שליחות מצוה במקום העליה לא״י-עין רואה ואוזן שומעת -חנניה דהן

שליחות מצוה במקום העליה לא״י

בשנה מסויימת, לפני בארבע מאות שנה, הרב הגדול שמעון לביא זצ״ל, רב מקובל ומחבר השיר ״בר יוחאי׳, הגיע לפאס עם מגורשי ספרד, בהיותו עוד ילד. גדל בתורה ובחכמה ונודע כרב גדול במרוקו. בגיל מסויים כאשר התבגר, החליט לעלות לא״י.

מחמת סכנת דרכים שלא יהיה לבד, שכנע עוד שני רבנים להצטרף אליו, והם: הרה״ג מסעוד אלפסי, והרב אהרן פרץ. שניהם גם כן מעיר פאם. שלושתם עשו את דרכם ביבשה דרך מרוקו, אלג׳יריה, טוניסיה ולוב. הרבה עלו לא״י בדרך זו עד הגיעם למצרים, ומשם לא״י. כמו הרה״ג יעקב אבוחצירה, הרב רפאל בן שמעון ואחרים שכיהנו ברבנות במצרים. שלושת הרבנים דלעיל, הגיעו עד טריפולי(לוב). הרב שמעון בן לביא מצא שהיהודים שם התבוללו לגמרי בקרב הערבים, ושכחו את יהדותם עד ללא זכירת אותיות אלף-בית, שלא לדבר על שבתות וחגים ויתר מצוות התורה.

הרב שמעון לביא חש שיש סכנה ברורה לטמיעת יהודי לוב בקרב המוסלמים. פנה לשני הרבנים שהתלוו אליו ואמר להם: ״אתם תמשיכו בדרככם לא״י, ואני נשאר כאן, למצוה ושליחות יותר חשובה והיא להחזיר היהודים כאן לצור מחצבתם, על אף שאני מפסיד את מצוות העליה לא״י״. וכך היה. שני הרבנים המשיכו בדרכם, ואילו הרב שמעון לביא התחיל בעבודה שיטתית ומאומצת להחזיר יהודי לוב למקורם אפילו תוך סכנת איום עליו מצד הערבים שטענו שרב זה ״מגייר״ ערבים ליהדות.

לא עבר זמן רב, בהשתדלותו הבלתי נלאית, כמעט כל יהודי לוב חזרו ליהדותם, ובזה ניצלה קהילה שלמה מטמיעה כללית בקרב הגויים. הרב נפטר שם בטריפולי בשנת שמ״ה (1585), ועד היום רוב יהודי טריפולי קוראים לבניהם בשם לביא, לזכרו של הרב זצ״ל.

ברית מילה ־ הגנה מפגיעות האריה

רב שמואל בן וואעיש, מו״ץ בעיר מכנאס (תצ״ח-תקע״ח) שימש ברבנות והיה ידוע כחסיד, ובעל מעשים טובים. במותו התרחשו כמה פלאים, ראה בספר ״קול יעקב״ להרב יעקב ברדוגו. הרב התנהג בחסידות מרובה, ולא נהנה חומרית מחיי העולם הזה. והיו ימיו ע״ב שנים. בשנת פטירתו היתה בצורת קשה במרוקו. בעת פטירתו, פתאום ירד גשם זלעפות עד כדי בך שקשה היה לקבור אותו והרבנים מצאו רמז לשנות חייו ע״ב, מלשון עבים וגשם. גם לאחר פטירתו, הגשם המשיך לרדת כמה שבועות, ומרוקו ניצלה מבצורת קשה, דבר שגם הגויים הכירו בזה בזכותו של הרב היהודי.

יום אחד בלכתו בבוקר לבית הכנסת, פגש באריה אחד שאיים עליו לטרוף אותו. הרב מחוסר אמצעי התגוננות, פתח את מכנסיו, והראה לארי את ברית המילה שלו.

באורח פלא, הארי ברח ממקומו כאילו איימו עליו בכלי משחית כלשהו, קדושת הברית מילה כפי שחשב הרב הצילה אותו מאימת האריה. בבחינת ״וראו כי שם ה׳ נישא עליך וברחו מפניך״. הסיפור מובא בספר ״מלכי רבנן״ עמוד קב״א.

