מורשת יהדות מרוקו

מסורת ולשונות

ועוד שתי הערות באשר ללשונו של השרח; אחת נוגעת לדרכי הגייתו והשנייה מתייחסת לדרכי הכתיב שלו באותיות עבריות.

א) ההגייה: המערכת הפונולוגית של הלהג המדובר והמערכת הפונולוגית : להג השרח בדלות הן בכמה קווים, כפי שכבר ציינו. אמנם כלל הפונמות, הן בכמה קווים, הן התנועות, משותפות לשני הדיאלקטים. למשל, המעתק :K! >  במדוברת  אינו מפקיע ממנה כליל את הפונמה k, לפי שבתנאים מסוימים היא מתקיימת; כך בשורש ktb  היא נשארת בעינה, וכך בשרשים שיש בהם  q מקורית, שכן זו הועתקה על פי הרוב ל-  Kאו התלכדותן של  d ־Zל־D בשרח כנגד התלכדותן בין במדוברת, אך התלכדות זו לא הביאה להיעלמות מוחלטת של d מן המדוברת. אבל יש מספר תופעות פונולוגיות המבדילות את שני הלהגים. למשל הנטייה לבקיעת צרור עיצורים על ידי התנועה a. תופעה זו ידועה לי רק בלהג של השרה. למשל ״כתבתי״ נהגית במדוברת  ketbet או ktebt, אבל בלהג של השרח פעמים שהיא נהגית ketbet (כמו במדוברת) ופעמים ketbat. וכן ארץ / ארד (ארץ) נהגית בשרח פעמים ard ופעמים ב-a בהברה סופית.

(ב) בכתיב: כבר אמרנו שהשרח נמסר בעל־פה ורק לעתים הוא הועלה על הכתב, כגון השרח להגדה של פסח ולהפטרות מסוימות (באחרונה מצוי בידי גם כתב־יד מקיף למקרא שגיבש חכם מחכמי תאפילאלת).

בירור דרכי הכתיב מחייב דיון נרחב, וכל שֶׁאֹמַר כאן אינו יוצא מגדר הערה המחייבת הרחבה במקום אחר ובזמן אחר. כתיבתם של שרחנים ניכרים בה שלושה קווים עיקריים. מצד אחד כתיב פונטי התואם את דרכי הלשון המקומית כפי שמספק להם הכתיב העברי המוכר להם. כך למשל איד(יָד) ו־ארד (ארץ) נכתבות בדל״ת, אף שבראשונה הדל״ת היא d (د) מקורית ובשנייה היא משקפת) d, ض׳ מן הצד האחר מתגלה זיקה למסורות כתיב קדמוניות שהיו ידועות משטרות מכירה ומספרים שנדפסו מחוץ למרוקו ונכתבו בערבית של להגים אחרים. רק כך אפשר להבין את הכתיב של d על ידי צ, כגון ארץ(ard). ואכן שני הכתיבים ארד וגם ארץ משמשים זה ליד זה. ונראה, שזהו מקורה של העקיבות הגדולה בהבחנה בין כ לציון הפונמה המקורית kك) ובין ק לפונמה המקורית ق (q), אף על פי ששתיהן היו נהגות בתאפילאלת k. ההבחנה נשאבה מספרים ששיקפו ניב אחר, שבו נתקיימו שתי פונמות שונות, כ (k) וק (q). קו שלישי המתגלה בכתיב הוא זיקתן של מילים ערביות למקבילותיהן בעברית. למשל הפונמותس ش נתלכדו לאחת s, ועל פי הרוב הן נכתבות בסמ״ך. אתה מוצא סרב (< שרב) = שתה בסמ״ך. אבל אם המילה ריוחת בעברית היא עשויה להיכתב בשי״ן. כך שמש (ליד סמס) = שֶׁמֶשׁ, אף שהיא נהגית sams; או ראש (ליד ראס) בהשפעת ראש העברית, אף שהתיבה מתממשת ras. התרוצצות זו של גורמים שונים היא המקור לחוסר האחידות בכתיב, ואין לך כותב של שרח שלא נתגלתה אצלו התופעה בממדים אלה או אלה. גם בלשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו מצאנוה. הוא כותב את השורש كسب בכ״ף (כסב) וגם בקו״ף (קסב). וכך נוהג המסרן מתאפילאלת בכתיבן של הרבה פונמות. למשל g Z  נכתבת פעם בגימ״ל (גמיע) ופעם בזי״ן(זמיע < ג׳מיע). קיצורו של הדבר, כתיבה פונטית, אימוץ של דרכי כתיב מקובלות בניבים אחרים וזיקה לעברית מתגלים בכתיב של השרח. והדברים מחייבים הרחבה.

אוניא (Oña)

בית הכנסת שנבנה בשנת 1405 נמסר למנזר שבמקום. בשנת 1498 נמסר הבית לחואן די סרסדה Cereceda),) ולאחר מכן לטוריביו די בוקוס (Bocos), בסכום של 190 מרבדי בתשלום מדי שנה. הבית היווה חלק מבתי המנזר ברחוב דילה מאסה ( (Masa

אלפארו(Alfaro)

על בית הכנסת בעיירה זו, הנמצאת בקצה הצפוני־המזרחי של הפרובינציה לה ריאוחה בקרבה לגבול של נברה, לא היו ידיעות עד לאחרונה. תעודה מן ה־26 ביוני 1539 מוסרת מידע על בית הכנסת, ולפיה אישר הקיסר קארל החמישי את ההיתר, שנתנה מועצת אלפארו לפרנאנדו לוסירו (Lucero) שהיה Portero de Cadena לקיסר, לבנות בית במגרש שהיה בעבר של בית הכנסת. אותה שנה היה מבנה בית הכנסת חרב לחלוטין, והזכר היחיד שנשאר היה המגרש עצמו. בזמן הגירוש הוענקו בית הכנסת ובית הקברות למועצה העירונית על מנת שבית הכנסת ינוצל על־ידי העירייה וייהפך חלק מן המבנה שלה. לפי השטח של בית הכנסת(70-63 מ׳ רוחב על 84-70 מ׳ אורך) יש להניח שלא כל השטח נתפס על־ידי בית הכנסת ומסתבר שהוא כלל גם כמה מבנים נוספים.

אלקאראס (Alcaraz)

ידיעה על מכירת בית הכנסת של העיירה למאורי מצויה בפנייתו של דיאגו די אלקאראס, שביהדותו נקרא יוסי. ביתו גבל בבית הכנסת. הוא לא מכר את ביתו, אך חזר לאחר שחמיו מצא שביתו ניתן על־ידי מועצת העיירה לטווה בדים (tejedor) אחד. הכתר נענה לפנייתו וציווה על שופטי אוקליס (Uclés) לדון בפנייתו, לאחר זימון הצדדים, ולהכריע בה.

ארנדה די דיארו (Aranda de Duero)

בעיר זו היו שני בתי כנסת: אחד מהם קנה הרחידור ותושב ארנדה אינייגו די באראונה  Yñigo de Barahonaמן הקהילה כדי שישמש לו למגורים. הוא הסתמך על ההיתר שנתן הכתר לקנות את הרכוש היהודי וההגנה שניתנה הן למוכרים והן לרוכשי הנכסים. והנה ב׳כוונה להזיק לו, יותר מאשר מקנאה לאל ולשירות לו ופנים שהעמידו׳,על דעת הפרוביזור של אוסמה (provisor de Osma), באו כמה תושבים ועשו מהומה (alboroto y escandaio) והפכו את הבית לכנסייה ושמו בו צלב. בטענתו לפני הכתר הצביע אינייגו באראונה שיש כבר שתי כנסיות בקרבת מקום לבית שקנה ועוד כנסייה שהיתה בעבר בית כנסת. הוא ביקש את הכתר לצוות על החזרת הבית לו או שתשולם לו תמורתו וכן שיוטל עונש על גורמי המהומות וההתפרעות. יצא אפוא לטעון לשלום הציבור וסדרי המדינה. נראים הדברים שטענה זו היא ששכנעה את הכתר לצוות על עריכת חקירה במקום על־ידי שופטי העיירה שיכריעו לאחר שמיעת הצדדים המעורבים בפרשה.

להשתלטות זו על הנכס היה המשך. ב־6 במארס 1493 ציווה הכתר על פרנציסקו דל פרשנו, הקורחידור של ארנדה, לערוך בירור נוסף בתלונה. האחים (hermanos e cofrades) של החבורה שעל שם סנטה אנה בארנדה פנו אל הכתר במועצתו בטענה כי בזמן שהכתר ציווה על יציאת היהודים מן המלכות, הקהילה (el aljama) מכרה את בית הכנסת בסכום של 95,000 מרבדי. הקונה, והכוונה היא לאינייגו די באראונה, לא שילם לקהילה את הסכום. הוא טען שנתן לקהילה ביטחונות (seguridad) שישלם לה את הסכום ככל הנראה עד שיצאו בגירוש. לכן נמצאו כמה כמרים, שפעלו מתוך קנאה לאל, שערכו בבית הכנסת תפילות בסמכות שניתנה להם מאת הפרוביזור של אוסמה. מעשה זה הפך לדבר שבקבע.

טענתו של אינייגו די באראונה היתה שלבית הכנסת יש תוספת קטנה, הנתמכת על־ידי קיר, המסמיך אותו לכנסייה. לכן ציווה האַרְסִיפְּרֶסטִי של העיירה לסגור את שער הכנסייה: לכך התנגד אותו אינייגו די באראונה. לטענת החבורה לא שילם אינייגו פרוטה על חשבון הקנייה, שעליה הוא טוען לבעלות. בתנאים אלה צעדם היה אפוא לגיטימי ומה גם שנעשה להעלאת קרנה של האמונה. לכן ביקשו שהכתר יאשר את המצב הקיים והם יוכלו להמשיך ולהתפלל במקום כפי שנהגו בו.

הפנייה נידונה במועצת הכתר ועל הקורחידור פרנציסקו דל פרשנו הוטל לזמן את הצדדים ולשמוע לטענותיהם. כן הוטל עליו לברר אם אכן קנה אינייגו די באראונה את בית הכנסת ומה היה המחיר ששולם בעדו: למי שילם; מה שוויו של המבנה היום ומהו הנזק שנגרם במעשה שעשה לכנסיית סנטה אנה: מה הניע את הפרוביזור לפעול כפי שפעל בהתירו לערוך תפילות במקום. כלומר, בירור שלם של העובדות שיועברו למועצה. נראים הדברים ששני הצדדים לא שכנעו בטענותיהם את הכתר ואת המועצה, אף־על־פי שבדרך כלל נהג הכתר להכריע לטובת מוסדות כנסייה בסכסוכים מסוג זה, הנה ניתן לחוש כאן שביקש למנוע צעדים שנעשו על דעת עצמם של מוסדות ואישים.

לא נודע על גורל בית הכנסת השני. ייתכן שנמסר לכנסייה המקומית.

