מורשת יהדות מרוקו

האישה שלא הגיעה

זאת היתה סעודת ערב ראש השנה עם ידידים בפאריס. עשינו את כל סדר הברכות והטעימות כהלכתו, שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, והיטבנו את לבנו בקוט דו פרובנס מעולה. כשהאווירה התחממה, התחלנו לספר על ירושלים. כל אחד סיפר את סיפורו, עד שהגיע תורה של אחת האורחות, שהתוודתה, שאין לה מה לספר, כי היא לא היתה מעולם בירושלים. התפלאנו איך צעירה אינטליגנטית, בת לקורבנות שואה, לא מצאה זמן לבקר בירושלים, ״היא סיפרה את הסיפור הבא.

היא הזמינה טיסה לפראג לבלות שם את הוויקאנד. זה היה יום שישי, והיא איחרה מעט לטיסה, וכשהגיעה לשרל דה גול, ראתה את המטוס שלה נוסק באוויר. לא היה נעים לה לחזור הביתה עם המזוודה, ושאלה בדלפק אם יש טיסה למקום אחר. הטיסה האחרונה שנותרה, אמרו לה, זה לירושלים. קנתה את הכרטיס, עלתה למטוס. כשהגיעה לבן גוריון, כבר היה בין השמשות, חיפשה טכסי לירושלים ועלתה, ומיד נמנמה מעייפות. כשפקחה את עיניה, ׳אתה את הילטון. שילמה לנהג ונכנסה. בדלפק הציגה את הפספורט, ילאה את הטפסים וקיבלה מפתחות לחדר. כל כך עייפה היתה, שאחרי האמבטיה נחתה ישר על המיטה לשינה עמוקה. כשקמה בבוקר והזיזה את הווילונות כדי לראות את ירושלים, ראתה ים. ־־א לא ידעה שבירושלים אין ים, ויצאה לחפש את הכותל. תגיד ל• בבקשה, איך מגיעים לכותל, שאלה את הראשון שפגשה, והוא :־.ח חיוך שקט ואמר: ישר ובפנייה הראשונה שמאלה. הלכה ־פנתה ולא ראתה סימן לכותל. הדרך לכותל, בבקשה, שאלה עוד ע־בר ושב, וגם זה צחק קלות והצביע מולו: הרמזור הראשון שמאלה ־מיד ימינה. חיפשה, חיפשה ולא מצאה. היתה בטוחה, שהיא רק טועה בסמטאות ירושלים, והמשיכה בחיפושיה עד רדת החושך.

בסוף היום עייפה ומאוכזבת חזרה למלון. לשאלת הפקיד איפה היא היתה, סיפרה לו איך חיפשה כל היום ולא הצליחה למצוא את הכותל. בתל־אביב אין כותל, הצטער הפקיד לגלות לה. הכותל הוא בירושלים. מרוב כעם ואכזבה הזמינה מונית, לקחה את המזוודה, וביקשה מהנהג לנסוע לבן גוריון. עלתה על המטוס הראשון וחזרה לפאריס. חשבתי לי שאין סיפור יפה מזה להגיד שלירושלים לא מגיעים במקרה. מי שלא בא אליה בכוונה, לא מוצא אותה.

מרזוקה

בביקור הראשון שלי במרוקו שכרתי טכסי עם נהג לתור את הארץ הגדולה. הנהג הצעיר מעולם לא עזב את עירו, פאם, אבל אני, שעזבתי אותה בן עשר, חזרתי אליה מלא געגועים, מצויד עם כל מפה אפשרית ועם המון חשק, כדי לחקור אותה עד הסוף. עכשיו אחרי שחלמתי עליה שנים, לא התכוונתי לוותר על שום חלק שלה. כל יום גיליתי ערים וכפרים חדשים, נופים וצבעים אחרים, אנשים, מנהגים, אירועים ותמונות חדשות. רבט ופאס הן פנינות של תרבות והיסטוריה. הרי השוף בצפון מדהימים בפראותם. החוף הארוך ש הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי מפעים באורכו ובצבעיו, הרי האטלאס וכפריהם הקטנים חיים עדיין באלף לילה ולילה, אבל הפנינה שבכתר היא מרקש, עיר החומות האדומה הנשקפת על הר טוקבל המושלג מכאן וחולות מדבר הסהרה מכאן, ואין סוף הדקלים המחברים ביניהם. השם סהרה תמיד הילך עלי קסם ומרזוקה – המקום המסתתר בין חולותיו הענקיים – היה מין דיבוק שרדף אותי ללא הרף, והייתי חייב להשתחרר ממנו. וכך יצאנו בוקר אחד ממרקש במונית לעיר ריסאני, היישוב האחרון לפני המדבר. במקום שהכביש נגמר על שפת המדבר עטו עלינו המון רוכבי אופניים בצעקות ודחיפות, מציעים לנו את שירותם כמדריכים למרזוקה ומפריעים לנו לנסוע. אני שאינני יודע לקנות אפילו גפרורים, לא ידעתי להתעסק עם ההמון, והחלטתי לברוח קדימה למדבר ולמצוא את מרזוקה בעצמי. עד אז לא נזדקקתי למדריכים. היו לי מספיק מפות וגם אינסטינקטים טובים ולמרות שהייתי כמעט בודד בדרכים הארוכות והריקות, לא היה לי חשש שאלך לאיבוד. האמת שמה שנתגלה לנו תוך כדי נסיעה היה ים חולות אינסופי, בלי שום נקודות אחיזה בשטח. חוץ מסימני צמיגים של כלי רכב, שהופיעו על החול מפעם לפעם, לא היה שום סימן חיים, לא עץ ולא מבנה, ולא יכולנו לדעת איפה אנחנו, ואם אנחנו בכיוון הנכון. רק כשעה יותר מאוחר מצאנו תמרור עץ פרימיטיבי תקוע בקרקע עם חץ מצויר ומעליו השם מרזוקה. שמחנו שיש אנשים טובים שדאגו לתמרור במדבר, ונסענו בטוחים בעקבות התמרורים, עד שכעבור כשעתיים מצאנו את עצמנו בחזרה ליד התמרור הראשון. הבנו שמישהו – אולי מורי הדרך – הטעו אותנו בכוונה כעונש על כך שלא קנינו את שירותיהם, והיינו מאוכזבים ומבולבלים, אלא שלמרבית המזל הופיע באותו רגע כמו מלאך, איש כחול, רוכב אופניים. בסהרה חי לו שבט האנשים הכחולים, רועים ברובם, שכהגנה בפני השמש הקופחת הם מכסים את גופם ואת פניהם בגלימות בצבע כחול, והוא כנראה אחד מהם. לאן אתה נוסע, שאלנו את האיש הכחול והוא ענה למרזוקה. מה המרחק למרזוקה שאלנו. שעה נסיעה ברכב, הוא אמר. אני גר במרזוקה, הוא הוסיף, אם אתם רוצים תנו לי טרמפ ואביא אתכם לשם. קשרנו בשמחה את האופניים שלו לגב המכונית, ודהרנו איתו למרזוקה, הפעם בביטחון ובידיעה שנספיק להגיע בזמן ולחזור לפני רדת החשיכה לריסאני. בתוך שעה כבר היינו שם. אילולא הגענו איתו לא היינו מבחינים במקום, כי בדיוק השתוללה שם סופת חול שכיסתה הכל, ובקושי ניתן היה להבחין בכמה חושות, שביניהן דידו כמה תרנגולות, עז אחת או שתיים, וזקן שפוף שרץ בין שני מבנים קטנים. אחד מהם נשא עליו שלט של בית קפה. האיש הכחול אמר תודה והתרחק עם אופניו, ואנחנו התיישבנו בשמחה ליד אחד השולחנות והזמנו תה עם נענע. במקום ישב עוד זוג צרפתי, בעל ואישה בגיל העמידה, שגם כן היו מאושרים, על שהצליחו לעשות את הדרך בכוחות עצמם ויחד חגגנו, החלפנו רשמים על הדרך, על התמרורים, על מורי הדרך ולבסוף עשינו סיבוב ניצחון, וצילמנו כל מה שזז ביישוב השקוע בחול בקצה העולם וחזרנו לבית הקפה לקנות פילמים וללכת. בדרך חזרה לריסאני נעצר לפתע הרכב הצרפתי. הם שכחו את המצלמה בבית הקפה, ואיך הם יכולים לחזור הביתה בלי הצילומים של מרזוקה? הם חייבים לחזור, רק ביקשו שנדאג להודיע עליהם במלון היחיד בריסאני, ששם אמורים גם אנחנו לבלות את הלילה. לחזור לבד למרזוקה קרוב לחשיכה ואחר כך שוב לריסאני זה היה ממש סכנת נפשות, אבל מה לא לעשות כדי להשיג את הנכס היקר מכל? התמונות של מרזוקה? לשמחתי סמוך לחצות לילה שמעתי את רעש המנוע של מכוניתם, ומחלון חדרי יכולתי לראותם חונים ונכנסים למלון עם המצלמה.

בארוחת הבוקר עם הספינזאת, התה והנענע, התחבקנו והתנשקנו כמכרים ותיקים. מסתבר, שהמזל האיר להם פנים, ואיש כחול רוכב אופניים ביקש איתם טרמפ בחזרה ממרזוקה לריסאני. פיתחנו ביחד את התמונות שלנו ושלהם, מתלהבים ונרגשים מהצילומים, ומהצלחתנו להגיע למרזוקה ולחזור ממנה.

שנים סיפרתי לכל מי שרצה לשמוע על הביקור המופלא במרזוקה בלב הסהרה, עד שיום אחד פגשתי מדריך תיירים, שחזר זה עתה משם, והתלהב להראות לי תמונות. עיני נפקחו בפליאה והפתעה. היו אלה תמונות של מקום אחר לגמרי. חולות ענק ללא מידה, גמלים שנראים כזבובים למרגלותם. לא היה שם לא בית קפה, לא תרנגולות ולא עזים. רק חולות מדבר צהובים מרהיבים ומדהימים בגובהם.

הבנתי שלא הייתי במרזוקה. שלא רק מורי הדרך והתמרורים הטעו אותנו, אלא גם בעלי בית הקפה והתושבים של המקום הקטן, שלא מיהרו לתקן לנו את הטעות. וכי למה להם לתקן? הרי בלעדינו למי יוכלו למכור כוס תה, קפה או פילם לצילום? ומי ייקח אותם כטרמפיסטים לעיירה הקטנה שכוחת האל וממנה?

לימים ראיתי אצל הצייר שמעון בן חורין מתל־אביב תמונה מדהימה. היה זה צילום של אישה ענקית בגודל דיונה שרועה עירומה בלב המדבר. בעצם לא היה לגמרי ברור, האם היו אלה חמוקי אישה, שנראו כחולות של דיונה, או חולות של דיונה שנראו כחמוקי אישה. קשה להגיד. מתחת לתמונה היה כתוב: מרזוקה.

אה! אמרתי לעצמי. אם זאת מרזוקה אז גם מדריך התיירים לא היה שם. אבל רגע, האם הצייר היה שם? או שגם הוא מצייר איזה מרזוקה שלא ראה, איזה דימוי של משהו שאיננו ושאף אחד לא יגיע אליו לעולם. אני מוכרח לצאת שוב למסע בסהרה, כדי לגלות איך נראית מרזוקה האמיתית.

ב

חודש ימים אחרי הקרב על יד ביצות כ׳נדה התקרב גדוד של פרשים אל העיר הראשונה של הפרובינציה בטיקה, הלא היא קורדובה. גדוד זה מנה כשבע מאות איש ובראשם מֻג,ת׳ אר־רומי, קצין ערבי שהתחנך בחצר הכ׳ליף בדמשק. בהגיעו לקרבת העיר שהשתרעה על הגדה הצפונית של הגואדאלקיביר והיתה מוקפת חומה חזקה נטה את אהלו בחורשה שבגדה הדרומית והחל לתור את סביבות העיר על מנת לגלות מקום תורפה. משמרות המוסלמים הלכו סבבו את העיר וחיל המצב הגוטי שעל החומות עקב אחריהם והעיר היתה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. מושל העיר ואנשיו גמרו בלבם להלחם עד טיפת הדם האחרונה ולמכור את חייהם ביוקר. הם היו מחסידי המלך רודריג שהיה מלפנים מושל הגליל הזה ושמרו לו אמונים אף לאחר מותו.

