אבן ממחילות הכותל מעל אבני קבורת הצדיק

זכות גדולה וקדושה נפלה בחלקי לספר על מעשה מדהים ומרטיט שאירע לי ביום ההילולה לכבודו של הצדיק המקובל רבי עמרם בן דיוואן בעיר וואזן אשר במרוקו בשנת התשנ״ה.

על כן הנני רואה חובה קדושה לשתף רבים במעשה נשגב זה אשר הוא בחינת ״צדיקים במותם נקראים חיים״, וכמאמר הבעל שם טוב שהסיפור אודות נפלאות הצדיקים הינו בהתעסקות במעשה מרכבה.

בפרט אנו שגדלנו וינקנו אמונה זכה ותמימה מהנהגותיהם ; ומתורתם של קדושי עליון אלו.

*מעשה זה סופר לי אישית מבעל המעשה עצמו ה"ה ידיד נפשי הרה״ג יוסף הלוי שליט״א רבה של קצרין והסביבה

לפני שאגולל את עיקר המעשה, אקדים ואומר שהורי הם ילדי מרוקו ואני הצעיר זכיתי להיולר בארץ ישראל אך ספגתי וינקתי רבות מתרבותם הנפלאה של יהודי מרוקו ואמונת חכמים.

תחילת המעשה היה בקבלת שיחת טלפון בלתי צפויה מידיד ותיק, אשר שאלני אם ברצוני להישתתף בהילולה של רבי עמרם בן דיואן במרוקו, וזאת כתשעה ימים לפני יום ההילולה ל״ג בעומר, התשובה היתה חיובית בנחישות וללא היסום, כמי שתיכנן נסיעה זאת מימים ימימה.

אופן ההחלטה ללא בדיקה ביומן, אמירת כן ללא היסום מבלי שאשאל את משפחתי, חיזקו בי את האמונה שאכן הנני חייב להשתטח על קברו של הצדיק, וכדברי אימי 'שהתלותה אלי למרוקו, אמרה לי ״הצדיק קורא לך״ סע.

סידורי הדרכון ונהלי הנסיעה היו בסיעתא דשמיא ללא כל עיכובים, אך לפני נסיעתי גמלה בי החלטה להביא לצדיק מתנה מארץ ישראל, ארץ שכל רב אהב ועשה למענה כשד״ר וחונן את עפרה.

מכיון כשאני קראתי שעל קברו ישנו גל אבנים חשבתי בליבי שהדבר הנכון הוא להביא לקברו אבץ מארץ ישראל על כi נסעתי למנהרות הכותל. ושם משמים פגשתי את ידידי מנהל החפירות וסיפרתי לו על כוונותי, והוא הכניסני למחילות הכותל ונתן לי אבן וביקש ברכה עבורו.

הנסיעה אל קברו של הצדיק היתה מעין עליה לרגל בגיל וברעדה, והנה אני נמצא ברחבת הקבר, המונים מכל קצוות תבל הגיעו להילולה, והמעמד היה מרגש מאוד.

התפללנו מנחה, לבשנו ג׳לביה כיאה לארוע מעין זה, ואז הוצאתי את כלי השחיטה, ושחטתי כחמישה כבשים, וסימן יפה היה שכולם היו ״חלק״.

לאחר שהתפללנו ערבית פצחנו בשירה ופיוט, ערכנו סעודת מצוה לכבודו של הצדיק, אמרנו דברי תורה וברכת המזון, ואז הגיעה העת להניח את האבן.

השעה היתה אחת עשרה בלילה בערך, אימי התלוותה אל חלקת הקבר, ושם היו מצויים כעשרה אנשים. על גל האבנים היו פזורות מעפר מדורות קטנות ונרות נשמה, שהודלקו לכבוד הצדיק.

קראתי מספר פרקי תהלים, ערכתי השכבה לזכרו, ואמרתי את הפסוק ״וכיפר אדמתו עמו״ הנחתי את האבן במרכז גל האבנים שעל קברו ואז התרחש דבר מדהים.

לפתע רוח חרישית נכנסה מכיון דרום מערב, בתנועה סיבובית אך מהירה איחדה את המדורות הפזורות לעמוד אש אחד, כמין מערבולת המתנשאת לגובה של מטר-וחצי, והמפליא מכל שעמוד האש הזה התרכז בדיוק במקום שהנחתי את האבן. התרחיש הזה היה למספר שניות כאשר שריקה נפלאה מלוה את הרוה. הרוח פסקה וכל מדורה שבה למקומה והמחזה היה מבהיל ומרהיב כאחד.

אודה על האמת שאני אישית הייתי בהלם, משתומם ומתפעל, ואז אימי לחשה לי בערבית שהצדיק לוקח את האבן אל תפחד.

            לצידי עמד צעיר מתל אביב ששאלני אם הנחתי חומר מסוים, ואני בקושי רב עניתי שזו אבן ממחילות הכותל, היה ניכר בו הפלא וביקש שאברך אותו.

ברגע זה אמי אחזה בידי והאיצה בי לצאת, וזאת מפני שהאנשים שהיו סביב הקבר עיכלו את אשר ראו והתקרבו אלי לברכה. אך אמי כנראה חששה ״מעין הרע״.

ארוע זה ליוה אותי בעת שהותי במרוקו, וניתן לומר גם היום ובכל זמן שאני מספר על המעשה מהדהדת בתוכי אותה שריקה נפלאה שממלאת אותי בתחושת קדושה והתרוממות  רוח.

