אלי פילו
יוצאי ספרד באימפריה העות'מנית במאות ה -15-18- יוסף הקר
והנה אם לאורך כל המאה ה-16 ברוב מקומות מושבותיהם של היהודים הקו המרכזי של הכיוון הדתי והאינטלקטואלי הוא המשך הדפוסים המקובלים עליהם מספר, דהיינו – לימודן של הלכה ואגדה בצד הפילוסופיה והמדעים, הרי לפחות בצפת יש סטייה ברורה מקו זה, ומתחילה התרכזות בקבלה ונטישת הפילוסופיה והמדע.
מצפת יוצאת המגמה להפוך את הקבלה מתורה אזוטרית של יחידי סגולה לתורה היאה לציבור כולו. בצפת צומחת ספרות המוסר הקבלית בחוגו של רבי משה קורדובירו, ספרות העתידה להציף את העולם היהודי במאות ה-17 וה-18 ומשם נפוצה קבלת האר"י ז"ל – רי יצחק לוריא אשכנזי, באמצעות כתבי תלמידיו רבי חיים ויטאל, רבי יוסף אבן טובול ורבי ישראל סרוק.
ספרות זו וספרות הנהגות דתית, כמו גם חיבורים ליטורגים שונים וספרי הדרכה דתיים מנהגיים, הם שהופכים להיות הספרים הפופולאריים של המחצית השנייה של המאה ה-17. בצפת נכתב וממנה נפוץ ספר " ראשית חכמה " לרבי אליהו די וידאש, ובעקבותיו כל ספרי הקיצורים וההרחבות הנכתבים על פיו, ספר תולדות האר"י ושבחי האר"י ועוד.
ממנה מתפשטים הפיוטים הדתיים שלרבי שלמה אלקבץ, האר"י – רבי יצחק לוריא אשכנזי, ואחרים. זו הספרות המכשירה את הלבבות של המוני העם לקבלה ולאורחותיה, ולאחר מכם לשבתאות ולספיחיה ולספרים כמו " ספר חמדת ימים " על עיבודיו המרובים.
המאות ה-17 וה-18 בכללותן הן תקופה שבה עולות האנתולוגיות למיניהן ומפעלי הכינוס – הן בתחום ההלכה והן בתחום המוסר והקבלה. יצירות כמו הספר המונומטלי " הכנסת הגדולה " לרבי חיים בנבישתי, וחיבורי רבי אליהו הכהן מאיזמיר או ספר " מעם לועז " לרבי יעקב כולי – הן עדויות לכך.
ניתן להכליל ולומר, שבתקופה הנסקרת כאן מתחוללים כמה תהליכים תרבותיים עיוניים מרכזיים.
1 – עלייתה של הקבלה וירידתם של הפילוסופיה ושל המדעים. תופעה זו הביאה לשינויים מרחיקי לכת באופיה הדתי והחברתי של החברה היהודית. במאה ה-127 הולכת קבלת האר"י וכובשת את הלבבות והיא מעצבת מחדש את דמותו הדתית של האדם היהודי. מודגשת יותר ויותר החוויה הדתית ופחות הגישה השכלתנית. גוברת ההתבדלות הרוחנית והחברתית ומתמעטת הפתיחות לסביבה הלא יהודית בקרב שכבות המשכילים והמלומדים.
2 – לאורך כל התקופה הנסקרת משתמרים יסודות ספרדיים בתרבותם של יוצאי ספרד ופורטוגל – בשפת דיבורם, בספרותם, וביצירתם ההלכתית. הביטוי הבולט להשפעה זו היא יצירתם בשפת הלדינו, הכתובה באותיות עבריות. יסוד זה של תרבותם בולט בעיקר בשכבות העממיות ופחות בשכבות האינטלקטואליות הגבוהות ובממסד הדתי.
3 – ככל שאנו מתקדמים בזמן, גוברת ההשפעה המוסלמית העות'מנית. השפעה זו ניכרת באימוץ דפוסי חיים ( כגון יצירת וָואקְפיִם יהודיים ), במעבר לדיבור בשפה התורכית, באימוץ סגנון החיים והטעם המקומי ( בריהוט, במזון, במוזיקה, בשירה, בדפוסי בילוי ), ואף בכתיבה בתורכית באותיות עבריות – תרגום התורה לתורכית, כתיבת היסטוריה עות'מנית בתורכית באותיות עבריות ועוד – במאה ה-17.
4 – פריחתה של ההלכה נמשכת. אף כי היצירה ההלכתית עוברת שינויים. העיסוק המרכזי בתחום זה במאות ה-16 -17 הוא בפסיקה, אם בספרי פסיקה, ואם בשאלות ותשובות, ואילו בפרשנות והחידושים מודגשים פחות
לעומת זאת, מן האמצע של המאה ה-17 מודגשים יותר ויותר הפירושים והחידושים על הבבלי, פלפול סוגיות, חידושים של הרמב"ם והשולחן ערוך, ועוד. אף צורת הדרשה עוברת מהפיכה, והדרשות הופכות מעיוניות פילוסופיות לפלפולי הלכה או לדרשות קבליות.
בסיכום ניתן לומר, שכמאה שנה לאחר הגירוש עדיין מחזיקים יוצאי ספרד בעקשנות ובדבקות בעיקרי מורשתם, כאשר השינויים החלים בתפיסותיהם ובגישותיהם המרכזיות אינם עמוקים, ובסופו של דהר הם פיתוחי ניואנסים על בסיס העבר. לעתים אף הנושאים המטרידים אום הם עדיין אותם נושאים שהעסיקום בדור הראשון לבואם. מן העשור האחרון למאה ה-16 ניכרים שינויים מהותיים בכמה מתחומי התודעה והחיים, אך גם שינויים אלה אין בהם ניתוק מן העבר, אלא המשכיות תוך כדי מהפיכה בכמה סוגיות יסוד.
מכאן ועד לעלייתה של השבתאות מסתגרת החברה היהודית יותר ויותר מסביבתה ומאבדת במידה ניכרת את פתיחותה להשכלה ולמדע של זמנה. כמה גורמים לתהליך זה. ישיבתם בארץ ובממלכה שהן בשולי ההתפתחות והקידמה של זמנם. הזמן הרב שעבר מאז יציאתם מספרד גורם הינתקות מן הקשר החי אל מורשת התרבות והיצירה הספרדית. היווצרות זיקה נפשית חיובית אל מקום מושבם החדש וראייה בו מולדת חדשה, מולדת שסיפקה מפלט בעת צרה. תהליכים בתוך החברה היהודית שהביאו להקצנת הגישה אל החברה הסובבת ולהסתגרות דתית ותרבותית.
עם התפרצותה של השבתאות נוצרה מציאות חדשה, היוצרת רקע בתוך הציבור היהודי באימפריה העות'מאנית. קרע זה לא אוחה לאחר מאמצים מרובים ושנים ארוכות, והוא העמיק את המשבר בחברה היהודית באימפריה העות'מאנית, אף כי חיוניותה של זו הייתה רבה, והיא המשיכה להתקיים וליצור גם אחרי המשבר. בשנות השלושים של המאה ה-18 נפגעים יהודים קשות גם מן המאבק של השלטון המרכזי בניצ'רים, המסתיים במפלתם הגמורה של האחרונים. היהודים, שהיו קשורים ביניצ'רים וזכו להשפעה ניכרת המסדרונות השלטון עקב קשרים עימם, מאבדים גם מאחז פוליטי כלכלי זה.
יהודי האימפריה הגיעו להישגים נכבדים בתחומי החברה, הכלכלה והרוח גם במאות ה-17 וה-18, אף כי כמדומה נופלים הישגים אלה מן ההישגים של בני המאה ה-16 וראשית המאה ה-17, אשר עיצבו את דמותו הדתית והתרבותית של כל העם היהודי באותה תקופה.
פיוטי רבי יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה
במדור הפיוטים לפורים תשעה פיוטים, מבחינת הז׳אנר הספרותי בולטים הפיוטים למי כמוך ולקריאת מגילה. יש לזכור כי פיוט ׳מי כמוך׳ של יעב״ץ נועד להאמר קודם המלים ׳כל עצמותי תאמרנה, ה׳ מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו׳, הנאמרות בתפילת ׳נשמת כל חיי. כנגד זאת הפיוט ימי כמוך׳ הספרדי נועד כידוע, להאמר לפני הפסוק ׳מי כמוכה באלים ה״, בסוף ברכת הגאולה שלפני י״ח דשחרית. אך בצפון אפריקה, שבה כאמור לא רצו להפסיק בפיוטים בקריאת שמע וברכותיה, ובתפילת העמידה, העבירו את הפיוט קודם לברכו, אל מקום בו תיתכן השתלבות ׳טבעית׳ של הפיוט לתיבות ׳מי כמוך׳. דהיינו, פיוט הימי כמוך׳ הוכנס אל תוך תפילת נשמת תוך שימור הזיקה המילולית למלים ׳מי כמוך׳. במדור הפורים שלושה פיוטים מסוג זה וכולם לשבת פרשת זכור(אחד ׳תשלום׳). כמו כן, במדורנו פיוט לישתבח, פיוט לקדיש, ושני פיוטים לקריאת המגילה, אחד לערב והשני לבוקר, כן כתב הפייטן שני פיוטים לברכת המזון של סעודת המצווה בפורים. אחד הפיוטים כתוב ארמית, והוא ׳יומי פוריא הני יומי׳(דף לו עמי ב), ובכתובת שעל גביו נאמר, שהוא בלשון ארמי ׳על דרך משל הדיוט, שאומרים לשכור, שבלשון תרגום הוא מדבר׳. יש להעיר, כי פיוט זה נכתב בעקבות הפיוט הקדום של ר׳ יצחק אבן־גיאת, ׳יום פוריא יומא דנן כל בר לפגר ממלתיה׳. מבחינה ז׳אנרית יש לציין את העדר המשקל הכמותי מפיוטי מדורנו. ואף על־פי־כן, הד מסורת ספרד נשמע במדורנו. כך למשל, ניתן להבחין בפיוט ׳מי כמוך מה רב טובך׳(דף לה עמי ב) בהד עמום הבא מן הדגם הספרדי.
קבוצת הפיוטים לפסח הינה גדולה יחסית, וכוללת שישה עשר פיוטים. לבד מן ההתגוונות התבניתית והז׳אנרית כמקובל בפיוטי יעב״ץ, יש לציין את הופעת הכתובת הארוכה לפני הפיוט ׳שמעו ניסי אל חי׳(דף מא עמי א). בכתובת זו מתגלה מגמתו של יעב״ץ לפייט בעקבות מדרשי חז״ל, ולהבהיר על פיהם סוגיות מוקשות. למשל, בנושא קריעת ים סוף, מובהרים לנו באמצעות שלושה פיוטים, מה היו עשרת הניסים שנעשו לישראל על הים, ומה היו עשר המכות שהוכו בהם המצרים על הים, כמובא באבות ה ד. מבחינת עריכת הקובץ יש לנו אולי עדות לכך, שמיקומו של הפיוט לנשמת ׳שמעו נסי אל חי׳, נקבע לאחר הפיוטים לקדיש, בשל ה׳איחור׳ בזמן כתיבתו, כמוסבר בראש הכתובת הארוכה שלפני פיוט זה. כמו כן יש לשים לב ששירת הים בהיותה ׳עליה׳ נכבדה עד מאוד, הריהי מזכה את בעליה בפיוט רב רושם בעל פרשנות מעמיקה הנוגעת לסוגיה מוקשה במסכת אבות.