אותה שעה ישבו סגורים בבתיהם כמה מנינים של יהודים וציפו לבאות בקוצר רוח. שלא כמו הגוטים והכמרים הנוצריים לא התיראו מפני הפולשים שצרו על העיר אלא תלו בהם תקוות מרובות, שהרי מלכי הויזיגוטים דיכאו אותם עד עפר והתעללו בהם באכזריות. מה לא זכרו יהודי קורדובה באותם הלילות שישבו בבתיהם ושמעו צעדי המשמרות על גבי החומות. היישוב היהודי בחצי האי הפירנאי קדום היה ומלפנים ראה טובה. אף לאחר שהויזיגוטים השתלטו על המדינה היה המצב של קהילות ישראל טוב עוד משך זמן רב. היהודים התפרנסו בכבוד ובאין מפריע קיימו את משפטי התורה ושמרו את מצוותיה. אולם כאשר החליפו מלכי הויזיגוטים בשנת 586 את הנצרות האריאנית בקתוליות, נשתנה מצב היהודים תכלית שינוי. החלה תקופה של רדיפות ופורענויות. אסיפות הכמרים שהתכנסו מזמן לזמן בבירת הארץ קבעו את דמות המשטר ולא נתאסף כמעט ״קונציל״ כזה מבלי שהבישופים הקנאים גזרו גזירה על ישראל. המלכים מצדם התחרו בכמרים והמריצו אותם לטכס עצה ולחוקק חוקים כדי לבער את היהדות מקרב המדינה. בין שהיתר, זאת קנאות דתית אמיתית, בין שלטשו עין על נכסי היהודים, אחת היתה דעתם של מלכים וכמרים למרר את חיי היהודים ולהעביר אותם על דתם המלך סיזֶבוט גזר בשנת 613 שכל היהודים ישתמדו או יצאו את המדינה. גזירה זו הוצאה לפועל, אלפים התנצרו ואלפים יצאו מן הארץ. המלך שמלך תחת סיזבוט, סְבִינְטִילה, ביטל את חוק השמד והרשה למומרים לחזור לדת אבותיהם ולאותם שגלו מן המדינה התיר לחזור. אך הנה קם מלך חדש ושמו סִיזֶנַנְד שנטה להחמיר. הקונציל שהתכנס בטולידו בשנת 633 החליט שאותם היהודים שהתנצרו עקב פקודת סיזבוט חיבים להשאר נוצרים ושיש להטיל פיקוח עליהם פן יזלזלו בחוקי הכנסייה. המלך נתן את אישורו לכך. אסיפת הכמרים בשנת 638, הידועה בשם הקונציל חששי של טולידו, תיקנה שלא יסבלו במלכות הויזיגוטים שום איש אשר לא יאמין בדת הקתולית. עוד החליט שכל מלך בעלותו לשלטון יהיה חיב להשבע שיקים החוקים נגד היהדות. בימים ההם ישב על כסא המלוכה חינטילה שקיים את רצון הכמרים. רבים נאנסו איפוא להתנצר ולחתום על הצהרות שישמרו את מנהגי הנצרות. אחרי חינטילה מלך חינדאסבינט שהתיר את הרצועה. כנראה חזרו בימיו המומרים לדתם ואף הגולים חזרו אל מקומותיהם. אולם המלך שמלך תחתיו, רֶצֶסְבינט, היה קנאי מכלם וצורר ישראל מובהק. הוא הופיע לפני הקונציל השמיני בטולידו, שהתכנס בשנת 653, והציע לו לחדש את גזירת הקונציל של שנת 633 היינו שהמומרים צריכים להחזיק בדתם החדשה, ועוד, שאותם המומרים אשר ימשיכו לשמור מצוות ישראל יוצאו להורג בידי מומרים אחרים. אך המלך הקנאי לא אמר די. הוא חוקק חוקים נוספים שתפקידם היה לשלול מן היהודים (שלא נוצרו) את האפשרות לקים את מנהגי דתם ולהגביל את זכויותיהם האזרחיות. תוך יאוש החלו היהודים לקשור קשרים עם המורדים במלכות. בימי המלך וַמְבא שיתפו היהודים פעולה עם מושל המחוז נים שהבטיח להם חופש הדת. אחרי דיכוי המרד גורשו היהודים מן העיר נרבון שהשתיכה בימים ההם ביחד עם אזור רחב ידים בדרומה של גאליה למלכות הויזיגוטים. המלך אֶרְוִיג כינס, שלושה חדשים אחרי שעלה על כסא המלוכה, אסיפת כמרים, הקונציל השנים עשר בטולידו, והפציר בו לנקוט בכל האמצעים כדי לבער את דת ישראל מארץ ספרד. על פי הצעתו החליט הקונציל שכל היהודים חיבים להשתמד משך שנה. הוחלט גם כן שהכמרים יזמינו את היהודים וילמדו אותם תורת הנצרות ומצוותיה והוטל על המומרים למסור לשלטונות את שמות בני דתם לשעבר שיפרו את חוקי הכנסייה. ולא זו בלבד שהיהודים הועברו על דתם, אף הוגבלו הזכויות האזרחיות של המומרים. המלך אֶגיקא הלך בדרך אחרת. במקום להעביר את היהודים בכוח על דתם, ניסה לשבור את קשיות העורף שלהם על־ידי הפרס שקבע למומרים אשר יאבו לשמור אמונים לחוקי הנצרות. הוא ביטל את הגבלות זכויותיהם ומאידך חוקק חוקי הפליה חמורים נגד היהודים שדבקו בדתם. הוטל עליהם למכור לאוצר המלכות כל העבדים, בתים ושדות שקנו מידי נוצרים וכל הנכסים האלה נמסרו לכמרים. עוד פקד המלך שיהיה אסור ליהודים לסחור עם נוצרים, תושבי המדינה הויזיגוטית, ושלא יעסקו גם במסחר עם חוץ לארץ. אמנם חומרת החוקים מוכיחה שמעולם לא בוצעו בשלימותם ושעל אף אפם וחמתם של המלכים והקונצילים נשארו בספרד יהודים רבים. כפי שאנו למדים מהחלטות הקונצילים שיחדו היהודים את האצילים שאחזו ברסן השלטון ואת הכמרים עצמם על מנת שלא יקפידו על קיום החוקים. בכל זאת גדלה מצוקתם יותר ויותר והם נשאו את עיניהם למציל ומושיע. בשנת 694 גילו השלטונות הויזיגוטים קשר של יהודי ספרד שהתכוננו להפיל את המלכות. לדברי השלטונות הנוצריים התקשרו היהודים עם בני דתם שמעבר למיצר הים, בצפון אפריקה, ותיכננו פלישה צבאית שתשחרר אותם מידי הצוררים. הקונציל השבעה־עשר שנתכנס בסוף השנה ההיא בטולידו החליט איפוא לאחוז באמצעים חמורים ביותר. כל היהודים ניתנו לעבדים לאדונים נוצריים ופוזרו על פני המדינה. על בעליהם הוטל לפקח עליהם שיקימו את מנהגי הכנסייה וכן הצטרכו להשבע שלא יוציאו אותם לחפשי. עוד החליט הקונציל שיקחו מן היהודים את ילדיהם שמעל גיל שבע על מנת לחנך אותם ברוח הנצרות ולחתן אותם בנוצרים. רכוש היהודים החרם. ושוב נתהפך הגלגל. המלך ויטיצה היה מלך חסד והכמורה שנאה אותו סופרים נוצריים אדוקים בימי הביניים טוענים שהוא ביטל חוקי אגיקא. אולם עם רודריג עלו עוד פעם הקנאים לשלטון, אותה סיעה אשר ידיה היו נטויות להאביד את היהדות מאדמת ספרד.

נראה כי היהודים מילאו תפקיד מכריע במשק המוגרבי בכל התקופות ובכל השטחים. בראש וראשונה אנו מוצאים אותם בחקלאות ובמשק החי, במספר רב יותר מאשר באיזו ארץ אחרת מארצות הפזורה. בלי ספק נובעת עובדה זו מקדמות התיישבותם במגרב. בזמנו היו העברים בעיקרם עם של חקלאים – שמושבותיהם נתחזקו מן הסתם מכוחם של הברברים המתייהדים או המיוהדים. הספרות הרבנית מביאה הרבה והרבה שאלות בהלכה, שעוררו עיסוקיהם החקלאיים של היהודים.

במלאכה מילאו היהודים תפקיד שאם גם הותיר פחות את רישומו בספרות הרבנית לא היה נכבד פחות. היה ליהודים, למשל, מונופול כמעט בעיבודן של מתכות יקרות, זהב, וכסף ; הם היו הצורפים, היוצקים, המפקחים על מתכות עדינות, החלפנים, לעתים קרובות הבנקאים והמוכסים של העולם המוסלמי.  חזקה הייתה על יהודי שהוא יודע את ערכם של מתכת או של מטבע זר ומה שערם לעומת סחורות או המטבע העובר לסוחר בארץ. חזקה עליו שיוכל לנהל חשבונות לעצמו או למען לקוחותיו המוסלמים. עיסוקו מסובך היה מחמת ריבוי המטבעות שטבעו שליטים מוסלמיים : לא רק הדינר או המַמתכּל העירקי אלא בעיקר, החל מן המאה האחת עשרה, הדינר של רבאט, של מראכש, אלג'יר, תוניס, וכן של מטבעות הזהב והכסף המרובים שמקורם בכלל הארצות המוסלמיות וארצות אירופה. הואיל ומטעמי החוק הדתי התנזרו המוסלמים מעבודת המתכות היקרות מילאו הד'מים, ובצפון אפריקה במיוחד היהודים, תפקיד יחיד במינו בתחום זה, החשוב והרגיש במיוחד בחיי הכלכלה. הנה כך רואים אנו יוצקי מטבעות עוברים את הקיסרות המוסלמית לאורכה ולרוחבה. תעודה אחת מן הגניזה מספרת על יוצק מטבעות מרוקאי שהיה נוסע במאה התשיעית בין עדן לאי ציילון ; ובמקרה אחר מסופר על שניים שהלכו להודו ולסין.

תעודות התקופה מעלות לפנינו יהודים העוסקים בכל המלאכות : צבעים, בנאים, נַפחים, עושי שׂקים, קלחות, חפצי נחושת, נגרים, רצענים, אורגים, מטאטאי רחובות, יצרני משי, כובסים, סוחרי בשמים, אלמוגים, פנינים ואבנים יקרות. מצויים היו בניהם גם רופאים, חייטים, זגגים, אופי עוגות, מייצרי ממתקים, פקידים, כורמים, יצרני דבש, שמן וסוכר, קצבים, יצרני מראות, אצטגנינים, לבלרים, כותבי בקשות, משוררים, מגידי עתידות, ימאים, בוני ספינות וכו….גם השמות שהתקראו בהם יהודי צפון אפריקה משקפים את ריבוי העיסוקים המסורתיים שלהם המגזרים השונים של חיי הכלכלה.

את עיקר משאביו הוציא היהודי בצפון אפריקה מן המסחר והרוכלות; הוא לא הסתפק במסחר הקמעוני. פעילותו חבקה זרועות עולם. תעודה אחת מאת אבן חרדאדבּה מתארת לנו את מסעיהם של סוחרים יהודים באמצע המאה התשיעית באירופה, באסיה ובאפריקה. הם דיברו בכל הלשונות – עברית, לטינית, פרסית יוונית, לינגוָה פראנקה, היא הספרדית, וסלאבונית. הם סחרו בכל : בשירותים, בסחורות, בפרוות, בכלי נשק. הם הביאו לאירופה מוּשק וקטורת, תבלינים ובשמים.

מן המאה התשיעית והלאה, מתרבים המקורות שבידינו וכך יכולים אנו לעקוב אחר הסוחרים היהודיים הגדולים מצפון אפריקה בדרכים הבין לאומיות והבין יבשתיות שהוליכום לכל קצווי תבל, לארצות אירופה, אסיה ואפריקה, לשם חילופי מסחר ושירותים. רואים אנו איך הביאו למרוקו אינדיגו, פנינים, מושק, תבלינים ופרוות ; בזכות התעודות מן הגניזה הקהירית ידועים לנו עסקים אלה לדיוקם, תנאי הקניה ומחיריה, הקשיים שעוררו, ואפילו המשפטים שנוהלו בגללם. מן המאה השתים עשרה והלאה כוננו סוחרים יהודים מן המגרב קשרי מסחר קבועים, בדרך הים והיבשה, עם הודו. פעילותם הקיפה, אפוא, את חופי ערב ואפילו את חופיה המזרחיים של אפריקה, בפאת ים סוף. יודעים אני על הקשיים המרובים שהוצרכו חלוצים אלה של המסחר הבין לאומי להתגבר עליהם כדי לכונן דרכי מסחר, כדי לארגן את התובלה מן הצד הכספי, כדי שלשלם מסים ומכסים שגבו שליטים ושלטונות הנמלים לכל אורך הדרך, שגם לביטחונה צריך היה לדאוג. הצלחתם הגדולה של יהודי המגרב עוררה עליה לאחר מכן את התחרות של מרכזי המסחר האירופים הגדולים – במיוחד באיטליה ובצרפת. היא נפגעה פגיעה קשה יותר אחרי המאה החמש עשרה עקב הזעזועים שפקדו אז את כדור הארץ.

במאות השש עשרה והשבע עשרה נעשתה מרוקו גורם מדיני בעל משקל במאבקים האירופיים. היהודים הצטיינו לא רק בחיים הכלכליים אלא גם בתחום הדיפלומטיה. משפחת פלאש משמשת דוגמה טיפוסית למילוי תפקיד כפול מעין זה ביחסים הבין לאומיים. נציגה המהולל ביותר, שמואל פלאש ( פלאג'י ), היה שגריר מרוקו בהולנד והיה אדריכל החוזה משנת 1610.משפחת קורקוס, דלמארי, שריקי דה לבאנטה, סומחאל, פריינטה, טולידאנו, רוטי ( רותי ) במרוקו, וכן משפחת  ואלנדי, כהן-תנוג'י, בסיס, ששפורטאס בתוניסיה, וכן דוראן, צרור, אבּוּלקר, קנג'ינו ובכּרי באלג'יריה מילאו, כמוהן כהרבה זולתן, תפקיד נכבד בדברי ימי היהדות המוגרבית, ובני המשפחות החשובים ביותר היו רבנים, סוחרים או דיפלומטים.

סוף הפרק השביעי – חיי הכלכלה.

לי היו נפטרים הבנים והבנות שנולדו. לא האריכו ימים. כאן אמרו לי שזה בגלל שאני נשואה לבן-משפחה. שם סיפרו לי שקיבלתי את זה מתחת לאדמה ועלי ללכת לחכם, בקדוש. עשיתי כל מה שאמרו לי.

כל שנה, במוצאי חג הפסח או במוצאי חג הסוכות הלכנו לקדוש. זה היה מלא. בשנת 1928 היתה לי בת שסבלה ממחלת הטיפוס. כמעט ונפטרה. זו היתה בתי הבכורה. לא היתה עוד תרופה. הרופא פנה לראש המשגיחים על הגוססים, ואמר להם שילכו לקחת את בתו של פלוני בן פלוני, מפני שהיא עומדת למות. ואין יותר תרופות וזריקות. באותו לילה, איני יודעת איך, אלוהים החזיר לבתי את הנשמה והיא לא נפטרה, והנה כאשר יצאה מבית-החולים, קיבלה פצע בבטנה. עמדו לנתח אותה. בעלי נתן לבתי מטבע וביקש ממנה להחזיק אותו כל הזמן. ולפני שינתחו אותה לקרוא בשם איזה צדיק, ואז אם תחיה נלך לאותו צדיק. בתי קראה בשם ר׳ דוד דראע. מיד עם יציאתה מבית-החולים נסענו. אני לא ידעתי לרכוב על החמור או הפרדה. שם המרוקאים ידעו לרכוב ואני הלכתי ברגל. גם בני חלה. רציתי לחזור הביתה. בכיתי, צעקתי ובעלי אמר שלא, לכי לר׳ דוד דראע הלוי ותראי שהוא יבריא. הגענו לשם. בעלי הקים אוהל. כשהוא ראה שאני בוכה, הוא פנה לקדוש: או ר׳ דוד דראע, הבאתי לך את הבת כדי להשתטח על קברך, ועתה אתה רוצה לקחת לי את בנין התחיל לקרוא תהילים ואדרא. באותם הימים לא היה חשמל במקום. בעלי היה קורא לאור הנרות. היה לבדו ליד הקבר של הצדיק. נשארו לו עוד כמה דפים מן האדרא לקרוא. אמר: אלוהים, מה אני יכול לעשות? אין לי יותר אור, מה לעשות? ואפילו לא יכול היה לראות איפה האוהל. התחיל לצעוק. מה לעשות! התחיל לחפש. בינתיים בא יהודי אחד שהצדיק ביקש ממנו שידליק את המקום. הוא לקח ארגז נרות. הלך ישר לשם. בעלי חזר ומרחוק ראה אור גדול ונבהל. החליט לגשת ולגמור את האדרא. גמר וחזר לישון, שלוש שעות לפני שיקום לתפילה, באותו בוקר בא אליו אותו יהודי ואמר לבעלי: אתה יודע שהצדיק בא וביקש ממני שאדליק את הקבורה? שאל אותו בעלי: זה אתה? ענה שהוא הדליק. בעלי התפלל וכאשר בא הביתה, שאל מה שלום הבן, עניתי שלא חל כל שינוי. ענה לי: אל תפחדי, את תראי. אני עניתי לו: איך? אין תרופות ואין רופאים! ענה שהוא מאמין בצדיק ר׳ דוד דראע. בערב, השדיים שלי היו קשים. ארבעה ימים הפסיק הבן לינוק. ראיתי פתאום שהוא התחיל לחפש את השדיים שלי. אני בתוך השינה לא שמתי לב. הוא חיפש, חיפש, נתתי לו את השד. תופס אותו. והנה הוא מזיז את רגלו. אני שאלתי את עצמי, אם זה אמיתי או שאני חולמת. שמתי את ידי על מקום הפצע והוא נפתח. יצאה מוגלה שנזלה כמו נחל. למחרת בבוקר, הערתי את בעלי, לקחתי צמר גפן, מים חמים ורחצתי לו את הפצע. הבן ישב. בעלי אמר לי: עכשיו את מאמינה? שכחתי לספר לך, שבאותו לילה שהפצע של בני היה עומד להיפתח, חלמתי והנה אני נמצאת בתוך המציבה, בין הארץ ובין השמים. שאלתי את עצמי, מה לעשות במקום הזה אם ייצאו מוסלמים, מה לעשות? פחדתי. אז באו שני אנשים, אחד לבוש גלימה לבנה והשני אפורה. אחד מהם ניגש אלי ואמר לי: ׳אנא מנוראכ, אנא חדאכ׳ [תרגום: אני אחריך, אני לידך]. למחרת הפצע של הבן נפתח.

המוסלמים נהגו לבקר בקברו של ר׳ דוד דראע. הם נהגו לבוא ולהישפט כמו שמופיעים לפני הפחה. הוא היה שופט ביניהם. גיסתי סיפרה לבעלי: היא היתה גרה בכפר תלוואת. היתה לה שכנה מוסלמיה, אשתו של השיך, המושל. היו עשירים גדולים. אבל כל הזמן היה מתחשק לה לאכול מהחמין של היהודים. הם היו עשירים בצורה לא רגילה. לא היו להם בנים. השיך היה אומר לה, שאינו יכול לחכות יותר, ושבדעתו להתחתן עם אשה אחרת. אותה אשה בכתה יומם ולילה. היהודים נהגו לצאת במוצאי חג הסוכות לבקר ולהשתטח על קברו של ר׳ דוד דראע. זהו הקדוש היחיד שהיה באיזור שלהם. הם נהגו לצאת לדרך עם פרדות, חמורים, אוהלים, צידה, כבשים ועופות. אלה היו חיים טובים. אתה יודע שליד הקדוש זורם נחל גדול. נהגו אז להתרחץ בנחל, להשתטח על הקבר ולבלות בפיקניקים. יש כאלה שהיו מבלים שם חודש חודשיים. אז אותה שכנה מוסלמית ראתה מהחלון שהם יוצאים לדרך, לקדוש, ר׳ דוד דראע. קראה לגיסתי ואמרה לה: תמו, בקשי רחמים עלי מהקדוש. אמרי לו: אומרת לך פלונית אשתו של פלוני, שאם בעלי לא יקח אשה אחרת ואם יוולד לי בן או בת, אני מבטיחה להביא לו שור לשחיטה, ואני בעצמי אביא אותו. וכך היה. הם שהו במקום וחזרו. היא המוסלמיה הביאה להם מגש גדול מלא סוכר, נענע, פירות יבשים, חינא, ובירכה אותם: ׳חמאד אללאה עלא סלמתכום, תקביל זייארתכום׳. [תרגום: שבח לאל, שלום עליכם, שהזיארה שלכם תתקבל], היא הביאה לגיסתי את כל זה. באה עם העוזרת שלה, ובהיכנסה הביתה, קראה ועשתה יו יו יו ובירכה אותה. גיסתי תמו הכינה לה תה והגישה לה עם עוגיות. המוסלמיה אמרה לה: תמו, יש לי משהו ברחמי, בבטני. גיסתי ענתה לה: זה סימן שרבי דוד דראע שמע אותי, קיבל את בקשתי. כל מה שביקשת ממני סיפרתי לו לקדוש. אמרתי לו שפלונית אשתו של פלוני לא יולדת ובעלה רוצה לקחת אשה אחרת ועכשיו רחם עליה, היא תביא לך שור לשחיטה ותעשה סעודה ליהודים. היא ילדה בן לאחר תשעה חודשים. לאחר-מכן שמה את בנה על גבה, באה עם בעלה ועבדים, והיא בעצמה הובילה את השור מתאמלאלת עד ר׳ דוד דראע והבן על גבה. מספרים שהשור היה עצום עם קרנים ארוכות. היא הזמינה שוחט ששחט, ושתי יהודיות שהכשירו את הבשר. עשו כוסכוס ודברים אחרים ונתנו לאנשים לאכול.

כן, אני רוצה לספר לך על תטואן…

אתה אפילו לא יודע איפה זה, כן, זה די רחוק, לא רק פיזית, זה מרחק נפשי עצום, תטואן נמצאת בצפון מרוקו, קרוב מאוד לספרד, עשרים קילומטר ממפרץ גיברלטר, מה זה המקום הזה, זה המקום הקרוב ביותר בו התיישבו יהודים במאה השש-עשרה אחרי גירוש ספרד, הקרבה הזו הסתירה בתוכה מרחק עצום, מרחק עצום בין הציפיות למציאות, היהודים האלה חשבו תמיד שהם ספרדים שיצאו לטיול קצת ארוך מן הבית, ועוד מעט יחזרו לעריהם, לגרנדה, לסביליה, לטולדו, לבֵנִירוֹס, לבַדֵלוֹנָה, עוד כמה ימים, הם חשבו להם משך שנים, והמשיכו לדבר בספרדית הישנה והטובה משך מאות שנים, על הבית הנפלא בספרד, על המפתחות ששמרו, על הכול, אני יודע שהיו כאלה שחזרו לספרד, הם התנצרו, וחזרו לבתיהם ולעריהם, אולי אמך היא אחד הצאצאים של משפחה כזאת, שאם לא-כן קשה להבין מה כל-כך קשר בינינו עד שעזבתי את הכול וגם היא עזבה את הכול על מנת להיות יחד, ואתה יודע מה, פרננדו, הגיל לא נותן יותר תשובות לשאלות האלה, הוא רק מחדד את השאלות, מחדד כמו עיפרון עד שהשפיץ נהיה כל־כך חד שהוא היה יכול להרוג אם היו מחדירים אותו ללב, אין לי תשובה, אני מקווה שכן. בן-דודי, מימון בן זמרה, שפגשת כאן ב1977-, אולי אותו אתה זוכר, הוא הביט בנו בחמלה, הוא טען שכאשר גורשו יהודי ספרד הם היוו עשרה עד עשרים אחוז מן המדינה, וחלק ניכר מהם התנצרו, אז כך שרוב רובם של הספרדים הנוצרים של היום, צריכים להיות צאצאים של יהודים, בעצם זו מדינה יהודית, אז אולי גם אמך, מליטול, אולי גם היא צאצא של יהודים, היא אף פעם לא אמרה כלום, אך אביה תמיד היה לוקח אותי לצד ומתחיל כאילו לספר לי סוד ואחר-כך מיד עובר לדבר על מלחמת האזרחים ועל גאוותו הרבה בגוּאַרְדִיָּה סִיבִיל, המשטרה של פרנקו, אולי הוא רצה לומר לי משהו, אולי פחד עדיין, ואולי זה רק הדמיון שלי, ותירוצים של בן למשפחה דתית שעזב את היהדות, שעזב אותה לגמרי מן היום למחרת למען אישה, אני לא יודע, בכל מקרה סבא שלך די שמח שהתחתנו, אמה הרבה פחות, היא הייתה פשוט אנטישמית, גזענית מולדת כמו הרבה קתולים מעיירות ספרדיות, הם ממש חשבו שיש לנו זנב, ליהודים, כך אמרו להם משך מאות שנים, היא בטח גם לא שמחה לראות את אימא נוסעת למדינה אחרת, אבל היא לא הייתה פתיה, היא ידעה מה בתה עושה במדריד ומאיפה היא שולחת להם כסף, ועדיף בת נשואה ליהודי מאשר לראותה זונה מזדקנת שאיש אינו חפץ בה, טוב, אני מצטער שוב אם המילה זונה פוגעת בך, אבל אני עדיין מקווה שאתה מספיק בוגר כדי להבין את הנסיבות, את ההיסטוריה ואת חולשות האדם,

הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם אלוהים יעניש אותי אחרי מותי, האם אפשר להעניש אדם על אהבה, זה נשמע רומנטי, אבל לא יכולתי אפילו לחשוב על מישהי אחרת מאשר על מליסול ולא על שום דבר אחר משך שנים, הכנתי לו מיליון תשובות, אבל כשאני מגרד אני יודע שאני לא יכול לתת תשובה, אולי הייתי צריך לסבול את חסרונה כל חיי כדי להיות שלם עם עצמי, אמי הייתה שולחת לי לספרד בשר מיובש בתוך צנצנות שמן כדי שאוכל כשר, כי הכול לא היה כשר, מה זה כשר? אני צריך עכשיו להסביר לבני מה זה כשר, זה האוכל שאנו אוכלים, שהיהודים אוכלים, אם שמת לב תמיד אמרתי שאני לא אוהב חזיר, אבל מעודי לא אכלתי חזיר, זה אסור על היהודים, אולי זו המצווה האחרונה שנשארה לי, אחרי שהייתי בועל נידות ונואף, מחלל שבת ועל הכול עברתי, בטח אינך יודע מה זה הדברים האלה, היהדות מלאה חוקים, חוקים ועוד חוקים, ואני קיימתי את כולם עד לגיל עשרים שבו נסעתי למדריד, אבי ואמי, ואנחנו היינו מן המשפחות היותר דתיות בתטואן, אפילו את הלחם לא היינו קונים במכולת, היינו אופים אותו בבית, כדי שיהיה כשר, אמי הייתה בודקת שעות את החיטה והייתה טוחנת אותה בעצמה, סימי בן זמרה, ועכשיו בנה מסביר לבנו על דבר כל-כך פשוט כמו החזיר, אולי עדיף שאשרוף את הדף הזה ולא תדע דבר, מה תעזור לך כל הידיעה הזאת, תתגייר, הבן שלך יתגייר, תלך לתטואן, תיסע לירושלים, מה תעשה עם זה? ובכל זאת יש איזה צו מעליי לספר לך הכול, אתה יכול להפסיק כאן, או להמשיך, הדברים ייעשו יותר ויותר מסובכים לגביך ככל שתקרא יותר, לא תוכל גם להבין, לא תוכל, למה לא סיפרתי לך את הדברים קודם, אדם כמוך שגדל במדינה כמו ונצואלה, עם כל הבעיות שלה, עם כל העוני והשחיתות לעולם לא יבין מה זה אנטישמיות, לא יבין למה יש יהודים כמוני שחייבים להסתתר כל הזמן מאחורי מסכה, מסכת העולם הגדול, מסכת הכסף, מסכת הנשפים הגדולים, הבזבוז, מסכת ה״הכול בסדר", כשאני יודע בתוכי, תמיד יודע ששום דבר לא בסדר, ששום דבר לא יכול להיות בסדר, שכחתי כל-כך הרבה….

