טרף האסלאם


" פלשתינה " תקדים של טרף -ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם

יצחק בן צבי, ההיסטוריון הישראלי המנוח ומי־שהיה נשיא מדינת־ישראל, גרס כי מעשה הזוועה  האכזריים״ שנעשו ביישובים היהודיים בערב לא היו כדוגמתם מאז:

ההשמדה הגמורה של שני השבטים היהודיים הערביים, בני־נאדר ובני־קינוקע, שהוגרו לפי חרב עד אחד – גברים, נשים וטף – הייתה טרגדיה שאין למצוא כדוגמתה בדברי ימי היהודים      : עד ימינו אנו…

הטבח בהודי ערָב והחרמת רכושם נעשו רצון אללה. לדברי הקוראן,

חלק מהם הרגתם וחלק שביתם, והורשנו לכם את אדמותיהם, בתיהם ורכושם, עם שטחים " חיבר "  שמעולם לא דרכה רגלכם עליהם. כי אללה הוא הכול יכול.

גיום מספר שיהודי חייבר הדפו את תוקפיהם בעוז־נפש, אבל ״אף שכאן נלחמו התושבים  ביתר אומץ לב מאשר במקומות אחרים, היו אויביהם רבים מהם במספר ובמפתיע באו עליהם, ולכן הובסו״.

הללו שנשארו אחר כך בחיים קבעו את נוסחת הצלחותיו של האסלאם בעתיד. כמה מן היהודים ״הוסיפו להחזיק באדמותיהם כ ״לא מוסלמים״ או כופרים, לפחות עד שאפשר היה לגייס מספר מספיק של מוסלמים להחלפת היהודים. בינתיים שילמו יהודי ערב ״מנחה״ או מס בשיעור חמישים אחוז תמורת ״החסות״ של הבוזזים החדשים. כמו שכותב הפרופיסור לואיס, ״ציין הנצחון המוסלמי בח׳יבר את המגע הראשון בין המדינה המוסלמית לעם כבוש שאינו מוסלמי ונעשה הבסיס לעסקות מאוחרות יותר מאותו סוג״.

כך התפתח מעמד הד׳ימי היהודי – גזילת החופש והעצמאות המדינית הצטרפה לסחיטת רכוש עד להחרמתו, בסופו של דבר. הד׳ימים הלא־מוסלמים, ה״נסבלים״ בתקופות שבין התנפלויות, גירושים ומעשי־שוד מאז הכיבוש הערבי־המוסלמי והלאה – יהודים ברובם המכריע אך גם נוצרים – היו מקור ההכנסות החשוב לדת על־ידי מס־הגולגולת שהוטל על ה״כופרים״. חיש־מהר נעשה הד׳ימי שעיר־לעזאזל נוח מבחינה פוליטית וגם מועד להתעללות.

מושבות יהודיות אחרות נפלו בצורה דומה מאד לזו: ״הרשו ליהודים להחזיק באדמתם עליתנאי שאת מחצית היבול ימסרו למדינה״. אבל ״ההסדר לא האריך ימים…״ כמעט כל היהודים ששרדו בח׳יבר ובמדינה – יחד עם ״כל שאר היהודים והנוצרים בחצי־האי״ – נושלו וגורשו במצוות הנביא מוחמד, שהוגשמה בקנאות על ידי מחליפו ויורשו, הכליף עומר.

חלק גדול מעשרה של הארץ שמרוכז היה בידי היהודים נתפס עכשיו על ידי המוסלמים, שלא היו עוד נודדים נצרכים אלא בעלי־אחוזות עשירים, אנשים בעלי יכולת, אשר להם גמלים וסוסים וכלי־נשק משלהם… שמו של מוחמד יצא למרחקים, והבדווים נהרו אליו באלפיהם.

תקדים הטרף

כך התגבשה המתכונת המוצלחת, שעתידה היתה לקנות לה מעמד של קבע בהפצת אמונתם המוסלמית של הערבים. אותם יהודים שנמלטו חיים נעשו אולי ראשוני הפליטים הערבים. הם היו חוליית הפתיחה בשרשרת הארוכה של יהודים שנשדדו עליידי ״מהגרים״ מוסלמים מן העולם ה״ערבי״, שתבעו להם את הגמול שדתם החדשה לא די שהתירה אותו אלא אף ציוותה עליו.

