עבודת מ ויאל כנציג ״מזכרת משה״

משקיבל מויאל על עצמו עול ציבור, זנח את כל עיסוקיו הפרטיים והתמסר כולו לעבודה, אותה ביצע בנאמנות, דייקנות ויושר, כפי שעולה ממכתבו לוויסוצקי להלן:

״שמעוני אחי ולאומי הנה אנוכי הרהבתי בנפשי עוז לתת את משא העם הזה עלי אשר עיני יהיו פקוחות להשכיל להיטיב ויהיה נועם ה׳ אלד׳ינו [אלוהינו] ומעשה ידנו כוננה עלינו. וכל כסף הקדשים אשר הגיעני עד הלום תחת ידי מעיר הבירה פאריז יע״א [יעיד עלי אדוני] אשר מערי רוסיה אחלקם ביעקב את כסף התמיכה ולעזר ולהועיל כאשר ישר בעיני אלד׳ים, ואשלח להם החשבון מסודר הדק היטב בסדר הנכון בטח, וחוב קדוש עלי לסובב נתיבות הקולוניות לראות מעשיהם ופעולתם לפני תבוא, לבלתי יסורו מן המצוד, ימין ושמאל. אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה יר״ה [ירום הודו] למען יהיו יושביהם בטוחים מכל מצוקה וה׳ אלד׳ים יעזור לי. ואתנהלה לאיטי לרגל המלאכה לבלתי ידח ממנו נדח וכתבי ההודעות אכתוב לכל ההוד, ולכל הנדרש. וכאדם העושה בשלו כן אעשה זאת פעולת עבדי ה׳ וצדקתם ובסביבתם ומחמתם אש תיקד בקרבי אש אהבת ה׳ ותורת עמו, על כן יאמרו התלמודיים חכמינו ז״ל ׳מגלגלין זכות על ידי זכאי׳. חזיון בן אמוץ הנה באה ונהיתה בקרב ימים תודיע. שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. ואתם עם קדוש המתנדבים בעם יערה ה׳ רוה ממרום עליכם ועל כל הפיקמ״ש [פרנסים, קצינים ומנהיגים שלמים] והמשתדלים לגדור פרצות, ועלי אני עבדכם עבד אברהם לאזור חיל בכל עוז ותעצומות לעם ברוך אלד׳ים. אז יבקע כשחר אור ישראל. אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה. אז ינוח לנו מעצבינו ומרוגזינו ובא לציון גואל בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל״.

אף שבחירת מויאל אושרה על ־ידי ההנהלה המרכזית של ״מזכרת משה״, לא היה ויסוצקי שלם עמה. מלכתחילה ביקש לצרף אליו איש מטעמו-את י׳ סטארובולסקי, ״שיהיה הוא האחד, ומשנהו מויאל הגזבר״. על נסיון זה הגיב מויאל בתקיפות רבה. במכתב מיום י״ד מנ״א תרמ״ה, ששיגר אל פינסקר הוא מבקש ממנו:

״לבלי סבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים לראשי מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת את אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל עלי אחריות פעולזה אחרים אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי. אני הנני האחראי לפעלי אבל לא לפעלם של אחרים… זאת מצאתי לנכון להציע לפני אדוני במכתבי זה אשר הוא הראשון ממני בתור מורשה מאושר מאדוני ומחובבי ציון אשר אדוני עומד בראשם…״

במכתב מיום ב׳ מנחם אב (14.7.1885) מודיע ויסוצקי על מינויו הרשמי של מויאל ומגדיר תפקידו

״בתור ציר שלוח במלאכות… חובבי ציון ברוסיה: לבקר באה״ק את המושבות פתח־תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להתחקות על מצב הקולוניסטים ולדעת אל נכון מה יחסר להם ובמה נוכל לעזרם… וגם להיטיב מצבם לימים יבואו, כן לשום לב ועין על ענין הישוב בכלל, לסקל המסילה מאבן נגף, ולהיות לעינים לאלה החפצים בישוב הארץ, לבחור פה בארץ הקדושה אנשים חכמים וידועים היודעים ובקיאים בטוב הארץ ובתכונות המושבות… ואחרי שחקרתי ודרשתי היטב בענין הזה בימי שבתי פה במשך שלושה ירחים, אחרי שהתייעצתי עם רבים מאחינו האוהבים את דבר הישוב בכל לבבם, נפשם ומאודם, הוסכם בדעתי בכוח המסור לידי מאת אחי ושולחי חובבי ציון אשר ברוסיה, לבחור את כבוד אדוני, אשר יהיה המוציא והמביא הראשי לכל דבר ודבר הנוגע הן לכלל הישוב, והן להמושבות הנזכרות בפרט. וגם להיות לסוכן כללי; בידו יהיה שמור הכסף אשר ישלח לו הועד המרכזי לתכלית זו, וכן הכסף שהיה בידי לתכלית זו מסרתיו ג״כ [גם כן] לידו, כפי החשבון הפרטי בענין זה, וכן למלאות הפקודות אשר יקבל בזה מאת הועד המרכזי…״

אזי המים שטפונו

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

ואולם אהה. קוינו מרפא והנה בעתה. כי איש חמודות הלזה אפפוהו צרות רבות ורעות. ומה שהודיע לו לבו מראש כן היה. כי הזרם בעוברו על פני חלק התחתון מהעיר מילא מים את הרחוב הזה אשר גם הוא בחלק התחתון, וחסם בפניו הדרך לבוא אל ביתו לראות בניו ומשפחתו מחמדי נפשו. למבוכתו ולבהלתו ומגינת רוחו לא היה קץ. ואחר טרחתו ויגיעתו העצומה ועיניו יורדות דמע ממגור ופחד ודאגה, הועלה מעלה על גג חצרות הנשענים לחצרו, ומהגג הלז הורד אל תוך חצירו כירידת הדלי לתוך בור מים, והורד עד היציע העליון. ומצא כי המים כסו את הבתים שביציע התחתון, ויגברו המים עד המעקה של היציע העליון, וירם קול תאניה ואניה. וכרגע נודע לו כי זוגתו הכבודה ס׳ פרחא ת׳׳מ עם בנה הבן יקיר מאיר שמעון יצ״ו, נמלטו, כי ברחו מעל הגג בראותם כי הגשם הולך וחזק, ונשארו בחצר רק אביו הזקן ס׳ משה יצ׳׳ו ואמו וחמותו. וניחר גרונו לקרוא אבי ואמי ואין עונה, כי המים כסה אותם בגובה כמה אמות. ואחרי שוב המים, השיבו בקול דממה דקה אביו הזקן כי עודנו חי. כי התפלל בביתו, כי נבהל מאד לראות גשם משונה כזאת. אך הוא קדש את השבת בנר דלוק ושלחן ערוך כמנהגו. ואתו היו אשתו וחמות בנו, ולבם חרד לרגעים מאימת המים.

 אכן שטף הרחוב עוד לא נגע בהם, כי המים עודם עוסקים במלאכתם לרדת אל החצר הסמוכה לה אשר היא בקצה האחרון של שיפוע הרחוב. והחצר ההיא עמוקה כשאול, והמים מלאו את כל גדותיה מהמסד עד הטפחות וישימו קץ לחיי כל הנפשות השוכנים בהם. אכן לחצרנו הנז' באתהו שואה פתאומית לא דמוה מראש, כי רצפת בית הזקן שביציע התחתון היא גשר על מי הנהר העוברים תחתיו להחצרות הסמוכים לה, הנהנים מן המים לשתיה ושאר תשמישי בית, וכאשר המים נלחצו תחת הגשר כרגע נבקע הגשר ונהרסה רצפת הבית, ונכנסו המים בכח נורא ואיום ויתערבו עם מי הרחוב ויגברו מאד ויכסו את היציע התחתון כולו. אמו וחמותו של בעל אכסניא שי׳, בחשבם לברוח מן החצר ולהמלט על נפשם, מצאו להותם כי דלת החצר נסגרה מתקופת המים, וחמותו נאחזה בשער ראשה למנעול הפתח ותחנק ותמת שם. וכן קרה גם לאמו. וימותו שניהם כרגע. הזקן ס׳ משה נטבע גם הוא, אכן נמלט באורח פלא, כי הבית אשר נהרסה רצפתה גם הדלת נהדפה ממקומה ובאה תחת רגליו ותגביהו למעלה, באופן כי המים לא הגיעו רק לזקנו ולא חדרו אל פיהו, וימלט. ברוך הפודה והמציל…