An archpriest is an ecclesiastical title for certain priests with supervisory duties over a number of parishes. The term is most often used in Eastern Orthodoxy and Eastern Catholic Churches and may be somewhat analogous to a monsignor in the Latin Church, but in the Eastern Churches an archpriest wears an additional vestment and, typically, a pectoral cross, and one becomes an archpriest via a liturgical ceremony

בואיטראגו(Buitrago)

מן הרישום שנערך ב־20 ביולי 1492 יוצא שהיו בבואיטראגו שני בתי כנסת. אחד מהם בעיירה גופה ושני בסביבותיה (.(arrabal חצר היתה סמוכה לבית הכנסת שבעיירה ובה נמצא גם המקולין וכן בתי מגוריהם של ר׳ יצחק גנתון(Ganton)  ושל ר׳ שמואל. שוויו של בית הכנסת שמחוץ לעיירה והחצר שלידו הגיע לכדי 700 מרבדי. בבית הכנסת של העיירה נמצאו גם בית המדרש והישיבה. בית הכנסת שבעיירה נכמכר בסכום של 20,000 במטבע עובר (שהוא של ׳שני לבנים׳ [blancas], שהם מרבדי אחד), כלומר, בסכום של 10,000 מרבדי. עמו נמכרו החצר והבתים ׳מתהום ארעא עד רום רקיעא׳(desde el abismo fasta el çielo). המוכר היה הדוכס השלישי לבית אינפנטאדו, דון דיאגו אורטאדו די מנדוסה.

מָקוֹלִין

^ת (ז') [מיוונית: makellon; לטינית: macellum]
1.^ת בֵּית מִטְבָּחַיִם, מָקוֹם שֶׁשּׁוֹחֲטִים שָׁם בְּהֵמוֹת לְבָשָׂר: "מָקוֹלִין וְטַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל" (חולין צה.). "לְפָרָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ לְמָקוֹלִין" (בראשית רבה

ביחאר (Béjar)

עדויות על פירוקו הפיסי של מבנה בית הכנסת מוסרות על מעשים שנעשו בימים סמוכים לאחר צאת היהודים מעיירה זו הסמוכה לסלמנקה. נראים הדברים שהמוסדות הכנסייתיים והעירוניים לא מיהרו להכריע מה יעלה בגורל בית הכנסת, ונמצא צעיר שנטל קורות ממבנה העץ. כן אירע שניטלו 300 רעפים מן הגג. פירוש הדבר פירוקו של המבנה. בבית הכנסת היו י״ט או כ׳ מנורות מגדלים שונים, קטנות וגדולות, ושווי כתרי התורה שהיו עשויים כסף עלה על 30,000 מרבדי, שאותם מכר ר׳ חיים גארסון למקבל הנכסים של המלך. גורל דומה לזה היה ׳לשני כיסויי התורה שהיו עשויים בד ברוקאט. אלה ניתנו לדיאגו די קאסיריס כדי לשלם לפורטיליו: אותם נטל האלקלדי אמברוסיו די לה פניה׳. יש בעדות זו חזות קשה על גורל מבני הקודש ותכולתם.

במביברי(Bembibre)

ידיעותינו על בית הכנסת של עיירה זו במחוז ליאון קדומות בשנתיים לגירוש. בשנת 1490 הוגשה תביעה נגד יהודי המקום על שהקימו בית כנסת בניגוד לאיסור הקיים. כשנסתיימה בנייתו פרצו נוצרים לבית הכנסת כשבראשם כומר העיירה, דיאגו גונסאליס, וזרקו לארץ את ספר התורה וחיללו גם דברי קודש אחרים. במקום הושמו צלב ואיקונין. שופט העיירה התערב והחזיר ליהודים את בית הכנסת. ב־19 במאי 1490 הכריע אינייגו מאנריקי, האוֹאִידור של מועצת הכתר, וקבע שבית הכנסת יהיה כנסייה, משום שאותו כומר הקדיש אותה במעשהו להיות כנסייה. עם זאת חייב את הכומר דיאגו גונסאליס לבנות ליהודי המקום תוך שישה חודשים בית כנסת אחר, שמידותיו נקבעו, במגרש שמועצת העיירה תעניק לקהילה.

הדעת נותנת שמדובר בבית כנסת שייתכן שנבנה בשכונת המגורים החדשה של יהודי העיירה. גורלו בשעת הגירוש לא נודע

אבל אם האמונה היהודית והאמונה האיסלאמית הן אמונה אוזת, מה הטעם להיותן ישויות שונות? בעצם, מה הטעם לשמור על הנצרות? או על ההינדואיזם, הבודהיזם או כל איזְם אחר? למה אנחנו לא יכולים לוותר על עליונות של פולחן אחד ולראות זה בזה את יצירי ידיו של בורא משותף? הקוראן אינו מתחמק מהשאלה הזאת, המרגיזה מכולן. דתות שונות צריכות להתקיים, הוא אומר, כדי שבני אדם ירגישו תמריץ להתחרות ״בעשות הטוב״. הוא מודה שטוב לא יכול להיעשות כאשר מסתבכים בוויכוחים על מי ממלא ״באמת״ את רצון האל. אתם ואני לא יכולים לדעת, ואנחנו חייבים להתעלם מכל האנדרלמוסיה המיותרת הזאת. הקוראן מבטיח לנו שאלוהים יישב את חילוקי הדעות הדוקטריניים בינינו ברגע שנחזור אליו. בינתיים, התחרות במעשים טובים היא קריאה יזמית ואמנותית כאחד לקחת את גוש החומר הזה של כתבי הקודש ולהמשיך כל העת לשפר את יופיו של המוצר. בעצם טבעו של התרגיל הזה מתקיים המניע האחר של אלוהים לבריאת סוגים שונים של בני אדם: כדי שיהיה לנו תמריץ להכיר זה את זה. נדמה כאילו הבורא התכוון שנשתמש בהבדלים כבמכשיר לשבירת קרח, ולא כתירוץ לנסיגה לפינות מנוגדות של זירת הקרב.

אני מודה, זאת המשמעות שהייתי רוצה שתהיה לכל העניין. אבל הכול פתוח לפרשנות, כיוון שהקוראן גם מבקש להרתיע מוסלמים מקיום יחסי חברות עם יהודים ונוצרים, שמא נהפוך חלילה להיות ״כמוהם״. הוא מדבר על ה״הם״ האלה כעל ״אנשים חוטאים״, שאותם ״לא ינחה אלוהים.״ יש דיבורים על ייסורים, טבח והשתת מס מיוחד על לא־מוסלמים לטובת כובשיהם המוסלמים: ״ובפוגשכם את הכופרים והכיתם [אותם] על צוואר עד אם תפילום חללים, ואסרו [אותם] באזיקים.״ אלה פסוקים רושפים באמת ובתמים, והם מחזקים את ידיהם של אלה מבין המוסלמים היורקים על היד המושטת להבנה בין הדתות. בעיני האנשים האלה, לא־מוסלמים יכולים להתקיים, אבל לעולם לא כשווי זכויות למוסלמים. הם בבחינת ״בני חסות״ שאינם מתקרבים כלל לשוויון זכויות. וזאת משום שהאיסלאם איננו אמונה אחת בנוסף על האחרות, הוא עולה על כולן בזכות העובדה שניתנו לו המילה המושלמת והנביא האחרון בשירות האל האחד. צריך לבחור לקרוא את הקוראן כך, נכון? אבל אנחנו לא מודעים לעובדה שאנחנו בוחרים לעשות זאת.

״רק רגע,״ ייתכן שתמחו, ״אני לא בוחר שום פרשנות. אני לא רוצה להחטיף לשכן שלי בגלל שהוא חוגג את חנוכה, אז אל תצררי אותי בצרור אחד עם שונאי היהודים. אני אדם הגון, לכל הרוחות.״ כן, סביר להניח שאתה אדם הגון, את אישה הגונה. אם כן, מתוך הגינות, שאלו את עצמכם: האם אני בחרתי לקרוא תיגר על אמונת הזרם המרכזי של המוסלמים שלפיה האיסלאם עולה על הנצרות ועל היהדות? אנחנו שקועים עמוק כל כך בנרקיסיזם הרוחני שלנו, שרוב המוסלמים לא מקדישים מחשבה שנייה, או אפילו ראשונה, לנזק שהגישה הזאת עלולה לגרום לעולם. אנחנו מקבלים אותה באופן אינסטינקטיבי, ורק מוציאים מדי פעם בפעם את הראש מהחול ושמים לב ל״קיצונים״. ולפעמים גם אז אנחנו לא שמים לב אליהם.

האם אני מגזימה? תגידו לי לאחר שתקראו את הסיפור הזה. שבועות אחדים לפני 11 בספטמבר הצטרפתי לדיון של מוסלמים בתחנת טלוויזיה כלל־קנדית כדי ״לדון בדימויים של העולם האיסלאמי״. חברי הצוות, שראו בהזמנה המנוסחת בנימוס לשון נקייה להצעה ״בואו נתאונן על המערב״, התענגו על ההצלפות הרגילות בתרבות הפופולרית הצפון אמריקנית: הוליווד מציגה את כולנו כקנאים, הקנאים תמיד שחומי עור, וכל שורה סטנדרטית אחרת בקנון הקורבנות. מתוך שעמום מוויכוח־על־טייס־אוטומטי, הצעתי כיוון שונה: אנחנו המוסלמים לא נותנים לאנשים תמריץ רב מדי לראות בנו משהו אחר פרט למקשה אחת. איפה, שאלתי, היו המוסלמים בטורונטו, ונקובר או מונטריאול כאשר הטאליבן מוטט את פסלי בודהא הטרום־איסלאמיים שהשקיפו על עמק במיאן באפגניסטן? ״אין אונס בדת,״ אומר הקוראן. לא יכולנו לצפות שהטאליבן יזמרו את הפזמון הזה. אבל מדוע המוסלמים במערב לא בחרו לשיר אותו, במקום להישאר אילמי פה ברוב המקרים ? מה הסיבה לכך שאין מחאות המונים מוסלמיות ברחובותינו?

חיכיתי.

התגובה היחידה הגיעה ממוסלמית אחרת – פעילה פמיניסטית, לא פחות. ״מנג׳י,״ היא פלטה, ״את יודעת מה קורה למוסלמים בפלסטין?״ סליחה?! שמישהו יחזיר אותי לכדור הארץ או ישגר אותי לחלק אחר של מערכת השמש שבו יש הבחנה בין צדק להצדקה. אני מוכנה לומר את זה לזכותה: ברור שיש קשר כלשהו בין עליית הרודנות האיסלאמית והפוליטיקה העיקשת במזרח התיכון. אבל איך מערכת היחסים המורכבת הזאת מצדיקה שתיקה מוסלמית במערב כלפי אנשי הטאליבן, מפוצצי הפסלים של בודהא, מרסקי הנשים, אוסרי העפיפונים ומאיימי המאוהבים בהוצאות להורג, הטוענים לעליונות כתבי הקודש שלהם?