חג השבועות זכה לעשרים וארבעה פיוטים, שלושה לנשמת, ארבעה לקדיש, ושלושה עשר להוצאת ספר תורה, שלושה לעליה החשובה לעשרת הדברות ואחד לאחר קריאת המשנה. הפיוט הנזכר לאחרונה לקריאת המשנה, נועד ככל הנראה להאמר לאחר אמירת המשניות בתקון ליל שבועות. הופעת פיוט לתורה שבעל פה, לצד פיוטים לתורה שבכתב, מובנת לנו ביום חג מתן תורה, לפי שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה, זו שבכתב וזו שבעל פה. כידוע שימש חג השבועות מוקד מרכזי להדגשת חשיבות תורה שבעל פה, בעיקר מימי ר׳ סעדיה גאון באזהרותיו המפורסמות, בהן ביקש לשלב תורה שבכתב עם זו שבעל פה, כנגד דעתם של הקראים. ריבויים של הפיוטים להוצאת ספר תורה, יובן אולי, מתוך היוקרה לה זכתה הכתובה לשבועות של ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳(י־3797), שנאמרת כידוע בשעת הוצאת ספד תורה,1. נמצאנו למדים, כי יעב״ץ נאחז במנהגים השונים שנוספו לחג השבועות עם הופעת המקובלים, המוסיפים לחג זה צביון מיוחד בקרב חגי ישראל. החגיגיות העממית בפיוטי הוצאת ספר תורה מתבטאת לא רק בתוכנם, אלא גם בתבניתם, שכן תבנית אהובה היא זו של פיוט מעין אזורי פשוט עם מדריך, וכך זוכה חגנו לשיתוף הקהל בשמחה.
שלישי מבין הרגלים הוא חג הסוכות שפיוטיו מופיעים לאחר פיוטי חג השבועות. בהתאם למצויין לעיל, נפקד מקום הימים הנוראים בפיוטי יעב״ץ, לפי שכבר נתקדשו פיוטי הקדמונים בימים הנוראים, ואין להוסיף עוד עליהם או לגרוע מהם. יש לציין, שבפיוטי חג הסוכות ושמיני עצרת, מצוי מספר רב יחסית של פיוטים הדנים בהלכות החג. פיוטי מדור שמחת תורה שייכים אף הם לכאן, וכבכל מדורי החגים יש לציין את המספר הרב(יחסית) של פיוטים ארוכים, רבי סטרופות ומדריך בראשם. דבר זה המאפשר ׳פיתוח מנגינתי׳ כדרך מנהג ישראל לשיר ולזמר ביתר שאת בימי המועד.
מיד לאחר הפיוטים לשמחת תורה, באים פיוטים ׳לחנוכת ספר תורה׳, לאמור, להכנסת ספר תורה. ולאחריהם פיוטי ׳כבוד לתורה׳, ופיוטים ל׳מעלת התורה׳ (=לעולה לתורה). לאמור, מן החג הלאומי הכללי לשמחת תורה, אנו עוברים לחגו הפרטי של כל יחיד מישראל השמח בתורה, אם בשעת חנוכת ספר תורה, אם בשעת לימוד התורה, ואם בשעת העליה לתורה. פיוטים במדור לחינוך (=לחנוכת) ספר תורה נועדו לישתבח, או לקדיש, ביום שחנכו בו את הקריאה בספר התורה החדש. הפיוטים הבאים במדור ׳כבוד לתורה׳ אין עליהם כל ציון שייכות לאחת מן התפילות, ומכאן שנועדו כנראה לתהלוכת ספר התורה, כמו גם להזדמנויות נוספות בהן נותנים כבוד לתורה ולעוסקיה. מבין התבניות, יש לציין, שהן במדור הפיוטים להוצאת ספר תורה שבחג שבועות, והן במדור הפיוטים ׳כבוד לתורה׳, מופיעה צורת הוויאנציקו שנסקרה בפרק הקודם ומכל מקום היא מעידה על החגיגיות העממית שבה משתתף כל הקהל בחגה של התורה.
הפיוטים לעולים לתורה זכו לפיתוח אופייני בקרב משוררי המגרב. פיוטים אלו מיועדים לכהן, ללוי או לסתם אדם מישראל, לנגיד, לחכם או לשד״ר, ולכל אורח חשוב ונכבד. יצוינו במיוחד שני פיוטים הקשורים בשמו של הפייטן, הלא הם שמות יעקב ושם אביו ראובן. ואולם מכל מקום, מאחר שאין המשורר חפץ לשבח עצמו, ואין בכוונתו לברך עצמו, הרי הוא כותב פיוטים שהינם חידות, ובצורה מתוחכמת הוא מגיש לנו פיוטים הסובבים את שמו. פיוטים אלו אינם מובנים כל צרכם, לפי שהם עשויים כאמור במתכונת החידה, ועל כן נתן הפייטן פירוש לפיוטים. פיוטים רבים פותחים במילת פתיחה המבטאת יחס אוהד לעולה לתורה, היא המילה ׳ידידי׳, פיוטים אחרים הינם כאמור בעלי נמען ששמו נקבע בשיר, וכגון שכל צלעית אחרונה שבו, חותמת בשמו,1. מדור אחרון מבין הפיוטים לכבוד התורה, הוא מדור הפיוטים לסיום מסכתא, גם הוא מלמד על חיבת התורה, ובו דגש על סגולותיו של התלמוד על כל מעלותיו ומעלות מפרשיו והעוסקים בו. פיוט אחד במדור זה נכתב בארמית, היא לשון התלמוד הבבלי.
ספרד, פלמה דה מיורקה סיפורן של חמש עשרה משפחות אנוסים-מיורקה-צואטוס
ספרד, פלמה דה מיורקה
סיפורן של חמש עשרה משפחות
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: באי תיירותי לחופי ספרד חיים צאצאי אנוסים, שדווקא בידולם והשפלתם שמרו עליהם כקהילה. היום זה כבר כבוד להיות צ'ואטס
מילות מפתח: קהילות יהודיות, פלמה די מיורקה
דך אלבו – שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן
דך אלבו
שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן
- רבי עמרם בך דיוואן והאילם היהודי.
דוברי אמת שמעו מרבי משה ביבאס זצ״ל, ראש דייניה של קהילת וואזן שכיהן בתפקידו מעל לחמישים שנים [מניסן תקפ״ה 1825 ועד הסתלקותו מהעולם הזה בסוכות תרל״ח 1878], את הסיפור הבא:
פעם אחת נשאל רבי משה ביבאס על ידי איש דת מוסלמי מפאס שבא לבקר את הזאוויה של וואזן – המחבר : אחווה, מסדר דתי.וואזן נחשבת כעיר קדושה לאיסלאם, בוואזן שוכנת הזאוויא וואזאניה. – , אם רבי עמרם בן דיוואן יכול להתגלות בעולם הזה וללבוש דמות אדם, ענה לו ר' משה ביבאס:
"איני יודע! תפקידי הוא להנהיג את קהילתי ואיני עוסק בענייני העולמות העליונים!" אותו איש דת מוסלמי-סופי – תורת הנסתר של האסלאם – המשיך להציק לרב:
"אתם מאמינים שהיסייד – "קדוש " בערבית מוגרבית – (אדונכם הצדיק) שלכם רב כוח וגיבור גדול, אוכיח לך שאתם מתפללים להבל וריק."
"כיצד תעשה זאת אדוני?" שאל רבי משה ביבאס בנימוס. האיש הצביע על שער הסמטה שהייתה מולם ואמר:
"אעליל עלילת שווא על היהודי העשירי שיצא מהסמטה הזו. אומר שהוא קילל את הנביא מוחמד ואדרוש להוציאו להורג, במו עיניך תראה כי יוצא להורג! במו עיניך תראה שלמרות שהוא חף מפשע הסייד שלכם לא יוכל להצילו!"
"ראה אדוני, אני לא מציע לך לעשות מעשה פשע רק כדי להוכיח לי שהעולם הזה פגום ושאין בו צדק! אני ואתה יודעים שכל זמן שלא בא המשיח, אין שלמות אין שלום ואין שלוות נפש." "אתם מתפללים לצדיק וטוענים שהוא מחולל נפלאות נראה אותו מציל את היהודי העשירי שיחלוף על פנינו באקראי."
"ראה אדוני, אדם נבון שוקל את מעשיו בקפידה, שווה בנפשך שהצדיק שלנו רבי עמרם בן דיוואן יפתיע אותך ויופיע בכל זאת! שווה בנפשך מה תהא תגובתו, הוא לא יחוס על מי שנכון לעולל כדבר הזה, עונשך יהיה כבד מנשוא!" נסה להניאו ממעשהו רבי משה ביבאס. בעודם מדברים חלפו על פניהם יהודים וערבים, לפתע הגיע זקן גבה קומה, צנום בעל שיער מאפיר ופנים כחושות. זה היה יונה פריינטה. הוא קרב וחלף על פניהם, לפתע עצר אותו איש הדת המוסלמי, דחף אותו, הפיל אותו ארצה ופתח בצעקות: "שמעוני אנשים, היהודי הזה קילל את הנביא! היהודי הזה קילל את הנביא!" הוא הניח את כף רגלו על גבו של יונה פריינטה וכאחוז דיבוק חזר על דבריו שוב ושוב סקרנים. נקבצו ובתוך רגעים הגיע מספרם לעשרות רבות. נאקותיו וגניחותיו של יונה פריינטה שהיה כל אותם רגעים שרוע על הקרקע על בטנו זעזעו את הרב. תחילה חשב רבי משה ביבאס להסתלק כדי להזעיק לעזרתו את הנגיד רבי יעקב אזולאי שמתפקידו לטפל בעניינים ממין זה, אך בהרהור שני, חשב כי לאור מעשיו הנואלים של הישמעאלי, מוטב שישגיח על מה שקורה ויישאר עם יונה פריינטה עד שיילקח על ידי השוטרים ויושם במעצר תחת הגנתו של הפאשה. שני שוטרים הגיעו למקום ולקחו לבית המעצר מבלי אומר ודברים את יונה פריינטה שכל פניו זבו דם מהנפילה. בשלב זה, ידע רבי משה ביבאס שרבי עמרם בן דיוואן כבר התגלה, שהרי אותו יונה פריינטה שהואשם בביזיון הנביא, אילם היה. ובכל זאת לא עצר בעד עצמו לשאול את הישמעאלי. "הרשה נא לי אדוני לשאול אותך: למה אתה שונא יהודים? מה רע עשו לך? האם איש נכבד ורם יחס כמוך יטען שנפגע פגיעה כלשהי ולו הקלה ביותר מצד יהודי כלשהו, כאן או במקום אחר, עתה או לפני שנים?"
"אף יהודי לא עשה לי כל רע, ההיפך הוא הנכון, אני פגעתי ביהודים יותר מפעם אחת, ולא קרה לי דבר! עשיתי מעשי נבלה, גנבתי את כספם ועשקתי אותם, סחטתי את ממונם, פסקתי להם עונשי מלקות ללא הצדקה, פסקתי כל מספר מלקות שחפצתי, כמידת רשעותי בזמן המעשה. עשיתי מעשים מחפירים ונפשעים ולא באתי על עונשי! דווקא משום כך אני שונא אותם, כי הם מוכיחים לי בניגוד לאמונתנו שאין צדק, אין מידת מוסר, הכל מותר, ואם אין צדק אני בספק אם יש חיי נצח, ואם אין חיי נצח, אין גן עדן ואין גיהינום אזי הכל תוהו ומהו." "אם כבר הגעת למסקנה שהכל תוהו ובוהו אדוני, אז מה יועיל לך אם היהודי הזה יומת, כיצד מותו יכול להועיל לך להבנת טיבו של היש והאין?" תמה ר' משה ביבאס. "אני רוצה הוכחה גלויה וניצחת לכך שיש אלמוות ויש עולמות עליונים ויש גן עדן ויש גיהינום. על כן שאלתי היכן ה'סייד, הכי גדול של היהודים, אמרו לי בוואזן, באתי לכאן כדי לתבוע את התגלותו, אם יתגלה, אולי ייפסקו סוף סוף חטאיי, ספקותיי וייסוריי ואמצא מנוח לנפשי. אני מחפש ראיה, בדל הוכחה, סיבה כדי להאמין בנצחיותה של הנשמה. טרחתי ובאתי מפאס לכאן כדי לקבל את ההוכחה שלא קבלתי בשום מקום! אני מודיע לך בזה שאם תאמר דבר וחצי דבר מחלופי הדברים בינינו, או שתעיד לטובת היהודי סופך לא יהיה טוב משלו. אעליל גם עליך שדברת סרה בדתנו." סיים באיום.
יונה פריינטה היה מוכר היטב בוואזן, בקרב יהודים וישמעאלים כאחד בגלל עיסוקו ומסירותו בעבודה. הוא היה תופר מזרונים בעל מוניטין. ה׳שורפה' של וואזן העריכו את מקצועיותו ולפיכך הזמינו אותו לעתים קרובות, לבתי הפאר שלהם לפרום ולתפור מחדש את מזרוני הצמר הרכים שכה הטיב ליצור. אילמותו לא העלתה ולא הורידה, בעיני כולם הוא נחשב לתופר המזרונים הטוב ביותר, ידיו מלאו עבודה. יהודים כלא יהודים חיזרו אחר שירותיו. ואולי אילמותו הייתה אחת הסיבות לכך ששיחרו לפתחו, משום שלא בזבז זמנו בשיחות נימוסין ובדברי סרק. מרגע שהגיע לעבודה בבוקר לא הרים עיניו ממלאכתו וידיו לא משו מערמות הצמר, החוטים והמחטים. למחרת, על פי תביעתו של איש הדת מפאס, הובא יונה פריינטה למשפט לפני הפאשה. ר' משה ביבאס ביקש מהפאשה רשות כניסה לאולם המשפט הן מתוקף מעמדו כרב הקהילה והן כמי שהיה עד לאירוע.
"יאמר נא כבודו, במה תאשים את היהודי?" שאל הפאשה את איש הדת המוסלמי מפאס. "היהודי השפל הזה היושב לפנינו, ענה בהצביעו על יונה פריינטה הנדהם, אמר דברי נאצה נגד הנביא ואני תובע כי דינו ייגזר למוות עוד היום, ושההוצאה להורג תבוצע בפומבי ברחבת השוק לפני אנשי העיר, כדי שכל המאמינים והכופרים, כאן ובכל מקום ישמעו, יראו ויראו!" "האם תסכים שהחכם שלהם ימסור עדות על האירוע ?" שאל הפאשה. "אין לי התנגדות!" ענה בביטחון והניח בעזות את עיניו יוקדות השנאה על ר' משה ביבאס.
הפאשה המהם, לא הסגיר מיד את עובדת אילמותו של משה פריינטה, ושאל: ״באיזו שפה קלל את הנביא?" "בערבית, כמובן!"
"האם כבודו דובר שפות נוספות?" שאל הפאשה בצחקוק מלא לעג.
לשמע השאלה הבלתי צפויה והצחקוק המוזר שהתלווה אליה, נפל שקט באולם. המוחאזניין- השוטרים שעבדו בשירות הפאשה, התקבצו ובאו לראות כיצד ייפול דבר, הביטו באדונם והחרישו. כל הנוכחים, למעט איש הדת המוסלמי בטרבוש האדום והגאלביה הלבנה והמהודרת ידעו כי עוד רגע קט יתגלה הכזב, כולם המתינו.
חלפו כמה רגעים של שתיקה מדאיגה ומעצבנת, הפאשה עבר ממצב רוח של זחיחות וצחקוקים נטולי פשר לידי זעם. באותו רגע נראה לרב ביבאם כאילו השטן המשטין על ישראל בא להתוודות על כל פשעיו ברגע זה לפני ריבונו של עולם, או כאילו לידתו של יונה פריינטה כאילם, לא באה אלא לטובת הרגע המסוים הזה, כדי לחצות את העולם באופן מובהק בין אור וחושך בין צדיקים ורשעים. איש הדת מפאס שביקש על ידי מעשהו הנפשע לכפות על רבי עמרם להתגלות בעולם הזה, לא ידע מה שכולם ידעו: שהוא כבר התגלה.
כדי להציל את איש הדת המוסלמי מביזיון, קנם ומאסר, שאל אותו הפאשה בנדיבות יתרה: "האם תרצה לחזור בך מהאשמה אדוני?"
"וכי למה אחזור בי מאשמה חמורה כל כך, כיצד אוכל לצדד באויב הנביא ובמי שקללו?" "אם כך, הסכת ושמע ואסביר לך למה: כי כל אנשי העיר הזו, יודעים שהנאשם שלפנינו, מעולם לא אמר מלה רעה על איש, לא קילל ולא חרף איש, לא גידף ולא צעק! ואני רוצה להיות הגון אתך ולומר לך אדוני בכנות גמורה, שכל איש בעיר הזו יודע שהנאשם היושב לפנינו, מעולם לא אמר מילה טובה על איש ומעולם לא ברך, לא החמיא, לא שר, ומעולם לא אמר דבר ולא חצי דבר כי האיש שהנך טוען שקלל את הנביא, אילם הוא! מרגע שיצא לאוויר העולם!" המאשים חש לפתע כמי שנלכד בצבת ברזל. עיניו קפאו, עתה הבין מה שניסה להסביר לו יום קודם ר' משה ביבאס בנועם ובפה רך, שרבי עמרם בן דיוואן לעולם אינו מכזיב וסופו להציל את היהודי התמים מגזר דין מוות. לאחר שתיקה המשיך הפאשה
"אוי לנו ואוי למוחמד שכאלה הם מאמיניו, עלילות כזב כאלה דינן להתבטל מאליהן אצלנו ובכל מקום אחר, ואוי למי שיתן לשטן מקום מושב בעירו או בנפשו." הפאשה חייך מתוך התמוגגות, הרכין ראשו לשמע דבריו שלו עצמו והצהיר: "שחררו את היהודי לביתו! וקחו את השטן החצוף הזה לנקות את תעלות הביוב של העיר, עד שנגזור את דינו."
אחר כך הפטיר לעבר המאשים שהפך באחת לנאשם: "האדמה הקדושה של עירנו לא הייתה סולחת לי לעולם אילו פסקתי אחרת." הפאשה שהיה ידוע כרודף בצע ושלמונים, שענש, עשק וגזל יהודים ללא רחם, קם בסיום דבריו, כשעל פניו חיוך דק של הקלה… זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שעשה משפט צדק. למחרת סיפר הפאשה לרבי משה ביבאס זצ״ל על הרגעים שעברו עליו לפני שגזר את הדין"סייד עמרן בן דיוואן התגלה אלי בחלום, בלבי רתחו המלים, שמעתי את קולו של סייד עמרן אומר לי "לעולם לא תוכל להעלות על לבך את יפי גן העדן, לעולם לא תוכל לעשות משהו טוב מזה, בזה תלויה ישועתך, מה שתפסוק הוא שיחרוץ את גורלך לגן עדן או לגיהינום. חשתי התרוממות רוח, למרות שמונים שנותיי חשתי דחף בלתי מוסבר לצחוק כמו ילד, בתוך תוכי התפקעתי משמחה, לראשונה בחיי ידעתי בוודאות שמשגיחים משמים על מעשיי. הפעם היה לי ברור שאני עומד לעשות את המעשה הנכון, בלי שוחד, בלי כופר, בלי תחנונים. יונה ואני בני גיל אחד, בהיותנו ילדים בני שש- שבע שיחקנו באותו רחוב, ביחד, ואילמותו עמדה תמיד לזכותו, כי הוא לא פגע באף ילד!"
"אילמותו עמדה לזכותו במרומים כי האיש הצח והתמים הזה מעולם לא חטא בלשון הרע." המשיך ר' משה ביבאם את קו מחשבתו של הפאשה. לאחר שכשלה העלילה והכזב יצא לאור, חש רבי משה ביבאם ששום דיבור נוסף לא יוכל להפיג את הנס. שני נסים נעשו. פעם כאשר היהודי העשירי שיצא מן הסמטה היה לא אחר, מאשר האילם האחד והיחיד בקהילה ופעם כאשר הפאשה הרשע נהג שלא כמנהגו ושפט משפט צדק. שׂוֹש נשׂישׂ כי אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים, בכושרות; זכות רבי עמרם בן דיוואן תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן" סיים רבי משה ביבאס את סיפורו.
Un homme d'action – Emile Sebban
Un homme d'action
Emile Sebban
Très cher M. Lévy,
Le voyageur a regagné le port, celui qu'il avait quitté il y a près d'un siècle pour s'engager sur les flots mouvementés de l'existence.
" Une bonne renommée est préférable à l'huile parfumée et le jour de la mort est préférable à celui de la naissance ".
Rendons honneur au pèlerin qui a traversé les tourmentes, qui a su résister aux assauts des vents et des vagues et qui a regagné le rivage paisible. Ce n'est pas à l'homme commençant sa carrière que peuvent aller nos louanges : savons-nous s'il saura affronter avec bonheur les ouragans des mers lointaines, s'il ne succombera pas sous les fatigues accumulées, sous les désillusions et les ingratitudes ?
" Le jour de la mort est préférable au jour de la naissance ", car alors l'homme a traversé les tempêtes de la vie pour arriver de nouveau à son point d'attache : sa terre natale.
Il est rare de trouver illustration aussi éclatante de cette sagesse biblique que celle de la vie de notre patriarche que nous honorons tous en ce jour de 10 Nissan, veille du Chabbat Hagadol qui nous relie à la sortie de Mitzraïm. La leçon rayonnante de service à la communauté, de dévouement inlassable, de bonté souriante est celle des grands êtres qui tirent l'humanité vers le haut et la dirigent vers sa vocation infinie.
Il me souvient de son accueil toujours tonifiant, de sa disponibilité constante, de ce bureau de la rue Coli ou nous allions puiser à la source du dynamisme social et du la solidarité réconfortante. Chaque époque réclame ses pionniers et ses visionnaires. L'après guerre travaillée par les courants profonds des grandes mutations a trouvé en M. S. D. Lévy l'un de ces créateurs capables d'accorder l'homme et l'événement, et de poser les bases d'une action à long terme : celle qui marquera une communauté, un pays, une histoire. Il s'agissait d'aider dans l'immédiat une population d'enfants et d'adultes ayant faim, de pain et d'affection; il s'agissait en même temps de former des générations de jeunes à servir de guides, d'enseignants et de cadres. Ainsi, sous son impulsion naissaient ou se renforçaient les organismes d'entraide sociale et médicale, ainsi se greffaient des œuvres scolaires et d'éducation. Les unes et les autres étaient portées dans ce large cœur qui battait à l'unisson de ses contemporains, mais pour cet ancien directeur d'école de l'A.I.U. les problèmes pédagogiques et d'avenir éducatif restaient prioritaires comme des gages de la continuité. C'est pourquoi il manifestait un tel intérêt pour notre Ecole normale où il voyait grandir les pousses; c'est pourquoi il a tellement œuvré pour la voir se développer à partir du petit noyau de Maghen David jusqu'à sa floraison à l'Oasis. Et il restait toujours soucieux même du fond de sa calme retraite, de la vie el des progrès de tous nos mouvements de jeunesse du D.E.J.J.
Et c'est cette continuité qu'il assumait dans ses gestes, dans ses pensées, dans son rayonnement. Quelle merveilleuse chose pour nos générations qui s'interrogent, pour nos jeunes ballotés par les événements déconcertants, que ce pont jeté entre deux siècles, que cette voie magistrale qui relie deux veilles de guerres et deux lendemains de guerres, et qui a traversé les bouleversements mondiaux des naissances des peuples.
" À présent je suis assis, me disait-il dernièrement, et c'est la vie qui passe devant moi ".
Heureux le navire qui accoste à son dernier quai ayant fait provision de richesses abondantes, et heureux les temoins qui sauront retrouver la voie de son sillage.
Dans notre hommage suprême à notre grand précurseur on sent la vibration profonde des cœurs : celui des pères vers celui des enfants, et celui des enfants vers celui de leurs pères. Soyez remercié, très cher Monsieur Lévy, pour cet accord harmonieux dont vous avez toujours rêvé pour la terre des hommes, et dont les résonances de paix s'accordent à la mélodie éternelle.
Allocution prononcée par Monsieur Emile Sebban Directeur de l'Ecole Normale Hébraïque et Président du D.E.J.J. -Maroc Casablanca, le 17 avril 1970
קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו. יוסף אביבי.
אחריהם, הרב הגדול ואב בית דין ומשנה וגזבר ונגיד ורופא ומוהל כמוהר"ר יהודה אבן שאול ישראל זלה"ה, והרב הגדול כמוהר"ר יהודה בנבנישתי הנקרא אדיין בפי כל מפני שהיה בדורו הרב הגדול כמוהר"ש והרב הגדול כמוהר"ר שלמה בנשנישתי זלה"ה, וכי דלא מחלפי וכו…..
והרב הגדול כמוהרר"י בנבנישתי הנקרא אבן ישראל והיו קורים אותו אליהו, וכמה עניינים ונסים ספרו עליו מגיד אמת, שני פעמים בשבוע היה נגלה אליו אליהו ז"ל זי"ע אמן כן יהי רצון. והרב הקדוש כמוהר"ר יצחק דילויה ז|"ל, הרב הקדוש כמוההר"ר מאיר אביו זלה"ה, והרב הגדול כמוהר"רמשה אחיו זלה"ה.
והרב הגדול כמוהר"ר יוסף בן מאמאן ז"ל הניח כמה חיבורים לכ"ד ספרים . הרב הגדול המופלא סובר הרזים כמוהר"ר שמואל פילייאג'י ז"ל, והרב יצחק אחיו, וסופר שנסתלק לבית מנוחתו ביו כ"ה שנים. אחריהם הר הגדול האלודי כמוההר"ר אברהם אזולאי זלה"ה, והתנא הפסקן הגאון הגדול כמוהרר"ש אחיו זלה"ה.
ובניהם הלא המה ב' בני היצהר בני מהר"ש אזולאי זלה"ה, כמוהר"ר אברהם נפטר בין י"ח שנה מופלא יותר מאביו סמוך לחופה לא עליכם, וכמוההר" משה וכמוה"ר משה אזולאי בנו של הרבה הנזכר ז"ל. כמהה"ר יעקב בן חיין הדיין ז"ל, כמוהר"ר אברהם אבן מאמאן אביו של הרב הגדול אב בית דין כמוהה"ר דוד בן מאמאן ובמכנאז יע"א נפטר לבית עולמו ושם נקבר.
הרב הדיין הבקי בדיני ממונות בספר המצוות ואחרים בעל פה כמוההר"ש אבן ננס, סדורו התייר הגדול מים עמוקים וכו.. עמוק עמוק מי וכו… מופלא שבסנהדרין כמוההר"ר שלמה בנבנישתי זלה"ה.
המחבר מציין שחכם בשם משפחת ננס לא נמצא בכתובים, ולא ידוע שם זה בקרב יהודי מרוקו.
והמעמיק הגדול טורא תקיפא וספרא רבא הרב המובהק כמהה"ר חיים בנבנישתי ז"ל, וזקנו הרב הדיין כמוהה"ר דוד בנשבנישתי ז"ל בן ישראל אחיו של כמוהה"ר יהודה בן ישראל ז"ל, והררי אל ההרים התלויים בשערה הרב המובהק כמוהה"ר אברהם בנבנישתי, ועמו מופלא בחכמה יותר ממנו כמוהר"ר יצחק בנו ז"ל ואביו של רבי אברהם אב בחכמה נעים זמירות ישראל ראש המשוררים של עולם כמוה"ר יצחק בן ישראל אח להה"ר יהודה וכמוהר"ר דוד ז"ל.
והרב הגדול והקדוש תורה וכהונה וגדולה במקום אחד החסיד העניו איש אלדים קדוש הוא כמוה"ר ישעיה הכהן ז"ל, ונגלה אליו אליהו ז"ל כמה פעמים, ואריה דבי עלאי אתו עמו מחבר הרב הקדוש המובהק בפשט רמז דרש וסוד חסידא קדישא ופרישא התנא האלדי מרנא ורבנא נזר ישראל והדרו כמוה"ר יעקב פינטו זלה"ה.
והרב הגדול ה"ה המעיין הגדול חסיד ועניו מאד מאד בקי בכל מיני חכמות והוא מוריה=נו שלמדנו אתו אצלו בישיבתו כמוהה"ר אברהם פינטו ז"ל אחיו של הרב ז"ל. אמרו עליו שהיה בא לישיבה ולומד עם החכמים אחר שנסתלק לישיבה של מעלה, ובשנה אחת היה נדמה להם בחוש הראות.
וברב המופלא כמוהה"ר יצחק בנו נפטר בחור במכת המגיפה רימנא ליצלן, והה' חסיד ועניו אמרכלא מהימנא שנהנה מיגיע כפיו והא כמוהה"ר מרדכי בן אלבחאר ז"ל, והדרשן הגדול המקובל האלדי החסיד העניו כמוה"ר יעקב חיונה זלה"ה.
עד כאן מצאתי, על כן ההעתקה על ידי שמואל קונקי ס"ט ( ספיה טובה )
פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו וול ידי האמריקנים
בחקירתו השטחית הפך גוליס, מפקד בו־מאלן, את הקערה על פיה. לא היהודים הם הקרבן, אלא להפך, הקפטן שארייר וקציני צבא אחרים הממלאים את תפקידם נאמנה. שוב הושמעה הטענה האנטישמית הנפוצה – היהודים המושחתים, המנהלים את השוק השחור ועושקים אגב כך את האוכלוסייה המקומית, חרשו מזימה פוליטית זדונית מתוך כוונה להכפיש את השלטון הצרפתי. סביר להניח שאכן גם יהודים היו מעורבים בשוק השחור במרוקו, אך האם אפשר לקבל את טענת הקצין החוקר שתלונת היהודים הייתה מזימה שנועדה להרחיק מהם את קציני הצבא שהצרו את צעדיהם? הייתכן שלא היה ממש בתלונת היהודים על ההתעללות בהם?
כעבור זמן לא רב נשלחה אל הנציב הכללי ברבאט תלונה נוספת של יהודי מתינגיר על שארייר. שלום בן חיים, סוחר בכפר, הבהיר במכתבו לנציב שהחקירה בתלונתם רק החמירה את מצבם של היהודים, ושהם נאלצים לשאת עונשי מאסר, מלקות וקנסות. לדבריו גם ניתנה הוראה שלא להעניק עוד ליהודי תינגיר תעודות מסע, ובכך למעשה נאסר עליהם לצאת מהכפר. בן חיים הסביר שהוא הצליח להימלט מתינגיר בחסות החשכה ונאלץ ללכת ברגל בדרכים צדדיות 60 ק״מ. נוסף על כך הוטל על שני יהודים לספק כל אחד 50 מטבעות זהב ( dourous hassanis החיים בתינגיר הפכו לגיהינום, ולכן ביקש בן חיים שיותר לכל יהודי הכפר לעזוב את המקום. הסוחר היהודי הסב את תשומת לבו של הנציב הכללי לעובדה שאין זו הפעם הראשונה ששארייר מתנכל ליהודים. בתקופת שירותו בכפר סקורה התרוששו חלק מהיהודים, וחלק עזבו את הכפר.
עם שובו מחופשתו ברבאט השיב קפטן שארייר במכתב למפקדו, מפקד בו־מאלן, על השאלות שהופנו אליו בנוגע לתלונת יהודי תינגיר. הוא דחה מכול וכול את הטענות נגדו, ולא היה לו ספק שהמניע המרכזי של הנכבדים היהודים להתלונן נגדו היה הפיקוח החמור שהטיל על השוק השחור ורצונם לחדש ללא הפרעות את המסחר האסור. הוא סבר כי העלילו עליו עלילת שווא ולכן פנה אל הנציב הכללי ברבאט וביקש למסור לו את עדותו באופן אישי, ואם יידרש – גם לפני הגנרל דירו והגנרל דה־גול. הוא צירף את המלצת מפקדו, גוליס, אשר הביע הבנה לרצונו הלגיטימי של הקפטן שארייר להגן על כבודו. כדי להדגיש את מעלותיו של שארייר ציין גוליס שהוא בנו של קצין צרפתי שנעצר לאחרונה על ידי הגרמנים, וחתנו של קולונל צרפתי הנמצא בשבי הגרמני מיוני 1940, והוסיף כי שארייר מעולם לא הסתיר את אהדתו למי שלא הניחו את נשקם.
הקולונל ריבו, מפקד ורזאזאת, שלח אל מפקד מחוז מראכש דוח על ׳התקרית בתינגיר׳, ובו ריכז את תשובותיו של שארייר. בנציבות הכללית לא הסתפקו בכך ושלחו חוקר מחוץ לאזור ורזאזאת, את קומנדנט דה פלריה (16)
Fleurieu ממראכש, כדי שיבדוק את הנושא. דוח החקירה של דה פלריה התבסס על העדויות של שארייר (שעמו שוחח ארבע שעות), הכליפה של טודרה, השיח׳ המוסלמי של תינגיר, ארבעה שיח׳ים מכפרים סמוכים ומוסלמי נוסף, השומר והמשרת (chaouch) העומד בשער הלשכה לענייני ילידים בתינגיר. בדוח חסרו עדויותיהם של הקפטן מורו, שהיה באותה עת בחופשה, ושל הנכבדים היהודים, שהיו ׳בטיול׳ בחוף האטלנטי, ועל כן לא ניתן היה לקיים עמם שיחות ישירות.
אוסף משפחת קורקוס – מיכאל אביטבול
אוסף משפחת קורקוס
מקשריה המסועפים של משפחת קורקוס עם המח׳זן נותרה התכתבות ענפה, אשר רק בחלקה השתמרה עד לימינו.
דוד קורקוס אשר פעל הרבה לקיים את המורשה המשפחתית, מסביר כיצד הלך לאיבוד חלק מהמסמכים המשפחתיים: ״בשנות השלושים, מרבית המסמכים העתיקים ביותר וגם בעלי הערך הגדול ביותר נשלחו ללונדון, אל דודי מסעוד קורקוס. כמה שנים לפני מותו, ב־1936, הוא הפקיד אותם בספריית מוכטה הלונדונית, אשר למרבה הצער נחרבה בימי ה׳בליץ׳ הגרמני, כתוצאה מכך נעלמו כל המכתבים של השולטאנים סיידי מחמד ן׳ עבד־אללה (1790-1757) ומולאי סולימן (1822-1792) וכן של וזיריהם למשפחת קורקוס: נעלמה גם ההתכתבות בין המשפחה למח׳זן ולשולטאן מולאי עבד אל־רחמאן בעניין ההכנות לביקור משה מונטיפיורי במארוקו. כיום יש בידינו רק כמה מכתבים אישיים מאת מונטיפיורי. תעודות אלו, יחד עם כמה מסמכים מן המאות ה־18 וה־19 בנוסף למכתבים השריפיים מן השנים 1890-1840, מהווים את שרידי ׳ארכיוני משפחת קורקוס׳״.
מאתיים וחמישה־עשר המכתבים השריפיים מאירים באור מיוחד את היחסים ששררו בין משפחות קורקוס לבין השלטון, וכן כמה היבטים מחייה הכלכליים של מארוקו בתקופת פתיחותה. לדעתנו, הם מהווים הקורפוס הרשמי היחיד המוחזק בידיים פרטיות. חשיבותו המדעית גדולה עוד יותר בהתחשב בעובדה, שעד היום אין גישה בכלל לארכיבים של המח׳זן עצמם. כל מה שידוע לנו על אותה תקופה לקוח ממקורות אירופיים: דו״חות קונסולאריים, דו״חות מסחריים ורישומי נסיעות.
אולם מחובתנו לציין, שתעודות אלו עשויות לאכזב כל מי שמצפה לגלות בין שורותיהן עובדות ״מרעישות״ או תגליות היסטוריות ״מפוצצות״: הן כמעט שאינן נוגעות או מדווחות על מאורעות ידועים בעלי חשיבות מכרעת, כמו למשל, המלחמה נגד הספרדים ב־1860-1859, או הקרב על אסלי(1844). חשיבותן נעוצה בכך, שהן מספקות לקורא נתונים ״פנימיים״ על המיכאניזמים של קבלת החלטות, על הלך־הרוחות של ההנהגה הפוליטית ועל המצב בפנים הארץ, ועוד כל מיני ידיעות מסוג זה, שאותן לא יכלו לקבל הקונסולים והצופים ״מבחוץ״ על המתרחש בממלכה.
״המכתבים השריפיים״ שברשות משפחת קורקוס מתחלקים כלהלן:
(א) כעשרה ט׳היריס מלכותיים: הט׳היר במארוקו היה מה שהפרמאן באימפריה העות׳מאנית— מיסמך חתום בידי המלך או משנהו, הנשמר בידי הנמען ככתב־מינוי, מכתב־המלצה או רשיון־תנועה בכל רחבי הארץ.
(ב) עשרות מכתבים מהשרים ומהיועצים הבכירים של שלושת השולטאנים שמלכו בתקופה הנזכרת: מולאי עבד אל־רחמאן, סידי מחמד הרביעי ומולאי אל־חסאן הראשון. בין האישים האלה נציין, בין היתר, את אל־טייב ן׳ אל־ימאני אבו־עשרין, וזיר גדול ושר־החצר, אשר תמך בפיתוח הקשרים המסחריים עם אירופה! מחמד ן׳ אל־מדני בניס, שר־הכספים ממשפחה פאסית ממוצא יהודי שהתאסלמה לפני כמה מאות שנים. בניגוד לראשון, ידיד קרוב זה של שני האחים אברהם ויעקב קורקוס, התנגד בחריפות להשפעה האירופית, בדומה לאישיות שלישית, הנזכרת גם כן במסמכינו: שר־האוצר מוסא ן׳ אחמד, צאצא של משפחת עבדים סודאניים ששירתה את שושלת העלוויים מאז שלטונו של מולאי אסמאעיל (1727-1672). ולבסוף נציין עוד ידיד אישי של משפחת קורקוס, השר לענייני־חוץ(וזיר אל־בחר) אל־מפצ׳ל ע׳רניט, ששירת את המלך מולאי אל־חסאן.
(ג) יחסיהם הטובים של בני משפחת קורקוס עם אנשי השלטון לא מנעו בעדם מלהתקשר עם מספר גורמים עויינים למח׳זן, עם כמה שייח׳ים או קאידים לוקאליים, שהסירו מעליהם את עול השלטון המרכזי. עם אלה נמנו הקאידים מחמד או־ביהי ואל־מבארכ אנפלוס ממחוז חאחה, אך בעיקר השייח׳ים ממשפחת בירוק של מחוז ואדי נון, אשר דרכם עברו שיירות תמבוכטו ומאוריטאניה. שייח׳ים אלה בנצלם חוסר המעש של השלטון המרכזי וכן את התחרות הבין-אירופית על השליטה בסחר הצחרי, נהגו להשתמש בשירותיהם של התג׳אר היהודיים מבני המקום, כמו אפריאט וששפורטש מאופראן וגולימין.
(ד) סוג אחר של תעודות מורכב מכמה חוזים לממכר מקרקעין. כולם חתומים בידי הקאדי של העיר מוגאדור, כולל החוזה שנערך בין שני יהודים.
(ה) ולבסוף נציין תעודה יחידה ומיוחדת־במינה: מדובר במיסמך כתוב אנגלית, שבו נתפרטה רשימת הנושים מבין פקידי המח׳זן של משפחת קורקוס בשנת 1883, וכן את הסכום הכולל של חובותיהם בסך 45,832 דולרים.
פיוט נעם גדילים תעשה לך סימן אני יחייא חזק תהיה לך תקוה אחרית. טובה יחייא בן שטרית
פיוט נעם גדילים תעשה לך סימן אני יחייא חזק תהיה לך תקוה אחרית. טובה יחייא בן שטרית
אפתח פי בשיר ונגונים, לכבוד אחים נאמנים. לטובה יהיו
משונים, חיים ודוד בן שטרית:
נְדָבָם לִבָּם בִטָהֱרָה. לקנות את ספרי התורה. זכו לשלשה
בשורה. בעזרת שומר הברית:
יפתח להם אוצרו הטוב. בברכת יי כי טוב. מזלם חֲטב.
יָחְטֹב למעלה עם כל שארית:
ישמחו בנים עם אבות. יצילם מכל מכאובות. ברכות
נעימות טובות. מראשית ועד אחרית:
חנוך לנער תחלה. מצות ציצית היא העולה. מכל התורה כלולה. מראשית ועד אחרית:
יהי זהיר בעשותה. כְּתקונה וברכתה. יש תקוה לאחריתה. כמה עבדים לשרת: ירמז בה ארבע השמות. של הויות הם חותמות. בפתילים הם נרשמות אשר על כנף משזרת:
אם ישמר אותם בטהרה. בדרישה ובחקירה. ינצל מכל
עברה. ואת כל משחיתים יכרית:
חיים טובים וארכים. יוסיף ל? אלהיכם עליכם. אלף ככם. גם לשום עליכם שארית: זכות המצוות יגינו. על כל ישראל אחינו. יצילנו מאויבינו. בזכות אבות כורתי ברית:
קרב נא קץ משיחנו. במהרה לבוא אלינו. ישמחו יראו עינינו. בזכות מקנא על ברית:
קום נא במהרה לברך על התורה לכבוד יוצרך. יזמין לך כל מה שצריך, אתה יחייא בן שטרית:
סימן אני יחייא אדהאן חזק
אני אשירה בשירים ונגונים. לכבוד אהובים. אחים נאמנים. חיים ודוד בן שטרית מכֻנים. יחיו יוסיפו ימים
ושנים:
ישמחו אחים. בטוב מנשיהם. בתוך הקהל הוציאו ספריהם. לכבוד אביהם ואמם שניהם. לשם שמים הם מתכונים:
חנון ורחום. ירחם עליהם. בטוב התורה יבלו ימיהם. עם כל ישראל. ובניהם עמהם. למען שמו. הוא שומר אמונים:
ישמח כל אדם. בספרי התורה. כי היא מַצֶלֶת מכל עברה. אם ישמר אותה בקדֻשה וטהרה. מכל רע ישמר אותו אדון האדונים:
ירבה השפע לשומרי התורה . בזה וּבָבָּא . תהיה מאירה . מרחקת . נגע ופגע במהרה . לא יקרב איש זר . מכל המשטינים:
אב הרחמים . ירחם על עמו . בזכות התורה אשר לומדים לשמו . יִזְכּוֹר בריתי יחזיר למקומו . בני ישראל כלם . כאיש אחד חונים:
חי זך וקים . תחזיר עטרה . אל בית המקדש . ובית הבחירה . יראו עינינו מהרה בבשורה . יבוא אליהו . לעורר ישנים
קומה ידידי לבדך . מהרה . על ספר תורה . בשירה וזמרה . ישמרך האל מכל מין עֲבֵרַה . אתה אהובי . חיים בן
שטרית
הספרייה הפרטית של אלי פילו – חזי כהן. חוכמה מקדם….
חזי כהן.
חוכמה מקדם….
סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח
חוכמה היהודית התאפיינה מאז ומעולם בלימוד המביא לידי מעשה. היא איננה מופשטת אלא נטועה בחיי המעשה, וזו הסיבה שדווקא סיפורי המעשיות משקפים את החוכמה היהודית באופן המדויק ביותר.
מפעלי איסוף שונים התמקדו במאות האחרונות בסיפורים החסידיים והגיעה העת לחלץ את המיטב מתרבות המזרח ומקהילות הספרדים.
חוכמה מקדם הוא אוסף ייחודי וחלוצי מסיפוריהם של כשבעים חכמים מכל רחבי ארצות המזרח בעת החדשה, ממרוקו שבמערב ועד לעיראק שבמזרח, ומגיאורגיה שבצפון ועד לתימן שבדרום. כל חכם ותורתו, כל מקובל וסודו וכל פוסק והוראתו. מקום מיוחד שמור בספר זה לנשים מופלאות, גדולות בתורה ובחסד.
חוכמה מקדם הוא ספר שתחילתו במסע אישי והמשכו באסופה זו שבאה לעורר את הלבבות ללימוד מתורתם העמוקה והרחבה של חכמי המזרח, הראויים להיכנס אל מרכזו של ארון הספרים היהודי.
ד"ר חזי כהן, איש תנ״ך, מלמד בישיבת מעלה גלבוע ובמדרשת עין הנצי״ב. עוסק בתורתם של חכמי המזרח ובהגותו של ה״בן איש חי״.
ראשית דבר
בידוע שתורתם של חכמים פרושה בספריהם, בבחינת תורה שבכתב; אולם אין היא מוגבלת לעולם של מילים, אלא מתבטאת גם במעשיהם ובפועלם, בבחינת תורה שבמעשה. מעשיהם של חכמים הם הזדמנות נפלאה לפגוש את הרגע שבו דרך כוכבו של רעיון, רגע שיש בכוחו להפוך למורה דרך משמעותי עבורנו.