כל חכם לב על נקלה יוכל דעת המצוקה ודאבת נפש אשר הוסיפה לו התלאה אשר מצאה לבעל אכסנייתינו בלילה ההיא, אשר בו היו כל משושי לבנו— ועתה הנה הוא וזוגתו תמ״א עטופים בצרתם, אבלי אם קודרי שחוח. וישב שם כל הלילה לשמור את גויות הנטבעות כי אין זולתו בחצר רק אביו הנדכא אשר רק רוח חיים באפיו מפחד לבב אשר דכא לארץ חיתו. במצב רע ואיום כזה עברנו את חצי הלילה הראשונה בבית ידידנו כבוד הרב ר׳ רפאל משה יצ׳׳ו. ובשוב רוחינו קצת אז ידענו חסדי ה׳ ונפלאותיו אשר עשה עמנו להפליא טובה כפולה ומכופלת, כי לו התפללנו בבית אכסניא כי עתה אבדנו ח״ו. ובשגם נחליט שהמים לא יגיע עדינו וגם אנחנו לא נרד להיציע התחתון, אכן פחד ובהלה ומהומה כזאת באישון לילה ואפלה יש בכחם ח״ו להורידינו דומה, כי גרים אנחנו עלי ארץ ולא נדע אנה נלך ובאיזה אופן נמלט. והנס הב׳ היותר גדול, כי לוא יצאנו אחר ערבית ללכת לבית האכסניא כי עתה ח׳׳ו נאבדנו ולא ידע איש מקומינו ונשטפנו עם הזרם הגדול. כי זרם המים הכביר אחרי אשר בא ממורד ההרים עבר ושטף על פני הרחוב שלמטה מבית הכנסת ועשה שמות גדולות נוראות. את גשר האלמלאח שעל פני הנהר הרס ולא הניח בו אבן על אבן. כל החנויות הבנויות מאבן על יד שער האלמלאח עם כל מרכולתם וסחורתם והנמצא בהם נאבדו וחלפו למו כאלו נגוזו במספרים, ולא נודע מהם מאומה עד היום הזה. החצרות אשר פגע בהם בלכתו הלאה הפילם למשואות נצח. בתים שלימים אשר עקרם מיסוד בנינם הציפם על פני מימיו כקליפת אגוז, ויוליכם למקום ציה ואבדון. ודרך הרחוב הזה הוא מעבר דרכנו מבית הכנסת לביתינו, כי לא נדע זולתו, ובזה היתה הסכנה היותר נוראה. מה רבו מעשי חסדיך ה׳.

בעל הגמול והחסד ישלם שכר טוב לאנשי אמת זריזים לעשות חסד ואמת, היקרים המסולאים אנשי הח׳׳ק רק״ק צפרו יכוננה עליון אמן, אשר עטרוה בשם התנא הקדוש הרשב״י זיע״א, אשר לא חסו על גופם ועמלם ויגיעם בלילה ההיא, ואזרו חיל ויקחו בידם כשיל וכילפות ויעלו על גגות הבתים הנטבעים תכף בעת ההפכה ויהרסו את תקרות הבתים וירדו לתוכם להציל הנפשות בעוד רוח חיים בקרבם. וכעשרים נפש הצילו והשיבום לחיים. יגמלם צורם ויהיה מגנם וסתרם.

בחצי לילה האחרונה קמה הסערה לדממה קצת ומאשר חפצנו להתרחק הלאה ממקום ההפכה לבלי שמוע קול מספד נהי תמרורים אשר בכל החצרות אשר שם מת, כי קול הבכי פלח כליותינו ואפס כחנו לסבול עוד, יצאנו כחצות הלילה מבית הרב שי׳ ונצא יחפים ומשוקעי רגל בטיט עד הכרכים ונבוא לחצר רחוקה וגבוהה מאד ונלן שם.

המשך……..

ו.        מנהג בענין סעודת הבראה בחוה״מ, עיין ישרי לב, חיו״ד, אות ה,

סי׳ ט, שציין לעיין פרי האדמה, ח״ג דף כג, שכ׳ דפה עיה״ק ירושלם תוב״ב לא נהגו להבראת בחוה״מ, ועיי״ש לענין פורים. ועיין ברכ״י, סי׳ תקמז, ומחב״ר, סי׳ תקמז, דמי שבאה לו שמועה בחוה״מ מאב ואם, שהמנהג בירושלים ת״ו שלא לקרוע, עיי״ש. וראיתי בתשבי"ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, הל׳ אבילות, סי׳ תלג, וז״ל: בירושלמי דסוף מועד קטן, ר׳ קרסטני דמר במועדא עבדו ליה הבראה וסברי דמדעת רבנן עבדי, ובדקו ואשבחו דשלא מדעת היה. ותו גרסינן ר׳ פלוני דמך בראש חדש וכו'. מכאן משמע שאין לעשות הבראה לא בחוה״מ ולא בר״ח, עכ״ל. פה מחז״ק פאס יע״א נוהגין להבראת. אני הכותב הייתי מצוי בבית האבילים בחוה״מ של פסח, והיה שם החכם הישיש כמה״ר מימון מאנסאנו זלה״ה, הוא ראש ונשיא ועד הרוחצים של חברת גמ״ח, וכל ימיו בילה לעבוד ולשרת בחברת גמ״ח שהנחילוהו אבותיו. ואמר שמה לאנשי החברה שיביאו סעודת הבראה, ובפני אמר בפה מלא שמנהג מחז״ק להבראת בחוה״מ. וחמותי וראיתי למוהר״י בן וואליד, בס׳ שמו יוסח, סי׳ קפב שעמד ע״ז, וז״ל: מי שמת לו מת ב״מ ביו״ט ונקבר בחוה׳׳מ, דעת מרן בשו״ע ודעימיה דמברין קרוביו של מת, דהיינו מי שחייב להתאבל. ויש פוסקין ס״ל דאין הבראה בחוה״מ, עיין מרן ב׳׳י או״ח סי׳ תקמז. וכן המנהג פה וויהראן דאין מברין בחוה״מ, ואם נקבר ביו״ט דאין בו הבראה, לכו״ע אין מברין בחוה״מ כיון דעבר זמנו. אף להסוברים דיש הבראה בחוה״מ, מ״מ זה שאינו זמנו היום אין מברין. אבל אחר המועד מברין יום א׳ דאבילות, והיינו דכי מרן סי׳ שעח סעי׳ יא, ולפי״ז אין סתירה ממה שכ׳ סי׳ סא וממש״ב באו״ח, סי׳ תקמז. ועיין זכול״א, הל׳ אבל, אות ס, ערר סעודת הבראה, עיי״ש. ופה וויהראן אין נוהגין להבראת אחר המועד כלל, וכס׳ מור״ם ז״ל, עב״ל. ואנו במחז״ק פאס כפי עדות החכם הנ״ל, מברין בחוה״מ.

ז.        מנהג שעושים סעודת הבראה בביצים, לפי שהם עגולים לרמוז שגלגל

הוא הסובב וחוזר חלילה, במ״ש בבל בו. ואני עני אומר טעם אחר לדבר, במה שמצאתי בס׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עג, אות יוד, דהטעם דלוקחין ביצה לטהר בו את המת, בידוע כי מחוקי הטבע שהתרנגולת וכן כמה עופות מולידין ביצה בלי זכר כשמתחממין את עצמן בחול חם בקיץ, עיין חולין נח. בדספנא מארעא, וברש״י שם. ויש כמה מיני עופות שמניחין את ביצתם בעפר, ומעצמם יוצאים אח״כ העופות על ידי חום השמש. וכבר מצאנו שהקדמונים דרשו מפסוקי התורה תחיית המתים מדאמר במדרש בראשית, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, מכאן לתחה״מ מן התורה. ומפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם, מכאן לתה״מ. וחד דרש (סנהדרין צ) מחוקי הטבע, שהחטה שיוצאה בכמה לבושין מכ״ש האדם. וכ״ז דרשו כדי לחזק האמונה, והראו כי הביצה שאפשר שנולדה בלי זכר, או מהביצה נתהוה עוף! בלי אם, רק על ידי העפר והחול אשר בו טמון. ובכן איך יוכל לעלות על דעת האדם, שגבר ימות ויחלש ולא יעמוד לקץ הימים ח״ו. וכפי״ז נוכל לומר שמפני זה מברים בביצים, לרמוז לאבלים שהמת הזה עתיד לחיות. והח״ס, ח׳ יוד״ע, סי׳ שכז, נתן טעם למה נוהגין לזלף ביצים עם יין על ראש המת, עיי״ש.