פרננדו, נולדת כפי שאתה יודע אחרי ייסורים קשים שעברה אמך, עשר שנים אחרי שהתחתנו, ב1958-, התחתנו ב1948-, באותו יום שבו קמה מדינת ישראל, אני לא יודע איך ולמה זה קרה, ב5- במאי 1948 נרשמנו כאן בוונצואלה כזוג נשוי וטרי, כאן בקראקס, זה כמו שאתה התחתנת בדיוק בערב ראש-השנה, שאתה לא יודע מה זה בכלל, אבל אני ידעתי, וגם נולדת איך לא ביום כיפור, מה זה כל השמות האלה תשאל, מה זה כל המילים הללו, אלה חגים יהודיים, אולי על כיפור כבר שמעת, ואולי שמעת על הרבה יותר דברים מזה, ראש- השנה זו כמובן השנה החדשה של היהודים, אבל זו איננה בדיוק חגיגה, דווקא ביום הזה מתחילים עשרה ימים של חרטה ושל הכאה על חטא, וכמה אני רחוק מזה, כמה אני רחוק מזה ראיתי כשהגעתי בשבת שעברה לבית-הכנסת, הייתי כל-כך רחוק מכל היהודים האלה, ובעצם כל-כך קרוב, הייתי שם יום אחד והרגשתי כאילו הייתי במקום הזה כל חיי, כאילו לא נפרדתי מכל הפנים האלה מעולם, מן הסַנַנֶס ומן החַדְשׁוּאֵל ומן הבן זמרה ומן השוֹקרוֹן ומן הבן הראש ומן האזנקוט ומן הבַרְסֶסַט, כל הפנים היו מוכרים לי, לא הם, ודאי, הרבה מאלה שהיו שם נולדו אחרי שהתחתנתי והבושה לא אפשרה לי ללכת לבית-הכנסת ואולי לא רק הבושה, אבל הפנים שלהם היו דומות להפליא לאלה של אבותיהם בתטואן, כאילו רק העתיקו את הכיסאות הפשוטים ושמו עליהם קצת עושר ובית-הכנסת נשאר אותו דבר, והמנגינות, אתה חייב ללכת לשמוע אותן, המנגינות הנפלאות, העדינות כל-כך צלצלו בראשי שעות על גבי שעות, אצטרך ללכת לשם גם מחר, ביום שישי, כי אצל היהודים, היום מתחיל בערב, עם החשכה, כך שהשבת מתחילה ביום שישי בערב, יש תפילה לילית שקוראים לה ערבית, ותפילה בבוקר ששמה שחרית, אולי תלך לשם, אתה הרי תאמר ששמך בן זמרה, אולי אחד מהם יידע מי אתה, אל תדבר יותר מדי, הם אולי זוכרים הכול, הם זוכרים הכול האנשים מתטואן, הם זוכרים דברים שפגעו בהם לפני חמישים שנה ויותר, החשבונות שם לא נגמרים לעולם, הם בטח עדיין כועסים עליי, אבל לא כמו שאני כועס על עצמי, עכשיו שאני רואה שיש לי בן נוצרי, שאני רואה שהנכדים אבודים לנצח, הייתי כל-כך שמח לו אחרי קריאת מכתב זה תתגייר, אבל אני יודע שאלה חלומות, אני מרגיש כמו בוגד בהיסטוריה, אני בוגד בחמש-מאות שנים של עמידה איתנה מול כל סערות האדם, מול כל הפיתויים להתגייר, אני בוגד באבות אבותיי שלא התנצרו בטולדו או בוולנסיה או בגרנדה, ויצאו מביתם וממולדתם לחפש חיים חדשים, אני בוגד בכל השנים הקשות שעברו בתטואן, אני בוגד בציפייה שלהם לחזור לספרד, ביכולת שלהם להיות סגורים ומושפלים בחוּדֶרִיָה אחרי שהיו אצולת ספרד, אני בוגד בקושי שלהם לשרוד, במשמעות של העוני שעברו, והנה אני, אנחנו, כי היו עוד כמה אחרים, מרגע שקצת התעשרנו ויצאנו למדריד ללמוד באוניברסיטאות חזרתי לשם ונהייתי גוי, לא ממש התנצרתי, אבל למעשה זה אפילו גרוע מכך, עזבתי את היהדות למען חלל, מבלי שאיש הכריח אותי, אתה מבין את ייסוריי, ואלו הסיבות האמיתיות לחולי שלי, לא הכולסטרול ולא התקפי-הלב, הרי הלב רק הולך אחרי השבר הזה ששבר את לבי, זה הלב שעושה התקף, הלב האמיתי, הלב שלא ידע לחיות את חייו, הלב שירד מן הפסים, הרכבת שמאז שהגעתי חזרה למדריד נסעה תמיד במסלול לא נכון, ואל תבין אותי לא נכון, אהבתי את אמך אהבת-נפש, והיא אהבה אותי גם, וגם אותך, ואף פעם לא דיברה אתי על יהדותי ועל הקתוליות שלה, על אף שידעה שבתוכי אני סובל, היא לא התערבה, והייתי יכול גם ללכת לבית-הכנסת לו רציתי, והיא לא הייתה אומרת כלום, אבל חשבתי שאני יכול לטייח את השקר, חשבתי שאני לא אוכל לחיות בחצאים, חצי שהולך לבית-הכנסת בכיפור וחצי שחי עם נוצרייה ואוכל אוכל לא כשר ויש לו בן לא יהודי, והיום אני אומר שאולי אדם כן צריך להיות חצוי, וכן לחיות בתוך הניגודים, כי אלה החיים, ניגודים, ובמשנה תוקף בעידן המודרני, הניסיון למחוק את הניגודים בעצם רק מחזקים אותם עם הזמן, מדגישים אותם ועושים אותנו חולים, ובסופו של דבר מה עושים לנו? ניתוח מעקפים, עוקפים את מה? עוקפים את הלב, אנחנו רוצים לעקוף את הלב, במקום להשלים אתו, עוקפים את הלב פיזית אבל עוקפים גם את הרגש שלנו, את הרגשות שהדחקנו, אולי אתה תעשה את זה טוב יותר, אין לדעת, כל דור חושב שאולי הדור הבא יעשה את זה טוב יותר, והדור הבא תמיד עושה דברים מסוימים טוב יותר אבל גם עושה דברים אחרים גרוע יותר, על כל שיפור בצד אחד יש הרעה בצד האחר, הכול פסימי אולי, אבל נראה שארבעים שנה ויותר אני חי בשקר, אני מסתיר אותו מעצמי, אני מסתיר אותו ממך, וגם עכשיו, אני רוצה שתקרא את זה רק אחרי מותי, שכנראה לא יאחר לבוא,

ג׳נווה – פאריס – קזבלנקה

ג׳יזל טסה ללונדון עם דיאנה ב־12 במארס, ואני טסתי לפאריס, שם הודרכתי על״ידי כ. ר. בדירתו המפוארת.

בערב סעדנו אצל גולדנברג – על־פי בחירתו. בלונדון הוטרדה ג׳יזל על־ידי הוריה ואחי, שיעצו לה לעזוב את המשימה, ובטלפון היא הציעה שנשקול את החלטתנו מחדש. אך ככל שזה היה תלוי בי הפור נפל, ולא היתה עוד דרך נסיגה. הייתי אמור לצאת למחרת. ״אני נוסע,״ אמרתי. ״עלייך להחליט בעצמך אם תצטרפי אלי בקזבלנקה או לא.״ מייד וללא היסוס, כמעט כאילו ידעה שלא אוכל עוד לשנות את דעתי, היא ענתה, ״אבוא בשבוע הבא כמתוכנן, שמור על עצמך ואל תשכח אותנו. בהצלחה.״

הגעתי לקזבלנקה בצהרי היום שלמחרת, ה־16 במארס, בטיסת ״אייר־פראנס קאראוול״, ושכרתי חדר במלון הצנוע ״סרני״ (Hotel Cernay). עוד באותו יום אחרי הצהריים, פגשתי את ד״ר ריינהארד ומסרתי לו את מכתב ההמלצה מד״ר שטיינר. ניהלנו שיחה ידידותית והמשכנו אותה למחרת במשרדו. בביקורי השני הוא גילה אהדה רבה והציע את עזרתו, אך ודאי שלא היה לו כל מושג בשלב זה – אף לא במשך שבועות רבים לאחר מכן – על כוונותינו. הוא דיבר אלי בחופשיות כדבר נוצרי אל נוצרי.

הוא היה מעוניין מאוד בשיתוף פעולה של ״אוסאן״ בהעברת ילד מרוקני צעיר שסבל מקמופיליה לשם טיפול מיוחד בצרפת. במכתב ההמלצה של ד״ר שטיינר היתה התייחסות מפורשת לאפשרות זו. הוא הוסיף כי עלולה להתעורר בעיה בנסיעה זו, כיון שהחולה הוא יהודי וההליכים לקבלת דרכון קשים וארוכים, ועבור יהודים כמעט בלתי אפשריים. הוא סיפר לי כי הכיר את מצבם המשפיל של היהודים והוסיף כי כמעט איננו יכול להעסיק יהודים מרוקנים, על אף שבדרך כלל הם היו יעילים יותר מבני ארצם המוסלמים.

הוא היה בדעה כי תוכנית הריפוי בהרים לילדים מרוקנים תצליח מאוד, והיה מוכן שאצטרף אליו ביום שני בביקור ברבאט הבירה, כדי שיוכל להציג אותי בפני פקיד בכיר במשרד הבריאות, שהיה אמור להיפגש עמו. הוא חזר שוב לשאלה היהודית, ויעץ לי מאוד שלא אתייחס לאותן רשויות העלולות לפסול הכללת יהודים באותן רשימות מועמדים.

בהזדמנות אחרת הוא הסביר איך לעיתים קרובות צצו אי־הבנות ומריבות קטנות בין עוזריו ופקידים מרוקנים שונים שעמם היו מגעים בעניין הפליטים מאלג׳יריה (הוא העדיף את מישרתו הקודמת בקונגו). הוא הציע לי שלא אזכיר את שמו בפני אנשים מסוימים הכלולים ברשימה שסיפק לי בחפץ לב.

קשרים במרוקו

מר ריינהארד לקח אותי איתו לראבאט ביום שני, 20 במארס, והציג אותי בפני ד"ר ר. במשרד הבריאות. זה האחרון נראה מעוניין ברעיון לשלוח ילדים לשווייץ לריפוי או הבראה, אך רק אם הדבר לא יעלה למשרדו מאומה: ״אף לא גרוש אחד, מר ליטמן, אף לא גרוש.״ מר ז. מנהל הארגון הממלכתי ״נוער וספורט״ שבראבאט, היה אף הוא מעוניין באותה מידה לשלוח קבוצה של 30 או 40 ילדים לחופשה בת שלושה שבועות – אם העלות תהיה מזערית. מר א. האחראי על ארגון ״הסהר האדום״, שזה עתה הוקם, נשלח על ידי ד״ר ה. ללוות אותי, ובאמצעותו – באותו ביקור, או אולי בביקורי השני בראבאט כעבור יומיים – פגשתי פקידים אחרים, כמו גם את ראש הקהילה הצרפתית ואת ועד הנשים שהיה אחראי לילדים היהודים. הוא אף ביקש לעזור לילד בן עשר, חולה במחלת-עווית מסוימת, והציע כי אפתח את משרד ״אוסאן׳ שלי בבניין הממלכתי של ״הסהר האדום״ בראבאט – הזמנה שנטיתי לקבל לזמן מה.

מתוך האופן הידידותי מאוד בו נתקבלתי בראבאט הודות למכתבי ההמלצה השווייצריים שלי, והודות לעובדה כי הוצגתי לראשונה על־ידי מר ריינהארד, הבנתי במהרה את החשיבות הגדולה – עבור ה״כיסוי״ שלי – של הרחבת קשרי עם כמה שיותר ארגונים ממשלתיים ובלתי ממשלתיים. אך כל זה לא היה מתאפשר אילו שמרתי בקפדנות על התעריף של ״אוסאן״, שהיה 10 פראנק ליום לכל ילד (ובנוסף הוצאות התחבורה). כפי שצוין בהוראות שבידי, נראה לי נבון יותר ״לשאת ולתת״, בהנחה שכל הסכם היה כמעט בלתי אפשרי, כיון שמטרתו של כל ארגון היתה לצמצם ככל האפשר את תרומתו הכספית. כך קרה לאחרונה, נאמר לי, במקרה של קבוצת ילדים שחופשתם סובסדה במלואה על־ידי הממשלה הבלגית. אילו טעיתי בהערכתי, הייתי מוצא עצמי בסבך של בעיה כספית וטכנית בלתי ניתנת לפתרון. כיון שלא רק שצוויתי לא להציע מחיר נמוך יותר (מכתב מג׳נווה, 26 באפריל) אלא גם עשרת הפראנקים עלו אחר כך ל־13 ליום לילד (מכתב מ־7 במאי); מה שגרר אותי לתשובה סארקאסטית שנסתיימה במלים: ״אם ייתקלו מעשי באי הסכמה מוחלטת ממרחק אלפיים קילומטר ובנסיון לקשור את ידי מראש, אבקש ממך, גבירתי היקרה [להמן], לדאוג להחלפתי בעמית מוכשר יותר.״ (מכתב מ-9 במאי). שיקולים כספיים קצרי ראות אלה נשארו עד הסוף בלתי מתאימים לחלוטין למטרה הכללית שביקשנו להגשים.

