אלי פילו
Joseph Dadia – L'Ecole de l'Alliance de Marrakech
Joseph Dadia
L'Ecole de l'Alliance de Marrakech
Historique
En cette année du cent cinquantième anniversaire de l'Alliance israélite universelle, il me paraît naturel, avant d'aborder ma scolarité à l'école Yéshoua Corcos, de faire un bref historique de l'école de l'Alliance de Marrakech. Ce n'est pas simple, ayant peu de documentation à ma disposition. C'est un sujet intéressant auquel je pense depuis longtemps. En tant qu'ancien élève de l'Alliance, cela sera ma modeste contribution à la mémoire de celles et de ceux, qui ont fait de nous ce que nous sommes dans la vie et dans la cité.
Les premiers pas des bâtisseurs, 1900-1925
Grâce à l'autorité du président Yéshoua Corcos qui a su calmer les inquiétudes de ses coreligionnaires et l'opposition des rabbins, qui voyaient d'un mauvais œil cette yéshiba d'un nouveau genre, où l'on va enseigner un langage de chrétien, la première école de l'Alliance au mellah de Marrakech ouvrit ses portes en décembre 1900. Sa volonté formelle avait été indispensable pour imposer cet établissement, car les rumeurs les plus fantastiques circulaient au mellah. Et dire que le bon président Yéshoua Corcos a été traité de misonéiste !
Pour Aïemy Hazan, l'école s'installa rue du Commerce, connue par les cartophiles sous le nom de « Rue des balcons ». Pour Monsieur Alfred Goldenberg, c'est dans une rue parallèle à cette dernière que la première école ouvrit ses portes : rue des Ecoles, derb scouella. De commune renommée, il a bel et bien existé, dans cette rue, une école. Son premier directeur fut M. Moïse Lévy, rejoint par la suite par Mlle Messody Coriat pour l'école des filles. Ils sont en charge de trois classes. Il y a là cent seize garçons et soixante et une filles. Cependant, le directeur et la directrice de l'école indiquent, dans un rapport officiel, les chiffres suivants : A- cent cinquante garçons répartis en trois éléments : 1- une vingtaine de garçons de 15 à 18 ans, fils de commerçants, qui quittèrent l'école au bout de trois mois ; 2- 60 enfants environ de 10 à 12 ans, fils de familles aisées ; 3- le restant de l'effectif vient de la partie la plus miséreuse de la communauté. Grâce à la soupe chaude de midi et à la promesse d'un vetement, ces élèves restèrent à l'école. B- soixante-seize écolières, filles des plus riches, presque toutes payantes. Les pauvres n'ont pas les moyens de l'instruction ; mais la promesse d'habiller les enfants les plus indigents vaudra sans doute quelques recrues.
En 1902, recrudescence de la misère au mellah ; à la même époque, une épidémie de variole éclata. En vaccinant de force un grand nombre d'enfants, M. Lévy les sauva d'une mort certaine. Par lettre du 15 février 1904, Moïse Lévy alerta le Président du Comité Central de l'Alliance sur la situation des juifs de Marrakech, suite à une crise monétaire. La famine pour le mellah et la médina. Une escouade de soldats campait aux portes du mellah. Le 20 janvier de la même année, la population arabe, armée de ratons, se dirigea vers le quartier juif aux cris de « Naklou el mellah », « Nous mangerons les juifs du mellah ». La garde aux portes du mellah, prise au dépourvu, a eu à peine le temps d'en fermer les portes. A l'école, plusieurs mamans réclamèrent leurs enfants. M. Souessia ne perdit pas son sang froid, encouragea le personnel et calma les élèves. Le directeur Moïse lévy se trouvait au moment de ces événements au petit village El Yéhoudia a 4 heures de Marrakech.
Paul Lemoine, de passage à Marrakech en automne 1904, visita l' école de l'Alliance. On y apprend à parler, à lire et à écrire le français, avec des rudiments de calcul. Quelques rabbins, rémunérés par l'Alliance, sonnent l'instruction religieuse et hébraïque aux jeunes enfants. M. et Mme Lévy partirent diriger les écoles de Tétouan. M. Souessia est l'unique instituteur. Si dévoué qu'il soit, il ne peut suffire à sa tâche. Il a 250 élèves , repartis en cinq classes, présents de huit heures du matin à cinq heures du soir. Il doit leur donner, non seulement l'enseignement, mais encore la nourriture de midi, œuvre créée par la baronne Hirsch. Un directeur, accompagné de sa jeune femme, une parisienne, qui va ouvrir une école de filles, vient cependant d'arriver ; sa présence était bien nécessaire. Il s'agit ae M. Nissim Falcon, de Smyrne, et de son épouse. M. Souessia, originaire ie Mogador, devient son adjoint.
ARAMA – ARARI – ARBI -ARBIB
ARAMA
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la ville de Larama dans la province de Guipizcao, dans le pays basque espagnol. La ville aurait, semble-t-il elle-même tiré son nom du substantif hébreu "aréma", qui signifie tas, amas. Ce patronyme s'est grandement illustré en Espagne, porté par une lignée de rabbins. Après l'expulsion, les membres de la famille ont trouvé refuge au Portugal, au Maroc, en Italie et à Salonique. Autre orthographe: Larama. Au XXème siècle, nom peu courant, porté uniquement au Maroc (Mogador,Tanger, Fès, Meknès, Casablanca).
- DAVID LARAMA: Fils de Abraham, rabbin né à Fès vers 1422. Il quitta le Maroc vers 1438 vers la Terre Sainte et s'installa en Espagne. Poursuivi par l'Inquisition, il sanctifia le nom de Dieu et fut brûlé en 1492 à Grenade
- ITSHAK LARAMA (1420-1494): Un des derniers grands maîtres du judaïsme espagnol. Né en Aragon, il fut rabbin à Zagora, puis à Taragonne. En cette période extrêmement troublée, il était convaincu que, plus que les persécutions de l'Eglise, le plus grand danger était intérieur: la perte de la foi et l'attrait excessif de la spéculation philosophique, qui mine le judaïsme et rend les individus sceptiques et incapables de préférer la mort à la conversion. Sa lutte, il allait la mener avec la plus grande ferveur à travers ses sermons passionnés et ses livres qui connurent une grande diffusion. Il fut aussi impitoyable pour les convertis, même de façade, qu'il traitait de traîtres à leur religion, que pour ceux qui, tout en restant attachés à leur foi, cherchaient à la concilier avec la philosophie rationaliste d'Aristote. La mission des rabbins devait être, à son avis, en cette période de trouble dans les esprits, de défendre et de propager la foi simple, de consoler et d'encourager ceux que les catastrophes sans fin amèneraient à désespérer du judaïsme. Répondant à l'attente des fidèles déboussolés par les prêches des prêtres chrétiens, auxquels ils étaient obligés d'assister, il se mit lui-même à prêcher et à expliquer au peuple les bases de la foi juive. Ces sermons servirent de base à son oeuvre littéraire, en particulier à son immortel chef-d'oeuvre "Akédat Itshak", "Le sacrifice d'Isaac", qui devint le classique de l'apologétique juive. Au moment de l'expulsion, il se réfugia à Naples, où il mourut deux ans après, en 1494. Son fils, rabbi Méir, quitta Naples en 1495 pour Salonique, où il fut le grand rabbin de la communauté aragonaise. Auteur de nombreux commentaires et essais philosophiques attaquant Don Itshak Abrabanel, qu'il accusait d'avoir plagié les oeuvres de son père.
- SHEMTOB:
Un des derniers rabbins à réussir à quitter le Portugal lors de la fausse expulsion de 1497. Les Portugais avaient bien ordonné aux Juifs qui refusaient de se convertir de quitter le pays, sous peine de mort pour les restants, mais ils les avaient en fait empêché de partir et, à la fin du délai, baptisèrent d'autorité tous les Juifs retenus au port de Lisbonne. Il gagna Fès par le port d'Arzila tenu par les Portugais. Auteur de Responsa en particulier sur les convertis de force, les Marranes, très nombreux au Portugal en raison des circonstances de l'expulsion, et leurs rapports avec les Juifs restés dans leur foi. Son fils, ou petit-fils, rabbi Moché, fut un grand rabbin dont les oeuvres manuscrites ont été recopiées de génération en génération.
- YOSSEF: Rabbin à Fès, un des signataires d'une Takana sur l'abattage rituel en 1741.
MESSOD: Notable de la ville de Meknès, seconde moitié du XVIIIème siècle. Une des nombreuses victimes de la cupidité du chef de la communauté, Samuel Sumbal, l'interprète et tout-puissant conseiller du sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah, il fut contraint, avec son associé Shlomo Ben Walid, de vendre à Sumbal en 1780 une de ses propriétés. Après la mort du conseiller du sultan, l'affaire fut de nouveau portée devant le tribunal rabbinique de Meknès qui condamna ses héritiers à rendre à leurs propriétaires légitimes les biens extorqués par leur père.
MAURICE: Fils de Joseph, directeur de banque. Peintre, publiciste et éditeur à Paris, né à Meknès en 1934. Professeur de dessin aux lycées de Fès puis de Rabat, il fut ensuite appelé à diriger l'Ecole des Beaux-Arts de Casablanca après l'indépendance du Maroc. Figure de pointe de la jeune peinture marocaine, il participa aux expositions organisées après l'indépendance du pays et vit ainsi plusieurs de ses oeuvres entrer dans des musées et des collections privées. Etabli à Paris depuis 1962, il fut parmi les fondateurs de l'agence de publicité Katras, et représentant en France de l'Office du Tourisme et des investissements du Gabon. Il a signé, parallèlement à son oeuvre picturale, une importante création graphique et lithographique dont, notamment après la signature du traité de paix entre Israël et l'Egypte. "Inventer la Paix", avec un texte de Jacques Attali. Les deux premiers exemplaires furent solonnellement remis au Président Sadate et au Premier Ministre Menahem Béguin. Ecrivain et historien de la peinture, il a consacré plusieurs ouvrages au peintre Delacroix: "Le Mare, de Delacroix " (Paris, 1987), Prix Elie Faure de la meilleure monographie, "Le Voyage au Maroc" (Prix de l'Académie des Beaux-Arts), "Itinéraires Marocains'. "Regard de peintres" (Mai du Livre d'Art) Pour ses recherches comme pour ses publications, il a été décoré de l'Ordre de la Légion d'Honneur et de l'ordre de la Ouissam Alaouite.
ARARI
Nom patronymique d'origine hébraïque, francisation de Harari, le montagnard, l'habitant de la montagne. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis. Bizerte) et au Maroc (Sefrou).
Nom patronymique d'origine ethnique de l'Arabie, l'habitant de l'Arabie. Dans la Bible. Arab désigne les habitants de la Araba, descendants d'Abraham et de son fils Ismael. On sait que, selon la tradition orale, nombre de tribus juives de l'Arabie ont trouvé refuge au Maghreb après le triomphe de l'Islamm pour y préserver leur foi. Cette famille pourrait alors être leurs lointains descendants. Autres formes: Elarbi, Larbi. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis) et au Maroc (Fès, Meknès, Sefrou).
ARBIB
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'un lien de parenté, le parâtre, le nouveau mari de la mère du locuteur. Autre possibilité, déformation de rabab, le rebec, vieil instrument de musique berbère à trois cordes et archet, et par extension le musicien, à rapprocher du patronyme marocain Rebibo. Le berceau de la famille est en Lybie. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie.
ARBIB ou ARBIBE : vient de l’arabe rabîb qui signifie beau-fils dans le sens d’enfant dont on a épousé le père ou la mère
Histoire des juifs de Safi-Brahim Kredya
On remarque que les menaces des puissances étrangères s'étaient accentuées au cours de la deuxième moitié du 
XIXe siècle. Cela transparaissait notamment dans la profusion des protectorats accordés particulièrement aux juifs marocains. Les États européens se mirent à « appeler an secours pour tirer les juifs du Maroc de la situation inhumaine qu'ils vivaient par suite des injustices, des mauvais traitements et du mépris ». L'Angleterre fut la première à s'ériger en défenseur des juifs marocains à l'époque du règne du sultan Moulay Abderrahman, suivie par d'autres puissances, y compris les États-Unis d'Amérique qui se mirent à expliquer au Makhzen avec orgueil et arrogance : « Les juifs sont des humains qui possèdent la même constitution physique et les mêmes aptitudes intellectuelles que le reste des hommes. Ils vivent et meurent comme le musulman ou le chrétien. », lui enjoignant en outre : « Pourquoi les maltraiterions- nous ou les mépriserions-nous ? »
Ces puissances invoquaient, pour démontrer que le Maroc méprisait les juifs depuis des siècles, que : ceux-ci vivaient dans l'isolement, presque prisonniers dans des quartiers entourés de murs, les mellahs, érigés tant dans les villes anciennes que les plus récentes, comme Fès et Essaouira ; ils se voyaient interdits de choisir leurs tenues vestimentaires, car ils étaient obligés de porter des habits déterminés, d'une couleur définie qu'ils ne pouvaient changer, la dernière étant le noir ;
Les juifs ont souvent varié les couleurs de leurs habillements.
Nous relevons de sources diverses qu'à l'époque d'Al Mansour Essaâdi, ils se distinguaient par des vêtements bleus et portaient une grande coiffe qui couvrait leurs têtes ; sous son successeur Al Moutawakkil, ils portèrent des habits jaunes avec des turbans de la même couleur ; sous les Ouattassides, ils se coiffèrent d'un turban noir avec un cordon ou un tissu rouge ; après cette période, ils se vêtirent de vert jusqu'à ce que Moulay Al-Yazid el Alaoui les en empêchât, considérant cette couleur comme celle des « Chorfa » (nobles du monde musulman), et depuis, ils portèrent le noir, uniquement pour leurs jellabas, leurs coiffes et leurs babouches.
L'ouvrage « IthafAâlam ennass… », dans son 3e volume, indique qu'un dahir promulgué par le sultan Hassan Ier imposa aux juifs « protégés » de porter des vêtements français pour les distinguer. Quant aux femmes juives, de tout temps, elles se trouvaient libres du choix de leurs habits, qui étaient plus beaux que ceux des femmes musulmanes ; et mieux soignés du fait que les juives s'adonnaient à la couture et y excellaient. Pour cette raison, on choisissait parmi elles les couturières des harems des palais des sultans et des princes.
- il leur était proscrit de monter les chevaux et les mules et même dans certaines régions, les ânes ; il leur était imposé de mettre pied à terre à l'approche d'une mosquée, d'un mausolée ou de la résidence du gouverneur de la ville ou du cadi ;
- ils étaient obligés de se déchausser et de marcher pieds nus en passant devant une mosquée ou le tombeau d'un saint, comme il leur était défendu de s'approcher d'une mosquée ou de pénétrer dans un cimetière musulman ou d’emprunter leurs chemins respectifs ;
- il leur était interdit d'élever la voix en parlant avec un musulman ou d'échanger avec lui des mots, des invectives ou des insultes, quelles que fussent les raisons et les circonstances.
De telles obligations qui contraignaient les juifs dans leur habillement et dans leurs actions, étaient considérées par les étrangers comme des signes de mépris, d'avilissement, de mauvais traitements et d'injustice, et sur cette base, ils justifiaient leurs menaces d'accorder des protectorats. Le Ministre plénipotentiaire espagnol poussa même l'arrogance jusqu'à déclarer que son siège était un lieu de protection et de défense pour tous ceux qui le souhaitaient. Il affirmait à ce propos dans un arabe défectueux : « Celui qui demande le protectorat du consulat espagnol est pareil à celui qui se réfugie dans le sanctuaire d'un saint et l'affaire de quiconque s'y réfugie sera obligatoirement satisfaite. »
"Ne te fie pas a un goy "- Contes populaires-Juifs du Maroc – Dov Noy
"NE TE FIE PAS A UN GOY"
Le proverbe dit: "Ne te fie pas à un Goy, même s'il est dans sa tombe depuis 40 ans". Tout le monde connaît ce proverbe aujourd'hui. Mais qui connaît son origine? Si vous voulez bien écouter, je vous en raconterai l'histoire.
Au Maroc, il y avait un rabbin célèbre, qui allait de village en village pour enseigner la Tora. Un jour, il était attendu dans un village et il n'arriva pas à l'heure prévue. C'était la veille du Sabbat et le rabbin avait dans sa 
valise de l'argent. Il se demanda alors que faire pour ne pas profaner le Sabbat. Il continua à marcher et s'approcha du village. Il passa devant un cimetière arabe. Il alla vers une tombe, creusa une petite ouverture et y mit son argent. Le coeur joyeux, le rabbin se rendit au village, où il fut reçu avec beaucoup d'honneur par les Juifs de l'endroit.