משה  עובדיה

ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו

מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים

לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )

פעמים 146-147

בשנות השישים של המאה התשע עשרה החל הרדב"ש לשלוח מטעם הכולל שד"רים לקהילות בתפוצות, ומספרם הלך וגדל. מהלך זה ביסס את היפרדות המערביים מהנהגת הספרדים והגביר את עצמאותם. ברנאי ציין שמונה שד"רים שיצאו לשליחות מטעם הכולל בתקופתו של הרדב"ש. הראשון, ר' אברהם חרוש, מדייני בית דין המערביים בראשותו של הרדב"ש, יצא בשנת תרכ"ב )1862 )לשליחות למרוקו. לא ידועים פרטים על השליחות הראשונה והשנייה של השד"ר השני, ר' משה מלכא, אולם ידועים פרטים על שליחותו בשנים תרכ"ה-תרל"ה (1865-1871 )לאירופה ובפרט לתורכיה; הוא היה השד"ר הראשון לארצות שלא בצפון אפריקה, ומטרת שליחותו הייתה איסוף כספים עבור בניית שכונה לבני המערביים; בשנת תרל"ג (1873 )יצא לשליחות למצרים, ובשנת תרל"ד (1874  )לאירופה. השד"ר השלישי, ר' יהודה זרחיה אזולאי, יצא בשנת תרכ"ט (1869 )לשליחות לאלג'יריה. השד"ר הרביעי, ר' שלמה עטיאש, יצא בשנת תר"ל (1870 )לשליחות לצפון אמריקה כדי לגייס כסף עבור בניית בתי מחסה לעניים. השד"ר החמישי, ר' מאיר עובדיה, ששימש דיין לצד הרדב"ש, יצא בשנת תרל"ב (1872 )לשליחות למערב החיצון (אלג'יריה, תוניסיה ולוב), לשם גיוס כספים לתמיכה בעדה. השד"ר השישי, ר' יוסף ארוואץ, יצא בשנת תרל"ג (1873 )לשליחות למערב החיצון ובשנת תרנ"ה (1894 )לגרמניה. השד"ר השביעי, ר' חיים בן ואליד, יצא בשנת תרל"ז (1877 )לשליחות לתוניס ובשנת תרנ"ג (1893 )לשליחות לפורטוגל, למרוקו ולברזיל, שהייתה בה קהילה יהודית מרוקאית (ראו להלן). השד"ר השמיני, ר' יהודה אלבו, יצא בשנת תרל"ז (1877 )לשליחות למרוקו, ומהאיגרת שניתנה לו למדים על גודלה של העדה, שמנתה אז כ–1.000  נפש. מלבד שד"רים אלה הזכיר ברנאי שד"רים שיצאו לשליחות מטעם כולל המערביים בשלהי המאה התשע עשרה. למשל ר' רפאל אהרן בן שמעון נשלח בשנים תרמ"ה (1885 )ותרנ"א (1890 )למרוקו, ובגמר שליחותו התמנה לרב הראשי של הקהילה היהודית בקהיר והיה לדמות מפתח בחיי הקהילות היהודיות במצרים. השד"ר ר' אברהם חלואה, שליח המערביים וקהל הספרדים המקובלים בית–אל, יצא בשנים 1888-1889 ,1896 ו–1900 למספר שליחויות לארצות ערב, פרס, צפון אפריקה, איטליה וארצות הבלקן, ובגמר שליחותו התיישב בליוורנו. והשד"ר ר' שמעון אשריקי יצא בשנים תרנ"ב (1892)תר"ס בנוסף על אלה הזכיר אברהם יערי )1900 )ותרס"ב (1902 )לשליחויות למרוקו. את שליחותו של ר' יעקב בן עטר מטעם ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים; בשליחות זו פגש בליסבון יהודי מרוקאי שהתיישב בברזיל והתעשר, ובן עטר שכנע אותו לתרום כסף להקמת ישיבה לעדת המערביים, דבר המלמד על התבססות יהודים מרוקאים בברזיל ועל השתדלות מערביים מירושלים לפעול למען מוסדות העדה.  בן–יעקב הזכירה את השד"רים ר' אברהם אלראובני ור'. יהושע פרץ, שנשלחו לאסוף כספים למען עדת המערביים.

הערת המחבר : בן־יעקב, עמ' 205-206 .ייתכן שיהושע פרץ הוא השד"ר ישועה פרץ, ששמו מופיע באיגרת שליחות משנת תרע"ד )1914 .)ראו: עובדיה, היהודים, עמ' 90-91 ,244 ,ומן האיגרת למדים על מטרת שליחותו: איסוף כספים כדי לפדות קרקע בבית העלמין בהר הזיתים לקבורה של בני עדת המערביים.

בדו"ח על הכנסות השד"רים של כולל המערביים משנת תרס"ב-תרס"ג ( 1902-1903 )נזכרו אברהם פינטו )שהה בהודו ובמצרים(, אברהם בכר אפרים )בתורכיה), נסים דאנון (באלג'יר ותוניס ובסביבותיהן), משה בן סמחון, מכלוף חזוט ויעקב בן עטר (שלושתם במרוקו). בדו"ח על ההכנסות משנת תרס"ד 1904 ) )נזכרו שוב משה בן סמחון (במרוקו) ונסים דאנון, ונוסף עליהם השד"ר  חיים שׂמאנא, שהעביר את הכסף לכולל באמצעות יעקב בן עטר. שמואל זיו (אג'ייני) הזכיר במחקריו על השד"רים המערביים מארבע ארצות הקודש שד"ר נוסף מכולל המערביים, השד"ר שמעון חיים חרוש, שיצא לשליחות למרוקו, ככל הנראה בשנת תרמ"ז (1887 .)מטרת שליחותו הייתה לאסוף תרומות עבור שחרור נכבדי המערביים שנכלאו בבית הכלא העות'מאני בשל אי תשלום מס העַסְּכִַריַה (כופר הגיוס לצבא העות'מאני ששילמו הנתינים הלא–מוסלמים). ועד העדה הספרדית היה אמור לשלם את מס העסכריה של המערביים, אבל בשנת 1885 הפסיק לשלמו, ובעקבות זאת נאסרו נכבדי המערביים. הדבר העיד מחד גיסא על המשך תלות המערביים בספרדים ומאידך גיסא על היפרדותם ההדרגתית. משה בר–אשר הזכיר את השד"ר ר' שלום הלוי, שהיה אמור לצאת לשליחות למרוקו בשנת תרפ"ו (1926 ,) וכותב שורות אלה הזכיר במחקרו עשרים ושמונה שד"רים מערביים וספרדים שפעלו בשירות ועד העדה המערבית מערב מלחמת העולם הראשונה ובתקופת השלטון הבריטי. שד"רים ממוצא מערבי יצאו לשליחויות מטעם כוללים ומוסדות אחרים ובכלל זה עבור הכוללות הספרדית בירושלים.

יהודה גרינקר — שליח תנועת המושבים במרוקו

מר יהודה גריגקר, שליח תנועת המושבים מנהלל, שסייר בהרי האטלס בשנת 1954, בעת שעשה בשליחות במרוקו מטעם הסוכנות היהודית ותנועת המושבים, גילה שבט שלם של יהודים עובדי אדמה, שאותם העלה למדינת־ישראל. כך מספר מר יהודה גרינקר:

״יצאתי את הארץ בדרכי למרוקו ביום 9.2.54. הגעתי לקזבלנקה — שם נמצא המשרד הראשי של מחלקת העליה במרוקו. ביום 9.2.54 נכנסתי לעבודה ותוך עשרת הימים הראשונים הצלחתי להניח יסוד 'לשלשה גרעינים מושביים בשלש ערים, האחד — בקזבלנקה גופה, השני — במזגן, והשלישי — בסלה — רבט.

 בין המשפחות, שרשמתי בסלה, היו עובדי אדמה מיד הודעתי על כך למשרד העליה בקזבלנקה ושם סוכם לערוד סיור מקיף באזורים הכפריים. לאחר שחזרתי מהסיור שנמשך 23 יום עשיתי בקור חטוף אצל הארגונים שלי. לאחר מכן גיליתי עובדי אדמה בסיור בכפרי היהודים בהרי האטלס והחילותי לרושמם לעליה לישראל. בסך הכל רשמתי לעליה במרוקו: 70 כפרים המונים 2152 משפחות, שהם 11932 נפש, ועוד חמשה אירגונים עירוניים המונים 400 משפחות. אלה האחרונים נמצאים כיום בארץ במושבים ״דבורה״, ״ברק״ (באזור תענך) ובלכיש. ויתרם — כמלואים לכפרים אחרים.

מן הכפרים העליתי 42 כפרים, שהם 800 משפחות: 200 משפחות התיישבו באזור תענך׳ 250 באזור לכיש, 350 בנתיבות (עזתה). יתרם — בהתיישבות חקלאית ומחוצה לה. שאר הכפרים עלו כולם ונמצאים ברובם בהתיישבות החקלאית״.