בשיחותי הראשונות עם נ.ב.א. המלצתי להביא כמה מוסלמים לשווייץ על מנת להפגין את האוניברסליות של פעילות ״אוסאן״. לרוע המזל הצעה זו לא התקבלה יפה על־ידו, או עליידי נציג עליית הנוער במארסיי, מר ר. ר. הם פחדו שמא תהפוך המשימה למחנה נופש למוסלמים, ולא יכלו להעלות על דעתם את האפשרות להקציב לכך כ־1000 דולר (30 ילדים במשך 30 יום במחיר הנחה של דולר ליום – שער הדולר היה 4.30 פראנקים שווייצריים).

29 באוקטובר 1863 – דיווח על משלחת של יהודי טנג׳יר שבאה לשגריר בריטניה

ב־29 באוקטובר 1863 כתב דרומונד האי לשר החוץ ראסל, ודיווח לו על משלחת של זקני קהילת טנג׳יר, שבאה אליו ב־25 בחודש בהקשר לעוד מעשה אכזרי של המושל כלפי אחיהם בטנג׳יר, לאחר שהסיתו אותו פקידי הקונסוליה של ספרד נגדם. הוא כותב שענה למשלחת שממשלת בריטניה כבר הורתה לקונסול ריד להביע לפני הממשל את דאגת הממשלה נוכח האכזריות כלפי היהודים שנאשמו בהרעלת המוכס הספרדי בסאפי. כן הורתה לו להביע לפני הוזיר בשם ממשלת הוד מלכותה את הסלידה של הממשלה מן המצב. אך אין לצפות שהממשל ישחרר את היהודים שנאסרו לפי דרישת השלטונות של ספרד. האי הבטיח במכתבו שישגר מחאה נוכח חידוש ההתנכלויות וידרוש שלא לענות איש מול ביתו של אזרח בריטי, גם אם דיפלומט זר ידרוש זאת. להערכתו, הדו״ח שמסרו לו היהודים מופרז, וקשה להעלות על הדעת שמעצמה נוצרית תנהג התנהגות כה ברברית.

דרומונד האי צירף למכתבו דו״ח של אזרח בריטי על מה שראה מול ביתו, ודו״ח של ריד על פגישתו עם המושל. האי מספר במכתב שטרם שלח את ריד, אך דיבר עם שגריר צרפת, ודן עמו על המעשה האכזרי כלפי שני יהודים מול ביתו של אזרח בריטי, בהוראת קונסול ספרד. השגריר אמר לו שאין דעתו נוחה מהתערבותו בנושא ומתביעתו לשחרר את היהודים. אבל זו חובתו נוכח מעשים שמעודדים קנאות מוסלמית נגד יהודים אומללים. המעשה של ספרד פגע במאמציהם של דיפלומטים אירופאים בשנים האחרונות לעצור את מעשי האכזריות כלפי היהודים ואת הדיכוי שלהם. בפגישתם אף ביקש דרומונד האי מן השגריר לשתף פעולה אתו. השגריר דיווח לממשלתו על הוצאה להורג מהירה של הנאשמים, אבל לא קיבל תגובה, ולכן אינו יכול לשתף פעולה עם האי. ואולם אמר השגריר שיקרא לקונסול ספרד ויבקש ממנו הסבר לענישת יהודי מול ביתו של אזרח בריטי; וכן הוא ייפגש עם הוזיר ויביע לפניו את שאט נפשו על המעשה ויאמר לו שלא יסבול שיהודי יולקה מול ביתו של אירופאי או כל בן דת אחרת. הוא יגיד לו ששמע שכל אחד מהיהודים קיבל מאה מלקות בשעה שהנציג הספרדי ביקש רק 50 מלקות.

הוא עוד כותב שבאותו היום מחה לפני הוזיר מחמד ברגאש על ההתנהגות כלפי היהודים, ודיווח לו על ההדים השלילייים שעוררה בדעת הקהל בבריטניה. הוא דיווח לו על ההוראה שנתן לריד לדבר עם המושל של סאפי, אבל חשש להיפגש עמו שמא יגיעו דבריו לקונסול ספרד. לדברי האי, המושל פעל לאחר שלחצו על

הסלטאן, השואף ליחסי שלום עם כל האומות, ובלית בררה עליו להיכנע לדרישות של הנציגים הזרים. האי אף מסר לוזיר שפגש את קונסול ספרד וניסה לבקשו שיפעל למנוע הלקאתם של שני היהודים, אבל הוא דחה את הבקשה. הוזיר השיב לו שהוא רואה בחומרה את פרשת שני היהודים, ולא ירשה עוד הלקאה מול ביתו של בריטי. האי מוסיף שלצערו הוא צופה הישנות של מעשים כאלה, בעיקר נוכח חוסר שיתוף פעולה עם הנציגים הדיפלומטיים. לדעתו, המחאה צריכה להיות במדריד ולא במרוקו. הוא אף מסופק אם ממשלת ספרד יודעת כל מה שקורה במרוקו בנוגע לצדק כולל, ולא רק לגבי היהודים. אם לא נפעל עתה, יהיה קשה לקבל פיצוי כאשר נתינים בריטים יהיו מעורבים בתקרית. הוא מוסר שכמה מחבריו בעלי קשרים עם משלחת ספרד הביעו דעה דומה. הוא מצפה להוראתו של שר החוץ בקשר לשחרורם של היהודים האסורים (תעודה מס׳ 39).

שר החוץ מבקש מתומאס ריד לענות במכתב מדוע לא שוחררו שני היהודים שנאסרו

ב־ 31 באוקטובר 1863 אישר שר החוץ לתומאס ריד שקיבל את מכתבו מ־10 באוקטובר בקשר להוצאה להורג של שני יהודים שנאשמו בהריגת אזרח ספרדי בסאפי, ובקשר למאסרם הממושך של שניים אחרים, שהשתתפו באותו הפשע. נראה מן התמצית המצורפת למכתבו של סגן הקונסול קארסטנסן, שאחד היהודים שהוצא להורג הוסגר לממשל. לכן הורה שר החוץ לריד לדווח לו כיצד הדבר קרה ולהשיב לו מדוע לא דאג שהיחס אליו יהיה הוגן טרם הוסגר לממשל. הוא עוד מבקש ממנו שיענה לו במברק מדוע לא שוחררו שני היהודים האחרים, שנגדם לא הייתה עדות מרשיעה (תעודה מס׳ 40).

הפרסומים בעיתונות על גורל היהודים נפגעי העלילה

פרטים על פרשה זו דווחו בעיתונות, כמו שמסרו כתבים, ובחוברות שחוברו כדי לשבח את משה מונטיפיורי ולהתפלל לשלומו לקראת נסיעתו למרוקו, שבשל פרשה זו הוא נוסע לשם. כן פורסמו תגובות של יהודים במרוקו ובאנגליה. אבל יש הבדלים בגרסאות המתארות את הפרשה.

במכתב למערכת J.C מ־27 בספטמבר 1863 כתבו ש׳ בן חיון וחיים לאבוס מטנג׳יר לסניור דון יהודה דה עזר צרפתי על הטרגדיה, שהתרחשה ב־13 בספטמבר ואשר פורסמה ב־16 באוקטובר. במכתב כתוב שבן חיון ולאבוס כתבו לכרמייה שבפריס. לדבריהם, שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, מכיר בחולשתה של מרוקו, שלאחרונה נכנעה לספרד ועליה לשלם לה פיצויים. הוא דרש לאסור את שני היהודים [שהואשמו] בסתירה לכל חוק. הוידוי הוצא מהם בכוח. לדעתם, יש אפשרות שהקונסול מת ממחלה ולא מרעל, שכן לא נערך ניתוח לגופה לאחר המוות בשל התנגדותו של שגריר ספרד לכך, אף על פי שהובאו למקום שני רופאים ממשלתיים; הנער בן ה־14, יעקב בן יהודה, הודה במעשה רק לאחר שקיבל מלקות. הוא מסר שש הצהרות שונות זו מזו. לא נלקח בחשבון גילו של הנער. הנאשם השני הודה רק לאחר שהולקה ותלו אותו כשראשו למטה. הוא הוכנס לארגז צר, והמסמרים שבו דקרו את גופו, ומחוזק כאביו צעק: ׳הרגתיו.׳ הם עוד סיפרו שאחר כך נדון למוות אליאס [אליהו] בן אילת. לאחר שנודע לשגריר ספרד בטנג׳יר, סניור מרי, שהנער נפטר, שאל מדוע הומת כה מהר. מוטב היה להוקיע את הגופה לעיני הציבור לפחות לשעתיים. ההודאה הוצאה מן הנאשמים בדרך שמזכירה את שיטות האינקוויזיציה. לטענת הכותבים, המוסלמים אינם מכירים מערכת משפטית. הם מציעים, כמו שהציע משה פארינטה, להקים בית משפט שיהיו בו נציגים מכל מדינות אירופה. הם מניחים שאילו היה דרומונד האי בטנג׳יר, היה אפשר למנוע את המעשה. הסלטאן שוחר יהודים, אבל הוא חלש אופי. היהודים, ואפילו אלו שבחסות זרה, חיים בפחד מתמיד.

מקורות ההכנסה של ההתאחדות באו מתרומות של יחידים ומקהילות וממוסדות בארץ ובגולה. ההתאחדות קיבלה פחות מעשירית התקציב שהובטח: לה בוועידת וינה, והרי על־פי התקנות, מחצית התקציב השנתי חייבת לבוא מן הגולה. חלק נכבד מן ההוצאות מימן הנשיא פיג׳וטו מכיסו שלו (לרבות מתן הלוואה מן הקרן שלו באגודת ״אחווה״) ובסיוע בתו מרים נחום, שקיימה מספר נשפים, אשר הכנסותיהם הוקדשו לטובת ההתאחדות. פרט לסיוע הפרטי של פיג׳וטו ולהשתדלותו (בעיקר בקהילת מנצ׳סטר), כל ההכנסות האחרות לא היו קבועות ובטוחות. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים ירדו ההכנסות מתרומות במידה ניכרת מחמת המשבר הכלכלי העולמי, והתארגנותו של ועד פועל מרכזי לגולה בפריז הזרימה אליו חלק ניכר מכספי הקהילות בגולה. מנגנון המשרד בירושלים צומצם באופן דרסטי. משרת המזכיר הועמדה על מחצית המשרה ואחרי כן אף פוטר (עוזרו, יצחק אלכסנדרוני, מילא את מקומו). הנסיון להטיל מיסי הערכה על מוסדות ויחידים בארץ לא עלה יפה. עם זאת, הצליחה ההתאחדות להקים בשנת 1926 בנק קופת אשראי (שנקרא לימים בנק ״קדם״), שמנהלו היה אלעזר אלישר, ובשנת 1934 פתח סניף בתל־אביב. הבסיס להקמתו היו כאלף ושלוש־מאות לירות מצריות, שגויסו בעיקר ממצרים, והונו היסודי הסתכם בעשרת־אלפים לירות מצריות, שהתחלקו לעשרת־אלפים מניות בנות לירה מצרית כל אחת. הבנק פתח בשלב ראשון מחלקה להלוואות קטנות (עד סכום של עשר לירות מצריות ובריבית של שמונה אחוזים בלבד) ואחרי כן גם מחלקות לניכוי שטרות, לפקדונות לזמנים קצובים ולפקדונות בחשבון עובר־ושב. מקבלי ההלוואות היו בעיקר בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים, מורים, פקידים, חנוונים וחקלאים. המניות הופצו בהדרגה, ועד ראשית 1932 הופצו כשלושת־אלפים מניות בלבד, רובן בארץ־ישראל ומיעוטן במצרים, בסוריה,ביוגוסלביה ובברזיל. גם אם היו לבנק רווחים כלשהם, הדי פעולותיו לא התרחבו בגלל חוסר הון מספיק.

לשם ניהול תעמולה לטובת ההתאחדות, פתיחת סניפים חדשים, גיוס חברים, איסוף כספים והפצת מניות הבנק, השתמש הוועד הפועל המרכזי בשתי דרכים אלה:

(א) הסברה בכתב—חוזרים, דינים וחשבונות, הוצאת ביטאון לעיתים מזומנות בשפות שונות ופירסומים בעיתונות הארץ ובעיתונות היהודית בתפוצות;

(ב) הסברה בעל־פה — שיגור משלחות לערי ארץ־ישראל ולקהילות בעולם, שהורכבו מציר אחד או יותר (ראשי ההתאחדות — פיג׳וטו, אלמאליח, אנכונה, לאניאדו, שלוש וגאון, ופעיליה בגולה — הרבנים שבתי ג׳אין ודוד דה־סולה פול. כל אלה לא נעשו ברציפות ובעקביות, והצטמצמו בעיקר מסיבות תקציביות. שליחים קבועים בגולה, כמו שהיו לקרנות הלאומיות, היו מצליחים לגייס כספים רבים; ועוד: שליחי התנועה הציונית הערימו מכשולים בדרכם של שליחי וההתאחדות, ,וכיצד יצאו אלה נגדם, אם ההתאחדות ׳היא חלק בלתי נפרד מההסתדרות הציונית ? כל העבודה, למשל, שעשה הרב: ג׳אין בשליחותו הראשונה לאמריקה הדרומית ״כמעט שהתנדפה כליל״, וכך בא הווידוי המפורש של ראשי ההתאחדות: ״מטרתנו—ליצור תנועה עולמית של היהודים הספרדים לשם תחיתם ושתופם בבנין ארץ־ישראל — היא עדין ממנו והלאה״.

הערת המחבר : יצחק לוי במכתב לוואי ל״שאלון לחובב ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים״, חנוכה תרפ״ט (13 דצמי 1928) — אוע״ס/א״ס 5. המכתב והשאלון פורסמו ב־דאר היום (ירושלים), ו׳ טבת תרפ״ט (19 דצמ׳ 1928). ראד. תגובה עליו— חיים בן־ קיקי, ״הת.[אחדות] הספרדים בעבר ובעתיד״, דאר היום (ירושלים), כ״ו שבט תרפ״ט (6 פבר׳ 1929).