היא לא הצדיקה דבר. התגובה של ״אחותי״ היתה השתפנות. עם כל החשיבה הביקורתית שלה על המערב, היא עטתה את האיסלאם חסר המחשבה שלה כמו בורקה המכסה אותה מכף רגל ועד ראש. אם זאת ההצעה הטובה ביותר של מי שמגדירה עצמה פמיניסטית, לאן מועדות פני כולנו חשבתי וצמרמורת עברה בי.

כולם מתמקדים בתאריך 11 בספטמבר. אני רוצה להתמקד בימים שלאחריו. מה אנחנו, המוסלמים, אמרנו בתוקף לאמצעי התקשורת, לפוליטיקאים ולעצמנו על האיסלאם? אבלים וחפויי ראש, אמרנו שאמונתנו נחמסה, ״נלקחה כבת ערובה.״ נכון מאוד, אמריקה, נלקחה כבת ערובה. לבנו איתך, גרמניה. גם אנחנו אוהבים את חירותנו, אוסטרליה. כולנו בסירה אחת, קנדה. אנחנו, יחד איתכם, נלקחנו כבני ערובה.

לא יכולתי לשאת את הדימוי הזה. מה שעלה ממנו הוא שהאיסלאם עצמו היה מטוס המשייט לעבר גן עדן כלשהו של זכויות אדם, ואלמלא אירועי 11 בספטמבר נוסעי ״אייר קוראניסטן היו מגיעים ליעדם הנהדר בלא כל טלטלה, תודה רבה. המטוס נחטף. נלקחנו כבני ערובה. כאילו הדת שאנחנו מאמינים בה היא משקיף תמים על מעשי האלימות שמוסלמים מבצעים. נלקחנו כבני ערובה. תיאור טעון מבחינה רגשית המזכה את המוסלמים בני הזרם המרכזי מהאחריות לבקר את החקיינית. ו ״קורת עצמית פירושה, בראש ובראשונה, התוודות על הצד הלא ׳!׳ה של הקוראן, ועל האופן שבו הוא מציג את הטרור.

בגדי הגדולים הם כתנת שש, בגד תחתון אדום או ירוק. שמלה לבנה אשר יתגוללו בה, ועל ראשם מגבעת בגד אדום תחתיה, ונעלות ירוקות ברגליהם. מעט המה הלובשים מכנסים; מהם ישאו בחרף אדרת בגד על כתפיהם. דלת עם הארץ אין  להם רק השמלה, והופכים פניהם לקיר בעת התגוללם, למען לא יביטו על מעוריהם. רבים בלא מגבעת ובלא מנעלים. ומהם במקום שמלה ישאו כתנת שק או בגד עב פתוח מתחת לזרועו­תיהם, וכפי צרכם יוציאום החוצה. כלם מגולחי שער הראש הם, חוץ מאוחזי העינים. השחורים, ורבים מהלבנים יניחו צמרת שערות בפאת ראשם, כי עת עלותם למרום יקחם מחי׳מיד בציצית ראשם. וגם מבחורי ישראל מגדלי בלורית הזאת המה לתפארת.

היהודים ישאו כלם הכתנת שש, בגד התחתון לבן, מכנסים, בגד העליון, ושלמה שחורה ארוכה ורחבה על כתפיהם, אשר יעבירו דרך הצואר וישאו שוליה על כתף ימינם. רוב הבחורים בימות החול לובשים אדרת מקום שלמה כאדרת הגוים, אך מבגד דק ולבן. כהם לבשתי כל ימי היותי בטיטו״אן, ואני והריני״גאדום נשאנוה כדרך אדרת שלנו. מגבעת ומבעלי היהודים שחורים הם: ואם יזיד איש ללבוש אחד משני אלה  אדום, אף כמשחק, יאנסוהו להמיר דתו: באופן כי השחור על הלבן הם היהודים, והלבן על השחור הם הערביאים. האדום הוא אות תפארת הערביאים, בו יודעו כי הם שלומי אמוני מחמי׳יד, ויוכיחו זה במישור. אומרים כי בעלות מחמי״ד למרום צנף על ראשו מצנפת אדומה, ומצא משה מכוסה  במגבעת שחורה. כראות משה אותו הסירה מהר מעל ראשו וישליכה ארצה, וישם אדומה תחתיה; ועל כן כל יהודי ההולך לדת הערביאים (היוצאים בקו ישר מזרע מחי׳מיד) ישליך מגבעתו מעל ראשו. לבוש הנשים בבתיהן, בין עבריות בין ערביות, הוא כתנת, ממתניה ולמטה כאשר לנו, וממתניה  ולמעלה מלפניה תמונת חשן מרוקם בזהב או במשי, ותהי להנה כשני בגדים נצמדים. לבוש העליון הוא הדור בחשב חגורות ופתיגיל ורחב מאד. שלמת כרפס מרבעת בזר משי סביב חגורה על חלצים. בפקודת טיטו״אן הבעולות מכסות ראשן בפסת משי אדום יורדת מאחוריה עד שולי השלמה  ומכסה שתי קווצות תלתליה ותאפוד אותן לה בשלמה. סביב ראשן צפירת שש כפולה שבעתים במצנפת ישמעאלי תוגרמה. עגילי אזניה הם כטבעות גדולות ועבות כאצבע קטנה, אולי על כן נקראו עגילים. בוחלות עיניהן ומאדימות ידיהן, כאשר שמעת בענין הכלה. רוב הבתולות תלבשנה השלמה והכתנת לבדן, ותכסנה ראשן בצעיף משי, וכן הבעולות מגבול אלקא׳׳סר עד קצה ממשלת מאר״וק. דדיהן הן הנזכרות במסכת יומא, נראין ואינן נראין. לא תביט אל מראיהן, אבל תכיר את תארן ועבין (ולפי זה לא נצטרך לשער בנפשנו אשה בכתנתה לבד להבין משל התלמוד, כי לא דרך כבוד יהיה). העבריות בלכתן בדרך מתעלפות ברדיד אחד, ובשפתו מכסות כל פניהן חוץ משתי עיניהן, הן הרעולות דמסכת שבת! ולפי זה מבארים הרעלות דישעיהו כמו ׳נשאו את רדידי/ הערביאיות מתגו­ללות בשלמת שק. רגליהן החתלו בסחבות, ועל גביהן נושאות ילדיהן או מעמסת בגדי עדים. פניהן לוטים בבגד לבן, ולא יראה החוצה רק עין אחת. הערביאים בני שדה בקיץ ערומים הם כיום הולדם! הנשים לבד תחגרנה שק לשמור כבודן.

קנאת איש ואשתו בין הערביאים קשה כשאול ועזה כמות. איש בבנו, באחיו ובאביו תבער כמו אש קנאתו, ובמקום שהן הנשים לא יוכל להיות שם איש. תן עינך בקיסר ובנו אשר .. ו ספר לי איש וו"ן. ולולא המקרה אשר קרני בטאנ״גיא, לא יכלתי לְחַוֶּךָ בגדי נשיהן. נדד מביתי עוף אחד וברח בבית ערבי ובחדר מטתו. בהיותי נחפז לצודו, ובבגדי נצרים, העפלתי לרוץ אחריו עד שם. לא היה האיש בביתו ועמדתי שם רגעים להשכיל ולדבר עם האשה, יען נשי הערביאים לא  תסגנה אחור מלדבר עם הנצרים, רק יראת בעליהן תעצור אותן בביתן וכן תרבה תשוקתן. כל העדר מוליד תאוה, ותורה להן הדרך לזנות תחת בעליהן ונגד פניהם. איש ואשה גוים ויהודים בבואם לבית אחרים משפטם להניח מנעליהם על הפתח. הערבי כי יבא לביתו וימצא על הפתח מנעלי אשה, אף אם חוו הוא בעל הבית, יעמוד בחוץ, כי יקר מקרה שתשא אשה או כתולה את עיניה אל איש אחד ויכוננו כסה ביניהם. ילבש הגבר שמלת אשה, מכסה פניו, מניח מנעלי אשה על הפתח ויבא להתעלס באהבים. ובבוא האיש לביתו יעמוד על הפתח עד צאתו, והוא יצא ויעבור לפניו ולא יזיד האיש לשאול לו  ׳מי אתה ואנה תלך?׳

היהודים במערב מניחים הזקן ומגלחים שער הראש כער־ ביאים, רוב יהודי איירו״פא מניחים שער הראש ומגלחים הזקן בנצרים; ויהודי פולין (ואחריהם נמשכו הרבה מערי אשכנז) מניחים שניהם, למען הלוך נגד חקות הגוים. אולי יאות כי יחליפו מנהגם אלה באלה, כאשר מצאנו כמה פעמים בתלמוד לעשות מר כי אתריה ומר כי אתריה, כמסאני דאליעזר זעירא כבבא קמא.

מאשר יקרתי בעיני היהודים ונכבדתי, חזקתי ואמצתי מאד לשמור ולהוסיף חנם וחסדם עלי גם בדרושים הבאים. שלשה חדשים דרשתי מדי שבת בשבתו בשנים עשר בתי כנסיות, לא נשאר רק אחד; ועל כלם יתברך ה׳ הנותן חכמה והממציא חן! נפלאות היו לנבונים, נוראות לבוערים בעם. במנוחות שאננות כאלה אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם. לא כן חשב יומי הקשה והעיר בים שקט סערות. הסכת ושמע לי  בשער הבא, ותראה האורב אשר שם לי מאחורי.

ארבעים השודדים נפרדו ממנהיגם סמוך לחופי איטליה. הוא והיהודי המוזר, שנקלע ביניהם חודש קודם רטוב בגור־חתולים, ירדו בסירה, ונמרוד חתר אל החוף. עדיין לא הבינו מה אירע לאדונם, שהחל להצמיח זקן ולחבוש כיסוי לראשו. בעת האחרונה אף התנזר מן הנשים הצועניות ומן היין הספרדי. הפלא הגדול ביותר היה שלא ניאות ליטול עמו אפילו פרוטה שחוקה מכל עושרו האגדי. הכל השאיר בידי חבריו השודדים, ורק בבגדיהם לעורם נכנסו חיים בן עטר ונמרוד לאותה סירה העושה דרכה לעבר נמל ליוורנו. ר׳ חיים הוא שאסר על תלמידו החדש ״ליטול מן החרם״. נמרוד טען כנגדו בקול רפה שבכסף זה יכול היה להוציא לאור את כל ספריו, ולהקים בירושלים עשר ישיבות ולא רק אחת, ולא להיזקק לנדבותיהם של עשירי ליוורנו, אבל ר׳ חיים סירב בכל תוקף, ואמר שאתנן שוד לא יוכל לקנות דברים שבקדושה, והוסיף שעל נמרוד להתייצב נקי וטהור לפני בוראו, כדי שהלה יקבל את תשובתו.

איך שיכנע ר׳ חיים בן עטר את נמרוד לעזוב הכל ולחזור בתשובה? אפילו ר׳ חיים עצמו לא ידע בדיוק. השערתו היתה שנמרוד בעצם כבר היה בשל לשוב אל חיק היהדות, ושהופעתו שלו ודבריו רק שימשו לו מאיץ. מכל מקום, ר׳ חיים חש ביטחון רב שעה שנתלווה אליו אותו גברתן העשוי ללא־חת, שדי במבט אחד שלו להרחיק ליסטים ומזיקים למיניהם. ליוורנו!