La nuit, un Musulman du village rêva que son père lui demanda de venir visiter sa tombe. "Car, lui dit-il, une grande somme d'argent s'y trouve". L'homme se dit que ce rêve était dénué de sens, mais la même nuit son père lui apparut encore deux fois en rêve et alors l'homme était persuadé qu'une vérité lui avait été communiquée. Il s’empara d'une pelle et se rendit sur la tombe de son père. Là, il se mit à creuser jusqu'à ce qu'il découvrît l'argent. Il s'en empara et rentra chez lui.
Dimanche, de grand matin, le rabbin prit congé de la communauté et se mit en route. Il alla à l'endroit où il avait caché son argent et s'aperçut que celui-ci n'y était plus.
Depuis ce jour, le rabbin, chaque fois qu'il arriva dans une communauté juive, avait l'habitude de dire: "Ne te fie pas à un Goy, même s'il est dans sa tombe depuis 40 ans".
Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordonnier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était marchand de fruits.
Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux.
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
תעסוקת העולים.
תקופת העלייה השלישית ידועה כאחת התקופות הקשות מבחינה כלכלית בארץ. משבר חמור ואבטלה גדולה הביאו אנשים רבים לירידה מהארץ, לקיום מתמיכות המוסדות השונים ואף להתאבדויות. בעניין זה לא פסח המשבר על עולי צפון אפריקה, ובתוכם עולי צפרו, והיו שניצלו את המשבר לעשיית רווחים פוליטיים או דרישות לשינויים חברתיים.
הניסיונות למצוא קיום בכבוד הביא את העולים לחיפוש מגוון של תעסוקות, בין השאר במקצועות להם לא היו מורגלים. על הניסיון להשתלב בחקלאות עמדתי בסעיף הקודם. רובם של העולים עסק במרוקו במסחר ואף עולי צפרו פנו לתחום זה ולמלאכות הזעירות. המשבר הכלכלי הביא את המסחר בראשית שנות ה-20 למצב של קיפאון כמעט מוחלט. שהדבר משפיע ישירות על בעלי המלאכה אשר ממוצאים פרנסתם בקושי, אולם אינם רעבים ללחם. למרות מצב קשה זה, ובעיקר עקב ניסיונם, מנסים אנשי צפרו להשתלב במסחר.
יצחק צבע מספר כי משפחתו התקיימה תקופה ארוכה מכספים אשר הגיעו אליה מן האפוטרופוסים שניהלו את רכושם בצפרו. הוא עצמו למד את מלאכת הדפוס ובשנת 1922, החל לעבוד בדפוס " צוקרמן " בעיר העתיקה ואחרי כן בדפוס " עוזיאל ". אחת מעבודות הדפוס הראשונות שהכין היה ספר בקשות וזמירות לצדיק רבי רפאל אלבאז ז"ל אשר היה מחשובי הקהילה בצפרו ואשר אלמנתו עלתה יחד עמם לארץ. בני המשפחה האחרים עסקו במסחר וכבר בניסיונם הקצר להתיישב בטבריה החלו בעסקים.
יונתן אסולין מספר כי במרוקו עסקה משפחתו במסחר. הם הגיעו עם רכוש, דבר אשר עזר להם להסתדר בתקופתם הראשונה בארץ. אליו הבוגרים, משה ובנימין, החלו לעסוק בבניין ואחר כך רכשו חמורים והחלו לעסוק בהובלות חומרים ומים לבניה. אחיו שמעון היה מתלמד בבית החרושת לסוכרית. לאחר תקופת הסתגלות רכשה משפחתו מספר חנויות ברחוב השלשלת. שמעון פתח חנות מכולת, בנימין, זגג, משה, חנות לבדים ודוב –חייט.
בנין.
קבוצות עולים רבות ממזרח אירופה התארגנו בקבוצות לכיבוש העבודה ועסקו בבניה, סיתות וסלילת כבישים. בני עדות המזרח לא נטו לעבודות אלו וראו בכך סבל על תקוות העולים לעסוק במסחר ואילוצם לעבוד בבניה כותב מצפרו – תעודה מספר 465 – שמעון חיים עובדיה לרב יעקב מאיר בירושלים " ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור א בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מרוקו אך לדאבון לבם , תקוותם זאת הייתה להם מפח נפש ….רבים היטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח….
להלן התעודה מספר 465 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה ז"ל " קהלת צפרו כרך ב'.
התרפ״ג
צפרו יע״א ר״ח אלול המרו׳ ש׳ 683. – 1923
שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.
רב מהולל! מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכר ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.
אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסר כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השד״רים הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פור ת יוסף תכב״ץ אשד בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפגי הדר״ג – הדרת גדולתו – ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסרים למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריר, קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר.
ע״ה שטעון חייט עובדיה הי״ו כי״ר
הקבלה במרוקו-היכל הקודש
בספר מקדש מלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבנו. הנכון הוא שהן ביאורו של רבי אברהם אזולאי ממראכש, תלמיד רבי יצחק דלויה.
אהבה בתענוגים רבנו קרא לספרו " אהבה בתענוגים ", כפי שיווכח בהקמתו. מעניין, וגם תמוה לכאורה, שהלומדים בספר והמתארים אותו קראהו בשם אחר, וכמו שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמתו ל " פאת השולחן " :
" גם מצאתי דאתי לידי ספר כתב יד מהגאון בעל המחבר ספר חסד לאברהם, שמו גינת הביתן, שחיבר בימי הגאון בעל התוי"ט. ובספרו על זרעים עיינתי בו, ודבריו המחודשים הנוגעים לספרי הכנסתים פנימה
עם כתב היד הקיים, על סדר נזיקין, שרד גם השער, ועליו נכתב : " בית פרעה שמו, והוא החלק השלישי מספר אבה בתענוגים ". לפי זה הספר חולק למספר חלקים, כשלכל חלק שם בפני עצמו. גינת הביתן שהזכיר בעל פאת השולחן הוא שמו של החלק בו עסק – סדר זרעים.
למתארי הספר נודע על תוכנו – פירוש על המשניות – מהחיד"א, ועל שמו – גינת הביתן – מהקדמת פאת השולחן, אולם אין זה שם החיבור אלא שם חלקו הראשון. אמנם יש מקום להסתפק אם " בית פרעה " הוא שערו של החלק שלפנינו, שכן סדר נזיקין הוא הרביעי במניין הסדרים, ו " בית פרעה " – שערו של החלק השלישי.
חיבור זה כתב קבנו בסוף ימיו, כעשרים שנה אחר כתיבת ספריו בקבלה, כנכתב בשער הספר : " והיה התחלתו בסדר וה' ברך את אברהם בכל, משנת יהי שלום בחילך לפ"ג – ת"א, כיוון שסוף הפירוש אבד לא ניתן לדעת מתי הושלם.
החיבור כולל פירושים וחידושים. לדעת רבנו, מטרת פירושו על המשניות היא להסביר את המשנה בקצרה בדרך שפירשוה בגמרא. וכך הוא משבחאת פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל : " פירוש המשנה וכלל בפירושו רוב כל הנזכר בתלמוד בהבנת המשנה בלשון צח וקצר " אלא העניין..פשוט שאין צריך פירוש. חסרון זה בא למלא " אהבה בתענוגים ".
תוך כדי כתיבת הספר הגיע לידי רבנו פירוש בעל התוספות יום טוב וכשראהו אמר, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה, ורצה להפסיק לכתוב חיבורו. אולם, הלומד יווכח שאלו דברי ענווה, ופירוש רבנו למשנה אינו בבחינת משנה שאינה צריכה.
הוא רחב הרבה יותר מפירוש התוי"ט, ובעיקר במטרות החיבור, שעמדנו עליהם לעיל.
רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין (השל"ט 1579 – ו' אלול התי"ד 1654) – (מכונה "התוספות יום-טוב", "התוספות יו"ט" או "התוי"ט") מגדולי חכמי אשכנז ופולין, רב ומחבר. ומגדולי פרשני המשנה, בעל פירוש "תוספות יום טוב" על המשנה אשר על שמו הוא מכונה.