תושבי הכפרים היהודים הנדחים לא עלו בבת אחת אלא נמשך שלב אחר שלב, אזור אחר אזור ממחצית 1952. הנה שיטת העבודה של מחלקת העליה של הסוכנות היהודית. מאזור האטלס א׳.חוסלו הכפרים היהודים׳ כדלהלן: איט־אדבע (83 נפשות), איסורס (47), איפרע (5), ורקטרין(52), טגמוט (106), איט־רכלט (109), איט־ארבע דהטוגנה (117), טיזל (15), ולד־מנסור (132), חמדנה (114), — ס״ה מאזור האטלס א׳ — 144 משפחות, שהם 780 נפשות,

מאזור אטלס ב׳, אייט בולי כדלהלן: איט אברהים (149, נפשות), טיסינט (175), אסמיר (244), טירסל (117), ס״ה מאזור אטלס ב׳ — 133 משפחות עם 685 נפשות.

. מאזור. אטלס ג׳ תל־וד כדלהלן:. אימונין (49), אירילבין (118), אייטלל־אייטטלן (115), טבוגינט (62), אירריס (96), אנגל'ס (170), כירנידרע (71), טיסגי (58), ס״ה מאזור אטלס ג׳ — 120. משפחות עם 739 נפשות.

מאיט בוגמז, כדלהן : איגי נשניץ (120 נפשות), איטגלה (210), .אבוחרזן .(40), טמזרט (340), ס״ה מאזור איט בוגמז — 135 משפחות עם 71.0 נפשות.

כך טיפין טיפין עלו יהודי האטלס לישראל. עליה זו וזי שבאה לאחר מכן היו מלוות תופעות מאכזבות, ממשלת מרוקו לא נתנה ליהודים לצאת בקלות על אף הבטחותיה, אף באופן: אינדוידואלי. מאות יהודים מהכפרים עזבו את בתיהם ונהרו לערים ולגבולות המדינה ללא תעודות והשאירו את רכושם בידי שכניהם. הם חיו תחת שלטון שליטים מקומיים ופחד שכנים. היו מבקרים שממשלת מרוקו החזירה אותם בכוח על חשבונה אל מקומותיהם והתעלמה מזכותם החופשית של האזרחים להגר כלפי האמנה הבינלאומית.

ב־1956 ,יצאו שיירות תושבי כפרים שבאיזור מראקש בדרום, אנשי פורט ליאוטה וראבט שבצפון מערב, תושבי העיר מאקנאם, שבמרכז. המדינה, ובני אוג׳דה שבגבול מרוקו־אלג׳יר כשפניהם, לעליה לארץ. סבל העולים לא היה מעט. הנה מקרה אחד ששופך אור על יסורים, שפקדו את העולים. אוג׳דה עיר פרועה, שבה שלטו כנופיות מזוינות שלטון בלי.מצרים, שם שרר משטר טרור ואימה. יהודים נחטפו מבתיהם והוחזרו, רק אחרי ששלמו דמי כופר לחוטפיהם.

אברהם חליוואה. המאה ה־18. מחכמי מכנאס. נכדו מעיד שהיה חכם ״בנגלה ובנסתר״ (מ״ר, טז ע״ג: נה״מ, עמי 189).

אברהם טנזי. מאה י״ט. בספר בגדי שש, לר׳ יוסף בן שלום גבאי, דאר אלביצ׳א תרפ״ט (וד״צ ירושלים תשמ״ח), ג ע״א, נאמר: ״שמעתי מפי הרב המקובל כמוהר״ר אברהם טנזי זצוק״ל שפירש עפ״י מ״ש רבינו האר״י ז״ל״ וכו'. וכן נזכר עוד כמה פעמים, שם.

אברהם מאנסאנו בן יהונתן בן עמנואל. נפטר בשנת תקמ״א. מרבני פאס. תלמידו של ר׳ שמואל אלבאז. כתב חיבורים רבים, ובחלקם שזורים דברי קבלה. ״היה חכם מקובל ומליץ״. בקינת חתנו, ר׳ חיים דוד סירירו, הוא מכונה ״חכם הרזים״ וכדומה. ר׳ ישראל אבנר מעיד כי ״הניח קובצים גדולים דרושים מסודרים … ומתוך ספרו ניכר שהיה מקובל ומליץ גדול״.

אברהם בן מוחא. המאה ה־16. בקובץ ליקוטים קבליים (כ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1805) שנכתב בצפון אפריקה במאה ה־18 כתוב: ״כתב בס׳ קדמון כ״י משם מקובלי דרעא ז״ל, וז״ל: שאל ר׳ יוסי הגלילי את ר׳ אברהם בן מוחא, מדוע אין אנו מניחין תפילין בט״ב כי אם התפלה של יד, ואין מניחין תפלה של ראש. והשיב לו, איכה ישבה בדד, איך ה״א ישבה בדד. והסימן כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק. עכ״ל״ (דף 46ב). יחם הפוך מתבטא בכ״י ששון 921, מו ע״ב: ״וכך שמעתי מה״ר אברהם אבן מוחא שכך קבל מה״ר יוסף בן שלמה ז״ל הגלילי״, לענין תפילת ליל שבת. ושמא היו חברים ובעלי מסורות שונות. מכל מקום, בכ״י ביה״ד בלונדון 121, עד ע״ב, נמצא: ״קבלת ר׳ אברהם בן מוחא שקבל מר׳ יצחק קצב ז״ל״. וכן נמצא במנחה חדשה, כ״י ליברפול M12044, דף 507א: ״עוד מצאתי כתוב משם המקובל הה״ר אברהם בר מוחא זלה״ה בסוד ענין השמטות״.

אברהם ן׳ מוסה בן שלמה. נולד סמוך לשנת ת״ב, כנראה בתטואן. נפטר בכ״א באדר תצ״ג בתוניס. החיד״א בשם הגדולים כותב עליו: ״רב מובהק, מקובל גדול א׳ מרבני מערב הפנימי״. תחילה חי במארוקו (סאלי, מראכש ופאס) ואחר־כך עבר לתוניסיה. לדעת בניהו, ״בשנת ת״פ בערך כבר נמצא בתוניס, שכן עיקר חיבוריו חיבר בעיר זו, ושם העמיד רובי תלמידיו״. ברם, לפי זה נצטרך להניח שלא כתב לפני היותו בן שישים אלא מעט. הדעות חלוקות אם אכן היה תלמידו של ר׳ מנחם עטיא. היה חברם של ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב בן מראג׳י. מפי האחרון זכה גם לשבחים. הגהותיו לספר אוצרות חיים נדפסו בליוורנו בשנת תר״ד יחד עם אלה של ר״א אזולאי. כתב גם פירוש קבלי להגדה של פסח. ן׳ מוסה התייחס בהערכה מופלגת לקבלת האר״י. כמה דברים בגמרא פורשו בחלום על דרך הקבלה. וראה לעיל: אברהם אזולאי בן ישראל. אברהם סבע בן יעקב. דרשן ופרשן, חוקר ומקובל. ממגורשי ספרד, בה חיבר חלק מחיבוריו. מזכיר בספרו צרור המור, פרשת ואתחנן, את דרשותיו ״בכל בתי כנסיות של קהל פאס״. בחיבורים שונים הוא מזכיר את ספרו צרור הכסף, הכולל דיון קבלי במצוות. כן חיבר פי׳ התפלות על דרך הסוד, שלא הגיע לידינו אלא דף אחד בלבד. חיבורו הקבלי האחרון שנזכיר הוא פירוש עשר ספירות, ״שכתב להר׳ עלאל בן אלחאיך ז״ל מארץ תלמסאן״. הרב י״מ טולידנו מצטט את הערתו של א׳ מארכס, כי ר״א סבע ״העתיק בז׳ כסליו רס״ח את הס׳ לבנת הספיר״. וראה ע׳ אברהם צבח.

אברהם בן עטר בן יעקב. בהקדמת שיר מכתם של ר׳ יהודה בן עטר, משרטט בנו, עובד, שושלת יוחסין, ובה מציין את סבו יעקב כ״בן לאותו צדיק החכם השלם בחכמת האלהות … ר׳ אברהם״.

אברהם עלון. בן־נאיים (מ״ר, ז ע״ב) מונה אותו כאחד ממקובלי דרעא, במאה השש־עשרה.