מכאן, השם שראשי ההתאחדות קבעו לה לא שיקף את המציאות: לא רק שלא היתה זו התאחדות עולמית מבחינת היקף חבריה ותומכיה בתפוצות, אלא היא הקימה לה מתנגדים מבין הקהילות הספרדיות עצמן. ראשי קהילת יהודי בולגריה המשיכו את מאבקם השיטתי. בתקופה מסוימת ניכרה אמנם הפוגת מה, ואחד ממנהיגי הקהילה אפילו הצהיר בעת ביקורו בארץ, שיהדות בולגריה תשמח לסייע בכל מקרה של קיפוח זכויות מוכח ומבוסם, ואחרי כן הצהיר, שאם תמשיך ההתאחדות בכיוון שהחלה בו, אין ספק שיהודי בולגריה ישנו את דעתם בקונגרס הציוני הבא, יצטרפו להתאחדות ויסייעו לה בחומר וברוח, ברם אופטימיות זו נגוזה לאחר שנודע דבר תזכיר ההתאחדות שהוגש לשאול מיזאן, נשיא האגודה היהודית בבולגריה למען חבר הלאומים וחבר משלחת בולגריה למועצה הכללית ולוועדת המיעוטים שעל־יד האגודות למען חבר הלאומים, ההתאחדות ציינה בתזכיר זה, שההנהלה הציונית אחראית בין השאר להמעטת הגירת יהודי המזרח לארץ ישראל, בהעדיפה עולים אשכנזים על אחיהם הספרדים. ראשי יהדות בולגריה חזרו לטיעוניהם הבסיסיים, שאין זכות להתאחדות להיקרא בשם שנטלה לעצמה, מכיוון שהספרדים בבולגריה וקהילות ספרדיות אחרות לא הצטרפו אליה. מאחר ובתוכניתה ובדרכי עבודתה (סניפים ותעמולה למגבית מיוחדת) ראו סימנים לפירוד מסוכן בעם היהודי והערמת מכשולים על פעולות ההסתדרות הציונית והקרנות הלאומיות—לא הכירו יהודי בולגריה בזכות ההתאחדות להתערב בענייני עלייתם לארץ ישראל והתיישבותם בה, או בעניינים הציוניים בבולגריה, הנתונים אך ורק לסמכות ההנהלה הציונית וההסתדרות הציונית בבולגריה. הם ביקשו לראות בהתאחדות מוסד, שיתרכז בפעילות תרבותית בלבד (לא פוליטית), ואם יש הרגשת קיפוח בקרב הספרדים — יוכלו נציגיהם בקונגרסים הציוניים ובמוסדות הלאומיים להתאחד להגנת זכויותיהם, גם ללא קיום ההתאחדות.

פרק ג: חיי הקהילה

בתי הכנסת

במרכז חיי הקהילה נמצא בית הכנסת, ששימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה אלא גם לדרשות, ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות, ומשום כך נקרא ה'חדד' בשם 'צלא'. בית הכנסת גם שימש ישיבה לתלמידי חכמים, מקום לחלוקת צדקה, והיו מקומות שבהם שימש גם כמושב בית הדין, ומקום לסופרי סת״ם שכתבו ספרי תורה תפילין ומזוזות. הוא שימש גם להתכנסויות של נציגי הקהילה לדיונים בנושאים ציבוריים, ושם הוכרזו ההחלטות של הנהגת הקהילה, תקנות, חרמות והודעות שונות. למשל, אם רכושו של יהודי נעלם או נגנב, היה מוכרז ׳חרם סתם׳ על מי שיודע היכן הרכוש או מי גנבו ואינו מודיע (חיים טולידאנו, 1690־1750, ״דוק ומשפטי, סי׳ קיט).

בתי הכנסת היו בדרך כלל בבעלות פרטית ובתוך דירה, לעתים בבעלות שני שותפים, והם נקראו בשמות המשפחה של מייסדיהם. בדרך זו עקפו את האיסור של בניית בתי כנסת חדשים, לפי ׳תנאי עומרי. מ״ח פיצייוטו, שביקר במרוקו ב־1860, כתב, שבתיטואן ישנם 16 בתי כנסת בבעלות פרטית, ואמרו לו שזו השיטה בכל מרוקו ואין אפשרות לשנותה. היו בתי כנסת שהקהילה העניקה לחכמים והם היו בבעלותם, במקום שכר, והנדרים שנגבו בהם סייעו לקיומם. עד עתה נקראים חלק מבתי הכנסת על שם חכמים (ראו פרטים בנספח 1).

לעומת זאת בעיר צפרו ׳מימות עולם לא נהגו לעשות בית כנסת של יחיד רק כל הבתי כנסיות הם של הקהל^,. קהילה זאת, שהיתה מושפעת מהמנהגים של שכנתה הגדולה פאס, קיבלה את הסכמת חכמי פאס משנת תע"ה (1715) ׳שאין רשות לשום יחיד להוסיף בית הכנסת אם לא שימסרנה לקהל'. וכך היתה תקנה בקהילת מכנאס ׳שלא להוסיף בית כנסת אם לא שתהיה של הקהל^,. הנושא עלה בצפרו בשנת תקנ״ח (1798) בהקשר ליוזמה של אדם לפתוח בית כנסת פרטי, כי לא היה מקום בבתי הכנסת הקיימים. חכמי מכנאס התירו לו לפתוח בית כנסת חדש אבל דרשו שיעשה זאת בתיאום עם הקהל (עובדיה, 'צפרו', מס^, 205).

לא בכל בתי הכנסת היתה עזרה לנשים. אם באו נשים הן היו עומדות בפתח בית הכנסת, עונות אמן, ושולחות נשיקות לעבר ספר התורה. בצפרו, בית הכנסת הראשון שבו נבנתה עזרת נשים היה בית הכנסת החדש בכינוי 'צלא אזדידא^,.

תפוצת בתי הכנסת במאות ה־19־20: לפי מקור מ־1879 היו 15 בתי כנסת בפאם. לפי אותו מקור היו במכנאס 19 בתי כנסת, ובדבדו 11 בתי כנסת – כולם בתי כנסת פרטיים. לפי עדות מהעשור השני של המאה ה־19 היו במוגדור 12 בתי כנסת. בשנות ה־90 של המאה ה־19 היו שם 15 בתי כנסת במלאה ו־5 בקסבה, שבה גרו היהודים האמידים. ב־1886 היו במראכש 21 בתי כנסת, וב־1902 – 24 בתי כנסת. בסוף המאה ה־19 היו בטנגייר 20 בתי כנסת. בקזבלנקה, לפי מקור מ־1902, בית הכנסת הגדול היה של הגביר מימון עמיאל(יוסף ארוואץ, יהוד יוסף׳, דף כד). מספר בתי הכנסת עלה בתקופת הפרוטקטורט, ולפי נתונים משנות ה־50, לפני עצמאותה של מרוקו, היו בפאס, במראכש ובמוגדור 30 בתי כנסת בכל אחת, במאזאגאן – 20, ברבאט – 17, במכנאס ובדבדו, 15 בכל אחת, בדמנאת ובתארודנת 8 בתי כנסת בכל אחת. באוג'דה היו שלושה בתי כנסת, הגדול נבנה ב־1930, ואחד מהם היה של יוצאי אלגייריה. בכפרים הקטנים לא היו בתי כנסת ולעתים לא היה מניין, ולחגים היו הגברים ונשיהם באים לעיר הסמוכה (משה עטייא, ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ יב, יד).

כיון שלפי הדין מותר למכור בית כנסת פרטי (רמב״ם, הל' תפילה פרק יא, הל' כא), היו בתי כנסת שניתנו במתנה על ידי נשים וגברים, עברו בירושה מדור לדור, והיוו מקור הכנסה. ר' רפאל אהרן מונסונייגו מפאס (1760־1840) דן בחלוקת הרכוש של אדם שנפטר ללא צאצאים, ובכלל נכסיו יש לו מחצית בית הכנסת גוף וקרקע ושררה׳(ימי השלח׳, סי׳ א).

אנשים היו קונים את מקומם בבית הכנסת, ומוכרים אותו כאשר עברו למקום אחר או ירדו מנכסיהם. ניתן היה למשכן את מקומו של אדם בבית הכנסת (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 504).

ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (1783־1843) דן במעשה שהיה במראכש בשנת תקפ״ה (1825), על 'אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית הכנסתי, ולאחר מותו היה סכסוך בין היורשים ובין האם (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לד). אם בעל בית כנסת נפטר והיו לו רק בנות הן יורשות את זכויותיו, ויכולות לשכור שליח ציבור כרצונן – אם ירשו את כל בית הכנסת. אבל אם היה להן רק חלק בירושה, אין הבנות זוכות בשררה(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, חרם, סי׳ י).

היו בתי כנסת שההכנסות מנדרים ונדבות הוקדשו לחכם מסוים. לפי החלטת חכמי צפרו משנת תקנ״ח (1798), שליש ממכירת העליות בבית הכנסת הגדול יינתן לחכם והדיין שלמה בן מימון הנושא בעול כל התפקידים בבית הכנסת ׳ואין לו שום הנאה מן הצבור׳, כלומר אינו מקבל משכורת (עובדיה, ׳צפרו; מסי 69). היו בתי כנסת בהם ניתנו ההכנסות להחזקתם של תלמידי חכמים (שם, מם׳ 8). החכמים לא ראו בעין יפה שהכנסות בית הכנסת משמשות להנאה פרטית, ותבעו שהן יוקדשו למטרות ציבוריות בלבד:

לא תיגע בה יד אדם ליהנות ממנה וקדוש הוא לאלקינו לעשות בו כל תיקוני ספרי תורה וגם לכל אשר יצא על הבית לחזקה, והמותר לקופה של צדקה. (משה טולידאנו (נפטר 1773), ׳השמים החדשים׳, חרם, סי׳ קכו) ר׳ אברהם אנקאווא מסלא (יליד 1810) מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש יהודי מבית הכנסת, לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת רעב, והמשיך להתפלל שם. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם ילך לבית כנסת אחר בוודאי יגרשו אותו. החכם הוכיחם שהוסיפו לצערו ׳עלבון על עלבונו׳(׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קלג).

למרות שבית כנסת צריך להיות פתוח לכל, כולל מוסלמים ונוצרים שהיו מבקרים בבתי כנסת, נאסר על יהודי עבריין להיכנס לבית כנסת(שם, סי׳ לז).

הקמת בית כנסת חדש היתה מותנית ברשות בית הדין. ידועות תקנות בנידון מכמה קהילות, כמו בפאס בשנת תנ״ב (1692), תס״ח (1708), תק״י (1750) ובתקנ״ח (1798). וכשרצו לפתוח בית כנסת חדש בקהילת צפרו בשנת תק״ס (1800), נוסף לשניים הקיימים, התבססו על התקנות בנידון בפאס (עובדיה, ׳צפרו; מסי 133,11). בדומה להן התקינו תקנות במכנאס בתקנ״ב (1792), ונזכר בהן שכבר בעבר הותקנו תקנות ברוח זו, אבל התעלמו מהן. המטרה היתה להגביל את יוזמתם של בעלי היכולת להקים בתי כנסת חדשים, הפוגעים בהכנסות בעלי בתי הכנסת הוותיקים. ר׳ יצחק אבן ואליד מתיטואן (1778־1870) כתב בשנת תרי״א (1851):

" כלל העולה שבערי המערב שבתי הכנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה, זולת אם יראה לבית הדין והקהל הקדוש לפי צורך השעה. (׳ויאמר יצחק׳, ח״א, ארח, סי׳ כ) "

 הקמת בית כנסת חדש היתה אקטואלית במיוחד כאשר יהודים גלו מעירם לעיר אחרת ורצו להקים בית כנסת. כך אירע עם יהודי דבדו, שהגיעו לפאס ורצו ליסד בית כנסת שבו יתפללו לפי מנהגיהם. הזכירו להם את התקנה האוסרת זאת, אך הם בכל זאת פתחו בית כנסת משלהם עם מנהגי תפילה שונים מאלה של ותיקי פאס. כאשר ר׳ יעקב אבן צור (1673־1753, להלן: יעב״ץ) הגיע לתיטואן בשנת תצ״ח (1738), התירו לו לפתוח בית כנסת חדש, משום הכבוד שרחשו כלפיו. ר׳ יוסף בירדוגו (1802-1854) כתב, שאם אין מקום בבתי הכנסת הקיימים, מותר לפתוח בית כנסת חדש (׳דברי יוסף׳, יור״ד, סי' סה).

בתי כנסת של מהגרים:

 שמם של בתי הכנסת מעיד לעתים על הגירת יהודים בגלל גירוש, או לחץ מדיני ופיתוי כלכלי – בדרך כלל ממקום קטן לעיר גדולה, שהאפשרויות הכלכליות בה טובות יותר. ב־1898 נוסד בקזבלנקה בית כנסת של יוצאי טנגייר על ידי ר׳ יצחק בן זקן. יוצאי רבאט יסדו שם בית כנסת בשם ׳ארבאטיין׳, שהיה בית הכנסת הגדול בעיר בזמן החדש. באוגידה הקרובה לגבול אלגייריה היה בית כנסת של יהודים אלגייראים.

לדברי ר׳ משה טולידאנו ממכנאס, מותר לציבור לכפות על עשיר שיבנה בית כנסת, אם צר המקום. אבל כל זמן שיש מקום בבתי הכנסת, אין לבנות בית כנסת נוסף כדי לא להזיק לקיימים (׳השמים החדשים׳, חיים, סי׳ קכו).