אבי, אבו יהודה, איש סיפור היה. על לשונו היו שגורות מעשיות רבות, וכדרכם של חכמים ספרדים, ידע לשזור אותן בדבר הלכה ובלימוד מוסר. אבי היה מספר סיפורים בחסד, ובשיעוריו היינו יוצאים למסע ברחבי תבל, מפליגים אל מחוזות העבר, ושבים אל ההווה עשירים בתוכנות חדשות. אבי לימדני את כוחו של סיפור. מעשיותיו היו כלי העבודה שלו ־ אחת עודדה בשעת משבר, אחרת שעשעה והפיגה מבוכה וצער. ברגעים של חסד ידע אבי לספר סיפור הפותח את הלב לתשובה, ופעמים רבות, הצליח בעזרת סיפוריו לפייס בין ניצים בבית הכנסת. בחירת הסיפורים חוכמה היא ואינה מלאכה. יש לדעת באיזה סיפור לבחור; סיפור שטמון בו המפתח ללבותיהם של השומעים בשעה הזו דווקא.
בעקבות מסעותיו של אבי, יצאתי למסע משל עצמי. מזה כחמש־עשרה שנה אני מלקט סיפורים על חכמי המזרח. בדרכי עיינתי בספרים רבים, בעלוני פרשת השבוע, ובאתרים רבים באינטרנט. לעתים קראתי ספרים שלמים כדי למצוא את הסיפור הבודד שהחיה את נפשי. גדול מכולם היה חלקם של אלו שסופרו בעל־פה, וכמוצא שלל רב חשתי כאשר פתח בן שיחי במילים ״שמע סיפור…״
בחיפושי התרחקתי מסיפורי נסים, המדגישים את הפער בינינו לבין יחידי הסגולה, מחוללי הנפלאות. התמקדתי רק בסיפורי לקח, המבטאים הדרכה רוחנית וחינוכית או משקפים את גישתו של החכם לשאלות החיים. בכך ביקשתי לקרב אותנו לאבותינו ולרבותינו, ולראות במעשיהם הנחיה לחיינו אנו. נדמה שעיון בסיפורי לקח יש בו להפיח רוח בחיינו, בבחינת ״ישמע חכם ויוסף לקח״(משלי א, ה).
פירותיו של המסע מוגשים בספר שלפניכם. תוכלו למצוא בו מסיפוריהם של כשבעים חכמים מכל רחבי ארצות המזרח בעת החדשה. חלקם מוכרים היטב, ואחרים שגורלם לא שפר ואף שהיו מן הגדולים בישראל, לא נודעו בשערים. בין הדמויות ישנן גם נשים מופלאות, גדולות בתורה ונשות חסד. על אף שמספרן מועט, סיפוריהן מלמדים על מפגש משמעותי של נשות ישראל עם תורתנו.
אני מזמין אתכם למסע בין אישים, ארצות ועולמות רוחניים מגוונים. ממרוקו שבמערב ועד לעיראק שבמזרח, ומגיאורגיה שבצפון ועד לתימן שבדרום. לכל אחד מחכמי המזרח תורה משלו, אות משלו בספר התורה: מקובלים ואנשי תורת הסוד לעומת חכמי תלמוד ופוסקים, אנשי ספר לעומת בעלי מופתים. עם זאת, ניתן למצוא קווים משותפים בין הסיפורים על חכמי המזרח, והדמיון שביניהם רב על השונה. מעט מן המאפיינים הייחודיים לסיפורים על חכמי המזרח (לעתים דרך ההנגדה לסיפור החסידי) תמצאו באחרית הדבר.
הספר פותח שערים אל ארצות המזרח. כל שער מוקדש לארץ אחרת, והוא כולל תיאור עולם התורה באותו המרחב התרבותי והדתי, על מאפייניו הייחודיים. כך יוכלו הקוראים להבין את ההקשר ההיסטורי והתרבותי בו פעלו חכמי המקום. הדמויות מוצגות על פי סדר כרונולוגי מן המוקדם אל המאוחר, ולכל אחת ואחת הוקדמה סקירה קצרה על תולדות חייה ופועלה, המוסיפה ממד נוסף לסיפורים שנקשרו בשמה.
ספר זה הוא בראש ובראשונה מסע אישי, וכוחי לא עמד לי להקיף את כל חכמי המזרח. לבי נוקפני על רבים וחשובים שלא נזכרו כאן, או שהבאתי רק מעט מזעיר ממה שסופר אודותיהם. אני תפילה שמפעל זה יתרום לשיח יהודי־ישראלי היונק גם מספרי חכמי המזרח ונותן להם מקום ראוי ומשמעותי, שכן תורתם תורת חיים היא ויש בה לשמש מענה לשאלות השעה והדור. מי ייתן וספרים נוספים מעין זה יבואו אלי כבוד אל ארון הספרים, וירחיבו את היריעה.
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר שוק – שלום בר-אשר
תעודה ט (כתב יד 1825.0106)
בתעודה זו מכתב קצר מיחייא ילוז אל הרב אביכזר שיידע אותו בעניין הסמיכה [של כלי קודש פלוני?].
אהובי חמודי אור עיני, הלא הוא הח[כם] הש[לם] הדו״מ [־־הדיין ומצוין],
כמוה״ר משה בן יוסף – מע״א נ=מן ענדי אנא = ממני אני] ח״מ [=חתום מטה] וס״ע ולדו [ – וסלאם עלא = ושלום על בנו].
דיק לכתיבא די קתבת לדוד וצחק [ ] וציפדתוהא למערב, עלא מסבת סמיכות – אידא זאק לוזאב ציפדולי ואידא מא ציפדתהא שי – עלמוני וש״ר [=אותה כתיבה שכתבת לדויד בן יצחק ( ), שלחתם אותה למערב על סיבת הסמיכה, אם בא לך המענה שלח לי אותו, ואם לא שלחת אותו הודיעוני. ושלום רב]. ע׳׳ה [=עבד השם] יחייא ילה.
[הכתובת:] ליד הח׳ הש׳ הר׳ משה בן יוסף נר״ו. וש״ר [=ושלום רב] ופ[ ].
תעודה י(כתב יד 1825.0130)
זה הוא מכתב נוסף מיחייא ילוז לרב אביכזר, ובו מבקש ממנו ילוז שישלח לו בהקדם את הספר ״מקדש מלך׳׳.
[הכתובת:] תגיע ותתחזה / להח׳ [=להחכם] עדיפ מנביא וחוזה, הח׳ הש׳ הדו״מ [=הדיין ומצוין] כהר״מ ע״ה אשו״ש ואלו״ש [=אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך ולביתך שלום]
בהו״ו
אחדש״ו [=אחרי דרישת שלומו וטובתו] סבת שורותים אלו תא נחב מן [=אני מבקש מן] שי״ת ומנך [=השם יתברך וממך] תציפדולי לחלקים די ״מקדש מלך״ [=שתשלח לי את החלקים של (הספר) ״מקדש מלך״] בלעזם [=בנמרצות]; תא נקראו [פיה] [=אנחנו קוראים בו] פבה״ך [=פבית הכנסת = בבית הכנסת], פחאל מא תערפ [=כמו שאתה יודע]. ואל[בוד], ותחרוס בזרבא [=ובוודאי, ותשתדל במהירות]. וש״ר [=ושלום רב]. יחייא ילוז.
הערת המחבר – הימצאותו של הספר ״מקדש מלך״ לרבי שלום בוזגלו באזור מוזכרת גם בספרו של רבי יהודה אלעסרי !ראה מה שכותב מ׳ בר־אשר במאמרו בקובץ זה.
דברי סיכום ראשונים
התעודות
את החשובות מבין התעודות הצגתי לעיל והשתדלתי לתרגם כמעט את כל הדורש תרגום. גם הוספתי ביאורים בסמוך לכל תעודה ובהערות השוליים. כמות ראשי התיבות בשטרות היא רבה עד מאוד. יש בהם שני סוגים: האחד הוא ראשי תיבות נוסחתיים ומוכרים; הסוג השני בנוי כצירוף של מונחים משפטיים, הוא מצוי בייחוד בתעודות בעלות האופי המשפטי (כגון השטר בתעודה ג); ריבוי ראשי התיבות בתעודות במגרב הוא מן המפורסמות, והוא רווח בתעודות בתי הדין היהודיים בכל אתר ואתר בתפוצה היהודית.
התעודה המעניינת ביותר היא השטר המובא בתעודה ג, המדבר בעסקה שנרקמה עם הגביר מסעוד בן דוד אלישע, תושב גריס, לבין שניים מתושבי קהילת קצר אשוק, משה בן סלימאן יתאח ויצחק בן יעקב חמו. שניהם מקבלים מאלישע אשראי לקניית זיתים ״לעשות מהם שמן כתית״,ואת פדיון הכסף מן התוצר הסופי עתידים הם לחלק ביניהם שווה בשווה. לשטר יש תוקף משפטי מלא, וחתום עליו מכלוף בן מסעוד בן חמו בגריס: תוארו של זה אינו נקוב, אך נראה שהוא סופר בית הדין. אם השערה זו נכונה הרי שליד הרב משה אביכזר היה עוד בעל תפקיד רבני בעיר הזאת.
הערת המחבר : ברוב התעודות היא כתובה קצר אשוק, ויש כותבים קסר אסוק. בקהילה זו ישבו יהודים ברציפות לפחות מן המאה השבע־עשרה. במצבה בבית העלמין הישן של הכפר נמצאה כתובת פטירה משנת תט״ל, כלומר משנת 1679 (ראה מאמרו של מ׳ בר־אשר בקובץ זה ב־§1).
שטר נוסף בעל עניין רב הוא המכתב לרב אביכזר מיעקב בן יוסף (תעודה א), שבו מבקר יעקב את הרב אביכזר בצורה קשה ובוטה. יעקב נוזף ברב על שלא קיים את הבטחתו להעמיד גורם שלישי שיעשה משפט צדק בינו ובין יהודי ששמו לא התפרש.
לסיכום, כל אחת מהתעודות עוסקת בתחום אחר בחיי הפרט, ורק מעט שבמעט קשור לחיי ההנהגה היהודית: הרבה מהתעודות הן מחיי יום־יום של יהודים, כגון תעודה ח, המעידה על הקדשת ספר תורה בידי עישא הלוי. היא הקדישה אותו ״הקדש גמור כהלכתו, על מנת אם [=בתנאי ש]לא יהפך לי הזמן״, היא לא תחזור מן המעשה הנאצל. לצורך זה היא הפקידה את רב העיר, הרב משה אביכזר, ש״יהיה מתבונן ומסתכל בכל ענייני הספר במלבושיו ושמן למאור לו״, וכן שאיש לא ישלח את ידו בו. לימים הצטרפה אחייניתה של זו והפקידה ספר תורה נוסף, אמנם ״הישן הידוע לאבותיהם הנקרא ׳ספר איית לאווי " גם היא הפקידה את הספר בידי החכם הנזכר ובאותם התנאים. עישא וזוהרא לבית הלוי הקנו לרב אביכזר את שני הספרים, והם הקדש גמור – ״ולא ימכרו לעולם״.
הקדשת ספר תורה הייתה גם ביטוי נעלה לאהבת התורה וגם מעשה הנצחת זכרו של אדם לדורות. לפעמים הונצח בתרומת ספר התורה אדם מת, ולפעמים הנציח את עצמו אדם חי. כך נהגו זוגות שלא הביאו לעולם זרע של קיימא, וראו בתרומת ספר תורה מעין תחליף לפרי בטן.
שתי תעודות אחרות עוסקות באחד המנהגים הידועים במרוקו: החובה לאדם – ובפרט זקנים וזקנות החשים את יומם האחרון המתקרב ובא – להכין תכריכים שבהם ייקברו קבורת עולמים, ואגב זה נזכרה האמונה בתחיית המתים. בתעודה ה המובאת לעיל חתם על השטר יהודי בשם ישועה (שם נפוץ במחוזות הללו) וראה לכתוב: ״ומי הוא היהודי שיאמר שלא יעשה תכריכי קבורה לאשתו, כי הזהירו חז״ל על התכריכין, שכל מי שעושה תכריכין למת – מודה בתחיית המתים: לא כמו סברת הטועים שאומרים שהתכריכין הולכים לאיבוד. שהרי א[מרו] חז״ל יבמה שהמת נקבר הוא עומד בתח״ה [=בתחית המתים]״׳.
תפוח ההריון – יששכר בן עמי – בן העשיר ובת המלך
בן העשיר ובת המלך
היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהיה עשיר מופלג אחד ולעשיר היה בן אהוב מכל. היה העשיר זקן בשנים והרגיש כי קרבה שעתו להאסף אל אבותיו. הוא קרא לבנו ואמר לו: ״בני יחידי, זקן אני וסופי קרב, זה הזמן שתלמד את מקצועי, כדי שתוכל להמשיך בדרכי". עבד הבן במרץ רב עם אביו ולמד את מקצוע המסחר. בבוא היום, הלך העשיר לעולמו ובנו המשיך בדרך אביו. יום אחד, בא אדם זר לעיר וחיפש שותף. הוא חיפש וחיפש עד שהגיע לבן העשיר ואמר לו: "זה חודשים, אני מחפש שותף רציני לעסקי זהב, האם תהיה מוכן להיות שותפי ולבוא עימי"? ביקש בן־העשיר הסבר על העיסקה והזר ענה לו: "הרחק מכאן, יש הר ובהר זהב, שאיש אינו יודע על קיומו״.
ביקש בן־העשיר להתייעץ עם אימו וזו הזהירה אותו מהעיסקה: ״לעולם אל תאמין לזרים״, אמרה.
בשעות הערב, הגיע הזר לבית בן־העשיר. לאחר שקיבל את תשובתו השלילית של בן־העשיר, הוזמן הזר לבוא לבית ולשתות כוס תה. כשהתה היה מוכן ומונח על השולחן, הצליח הזר לשים בכוסות התה של בן־העשיר ואימו סם מרדים. כששתו, נרדמו השניים מיד. הזר לקח את בן העשיר, העביר אותו לסירה והפליג עימו לכיוון הר הזהב. לאחר זמן התעורר בן־העשיר: ״מה מעשיי כאן״? שאל את הזר. הזר הסביר לו כי שותפים הם. אימו הסכימה לשותפות והם עושים עתה דרכם להר הזהב. הם הגיעו לחוף, ירדו מן הסירה, והלכו כברת דרך עד שהגיעו אל ההר.
פנה הזר לבן־העשיר ואמר: "הנה ההר לפנינו. אני אגיד כמה לחשים ואתה תעלה אל ראש ההר בעזרתם. זכור, אל תסתכל לשום מקום אחר פרט לאדמת ההר שלפניך. קטוף את כל העשב הנמצא בהר והשליכו אליי".
שאל בן־העשיר על הזהב והזר הסביר לו, כי מהעשב המיוחד הוא יעשה אבקת זהב.
בן העשיר אכן הועלה בעזרת הלחשים לראש ההר. הוא נכנס דרך שער שהיה במעלה ההר ועשה כמצווה. הוא קטף במשך שעות רבות את העשב וזרקו למטה לשותפו. לאחר שגמר את המלאכה, הוא ביקש מהזר שיורידו למטה כמובטח. אך הזר לא היה אלא נוכל, שמידי שנה מצא לו שותף,, שקטף עבורו את העשב ואחר כך הוא נהג להשאירו על ההר.
כך היה גם עם בן העשיר. הוא הסתובב והסתובב, וראה שכל ההר מלא עצמות אדם, של אנשים שהועלו על ידי הנוכל והושארו שם, בצידו השני של ההר. הוא חשב וחשב ולבסוף, הוא קשר את כל העצמות ביחד, שילשלם מההר וירד בעזרתם ישר אל הים. בים הגועש נזרק בין הגלים עד שהגיע לחוף.
בקרבת מקום, הוא ראה בית מפואר. הוא זחל בכוחותיו האחרונים עד לפתח הבית, שם עמדה נערה. הנערה הכניסה את בן העשיר לביתה וטיפלה בו כיאות.
לאחר שכוחותיו חזרו אליו, הוא סיפר לה את סיפורו מתחילתו ועד הגיעו אליה. הנערה אמרה לו: ״הנוכל נוהג איפוא לקחת שותף ולהשאירו על ההר מידי שנה. אתה היחידי מבין כל 'שותפיו שנותר בחיים״. סיפרה לו הנערה כי היא בת מלך, ומידי שנה הולכת היא לבקר את אביה בארמון. הנערה הציעה לו שיהיה לה לאח כי היא בודדה. בן העשיר חי במחיצת בת המלך שלוש שנים. הם היו מאושרים ושרדו ביניהם יחסי אהבה של אח ואחות. יום אחד, פנתה בת המלך לבן העשיר ואמרה: "זה שלוש שנים, שלא ביקרתי את אבי המלך וברצוני לבקרו עתה. הנה אני משאירה לך את הבית וכל־טוב, אך בקשה אחת לי אליך. לעולם אל תיכנס לחדר הנעול שבקצה הבית״.
הבטיח בן העשיר למלא את מבוקשה. הוא ליווה את בת המלך עד ליציאה מן הכפר וחזר אל הבית.
במשך מספר ימים, הסתובב בן העשיר וחשב בלבו, מה יכול להיות בחדר עד כי אסור לפותחו?
הוא לא עמד בהבטחתו כי גברה עליו סקרנותו. הוא פתח את החדר וראה חלון עגול. מרוב סקרנות, הוא נכנס דרך החלון והנה לפניו עולם אחר, מקום מרהיב ביופיו, הן בגניו והן במפלי המים הרבים. הוא ראה שם שבע יפהפיות לבושות בהדר. בהגיען למפל, הן התפשטו ונכנסו להתרחץ.
כך היה מידי יום ביומו. בן העשיר היה בא לאותו מקום ומסתכל ביופין, עד שהתאהב בבת הצעירה מכולן. מרוב שחשקה בה נפשו, לא בא אוכל אל פיו במשך ימים רבים. בן העשיר רזה מאוד ומראהו היה נורא. לאחר מספר שבועות, שבה בת המלך מביקורה אצל הוריה, והנה בן העשיר לפניה, פניו קודרות ומראהו כשלד. היא פנתה אליו ואמרה: ״אחי אחי, השארתי אותך עלם יפה תואר ובחוזרי אני מוצאת שלד״. סיפר לה בן העשיר מה שקרה לו ואמר: ״אם לא תביאי לי את הבת הצעירה, אעדיף למות מאשר לחיות״. בת המלך הסבירה לו, כי שבע היפהפיות הן בנותיו של המלך הגדול, השולט על מדינות רבות וגם על מדינת אביה. היא עצמה גרה הרחק מהמדינה בה מולך אביה, כי עליה לשמור על הבנות.
בת המלך ראתה מה רב צערו של העלם הצעיר ואמרה: "למרות העונש הצפוי לי, אעזור לך אחי. מחר תיכנס דרך החלון ותיגש אל המקום בו פושטות הנערות את שימלותיהן. ברגע שהן תתפשטנה, קח את שימלתה של הבת הצעירה, הסתתר והמתן, עד שאחיותיה תסתלקנה והיא תישאר לבד. רק אז תצא מהמחבוא. כשהבת הצעירה תראה את שימלתה, היא בוודאי תבוא אליך. התרחק ממנה אט אט עד שתגיע לחלוץ העגול ואז אחטוף אותה". בן העשיר הבטיח לעשות כדבריה. למחרת, הוא המתין עד שששת אחיותיה התייאשו מחיפוש אחר השימלה והסתלקו. הוא הצליח להביא את הנערה כשהיא ערומה כביום היוולדה, עד לחלון ושם היא נחטפה על ידי בת המלך. זו כלאה אותה מיד בחדר חשוך. לאחר כמה דקות, פנתה הנערה הצעירה לבת המלך השומרת עליה ואמרה: ״יודעת את מה צפוי לך כשיוודע הדבר לאבי״. בת המלך ידעה את חומרת המעשה אך ריחמה על בן העשיר. כך הוחזקה הנערה במשך ימים רבים. בן העשיר השתוקק מאוד לראותה אך היא סירבה לראות איש.
יום אחד, התיישב בן העשיר ליד הדלת הנעולה של חדר אהובתו, והחל לנגן בכלי נגינה שבנה בכוחות עצמו. הצלילים נגעו ללבה של הצעירה והיפה, עד שביקשה ממנו שייכנס אליה לחדר וינגן לפניה. החל מאותו יום התאהבה בו, ולאחר זמן מה נישאו השניים. כעבור שנים אחדות, נולדו להם שלושה ילדים.
בן העשיר, ששנים רבות לא ראה את אימו, התגעגע אליה וביקש מאשתו רשות לנסוע לבקרה. בן העשיר ביקש גם מבת המלך, שהייתה לו כאחות, שתשגיח בשבע עיניים על אשתו ועל שלושת ילדיהם. בן העשיר נפרד מהם ויצא לדרכו. הגיע לעירו ומצא את אימו לובשת שחורים ומקוננת. הוא פנה אליה ואמר: ״אמא! אני בנך ועכשיו חזרתי אליך". סירבה האם להאמין ואמרה: "בני מת לפני שנים רבות, לך תהתל במישהו אחר״. התעקש הבן ואמר: ״האם היה לבנך סימן זהוי כלשהו״? ענתה האם ואמרה, כי לבנה הייתה שערה על זרועו. הפשיל בן העשיר את שרוולו. משראתה האם את הסימן על זרועו של בנה, היא חיבקה אותו ובכתה מרוב אושר.
בנה סיפר לה את קורותיו ואמר כי הוא ייסע בקרוב להביא את אשתו וילדיו. אחרי זמן מה, הוא נפרד מאימו והבטיח לה לשוב במהרה. הוא חזר לאשתו ואחרי כמה ימים, נפרד מחברתו הטובה והנאמנה והבטיח לבוא לבקרה אחת לשנה. בן העשיר הביא את אשתו וילדיו לבית אימו ושם היו למשפחה אחת, אך תמיד שמר על אשתו מכל משמר שמא תברח.
לאחר שנה, החליט בן העשיר לקיים את הבטחתו ולבקר את בת־ המלך, ידידתו הטובה. הוא הודיע לאשתו וילדיו על נסיעתו ואת אימו הזהיר לאמור: ״בארון שלי יש שימלה מיוחדת של אשתי. דאגי שהארון יהיה נעול בשבעה מנעולים. ברגע בו תגיע שימלה זו לידי אשתי, היא תיעלם והילדים עימה".
