האשכנזים בחצי האי הבלקאני במאות הט״ו והט״ז (באספקלריה של ספרי השו״ת של התקופה) מאת שלמה שפיצר

כאן נכון להוסיף, שיחס חיובי זה לתורת אשכנז בכלל ולחכמי אשכנז בפרט מצד הרומניוטים נמשך גם לאחר מכן במאה הט״ז, כאשר כבר הגיעו לאיזור מגדולי חכמי ספרד. והרי דברי ר׳ אליה קפשאלי: ״.. .אח״כ בדקתי ומצאתי אין לי טופסי גיטין ששלח למרי׳ ר״י סג״ל ז״ל, רבי האלוף מהר״ר יהודה מינץ ז"ל, מצאתי נוסה שעושה השליח ראשון לשני וכותב כי הוא סדר הגאון מהר״ר יעקב מרגליות זלה״ה, לא ידעתי אם שמעת עליו, אבל היה מגדולי ישראל וראש באשכנז וגאון בזמנו ממש״ (שו"ת אהלי תם, ויניציאה שפ״ב, ב). יש שקשה במקצת להבין יחסו של חכם ספרדי או רומניוטי אל חכמי אשכנז. כך לדוגמה כותב ר׳ יהושע צונצין במקום אחד על ר׳ מאיר מפדואה: הרב הגדול זקן ונשוא פנים ירא אלוקים, וכן מתייחס הוא בדרך ארץ ובכבוד אל חמיו של ר׳ מאיר, ר׳ יהודה מינץ. אך מאידך ממשיך הוא: ״אל תשיביני מדברי מהר״י מינץ… קבלנו מרבותינו שאין חכמתו ופלפוליו ניכר מתוך פסקיו, שיותר גדול היה כפלי כפלים ממה שפסקיו מורים עליו כי היה אשכנזי וכל האשכנזים בטבעם הם עלגי שפה כבדי פה וכבדי לשון, ואין כח בהם לבטא בשפתים ולא לכתוב בקולמוס העומק, השוכן בתוך לבם ולא יבינם אלא מי ששמע אותם וקבע בישיבותיהם עידן ועידנים״. ובמקום אחר הוא כותב: ״היום הזה גלותי מעלי חרפת האשכנזים המלעיזים אותי על שאיני בודל כל בין השמשות מדרכי הספרדים ופניתי הבית מלפלפל על דרך האשכנזים״ . כאן גם המקום להעיר על עניין המעיד מצד אחד על עולמם הרוחני של החכמים הרומניוטים ואף של הספרדים לאחר מכן, ומצד אחר על התפשטותן המהירה של תשובות האש­כנזים בקרב יהודי המזרח, בזמן שהדפוס עדיין לא בא לעזרת הפצת החיבורים. אין כאן הכוונה לחיבורים הקלאסיים כמו המרדכי או תשובות מהר״ם רוטנבורג. מפתיעה ביותר היא העובדה שמרבים לצטט את האחרונים שביניהם ובמיוחד את ר׳ ישראל איסרלין בעל תרומות הדשן ואף את ר׳ יעקב וייל (המהרי״ו) ^.

באמצע המאה הט״ו לערך התפרסם גם ״הקול הקורא״ המפורסם של ר׳ יצחק צרפתי שישב באדריאנופול ״אל ק״ק היהודים הנמצאים באשכנז, להודיע להם מיטב ארץ תוגרמה ויתרון מלכות ישמעאל״. החוקרים נחלקו בדבר קביעת התאריך המדוייק שבו נכתבה האגרת. הם גם הגזימו במידה מסויימת בדבר התעמולה של ר׳ יצחק צרפתי למשוך יהודים לתוגרמה. המעיין היטב באגרת יגיע למסקנה אחרת למעשה, והיא, שהוא קורא ליהודי אשכנז לעלות לארץ־ישראל ולירושלים ומורה להם על כיוון עלייתם״. בכל אופן, קשה לברר אם על יסוד קריאתו של י׳ יצחק צרפתי עזבו באמת ״יהודי אשכנז, שוואבין, רינוס, שטייערמרק, מאהרין ואונגרין״ את ארצם ופנו אל ארץ תוגרמה, ״ארץ אשר לא תחסר כל בה״. החשוב לנו הוא להראות, כפי שכבר הראינו לעיל ועוד נראה להלן, שאמנם נוסדו קהילות אשכנזיות לפני בוא הגל הגדול של מגורשי רנ״ב—רנ״ז מספרד ופורטוגל. אגרת זו מתווה לעולים מאותן ארצות את סימני הדרכים לארץ הקודש, לאחר שנחקקו החוקים שאסרו על הנוסעים היהודיים להפליג באניות מאיטליה לארץ־ישראל. היא גם מראה לנו את הכיוון ואת הנתיב, שלאורכו נוסדו היישובים שבהם ישבו אשכנזים; הכוונה במיוחד לאורך נהר הדנובה ומשם דרומה ודרום־מזרחה. ציר זה קיבל תנופה גדולה יותר במחצית הראשונה של המאה הט״ז, בעקבות כיבושה של הונגריה בידי סולימאן הראשון בשנת 1526. אך לפני כן נסקור את התיישבות האשכנזים באיזור לפני בוא המגורשים, היינו, עוד במאה הט״ו; בידינו עדויות על כך מקושטא ומשאלוניקי, אך גם מערים אחרות ברומליה כמו אדריאנופול, סופיה, פליבנה ועוד. להלן נבדוק את המקורות כדי לאמת את הנחותינו.