נמרוד ביקר בה לא פעם במסעותיו הימיים, אך מימיו לא יצר קשר עם הקהילה היהודית שם. עתה, בחברתו של חיים בן עטר, נתגלה לפניו עולם חדש, עולם של גבירים החיים חיי רווחה ורואים ברכה במסחרם. זהותו נשמרה בסוד, כי שודד־הים הוא אויבו המושבע של הסוחר. ר׳ חיים הציגו כתלמידו, ואף כי ידיעותיו לקו בחסר, הצליח, בזכות ערמומיותו, להתחזות כתלמיד חכם. נכבדי ליוורנו ורבניה רחשו הערצה רבה אל רבני מרוקו. אחד מהם ישב בקרבם, הוא ר׳ מרדכי אצבאן ממכנאס. בעיני גבירים אלה, היו חכמי מרוקו אלו הוכחה חיה לפסוק ״היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה…״. ארץ מדברית זו, שקהילותיה חיות בצפיפות בגטאות קטנים הנקראים ״מלאח״, הוציאה מקרבה גדולי תורה בעלי שם. ור׳ חיים בן עטר, המזכה אותם בביקורו, הריהו מן הגדולים שבהם. נכבדי ליוורנו התחרו ביניהם מי יארח אותו ואת עוזרו. לדרשותיו באו רבים, ואפילו הגבירות, נשי נכבדי הקהילה. קסמה לאנשי ליוורנו משנתו, שהיה בה צירוף של ניתוח הגיוני ושכלתני עם הפלגות אל עולמות של מסתורין וקבלה. דרשותיו נגעו אל הלב אך גם נתקבלו על השכל. חודש אחרי הגיעו למקום, ולאחר שניתנו לו הבטחות מפי גבירי ליוורנו בדבר מימונה וקיומה של הישיבה בירושלים, שלח ר׳ חיים את נמרוד אל העיר תטואן, כדי להודיע לנשותיו ולתלמידיו את כל המוצאות אותו, וכדי להביא את כולם, באביב של אותה שנה, למקום המפגש באלג׳יריה.

ר׳ חיים גילה עד מהרה שלא יצליח לעשות נפשות רבות בקרב יהודי איטליה השבעים. לעומת זאת, כבר למן הימים הראשונים לשהותו שם התפעל מרוחב־ליבם ומנבונותם לתרום מכספם. את הממון ישיג מאיטליה, ואילו את הנפש — ממרוקו. מסקנה זו נתבהרה לו ללא צל של ספק. גם קומץ הבחורים בני איטליה שנטו להצטרף אליו אישרו באוזניו, שברור להם שאחיהם וקרוביהם, לא זו בלבד שאין בדעתם לעשות כמותם, אלא שרואים הם את החלטתם שלהם לעלות לארץ ישראל כמעשה טירוף. עשירי איטליה ורבניה אמרו על חיים בן עטר ״זאת הפעם השמש ממערב יצאה על הארץ״. אכן, הצליח לשנות בעיניהם סדרי בראשית ולהעלות חמה ממערב, אך לא הצליח לשנות את טבע האדם, המחפש לו נוחות ושלווה, ואין ליבו לסכנות והרפתקאות.

בכל אותם חודשים ששהה וסייר בערי איטליה, התפלל ר׳ חיים לבל יתפתה בעצמו להישאר בארץ גן־עדן זו, ולשכוח את מטרתו הגדולה. בייחוד נתפעל מכמות הספרים שהיו בידי רבני ליוורנו, ונציה, מודנה, מנטובה, פררה, ושאר ערים שיופיין מטיל שיברון־חושים. במרוקו לא היה אף לא בית־דפוס עברי אחד, ואילו כאן — בידיך הבחירה: דפוס ליוורנו, דפוס ונציה, דפוס מנטובה. מדפים־מדפים גדושים ש״סים מודפסים לתפארת, מקראות ואפילו ספרי חול¬ תלמיד חכם המנסה להיזכר בסוגיה, אינו צריך כלל לחטט בזכרונו ולאמצו. יפתח את הש״ס וירוץ בין השורות, ומבוקשו לפניו! ״ואולי דווקא בזכות אותו מחסור המציין את מקומותינו קמו לנו מאורות גדולים בתורה? הפאר והשפע — לא תמיד יתנו פרי־הילולים!״ עוד מעט־קט עמדו גם שלושת ספריו של ר׳ חיים בן עטר לשכון פאר על מדפי הספריות: ״חפץ ה׳״, ״פרי תואר״ ו״אור החיים״. נדיבים נרתמו לדאוג להבאת הספרים לדפוס. ר׳ חיים התקשה להשלים עם העובדה שספריו, בהם הכניס בבל עת שינויים, עומדים לקבל צורה סופית. בכל פעם היה רץ אל בית־הדפוס, ומנסה להכניס פה תיקון, שם תיקון. הדפסים כבר התרגלו אליו וחדלו לכעוס עליו. לבסוף אצו לסיים את הדפסת ספרו במהירות, כדי שייפסק עניין התיקונים. כשהוענק א הספר, מודפס לתפארת, התוודה ר׳ חיים בענווה, שחטא בעצם במידת הגאווה, כי שאף לשלמות, וזו שייכת רק לשמו יתברך! עם התקרב האביב, עלה ר׳ חיים באוניה העושה דרכה לאלג׳יריה, לשם נסע לפגוש את קבוצת העולים לארץ ישראל ובהם נשותיו ותלמידיו.

בתחום הפרוזה, דן אלבו פרסם סיפורים קצרים בכ"ע מאזניים. פרסם מאמרים וסיפורים בתחום הפולקלור היהודי־ מוגרבי, (ברית, ובשני הבלוגים האישיים שלו, אימגו – E-mago, במחשבה שניה)

פרסם עשרות מאמרים ומסות בעיתונות הכתובה (הארץ, כל העיר) והמקוונת (וואלה, ynet, News 1), מאמרי ביקורת בתחום הספרות בכתבי עת מודפסים (דימוי, שלם, מאזניים, עיתון 77, ברית) ובכתבי עת אינטרנטיים לספרות, (אימגו, במחשבה שניה, מגפון, נתיבים וכן במחלקה ראשונה – News 1) בשני הבלוגים האישיים שלו: "חצי קולמוס" באתר "בננות" ו"פרדס הסברסים" באתר "רשימות".

במשך שנים הבלוג של דן אלבו באתר "רשימות" נקרא, "הסוכה של דן אלבו". פרסם מאמרים במגוון נושאים בתחום האדריכלות (כל העיר), בתחום המקרא (אתר מקוון של אוניברסיטת בר אילן, אתר קולך) בתחום האקטואליה בוואלה, ynet, באתר "במחשבה שניה" (הבלוג נפל) ובמחלקה ראשונה – 1News . רשימת מאמרים חלקית מופיעה כאן למטה. ברשימת המאמרים המלאה ניתן לעיין ב"מפתח חיפה" ובמפתח החיפוש "רמב"י בספריה הלאומית לפי השם: דן אלבו.

יצחק בן צבי, ההיסטוריון הישראלי המנוח ומי־שהיה נשיא מדינת־ישראל, גרס כי מעשה הזוועה  האכזריים״ שנעשו ביישובים היהודיים בערב לא היו כדוגמתם מאז:

ההשמדה הגמורה של שני השבטים היהודיים הערביים, בני־נאדר ובני־קינוקע, שהוגרו לפי חרב עד אחד – גברים, נשים וטף – הייתה טרגדיה שאין למצוא כדוגמתה בדברי ימי היהודים      : עד ימינו אנו…

הטבח בהודי ערָב והחרמת רכושם נעשו רצון אללה. לדברי הקוראן,

חלק מהם הרגתם וחלק שביתם, והורשנו לכם את אדמותיהם, בתיהם ורכושם, עם שטחים " חיבר "  שמעולם לא דרכה רגלכם עליהם. כי אללה הוא הכול יכול.

גיום מספר שיהודי חייבר הדפו את תוקפיהם בעוז־נפש, אבל ״אף שכאן נלחמו התושבים  ביתר אומץ לב מאשר במקומות אחרים, היו אויביהם רבים מהם במספר ובמפתיע באו עליהם, ולכן הובסו״.

הללו שנשארו אחר כך בחיים קבעו את נוסחת הצלחותיו של האסלאם בעתיד. כמה מן היהודים ״הוסיפו להחזיק באדמותיהם כ ״לא מוסלמים״ או כופרים, לפחות עד שאפשר היה לגייס מספר מספיק של מוסלמים להחלפת היהודים. בינתיים שילמו יהודי ערב ״מנחה״ או מס בשיעור חמישים אחוז תמורת ״החסות״ של הבוזזים החדשים. כמו שכותב הפרופיסור לואיס, ״ציין הנצחון המוסלמי בח׳יבר את המגע הראשון בין המדינה המוסלמית לעם כבוש שאינו מוסלמי ונעשה הבסיס לעסקות מאוחרות יותר מאותו סוג״.

כך התפתח מעמד הד׳ימי היהודי – גזילת החופש והעצמאות המדינית הצטרפה לסחיטת רכוש עד להחרמתו, בסופו של דבר. הד׳ימים הלא־מוסלמים, ה״נסבלים״ בתקופות שבין התנפלויות, גירושים ומעשי־שוד מאז הכיבוש הערבי־המוסלמי והלאה – יהודים ברובם המכריע אך גם נוצרים – היו מקור ההכנסות החשוב לדת על־ידי מס־הגולגולת שהוטל על ה״כופרים״. חיש־מהר נעשה הד׳ימי שעיר־לעזאזל נוח מבחינה פוליטית וגם מועד להתעללות.

מושבות יהודיות אחרות נפלו בצורה דומה מאד לזו: ״הרשו ליהודים להחזיק באדמתם עליתנאי שאת מחצית היבול ימסרו למדינה״. אבל ״ההסדר לא האריך ימים…״ כמעט כל היהודים ששרדו בח׳יבר ובמדינה – יחד עם ״כל שאר היהודים והנוצרים בחצי־האי״ – נושלו וגורשו במצוות הנביא מוחמד, שהוגשמה בקנאות על ידי מחליפו ויורשו, הכליף עומר.

חלק גדול מעשרה של הארץ שמרוכז היה בידי היהודים נתפס עכשיו על ידי המוסלמים, שלא היו עוד נודדים נצרכים אלא בעלי־אחוזות עשירים, אנשים בעלי יכולת, אשר להם גמלים וסוסים וכלי־נשק משלהם… שמו של מוחמד יצא למרחקים, והבדווים נהרו אליו באלפיהם.

תקדים הטרף

כך התגבשה המתכונת המוצלחת, שעתידה היתה לקנות לה מעמד של קבע בהפצת אמונתם המוסלמית של הערבים. אותם יהודים שנמלטו חיים נעשו אולי ראשוני הפליטים הערבים. הם היו חוליית הפתיחה בשרשרת הארוכה של יהודים שנשדדו עליידי ״מהגרים״ מוסלמים מן העולם ה״ערבי״, שתבעו להם את הגמול שדתם החדשה לא די שהתירה אותו אלא אף ציוותה עליו.

הדעת נותנת שבקרב הפליטים היהודיים שברחו מערב היו גם יהודים שאבות- אבותיהם ה״פלשתינאים״ – או בני יהודה – ברחו מפני הרומאים. עכשיו חזרו לפלשתינה של המאה השביעית, והצטרפו אל אחיהם היהודים שלא עזבו את הארץ מעולם. למרבה האירוניה, שבו הפליטים היהודים בעת כניסתם של הכובשים הערבים מן המדבר: אותם פולשים שהתפרצו לבתי היהודים בחצי האי הערבי ונישלו אותם מהם עתידים היו עכשיו לבוז ולשדוד את יהודה-פלשתינה על פי אותה מתכונת עצמה.

והיהודים שהתיישבו בכמה מערי ״פלשתינה״ וישבו בהן ברציפות עתידים היו להיעקר מהן באחד הימים במאה העשרים כדרך שנעקרו היהודים הערבים בשעתו – בטבח או בהחרמת רכוש ובהטלת אימה. אז, בשלהי המאה העשרים, קשרו לערים הללו כתר בחינת ״שטחים ערביים פלשתינאיים טהורים מאז ומקדם״, ממש כמו שעם הזמן הצטייר חצי־האי הערבי כ״ערבי טהור׳ אף שלמעשה היו יהודים ראשוני המתיישבים בעיר הערבית־המוסלמית הקדושה מדינה.

אחרי הפלישה למדינה במאה השביעית – זו ראשית הכיבוש הערבי בחצי האי ערב – מקום שראינו את ה״ערבים״ מנצחים את התושבים היהודים, משל הכליף עומר על השבטים המנוצחים שעה שבישר לו שר־צבאו שהפולשים הערבים כבשו את אלקסנדריה:

״כבשתי עיר אשר לא ימלאני לבי לתארה. די לי אם אגיד שבה נפלו בחלקי 4,000 חווילות עם 4,000 אמבטיות, 40,000 יהודים משלמי מם גולגולת וארבע מאות מקומות שעשועים לבניי המלוכה^,

הערבים שפלשו ליהודה היא גם פלשתינה נהגו לפי אותו תקדים. עם הפלישה לארץ ישראל מצאו ״ערביי המדבר״ יישוב יהודי ארצישראלי נכבד. זמן קצר אחרי הכיבוש הערבי שוב עמדו היהודים על מטרותיהם הלאומיות, שבחלקן נבעו מן הגזירות וההשפלות החדשות שנעשו מנת־גורלם של כל הלא מוסלמים.

עומר השני [אבן עבד אל־עזיז] היה הקנאי הדתי שגזר רבות מן הגזירות… אין ספק שבגלל הגזירות האלו קם משיח השקר סירֵני… יהודי סורי, [אשר] הבטיח… להשיב את ארץ״הקודש לעם היהודי.

אותם יהודים שנשארו ב״פלשתינה״ הרומאית, יחד עם הקיבוצים היהודיים שחזרו עד מהרה אחרי הכיבוש הרומאי, הצליחו ״להטביע חותם חדש על היהדות״.  אף על פי שחרב בית המקדש נשאר בית־הכנסת ״וריכך את המהלומה״, ושליטי רומא הרשו למנהיגים יהודיים שנמלטו מירושלים בעת המצור להקים מרכז תורני שבו ילמדו אותה צורה של יהדות שעתידה היתה לשמר ולהנציח את ״הלאומנות היהודית התוקפנית״, שמקץ קרוב לעשרים מאות־שנים הצליחה סוף סוף לשוב ולגאול את הארץ מבחינה פוליטית.

למרבה האירוניה, הרי אותם שליטים רומאים עצמם שניצחו את מדינת היהודים והחריבו את מקדשם של היהודים הם שסייעו מבלי משים ביצירת הכלים שבזכותם נשתמרה תנועת השיחרור הלאומית של היהודים בעינה. אילו הרשו הרומאים ליהודים לקיים את ריבונותם אפשר שהיו היהודים נשארים נחלת ההיסטוריה הקדומה, כמוהם כחתים, כפלשתים וכשאר עמים שנכחדו מכבר באיזור. אף־על־פי שההיסטוריה היהודית העקשנית לפני הרומאים עשויה לרמז שאין הדבר כך, הרי יש ויש מקום לתמוה מה היה עולה בגורלם של היהודים אילו נהגו אדישות ביהודים ובפולחנם ולא התייחסו אליהם בכל דור ודור בטינה ובחשדנות, ילודות החיקוי.

שליחות מצוה במקום העליה לא״י

בשנה מסויימת, לפני בארבע מאות שנה, הרב הגדול שמעון לביא זצ״ל, רב מקובל ומחבר השיר ״בר יוחאי׳, הגיע לפאס עם מגורשי ספרד, בהיותו עוד ילד. גדל בתורה ובחכמה ונודע כרב גדול במרוקו. בגיל מסויים כאשר התבגר, החליט לעלות לא״י.

מחמת סכנת דרכים שלא יהיה לבד, שכנע עוד שני רבנים להצטרף אליו, והם: הרה״ג מסעוד אלפסי, והרב אהרן פרץ. שניהם גם כן מעיר פאם. שלושתם עשו את דרכם ביבשה דרך מרוקו, אלג׳יריה, טוניסיה ולוב. הרבה עלו לא״י בדרך זו עד הגיעם למצרים, ומשם לא״י. כמו הרה״ג יעקב אבוחצירה, הרב רפאל בן שמעון ואחרים שכיהנו ברבנות במצרים. שלושת הרבנים דלעיל, הגיעו עד טריפולי(לוב). הרב שמעון בן לביא מצא שהיהודים שם התבוללו לגמרי בקרב הערבים, ושכחו את יהדותם עד ללא זכירת אותיות אלף-בית, שלא לדבר על שבתות וחגים ויתר מצוות התורה.

הרב שמעון לביא חש שיש סכנה ברורה לטמיעת יהודי לוב בקרב המוסלמים. פנה לשני הרבנים שהתלוו אליו ואמר להם: ״אתם תמשיכו בדרככם לא״י, ואני נשאר כאן, למצוה ושליחות יותר חשובה והיא להחזיר היהודים כאן לצור מחצבתם, על אף שאני מפסיד את מצוות העליה לא״י״. וכך היה. שני הרבנים המשיכו בדרכם, ואילו הרב שמעון לביא התחיל בעבודה שיטתית ומאומצת להחזיר יהודי לוב למקורם אפילו תוך סכנת איום עליו מצד הערבים שטענו שרב זה ״מגייר״ ערבים ליהדות.

לא עבר זמן רב, בהשתדלותו הבלתי נלאית, כמעט כל יהודי לוב חזרו ליהדותם, ובזה ניצלה קהילה שלמה מטמיעה כללית בקרב הגויים. הרב נפטר שם בטריפולי בשנת שמ״ה (1585), ועד היום רוב יהודי טריפולי קוראים לבניהם בשם לביא, לזכרו של הרב זצ״ל.

ברית מילה ־ הגנה מפגיעות האריה

רב שמואל בן וואעיש, מו״ץ בעיר מכנאס (תצ״ח-תקע״ח) שימש ברבנות והיה ידוע כחסיד, ובעל מעשים טובים. במותו התרחשו כמה פלאים, ראה בספר ״קול יעקב״ להרב יעקב ברדוגו. הרב התנהג בחסידות מרובה, ולא נהנה חומרית מחיי העולם הזה. והיו ימיו ע״ב שנים. בשנת פטירתו היתה בצורת קשה במרוקו. בעת פטירתו, פתאום ירד גשם זלעפות עד כדי בך שקשה היה לקבור אותו והרבנים מצאו רמז לשנות חייו ע״ב, מלשון עבים וגשם. גם לאחר פטירתו, הגשם המשיך לרדת כמה שבועות, ומרוקו ניצלה מבצורת קשה, דבר שגם הגויים הכירו בזה בזכותו של הרב היהודי.

יום אחד בלכתו בבוקר לבית הכנסת, פגש באריה אחד שאיים עליו לטרוף אותו. הרב מחוסר אמצעי התגוננות, פתח את מכנסיו, והראה לארי את ברית המילה שלו.

באורח פלא, הארי ברח ממקומו כאילו איימו עליו בכלי משחית כלשהו, קדושת הברית מילה כפי שחשב הרב הצילה אותו מאימת האריה. בבחינת ״וראו כי שם ה׳ נישא עליך וברחו מפניך״. הסיפור מובא בספר ״מלכי רבנן״ עמוד קב״א.

הארגז והמטמון שבו הוצאו ממצולות ים

רב הגדול חיים טולדנו (הרביעי) היה מו"ץ בעיר סאלי (במרוקו) במאה הששית ובסוף המאה החמישית. חיבר פסקי דין רבים. יחד עם גדולתו וחכמתו בתורה, היה מאד מקפיד על מצוות הכנסת אורחים ובעיקר בשבתות ובימים טובים. בערבי שבת וביום טוב היה מבקש את השליח שלו לחפש עני ולהביאו לביתו ועניים בודדים שהסתובבו מקהילה לקהילה לקבץ נדבות, לא חסרו. ערב שבת אחת יצא השליח לחפש אדם עני ולא מצא. עלה לבית הקברות שם מצויים הרבה עניים שמבקשים נדבות מהבאים לביקור ליד קברי קרוביהם, או ליד קברי צדיקים ל״זיארא״. מצא שם יהודי יושב ליד קבר צדיק אחד, וממרר בבכי. ניסה כמה פעמים לדובב אותו אדם, ולא הצליח להוציא מפיו מלה אחת. חזר לרב ואמר לו ״לא מצאתי אף עני ברחוב, אבל בבית הקברות מצאתי אדם אחד בוכה ובוכה ולא יכולתי להוציא מלה אחת מפיו, דומני שאדם זה נמצא בצרה גדולה״.

הרב החליט ללכת בעצמו אל אותו איש שהיה מתושבי עירו של הרב ושמע על גדולת חכמתו. הרב ניגש אליו ואמר לו ״אני הרב פלוני, אם אתה שרוי בדאגה כלשהי בוא אלי הביתה קודם כל לעשות שבת אצלי, ואח״כ אטפל בענין שלך בעזרת השם״.

האיש סיפר לרב את הסיפור הזה: ״זה שנים רבות שעזבתי את אשתי לבד, והלכתי למרחקים למצוא לי פרנסה ורווחה, וברוך השם הצלחתי להתעשר. לאחר שאצרתי רכוש רב החלטתי לחזור לאשתי, את כל רכושי הרב שמתי בתוך ארגז ברזל אותו נעלתי היטב. הפלגתי באניה, בהגיענו לחוף העיר סאלי, התחוללה סערה גדולה. גלי הים הזועפים שטפו את האניה הרעועה והטביעו אותה, עם הארגז שלי במצולות ים. נשארתי עני מרוד וכל רכושי ירד למעמקי הים״. הרב שמע בהקשבה את הסיפור ואמר לאותו איש ״בוא איתי לביתי נבלה יחד השבת בשמחה ובצהלה, ובזכות שמחת השבת, האל יתברך יורה לנו דרך איך להציל אותך מדאגה זו. אבל שוב אני אומר לך, הוציא העצבון מלבך, שמח בשבת ורק בכך השם יעזור״.

