מורשת יהדות מרוקו

שירים רבים נכתבו בעברית לברית המילה וכן חוברו גם שירים בערבית. להלן אחד מהם, מחברו רבי יעקב בן סמחון, מתוך חיבורו שבח ורנה, פיוטים ושירים בערבית

פיוט בלעדי לכבוד אליהו הנביא, סימן יהודה סן סמחון, לחן : ליל ליל ייא מנא, ונועם " תורת אמת " ונועם אנא נמדח בלמענא

ייא נאס נחדררו פי באלנא, נטלבו מן ענד אילאהנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

הווא נביא כביר פדנייא, אבייאד מן סאפו בננייא

פאיידא כבירא האדי הייא, אכלליה פלמנאם יקפינא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

וראה הווא סאכן פשמאת אמא שאעא יזי מן תממא

יזלי עלינא האד לג'ממאת מן האד לגלות יפקנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

די כא יקרא סודות לכבאר, כא יזיה הווא יעטיה לכ'באר

האדסי ראה עזב ועתבאר, וכללסי בקדרת מולאנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

האד לכלאם ראה צחיח הווא, ענדו לזהד ענדו לקווא

ינזל וויטלע פוסט להווא, ימסי לשמא וויזי לענדנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

קבל יי רבבי טליבתנא, וסוף ונדרפי ג'רבתנא

האד לגלות פאס רמיתנא, פיסאעבאב תפקנא

גם מהשיר זה, הובאו רק מספר בתים בלבד. שני הפיוטים הראשונים, פורסמו בקובץ הפיוטים " ישמח ישראל " של העיר מכנאס.

זבד הבת – תסמייא דל בנת.

והיה אם תיוולד נקבה, השמחה, אינה רבה בבית ורחוקה מלהיות דומה לזו של לידת הבן. הבת היא אירוע משפחתי מצומצם, שקט ואינו מלווה בטכסים וחגיגות, כמו זו של הבן. עם זאת, חייבים לעשות משהו בזבד הבת – יום נתינת השם לתינוקת.

האירוע המרכזי של נתינת השם נערך תמיד ביום שבת והטכס נקרא בפי המוני העם תסמייא. בצפרו הטכס הזה נקרא תסחים. אבי הבת הולך לבית הכנסת בשבת ומודיע לרב על האירוע המשפחתי, לא מזמינים פייטן לבית הכנסת וגם רובי משפחה לא באים במיוחד להתפלל עם בעל השמחה, כמו שנהוג בשבת אבי הבן. גם הנשים אינן מבקרות את היולדת, כמו שמבקרות אותה כאשר יש בן זכר.

האב זוכה לעלייה לתורה וציבור המתפללים מקבלו בעלייתו, בפיוט " בסימן טוב והצלחה ". יש לציין שאת אבי הבת מעלים ל " משלים " ( אחרון ), והכוונה שלא תיוולדנה לו יותר בנות. גם אם זו הייתה הבת הראשונה, מעלים אותו לעלייה אחרונה – משלים.

אבי הבת מזמין אחר כך את באי בית הכנסת לביתו, ושם עורכים קידוש ומסיבה קטנה עם כיבוד קל. אחרי כן מגישים את התינוקת לרב כשהיא מלובשת יפה. אם זו הבת הראשונה הרב קורא את הפסוקים :

אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופלגשים ויהללוה ( שיר השירים ו, ט ) " ויברכו את רבקה ויאמרו לה, אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו ( בראשית כד, ס ).

אחר כך הרב עושה " מי שברך , לתינוקת ונותן לה את השם. השמות שניתנו היו בדרך כלל שמות תנ"כיים : לאה, רבקה, רחל, או ערביים : ג'מילה, ג'והרה, עיישא וכדומה. באזור האטלס היו גם שמות בֶרבֶרים : איטו, סתתי, לאלא, רחימה. לעומת אזורי האטלס, באזור החוף והצפון ניתנו לרוב שמות ספרדיים : לדיסייה, דונה, סאזבונה, אסטרייה, גראסייה, פורטונה, פירמוזה, ביניידה ועוד.

נהגו לתת שמות ההורים של הבעל או של הרעייה או שמות של קדושים שעל קברם השתטחה האישה בתקופת הריונה. במרוקו הספרדית נהגו לתת שמות של הורים בעודם בחיים, ומנהג זה התפשט בכל צפון מרוקו, כעין כבוד להורים.

נתינת שמות לפי תקופות.

כמו כן, היו מקרים בהם ניתנו שמות לנולדים, לפי תקופות והנסיבות. רוב הנולדים בחודש אדר או בשבוע שבו חל פורים, זכו לשם מרדכי על שם מרדכי היהודי, ואם זו בת לשם אסתר, על שם אסתר המלכה של המגילה. אם ברית מילה חל ביום תשעה באב, הרך הנולד נקרא שמו בישראל מנחם – לפי המסורת ביום זה נולד המשיח. בחנוכה, הבן הנולד זכה לשם מתתיה או יהודה, על שם יהודה המכבי.

באלול – רחמים, בניסן – נסם, באייר – מאיר, בסיון – חיים, משום שבו ניתנה התורה. בחודשים שבהם קוראים בתורה מספר שמות, ניתן השם משה. כאשר אישה נכנסה להיריון בתקופת ההנקה, הילד ייקרא לוי. והוא הדין לגבי צעירה, שהתחתנה לפני שקיבלה אורח נשים ונכנסה להיריון.

הערת המחבר.

לג"י, עמוד 110. אם אישה נכנסת להריון בתקופת ההנקה, קרוביה ואנשי סביבתה הודאגו מאוד, כי האמינו שהחלב יזיק לתינוק משום ש " הורעל ". האישה הזו נקראת "ג'איילית " והתינוק ינק לג'אייל ( ינק רעל ). כך האמינו ועודם מאמינים עד היום יהודים כערבים.