בתי כנסת קטנים הוקמו במקומות ציבוריים. למשל, ליד בית קברות שכרה חברה קדישא חדר שישמש בית כנסת (דוד הכהן סקלי, ׳קרית חנה דודי, ח״א, סי' לח).

כמו בכל תפקיד, כגון דיינות, שחיטה וכו', גם בבית הכנסת חלה חזקה המכונה 'שררה׳ על תפקידים כגון שליח ציבור, וזו ניתנה לו ולזרעו אחריו במידה והוא ראוי לכך. לדברי יעב״ץ: 'כל הזוכה באיזו שררה מישראל זכה בה לו ולזרעו עד        

סוף כל הדורות׳(מוצב״י, ח״א, סי׳ עב, כח; שלמה אבן דנאן, 'אשר לשלמה׳, סי׳ לג אבל אין האלמנה חולקת את השררה ליורשיה, ואינה מזכה בנות או בן שאינו לכך(בנימין אלכרייף, יגבול בנימין־, סי׳ יב).

היו גברים ונשים שהקדישו כסף לרכישת ספרי תורה ועטרותיהם, אך במצבים של צורך דחוף למימון לשם הצלת נפשות, פדיון שבויים, או כשהמקדישים ירדו מנכסיהם וביקשו לקבל את הקדשתם לעצמם, התעוררה השאלה האם מותר למכור את ההקדשה או להחזירה לרשות המקדיש.

5 –  רבי יוסף אלמאליח – דיין סוחר, דיפלומט ואיש ציבור במוגאדור.

מאמר זה מוקדש לתיאור חייו ופעילותו הציבורית של רבי יוסף בן אהרן אלמאליח, אישיות רבת פעלים במוגאדור במאה ה-19, כפי שניתן ללמוד ממקורות יהודיים וזרים, מהן תעודות שטרם ראו אור.

רבי יוסף נולד ברבאט בשנת 1809 ונפטר בלונדון בשנת 1886. בנערותו עבר למוגאדור, למד בישיבה ובגיל 30 נתמנה לדיין ללא שכר. נשא אישה בשם שמחה ממשפחה אמידה שילדה לו שבעה ילדים, מהם הידועים הם ראובן, שכיהן בתור נשיא הקהילה, עמרם שגם הוא היה פעיל בחיי הציבור, ויעקב. אחיו חיים נזכר כמי שקיבל את רבי יעקב בירדוגו, מחבר קול יעקב, לונדון תר"ד, בבואו ממכנאס למוגאדור.

בכמה מקורות זרים הוא מכונה " הרב הראשי של מוגדור " ואין זה נכון. במקור אחר הוא מכונה Honorary Chief Rabbi. הוא היה נשיא כבוד של הקהילה, הודות לפעילותו בתחומי ציבור שונים בעירו ומחוצה לה. הוצע למנותו נשיא כבוד של קהל הפורטוגזים בלונדון, ולפי מידע אחר בתור חכם של קהל הפורטוגזים בלונדון אך הדבר לא בוצע. אי ידיעתו את השפה האנגלית הייתה לו לרועץ. נוסף לעברית ידע ערבית וספרדית. לא ידוע על חיבור תורני שחיבר. כתב הסכמה לספרו של אברהם בן יהודה קוריאט, ברית אבות, דרושים ושו"ת ליוורנו תרכ"ב. עסק במסחר ועשה בו חיל, ניהל קשרי מסחר עם סוחרים אירופיים במוגדור וסוכנו של יהודי בג'יברלטר, וכן היה מ " סוחרי המלך ".

ב – 1868 ביקר אצל הסולטאן מוחמד הרביעי 1859 – 1873 ולאחר שהביא לו מתנות, זכה למגורים בבית הממשל. הוא היה דובר הסוחרים בפני השלטונות. ב – 1869 נתמנה סוכן קונסולרי של אוסטריה בהמלצת חברו ד"ר מכס שמידל שכיהן בתור קונסול כללי של אוסטריה במרוקו. ב – 1873 השתתף בתערוכה בוינה והתקבל לראיון על ידי הקיסר פרנץ יוסף שנתן לו מדליה, וב – 1885 הועלה לדרגת סגן קונסול. הוא היה מבקר לעתים באירופה לשם טיפול רפואי במחלת הסכרת ממנה סבל במשך 15 שנה. ב – 1872 ביקר בג'יברלטר בה היו רופאי הצבא הבריטי. שש שנים לאחר מכן ביקר בלונדון, ב – 1885 בצרפת.

תרומתו לחיי הציבור ראוייה ליתר פירוט. הוא סייע ליהודי מוגדור שסבלו בזמן המלחמה בין מרוקו לצרפת ב – 1844. זו פרצה על רקע התמיכה של הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1859 בעבד אל-קאדר 1808 -1883 שמרד בצרפת לאחר שזו כבשה את אלג'יר ב- 1830. הצי הצרפתי הפציץ את מוגדור ב – 15 באוגוסט 1844, נגרם נזק רב למלאח, ומוסלמים מקומיים ושבטי הסביבה ניצלו את המצב לשוד המללאח והתנפלות על היהודים. בלונדון הקים משה מונטיפיורי 1784 – 1885 נשיא ועד שליחי הקהילות ועד פעולה שייסד קרן בשם Morocco  Relief Foud  לשם סיוע לנצרכים. רבי יוסף נטל חלק בפעולה זו בתיאום עם סגן הקונסול הבריטי בעיר, כפי שניתן ללמוד מהתכתבות בנידון בשנת 1845.ועד זה סייע לנצרכים יהודים ומוסלמים גם בשנים הבאות בעיקר בשנות בצורת כמו ב – 1878. רבי יוסף היה חבר במועצה במוגדור יחד עם ארבעה יהודים, ארבעה מוסלמים וחמישה נוצרים, ס"ה 14 חברים, שתפקידה היה לחלק את הכספים בצורה צודקת. מכספי הקרן הוקצבו גם כספים להחזקת בית הספר במוגדור. לאחר מלחמת ספרד במרוקו ב- 1859 ו – 1860, שבעקבותיה ברחו יהודים מתיטואן ומטנג'יר לג'יברלטר ולאלחזיראס בספרד, נשלח משה חיים פיצ'יוטו על ידי המועצה הנ"ל מלונדון למרוקו כדי לדווח על מצב הפליטים, שחלק מהם חזרו למרוקו. הוא ביקר בערים שונות וביניהן במוגדור במטרה להציע דרכים לעזרתם של יהודי ארץ זו, והתקבל בביתו של רבי יוסף. שם נכחו חשובי הסוחרים וראשי הקהילה. בינואר 1864 ליווה רבי יוסף את מונטיפיורי שעשה דרכו ממוגדור למראכש כדי לפגוש את הסולטאן, למסור לא אגרת בה הבקשה לנהוג בחסד ביהודים.

רבי יוסף, תמך בחינוך מודרני לבנים ולבנות , לאחר יסודה של חברת כל ישראל חברים ב- 1860 ופתיחת בתי ספר על ידה, הראשון בתיטואן ב – 1862, פנה רבי יוסף אליה באגרות כתובות בעברית ספרותית לשם הרחבת הפעילות החינוכית. ב – 1875 כתב לכרמיה בבקשה לתמוך בבית ספר לבנות במוגדור.

מאבקו במיסיון האנגליקני.

אגודה שנוסדה ב – 1809 בשם.

London Society for Promoting Christianity amongst the jews.

החלה לפעול במרוקו ב – 1843. אותה השנה נשלח מומר בשם אלכסנדר לוי לעשות נפשות בקרב היהודים. הוא פגש את הרב יוסף אלמאליח ואת רבי אברהם קורייאט במוגדור. לאחר ויכוח ביניהם ולאחר שהתבררה מטרת שליחותו, הוכרז חרם על כל מי שבא במגע עם המיסיונר. זהו החרם הראשון נגדם במרוקו, שבעקבותיו הוכרזו חרמות בשנים הבאות.

מאבק חריף יותר נוהל על ידו נגד המיסיונר ג'מס ברנט גינצבורג שפתח במוגדור בסיס קבוע למיסיון ב – 1875 בשזרתו של א. זרביב יליד אלג'יר וצוות מומרים אחרים. הרב פנה בינואר 1877 במכתב לסולטאן עליו חתום גם אברהם קורקוס סוכן קונסולרי של ארה"ב במוגדור, ובו מתואר הנזק שגורמים המיסיונרים, ובקשה למנוע פעילותם. הפנייה לא הועילה, ובשנים הבאות ננקטו צעדים שונים ביניהם אלימים, ביוזמתו או בהשתתפותו של הרב יוסף אלמאליח.

דומה שקיים קשר בין יוזמתו להרחבת החינוך של כי"ח גם על הבנות ובין מאבקיו במיסיון, כי בגלל חוסר מסגרת חינוכית יהודית לבנות, נמשכו בנות ישראל לבית הספר של המיסיון, וכדי למנוע זאת, הפתרון היה חינוך יהודי ממוסד.

הוא עמד בקשר עם ג'והן דרומונד האי, קונסול בריטניה במרוקו מ – 1846 ושגריר מ – 1860 עד 1886. ההתכתבות ביניהם דנה בתחום הפעילות המיסיונרית וכן בהקשר לאירועים אחרים מחוץ למוגדור בהם נפגעו יהודים, ונדרשה התערבות דיפלומטית לשם פנייה לסולטאן כדי למצוא את העבריינים ולהענישם. כך היה בעת רציחתו של רוכל יהודי בשם בנישטי ב – 1878.

שנתיים לאחר מכן מאסרם של יהודים בדאר אלבידה. וכן באנטיפה בקרבת מראכש בה המושל העליל על יהודי זקן ואמיד שבא בקשרי מין עם מוסלמית, והוא הולקה עד מוות. ב – 25 ביוני 1880 כתב הרב על הפרשה הנ"ל כפי שנמסר לו ממראכש. לדבריו היהודים באנטיפה וסביבתה חוששים לחייהם עקב אכזריותו של המושל.

בנסיעותיו פעל גם למטרות ציבוריות. האחרונה לפני פטירתו הייתה ללונדון בנובמבר 1885. הוא נפגש עם חברי המועצה של " אגודת חיים " באסיפתם החודשית ומסר דו"ח על מצבם של יהודי מרוקו.

לדבריו, בערי החוף מצבם טוב, לעומת זאת בערים הפנימיות, פאס, מכנאס ומראכש, היהודים נרדפים על ידי ההמונים שמאלצים אותם ללכת יחפים במקומות ציבוריים. למרות רצונו הטוב אין לסולטאן כוח להטיל מרותו על ההמונים. רבי יוסף ביקש מהם סיוע לבית הספר לבנות במוגדור.

הוא נפטר בלונדון במוצאי שבת ד' שבט תרמ"ו – ינואר 1886 – ונקבר בבית הקברות של קהל הפורטוגזים בשם  Nuebo,בעיר זו. בנו ראובן ירש את תפקידו בתור סגן קונסול של אוסטריה במוגדור. אשתו של רבי יוסף נפטרה בנובמבר במוגדור, ובהלוויה השתתף הקורפוס הדיפלומטי במוגדור.

מו"ה אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל

א' מחכמי ארבאט ושוב נסע לירושלם תוב״ב ומיד בבואו שמה נמנה לדיין קהלת המערבים שנים רבות, ובש׳ תר״מ – 1870 –  אחרי מות הרה״ג מוהר״ר דוד בן שמעון זצ״ל מילא אות מקומו ונמנה לרב הקהלה, ונתבש״מ ביום כ״ב אד״א חרמ״ו, וחיבר ספר פקודרת אלעזר על ד׳ חלקי שו״ע ונדפסו מהם שני חלקים מאו״ח, הרב הנז׳ ידוע ומפו׳ במדותיו היקרים והמעולים אשר עצמו מספר, בילה את ימיו בחסידות ובשקידה רבה לעסוק בתורה יומם ולילה, וכבוד עשו לו במותו לא ישוער זכותו תגן עלינו אמן, ומצאנו שהיה בגי׳בלטאר ששאל למהד״י ן' וואליד ויאמר יצחק י״ד סי׳ ס״ח:

כהה״ר אלעזר סאמון ז״ל

מחכמי פאס הקדמונים ודור תשיעי ממנו מצאנוהו חי בש׳ תקצ״ג והוא אביו של ר׳ שלמה הנז׳ באות ש׳:

כהה״ר אלעזר אסולין ז״ל היה סופר שטרות בפאס וראיתיו חותס בטופס פס״ד א׳ בש׳ ונתנ״ך פ״ק, עוד ראיתיו חו׳ בטופס פס״ד בש' חק״ת עם כמוהר״ר רפאל עובד אבן צור ז״ל :

כהה״ר אלעזר הלוי ה״ן צפת ז״ל בר דוד

מחכמי סאלי מצאתיו חותם עם כהה״ר שלמה הכהן בר אברהם ז״ל בשטר סידור טענות בשנת תפ״ח פ״ק :

מו"ה אלעזר הלוי ז"ל

מרבני מראקם יע״א הוא הרביץ תורה בתלמידים והיה חכם תלמודי וחיבר פי׳ על איזה מסכתות ומקרוב נדפס בירושלם תוב״ב ס׳ עבודת הלוי פי׳ איזה מסכתורת מהדורא קמא ותניינא חלק ראשון, ועדיין בכתובים חידושי שאר מסכתות וס׳ דרושים וחידושי תנ״ך כמ״ש בהסכמות רבני מראקס לס׳ הנז׳, הרב הנז׳ זכה לזקנה ושיבה הוא חי בסוף המאה הששית ובשביעית :