היהודי התלווה לרב, שמע בקולו, שכח במקצת את הדאגה שהעיקה עליו והצטרף לשמחת שבת של הרב בשירה ובזמרה.

לאחר ההבדלה גם היא בשמחה רבה, הרב ביקש מאותו יהודי לבוא אתו לחוף הים ולהראות לו המקום בו טבעה הספינה.

באו שניהם למקום, הרב אומר לאורח שלו ״עוד מעט יעברו כאן כמה ספינות כאשר תראה הספינה, בה הפלגת, תן לי סימן״. וכך היה. בהגיע הספינה המבוקשת, הרב לחש תפילה מסויימת לשר הים וגזר עליו והוציא ממנה את הארגז לחוף. תפילתו של הרב נתקבלה, היהודי קיבל לידיו את הארגז, וכל רכושו הוחזר לו. שמחתו היתה ללא גבול והרב אמר לו: ״אמרתי לך שבזכות שמחת השבת האל יתברך ייענה לתפילתי״. אותו יהודי פתח הארגז ונתן לרב סכום כסף לא מבוטל כתרומה למפעלי צדקה ולישיבה שהיתה בהנהגת הרב.

הנס השני היה שהאשה שעבדה כמשרתת בביתו של הרב, לא היתה אחרת מאשר אשתו של אותו יהודי. אשר בעוזבו אותה ללא כל אמצעי קיום, הרב לקח אותה לביתו. היהודי ואשתו בנו את ביתם מחדש וחיו באושר רב.

סיפור זה מופיע בכמה מקורות בנוסחאות שונות, אבל התוכן של הסיפור הוא אמת לאמיתה.

פאס וחכמיה

והרב מהרשי״ל ראפופורט בהקדמתו הנ״ל העמיד זמן רבי דונש בן לברט הנ״ל בשנת תשכ״ח (1568) עם רב שרירא גאון, ורבי יהודה חיוג׳ הג״ל בשנת תש״ס (1000) עם רבינו האי ורבנו שמואל בן חפני יע״ש. גם מהר״ש בן חפני יחסו העטור אל עיר פאס, וכן כתב החכם רבי אליהו בן אמוזיג נר״ו המדפיס מליוורנו בספר טעם לשד דף ע״א וז׳׳ל, הלא, כזאת העיר לנו אוזן הגאון שי״ר על אודות רבינו שמואל בן הפני גאון הידוע אצלינו לגאון במתא מהסייא בעדות הראב״ד. ובכל זאת מצא החוקר הנ״ז בבעל העיטור רבינו שמואל בן הפני חכם פאס, ותמה איך יהיו שני יוסף בן שמעון מצויינים כאלה בזמן אחד רק בארצות רחוקות. ואולי מולדתו היה בפאס אשר באפריקא ונתקבל לגאון במתא מחסייא וכו' ע״ש. והרב בעל העיטור הוא רבינו יצחק בן אבא מארי והיה בשנת ארבעת אלפים תתקל״ט (1179) כמ״ש מערכת גדולים אות י׳. והרב העיטור הוא אשר הודיענו מס׳ השותפות וספר המבוי למהר״ש בן הפני הנ״ז כמ״ש קורא הדורות. וא׳׳כ מאחר שהיה בזמן קדמון קודם הרמב״ם, והיה בקי בספרים של הרב מהר״ש בן חפני שלא נודעו לנו, עליו יש לסמור גם בשם עירו. בזמן רבינו האיי גאון היה בבגאנא רבי שמואל הכהן בן יאשיהו מבני קהל פאס וז״ל ספר יוחסין בקיצור, ורבי יוסף בן שטנאס פירש כל התלמוד בלשון ערבי למלך ישמעאל ששמו אלחכים.ומפני גדולתו וחכמתו בעט ברבי חנוך הרב ונחלקו הקהל, ובכל יום היו יוצאים מקורטובא אל עיר אלזהרא שבע מאות איש מישראל רוכבי מרכבתם וכולם לובשי לבוש מלכות וחובשי מגבעות וכולם עם הרב, וכת שניה עם בן שטנאס. ואמר לו המלך אלו היו ישמעאלים בועטים בי כאשר עשו לך היהודים הייתי בורח מפניהם. ועתה ברח לך, וברח ובא אל באגאנא ומצא שם את רבי שמואל הכהן בר יאשיהו והוא מבני קהל פאס, וחשש לנדוי הרב רבי חנוך ולא סיפר עמו, וכעס עליו בן שטנאס וכתב לו אגרת בלשון ארמי וטעה בה. ורבי שמואל הכהן השיב לו תשובה והודיעו שטעה. והלך עד ישיבתו של הרב האיי, ושלח לו הרב האיי שלא יבא אליו שאם יבוא יחוש לנדוי הרב רבי חנוך וכו' ע״ש.

תימן

ראשית ההתישבות היהודית בחצי־האי ערב לוטה בערפל. אגדות שונות בנושא זה נזכרות בספרי ההיסטוריונים הערביים מלפני אלף שנה. הם מספרים כי בימי משה רבנו באו אל ערב המנודים, שלא מילאו אחרי הצו להמית כל נפש מבני עמלק. גל שני בא בשעה שנבוכדנאצר החריב את בית המקדש. אחדים עזבו את ארץ־ישראל בימי רדיפות הסלג׳וקים.

השושלת הסלג'וקית הייתה משפחה ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.

כל זה הוא בגדר אגדה. אולם אין כל ספק, כי הישוב היהודי בתימן תחילתו נעוצה בסוף ימי הבית הראשון, והשלב השני — בתקופת ההגירה ההמונית שלאחד חורבן הבית השני ובימי פולמוס אדריינוס. אחדי מרד בר־כוכבא שמו רבים פניהם אל תימן, הארץ שיצאה לה שם בעולם היווני־הרומאי בגלל עשרה וסחרה בקטורת. אף דרכי התחבורה עם תימן, ביבשה ובים, היו נהירים ליהודי ארץ ישראל והגולה. ידוע, למשל, שגדוד יהודי בן חמש מאות איש, שנשלח על ידי הורדוס המלך, השתתף במסע הכיבוש הרומי תחת פיקודו של גאיוס גאלוס. גייס זה חדר לתוך לבה של תימן, ואף־על־פי שתוצאות מעשיות לא היו לכיבוש זח, הוא הועיל הרבה להפיץ ידיעות על הארץ הרחוקה. יש להניח שלא מארץ־ישראל וסביבותיה בלבד, אלא גם ממלכות פרס — שבתחומה נמצא אז המרכז הבבלי של עמנו — באו יהודים להשתקע בתימן. משם היו יהודים מגיעים לתימן דרך בחרין שבערב המזרחית (על חוף המפרץ הפרסי). הקשרים בין בחרין לתימן היו הדוקים מאד, ואין ספק שיהודי בחרין היו מקיימים קשרי מסחר עם תימן וגם משתקעים בה. עדות יהודיות גדולות היו קיימות בחִמְיַר — כפי שנקראה תימן בתקופה ההיא — לכל המאוחר במאה השניה לאחר חורבן בית שני השלישית למנה״נ), דבר המתאשר על־ידי תגלית בית-שערים: בשעת החפירות בבית הקברות המרכזי של בית שעדים, שהיה בשימוש עד ראשית המאה הרביעית למנה״נ, נחשפו ארבעה חדרים ששימשו להטמנת גלוסקמאות־עץ וארונות־אבן ועופרת, בהם הובאו מתים מתימן. על מוצאם מתימן מעידה הכתובת היוונית על הקיר: ״של אנשי חמיר״ (תימן), וכן תשליב (מונוגראמה) מעל אחד הקברים באותיות דדום־ערביות המצטרפות למלים: ״קול חמיר " כלומר ״נגיד חמיר״. אחת היא, אם המתים האלה הובאו ישר מתימן (דרך 60—70 יום לאורחות גמלים), או מאחת המושבות המסחריות התימניות, שהיו מצויות בצפון ערב, או במפרץ אילת. העובדה שהעדה התימנית דאגה לכרות לה אחוזת קבר בבית־ישערים מעידה על גודלה וחשיבותה וכן על קשריה האמיצים עם ארץ־ישראל.

תעמולת הנוצרים נתנה אותות בתימן בתחילת המאה ה־ד׳ למנה״נ. הסופדים הנוצרים מגידים כי הנצרות נתקלה מראשיתה בהתנגדות מצד היהודים, שמספרם היה רב והשפעתם גדולה על עם הארץ ובית המלוכה. ואמנם נתגלו בתימן כתובות־אבן, המעידות על תנועת התיהדות בקרב בית המלוכה ורבי המדינה עד שבראשית המאה הששית למנה״נ הננו רואים על כיסא המלוכה של תימן מלך יהודי, יוסף ד׳ונואס (או ו יסף אסאר). הוא נפל במלחמה עם החבשים הנוצרים, שפלשו אל ארצו. על אף הרדיפות שסבלו היהודים לאחד מותו הטראגי של מלך זה, בימי הכיבוש החבשי, — עדיין היה מספרם גדול וניכר בתקופת התפשטות האיסלאם, בארץ ההיא, והם נשארו נאמנים לדתם. אולם הדת החדשה, האיסלאם, מנעה בעד תהליך התיהדותם של הערבים וסתמה את הדרכים להגירת יהודים מארצות אחרות אל תימן. הקיבוץ היהודי נשאר שם כחטיבה מיוחדת, מנותקת מבחינה גיאוגרפית משאר הקיבוצים. אך המגע בינו ובין רוב העם לא נפסק. יהודי תימן קיימו קשרים עם ארץ־ישראל, עם מצרים ובבל (עיראק), והושפעו מכל הזרמים הרוחניים שנתגלו בקיבוצים האלה. ביחוד חזקים היו בקרבם הגעגועים לגאולה, וגליה האחרונים של התנועה המשיחית עוד הסעירו את העדה בתימן בסוף המאה התשע־עשרה.

כמה יהודים היו בתימן לפני היציאה? מה היה מוצאם הגזעי? האם מזרע אברהם היו או תימנים שהתיהדו?

קשה להשיב תשובה ברורה על שתי השאלות האלה, כי ההוכחות המצויות בידינו עקיפות הן בדרך כלל. אף כי אין ספק שסופרי הכנסיה הנוצרית הגזימו במספר היהודים והשפעתם, אין להתעלם מהעובדה, שדווקא לארץ חמיר יצאו מוניטין, כי מדינה יהודית היא. על כוחו של ציבור זה מעידות גם קורותיו. הדבר יובן יותר, אם נשווה את קורות יהודי תימן לתולדות הנצרות בארץ ההיא. אף הנוצרים היוו בשעתם שיכבה ניכרת באוכלוסי הארץ והם גם נהנו מתמיכתן של שתי מדינות נוצריות חזקות: ביזאנטיה וחבש. אף על פי כן נתקיימו היהודים עד דורנו, ואילו נוצרים לא נשארו בתימן כלל.

השוואה זו יש בה משום תשובה גם לשאלה השניה. המלומדים הערבים מספרים שהיהדות היתה נפוצה בין שבטי הבדווים בדדום־ערב, ובימי המלך היהודי יוסף דיו נואס הקיפה תנועת ההתגיירות חוגים נכבדים, לכן נפוצה השמועה כי חימר היתה לארץ יהודית. השמועה על ההתגיירות בתימן הגיעה אל כל מדינות הנוצרים. גם ר׳ משה בן עזרא מזכיר עובדה זו בספרו ״שירת ישראל״.

יש לומר כי היהודים שבאו מארץ־ישראל, ואולי גם אלה שבאו מבבל, היו הרוח החיה בקרב הציבור היהודי בתימן. מספרם לא היה קטן, חשיבותם היתה רבה, והם היו המכריעים בכל דבר. ומשהתחילו הרדיפות בתקופת האיסלאם, נשארו יהודי תימן נאמנים לתורתם.

גורלם של היהודים בדרומ־ערב שונה היה מגורלם בצפון הארץ, בחג׳אז. בניגוד ליחס האכזרי שגילה מוחמד והבאים אחריו אל היהודים במדינה, בח׳יבר ובנאות־המדבר הרבות בצפון — נתן נביא האיסלאם פקודה לשליחיו אשר יצאו לתימן, לא להכריח את היהודים לקבל את האיסלאם, אלא להסתפק בתשלום הג׳יזיה (מס הגולגולת) שבני ״עם הספר״, כלומד יהודים ונוצרים, חייבים היו לשלם לאוצר השלטון. בעת ההיא באו כמה יהודים מתימן אל מדינה העיר וקיבלו את האיסלאם. מפני ידיעתם את המקרא והאגדות היהודיות, שהיו נפוצות בעל־פה, זכו לכבוד גדול בקרב העדה המוסלמית הצעירה, כי על כן יכלו לפרש ולהסביר מקומות סתומים בקוראן. על ידי המומרים האלה נכנס אוצר שלם של אגדות היהדות (הן נקראות ״אסראיליאת״ בפי הערבים) לתוך הספרות הדתית של האיסלאם, ועל פיהן יכולים אנו לעמוד על רמת תרבותם הגבוהה של יהודי תימן בזמן ההוא.

בתקופת האיסלאם ירדה חשיבותו המדינית והתרבותית של חצי־האי ערב; ביחוד ירדה תימן מגדולתה הקודמת. היא נעשתה לפינה נידחת בקצה הממלכה הערבית, מאז מעטו הידיעות על מה שהתרחש בתימן, ועל היהודים אין אנו שומעים כמעט ולא כלום בארבע מאות השנים שאחרי מוחמד. רק בעקיפין נודע לנו, מתוך קטעים ממכתביהם של גאוני בבל, שקיימות היו —קהילות יהודיות בצעדה (צפון תימן), בצנעא (בירת תימן) ובעוד מקומות אחרים.

השליטים בתימן היו אימאמים מכת הזיידים, ושלטונם ארך עד מהפכת :26.9.62. כת הזיידים היא אחד הפלגים של ה״שיעים״, מצדדיהם של צאצאי מוחמד שנדחו. הזיידים מצטיינים בקנאותם ובשנאתם אל בני דתות אחרות.

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים.

פסח במרוקו – מקורות שונים

חג הפסח

בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה׳(ויקרא, כג, ה)

אין חג מבין חגי ישראל שדורש כל כך הכנות והוצאות מרובות ומיוחדות כמו חג הפסח, עד שיהודי מרוקו מכנים אותו בערבית־יהודית " עיד לכ'אס, נתי תסרי והווא יכ'סס " . לאמור: ״חג החסות, אתה קונה וקונה, וההוצאות על הכיס אינן חסות״. גם לא לחינם אומרים הספרדים על פסח, בלאדינו-״פאראס סין חשבון״, כלומר: ״כסף בלי חשבון״, (ראשי תיבות של ״פאראס, סין, חשבון. (פ. ס. ח).

בכלל, חגי ישראל ובמיוחד חג הפסח אצל יהודי המגרב, מצטיין בהכנות מרובות המתחילות כחודש ימים לפני החג, בגלל החגיגות הרבות הנערכות מידי יום ביומו, בסעודות ומשתאות, בטיולים ובמנהגים שונים כדוגמת המימונה ועוד. פסח, הוא גם החג שהעסיק הנשים יותר מכל חג אחר, עד שנהגו לומר עליו: מאזאל מא פדדינא מעא עממי פורים, חתא תכ'ללת עלינא באבא פיסח "  ־טרם גמרנו עם הדוד פורים, והנה פלש למחוזנו באבא פסח. כבר מלמחרת חג הפורים, מתחילות עקרות הבית לשמור ולמנוע מבני־הבית להשתמש בכלים מסויימים שבבית, כי הן נזהרות מאוד מפני החמץ, שלא ישאר חלילה משהו ממנו באיזו פינה נסתרת.

ראש חודש ניסן

חודש ניסן הוא חודש חשוב מאוד במסורת היהודית, מלבד היותו החודש השביעי למניין בריאת־העולם, הוא גם החודש הראשון למניין יציאת מצרים, והוא גם ראש וראשון לחודשי השנה : החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לבם לחדשי השנה (שמות, יב, ב) ואם כי אי־הסדר בתחילת חודש זה, בולט וגם חוגג בכל פינות הבית בגלל ההכנות לחג, היו משפחות בצפון אפריקה ובמיוחד בלוב ובתוניסיה, אשר חגגו באופן מיוחד את ליל ראש־חודש ניסן, וכנראה שפעם היה זה, ליל של חג ממש בארצות אלו. בטריפולי שבלוב, ליל ראש חודש ניסן נקרא " ליל אלבסיסא או ליל בסיסא או אל מרקומה "

ה" בסיסה״ בלוב

הלילה הראשון של חודש ניסן הוא ליל חג ברוב ערי אפריקה הקדומות ונשאר במנהגיהם זכר לראש השנה הקדמון שהיה חל בניסן, ראשון לחודשי השנה. על מנהג זה של ה״בסיסה״ מספר נחום סלושץ:

״בטריפולי ובכמה מקומות אחרים נקרא הלילה ההוא בשם ״ליל אל בסיסה״ או בשם ״בסיסה אל מרקומה״. ״בסיסה״ יש אומרים שהיא מלשון ארמית. ו״מרקומה״ מלשון רקמה, והוא זכר למשכן שבנינו התחיל באחד בניסן.

בשם ״בסיסה״ קוראים בייחוד לדייסה שמטבילים בה ואוכלים בערב ההוא. בערבית יש למילה זו גם מובן של טבילה, וכך הוא סדר עשייתה של דייסה זו.

מכינים בְלִיל מקמח חטים ושעורים קלויות ושמים אותו בשמן, ומערבבים בו אפונה, חרובים, גרעיני שבת המצרים וגם שומשום שחוק היטב. כל זה מרככים בשמן או במי סוכר וזה סדר אכילתו: כל בני המשפחה מתאספים יחד. . . ואפילו הרחוקים מדקדקים להימצא בלילה ההוא בחוג המשפחה יחד בבית האב או הזקן שבה־ ואפילו היושבים במרחקים מדקדקים להימצא בלילה ההוא בחוג משפחתם. הם מאמינים כי אם יפקד מקומם שם, לא יוציאו שנתם, וכך הם נועדים ויושבים על מחצלת מסביב ראש המשפחה. הלה מתחיל בזה, שהוא שם שמן בכוס המשמשת ״מנורה״ בלילה זה וזורקים לתוכה מטבע של זהב־סימן לשפע, ויש אומרים שזה תיקון לחטא העגל. בקהילות אחרות, זורקים מטבעות בכל ארבע פינות החדר. בעל־הבית מדליק את ה״מנורה״ זכר למנורת המשכן, בהחזיקו מפתח בידו ומברך על קערת ה״בסיסא״, ואומר בערבית:

יא פתאח בלא מפתאח

אעטאי בלא מננה

תרזיקנא ותרזק מננא

תרגום: ״אתה הפותח בלי מפתח, הנותן בלי בשר ודם, תן לנו צרכינו מידך לבדך״^\

הערת המחבר : נחום סלושץ, פסח בערי לוב, מתוך ספר המועדים (פסח), עמי 400 ; קורות לוב ויהודיה, עמי 193 : בליל ראש חודש ניסן, נוהגים לאכול בסיסה, זכר להקמת המשכן. שם נוסף לבסיסה הוא ״בסיסת אל־מרקומא״, אולי על־שם המשכן העשוי מעשה רוקם.

ה״בסיסא״ בתוניסיה

יהודי תוניסיה נוהגים לציין את ראש־חודש ניסן בחגיגה משפחתית. בליל ראש־חודש מתיישבים כל בני־הבית סביב השולחן ואב המשפחה.

אם הבית מכינה כוס הדלקה ובתוכה שמן זית ופתילה המכונה ״אל־ קנדיל״, מדליקה אותה ומרבה גם באורות בכל הבית. אחר־כך בני־הבית ניגשים בזה אחר זה וכל אחד מכניס לתוך כוס ההדלקה, תכשיט זהב: טבעת, שרשרת, או עגיל. במקומות אחרים בתוניסיה, נהגו לאחר טכס זה לערוך שולחן כיד המלך, אולם בעיר הבירה תוניס הסתפקו בטכס זה של הבסיסה בלבד.

בתוניס חוגגים היהודים את ליל ה״בסיסה״ באיחולים ובתקווה לשנה טובה, שנת שפע, עושר ואושר.

כמו־כן בשלושה עשר לחודש ניסן נוהגים יהודי תוניסיה, אחרי שחיטת השה שנעשית בחצר הבית, באים בני המשפחה וכל אחד טובל את כף ידו בדם ומסמן בטביעת ידו את הקיר החיצוני.

ה׳׳בסיסא״ בג׳רבה

לעומת יהודי תוניס, יהודי גאבס וג׳רבה השכנה מרבים בשמחה ועורכים טכס מיוחד אשר קוראים לו " יא בסיסא בל – פאתאח "

עקרת הבית מכינה דייסה בשם ״בסיסה״. זהו בליל של חיטה, שעורה, חומוס עם קליפות של תפוזים, תמרים וצימוקים. את החומרים הללו טוחנת היטב ומוסיפה להם שמן זית וסוכר, בוחשת היטב עד שהכל נהפך לדייסה טעימה וריחנית. ראש המשפחה לוקח אחר־כך מפתח ללא חור בקצה, מכניסו לתוך קערת הדייסה, ומערבב. בני המשפחה ניגשים אחר־כך בזה אחר זה, כל אחד מכניס את אצבעו לתוך הדייסה ואם המשפחה שופכת שמן זית על האצבע של כל אחד ואחד, בו בזמן האב ממלמל את המלים:

״יא בסיסה בל מפתח! חון עלינא יא פאתאח״

 עברית- הו הפותח בלי מפתח, חוס עלינו ופתח לנו שערי הצלחה.

