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו, לשמור את מצות ה׳ אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום״; ״את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו״(דברים ד, ב¡ יג, א).

למשה נאמר במפורש, שמצוות התורה ניתנו לקיימן לעולם:

״לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו״; ״ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם״; ״ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם״; ״והיתה זאת לכם לחוקת עולם״; ״כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותכם״; ״חוקת עולם לדורותיכם״; ״ביום השבת… ברית עולם״; ״הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר לפני השם״; ״את כל אשר צוה השם אליכם ביד משה מן היום אשר ציוה  השם והלאה לדרתיכם״; ״לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם״¡ ״והיתה להם לחוקת עולם״_; ״והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם״_; ״רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך״_; ״שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם״.

מובן, אם כן, שאין שום נביא יכול לבוא ולבטל דבר מדברי משה, וזה מה שיהודי מדינה הסבירו למוחמד. הם מאמינים לדת, שניתנה על־ידי בורא עולם בפומבי גדול, והם לא מאמינים לדת פאולוס, שמבטיח שהשם ישמיע קולו בעתיד, ולא למוחמד, שמבטיח שאילו היתה הדת שלו יורד על הר, או־אז היה ההר מזדעזע. מוחמד – איש שלא עשה מופתים; לא דיבר אתו השם בפניהם; גם לא למד בבית ספר לנביאים, כפי שהיה המנהג בעבר אצל היהודים, וגם לא למד בכתבי הקודש היהודיים, כפי שמקובל אצל ילדי ישראל – וכועס עליהם על שלא מקבלים אותו לנביאם כדי לשנות את דת משה. מוחמד בהחלט בא אליהם במטרה לשנות את דתם, כי הוא טוען שישו קיבל רשות להתיר חלק מן הדברים שנאסרו בתורה. יהודי מדינה, שדחו את הצעותיו, נהגו כמו שאר כל היהודים, אשר במשך 600 השנים הקודמות דחו את הנוצרים שבאו עם אותן טענות.

סורה 3, פסוק 50.

وَمُصَدِّقًا لِّمَا بَيْنَ يَدَيَّ مِنَ التَّوْرَاةِ وَلِأُحِلَّ لَكُم بَعْضَ الَّذِي حُرِّمَ عَلَيْكُمْ وَجِئْتُكُم بِآيَةٍ مِّن رَّبِّكُمْ فَاتَّقُواْ اللّهَ وَأَطِيعُونِ 50

באתי לאשר את התורה שנגלתה לפנַי ולהתיר לכם מקצת אשר נאסר עליכם. הבאתי לכם אות מעִם רבּונכם, על כן הֱיו יראים את אלוהים ושִׁמעו בקולי

אפרים מונסוניגו. המאה ה-18. תחילה בפאס ואחר כך בתיטואן. הרב הגדול המקובל האלוהי עיר וקדיש.

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

נולד בערך בשנת הת"ע ונפטר סביב לשנת התק"ן – 1710 – 1790. ומה שכתוב במלכי רבנן דל כג -3 שנפטר בשנת התק"מ לא דק. שהרי הוא עצמו מזכירו כחותם בשנת התקמ"ח בדך קכ-2. ועוד שמצאתיו חותם ב " נר המערבי " חלק א', סימן קל"ו, בשנת הקמ"ג.

בשנת התק"י נסמך לרבנות על ידי רבי יעקב אבן מור ונמנה לדיין בבית דין של חמש. בשנת התקי"ח עבר לטיתואן ושם כיהן כסגן אב בית דין רבי יעקב בן מלכא, כשנפטר האחרון התמנה הוא לראש אב בית דין.

כיהן ברבנות בפאס בבית דין של חמש עם הרבנים : רבי יעקב אבן צור, שאול אבו דנאן, אליהו הצרפתי וראפאל עובד, וחתום עמהם בכמה פסקי דין. ובטיתואן עם הרבנים יעקב אבן מלכא, יהודה קורייאט, שלמה טבודרהם, מנחם נהון, שם טוב בן וואליד, יהודה אבודרהם ויהושה הלוי, ועוד.

לעת זקנתו עמדו עיניו מראות וחביריו חתמו בשמו על פסקי דינים. מתלמידיו בעודו בפאס ידוע לנו רבי יעקב חים בן נאיים אשר הרבה לשבח את חכמי פאס ואת רבו רבי אפרים בהקדמת ספרו " זרע יעקב ".