אברהם פינטו בן יעקב. מו״ץ במראכש. לפי בן־נאיים (מ״ר, ט ע״ג), נפטר אחרי תקצ״ג. אך נ׳ בן־מנחם הוכיח שנפטר בתקס״ג-ד. הוא כתב פירוש על הזוהר בשם הדרת קדש, וכתב־יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק מס׳ 1314 (בסופו שירים וקינות). בחיבורו זה נזכר ר׳ שלום בוזאגלו (שהיה תלמיד של אביו – ע״ע) לעתים קרובות. הגהותיו לספר אוצרות חיים נרשמו, למשל, בשולי כ״י ניו־יורק/להמן 162, וביתר הרחבה נדפסו בספר מקום בינה, שאלוניקי תקע׳׳ג, מד ע״ב-נב ע״ב. הגהות לכוונת המועדים נדפסו בספר שערי בינה, כנ״ל, לא ע״ב-לו ע״א.

אברהם צבח. ״סוד הקדושה של כתר לחכם ר׳ אברהם צבה ז״ל״, הועתק בכ״י הספרייה הבריטית 10521, דף 2א, והוא מן המאה הי״ז. השאלה, האם המחבר הוא אמנם ר׳׳א צבח, או שמא לפנינו קטע נוסף מפירוש התפילות של ר״א סבע?

אברהם רפאל קורייאט בן יהודה. יליד תטואן, נפטר ביא בחשון תקס״ו. בתקמ״ז עבר למוגאדור והיה שם מו״ץ, ואף משם המשיך בנדודיו(נה׳׳מ, עמי 201-200). בהקדמת ספר מעשה רק״ם (פיסא תקס״ו), מאת אחיו יצחק, הוא מכונה ״צדיק וחסיד איש אלקים קדוש הוא הרב הגדול מעוז ומגדול בנגלה ובנסתר כמהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל״. בהקדמות לשו״ת זכות אבות (פיסא תקע״ב) שחיבר, הוא מכונה ״החכם השלם הרב הכולל בישראל להלל המקובל האלוהי״. בדרושים שבסוף הספר יש קצת דברי קבלה. ובהקדמת בנו, יהודה, מסופרים כל מיני אסונות ותלאות שעברו עליו. ר׳ יוסף כנאפו מביא מתוך ספר של אליהו בן אמוזג אשר סיפר על זקנו, ר׳ אברהם קורייאט, ״שבכל לילה היה מתוודה וודוי גדול בבכייה עצומה כמו וודוי של יום הכפורים שחרית״.

 אברהם קורייאט בן יהודה. נינו של ר׳ אברהם רפאל הנ״ל. בדרושיו על התורה ברית אבות (ליוורנו תרכ״ב) יש לא מעט דברי קבלה.

אברהם שלום. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה־16. ראה עליו: נה״מ, עמי 109; מ״ר, יב ע״א! ספר החזיונות לרח״ו, ירושלים תשי״ד, עמ' ה.

אהרן אלחדאד הכהן. מחוז מראכש. רבני מוגאדור תיארוהו כ״הרב המובהק המקובל האלוהי חסידא קדישא ופרישא״(מ״ר, כ ע״ג).

37 ר׳ אברהם מאיית יעיש (איית יעיש)

הוא ממשפחתם של ר׳ אליהו דהאן ושל ר׳ שלום דהאן.

38 ר׳ אברהם מול אנס (אזימור)

 ר׳ אברהם בעל הנס.

קדוש זה הוא מקרה מעניין של מקום פולחן שהגיע לפופולריות רבה מאוד בכל מרוקו ושצמח ממש בדורנו, בשנות הארבעים של המאה הנוכחית. גם כך פרטים מדויקים על צמיחת הפולחן חסרים. לפי המסורת הוא קבור בתוך חצר בית שברובע הישן של אזימור. מאוחר יותר אילתרו מעין מציבה.

הוא נערץ גם על־ידי המוסלמים.

הערת המחבר : קורקוס — מחקרים, עמי 228-227 מספר על התגלות הקדוש: "…D'autres fois on'inventait'le saint. J'ai ainsi vu 'inventer' deux de ces sépultures: l'une dans une maison de l'ancien quartier juif d'Azemmour… un homme aurait fait un rêve dans lequel le saint lui aurait apparu et lui aurait fait savoir qu'il était inhumé à tel endroit… le saint d'Azemmour pour lequel on 'invente' aussi un nom, R. Abraham Moul en-Niss (R. Abraham, le maître du miracle, le faiseur de miracles), attirait les foules juives de Mazagan située à proximité de cette petite ville et surtout celles de Casablanca pour qui le voyage d'Azemmour, à moins de cent kilomètres de la métropole, était devenu la promenade du Dimanche. Ces faits se sont passés il y a vingt… ans environ״: וכן יעקב אלפסי, קהילת אזימור, נתיב הל״ה 1981. עמי 26-24 ונספח א׳ בסוף החוברת. בראש המציבה שלו מופיע מגן דוד שבמרכזו כתוב ציון. מתחת לציור פסוק מתחלים בצורת קשת ״צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו״. אחרי זה כתוב: מלאת אבן למלאת שבחי הרב הקדוש המלומד בניסים אדוננו כמוהר ר׳

אברהם בעל הנס

זלהה וזיעא. הרב הזה שמו נודע בשערים בכל ערי המערב בנסיו ונפלאותיו שעושה עם כל המשתטחים במקומו שלום בחילם שלוה בגבולם זכותו תהי מגן וצנה לנו ולכל ישראל אחינו לעד לעולם אכיר קומיטי אזממור. יעא המתנדב ע״ה מאיר ביטון ה׳ ניסן תש״ז

Ci git le grand rabin venere Rebbi Braham Moul Nesse auteur de miracles

 ״יש לנו איזה צדיק שהראה את עצמו. קוראים לו ר׳ אברהם מול אנס. הוא היה באזימור, אך לא הראה את עצמו. כשבאו היהודים נגלה אליהם ואמר להם: אני ר׳ אברהם מול אנס, אתם צריכים לבוא אצלי ולעשות לי את הכבוד המגיע לי… הצדיקים באים בחלום לאנשים שהם צדיקים כמוהם, ככה שאנשים יאמינו לדבריהם. אז התחלנו ללכת לשם והערבים שהיו שם התחילו להשתחוות לנו ולכבד אותנו, כי מאז שהיהודים התחילו ללכת היו קונים מאצלם פירות וירקות. הם היו אומרים שמאז שהיהודים הגיעו הם התחילו לחיות. אז אם הולכים לשם ויוצאים מים מן הקבורה הרי שהבקשה התקבלה. אם לא, אז תחזור לביתך״.

הערת המחבר :  יציאת מים מהקבר היא אחד הסימנים הבולטים לכך שהקדוש נעתר לבקשת הפונה אליו. ראה עמי 97. הרבה עדויות נמסרו על יציאת מים מקברו של ר׳ אברהם מול אנס.

2.38 ״למוסלמי באזימור היתה טחנת־רוח. כל פעם הסוסים שסובבו את הטחנה מתו. בא אליו בחלום ואמר לו: אני קדוש. ספר זאת ליהודים. זה היה לפני כ־34 שנים״.

3.38 ״דודי, אחיה של אמי, עודנו בחיים וגר בשובל שליד באר־שבע. הוא היה שוחט. לילה אחד אף אחד לא תרם לו. הוא ישב ליד קבורת הקדוש ואמר לקדוש: ר׳ אברהם מול אנס, אתה תביא לי הלילה את ארוחת הערב שלי. הוא ישן. היתה אשה שישנה גם בחדר. הקדוש בא אליה בחלום ואמר לה: קומי והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, אני נתתי לך פקודה לקום. עכשיו ר׳ אברהם ישן ללא ארוחת ערב, קומי והביאי לו ארוחת ערב. קמה והביאה לו ארוחה. שאל אותה: מדוע היא באה בשעה כזו והיא ענתה שהקדוש בא אליה בחלום ונתן לה פקודה לקום ולהביא לו ארוחת ערב״.

4.38 ״באזימור יש מול אנס. נהגתי להשתטח על קברו. אסביר לך מדוע קוראים לו כך. המלאח היהודי כמעט והתרוקן מאנשים. למושל הצרפתי שהיה באזימור, קומאנדר, היתה בת שהיתה חולה ולא מצאו לה תרופה אצל הרבה רופאים. הצדיק שראה שהשכונה היהודית מתרוקנת, בא בחלום לאנשי העדה הגדולים, ואמר להם: יבקשו מהמפקד הזה שיביא לי את בתו שתישן לידי שבעה ימים ואני ארפא אותה׳. הלכו ומסרו את בקשת הצדיק. ענה: טוב, אם הוא ירפא את בתי אני אעשה הרבה. הביא את בתו ולאחר שבעה או שמונה ימים היא הבריאה בזכות אלוהים והצדיקים היקרים. בהתחלה לא נקרא מול אנס. אף אחד לא הכיר אותו בשם זה. מאז המקרה הזה קראו לו מול אנס. המפקד, כל שנה מביא סעודה. המוסלמים והיהודים מכירים אותו״.