הדעת נותנת שבקרב הפליטים היהודיים שברחו מערב היו גם יהודים שאבות- אבותיהם ה״פלשתינאים״ – או בני יהודה – ברחו מפני הרומאים. עכשיו חזרו לפלשתינה של המאה השביעית, והצטרפו אל אחיהם היהודים שלא עזבו את הארץ מעולם. למרבה האירוניה, שבו הפליטים היהודים בעת כניסתם של הכובשים הערבים מן המדבר: אותם פולשים שהתפרצו לבתי היהודים בחצי האי הערבי ונישלו אותם מהם עתידים היו עכשיו לבוז ולשדוד את יהודה-פלשתינה על פי אותה מתכונת עצמה.

והיהודים שהתיישבו בכמה מערי ״פלשתינה״ וישבו בהן ברציפות עתידים היו להיעקר מהן באחד הימים במאה העשרים כדרך שנעקרו היהודים הערבים בשעתו – בטבח או בהחרמת רכוש ובהטלת אימה. אז, בשלהי המאה העשרים, קשרו לערים הללו כתר בחינת ״שטחים ערביים פלשתינאיים טהורים מאז ומקדם״, ממש כמו שעם הזמן הצטייר חצי־האי הערבי כ״ערבי טהור׳ אף שלמעשה היו יהודים ראשוני המתיישבים בעיר הערבית־המוסלמית הקדושה מדינה.

אחרי הפלישה למדינה במאה השביעית – זו ראשית הכיבוש הערבי בחצי האי ערב – מקום שראינו את ה״ערבים״ מנצחים את התושבים היהודים, משל הכליף עומר על השבטים המנוצחים שעה שבישר לו שר־צבאו שהפולשים הערבים כבשו את אלקסנדריה:

״כבשתי עיר אשר לא ימלאני לבי לתארה. די לי אם אגיד שבה נפלו בחלקי 4,000 חווילות עם 4,000 אמבטיות, 40,000 יהודים משלמי מם גולגולת וארבע מאות מקומות שעשועים לבניי המלוכה,

הערבים שפלשו ליהודה היא גם פלשתינה נהגו לפי אותו תקדים. עם הפלישה לארץ ישראל מצאו ״ערביי המדבר״ יישוב יהודי ארצישראלי נכבד. זמן קצר אחרי הכיבוש הערבי שוב עמדו היהודים על מטרותיהם הלאומיות, שבחלקן נבעו מן הגזירות וההשפלות החדשות שנעשו מנת־גורלם של כל הלא מוסלמים.

עומר השני [אבן עבד אל־עזיז] היה הקנאי הדתי שגזר רבות מן הגזירות… אין ספק שבגלל הגזירות האלו קם משיח השקר סירֵני… יהודי סורי, [אשר] הבטיח… להשיב את ארץ״הקודש לעם היהודי.

אותם יהודים שנשארו ב״פלשתינה״ הרומאית, יחד עם הקיבוצים היהודיים שחזרו עד מהרה אחרי הכיבוש הרומאי, הצליחו ״להטביע חותם חדש על היהדות״.  אף על פי שחרב בית המקדש נשאר בית־הכנסת ״וריכך את המהלומה״, ושליטי רומא הרשו למנהיגים יהודיים שנמלטו מירושלים בעת המצור להקים מרכז תורני שבו ילמדו אותה צורה של יהדות שעתידה היתה לשמר ולהנציח את ״הלאומנות היהודית התוקפנית״, שמקץ קרוב לעשרים מאות־שנים הצליחה סוף סוף לשוב ולגאול את הארץ מבחינה פוליטית.

למרבה האירוניה, הרי אותם שליטים רומאים עצמם שניצחו את מדינת היהודים והחריבו את מקדשם של היהודים הם שסייעו מבלי משים ביצירת הכלים שבזכותם נשתמרה תנועת השיחרור הלאומית של היהודים בעינה. אילו הרשו הרומאים ליהודים לקיים את ריבונותם אפשר שהיו היהודים נשארים נחלת ההיסטוריה הקדומה, כמוהם כחתים, כפלשתים וכשאר עמים שנכחדו מכבר באיזור. אף־על־פי שההיסטוריה היהודית העקשנית לפני הרומאים עשויה לרמז שאין הדבר כך, הרי יש ויש מקום לתמוה מה היה עולה בגורלם של היהודים אילו נהגו אדישות ביהודים ובפולחנם ולא התייחסו אליהם בכל דור ודור בטינה ובחשדנות, ילודות החיקוי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר