פרעות במראות הספרות – יוסף הלוי
א. עת ספוד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו(תהלים קלז: א)
- והחי יתן אל לבו
בין שתי מלחמות העולם חלו שינוי מהותי והרעה ממשית במצב היהודים בארצות האיסלאם, ובכללם יהודי בבל. המקרה שבישר את הבאות אירע בשלהי שלטונם של התורכים בעיראק, בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוואלי התורכי וחבר מרעיו העלילו על שבעה־עשר מטובי יהודי העיר בגדד שעברו על חוק ניירות הערך התורכי, שחייב אותם להמיר את כספם וזהבם באותם ניירות שהנפיק השלטון. בגלל הסוחרים היהודים המספסרים בניירות ערך כביכול ירד ערכם של ניירות אלה מתחת למחירם הנקוב. עם הנתפסים על חוק זה נמנה אחיו של הרב יצחק נסים [לימים הראשון לציון במדינת ישראל] ועל רקע זה נכתבה הקינה ״שודדו מבית מגורותיהם״.
כבר השורה הפותחת בקינתו של הרב נסים קושרת אותה עם קינה ידועה לט׳ באב, ״גְּרוּשִׁים מִבֵית תַּעֲנוּגֵיהֶם״, הנמנית עם קינות ט׳ באב על פי נוסח קהילות הספרדים ועדות המזרח, ובכללם יהודי תימן. רוח אחת לשתי הקינות, עד שהרב נסים שיבץ בקינתו שתי שורות ומחצה מן הקינה המפורסמת. לא בכדי עשתה הקינה הזאת את דרכה לסדר חמש תעניות כמנהג יהודי בבל (עמ' קצ-קצא)",
למען ידעו הדורות הבאים. קינתו של הרב נסים היא יד ושם לאח שלמה ציון ושאר הרוגי מלכות הזדון שבאותם ימים ועל כן היא ערוכה לפי האקרוסטיכון ״שלמה ציון בן מולא רחמים״ (שלוש המלים האחרונות כראשי תיבות). יוצא מכאן שמדובר בפיוט בן אחד־עשר בתים, כל בית בן ארבע שורות בחריזה נרדפת. המשפט ״לבי לבי… מעי מעי.״״ משמש כפזמון לכל הקינה ותורם רבות לאווירת הקינה, להוציא את הבית האחרון שהוא דבר לעצמו מבחינת תוכנו.
קול הדם,הקינה עשויה שלוש חטיבות. בראשונה(א, 1) מגולל המחבר — כמקובל בדברי פיוט כאלה, הנושאים אופי של כרוניקה למחצה לשליש ולרביע — במדורי הימורים והמכאובות שעברו הנתפסים למלכות הרשעה, בטרם הומתו וגופותיהם המושחתות הושלכו במצולות נהר. אכן, הנרצחים לא זכו לבוא לקבר ישראל, פרט לאחיו של הרב נסים, שגופתו נמצאה בדרך מקרה. מיוחד במינו הוא הבית הרביעי, שבו נושאים המומתים דברים; אך לא זו בלבד שאין בלבם על בורא עולם, ולא די שהם מקבלים עליהם כל אשר נגזר, אלא שהם אף מפללים: ״מיתה זו תהיה לנו כפרה״ (ד, 3), ומוסרים את דינם לשמים: ובמענינו אפף יחרה (שם, 4). עמידה זו, המשולבת בבקשת הנקמה באויבים, מצויה הרבה בקינות ובגזירות שנתחברו במרוצת הדורות. גם מפיוט זה נמצאנו למדים ששנאת ישמעאל היא הגורם למעשי האכזריות (ו, 4) המקדירים אפילו פני שמים, למרות דבריהם של הנרצחים לעיל.