ב " אהבה בתענוגים " מובאות כל מימרות הגמרא הנוגעת להבנת פשט המשנה. במקום הצורך מובאים גם דברי הראשונים ז"ל, רש"י, תוספות הר"ן, הנמו"י ושאר המפרשים, ולעתים גם פסק ההלכה, מתוך משנה תורה להרמב"ם, הטור והב"י, הכל אם במידה שתורמים הם להבנת המשנה.
מהקדמת רבנו עולה שלא נתכוון לחדש, כי אם לפרש המשנה על פי הגמרא והראשונים. אמנם, אין בית מדרש בלט חידוש, ובספר שזורים חידושים רבים ונפלאים שעלו תוך כדי לימודו. קושיות על דברי הראשונים שהובאו, תירוצים על קשויותיהם שהשאירו בצ"ע, והסברים חדשים בפירוש המשנה והראשונים.
בדייקנות מרובה למד רבנו כל תיבה וכל אות במשנה ורבים מחידושיו מבוססים על דיוקבלשון המשנה ובסדר הדינים במשנה. שהערות צויינו הראשונים שרבנו כתב כדבריהם וגדולי האחרונים שכוונו בחידושיהם לדברי רבנו.
יש לציין שעל אף גדולתו העצומה בלימוד ובהבנת המשנה, ואולי בגלל זאת, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל ביאור ולכל דיבור של הראשונים, ומקיים ללא יוצא מן הכלל את אשר קיבל על עצמו בראשית כתיבת הספר : " יתחדש לי שום דבר לא נחליט לומר שזהו אמיתת הדבר אלא נאמר אפשר לומר וכיוצא בזה "
מעלה נוספת הטמונה בחיבור זה – חידושיהם של גדולי אותו דור, שברבות הימים כמעט ונשכחו מלב, והודות ל " אבהבה בתענוגים " הייתה להם עדנה. המיוחד יש להזכיר את המקובל רבי סלימאן אוחנה, ואת רבי יוסף אשכנזי " התנא מצפת ".
רבי סלימאן אוחנה, אף הוא יליד ארצות המאגרב שעלה לארץ ישראל, היה מלמידיו המובהקים של האר"י הקדוש ז"ל, ואחר כך מגדולי צפת. שמעו יצא הרחק מגבולות העיר ומפורסם הוא לעיני כל ישראל החכמה ובענווה יתירה ובחסידות מופלאה.
הוא הסכים על הספר " באר שבע " יחד עם רבי מסעוד אזולאי ( אף הוא מפאס ועלה לארץ ישראל בשנת שמ"ב ) ועיין שם שכתב עליו : " הרב הגדול ראש המדברים, כל רז לא אניס ליה כבטר הרב סלמאן אוחנה :.
רבנו מביא רבים מחידושיו גל ב " בעלי ברית אברם " ושם בהקדמתו, גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלוקי כבוד הרב סלימאן וחנה זלה"ה אשר מצאתי בגנזיו אחריהם למינו להקים לו שם אחריו טוב מבנם ומבנות.
רבי יהוסף, אשר רבנו מביא מחידושיו היה בן לאחת המשפחות המיוחסות שבמדינת ביהם, למד תורה מפי גדולי פראג בתקופ-תו, והיה לחתנו של מו"ה אהרן, אב בית דין פראג ואחר כך אבד"ק פוזנא ומדינת פולניה.
בשנת שי"ט עבר הר"ר יהוסף לוירונא שבאיטליה, ומשם עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. הוא התרועע עם גדולי העיר, היה היחיד ביניהם שמוצאו מאשכנז, ויש אומרים נקרא " אשכנזי ". גדולי החכמים בעיר נהרו אליו לשמוע מפיו דברי תורה ודברי קבלה, ואף האר"י הקדוש ז"ל היה נוהג לפקוד את ביתו בכל ליל שבת קודש, והיה חוזר עמו המשניות ע"פ.
מפעלו הגדול של הר"ר יהוסף היה הגהת נוסח המשנה על פי דפוסים וכתבי יד, וביניהם כתב יד בן תת"פ שנה, מנוקד. לא זכינו, והספר המוגה של הר"ר יהוסף לא הגיע לידינו, אמנם חלק מהגהותיו נשרדו בפירוש " מלאכת שלמה ", לרבי שלמה עדני, בן דורו ובן עירו של רבנו.
את הגהותיו של הר"ר יהוסף מביא רבנו תמידין כסדרן, לעתים כמה פעמים בפרק. אם באותו עניין מובאת הגהה של הר"ר יהוסף גם במלאכ"ש, יהיו הן, בדרך כלל, זהות אף בלשונן. פרט לחידושים ששולבו בפירוש עצמו צביא רבנו בסוך מסכת ב"ק קובץ " חידושי רמא מהחכם כמהר"ר יוסף אשכנזי זלה"ה. ייתכן שעל שאר המסכתות שלפנינו היו חידושים מהר"ר יהוסף, ואיידי דזוטר אירכס.
מסכת אבות.
כבר עמדנו לעיל על כך שיותר משפרסם רבנו את תורתו בהלכה עשה זאת בחלק האגדה שבתורה, לפיכך פירושו לאבות קובע ברכה לעצמו. בצד הפירושים והחידושים בהלכה מביא רבנו את פניניו בתורת הנסתר. חלקם בלשון פשוטה השווה לכל נפש, וחלקם שמור ליודעי ח"ן.
ואכן, פירוש מסכת אבות כבר נדפס בפ"ע, על ידי רי"ש שיין, חתן רבי חי"ד אזולאי, נכדו של החיד"א, במהדורה הנוכחית הועתק מחדש גם פירוש מסכת זו על פי כתבי יד, נקי משיבושים וטעויות.
לפני כמה שנים פרסם דב זלוטניק מסכת עדויות מכתב יד זה, עם מבוא חשוב על המחבר ושיטת פירושו והשוואה מפורטת של גירסאות המשנה ופירושי הראשונים המובאים בפירוש מספר עדויות למקורותיהם.
קורא הדורות ממראכש- יוסף אביב"י- תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו
קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו.
יוסף אביבי.
על יחס שלילי מצד התושבים אל המגורשים הגיעו אלינו ידיעות משני מקורות נוספים. רבי יצחק בר ששת, ממגורשי קנ"א – 1391, שהתיישב באלג'יר, מספר על יהודי שהיה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת, למען ישובו מיורקה וימנעו הכל מלבא פה.
רבי שלמה אבן וירגה מספר, כי יהודי רומא חששו שמא המגורשים " יקפחו פרנסתם " ופנו אל האפיפיור למנוע את יישוב המגורשים בעיר. האפיפיור סירב, המגורשים נתיישבו ברומא ועל התושבים הוטל קנס. אלא שהחוקרים נוטים לפקפק באמיתות הסיפור על יהודי רומא.
על פי קורא הדורות, הציעו המגורשים למלך מראכש, ואף התחייבו על כך בכתב, כי יורידו גשם בכל עת שירצה. הצעה זאת, שבאה לסכל את הלשנת אחיהם התושבים עליהם, הועילה. המלך ביקש שיורידו גשמים בחודש תמוז, ואחר שהמגורשים התפללו וירדו הגשמים נענה המלך והשאירם במראכש.
גם מקורות אחרים מתקופת הגירוש מספרים, כי יכולתם של חכמים להתפלל ולהוריד גשם היא הנותנת ליהודים את זכות קיומם ואת זכות ישיבתם בין האומות. רבי אברהם סבע, שגורש מספרד והגיע לפורטוגל כותב :
וזה היה תפארת עוּזנו כשקבלו אותנו האומות לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם, ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה היות לנו הכח להוריד הגשמים בעתם בכח תפילתנו, ודבר מפורסם הוא כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצנו.
רבי יוסף סמברי מספר, כי רבי יצחק אבוהב, שגורש מספרד והגיע לפורטוגל, התפלל להורדת הגשמים אחר שנחייבו היהודים לכך :
הרב יצחק אבוהב ז"ל…כי בזמן הגירוש באותם המקומות קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ולא יעבור אם יהיה עצירות גשמים מחוייבים לעמוד על נפשם בתפלה ובתחנונים ולהוריד לארץ גשמי רצון ברכה ונדבה ועל התנאי הזה הניח המלך היאודים בארצו.
נרשום כאן את חכמי מראכש הנזכרים ב " קורא הדורות ". לפי סדר הדורות. בצד שמות החכמים שמצאנו פרטים עליהם במקורות אחרים רשמנו את הפרטים הנוספים. חכמים המובאים ברשימה רק בשמם, לא מצאנו עליהם פרטים נוספים והם כנראה רק בקורא הדורות.