5.38 ״פעם הייתי חולה בדלקת־פרקים והמחלה הזאת הפכה ברגלי לכדורים. היו לי מעין תפוחי־אדמה בכל הרגליים ולא יכולתי ללכת. כאשר הלכתי לצדיק בא גם אדם עיוור. אתה רואה שעיניו פקוחות אבל אינו רואה בהן. כאשר הלכנו, אנחנו ישבנו. באותו זמן עוד לא באנו ליד הצדיק. ישבנו אנשים ונשים. אני התחלתי לבכות ונרדמתי מרוב בכי. בא אלי [בחלום] זקן עם מקל ארוך וחובש ׳אלכנא׳.הוא הכה אותי במקל שלו על הרגליים. צעקתי ואמרתי לו: למה אתה מכה אותי ? אני תובעת אותך בפני הצדיק הזה, מול אנס, הוא ישפוט אותך. האנשים שהיו שם שמעו אותי, העירו אותי. התחילו לשחוט ואמרו לי: קומי, בקשתך התקבלה. התעוררתי, קמתי ותפוחי־האדמה שהיו ברגלי נעלמו ולא נשאר אחד. האדם האחר שהיה ישן לידי, העיוור, באותו זמן נהגו לישון נשים וגברים יחד ליד המציבה של הצדיק וחם וחלילה לא קרה שום דבר. גם הוא נפתחה עין אחת ואמר להם שהוא מתחיל לראות. אין לי שום דבר. בעזרת אלוהים ובעזרת הצדיק התרפאנו ומאותו יום אנו תמיד קוראים לעזרתו של הצדיק בכל מקרה ומקרה״.

6.38 ״אני ביקרתי רק ברבי אברהם מול אנס באזימור. הייתי חולה והלכתי לבקר שם. הייתי חולה. הלכתי לשם ושכרנו חדר. הוא נמצא ליד גשר, ליד הים. מדליקים נרות, מגישים סעודות. אוויר טוב, דגים טובים ועופות בזול. נשארנו שם יומיים, שבת ויום ראשון. פעם ילד בשם חנן טבע ולא מצאו אותו. בלילה בא הצדיק בחלום לאבי הבן והראה לו איפה נמצאת הגופה של בנו. הלכו ומצאו אותה. אני נכחתי״.

39 ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא (מיסור)

נודע כצדיק גדול ובעל ניסים. מהאיזור כולו היו נוהרים לקברו. ההילולה על־יד הקבר נערכה במוצאי חג הפסח ובמימונה. נערץ גם על־ידי המוסלמים.

1.39 ״הרבה שנים היתה רק אבן על מקום קבורתו. אבן שהשחירה מרוב נרות שדלקו עליה. בשנות העשרים החליטו יהודי האיזור לבנות לו מציבה ולכך התנגדו המוסלמים בטענם שהמקום שייך להם. אנשי המקום פנו למושל הצרפתי וטענו שבאותו מקום קבור קדוש יהודי ושהאיזור כולו הוא בית־קברות יהודי עתיק. המושל קבע שהיהודים יחפרו שם ואם יימצאו עצמות יוכלו לבנות מציבה לקדוש. היהודים חפרו ומצאו עצמות״.

2.39 ״מה שאני יודע על הצדיק הוא שאנשים נהגו להשתטח על קברו כל ערב ר״ח וליל שבת. פעם אחת, בליל שבת, הלכו שתי זקנות להדליק נרות על־יד הקבר של הצדיק. פתחו את הדלת ופתאום הן רואות אדם זקן מתפלל מנחה. פחדו להיכנס מפחד להפריע לו בתפילתו. חיכו הרבה זמן אבל היות שזה היה ערב שבת וזמן ההדלקה קרב, אמרה שכנה אחת לשנייה: בואי ניכנס, נדליק ויקרה מה שיקרה. נכנסו ולא מצאו אף אחד׳׳.

3.39 ״החותן שלי היה הפקיד והשמש של הקדוש. בהתחלה היה קבר לא מוכר בתוך בית־קברות. לא ידעו אם ערבי או יהודי. וכך היה: הוא התגלה הצדיק הזה, עליו השלום. התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן־מכלוף, כמו שהתגלה כאן הצדיק הזה, עליו השלום, כך הוא התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן־מכלוף וחייבים לבקר בו ולטפל בו. אז בנו קבר. בהתחלה היה משהו מאבנים. השומר היה ערבי. מי שהיה בא, היה מביא סעודה ונותן למוסלמי. כל מי שבא שחט תרנגול ונתן לערבי. אחרי זה הערבי היה מטפל באנשים. באו אנשים וזרקו נרות. פעם גנב הערבי שני נרות. שם אותם בכובעו. הגיע הביתה. שם את ידו בכובע ומצא שני נחשים. חזר לצדיק, הכניס את ידו ומצא שני נרות. בא לפקיד של ועד הקהילה ואמר: אני ערבי, אני גנב. לא טוב. אני לא מוכן להמשיך [לשמור], אמרו לו שזה לא נורא. אמר להם שהוא לא יכול. בא, ביקש סליחה מהצדיק ועזב. בא חותני ז״ל, יהודי חסיד, יוסף בן־שושן, והיה שומר שלו. בא בבוקר להדליק לו נרות. פעם בבוקר בא כרגיל להדליק והוא ראה את הצדיק מתפלל עם ציצית ותפילין. היהודי היה חסיד והיה צם בהפסקות. הוא ישב בחוץ עד שגמר הצדיק את התפילה. אחר מכן נכנס ולא מצא אף אחד. לאחר מכן באו אנשים מאוראן ומכל הסביבה ובנו מעליו בניין לא רגיל, בית־כנסת יפה. עשו לו סעודה כמו לצדיקים פה״.

4. להערכת תפוצתה ודפוסיה של ההשכלה העברית בצפ״א

א. המודעות המשכילית בצפון אפריקה

פרוגרמה לאומית עברית זאת הייתה, כאמור, זהה במידה רבה לתכניות הפעולה ולססמאות המגייסות של חוגי ההשכלה המתונה של סוף המאה הי״ט במזרח אירופה. רעיונות כאלה נדונו ואף נדושו באלפי מאמרים וכתבות מעל דפי העיתונות העברית היומית, השבועית והתקופתית, שחלק נכבד ממנה הגיע לקהילות היהודיות בצפ׳יא. אולם טעות גסה תהיה לחשוב, שמשכילי צפ״א הסתפקו בהעתקתן הפשוטה של תבניות וססמאות אלה ובהחלתן האוטומטית על קהילותיהם השונות. ההפך הוא הנכון. בקראך את מצעם ואת הגיגיהם אתה נדהם לגלות, עד כמה חשיבתם העצמית וניתוחיהם של המציאות היהודית ניזונים מהמצב הספציפי של כל קהילה וקהילה בארצות מושבם ומהמסורת הקהילתית שלהם. פרט לשלום פלאח, שמילא כנראה את כרסו גם בכתבי פובליציסטיקה משכילית שהתפרסמו באירופה מחוץ לעיתונות היומית והשבועית ושעקבותיהם ברורים בכתביו, אינך מוצא כאן כמעט דיון תאורטי על תכונותיה או יתרונותיה של ההשכלה העברית־לאומית, אלא התייחסות ישירה להשלכותיה ולמוסדותיה של תנועה רעיונית זאת.

מסגרות ההתייחסות ונקודות המוצא של כל המשכילים העבריים בצפ״א היו הבעיות הממשיות שבהן התחבטו הקהילות היהודיות והיחידים היהודים בתקופה של תמורות, לרוב כפויות או בלתי מתוכננות, והדרכים או הפתרונות הרצויים להתמודד מבפנים עם בעיות לוחצות אלה. יתרונו הבלתי מעורער של המודל המזרח־אירופי שהם אימצו בהתנסותם המשכילית היה בכך, שהוא התאים מחד גיסא למסורתם הדתית־לאומית והקהילתית המושרשת היטב ולזהותם היהודית האיתנה, והציע מאידך גיסא פתרונות או דרכי התמודדות סלקטיביים או ממוקדים שדרכם הם קיוו — או השלו את עצמם לחשוב — שהם יכולים לכוון את התמורות והשינויים החיצוניים לאפיקים רצויים או בלתי מסוכנים לקיום הקהילתי. לכן הם העמידו במרכזו של מודל לאומי עברי זה של ההשכלה את סדרי החינוך היהודי ותכניו העבריים הסימבוליים, האמורים להשפיע במישרין על התנהגויותיהם של הדורות הבאים, אם על פי המודל של כי״ח, כל עוד לא הספיק להכזיב את התקוות שתלו בו, ואם על פי מודל עברי לאומי, כמו בתוניס. העיתונות העברית, שמשכילי צפ״א קראו אותה מתוך התפעמות, תרמה בעיקרו של דבר לחידוד מודעותם לבעיות הקהילתיות ולבעיות הזמן ולביטויה הפומבי של מודעות זאת, וכן שכנעה אותם להתגייס אישית להחדרת השינויים הרצויים לפי דעתם בחיים היהודיים בעידן של תהפוכות חברתיות ותרבותיות ובעידן של חוסר יציבות וחוסר ודאות.