על ספר חוקה חקקתי אשר גמלני בצאתי את העיר, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים רבתי בדיעות הן בחוכמה הן בתבונה מתא פאס יע"א…מבין ברכי מורי ורבי לראשי עטרת פז, הרב הגאון המקובל האלהי עיר וקדיש כבוד מורנו הרב אפרין מונסונייגו נר"ו, חונה מלאך ה' הן היום בעיר תיטואן.

רבי אפרים השאיר אחריו אוסף גדול של פסקי דינים שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות של חכמי התקופה, ובמיוחד בשאלות ותשובות " נר המערבי " חלק א'. לבד נגדולתו בתורה היה לו גם יד ושם בחכמת הקבלה.

ברוך אסבאג. נפטר ג' באדר בשנת תש"ו. ספר הדינים שלו " מנחת משה " קזבהלנקה, מכיל דברי קבלה, בעיקר יהי רצון ולשם יחוד. ספרו האחר " מנחה בלולה " קזבלנקה, מכיל דינים בערבית אך בשולי העמודים הערות " מקור ברוך " ושם נזכרים מקובלים הרבה.

אנציקלופדיה ארזי הלבנון

בהסכמית הספר " מנחה בלולה " כותב הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל על הרב הגאון ברוך אסבאג ז"ל ומכנהו : הרב הגאון מעו"ם, הדיין המצוין…הצדיק העצום,מספורסם בצדקתו ויראתו וחסידותו וענוותו מוה"ר ברוך אסבאג הרב הראשי לעיר אסאפי.

מחכמי ומקובלי מרוקו. חיבר ספר הדינם שלו " מנחת משה " קזבלנקה תש"ד, מכיל דברי קבלה, בעיקר " יהי רצון ", ו " לשם יחוד " . ספרו השני " מנחה בלולה\ מכיל דינים בערבית, אך בשולי העמודים הערות " מקור ברוך ", ושם נזכרים מקובלים הרבה. נפטר ג' באדר תש"ו – 1946. נטמן בסאפי..

גדליה יעקב. רבי שלום בוזאגלו מזכירו בברכת המתים בהקדמת " מקדש מלך " שנכתבה בלונדון בשנת התק"י, וכמי שלימדו רבלה " והוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין ". ממקום אחר מתברר שהוא חי האגאדיר, ולפי השערת בניהו, הוא שעשה לביסוס הקבלה בעיר זו.

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

מורה צדק בעיר מראקש חי במאה החמישית. והוא אחד מארבעה שהיו בחברת מוה"ר שלום בוזגלו, מחברי מקד מלך. ובהקדמתו לספר הנזכר תארוהו בזו הלשון " אריה דבי עילאי דיתיב בתואאני לבאי, הנמנה תמיד לכל דבר מצווה, ויחדיו נמתיק סוד באהבה ובאחווה.

הוא אחד המיוחד מבני עליה מעלת החכם השלם הדיין המצוין כבוד הרב יעקב גדליה זלה"ה. יש פסק דין ממנו בשנת תצ"א – 1731, באגדיר, יחד עם מו"ה משלה בלחזאן ז"ל היה מורה צדק באגדיר.

רבי שלום בוזאגלו מזכירו בברכת המתים בהקדמת מקדש מלך, שנכתבה בלונדון בשנת יקה"ת – 1750. ושם נרשמו דברי שבח לכבודו, כמי שלימדו קבלה " והוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין. ממקום אחר מתברר שהוא חי באגאדיר ולפי השערת בניהו, הוא שעשה לביסוס הקבלה בעיר זו.

בספר כף נקי, קרוב לתחילתו, וכותב רבי כלפיא לעניין תפלין : " כך הייתי נוהג וכך היה נוהג החכם השלם הכולל כבוד הרב יעקב גדליה ז"ל שנטה אחרי בזה כשהיינו שנינו שבת אחים גם יחד משמשים לקהל אחד של בית הכנסת ני"ג שבעיר אגאדיר, הנקראת " מקור חכמה "

דוד אביחצירא. בן מסעוד בו יעקב. תרכ"ו – תר"ף, תאפילאלת, חיבוריו : " שכל טוב " פירושים לפסוקים ודרושים לנפטרים, " פתח האהל ", פירוש רחב על התורה, " רישא וסיפא ", רמזים על פי הקבלה, והשט. ראה הקונטרס " כבוד מלכים " שבסוף " מלכי רבנן וראה על המחבר בספר " אני לדודי " מאת יחייא אדהאן, ושם גם פיוטים לכבודו