רבי יוסף אבן שושן – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.
רבי סלימאן בן למעלוף – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.
רבי יצחק קורייאט – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד
רבי שלמה טאמצית – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד
רבי יוסף ליברישא – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד
רבי מרדכי בן עטר – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.
רבי צמח בנבנישתי – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד
רבי יהודה אבן ישראל בנבנישתי
רבי יהודה בנבנישתי
רבי שלמה בנבנישתי
רבי דוד בנשבנישתי בן ישראל
רבי יצחק בנבנישתי בן ישראל
רבי מאיר דילויה.
רבי יצחק בן רבי מאיר דילויה נפטר בשנת תע"א – 1711
רבי משה דילויה אחיו של רבי יצחק דילויה הנ"ל
רבי יהודה קשתיאל
רבי יוסף בן ממאן
רבי שמואל פילייאג'י
רבי יצחק פילייאג'י
רבי אברהם אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דילויה. נפטר בשנת תק"א 1741 מקובל ידוע, כתב שאלות ותשובות, הגהות על שלחן ערוך ועל ספר האר"י
רבי שלמה אזולאי
רבי שלמה עמאר, חברו של רבי אברהם אזולאי, נפטר בשנת תצ"ה – 1735.
רבי אברהם אזולאי.
רבי משה אזולאי.
רבי יעקב בן חיים, חתום על פסק דין בשנת תס"ט
רבי אברהם בן מאמאן, נפטר בשנת תצ"ג – 1733.
רבי דוד בן מאמאן, חתם על אגרת בשנת תקי"ג – 1753.
רבי שלמה בנבנישתי, חתם על פסק דין ממראכש בשנת תע"ה – 1715.
רבי חיים בנבנישתי בנו של רבי יצחן בנבנישתי בן ישראל הנ"ל. חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.
רבי יצחק בנבנישתי בנו של רבי אברהם בננישתי
רבי ישעיה הכהן, חיבר, יחד עם רבי יעק פינטו פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר, חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.
רבי יעקב פינטו, חיבר, יחד עם רבי ישעיה הכהם, פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר. הגהותיו על ספר האר"י נדפסו ב " שערי בינה ".
רבי אברהם פינטו אחיו של רבי יעקב פינטו
רבי מרדכיבן אלבחאר
רבי ראובן אלמליח
רבי יעקב חיונה. העתיק את " לקט שושנים ", פירושם של רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב פינטו על ספר הזוהר. כתב יד ניו יורק. העתקת הספר על פי הקולופון נשלמה ביום ו' בשבת ח' ימים לכבליו שנת אתחנן לפ"ק ( תק"ט – 1748. )
עולות מצפון אפריקה בארץ ישראל במאה התשע עשרה – מיכל בן יעקב
נוסף על היתרונות שזכו בהם נשים בעקבות העלייה, העלייה חוללה שינוי בעצם מעמדן של נשים — גם בעיניהן עצמן וגם בעיני החברה. באופן פרטי האמין כל עולה — איש ואשה — בסגולות המיוחדות שמעניקה הישיבה בארץ — לכפרת עוונות, להיענות לתפילות, לבריאות ולאריכות ימים (לפחות בתאוריה). הנשים, כמו הגברים, זכו בתמיכתם הכספית ובעידודם החברתי של בני משפחותיהן ושל קהילותיהן. את הכספים שנאלצו לבקש מהקהילה עבור קיומן הפיזי הן לא החשיבו ככספי צדקה לעניים בלבד, אלא כתמיכה ובהשתתפות במצוות יישוב ארץ ישראל. וכך ישיבתן בארץ הייתה לא רק מעשה פרטי, אלא גם של מעשה ציבורי. מעמדן האישי בארץ הפך למעמד ציבורי, מאחר שהן הפכו לשליחות מצווה של משפחותיהן, של קהילותיהן ושל עם ישראל כולו.
ומה באשר לחייהן של העולות לאחר עלייתן ? האם ניכרים השינויים במעמדן בחייהן בערי הקודש? האם היו להן אפשרויות לבטא את עצמאותן ולהרחיב את פעילותן הדתית והגשמית? הנשים עלו לארץ ישראל, ״המקום של מעלה״, של קדושה, של סגולות ושל הגשמת שאיפות רוחניות, אך נפגשו עם ״המקום של מטה״: מקום של מצוקה, של ייסורים, וברוב המקרים של ריחוק מן המשפחה.
הצורך לקיים מצוות ולהתקרב אל הקדושה, כאמור, אפשרו ניידות במרחב ופעילות בציבור מעבר למקובל בתחומים של חולין. בהתאם לכך נוצר הרושם שקדושתה של ארץ ישראל דווקא ״שחררה״ נשים, ואפשרה להן חופש פעולה יחסי. הן כבר לא היו מוגבלות בתוך בתיהן: בראש ובראשונה הן עלו ארצה, ולא רק עם משפחותיהן, אלא, גם כאלמנות, בגפן. בארץ הן ביקרו באתרי הקודש, ונסעו, למשל, מירושלים לרחל אמנו ולרבי מאיר בעל הנס (בעיניהן הן לא נסעו ל״ציון הקבר״ של רחל, של רבי מאיר או של ר׳ שמעון בר יוחאי, אלא ממש לבקרם ולדבר אתם). ביקוריהן לא היו מוגבלים למועדי ההילולות הקבועים, שהלכו והתמסרו, אלא התבצעו גם בזמנים פרטיים ולפי צורכיהן שלהן. נראה כי פעילותן הרוחנית של נשים בארץ התרחבה גם בתחומים אחרים. הנה, למשל, מצאה מרגלית שילה מידע על שלוש נשים אשכנזיות שכתבו קונטרסים בעניינים תורניים ושפרסמו את דבריהן, דווקא בעיר הקודש ירושלים. נשים רבות נכחו גם ליד הכותל המערבי. הן הרבו להתפלל שם, אף תפילות מיוחדות שחוברו בעבורן. בכ״ט בסיוון תרמ׳׳ז/1887 הן אף קיימו ״תפילת נשים״ ליד הכותל לכבודה של המלכה ויקטוריה בחג היובל למלכותה.
עם זאת, בצד הקדושה והסגולות של ארץ הקודש, שררו בה תנאים כלכליים ופיזיים קשים, והם פגעו במיוחד בנשים העניות ובאלמנות הרבות. אלו נמצאו ללא משפחה וללא משענת כלכלית. במציאות זו של אוכלוסייה ברוכת נשים, במספר רב מזה שבקהילות מוצאן, ושל מצוקה כלכלית, קשה יותר בערי הקודש מזו שבקהילות המוצא, נאלצו נשים רבות לעבוד למחייתן ולצורך זה לצאת מארבע אמותיהן.
בקהילות היהודיות במרוקו, משם עלו מרבית העולים במאה התשע־עשרה, לא עבדו נשים מחוץ לבית, כביכול. בשנת תרע״א/1911 כתב ר׳ יעקב משה טולידאנו: ״בכל ארצות המזרח גם במרוקו אי אפשר כמעט למצוא נשים עוסקים בתגרנות כבאירופה, ׳כל כבודה בת מלך פנימה/.. ואם נפגוש באישה מוכרת מה בשוק, הרי יכולים לדעת כי היא אחת מהבזויות״. עם זאת, כפי שהראו לנו במחקריהם אליעזר בשן ואלישבע שטרית, נשים במרוקו עבדו למחייתן, אם כי על פי רוב בתוך כותלי הבית שלהן או של אחרים, וחלקן בכלכלת המשפחה עדיין דורש בירור.
בהגיען ארצה נדרשו מרבית הנשים המערביות לעבוד בשכר כדי לקיים את עצמן ואת משפחותיהן, בין אם עלו בגפן ובין אם עלו נשואות ומטופלות בילדים. בטבריה ובצפת נשים נשואות ואלמנות תפרו בגדים, כיבסו, מכרו ביצים, שירתו אחרים, כולם מקצועות מסורתיים־ביתיים של נשים. בירושלים השתלטו הנשים המערביות על ה״מקצוע״ של ״מרקדת קמח״ ו״מבררת חיטיך.
והם היום כולם [אותן הנשים שעלו עם בעליהן האמידים … [ש]מתו] מסובבים על בתי בני ישראל לברר להם הקמח, סולת, ונהנים מיגיע כפם, אולם מרוב הדוחק והיוקר, אינו מספיק להם לפי שיעור די מחסורם אשר יחסר להם.
דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב ) משה בר –אשר
ה. אין לי דוגמה יפה לנועזות ולחדשנות של רבי רפאל בירדוגו בהלכה יותר מפסיקתו בסוגיית היהודי המומר שביקש לחיות בסתר עם גרושתו שנתקדשה לאחר ושבה ונתגרשה ממנו.
ואלה עיקרי הדברים בשו״ת משפטיים ישרים
שאלה: מעשה שהיה כך היה – ראובן היה נשוי עם דינה ושהה עמה כמה שנים, ואחרי [זמן] מופלג הוא קרה לו מקרה בלתי טהור והמיר טוב ברע; ואע״פ כן שומר עצמו מכל הדברים הרעים: מפִתם לא יאכל ומכוסם לא ישתה, ועדיין הוא נשוי עם דינה אשתו ונוהגת עמו כבנות ישראל בטומאת נידה וטומאת לידה. אח״כ נתקוטטו ביניהם הבעל ואשתו הנז', ונתן לה גט כריתות והלכה ונתקדשה לשמעון, דהיינו ״קדש ולא בעל״, ויהיה ממחרת לא מצאה חן בעיני שמעון האשה הנז', ונתן לה גט הוא גט כריתות ״ותשאר האשה משני ילדיה״ [כלומר משני בעליה], ראובן ושמעון הנז', והיתה נודדת ללחם… ויהי היום בא ראובן ורצה להחזיר גרושתו דינה הנז׳, כי ראה שכל העולם חשך בעדו… שמיום שגרש את אשתו נשאר מטולטל טלטולא דגברא… וקרוב שיכשל בנשג״ז [בנידה שפחה גויה זונה] – ונמצא שכל מה שטרח ושמר עצמו… יהיה לריק; לישא גויה אינו יכול, ישראלית אינו יכול ג״כ, כי סכנה גדולה היא לכל העולם, זולת זו [האשה הראשונה] שכבר נודע לכל גויים ויש׳ [וישראל] שהיא אשתו בעודו ביהדות, משא״כ – מה שאין כן – לישא אחרת שלא היתה אשתו, מבלי ספק צעק יצעקו עליו באופן שאין לו תרופה… לזה יורנו המורה מה יהיה משפט האיש הלזה…
תשובה: מקרא מלא הוא במחזיר גרושתו ״לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה [להיות לו לאשה אחרי אשר הֻטַּמָאָה!״ [דברים כד, ד]; והלכה רווחת, שאפי נתגרשה מבעלה השני מן האירוסין אסורה לראשון כמ״ש [ב]אה״ע ריש סימן יוד (סעיף י)… אך להיות שנד״ז [שנידון זה] שבא לפנינו ננעלו בעדו שערי אורה ועולם חשך בעדו, שמיום שגרש זאת האשה נשאר מטולטל בטלטולי דגברא, ונשאר נע ונד לא מצא מנוח לכף רגלו, וקרוב שיהיה נכשל בנידה שפחה גויה [או] זונה… וכל מה שטרח ונצטער ושמר עצמו יהיה לריק ונמצא נאבדת נפש אחת מישראל…
והוא מסכם ופוסק:
אולי תעלה ארוכה לנפש א[חת] מישראל, ולו יהיה בדרך צר ודחוק כמלא נקב מחט סדקית…
על יסוד הגמרא בבבלי קידושין (דף עח ע״א):
כל מודים במחזיר גרושתו, שאם בעל ולא קדש אינו לוקה, מאי טעמא? ״לקחתה״ כתיב… הנה מבואר דמחזיר גרושתו לא הזהירה תורה אלא שלא יקח דהיינו קידושין, ואם בעל אינו לוקה.
אחרי שהוא מתפלמס עם פסק הרמ״א בעניין פילגש ומנתח כמה וכמה סוגיות (יעוין שם בפירוט), מסיים רבי רפאל את פסיקתו:
כבר הקדמתי שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגרם, ראוי להעמיד הדבר על ד״ת [דברי תורה] ואפי אם היה איסור דרבנן נוכל להתירו משום הצלת נפשות.
כמה תעוזה צריך היה רבי רפאל כדי להתייצב נגד ראשונים גם אחרונים כרדב״ז, ולפסוק שהבעל הראשון המומר יכול לחזור ולחיות חיי אישות במעמד של פילגש עם האשה שגירש ונתקדשה לאחר ונתגרשה ממנו. צרת היחיד מביאה את רבי רפאל בירדוגו להעמיד את דברי תורה על שיעורם וכפשוטם: ״לא יוכל לשוב לקחתה״; ״לקחתה״ מעשה ליקוחין בחופה ובקידושין אינו יכול, אבל הוא יכול לחיות אתה חיי אישות במעמד של פילגש. זו דוגמה מופלאה כיצד צרת הפרט מביאה את רבי רפאל לפסוק כדרך שפסק – מתוך סמכות הלכתית המכירה במרותם של דברי תורה ושל דברי חז״ל ומגייסת את היכולת לפרשם פירוש מקורי, ולא בדרך של עקירה שרירותית כדרכם של מתקנים חדשים המזלזלים בנותן התורה…
והעירני ידידי הד״ר מורי עמאר, שהיה הראשון שהסב את תשומת לבי לתשובה זו של רבי רפאל, שתופעת ההמרה לא היתה כל־כך נדירה במרוקו, וגילוייה היו מגוונים במכנאס (ובמקומות אחרים). ואפשר שיש בפסיקה זו יותר מפתרון לשאלתו של פרט אחד בלבד.
סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור
פרק ראשון
סיפורו של ניסים סרוסי
ניסיס סרוסי הוא מאבות הרוק הישראלי. הוא עלה לישראל מתוניסיה בשנת 1962, כשהיה נער בן ארבע־עשרה. בזמן שהתפרסם ונעשה אליל זמר, בשנות השבעים, פרסם חוברת קטנה שבה הציג את עצמו כך:
השם: ניסים סרוסי
תאריך לידה:
15.4.1948 הורוסקופ: טלה
ארץ לידה: תוניסיה (צפאקס)
עיר מגורים: רחובות
מצב משפחתי: נשוי
מקצוע: זמר ומוסיקאי־מלחין
צבע שיער: חום כהה
צבע עיניים: חום
תחביבים: כדורגל ומכבי תל־אביב בגביע אירופה בכדורסל
בראיון שערכה עמו צורית חפר בשנת 1999, כעשרים וחמש שנים אחר כך, סיפר ניסים סרוסי על חייה של משפחתו בתוניסיה לפני שעלתה לישראל. הוא סיפר שמשפחתו מנתה עשר נפשות – שישה בנים, שתי בנות והורים. על חינוכם של הוריו סיפר ניסים: ״אמא לא הייתה בבית ספר אף פעם. היא גרה בכף, עיר בהרים [בצפון תוניסיה], שם מזג האויר קר… והסבא שלי לא נתן לה לצאת מהבית בגלל הערבים. לכן היא למדה תפירה במקום ללכת לבית הספר. אבא כותב וקורא צרפתית, למד בבית ספר… אז הייתה תקופה שהגברים למדו והנשים נשארו בבית״.
בבית, סיפר ניסים, דיברו ערבית־תוניסאית וקצת צרפתית. הילדים הבוגרים למדו כולם בבית ספר של אליאנס, ״כל ישראל חברים", ששפת הלימוד העיקרית בו הייתה צרפתית, אך למדו בו גם עברית:
בית הספר היה "אליאנס״, בית ספר יהודי. שם היו לנו מורים לעברית. הסוכנות הייתה שולחת אנשים למדינות צפון אפריקה, וזה היה הקשר עם העברית… אבל למדו גם צרפתית וערבית, ובבית דיברנו שלוש שפות. מפה נולד הסוד, איך זה שניסים סרוסי שר עשר שפות. אני שר ערבית כמו ערבי, איו לי אפילו מבטא, אני שר איטלקית כמו איטלקי, הרבה בזכות זה.
המוזיקה ששמע ניסים בילדותו הייתה מעורבת. הוא האזין לאמנים ברדיו התוניסאי ולפיוטים ולתפילות בבית הכנסת. הוא מספר שהאזין הרבה לפריד אל־אטרש ולאום כולת׳ום, הידועים בכל ארצות ערב, ואף לראול ז׳ורנו, זמר יהודי תוניסאי שהיה אהוב גם על המוסלמים. הלחנים ששמע לא היו מבוססים על סולמות אירופיים, אלא על מקאמות מן המזרח. בסניף "בני עקיבא״ למד ניסים שירים עבריים. הוא משוכנע שהשילוב של שירים בעברית ובערבית עם פיוטי תפילה ושירים בצרפתית ובאיטלקית הוא ״מטמון מוזיקלי לילד״. בחוברת שפרסם סיפר ניסים:
כאשר הייתי כבר בכתות הראשונות של בית הספר היסודי, החליט אבי שעתידי יהיה… חזן בבית הכנסת. ואומנם תרמתי מכשרוני למקהלת בית הכנסת כאשר הייתי מסלסל בקולי פיוטי תפילה בימי שבת וחג. כולם החליטו פה אחד: ״זה הקטן גדול יהיה", וכמובן שהתכוונו ליעוד שבחר עבורי אבי. אבל לי היו "צפורים בראש". בין מזמורי ״יגדל אלוהים חי״ ו״אבינו מלכנו״ באו לי גם מחשבות אחרות.
פה ושם ניתנו לי הזדמנויות להקשיב לקולותיהם של זמרים מפורסמים מאותם הימים, ואני הלכתי שבי אחרי קולותיהם. למדתי את ה׳׳שלאגרים" של שנות החמישים מתוך האזנה לתקליטים, ובאחת ההזדמנויות, בשעת שמחה משפחתית, "תפסתי אומץ" ושרתי בחוצפה רבה שיר ב…אנגלית. מה לקטן הזה ולשפתו של שקספיר? כך שאלו רבים מקרב המאזינים. אבי לא היה מרוצה. הוא הרגיש (בחוש המיוחד שיש לאבות) שבנו ניסים לא יהיה בדיוק חזן…
התחלתי לחלק את כשרוני בין בתי הכנסת לבין אולמות שבהם התקיימו מופעים של זמרים אשר התארחו בעיר מגורי. למדתי את השירים ותוך זמן קצר בניתי לעצמי תוכנית שלא ביישה אפילו זמרים מקצועיים. הכתבה הראשונה שבה הוזכר שמי מעל דפי העיתונות הופיעה בעיתון הצרפתי ״לה פרֵאס". שם זכיתי שיציינו את הופעתי לפני חניכי הקייטנה היהודית של עיר מולדתי. בעקבות הפרסום בעיתון הוזמנתי להופעות רבות, למורת רוחו של אבי, שראה איך בנו, המיועד להיות חזן ורב, מסלסל בקולו הצלול שירים של שרל אזנבור ועוד זמרים מהתקופה של אמצע המאה ה־20.
חלומות הזמר התנפצו מול גלי המציאות. בשנת 1962 ארזה משפחתי את מטלטליה. אבי קנה כרטיסי נסיעה, כאשר היעד – ישראל.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – Les juifs de Colomb-Bechar 1903-1962 Jacob Oliel
Colomb-Béchar laissa rarement indifférents les explorateurs, aventuriers, fonctionnaires, militaires, commerçants ou simples voyageurs qui eurent l'occasion d'y séjourner. Des événements de tous ordres ont contribué à établir la renommée de notre cité : ce furent, des films (Torrents, l'Escadron blanc…), les richesses du sous-sol et dans les années 1950-1960, bien avant Kourou et la Guyane, les centres d'essais et de lancement des engins spéciaux (missiles Matra et autres, fusées Vesta, Véronique) à Hammaguir.
Colomb-Béchar sera aussi, un peu plus tard, la base arrière des expérimentations atomiques de Reggan. Tout cela donna à la garnison, déjà importante, des allures de fourmilière ; et les très nombreux ingénieurs et techniciens, officiers et militaires de carrière, les milliers de soldats du contingent, passés dans la région, deviendront à leur tour des nostalgiques de Colomb-Béchar.
D'autres événements heureux ou malheureux ont fait le renom de la ville : le Berliet T- 100, la Caravelle… et l'accident qui coûta la vie, le 28 novembre 1947, au Général Leclerc, chef de la 2°D.B. et héros de la Libération
Aux yeux de ceux qui y ont passé leur jeunesse, Colomb-Béchar fut cela et bien autre chose : un modèle de vie simple, harmonieuse, insouciante, une image probablement assez proche du bonheur tel qu'il se conçoit habituellement ; du moins est-ce l'impression, peut-être idéalisée, que nous gardons depuis que nous en sommes privés, à l'instar des choses que nous ne savons jamais autant apprécier qu'après les avoir perdues, comme la santé, un être cher…
La première expérience atomique française, en atmosphère, eut lieu à Reggan, localité située à 650 km au sud de Colomb-Béchar le 13 février 1960.
Cette ville est enfouie dans notre mémoire et notre cœur, et il nous semble pouvoir la faire revivre chaque fois que, retrouvant un ou plusieurs de nos amis d'enfance ou d'adolescence, nous nous mettons à évoquer le souvenir de ce passé, si lointain et si proche, sans lequel les plus anciens ne parviennent pas à trouver goût à leur vie.
Fallait-il le raconter ? Je le pensais depuis longtemps et attendais de le voir réaliser par quelque autre, n'étant pas, sans doute, le plus qualifié pour accomplir ce travail. Flora Abehssera la première, en avait eu l'idée dès les années 1980 mais le destin ne l'a pas permis… Je voudrais que cette tentative soit un hommage à la mémoire de cette pionnière.
Il fallait se décider, de crainte de voir perdu le souvenir de notre vie et de son cadre, désormais si lointain, mais aussi parce qu'il nous faut nous rendre compte que nous ne pourrons rien apprendre de plus sur notre histoire, qu'au contraire, nous allons en perdre tous les jours un peu.
Je me suis donc lancé, pour sauver de l'oubli ce qui fut notre vie, pour contenter tous ceux qui, espérant retourner à Colomb-Béchar, n'ont pas encore eu l'occasion de réaliser leur rêve, et dire aux membres de la communauté ce que sont devenus leur synagogue, leur quartier, leur rue, leur maison…
נדחי ישראל – יצחק בן צבי
יש להבין שיהדות זו, שאנו קוראים לה, למען הקיצור, יהדות המזרח, או גולת ישמעאל, תהיה הראשונה אשד תבוא בשנים הקרובות! הראשונה, אבל לא היחידה. עכשיו מהווה יהדות זו 55%—60 מהעליה הכללית. שאר 40%—45% מתמלאים על ידי עולים מארצות אירופה, -ארצות האנגלוסכסיות, דרום אמריקה וכו'. לא נעמוד כאן על פרטי העליה מהארצות הנוצריות ונחזור לענין יהדות המזרח. אלה יבואו וזרם העליה יגבר — בין אם ננהל בקרבם תעמולה ציונית, בין אם לא ננהל; בין אם נטפל בהכשרתם לקראת העליה, כאשר טיפלנו בהכשרת העולים מארצות אירופה, ובין אם לא נטפל. אולם כושר קליטתם בארץ תלויה במידה רבה בהכשרתם. מובן מאליו שעלינו להקדיש את כל תשומת הלב הדרושה לטיפול בהם ובהכשרתם, ולפתח בהם רוח ההתנדבות והחלוציות. עלינו להבין שמיליון יהודים מגלויות ישמעאל יהוו שיכבה חשובה מאד, שיכבה יסודית, בבנינה של ישראל.
יהודי המזרח יהוו את רובו של המיליון השני בישוב הקיים! אכן, גם במיליון הראשון היה מספרם כרבע מיליון. יהודי המזרח יהיו איפוא שותפים חשובים להנחת ,היסוד של המדינה לדורות הבאים אחריהם, ומשום כך לא אחת היא לנו מי הם ומה הם העולים מסוג זה, מהו הרכבם הכלכלי והסוציאלי ומהי דמותם הרוחנית. אין אנו יכולים להתיחס לשאלה זו בשוויון נפש. זוהי שאלה סוציאלית ולאומית, שאלה אקטואלית ממדרגה ראשונה. הן ידוע שהראשונים קובעים במידה רבה את אופייה של מדינה ואת אופיים של אוכלוסיה! וכשם שחמשת המיליונים האמריקאים, אשר קנו להם עצמאות במלחמה בעד חרותם עם הממשלה הבריטית הקולוניאלית, קבעו את אופיים של מיליוני היאנקים שבימינו, כן יהיו שני המיליונים הראשונים שלנו אב ־ בנין לדורות הבאים — זהו הישוב הנמצא כעת בארץ, הוסף מיליון ומעלה של עולים העתידים לבוא מארצות המזרח, ואחר כך, גם מגלויות ״אדום״.