הוא סיים את דבריו ויצא לדרכו. אשת בן העשיר החלה לרקום מזימות אודות השימלה. מה עשתה? היא לקחה את שלושת ילדיה והלכה לטבול במקווה. הילד הקטן החל לבכות ואימו שרה לו שיר ערש. קולה של האשה החל להדהד בכל פינות המקווה, עד אשר הגיע לאוזנה של מלכת אותה מדינה, אשר טבלה במקווה באותה שעה. לפתע הפסיקה האם הצעירה לשיר. ניגשה אליה המלכה שהתלהבה מקולה וביקשה ממנה שתמשיך לשיר. אשת בן העשיר הסכימה להמשיך לשיר, אך ורק אם יביאו לה את שימלתה המיוחדת מדירתה. המלכה נתנה הוראה לחיילים שהיו בחוץ, להביא את השימלה מהארון בעל שבעת המנעולים שבבית בן העשיר. ואכן כך היה. החיילים פרצו לבית, פרצו את המנעולים של הארון ולקחו את השימלה המיוחדת. אשת בן העשיר לבשה את שימלתה בעלת תכונות הפלא, לקחה את ילדיה ולעיני כל הסובבים והמלכה, נעלמה כרוח רפאים. לאחר ימים מספר, חזר בן העשיר לביתו והנה אימו לבושה שחורים. הוא שאל אותה לפשר הדבר וזו סיפרה לו את דבר המעשה. לאחר ששמע את סיפורה, הוא נפרד מאימו בנשיקות וחזר לבת המלך ידידתו, כדי להודיע לה על מה שקרה. מסרה לו בת המלך ידידתו את שם המקום בו יוכל למצוא את אשתו, אך הזהירה אותו, כי זקוק הוא לשנים כדי להגיע לאותו מקום. הוא נפרד ממנה ויצא לדרכו הארוכה. כך הסתובב מעיר לעיר וממדינה למדינה, עד שהגיע לעיר גדולה. הוא שוטט בעיר ובהגיעו לאחד הרחובות, הוא ראה שלושה אחים הרבים ביניהם וצועקים זה על זה. הוא שאל אותם לפשר הדבר ואלה ענו לו, שאביהם המת הוריש להם שלושה פריטים וכל אחד מהם רוצה לקבל את הטוב ביותר. הפריט הראשון היה כובע, הפריט השני נעליים והפריט השלישי מקל הליכה. המשיכו האחים והסבירו, כי לשלושת הפריטים תכונות פלאיות.
פתח ואמר האח הראשון: ״מי שיחבוש את הכובע, יראה את כל הסובבים אותו, אך איש לא יבחין בו״. המשיך האח השני: "כל מי שינעל את הנעליים, יוכל להגיע לכל מקום בו יחפוץ״. סיים האח השלישי: ״המקל יכול לפתוח כל דלת ברזל, יהיה חוזקה אשר יהיה״. לאחר ששמע דברים אלה, אמר בן העשיר לשלושת האחים: ״הביאו לי את הפריטים. אני אעשה הגרלה ואחלק ביניכם את שלושת הפריטים לפי הגורל". הסכימו שלושת האחים, הלכו לביתם והביאו לו את הפריטים. ברגע שקיבל בן העשיר את הפריטים, הוא חבש את הכובע ונעלם מעיני האחים. אחר־כך הוא נעל את הנעליים וביקש להיות במקום בו נמצאת אשתו. תוך דקות ספורות, הוא מצא עצמו בפתח בית, שדלתו עשויה מברזל והיא נעולה בשבעה מנעולים. הוא שאל את העוברים ושבים ואלה סיפרו לו, שהמלך הגדול אסר את בתו ושלושת ילדיה, מפני שהיא ברחה מאחיותיה וילדה ילדים ללא נישואין. הבין בן העשיר מה עליו לעשות. הוא הניח את מקלו ודלת הברזל נפתחה. הוא חבש את הכובע, כך שמשמרות המלך לא ראו אותו. הוא עבר מפתח לפתח עד אשר הגיע למקום מאסרה של אשתו. היא הייתה כבולה באזיקים יחד עם שלושת הילדים. מסביבה היו נחשים ועקרבים השומרים לבל יקרב איש, בנוסף על השומרים הרבים ששמרו עליה.
מיד הוא התגלה בפני אשתו וילדיו אשר שמחו על בואו, בעשותו את הבלתי יאומן. פתח בן העשיר את האזיקים בעזרת המקל, ובעזרת הנעליים הם הגיעו עד לארמון המלך, אבי אשתו. שם הסביר בן העשיר את השתלשלות המאורעות, ובו במקום ניתנה הוראה לפתוח בהכנות לחתונה מפוארת. למחרת, ערך המלך משתה חתונה שלא היה כמוהו, ובן העשיר ובת המלך היו שמחים ומאושרים כל ימי חייהם.
כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
הרקת הקופות – קנסות לטובת ארץ ישראל – שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
הרקת הקופות
בכל קהילה יהודית חשובה היתה קבועה קופה או קופות מיוחדות לשם נדבות א״י, ובקהילות רבות היו קופות מיוחדות לשם אחת מערי הקודש (ועל כך ידובר בפרוטרוט באחד הפרקים הבאים). השליח בבואו לקהילה מריק את כספי הקופות המיוחדות לעיר השולחת אותו, ומקבל מהקופות המוקדשות לשם א״י סתם את החלק המגיע לעירו לפי מפתח מוסכם בין ערי הקודש בא״י, כמבואר לעיל. בעיר שאין בה קופות קובע השליח קופות כאלה.
בקהילות רבות נהוג לגבות בימים מסוימים בשנה או בהזדמנויות חגיגיות מיוחדות תרומות לטובת א׳׳י׳ או לנדב לשם א״י בשעת העליה לתורה. הכספים הללו מרוכזים בידי גזבר, הנקרא ״גבאי ארץ ישראל״ או ״פקיד ארץ ישראל׳, והוא מתמנה ע״י הקהילה, ובקהילות המזרח ע״י שלוחי א״י. מידי גבאי זה מקבל השליח את כספי הנדרים והנדבות. כמעט בכל קהילה חשובה היה איזה הקדש לשם א״י או לשם אחת מערי הקודש מכספי עזבון שהוריש נדיב מבני הקהילה. שליח א״י שבא לעיר מתעניין בהקדשות כאלה ומשתדל לקבל את פירות ההקדש, ואם הקרן מוקדשת לא״י סתם, הוא משתדל לקבל את הלק עירו, כפי המפתח המקובל. במקומות רבים מוצא השליח נטיה מצד היורשים או מנהיגי הקהילה להשתמש בכספי ההקדשות לצרכי הקהילה או לטובת קרובים עניים של המוריש. השליח נלחם במגמות כאלה, ואם יש צורך בכך הוא תובע בפני בית־דין את זכותה של א״י.
קנסות לטובת ארץ ישראל
בקהילות שונות נהוג היה להטיל קנסות על עבריינים לטובת א״י. כך, למשל, התקין ר׳ שמואל ב״ר אלישע משער אריה באמצע המאה השבע־עשרה בעיר סאן־מארטינו בסביבת רג׳יו תקנות נגד משחקים בקוביא ובהן הוטל קנם על המשחקים וחלק מן הקנס הוקדש לטובת א״י. בעיר קאסטוריה הטילו ראשי הקהילה בסוף המאה השבע־עשרה קנס לטובת א״י על אחד מבני הקהילה שכתב אגרת־שטנה על מעריכי המם בקהילה.
הערת המחבר : ראובן שנקבצו עליו מקצת יחידי סגולה ק״ק קאסטורייאה יע״א ביום השבת על ענין כתב אחד שכתבו וחתמו מעט מזער אנשים מעניי העיר הנז׳ לזכותו על ענין המס. קמו יחידי סגולה ואמרו לו: תן לנו הכתב ונראה מה שכתוב בה, ולפי ששמענו מאחורי הפרגוד שכתבו עלינו שטנה לאמר שאנו עושים שלא כדת והלכה. והשיב להם ראובן: הכתב שלחתיה במקום רחוק ולא היה בידי וכששמעו הדברים האלה, הביאו לראובן במצור ובמצוק, שהיו אומרים להוליכו בעש״ג [בערכאות של גויים] עד שנתחייב ראובן בשבועה לתת קנס מאתים גסים לא״י אם לא יביא הכתב לידם עד שני חדשים״. (כרם שלמה, שו״ת, לר׳שלמה אמארילייו, שאלוניקי תע״ט, חו״מ, סימן נייד ! תשובות ר׳ יהודה שמואל פרימו שנדפסו בס׳ ״כהונת עולם״ לר׳ משה הכהן, קושטאנדינא ת״ק, סימן י״ו).
כל מיני קנסות כאלו משתדל השליח לגבות, אם מידי הנקנס ואם מידי גבאי א״י שכבר גבה את סכום הקנס. וכן אנו מוצאים שליח א״י המשתדל לגבות קנס שהטיל על עצמו איש אחד בשבועה. כך היה מעשה בבצרה, באמצע המאה השמונה־עשרה, באיש שנשבע בשעת כעסו שלא יכנס לבית חמיו ואם יכנס יתן אלף אריות (גרוש) לטובת חברון, לימים נכנם לשם בשעת משתה, מתוך תקוה שיעלה בידו להתפשר עם כוללות חברון בסכום מועט. אז נזדמן לבצרה ר׳ מרדכי דובייו שליח חברון, ו״ביום שהיה השליח מוכן לצאת מן העיר שמע את הדברים ומעשה שהיה ושלח לקרא להר׳ אברהם הנודר ובא אליו…ואמר השליח…אתה חייב לפרוע לכוללות עה״ק היא חברון האלף אריות שנדרת״. ״
משסיים השליח לגבות את הכספים לכל סוגיהם, רשם ראש הקהילה או סופר הקהילה בפנקס־השליח את הסכומים שקיבץ השליח בקהילה, לעדות בפני שולחיו ולהמלצה בפני שאר הקהילות שהוא עתיד לילך אליהן, כמבואר לעיל.
והשליח מצדו מאשר בפנקס הקהילה שקיבל סך כך וכך, לעדות בידי מנהיגי הקהילה בפני בני קהילתם וגם בפני שלוחי א״י העתידים. לבוא אליהם בשנים הבאות. בסוף האישור מוסיף השליח ברכה למנדבים ותפלה לשלומם. בקצת קהילות רושם סופר הקהילה עצמו לזכרון, שבא שליח פלוני ביום פלוני, הציע את בקשתו והקהילה נענתה לו ותרמה השליח סך כך וכך. ידיעות כאלו על שלוחי א״י נשתמרו בפנקסי קהילות ואיגודי־קהילות אלה !
אייזנשטאט, אמשטרדם, אנקונה, ביאליסטוק, ברלין, דובנא, האצפעלד, המבורג, ויתנה, וירמייזא, טיקטין, טריפולי(צפון אפריקה), לונדון(ק״ק הספרדים שער השמים), מגנישיאה, ניו־יורק (ק״ק הספרדים שארית ישראל), קרעמזיר, תוניס, תירייה! ועד ארבע ארצות, ועד מדינת ליטא, ועד גליל מונפיראטו, ובודאי בפנקסים רבים אחרים שעוד לא נתפרסמו בדפוס, או שאבדו בצוק העתים.
עתים נמסרים הכספים לידי השליח, והוא לוקחם אתו או מעבירם כרצונו לא״י, ועתים נשלחים הכספים לידי מרכזי כספי א״י — קושטא, ויניציאה, ליוורנו, אמשטרדם, פרנקפורט, לבוב — ונזקפים שם לזכות השליחות, והשליח מקבל אישור על כך. בראשית המאה התשע־עשרה היו שלוחי החסידים במזרח־אירופה מוליכים בעצמם לאי׳י את כל הכספים שקיבצו הם וגם כל כספי תרומות א״י שנמצאו במרכזים — וילנא, ורשה — והולכת כספי א״י מרוסיה ומפולין לא״י היתה אחד מתפקידי השליח. עתים השקיעו השלוחים את הכספים בסחורה ושלחו את הסחורה לא״י, מטעמי ריוח או מטעמי בטחון בדרכים, ועתים התנו השולחים עם השליח בפירוש שלא יעשה כך אלא יעביר מעות מזומנים בעין או בהמחאה.