הארגז והמטמון שבו הוצאו ממצולות ים

רב הגדול חיים טולדנו (הרביעי) היה מו"ץ בעיר סאלי (במרוקו) במאה הששית ובסוף המאה החמישית. חיבר פסקי דין רבים. יחד עם גדולתו וחכמתו בתורה, היה מאד מקפיד על מצוות הכנסת אורחים ובעיקר בשבתות ובימים טובים. בערבי שבת וביום טוב היה מבקש את השליח שלו לחפש עני ולהביאו לביתו ועניים בודדים שהסתובבו מקהילה לקהילה לקבץ נדבות, לא חסרו. ערב שבת אחת יצא השליח לחפש אדם עני ולא מצא. עלה לבית הקברות שם מצויים הרבה עניים שמבקשים נדבות מהבאים לביקור ליד קברי קרוביהם, או ליד קברי צדיקים ל״זיארא״. מצא שם יהודי יושב ליד קבר צדיק אחד, וממרר בבכי. ניסה כמה פעמים לדובב אותו אדם, ולא הצליח להוציא מפיו מלה אחת. חזר לרב ואמר לו ״לא מצאתי אף עני ברחוב, אבל בבית הקברות מצאתי אדם אחד בוכה ובוכה ולא יכולתי להוציא מלה אחת מפיו, דומני שאדם זה נמצא בצרה גדולה״.

הרב החליט ללכת בעצמו אל אותו איש שהיה מתושבי עירו של הרב ושמע על גדולת חכמתו. הרב ניגש אליו ואמר לו ״אני הרב פלוני, אם אתה שרוי בדאגה כלשהי בוא אלי הביתה קודם כל לעשות שבת אצלי, ואח״כ אטפל בענין שלך בעזרת השם״.

האיש סיפר לרב את הסיפור הזה: ״זה שנים רבות שעזבתי את אשתי לבד, והלכתי למרחקים למצוא לי פרנסה ורווחה, וברוך השם הצלחתי להתעשר. לאחר שאצרתי רכוש רב החלטתי לחזור לאשתי, את כל רכושי הרב שמתי בתוך ארגז ברזל אותו נעלתי היטב. הפלגתי באניה, בהגיענו לחוף העיר סאלי, התחוללה סערה גדולה. גלי הים הזועפים שטפו את האניה הרעועה והטביעו אותה, עם הארגז שלי במצולות ים. נשארתי עני מרוד וכל רכושי ירד למעמקי הים״. הרב שמע בהקשבה את הסיפור ואמר לאותו איש ״בוא איתי לביתי נבלה יחד השבת בשמחה ובצהלה, ובזכות שמחת השבת, האל יתברך יורה לנו דרך איך להציל אותך מדאגה זו. אבל שוב אני אומר לך, הוציא העצבון מלבך, שמח בשבת ורק בכך השם יעזור״.

היהודי התלווה לרב, שמע בקולו, שכח במקצת את הדאגה שהעיקה עליו והצטרף לשמחת שבת של הרב בשירה ובזמרה.

לאחר ההבדלה גם היא בשמחה רבה, הרב ביקש מאותו יהודי לבוא אתו לחוף הים ולהראות לו המקום בו טבעה הספינה.

באו שניהם למקום, הרב אומר לאורח שלו ״עוד מעט יעברו כאן כמה ספינות כאשר תראה הספינה, בה הפלגת, תן לי סימן״. וכך היה. בהגיע הספינה המבוקשת, הרב לחש תפילה מסויימת לשר הים וגזר עליו והוציא ממנה את הארגז לחוף. תפילתו של הרב נתקבלה, היהודי קיבל לידיו את הארגז, וכל רכושו הוחזר לו. שמחתו היתה ללא גבול והרב אמר לו: ״אמרתי לך שבזכות שמחת השבת האל יתברך ייענה לתפילתי״. אותו יהודי פתח הארגז ונתן לרב סכום כסף לא מבוטל כתרומה למפעלי צדקה ולישיבה שהיתה בהנהגת הרב.

הנס השני היה שהאשה שעבדה כמשרתת בביתו של הרב, לא היתה אחרת מאשר אשתו של אותו יהודי. אשר בעוזבו אותה ללא כל אמצעי קיום, הרב לקח אותה לביתו. היהודי ואשתו בנו את ביתם מחדש וחיו באושר רב.

סיפור זה מופיע בכמה מקורות בנוסחאות שונות, אבל התוכן של הסיפור הוא אמת לאמיתה.