זכותו תגן על כל עמו ישראל אמן.

בטקסי חתונה רבים הטקסטים המושרים, בעברית או באחת מלשונות היהודים, היו חלק בלתי נפרד מן האירוע החגיגי או המסורתי, ועד לעמעום הטקסים המסורתיים במאה ה־20 הם בוצעו כחלק מהותי והכרחי מן הטקסים. כל השירים האלה נשאו מנגינות ולוו לרוב בזמרה של נשים; וכל אחת ביצעה בתורה קטע זה או זה מתוך השיר בהנהגתן של נשים ידעניות מתוך המשפחה או מתוך הקהילה; המנחה הציעה את הלחן המוביל ונתנה את הקצב של השיר בעזרת תיפוף על תוף רחב שהחזיקה ביד שמאל. הגברים מצדם שרו בנפרד ובעיקר פיוטים עבריים, וליוו את הפייטן המקצועי או המקצועי למחצה שהוזמן בידי המשפחה, לרוב בלא ליווי כלי כלשהו. עד למאה ה־20 רק בקהילות העירוניות ובבתי העשירים נהגו להזמין קבוצה של נגנים יהודים מקצועיים אי מקצועיים למחצה לנגן בסעודות המרכזיות של החתונה (סעודת החינה וסעודת החופה) ובהולכת הכלה מבית הוריה לבית חתנה. לפעמים אף השתתפו נגנים מוסלמים בקבוצות נגינה אלה." במאה ה־20 הלך והתרחב נוהג זה בהשפעת הנוכחות הצרפתית ובגלל עליית מספרם של הנגנים היהודים המיומנים בקהילות העירוניות כתוצאה מצמיחתם של זמרים וזמרות ששרו עבור הקהל הרחב ולא רק בבתים של חוגגים. נגנים אלה, שבאו לשמח את בני משפחות החתן והכלה ואת אורחיהם, לא ניגנו לרוב רפרטואר קלסי מובהק, אלא מנגינות של שירים ופיוטים ידועים לרוב הסועדים והחוגגים. אולם המנגינות של הפיוטים העבריים ושל השירים הערביים־היהודיים שהם ניגנו נמנו ברובן עם הרפרטואר הקלסי של המודוסים והמקצבים שהרכיבו את המוסיקה האנדלוסית על פי המסורת שהונצחה במרוקו, ושנקראת אל־אלה [־הכלי].

[1]  על פי עדותה של אחת המסרניות מתארודאנת כעסה אם החתן עד מאוד כשהנשים שהיו נוכחות בטקס הצגת הבתולים של כלתה לא פצחו מיד בשיר המתאים לאירוע זה, ופצחה בו בעצמה. ראו כאן את השיר בפרק התיעוד על החתונה היהודית בתארודאנת.

ביטול החזרה על תפילת שמונה־עשרה

רה״ג יוסף משאש מגדולי חכמי מכנאס, רב ראשי בתלמסאן (אלג׳יריה), ולאחר מכן רב ראשי בחיפה וגלילותיה, לא נחה דעתו מהחזרה על תפילת שמונה-עשרה. לנגד עיניו הוא ראה שבחזרה, איש מדבר אל רעהו, וכולם עונים ״ברוך הוא וברוך שמו״, ״אמן, באופן ספונטני מבלי לדעת על איזו ברכה הם עונים, והגיע למסקנה שתפילת החזרה של החזן היא ברכה לבטלה, וביטולה עדיף הרבה על קריאתה. יום אחד החליט להתפלל שחרית באחד מבתי כנסת שמתפללים בו כמה רבנים ואנשי תורה. עוד לפני לכתו לבית הכנסת לקח אתו שני עדים כשרים ונאמנים ואמר להם: ״קרוב לודאי שיזמינו אותי בתור אורח לעבור לפני התיבה ולזה דווקא התכוונתי, אבל שימו לב והאזינו טוב, בתפילת החזרה. אני בכוונה אדלג על ברכה מסויימת ותראו שאיש לא ישים לב לכך״. וכך היה. הרב גמר התפילה וכולם באו לברך אותו בברכת ״חזק וברוך״. והוא שאל אותם ״איך היתה תפילת החזרה?״ ענו לו ״שפתיים ישק״, כלומר בסדר גמור. ענה להם: ״תפילתי היתה פסולה, כי בחזרת שמונה-עשרה דילגתי בכוונה על ברכה אחת, ואיש מכם לא שם לב לכך, והנה לפניכם שני עדים נאמנים שעקבו אחרי התפילה ורשמו את הברכה שדילגתי עליה בכוונה. לפי זה אני מבטל החזרה על תפילת שמונה עשרה, בימי חול, כי עבירתה עולה על מעוותה. ומוטב שהחזן יקרא תפילה זו בקול רם כדי להוציא ידי חובת אחרים שלא יודעים קרוא״. הרב הוסיף ואמר: ״אעמוד בתוקף על דעתי זו״. וכן היה. הרבנים הסכימו לדעתו לבטל החזרה בימי חול, בבחינת ברכה לבטלה.

מאז ועד היום, כל קהילות מרוקו הפסיקו בימי חול לקרוא החזרה על תפילת שמונה-עשרה. תוך אזהרה חמורה מפי הרב משאש להימנע מדיבור בזמן החזרה, ולשים לב לכל ברכה מפי החזן, וכך יהודי מרוקו נוהגים עד היום. מה לנו ללין על פסיקת רב גדול, שרוב הרבנים קיבלו את דעתו מאונס או מרצון. ואולי סיפור זה מופיע בסיפרו ״מים חיים״ שלא בדקתי.