ומשום זה בלבד, אנו חייבים לקיים שני דברים: ראשית — וזה, בעיקר, בשביל עצמנו — להכיר לדעת מי הם אלה שבטי ישראל הרחוקים והנידחים המופיעים מאפלת הגולה לאור ההיסטוריה החדשה שלנו! ושנית — לחנכם ולהכשירם לחלוציות לקראת התפקיד האחראי המוטל עליהם כיום, ולעזור ככל יכלתנו לקליטתם ולהשתלבותם בתוך האומה המתחדשת. חובה זו נובעת לא רק מאהבת־אדם ומאהבת־ישראל, אלא גם מתוך האינטרסים הלאומיים המשותפים לנו ולהם ולכלל האומה.
להכיר לדעת אי־אפשר בלי גישה מתוך אהבה ורצון טוב, ואם כל בני אדם נוצרו שווים, כמאמרו הידוע של אברהם לינקולן, שמקורו במאמר התלמודי הקדמון: ״חביב אדם שנברא בצלם אלהים״, הרי בוודאי יש לקבוע, בראש וראשונה, את הלכה שכל היהודים שוים הם, ללא הבדל בין שבט וארץ מוצא, בין לשון ותרבות, שבהן גדלו וחיו. כל היהודים שווים הם, כולם ממקור אחד יהלכו, בין שאבותיהם עשו עשרות דורות בקרב ,,עמי התרבות״ שבאירופה ובין שגלו לבין הבדווים הפראים שבערביסתאן, באסיה התיכונית, בפרס ובבבל, בהרי מדי וכורדיסתאן. ברבות הימים זכו מקצתם לאמנסיפציה באמצע המאה שעברה, מקצתם ולא כולם.
בארצות אפיה ואפריקה הוסיפו למשוך בעול הגלות כמו בימי הביניים. רבים כרעו ונפלו ורק מועטים — בין מאלה שגורלם הביאם לגלות ״אדום״ ובין מאלה שבגלות ישמעאל — ניצלו ממוקדי טורקווימדה ומרציחות היטלר. מבחינה היסטורית ניתן לומר שבסוף המאה השמונה־עשרה לא היה הבדל ניכר בין מצבם הכלכלי והתרבותי של המוני היהודים שבארצות ישמעאל ובין אלה שבארצות הסלאבים והגרמנים! התהום התרחבה רק בחמשת־ששת הדורות האחרונים, ועדיין המשותף שביניהם מרובה על הקווים המבדילים בין שבטי ישראל.
אין לדעת מה היה אילו נמשך מצב זה לא מאה או מאה וחמישים שנה, אלא דורות רבים. לאשרנו עדיין ישנו הגשר, חזק המלט — הקשר הדתי והמסורת הלאומית, הלשון והתרבות העברית, התקוות לעתיד והגורל המשותף, אותו גורל, אשר הזכיר לאלה שעמדו לשכוח את שיתוף הגזע, המוצא והמולדת ההיסטורית — זו המולדת אשר מעולם לא נשכחה מלב רוב האומה בכל תפוצותיה ומעולם לא פסק הרצון לשוב אליה.
ברבות הימים נוצרו שבטים חדשים בישראל, אשר הושפעו מהסביבה, בה חיו דורות על דודות, ועתה בהתכנסם בארץ, הריהם מתלכדים שוב לאומה אחת. בתוך תהליך זה מתבלטים כמה קווים משותפים, ומתגברים כוחות היצירה על כוחות ההרס. ההגמוניה עוברת משבט אל שבט, אולם האומה קיימת ומתחדשת, וכל השבטים ערבים זה לזה.
שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה
העשרים ואחד
שנת חמשת אלפים וארבעים ושש – 1286 – ליצירה קם מלך אכזר ושמו פיליפי בן פיליף וגרש כל היהודים אשר במלכותו. ונתאכזר מאד נגד היהודים ולקח כל אשר להם, כספם וזהבם וטלטל וקרקע ונתגרשו בערום ועריה וחסר כל. והיו היהודים רבים כחול באותם מלכיות, עד שאמרו שהיו כפלים מיוצאי מצרים. והקהלות ההם היו קהלות גדולות בחכמה ובמנין. וכן כתב הר׳ לוי בן גרשון בפירוש ״מי מנה עפר יעקב״, וחבר מפירוש ההוא ט״ו שנה אחר הגרוש. וקצת המירו דת, אבל מועטים היו מאד, וקהל טולושה המירו כלם. וסימן השנה ההיא מן הפרט ״ויגרשהו וילך״, והיה גרוש זה בחודש אב בחג הנוצרים הנקרא מרג׳ילינא.
העשרים ושנים
לפני זה שנת י״ד לפרט היה שם גרוש אחד, לא כללי אלא פרטי בקצת הערים ההם, ולא נודע למה. וסימן השנה ההיא ״ותלך יד ישראל הלוך וקשה".
העשרים ושלשה
אחר זה כחמשים שנה היה שם גרוש כולל מר וקשה מאד. כי היהדדים מהגרושים שעברו שבו על ידי ממון, ונתחדש מלך חדש, מלך אכזרי מאד, וגזר ואמר שאם היהודים יקבלו דת ישו — טוב הארץ יאכלו, ואם לאו — שיעברו בחרב כלם ואין מציל. ונתן להם זמן שלשה חדשים לשיתיעצו הטוב להם. ובזמן ההוא היה שם חכם גדול אהוב מאד למלך, נקרא שמו אבוגרדן דלכדיה, והתחנן לפגי המלך פעמים ולא הועיל ולא שמע, כי אמר המלך שכבר קמו העם על היהודים, וגרוש שלהם הוא תקנתם וטובתם, שמגרש אותם להצילם מיד שונאיהם והקמים עליהם.
העשרים וארבעה
שנת ״בשלחו כלה גרש יגרש״ יצא המלך פיליפי המגרש לצוד ציד ומצא צבי רץ ורץ אחריו בסוסו בכח גדול, והנה לפניו חפירה גדולה, ונפל שמה עם סוסו, ותשבר מפרקתו ומת. וידעו הכל כי אכזריותו על היהודים גרם לו אותה מיתה, כי כפי הטבע ראו שלא היה מספיק אותה חפירה שבנפלו שם ימות.
ואחרי המלך האכזר ההוא קם בגו תחתיו, והוא מלך חסד ואוהב משפט וצדק, וראה מה שאירע לאביו ושלח שליח אל היהודים שאם ירצו שישובו לעריהם בבטחון גדול, ושהוא ישמרם כבבת עינו. ורבים לאהבת ארצם ומולדתם שבו לעריהם, כי כלל המלכים מלכי ספרד וצרפת והשרים והיודעים וכל נכבדי ארץ אוהבים היו היהודים, ולא נפלה השנאה כי אם בעם אשר קנאו ביהודים. ואם המלך יבטיחנו והעם יקומו — איך נוכל לבטוח? ובפרט במה שראינו לשעבר כמה גירושים סבבו העם עלינו, ומה הנאה בחסד המלך ושופטי ארץ אם רצון העמים איננו עמנו ומבקשים תמיד רעתנו י לכן נשב באשר ישבנו ולא נביא עלינו רוגז גרושים, ולא נוסיף עוד לראותם עד עולם. ולמקצת ימים שבו ואמרו: לכו ונשובה לארצות מולדתנו, כי היא אמנו, והמלך מלך טוב וישר, מה שיצא מפיו יקיים! ושבו לאותם ארצות. וב־ דרכים שללו אותם עוברי דרך, ושלח המלך חוקרים ולא נודע מי הם. וצוה המלך יתנו ליהודים מאוצרותיו בגד ללבוש ומזון לאותה שנה, כי על פיו באו בצל קורתו. וישבו לבטח בעריהם.
העשרים וחמשה
אחר שבע שנים חזרו והעלילו עליהם וגורשו פעם אחרת. אך המלך ההוא מלך ישר היה, וגרשם עם נכסיהם וממונם. ושלח עמהם שומרים לשלא יגזלו אותם בדרכים. ולרבים מהם לא הועיל, כי הפשיטום בדרכים אנשי הכפרים ועוברי דרך.