חוגי ההשכלה העבריים קמו ופעלו בצפ״א בזכותה של מודעות זאת, שהייתה בראשיתה של התופעה קודם כול נחלתם של יחידים. בקהילות שונות, ואף בגדולות שבהן, כגון אוראן או פאס, הצטמצמו חוגים אלה ליחידים ולבודדים שרובם נשארו עלומים עד היום. בקהילות אחרות, וביניהן גם קטנות, התארגנו חוגים מסודרים שקיימו גם פעילות משותפת במסגרות מצומצמות או רחבות. כדי לעמוד מקרוב על ממדיה של התופעה, אין טוב מאשר לסכם פה את ממצאינו עד כה לגבי הקהילות שבהן התקיימו חוגים או יחידים אלה ולגבי הדמויות המרכזיות שקידמו בכתביהם או בפעילותם את ההשכלה העברית בצפ״א. נבדוק תפוצה זאת בארצות צפ״א השונות, החל בתוניסיה וכלה בלוב, דרך אלג׳יריה ומרוקו, על פי רמת הפעילות המשכילית, דפוסיה ובעיותיה בפי שהתקיימו בבל אחת מהן ברבע האחרון של המאה הי״ט ובעשור הראשון של המאה העשרים.

ב. דמויות ודפוסים בהשכלה העברית בתוניסיה

מסיבות היסטוריות מיוחדות התקיימו בסוף המאה הי״ט בתוניסיה — ובתוניס במיוחד — התנאים החברתיים והפוליטיים הטובים ביותר לצמיחתה של תנועת ההשכלה הלאומית עברית כמודל מתחרה למסלול הצרפתי של המודרניות. הפרוטקטוראט הצרפתי שהוטל על המדינה ב־ 1881, שלוש שנים לאחר שנפתח בתוניס בית־הספר של כי״ח, לתמורות חשובות בתחומים שונים של החיים היהודיים, כולל חיי היומיום (אם כי אלה הורגשו בעיר הבירה בעיקר), והמשיך בו בזמן סדרים וסטטוסים קהילתיים שהיו נוהגים לפניו.השינויים המשמעותיים נגעו קודם בול לתחום חופש ההתארגנות, חופש הדיבור וחופש העיתונות. שאפשרו ליהודים את הוצאתם לאור של עיתונים עצמאיים בשפות שהם  רצו. מצד שני, נשאר למעשה בתקופה המעניינת אותנו כאן מעמדן המשפטי והפוליטי, המפלה לרעה, של הקהילות היהודיות, כפי שהיה תחת שלטונו הישיר של הביי.

לגבי השכבות הגבוהות וחלק מהבינוניות, שהיו מצומצמות יחסית בקהילות והיו עוד קודם לכן קרובות לרוח התרבות האירופית, סיפקה המודרניזציה הצרפתית־אירופית, שנתמכה עתה הן בנוכחותה המסיבית של צרפת בכל מערכות השלטון והתרבות הממסדית והן בחינוכו האסימילטורי של בית־הספר של כי״ח, הזדמנות נאותה ומבטיחת סיכויים חדשים לשיפור מעמדן החברתי והכלכלי, אפילו במחיר של הינתקות מסוימת מהמסורת היהודית, סוכנת הסולידריות והזהות הקהילתית. לעומתן המשיכו השכבות היהודיות החלשות והבינוניות — הרחבות — בעלות המסורת היהודית הטוטלית והזהות הקהילתית המודגשת להתחבט באותן בעיות קיום ובאותם קשיי יומיום שאפיינו את רובם הגדול של בני הקהילה במשך מאות שנים. בעשור הראשון לפרוטקטוראט הצרפתי אף החמיר מצבן הכלכלי, ונעשו ניסיונות להכניס שינויים מדאיגים במסורותיהן המושרשות ביותר. שכבות נרחבות אלה היו ערות מצד אחד לתוצאותיה הרצויות אך המצומצמות בינתיים של האמנציפציה החלקית, והמשיכו מצד שני לחיות על פי דרכן המסורתית בת מאות השנים. אכזבתן של שכבות אלה מהמשטר הקולוניאלי יכלה רק לחזק את תודעתן הקהילתית המסורתית ולדחוף את האליטה האינטלקטואלית המשכילית שיצאה מקרבן להשליך על מצב זה את הססמאות הלאומיות־עבריות של ראשית התנועה הלאומית היהודית. להגברת תוצאות אלה תרמה גם האנטישמיות האירופית החדשה שצמחה בקרב הפקידות הקולוניאלית ובקרב המתיישבים הצרפתיים על רקע תחרות כלכלית ומקצועית על אותן משרות חדשות, שהיו ביטוייה של המודרניזציה המתמסרת והולכת עקב התבססותו של השלטון הקולוניאלי.

למרבה המשרה ולשלום אין / קץ וקצבה, צרר יקדמכם;

בתיכם שלום מפחד, סואן / ברעש לא תשמע אזניכם;

תמיד אין צוחה, אין פרץ, אין / יוצאת בבל רחובותיכם.

25-תבלו ימיכם ושנותכם / בטובה, שמורה ערוכה.

מה גדלו

מאירים לארץ ולדרים / עליה, מזכים הרבים,

רודפי צדק, פרנסים, גזברים, / עדת שועים, שרים ונציבים,

צורי, כנשוא נס על ההרים, / מזלכם ירים בין כוכבים.

לעולם שלמים וגם רבים, / ישימכם אדון הממלכה.

מה גדלו

30 הדרת נוה צדק, מקדש עליון, / תבנה צור, שמה תטעמו;

בקרוב יחזו באפריון / עשה לו המלך שלמה;

ישירו במכתם ושגיון / לויים עלי דוכנמו^,;

ישיני עפר יקומו, / תהיה ליי המלוכה,

וברוב חסדו לכם ממרומו, / ישים שלום טובה וברכה.

ישים שלום

25-22. המשורר מברך את בני הקהילה שימשיכו ליהנות עד סוף הימים ממעמדם הרם ומיחסי שלום עם שבניהם וביניהם. הוא מתפעל מהשקט, מהשלווה ומהרגשת הביטחון השוררים ברחובות העיר.

למרבה המשרה… וקצבה: ע״פ ישעיה ט, ו.

בתיכם שלום מפחד: ע״פ איוב בא, ט:

 סואן ברעש לא תשמע אזניכם: ע״פ ישעיה ט, ד.

אין צוחה … ברחובותיכם: ע״פ תהלים קמר, יד.

תבלו ימיכם ושנותכם בטובה: ע״פ איוב כא, יג:

טובה שמורה ערוכה: שמורה ומזומנת לכל עת וזמן.

מאירים לארץ ולדרים עליה: יהודי גיבראלטאר תורמים לשפע של המושבה, מאירים פנים לשכניהם ולאורחיהם (מעתק סמנטי מתוך לשון התפילה בתפילת היוצר):

מזכים הרבים: ע״פ לשון חז״ל (אבות ה, יח: ״כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו״), והכוונה כאן שהם לא רק זוכים בקיום המצוות ובמידות התרומיות שהמשורר מנה בהם, אלא גם מזכים אחרים.

פרנסים… ונציבים: המשורר מונה את כל אלה המשמשים במוסדות הקהילה ואת היהודים בעלי התפקידים הרמים בתוך המושבה, שהיו להם קשרים עם אנגליה וארצות חוץ, ובמיוחד מרוקו, כדי לברך אותם על אירוחם הנאה ומתן הנדבות בעין טובה.

צורי: בוראי, הקב״ה;

כנשוא נס הרים: מעלה, מעלה, ע״פ ישעיה יח, ג;

 ירים מזלכם: כנראה תרגום בבואה מערבית יהודית, שהייתה לשון־אמו של המשורר el-lah ihiz mezalkoum

לעולם: לנצח, לעולמי עד;

שלמים וגם רבים: ע״פ נחום א, יב, אך כאן במובן השקוף של ברכה לקיום שלמותה של הקהילה ולהתרבותה,

 אדון הממלכה: הקב״ה, אך ייתכן שהמשורר רומז כאן למלך אנגליה, שתחת חסותו ורשותו היהודים בגיבראלטאר חיים ומשגשגים.