למה הילדה נקראה בשם ״צפורה״

רב רפאל ביבאס מעירנו סאלי, היה חסידא קדישא. בתקופה מסויימת הוא עלה לא״י, והשתקע בטבריה. שם הוא הקים תלמוד תורה גדול, ששמו נודע בכל העולם. מדי פעם הוא היה בא למרוקו בתור שד״ר כדי לאסוף נדבות למען תלמוד תורה שלו. יוסף אחי ז״ל היה אחד מהתורמים הגדולים. מדי שנה בשנה, יוסף נהג לקנות ״חתן מסיים״. ביום שמחת תורה בשנה אחת הוזמן גם הרב רפאל ביבאס לסעודת ה״חתן בתום תפילת שחרית. באמצע הסעודה, תוך שירים ופיוטים, יוסף אחי ביקש מהרב להביא לידו את הבת שנולדה רק השבוע ולתת לה שם.

הרב קיבל הבקשה ברצון רב. קיבל לידיו את הילדה על כרית משי, בירך אותה וקרא לה ״ציפורה״. המסובים שאלו את הרב ״למה צפורה ולא שם אחר?״.

״היתה לי כוונה מסויימת: אנחנו, עם ישראל דומים לצפור, כשם שהצפור לא נחה לעולם, ותמיד עפה ממקום למקום, כדי למצוא מזון לנוזליה. וגם להביא קש וחומרים לבנות את הקן שלה. כך אנחנו, בני ישראל, אין אנו נחים מלרוץ אחרי כל מצוה, קטנה או גדולה, כדי לבנות לעצמנו בית רוחני ולספק לנפשנו מזון רוחני. הנה למשל היום. גמרנו לקרוא את התורה, ותיכף ומיד, ללא כל הפסקה, התחלנו בפרשה הראשונה. וסעודה זו מסמלת בעיני את הריצה ממצוה למצוה על כן קראתי לבת – צפורה״. כל המסובים קמו על רגליהם ואמרו: ״ברוך תהיה כבוד הרב״.

בעלותינו ארצה בשנת 1948. יוסף אחי ז"ל, ביקש מאתנו, לפני הכל, לנסוע לטבריה ולבקר את הרב. מצאנו אותו בגיל מופלג מאד, שוכב לבן כמו מלאך, צנום ומכווץ כמו תאנה. הכיר אותנו ודיבר אתנו כמה מלים.

הוא נפטר בטבריה, בגיל כ-95, יהי זכרו ברוך.

חכמים או טיפשים

שני חכמים ישבו ולמדו על שאלה מסויימת תוך ויכוח ביניהם. המחלוקת הגיעה לידי ריב ממש עד כדי כך שאחד אמר לשני ״אתה טיפש״ והשני ענה לו באותה לשון. החכם הראשון אמר: ״אני אשאל אותך שאלה ואתה תשאל אותי שאלה. מי שידע לענות הוא החכם, ומי שלא ידע לענות הוא הטיפש״. שאל הראשון: ״אני זורק אבן כלפי מעלה, האם מישהו יכול לקבוע שהיא לא תחזור מעצמה כלפי מטה?״ מחוסר תשובה, אמר לו ״אתה רואה שאתה טיפש״. השני אמר לו ״אני אשאל אותך דווקא על אותה אבן. אם אני אזרוק אותה לתוך באר האם תוכל להעלות אותה למעלה?״ מחוסר תשובה הגיעו שניהם לתשובה שלא כל הלומד תורה נקרא חכם. ושיש עוד דברים שאינם בהישג דעתו של האדם: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״. הגיעו למסקנה ששניהם הם בחזקת טיפשים כי עוד לא ידעו הכל.

סיכום התאסלמות בין המאות ה – 12 עד ה – 18

בת יאור סיכמה כי יהודים ברברים מהרי האטלס ומשפחות מוסלמיות בפאס הם יוצאי חלציהם של יהודים שמילטו את נפשם בהמירם את דתם בשנים 1165, 1275, 1465, 1710 ו 1790 – 1792

פרק י: התאסלמות במאות ד,-20-19

מתאסלמים מועטים

אדם שהפליג מניו יורק בתחילת המאה ה-19 למוגדור, והספינה בה הפליג נטרפה והוא ניצל, כתב כי רק לעתים רחוקות מתאסלמים יהודים ונוצרים.(300 .Paddock,l818, p)

התאסלמות בגלל לחץ מסים

אמריקאי יליד 1777 שהפליג בספינה שנטרפה בחוף מרוקו באוגוסט 1815, נפל בשבי ונקנה על ידי ערבי. הוא כתב ביומנו כי יהודים במוגדור התאסלמו בגלל לחץ מסים ומלקות.

(Riley, 1817, p. 442).

התנאים לקבלת אדם לאסלאם

אנגלי שחי בין השנים 1791- 1858 וביקר במרוקו בשליש הראשון של המאה ה-19 כתב, כי כאשר נוצרי מתאסלם הוא מובא בפני קאדי, מתחייב לא לשתות יין, לא לאכול חזיר ולתת אחוז מסוים מרכושו לצדקה [בערבית 'זכאת'], להתפלל חמש פעמים ביום ולהאמין באל אחד ובשלוחו הנביא מוחמד. הוא מתקבל ללא טקס מיוחד והופך למוסלם .

קולונל בריטי שביקר במרוקו ב-1814 כתב כי נוצרים מתאסלמים לעתים קרובות. בניגוד להם, היהודים הדבקים בדתם למרות כל המצוקות, אינם מתאסלמים. והמוסלמים מעונינים באסלומם של יהודים. לדבריו:   It is probable, however, Mohommedism would not permit to be polluted by the introduction of a Jew convert (296.Keatinge, 1816, p) לעצמ

סביר, כי האסלאם לא ירשה לעצמו  להתלכלך על ידי מתאסלם יהודי – דבריו אמנם מחמיאים ליהודים, אבל המציאות הייתה כי המאה ה-19 כמו בדורות הקודמים, יהודים התאסלמו, אם כי לא במספרים גדולים.

היהודים שגרו בעיר סלא הועברו בפקודת הסולטאן סלימאן (  1822-1793) למלאח ב-1807, ושנה אחר כך מרבאט. ומי שסירב לעבור- התאסלם. המטרה למגורים במלאח- כפי שכתבו היסטוריונים- כדי לשמור עליהם.

המלאח נמצא בפנה הנדחת של העיר. רופא בשם R. Kerr  ששהה במרוקו במשך שבע שנים בשנות ה-80 של המאה ה-19 בשליחות מיסיונרית רפואית כתב, כי ברבאט התאסלמו יהודים רבים כדי להימנע מרדיפות, וכי מצויות משפחות מוסלמיות טובות בעלי שמות יהודיים.

התרת הנישואין של אשה עם מומר כדי שתוכל להינשא עם יהודי

ר׳ פתחיה בירדוגו (1820-1764 ) דן במעשה זה: "ד׳ יהודים שהיו הולכים בדרך לשוב אל ארצם. ויהי הם בדרך במלון בכפר אחד, הכירו במומר אחד מעירם שהיה מתגורר בכפר ההוא ויאמרו איש אל אחיו עת לעשות לה' חזק ונתחזק אולי תעלה ארוכה לאשתו להתירה מכבלי עגונה וכן עשו. בהמשך מסופר ששכנועהו 'ברצי כסף' עד שניאות לגרש את אשתו על ידי ראובן,אחד| מארבעת האנשים ('נפת צופים', אהע״ז סי' קב).

אשה רוצה להתגרש מבעלה שהתאסלם

בן משפחתו של החכם הנ״ל, רבי מימון בירדוגו ( 1824-1767) דן עם נציגי אשתו של אליהו הרוצה להתגרש ותובעת כתובתה,'וראינו שטענתה נכונה מכמה פנים א' מצד שהמיר'. מההמשך מתברר שנשא שתי נשים ׳שלא כדין ושלא כשורה'. החכם עם בית דינו הגיעו למסקנה שהוא חייב גם בתוספת כתובה (ילב מבין, אהע״ז, סי פו).

קבלת גט של מומר

רבי יעקב בירדוגו ממכנאס ( 1843-1783) כתב אגרת לחכמי פאס בקשר לשטר הרשאה לשליח הולכת  הגט של המומר אברהם אזראד, ושטר קבלה לשליח שיקבל הגט.לדבריו, כותביהם אינם בקיאים בטיב גיטין ('שופריה דיעקב', אהע״ז, סי' מד).

לפי מידע מהשנים 1837-1836 יהודים בשם כהן שהתאסלמו, שינו שמם – KOHOU

בר אשר, 'בת קולי, תשנ״א, עמי 78 כותב כי יהודים הועברו משבעה ישובים למלאח. יש מסורת הרקע לפקודה להעברת יהודים ברבאט למלאח, הוא שמוסלמית התאהבה בצעיר יהודי, לכן הסולטאן שיבנה מלאה להפרדת היהודים מהמוסלמים. בסלא הואשמו יהודים ששברו בקבוק יין בחזית של מסגד. דומה לעלילה כי בפאס הוקם המלאה, בעקבות העובדה שיהודים שפכו יין במנורות ה­שמן של מסגד.

מומר סירב לגרש את אשתו עד שתמחול לו את דמי הכתובה

רבי יוסף בירדוגו ( 1854-1802) דן ביהודי שהמיר ולא רצה לגרש, כי אם כשתמחול לו אשתו בכתובה.

החכם פסק שגם אם האשה מחלה על כתובתה, המחילה בטלה. בהמשך כתב החכם כי אם יהודי המיר " מן הדין כופין אותו לגרש "  והוא אינו רשאי להתנות שום תנאים, והאשה רשאית 'ליפרע בכתובה עיקר ותוספת מאשר תמצא מנכסי המומר' (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי^, קיט).

גירושה של אשה שהמירה – חכם ממכנאס דן על מקרה בו " נשתמדה אשתו " ורצה לגרשה, 'יכול לזכות לה גט על ידי שליח שלא מדעתה [כלומר ללא הסכמתה] דזכות הוא לה' (מימון בירדוגו, 1767 – 1824, 'לב מבין', אהע״ז, סי' קמט).

יהודי שהתאסלם עזב את אשתו והלך לעיר אחרת

זוג שגר במכנאס והבעל התרחק מביתו, השאיר את אשתו גלמודה ועגונה. לאחר זמן התברר שהוא המיר ונמצא בעיר ואזאן [בצפון מערבה של מרוקו], חכמים רצו שיגרשה כדי שתוכל להתחתן עם יהודי.

ושם נמצאו אנשי חסד בעיר וואזאן, ששם היה המומר הנזכר כעת, ויש להם שייכות עם האשה הנזכרת וקרוביה, והשתדלו בכל עוז להתיר האשה מכבלי העיגון ופייסו למומר הנזכר ושחדוהו בממון לכתוב גט כריתות לאשתו הנזכרת וליתנו ביד שליח הולכה.. וליתנו ביד האשה',

על פסק הדין חתום ר' מימון בירדוגו, ואושר על ידי ר' יעקב בן יקותיאל בירדוגו(ילב מבין׳, אהע״ז, קנב)•

חזקה של מומר ממשיכה מעת היותו יהודי

ר' יוסף בירדוגו הנ״ל כתב : 'חזקה מרבותינו שהמומר אם זכה ביהדותו באיזה חזקה בין בעצמו בין ממורישיו- מה שזכה זכה. אמנם בגיותו אם מכר איזה קרקע לגוים או למומר כמותו- תשאר באותו קרקע חזקה אכן לא אליו תהיה אלא לקרובין הראויים ליורשו' (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ קלא).

ר' אברהם אנקאווא (1891-1807) דן במעשה הבא: שמעון משכן בית לראובן ואחר כך המיר אחד מיורשי שמעון והלך ועשה ראיה [רישום] בערכאותיהם שהבית ההוא ידוע לאביו. והלך המומר ומכרו לגוי אחד וכתבו לו בית הדין לראובן שתשאר המשכונה זקופה לו על החזקה של הבית, זז חזקת כל החלק שיש לאותו מומר כשאר בתי החצר, ושאין אדם רשאי לבא בגבולו לא לקנות מהגוי ולא לשכור ממנו. והלך לוי וקנה הבית מהגוי שקנה מהמומר בן שמעון. מה יהיה דין ראובן עם לוי הקונה ('כרם חמר', ח״א, סי' קמא).

אם יהודי זכה בחזקה, גם אם התאסלם- החזקה נשארת בידו ובידי צאצאיו

קבלנו מרבותינו שהמומר אם כבר זכה ביהדותו באיזה קרקע בין מצד עצמו בין מצד מורישיו, מה שזכה זכה. ואם אחר כך בגיותו מכר אותו קרקע לגוי או למומר כמותו, תשאר בו חזקה לקרוביו הראוים ליורשו. ואם מכרה לישראל, כל כחו קנוי לישראל הקונה. וכן אם זכה ביהדותו באיזה חזקה מצד עצמו או מצד מורישיו, מה שזכה זכה, ואם אחר כך מכרה לישראל כמו כן קנוי כנזכר. ואם מכרה לגוי, ישאר חזקה, דחזקה לקרוביו דומיא דישראל המוכר חזקה לגוי. שלא עשו חז״ל חזקה למומר. ואם יש בעלי חוב המומר, והם ישראלים ־ הם קודמים ליורשים (׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קצב).

ר' שמואל עמאר דן בהיותו במכנאס באליהו בן מאמאן בעל בתו של המומר. שהמושל לקח קרקעות של המומר ומכרם לבני ברית בעיר תאזה. החכם כותב בהמשך, שהלכה רווחת שהמוכר קרקעו למלך או שלקחו המלך בחובו- אין לדון דין חזקה(ידבר שמואל; חו״ם, סי׳ יא). וכן בסי' מב דן בנושא זה, אבל הוסיף כי'בזמנינו זה מימות עבד רחמאן(1859-1822) ועד עתה נראה שאם יסכימו מורי הוראה יוכלו להשוות דין מלך לשאר גויים במכר הקרקעות', בהמשך הסביר החכם כי הסיבה'שלא הנהיגו החזקות במוכר למלך הוא משום שבזמניהם היו החזקות נסתרים מעיני האומות ובסתר ובהחבא היו עושים מה שהיו עושים… לכן במוכר למלך שיש חשש סכנה אם יכיר שמכרו לו ושיירו החזקה, הנהיגו שאין לדון דין חזקה אפילו בסתר׳(ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ מב).

בתולה יהודייה התאסלמה ונישאה למוסלמי

בבית הדין של השריעה הנאצלה בפני מולאנא אפנדי נור אל־דין חמזה, מולא ירושלים הנאצלה והנצורה, תרבה מעלתו, [קרו הדברים הבאים:] מולאנא אפנדי הנ׳׳ל, לנצח תהי רוממותו — האפוטרופוס החוקי לעניין [שלהלן] — השיא את אל־דרויש עלי אבן מחמד אל טאלסתמאן לארוסתו קמרא הבתולה, בת הדעת, המבחינה [בין טוב לרע], שהתכבדה בדת האסלאם, [והיא] בת…" היהודי הפנויה מנישואין וממניעות חוקיות, במוהר ששיעורו 16 [מטבעות זהב] סולטאני, מתוכם 8 ישולמו מייד ²והשאר, 8, יידחה פרעונם ³ לה עד לעת פירוד בתוצאה ממוות, או התרת נישואין⁴ או גירושין.⁵ [אלה הם] נישואין בני תוקף ומקובלים על הבעל לעצמו בחוק. שניהם התארסו זה עם זו בדרך זו בביטוי חוקי ובעל־פה. הסבם [הנישואין] נשלם בנוכחות בת ציות ונערך בנוכחותם כחוק. תוכן עניין זה נרשם והתאמת באורח חוקי בפני מולאנא… מחמד אבו אל ופא השופט החנפי… בירושלים… על־פי עדות עדיו [ששמותיהם מצוינים] בתחתיתו [של מסמך זה. הקאדי] פסק כחוק בהתאם לכך כשהוא יודע את חילוקי הדעות [בין האסכולות השונות. הדבר] נרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסג׳ל] לעיל [ב־25 בחודש ג׳מאדא אל־אולא שנת 953 ⁶]. 24 ביולי 1546