להלן הפיוט מתוך הספר " אני לדודי " מאת נכדו של אביר יעקב, רבי יעקב אביחצירא, בן בתו, רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

אמת מארץ תצמח / על עוונותינו ימח / וגם לבבו ישמח בתחיית המלך דוד

נעים ויפה דודי / טוב מכל מתי סודי / היה הדרי הודי אדוני דוד המלך

יצא מעם סגולה / ביום שבת כלה / ועלה לו למעלה כי זה רצון המלך

יחדי בן הגבירה / נשמתו היא טהורה / בִטְלה הגזרה מעל בני המלך

חמדת כל ישראל הוא / כולם אומרים אשריהו/ מה מתוק אמרי פיהו / כמאמר המלך

יראתו יראה תמה / בלי אוֶן ומרמה / לשֵם שוכן שמימה / לעשות רצון המלך.

ישב חדרי חדרים / לעסוק בנסתרים / שכינה הֵרים / כי כן דבר המלך

אדון הכל אין בלתו / טהורה היא מחשבתו / אין להרהר בדעתו / כי כן גזר המלך

אדוני בעוד גָבַר / מנעוריו התגַבָר / לכבוש יצר שגָבַר / לבטל רצון המלך

דרש טוב הוא לעמו / קביו נתקיימו / מתוק מדבש טעמו / כמו טעם המלך

הדריך עמו עדתו / לקים את מצותו / לעילוי שכינתו / לבוא בהיכל המלך

אוהב צדקות היה / בדיבור ועשיה / פדה רבים משביה / להשיב שבות המלך

נקי כפים ובר / בתורה דיבר דבר / חיילים עִמו הַגְבַר / ברוב עם הדרת מלך

חסיד הוא בכל מדה / לתורה ולתעודה / הוא עיני העדה / לכל צרכי המלך

זכותו היא גדולה / מכל בני הגולה / כי הוא רב המעלה / לדבר עם המלך

קיבץ רִבָה פעלים / לַשֵם באלים / כמו יושב אהלים / יבטח ביי מלך

את חיבוריו היקרים / כולם מפז נבחרים / בהם סודות נסתרים / מאנשי חברת מלך

מלא מצוות כרימון / כְּכֶרֶם בעל המון / שכרו אתו טמון / בחצר בית המלך

יָעַץ עצה נכונה / עם נפשו העדינה / ישב בדד בשכונה / לראות פני המלך

צדיק הצדיק רבים / רחוקים עם קרובים / הכל רצים ושבים / לעשות דבר המלך

חָנַן דלים אביונים / תמיד בסבר פני / דבריו נאמנים / לפני האל המלך

זכות אבותיו עִמו / בלילו וגם יומו / גדול מרבן שמו / כמו דוד המלך

קבל נא את מנחתו / ורחם על עדתו / בזכות אבות וזכותו / יבוא בן דוד המלך

להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545-1619?-חיים בנטוב 

הקבלה בכתביו

דומה שעולמם הרוחני של המגורשים שמצאו מקלט בפאס רווי היה בדעות מן הקבלה; וחכמי הדור היו כולם מקובלים. ר׳ וידאל משתמש הרבה בספר הזוהר. ועל אף שימושו הרב בספרי הוגי הדעות הראציונאליסטים, יהודים וגויים, ומושגיהם הפילוסופיים, משלב ושוזר הוא בהשקפתו מושגים ועניינים רבים על־פי הקבלה, ואינו רואה בכך כל סתירה. הוא אף מפרש מדרשי רז״ל על־פי מושגים ורעיונות קבליים.