34-30. מחרוזת אחרונה זו מוקדשת כולה לתפילה לגאולה, לשיבת ציון, לבניין בית־המקדש ואף לתחיית המתים. המשורר שוזר את מבורכיו בתפילה ומאחל להם שיזכו להשתתף במאורעות מיוחלים אלה.

הדרת נוה צדק: הכוונה לירושלים שהיא ״הדרת קדש״, ע״פ תהלים קד, כח: כט, ב:

מקדש עליון: בית־המקדש שיבנה הקב״ה, שהוא ״עליון קנה שמים וארץ״(בראשית יד, כב);

שמה תטעמו: תשכן אותם, ע״פ שמות טו, יז.

אפריון עשה לו המלך שלמה: כינוי לבית־המקדש בלשון הפיוט, אך אפשר גם שיש כאן רמז לבית־הכנסת החדש ״נפוצות יהודה״, שהיה עתיד להיבנות, ושאת בנייתו יזם ר׳ שלמה אבודרהם. בית־הכנסת הוקם בשנת תק״ס (1800). ראה על כך: הירשברג, ב, עמי 283 ועמי 365, הערה 79.

ישירו במכתם ושגיון: ע״פ תהלים ז, א;

לויים עלי דוכנמו: מלשון חז״ל ומלשון התפילה: ״ולויים על דוכנם״ בבית־המקרש;

עלי דוכנמו: הארכה פואטית משיקולי משקל וחריזה.

ישיני עפר: מלשון התפילה בתפילת שמונה־עשרה, ע״פ דניאל יב, ב:

תהיה לה׳ המלוכה: ע״פ עובדיה א, בא.

ברב חסדו: ע״פ תהלים סט, יד:

ממרומו ישים שלום: ממקום שבתו במרומים, בשמים — ע״פ איוב בה, ב י,

ישים שלום טובה וברכה: ע״פ תפילת שמונה־עשרה.

נקל להבין את התרגשותו, את התלהבותו ואת הכרת התודה של ר׳ שלמה חלואה לבני הקהילה בגיבראלטאר ולמנהיגיה. הוא הגיע למושבה שנה או שנתיים לאחר תום מאורעות מולאי יזיד, ב־1793 או ב-1794, ובעשר שנים לאחר תום המצור הגדול והנורא של הספרדים על המושבה בשנים1779-1783, ולאחר שהספיקה הקהילה להתאושש, להתייצב ולשגשג מחדש. לעומת זאת, רש״ח ניצל זה עתה מזוועות וממוראות שעברו במשך עשרים ושניים חודשים על יהודי מכנאס ובני קהילות רבות אחרות במרוקו, והתוודע לקהילה מאירה פגים ופורחת, שהייתה מורכבת ברובה הגדול מיהודים יוצאי מרוקו ומצאציהם ילידי המושבה, שהמשיכו לשמור על מנהגי אבותיהם ועל חיי דת קפדניים. הייתה זו הקהילה היהודית הראשונה מן הקהילות שצמחו בצל האסלאם שנחלה שוויון זכויות ואף אוטונומיה תרבותית מלאה. רבים מבני הקהילה קבלו אזרחות בריטית. חלקם עסקו במסחר בינלאומי וקיימו קשרים עם מדינות אחרות, ובמיוחד עם אנגליה ומרוקו. הם חיו בבטחה, באיכות חיים ובכבוד בצל הממלכה הבריטית, ואין פלא שחייהם דמו בעיני המשורר העני כגן עדן עלי אדמות, וזאת לאור מצבם העגום, המושפל, הבלתי יציב ולעתים אף הטראגי של יהודי מרוקו. בתארו את מזלם הטוב ואת האושר שהזדמן ליהודי גיבראלטאר התייחס רש״ח למעשה בין השיטין למצבם השוגה והרעוע כל כך של יהודי מרוקו ושלו עצמו.

פרט לכך מצא רש״ח אוזן קשבת לשיריו בקרב עשירי הקהילה, והללו גם היו נדיבים עמו. כך הוא מתאר אותם במליצה המשמשת מבוא לפיוט: ״ואחריהם יאירו נתיב יחידי סגולה, / נכבדי ארץ כותרות וגולה, / גבירים, גזברים ופרנסים הדר הקהלה, / ששים ושמחים, מאושרים לשם תפארת ותהלה, / מנייהו מלכי מנייהו אפרכי [=מהם מלכים מהם היפרכים, היינו רמי מעלה], נושאים ונותנים באמונה בסלע מלה, / נבונים וידועים, חוקרים ודורשים וזאת תורת העולה, / כל ישעם וחפצם להבין משל ומליצה, תמן מתלין מתלא [=שם ממשילים משל, מתמצאים בשירה] […]״.רש״ח הקדיש שתי מחרוזות תמימות משירו לתינוי שבחיו של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה דיין בטיטואן והתחיל כנראה לשמש דיין ואב בית־הדין בגיבראלטאר לאחר תום פרעות מולאי יזיד, זמן קצר, כנראה, לפני שהמשורר ביקר בקהילה. הוא השפיע על קהילתו החדשה משאר רוחו ומידענותו הגדולה בתלמוד ובהלכה, והנהיג אותה בחכמה ובתבונה. בשיר שבח אחר שרש״ח הקדיש לראשי הקהילה כדי לעניין אותם במצבו ושהוא כתב אותו לפני נסיעתו לגיבראלטאר הוא לא הזכיר את ר׳ שלמה אבודרהם, שכן זה שימש עדיין דיין בטיטואן, אך במליצת המבוא לפיוט שלפנינו הוא האריך עוד יותר בשבחיו וציין את טיפולו המסור בעניים: ״איש רץ לקראת רש [=עני] יריץ, / יוסר מידו עושר ורש [=ועוני], / ותעלומה יוציא אור מאיר לארץ, / ואחריו נוהים יראי אלד׳ים, החכמים השלמים, כל אחד לפי מעלתו נ״.]׳׳.

אשר למבנה הפיוט שלפנינו, התבנית היא של שיר מעין־אזורי ללא מדריך. השיר מורכב מסטרופת פתיחה, משש סטרופות בעלות ענף של שלושה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה ואזור חד־טורי, ומסטרופת סיום. סטרופת הפתיחה כוללת ענף תלת־טורי ואזור דו־טורי, המשמש מעין מדריך, כאשר הטור השני משמש רפרן לכל הסטרופות האחרות, פרט לאחרונה, הנושאת גם היא אזור בעל שני טורים תואמי חריזה. המשקל הוא הברתי פונטי עם עשר הברות בצלעית הראשונה ותשע הברות בשנייה. הוא נשען על לחן של פיוט אחר, ״אליך, צורי, שוכן עליה״ [א, א 5089] לר׳ דוד בן אהרן חסין, בעל מבנה דומה. מבנה החריזה בשיר הוא אבאבאבגדגד הוהוהווד זחזחזחחד, וכן הלאה. סימנו של הפיוט: אני שלמה.

שיר שבח זה שהצגנו כאן הוא כנראה השיר האחרון שהכניס רש׳׳ח לדיוואן השני שלו והוא אולי אף אחד משיריו האחרונים, אך בוודאי לא היחידי מסוג זה שהוא כתב. רש״ח הפך את שירי השבח שהוא הקדיש לגבירים ולבעלי עמדה בקהילות לאחד מכלי הפרנסה החשובים שלו. דרך שירים אלה הוא לא רק מנה את שבתיהם ותכונותיהם המהוללות של משובחיו, אלא גם חשף לעתים את הבעיות האישיות והכלכליות שהעיקו עליו וכיוונו במידה רבה את יצירתו. בשיר שבח נוסף שנציג בהמשך הוא תיאר את כל תסכוליו ומצוקותיו של העני יותר משתיאר את שבחיו של נמען השיר. ואכן, מצוקותיו של אדם חסר אמצעי קיום סדירים ומספיקים לפרנסת בני ביתו הן העומדות במרכז כתיבתו האישית והחברתית. למצב מעיק זה הוא הקדיש שירים רבים מסוגים שונים, והוא התייחס אליו גם בשירים שנושאם או כוונתם אמורים להיות שונים. מצב קיומי זה טבע את חותמו על חלק גדול מיצירתו. בכל רובדי שירתו הוא כורך את מצוקתו האישית עם מצוקת הציבור. שיריו אלה האישיים־חושפניים הם תופעה נדירה בשירה העברית בצפון־אפריקה, וזאת עד לשירתו של ר׳ דוד אלקאים, שנולד ופעל במוגדור יותר ממאה שנים אחריו, והתלבט כמו רש״ח וכמו ר׳ דוד חסין בבעיות פרנסה.