• הערות המחבר : השם חסר במקור. בהמשך אותו עמוד בכרך הסג'ל מופיע כתב התאסלמותה, שבה הצהירה: ״אני מעידה, כי אין אל מבלעדי אללה ומעידה, כי סיידנא מחמד הוא עבדו ושליחו, אני מאמינה באללה וכופרת ב… ובאליל(טאע׳ות), וכמו־כן אני מנערת חוצני מכל דת החולקת על דת האסלאם״.

2 – במקור: الحال – ״אל־חאל״, שפירושו מייד, כלומר: המוהר שניתן לאישה חולק בדך כלל לשני חלקים. החלק האחד — ״חאל״ — שולם עם מימוש הנישואין. וראה ההערה הבאה.

• – במקור: ״מאג'ל״, שפירושו דחוי, כלומר: החלק השני של המוהר שמשולם לאישה במות הבעל או במקרה של גירושין. במות האישה על־פני בעלה נכלל חלק זה של המוהר בעזבונה.
• – במקור: ״פסחי״, שהוא גירוש על ידי בית דין.

5 –       במקור: طلاق ״טלאק״, שהוא גירוש על ידי הבעל. וראד ש״ד גויטיין ואי בן שמש, המשפט המוסלמי במדינת ־ישראל, ירושלים תשי״ח

א. עת ספוד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו(תהלים קלז: א)

1. והחי יתן אל לבו

בין שתי מלחמות העולם חלו שינוי מהותי והרעה ממשית במצב היהודים בארצות האיסלאם, ובכללם יהודי בבל. המקרה שבישר את הבאות אירע בשלהי שלטונם של התורכים בעיראק, בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוואלי התורכי וחבר מרעיו העלילו על שבעה־עשר מטובי יהודי העיר בגדד שעברו על חוק ניירות הערך התורכי, שחייב אותם להמיר את כספם וזהבם באותם ניירות שהנפיק השלטון. בגלל הסוחרים היהודים המספסרים בניירות ערך כביכול ירד ערכם של ניירות אלה מתחת למחירם הנקוב. עם הנתפסים על חוק זה נמנה אחיו של הרב יצחק נסים [לימים הראשון לציון במדינת ישראל] ועל רקע זה נכתבה הקינה ״שודדו מבית מגורותיהם״.

כבר השורה הפותחת בקינתו של הרב נסים קושרת אותה עם קינה ידועה לט׳ באב, ״גְּרוּשִׁים מִבֵית תַּעֲנוּגֵיהֶם״, הנמנית עם קינות ט׳ באב על פי נוסח קהילות הספרדים ועדות המזרח, ובכללם יהודי תימן. רוח אחת לשתי הקינות, עד שהרב נסים שיבץ בקינתו שתי שורות ומחצה מן הקינה המפורסמת. לא בכדי עשתה הקינה הזאת את דרכה לסדר חמש תעניות כמנהג יהודי בבל (עמ' קצ-קצא)",

למען ידעו הדורות הבאים. קינתו של הרב נסים היא יד ושם לאח שלמה ציון ושאר הרוגי מלכות הזדון שבאותם ימים ועל כן היא ערוכה לפי האקרוסטיכון ״שלמה ציון בן מולא רחמים״ (שלוש המלים האחרונות כראשי תיבות). יוצא מכאן שמדובר בפיוט בן אחד־עשר בתים, כל בית בן ארבע שורות בחריזה נרדפת. המשפט ״לבי לבי… מעי מעי.״״ משמש כפזמון לכל הקינה ותורם רבות לאווירת הקינה, להוציא את הבית האחרון שהוא דבר לעצמו מבחינת תוכנו.

קול הדם,הקינה עשויה שלוש חטיבות. בראשונה(א, 1) מגולל המחבר — כמקובל בדברי פיוט כאלה, הנושאים אופי של כרוניקה למחצה לשליש ולרביע — במדורי הימורים והמכאובות שעברו הנתפסים למלכות הרשעה, בטרם הומתו וגופותיהם המושחתות הושלכו במצולות נהר. אכן, הנרצחים לא זכו לבוא לקבר ישראל, פרט לאחיו של הרב נסים, שגופתו נמצאה בדרך מקרה. מיוחד במינו הוא הבית הרביעי, שבו נושאים המומתים דברים; אך לא זו בלבד שאין בלבם על בורא עולם, ולא די שהם מקבלים עליהם כל אשר נגזר, אלא שהם אף מפללים: ״מיתה זו תהיה לנו כפרה״ (ד, 3), ומוסרים את דינם לשמים: ובמענינו אפף יחרה (שם, 4). עמידה זו, המשולבת בבקשת הנקמה באויבים, מצויה הרבה בקינות ובגזירות שנתחברו במרוצת הדורות. גם מפיוט זה נמצאנו למדים ששנאת ישמעאל היא הגורם למעשי האכזריות (ו, 4) המקדירים אפילו פני שמים, למרות דבריהם של הנרצחים לעיל.

מו"ה אליהו אבודרהם זצ״ל

מו״ץ בטיטואן וראיתיו חותם בפס״ד אחד בש׳ תקב״ץ ועמו מוהר״ר יהודה אנאהורי ז״ל :

מו"ה אליהו

לא ידערתי כינויו קבור פצ׳אר לביצ׳א וידוע לצדיק ומשתטחים על קברו ועל גבי מצבת קבורתו בנויה בהבנ״ס שמתפללים בה ונקראת על שמו ובכל ליל ראשון מתפלליבם שם הרבה בני אדם ואחר תפלת ערבית לומדים שם מקצת זוהר הקדוש :

 כהה״ר אליהו צבאח ז"ל

א׳ מחכמי מוגאדור הוא חי במאה הו׳ בהשערה

כהה״ר אליהו מאנסאנו

בכההר״ע אחיו של מוהרר״א מאנסאנו הנז׳ לעיל חי במאה החמישית מצאתי מכתב ממנו בש׳ תצ״ז ובראש המאה הששית שהוא ואחיו הנז׳ שלחו אגרת נחומים בפטירת מהרי״ט בש׳ תקל"א, והוא אחד מחכמי פאס, ובספר דברי הימים למוהר״ש אבן דנאן זצ״ל נמצא העתקת מכתב יד מו"ה אליהו הנז׳ שכתב בזה׳״ל ובד׳ בשבת בח׳ שבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורנו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים אבן עטר נר״ו וזמן חהעתק שנת תצ"ז וכנראה שהרב הנז׳ האריך ימים הרבה שבסוף ס׳ קול יעקב יש שם קינה לפטירת הרב הנז׳ שנתבש״מ אור ד׳ בש׳ באלול תקע״ג, או אפשר שהיו שנים, ובשו״ת תקפו של יוסף ח״ב סי׳ ו׳ יש שם פס״ד אודות הריב שהיה בין החכם הנז' ובין דודו כההר׳׳ח ז״ל :

מו״ה אליהו ילוז הי״ו עיר מולדרתו חיא תאפילאלת וכשהיה ילד נסע עם אביו לעיה״ק טבריא תוב״ב ושם למד תורה ונתגדל ונחשב לאחד מרבני העיר הוא נולד ש׳ תר"ך, חיבר ס׳ פתח אליהו ב״ח דרושים, יש מאין ב״ח שו״ת, מצוה ותורה על ס׳ המצות, הלכות אישות דיני גיטין ומיאונין שניהם עדיין בכ״י:

כהה״ר אליהו הכהן המכונה סקלי ז"ל

מחכמי פאס חי בסוף המאה החמישית ותחילת הששית והוא אביו של כהה״ר אהרן הנז"ל :

 מו״ה אליהו בן אמוזיג זצ״ל

נולד במוגאדור ומסטרא דנוקבא הוא נכדו של הרב מוהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל מחבר ם׳ זכות אבות, ועיקר משפחתו מפאס ובש׳ תר״ד נסע ממוגאדור ונתיישב בליוורנו ונמנה שם עם רבני העדה וקבע שם בית דפוס נהדר ונתפרסם לתכלית היופמ וחי׳ ס׳ אם למקרא על חמשה חומשי תורה, וס׳ פנים לתורה עה״ת, וס׳ טעם לש״ד, וס׳ יענה באש, וכבר נדפסו כולם, והרה"ג מוהר״ר אי״ש זלה״ה בס׳ יחם פאס כתב החכם החוקרר׳ אליהו בן אמוזג המדפים בליוורנו בזמן הזה מפיס, וכ״כ הוא עצמו בהגהותיו לס׳ חומת אנ"ך בפ'  וישב על פסוק ויראו אותו מרחוק פי׳ ויראו את יוסף לעתיד רחוק מעבודת האל מצד עגלי ירבעם, ובטרם יקרב זה ירתנכלו, הרה״ג מהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל בפי׳ כ״י וזה שנים רבות שאני הדל כיונתי לדעת עליו יותר בהרחבה בס״ד, (א"א עיין מה שפירשתי בם׳ פנים לתורה על פסוק הרחק כמטחוי קשת ותראה שכוונתי קצת לדעת קדושים וחד מינייהו עיר וקדיש בן עיר אבותי מהררי״ו הצרפתי מעיר פאס זיע״א ע״כ)

כהה״ר אליהו הלוי ה״ן צפת

ז״ל סופר שטרות בעיר סלא חי במאה הו׳:

מו״ה אליהו ביבאס זצ"ל

מחכמי טיטואן חי במאה הששית ובראש השבי׳ ראיתי פס״ד אחד חתומים בו מוהר״ר יצחק בן וואליד ומהר׳׳ר יעקב ן׳ אדהאן ומוהר״א ביבאס הנז׳ ומו״ה שמואל ברגילון ז״ל וזמן הפס״ד בש׳ התור״ה.

כהה״ר אליהו בן נאיים זצ״ל

היה חבר עיר בתאזא בימים קדמוניות והיתה לו בהכנ״ס שם והיתה נקראת על שמו, ובזמן שהיה מוהר״ר מנחם גיגי ז״ל במו״ה דוד זצ״ל מו״ץ בתאזא נתגלגל הדבר שבהכנ״ס הנז׳ היתה שלו וחזר ושכללה חצר, וראיתי פס״ד אחד מהרה״ג מוהר״ר אליהו הצרפתי זצ"ל זמנו סיון תקמ״ה פ״ק ששלח אותו לכההר״א הנד ולכהה״ר דוד גיגי ז״ל שהיו שניהם מנהיגים ק״ק תאזא יע"א

על היחסים הפנים קהילתיים מספר לנו הרב יהושע צונצין בתשובתו המפורסמת בדבר החרם על אנקונה מאמצע המאה הט״ז, בכותבו תוך כדי הדיון המפורט: ״אך קרה מקרה שבק״ק של אשכנזים אשר פה קושטנדינה יש מחלוקת ישן נושן, ונחלקו לשתי כתות וכל כת וכת יש להם בעל תורה אחד להיות להם מעיר מעזור. וברבות הקטרוגים בין בעלי התורה ההם קם אחד מהם והלך להתרעם לגבירה ולשר כה״ד יוסף הנשיא, כי הוא קובע בישיבתם ולו הספקה מהם ארבעים לבנים בשבוע אשר בהם הוא מתפרנס, והלכו עמו קצת בעלי בתים להעיד בפני השר הנ״ל איך מעבירים עליו את הדרך״ (נחלה ליהושע, ס, בסוף). מתשובה מעניינת זו ניתן ללמוד כמה פרטים מאלפים. קודם כל מסופר בתשובה על סוחר אשכנזי אחד, ר׳ יוסף אשכנזי, שסחר עם אנקונה ולא התלהב כל כך להצטרף לחרם נגד עיר זו. בתגובה על כך איים השר יוסף הנשיא לקצץ מההספקה שסיפק לרבנים האשכנזים. בהמשך מתברר שקיומן של הישיבות היה תלוי בעיקר בשר יוסף וחכמי העיר, ובמיוחד ר׳ יוסף ן׳ לב, נאלצו להכנע לפניו (ראה גם ריב״ל א קטו). ידועה גם פעילות כלכלית מסויימת של האשכנזים. במקור אחר נזכרות חנויות של אשכנזים שהעלילו עליהם בגניבה (אהלי תם, סו). מעשה מכוער אחד שבו מעורבים אנשי ק״ק בודון וכן אנשי ק״ק אשכנזים שבאו מסופיאה (אם כי לא נאמר לאן, ניתן לשער שמדובר בקושטא) עוסק בגט מעושה שניתן בכפייה על ידי השלטונות, דבר שגרר אחריו הלשנות ומאסרים. בתשובה נזכרים פרנסי ק״ק אשכנזים וכן אנשי המעמד של ק״ק אשכנזים (ראנ״ח, סג). ״נשואי תערובת״ שבין העדות עוררו לעתים גם בעיות הלכתיות כגון המעשה בקושטא שעליו מספר ר׳ יוסף ן׳ לב: ״אחד נשא בת אשכנזי, ואשכנזים יש להם הסכמה ותקנה קדומה הנקראת ביניהם תקנת שו״ם ²⁰ שכאשר מת א׳ מהזוג תוך שנה לחתונה מחזירים את הנדוניה ליורשי הנפטר.

במקרה דנן האשה נפטרה והבעל מוכן היה להחזיר רק מחצית הנדוניה ולא את כולה וטען שכך מנהג כל קהילות קושטנדינה ושאלוניקי, וכל קהילות המלכות, שקהלי אשכנזים בשאלוניקי וגם באדרינופול אינם נוהגים ומחזיקים בתקנת שרים הקדומה כמנהג אבותיהם, אבל בקושטאנדינה לא נשמע אף בין האשכנזים שנהגו בכך״. לבסוף מתברר, שהבעל היה ספרדי, ולכן נהג בהתאם למנהגו שאינו מכיר בתקנה זו. בתשובה מעיר המחבר, שאף אם היה פעם מנהג כזה, הרי כעת לא נהגו יותר כך (ריב״ל ד: ל). יש לציין את החוש ההיסטורי המפותח של ריב׳׳ל, הבא לידי ביטוי בכותבו במקום אחר שוב בעניין מנהגי אישות אודות סבלונות. הוא מציין שלמתקני ההסכמות הקדמונים מק״ק רומניא בעיר קושטנדינה לא היתה ידיעה על תקנת טוליטולה וכל דבריהם מיוסדים על־פי חכמי אשכנז וצרפת, ואחר־כך כשבאו הספרדים הראשונים, הרי שבראשונה דווקא נמשכו הספרדים אחרי התושבים הקדמונים גם בסבלונות, כפי שנהגו בספרד (שם ג: סז). אך מאידך היו חכמי ספרד ליברליים למדי בכל הנוגע למנהגי אשכנז, אף אם נוגע הדבר לחרם המפורסם של רבינו גרשם בעניין איסור נשיאת שתי נשים. וכך כותב מרן ר׳ יוסף קארו באחת מתשובותיו: ״…ופוקו חזו מאי עמא דבר, והנה בשאלוניקי וקושטנדינא ואנדרינופולא ויתר קהילות תוגרמא יצ״ו אשר שם קהילות גדולות מהאשכנזים, וגם במלכות הזה [ארץ־ישראל], מעולם לא נשמע שנדו לשום אשכנזי מפני שנשא'אשד. על אשתו״ (בית יוסף, דיני כתובות, סוף יד )