ש. צרפתי, עמי 85. ״פאתאח״ – כינוי להקב״ה, פותח שערי ההצלחה.

ליל ראש חודש ניסן באלג'יויה

בתלמסן שבאלג׳יריה, נוהגת כל משפחה להדליק בליל ראש־חודש ניסן, כוס שמן זית בביתה וכל עקרת־בית, לפני שמדליקה את הכוס, מניחה בקרקעיתו חפץ זהב: טבעת, שרשרת, או מטבע דינר־זהב, היו גם משפחות שנהגו להניח מטבעות זהב בקרקעית כוסות ההדלקה הקבועות בבית־הכנסת וזאת למנוחת אלה שהלכו לעולמם. למחרת הסירו אותן לאחר תפילת שחרית ונטלו אותן עמהם. גם בעיירה דבדו, נהג בעל־הבית להניח בליל ראש־חודש ניסן, טבעת או עגיל זהב בקרקעית כוס השמן שהדליק לכבוד ראש־חודש.

אוצר המכתבים חלק ב' , זימן אלף ה – עמוק קנג

אודות מנהגי יהודי אלג'יריה

אלף ה

י תשרי, לפאריז. לר״פ הלדי ישע״ו.

גליון מחזיק ברכה לשנה טובה במי זהב, הגיעני, תודה רבה, הנה כי כן יבורך גבר רו״מ וביתו בכל טוב סלה, ושלא להוציא הגליון חלק, אתחיל להודיע לכבודו מנהגי העיר במועדי ה׳, וחג הפסח בראש, ליל ר״ח ניסן, נוהגים בכל הבתים להדליק כוס בשמן זית, ונותנים בקרקעית הכוס איזה חפץ של זהב, טבעות או שלשלת, או דינרי זהב, ויש איזה משפחות, שמדליק״ ע ששיות הקבועות בביהכ״ג למנוחת הוריהם, ונותני׳ בקרקעיתם זהב, ולמחר אחד שחרית נוטלים אותו, ומתפללים ערבית ושחרית כל הקדישי׳ בנגון, ויש מנהג אצל כמה משפחות שאין מכניסים לביתם רקיקי׳ לפסח רק ביום ר״ח ניסן, כל הימים שבין פורים לפסח כל הקהל טרודים בצרכי החג כלים ומלבושי׳ וכו', וכל הבתים והחצרות מבולבלות, זה סד בסיד, וזה מושח בששר, מכבסי׳ הבגדים והמצעות והשמיכות והרבידים וכו', כותשי׳ תבלים, כובשי׳ כבשים, וכו', ליל י״ד בניסן קורים לה ״ליל הראשים״ לפי שכל בני העיר עושי׳ תבשיל, או מרק, או כוסכוס, רק מבשר ראש הבהמה, ביום י״ד אחר חצות עושי׳ המצות לסדר הלילה, בתנור בקול המולה בהלל ושמחה, וכל אחד עושה דמות פסת יד, אופין אותה וחולין אותה בבית לשמירה, כל השנה, ולשנה אחרת מוציאין ישן מפני חדש, וכל המפרש בים מוליך אותה עמו לשמיר' קודם ערבית מנהג כל הקהל לסדר הקערה, ויש נוהגי׳ לסדר בה ג׳ מיני ביצים, ביצת אווז, ותרנגולת, ובפרט ביצת צלצל, סדר התפילות, הוא כמו בכל המקומו', בליל אסרו חג, מתפללים ערבית בנגון, ואחר ערבית ש׳׳צ מברך את הקהל, ואומרים יגדל, ואדון עולם, ואומרי׳ זל״ז תזכו לשנים רבות, ונעימות וטובות, ומבקרים בתי קרוביהם ובתי אהוביהם, ושותים חלב, וטא, ויש יין שרף, וכל השלחנות מלאים עשבים ודשאים ושושני׳ ובפרט שבולים מחטים ושעורים, וביום אסרו חג אחר תפילת מנחה מברכים ברכת האילנות בגנות ופרדסים של איזה בעלי בתים קבועי׳ לכך בכל שנה, שעושי׳ להם סעודה קטנה, ומתפללים שם ערבית, ונפטרים לבתיהם לשלום. בליל י״ד אייר, שהוא פסח שני, גם יום הלולא של התה״ק רמב״ה זיע״א, מתפללים ערבית בנגון, ואחר ערבית עושי׳ סעודת הלילה בתוספת תבשיל בכל הבתים, ואחר הסעודה נאספים ת״ח וזקנים, והרבה מההמון בביהכ״נ הגדולה, ולומדים שם מעט זוהר, ואומרים שירות ותשבחות, לכבוד היום ולכבוד התה״ק רמב״ה זיע״א, ושותי׳ טא פעמים שלש, ולפעמים אומרים דרשה, וקדיש, ומי שברך וכרו' לקהל. וסדר ל״ג לעומר כבר הודעתי לכבודו בניסן תרצ״ב לפ״ק, ושלום.

אני היו״ ם ס״ט.

שירים רבים נכתבו בעברית לברית המילה וכן חוברו גם שירים בערבית. להלן אחד מהם, מחברו רבי יעקב בן סמחון, מתוך חיבורו שבח ורנה, פיוטים ושירים בערבית

פיוט בלעדי לכבוד אליהו הנביא, סימן יהודה סן סמחון, לחן : ליל ליל ייא מנא, ונועם " תורת אמת " ונועם אנא נמדח בלמענא

ייא נאס נחדררו פי באלנא, נטלבו מן ענד אילאהנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

הווא נביא כביר פדנייא, אבייאד מן סאפו בננייא

פאיידא כבירא האדי הייא, אכלליה פלמנאם יקפינא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

וראה הווא סאכן פשמאת אמא שאעא יזי מן תממא

יזלי עלינא האד לג'ממאת מן האד לגלות יפקנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

די כא יקרא סודות לכבאר, כא יזיה הווא יעטיה לכ'באר

האדסי ראה עזב ועתבאר, וכללסי בקדרת מולאנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

האד לכלאם ראה צחיח הווא, ענדו לזהד ענדו לקווא

ינזל וויטלע פוסט להווא, ימסי לשמא וויזי לענדנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

קבל יי רבבי טליבתנא, וסוף ונדרפי ג'רבתנא

האד לגלות פאס רמיתנא, פיסאעבאב תפקנא

גם מהשיר זה, הובאו רק מספר בתים בלבד. שני הפיוטים הראשונים, פורסמו בקובץ הפיוטים " ישמח ישראל " של העיר מכנאס.

זבד הבת – תסמייא דל בנת.

והיה אם תיוולד נקבה, השמחה, אינה רבה בבית ורחוקה מלהיות דומה לזו של לידת הבן. הבת היא אירוע משפחתי מצומצם, שקט ואינו מלווה בטכסים וחגיגות, כמו זו של הבן. עם זאת, חייבים לעשות משהו בזבד הבת – יום נתינת השם לתינוקת.

האירוע המרכזי של נתינת השם נערך תמיד ביום שבת והטכס נקרא בפי המוני העם תסמייא. בצפרו הטכס הזה נקרא תסחים. אבי הבת הולך לבית הכנסת בשבת ומודיע לרב על האירוע המשפחתי, לא מזמינים פייטן לבית הכנסת וגם רובי משפחה לא באים במיוחד להתפלל עם בעל השמחה, כמו שנהוג בשבת אבי הבן. גם הנשים אינן מבקרות את היולדת, כמו שמבקרות אותה כאשר יש בן זכר.

האב זוכה לעלייה לתורה וציבור המתפללים מקבלו בעלייתו, בפיוט " בסימן טוב והצלחה ". יש לציין שאת אבי הבת מעלים ל " משלים " ( אחרון ), והכוונה שלא תיוולדנה לו יותר בנות. גם אם זו הייתה הבת הראשונה, מעלים אותו לעלייה אחרונה – משלים.

אבי הבת מזמין אחר כך את באי בית הכנסת לביתו, ושם עורכים קידוש ומסיבה קטנה עם כיבוד קל. אחרי כן מגישים את התינוקת לרב כשהיא מלובשת יפה. אם זו הבת הראשונה הרב קורא את הפסוקים :

אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופלגשים ויהללוה ( שיר השירים ו, ט ) " ויברכו את רבקה ויאמרו לה, אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו ( בראשית כד, ס ).

אחר כך הרב עושה " מי שברך , לתינוקת ונותן לה את השם. השמות שניתנו היו בדרך כלל שמות תנ"כיים : לאה, רבקה, רחל, או ערביים : ג'מילה, ג'והרה, עיישא וכדומה. באזור האטלס היו גם שמות בֶרבֶרים : איטו, סתתי, לאלא, רחימה. לעומת אזורי האטלס, באזור החוף והצפון ניתנו לרוב שמות ספרדיים : לדיסייה, דונה, סאזבונה, אסטרייה, גראסייה, פורטונה, פירמוזה, ביניידה ועוד.

נהגו לתת שמות ההורים של הבעל או של הרעייה או שמות של קדושים שעל קברם השתטחה האישה בתקופת הריונה. במרוקו הספרדית נהגו לתת שמות של הורים בעודם בחיים, ומנהג זה התפשט בכל צפון מרוקו, כעין כבוד להורים.

נתינת שמות לפי תקופות.

כמו כן, היו מקרים בהם ניתנו שמות לנולדים, לפי תקופות והנסיבות. רוב הנולדים בחודש אדר או בשבוע שבו חל פורים, זכו לשם מרדכי על שם מרדכי היהודי, ואם זו בת לשם אסתר, על שם אסתר המלכה של המגילה. אם ברית מילה חל ביום תשעה באב, הרך הנולד נקרא שמו בישראל מנחם – לפי המסורת ביום זה נולד המשיח. בחנוכה, הבן הנולד זכה לשם מתתיה או יהודה, על שם יהודה המכבי.

באלול – רחמים, בניסן – נסם, באייר – מאיר, בסיון – חיים, משום שבו ניתנה התורה. בחודשים שבהם קוראים בתורה מספר שמות, ניתן השם משה. כאשר אישה נכנסה להיריון בתקופת ההנקה, הילד ייקרא לוי. והוא הדין לגבי צעירה, שהתחתנה לפני שקיבלה אורח נשים ונכנסה להיריון.

הערת המחבר.

לג"י, עמוד 110. אם אישה נכנסת להריון בתקופת ההנקה, קרוביה ואנשי סביבתה הודאגו מאוד, כי האמינו שהחלב יזיק לתינוק משום ש " הורעל ". האישה הזו נקראת "ג'איילית " והתינוק ינק לג'אייל ( ינק רעל ). כך האמינו ועודם מאמינים עד היום יהודים כערבים.