על הפסוק ״ישלם ה׳ פעלך… אשר באת לחסות תחת כנפיו״ (רות ב, יב), אחרי שמביא את המדרש ״א״ר אבין שמענו שיש כנפים לשחר ויש כנפים לארץ… בא וראה כמה גדול כחן של גומלי חסדים שאינם חסין לא בצלו של שחר… והיכן חסין בצלו של הקב״ה״, הוא כותב:

בעל העקידה פי׳ זה המאמר… גם האלקבץ הרבה דברים ע״ז המאמר… לך נא ראה קושיותיו. גם החכם הסבע האריך מענה בזה המאמר… לא ידעתי מה היה למפרשים שנשתבשו בזה וכוונת המדרש… היא כי העולם אף כי ראינוהו כלו נקשר כאיש א׳ הוא ע״י אמצעיים יזילו שפע רצון הא״י (!האל יתברך) לאשר למטה מהם והמה מדרגות זו למעלה מזו, עולם השפל, עולם הגלגלים, עולם המלאכים, עולם האצילות, גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם הטביעם בוראם היותם מחייבי פעלים בשפלים והוחן להם מן הטוב שיעור רחב ידים כיד אלקים הטובה אשר כן יסד וישבעו ויותירו כדבר ה׳. ואמר לנו המאמר כי אף שכן הוא האמת שיש כנפים… חופפים וסוככים… על אשר למטה מהם ובהם יחסו התחתיים להם… גדול כחן של גומלי חסדים… כי אף שיש כל אלו האמצעיים הקדושים והטהורים, כאשר שמענו מהכתובים כי לולי כן אין הפה יכולה לדבר כך שח״ו נראה כשתי רשויות, עכ״ז לא יחסו ולא יושגחו על ידם… אלא על ידו (יתברך) כי בזה לא יתן דבר קצוב ומוגבל, אבל בלי תכלית… ישגיח עליהם אל על השגחה פרטית ^.

מבנה זה שהוא מוסר כאן הוא הידוע בקבלה כארבעה עולמות: ״אצילות, בריאה, יצירה, עשייה״. הוא מיסטיקן, ומניח שדברים רבים נעלמים מאתנו. על נישואי רות ובועז אומר: ״כי נישואין אלו היו רומזים לדברים עליונים… וזה המעשה מכוון כנגד מעשה תמר ממש והכל רומז לדברים עליונים״. על הפסוק ״אשת המת קנית״ אומר: ״יובן במ״ש הזוהר איך האשה בהתאלמנה ישאר בבטנה רוח מהבעל… ואותו רוח מקטרג על הבעל השני… גם האחרונים הביאוהו… בעל ספר צפנת פענח…" ^.

הוא מביא את מדרש רות (הנעלם) מהזוהר על הפסוק ״ותקראנה לו השכנות שם״, ובהמשך הדברים: ״והיה לך למשיב נפש, זה תועלת נפשיי כי יאמר קדיש לכפרת נפשך כי בזה יכפרו החיים בעד המתים״. ומעניין הדבר, שהוא מביא אישור לכך גם מאריסטו: ״גם אריסטו הודה בזה שכתב בספר חמדות מאמר א, סוף פרק ט: יראה שיועיל קצת לאשר כבר מתו פעולות האוהבים הטובות אבל יהיו בכמות ואיכות אשר לא יעשו מבלתי מאושרים מאושרים ע״כ. אבל מדברי חכמינו גר׳ כי לא די זה, כי גם ליעשות המת מאושר יועיל פעולת הבן, כדבריהם ברא מזכה אבא״. אחר־כך מביא הוא ממדרש רות הנעלם את:המעשה בר׳ נהוראי והמת.

כל זה בפירוש רות, דף מא ע״א: המעשה של ר׳ נהוראי שפגש במת שהוא מת כבר ויש לו בן… והלך ר׳ נהוראי ולימד את הבן, וכך זכה אביו. — עיין שם. עירוב זה של מדרש רות הנעלם עם דברי אריסטו מחזק את שאמרנו בתחילת מאמר זה, שלא ראה ר׳ וידאל כל פגם בכך בהשתמשו בשני מקורות כה שונים זה מזה

רבי וידאל מזכיר את הספירות ואומר: ״שצריך האדם לכוון בתפלתו להמשיך השפע לאותו שם או לאותה ספירה המתייחסת לאותו דבר המבקש עליו, כי לא יבוקש מנת המלך משמן או חטה רק מהממונה על בית מזון המלך, והזהב יבוקש מאת הסוכן״^.

מושג זה עולה בפירושיו פעמים רבות. הוא רואה ״קדושה וטומאה כשתי צרות״ זו לזו. על מלך המשיח הוא אומר: ״ירמוז על מדות מדרגות הקדושה שנתייחדו לראשונים יירש מלך המשיח וידבקו ויתייחדו בעבורו״. וקדושה היא לדעתו לא רק פרישות מטומאה אלא ישות רוחנית שיש בה מדרגות זו למעלה מזו.