מו״ה אלעזר הכהן זצ״ל

המכונה אלחדאד היה מקובל וחסיד קדוש והוא קבור בכפר הנק׳ תאגמות במחוז מראקס:

כהה״ר אלישע בירתנו ז"ל

במוהר״ר יוסף במוהר״ר יקותיאל זצ״ל א׳ מחכמי מקנאס חי במאה הששית, ובהקדמת ס׳ גלי עמיקתא למוהר״ר יעקב בירדוגו זצ״ל כתב שחיבר ס׳ גלי עמיקתא בחברת חבר טוב אשד כנפשי החכם הותיק כהה"ר אלישע בן בן אחי נר״ו וראיתי פס״ד א׳ זמנו ש׳ התור״ה וחתומים בו הדו״מ מוהר״ר אברהם אביטבול והדו״מ מוהר״ר אלישע הנז׳ והדו״מ מוהר״ר אהרן אלמליח זכר כולם לברכה. ובהקדמת ראש משבי״ר תיאר להרב הנז׳ בזה״ל הצדיק החסיד העניו החה״ש הותיק סיני ועוקר הריבם כמה״ר אלישע זלה״ה :

מו"ה אלישע אשכנזי זצ״ל מא״י והוא אביו של נתן העזתי והוא בא למערב בתור שד״ר ונתיישב בסאלי ואח״ך במקנאס והרביץ תודה ונתבשימ בעיר מקנאס בח׳ ימיט בסיון ש׳ תל״ג, וראה מ״ש באות יו"ד ר׳ יעקב אבן צור זצ״ל, ולפניו ולפני מוהר״ר חייא דיין דל למד מוהר״ר חיים אבן עטר הא׳ זצ״ל כמ״ש בהקדמת ספר אוזן שמואל להרב מוהר״ש דאבילא זצ״ל:

כהה״ר אלישע אטובי ז"ל

מחכמי המערב ואפשר שהוא מפאס וחי במאה הששית ומצאתיו חותם ג״כ בש׳ תר״א:

מו"ה אלישע אפריאט זצ״ל

מו״ץ בצפרו, הרב הנז׳ מימיו לא מש מתוך האהל אהלה של תורה, בילה ימיו בקדושה ובטהרה, וראירתי בידו מכתב תעודה מרבני דורו שתארוהו בתואר קדיש דרבנן ובסוף ימיו עלה לעה״ק ירושלם תובב״א ושם היתה מנוחתו כבוד בט״ז שבט שנת תרפי׳ ט בן פ״ד שנה זיע״א :

מו"ה אפרים הכהן המכו' אלכלאץ

בכה״ר נחמיה ז״ל א׳ מרבני פאס והוא אחד מהרבנים החתומים בתקנה מש׳ ש״י ועל הרוב שהניח ספר שחיבר, שמצאתי בס׳ ליצחק ריח הנדפס מחדש למהרר״י אבן דנאן זצ״ל בח״ב אוח חי״ת מאו״ח בענין טעם שמות החודשים שכתב שמצא כתוב להרב שמואל אבן דנאן ז״ל וז"ל מצאתי בס׳ אחד ישן של החה״ש הר׳ אפרים בה״ר נחמיה הכהן ז״ל פי׳ שמות החודשים וכוי :

כהה״ר אפרים הכהן ז"ל

בר מנשה ראיתיו חותם עם הרה״ג מוהר״ר סעדיה בן מוהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל ולא ידעתי אם הוא חכם או א׳ מאנשי המעמד

 מו״ה אפרים מונסונייגו זצ״ל

בה"ר אברהם נולד בפאס ש׳ ת״ע ובש' תק״י נסמך מהרה״ג מוהר״ר יעב״ץ זצ״ל למו״ץ ושוב בש' תקי״ח נסע לטיטואן ונתבש״מ ש׳ תק״מ וכשבא לטיטואן נמנה לסגן ראב״ד מוהר״ר יעקב מלכא זצ״ל ובשנת תקל״א כשנתבש״מ מוהר״י הנז׳ נמנה הוא לאב"ד ושמש עמו ברבנות מוהר״ר יהודה קורייאט זצ״ל במוהר׳יר אברהבם זצ״ל ומוהר״י הנז׳ קודם פטירתו, הרב הנז' הוא רבו של מוהר״י בן נאיים ז״ל מחבר זרע יעקב כמ״ש בהקדמה הספר הנז', וראה מ״ש בס׳ ויאמר יצחק בענין זה, הרב הנז׳ תארוהו בתואר הרה״ג המקובל האלהי. ומצאתיו חותם בפס״ד עם הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל בס׳ משפט וצב״י סימן ל״ו ק״ב קצ״ג ויש כמה פס״ד ממנו עדיין המה בכ״י אשר חתום בהם הוא והרה״ג מוהרי״ט זצ״ל, וחתום בפס״ד אחד המובא בשו״ת עדות ביהוסף סימן נ״ט בש׳ תקי״ח ואחריו חתמו רבני טיטואן:

מו"ה אפרים ן' אלבאז זצ"ל

רמו"ץ במקנאס יע״א חי במאה החמישית נתבש״מ בחדש אייר ש׳ תע״א וחתום בס׳ משפט וצב״י עם מוהריב״ע עייש בסי׳ מ״א. ובית דינו המה מוהר״ר משה טולידאנו ומוהר"ר יוסף בהתית זצ״ל, ובס׳ אוזן שמואל למהר״ש דאבילא ז״ל יש שם דרוש שדרש עליו וכתב שם בזה״ל דרוש זה דרשתי על החה״ש הדו״מ אב״ד כמוהר״ר אפרים בן אלבאז נ״ע ביום שב״ק בשעת המנחה בתוך החדש לפטירת החכם זלה״ה שנת לשם ולתהל״ה ל־יצי׳ בס׳ ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ

מו״ה אפרים גלקון זצ״ל

בן החכם ר׳ שלמה אחד מחכמי פאס שהיו במאה השנית והוא בא במשא ומתן עם מוהר״ש דוראן ז״ל ראה בשו״ת רשב״ש סי׳ תיו ת״י

מו״ה אפרים אלנקאווה

ב״ר ישראל זצ״ל אחד מגולי ספרד בש׳ רנ״ב ובבואו התגורר איזה זמן במראקס כמו שסיפר הוא בספרו שער כבוד ה׳ דף פ״ח ע״ב שדרש ביום שב״ק בהיותו בעיר מראקס ושוב הלך לתלמסאן ושם היתה מנוחתו כבוד וקבור שם ובנוי עליו ציון מפואר למאד. והוא מפורסם וידוע למלומד בנסים ומשתטחים על קברו, ובעיר תלמסאן וסביבותיה לא ישאו את שמו על שפתם כ״א בתואר סי'ד ארא׳ב כלומר אדוננו הרב וראה תולדותיו בהקדמת מוהר״ח בליייח ז״ל בספר שער כבוד ה׳ ושם נמי סיפר ענין האריה שרכב עליו הרב הנז׳ עי״ש :

מהר״ר אפרים הין שמול ז״ל

מחכמי ארבאט מצאתיו חותם בש׳ מבשר פ״ק:

הנושא שהרשד״ם דן עליו בשאלה זו היה קשור באכילת בשר משחיטת האש­כנזים, באשר היו להם מנהגים שונים בשחיטה ובנפיחה מאשר לספרדים שבאו בעקבותיהם. בשאלה סמוכה לשאלה הנ״ל הוא נשאל בפירוש אודות מנהג זה: ״ילמדנו רבנו ומורינו ק״ק אשכנזים יש להם מנהג שלא לאכול בהמה שנמצאת בריאה ספק אפילו בנפיחה, [עניין של נפיחה קשור בכשרות בהמה שנשחטה. לאחר השחיטה מוציאים את הריאה ומנפחים אותה, כדי לבדוק אם אין בה סירכות המטריפות אותה. זה מנהג הנפוץ במיוחד אצל האשכנזים.] והם הקודמים שדרו ונתישבו בעיר הזאת [שאלוניקי] ואחר שנה או שנתיים שקבעו דירתם האשכנזים באו הספרדים גם כן לדור, והיו באים אחד אחד והיו לוקחים מנהגם שלא לאכול בשר שיש בה ספק אלא ממקום שהיו אוכלים האשכנזים שהיה להם טבח גוי… וזה המנהג נתפשט עד היום, ועתה כאשר רבו הספרדים י״א יוסיף עליהם כהם אלף פעמים צועקים ואומרים מה לנו ולמנהגם, אנחנו יושבים בב״ה  לבד ואנחנו מרובים מהם… וגם שהמנהג הוא בשאלוניקי לאכול ספק…״ (יו״ד מב). מעניין לציין שבתשובתו מהסס הרשד״ם לתמוך בדרישת הספרדים שלא ינהגו בהתאם למנהג האשכנזי הקדום, שהם בעצמם קיבלו עליהם, אלא הוא דורש מהם התרה, אך היה מעדיף לו המשיכו במנהגי האשכנזים.

כאמור למעלה; היתה שאלוניקי, ששימשה כעיר מקלט ראשית לגולי ספרד ופורטוגל, מקום אידיאלי בכל הקשור לייסוד הקהלים ולפירוקם. שם גם נתקנו ההסכמות המפורטות בנדון זה ששמרו או שניסו לשמור על האחדות הפנימית של מבנה הקהל. בשו"ת רשד״ם אנו מוצאים דיונים מפורטים בנושא זה. באחת מתשובותיו הוא מספר על חרם חמור שהוכרז בבית־הכנסת של ק״ק אשכנזים יצ״ו: ״.. .שמה נתקבצו כל הקהילות שם קבלו עליהם בחרם ובכל חומרות התורה שלא יהיו רשאין לא יחיד ולא יחידים להפרד עצמם מן הקהל״. מהמשך התשובה מתברר שקמו כמאה אנשים ויותר ורצו להיפרד מהקהל ורק במאמצים גדולים ופשרות, הצליחו להשיג את אחדות הקהל מחדש. החכם בתשובתו מזכיר דרך אגב שמקרים מעין אלו קרו גם בק״ק לישבונה, ק״ק גרוש, ק״ק פוליא בשאלוניקי (יריד פז).

חילוקי הדעות לא הצטמצמו אך ורק בדיני איסור והיתר ובדיני אישות, אלא גם במנהגי תפילה וכדומה. שאלה מעניינת התעוררה בשאלוניקי כאשר הגיעו לשם מהגרים מהונגריה שהיו רגילים להתפלל לפי נוסח אבותיהם, אך ״לאורך הזמן וטלטול הגלויות באו במלכות תוגרמה ונתבלבלו המנהגים וכמעט נתהפך כל העולם לסדר תפלת ספרד, יען כי הם הרבים במלכות זו ותפילתם צחה ומתוקה וכולם או רובם הניחו מנהגם ונמשכו אחר מנהג ספרד, כמו שהוא היום בעיר ואם שאלוניקי יע״א, שק״ק קאלאבריא, ופרווינציא וסיציליא ופולייא תפשו מנהג ספרד, לא נשאר כמעט כי אם הק״ק אשכנז שלא שינו מנהגם״. הבעייה התעוררה כאשר חלק מההונגרים רצו להצטרף לנוסח ספרד והאחרים רצו לעכב בעדם. בתשובתו פוסק רשד״ם לאחר משא ומתן הלכתי בצירוף הוכחות הגיוניות, שהם יכולים להתפלל בנוסח ספרד. את עובדת קדמות האשכנזים בשאלוניקי טרם בואם של ההונגרים, מאשר רשד״ם גם במקום אחר (יו״ד קכט), כאשר דן שוב בעניין חומרות והקלות בדיני אסור והיתר.

כל המקורות שסקרנו עד עתה נגעו בבעיות המיוחדות שהתעוררו בין האשכנזים מצד אחד ובין הספרדים מאידך, בנושאים העוסקים בעיקר באיסור והיתר, בעיות אישות ומנהגי כתובה וכדומה. האמת היא, שהמקורות אינם מספרים לנו כמעט ולא כלום על עניינים אחרים, כגון פעילות כלכלית וחברתית של האשכנזים. הסיבה לכך שהבעיות שהתעוררו בשאלות ותשובות של התקופה שנגעו בנושאים הללו,

לא אפיינו את האשכנזים כגוף נפרד משאר העדות, ועל כן המקורות בנדון זה ספורים ביותר. לדוגמה מצינו שבשאלוניקי פרץ סכסוך בין ק״ק אשכנזים שהיו סמוכים לק״ק פוליא כאשר אחד מיחידי ק״ק פוליוסי היתה לו חזקה בחצר, שהיה גר בה ר׳ דוד אשכנזי, שקנה אותה ממנו, ויש לו חנות ופתחה מופנה לבית שער. היחיד מק״ק פוליסי קנה מחדש בית מק״ק אשכנזים, ובאותו בית יש בית שער שהיה בו חלון פתוח שיצא לבית שער ר׳ דוד אשכנזי. הפוליסי רצה לפתוח את החלון שבזמן הקנייה היה סגור, והשכן האשכנזי התנגד, אך לבסוף הפסיד בדינו (רשד״ם, חו״מ רעט). בעייה דומה מובאת גם אצל חכם אחר, והיא כנראה מקושטא. המדובר בבית רב־קומתי של ק״ק מסויים ששתי קומותיו התחתונות שימשו מקום מגורים לעניים שהתפרנסו מן הצדקה, והקומה השלישית שימשה לתלמוד תורה ללמד בני עניים. בשלב מאוחר יותר בנתה הק״ק בית־מדרש מיוחד גדול, הנקרא מדרש חברת ת״ת, ואת הקומה שהתפנתה היו משכירים לק״ק בודון על־ידי חברת ת״ת, ואת ההכנסות הקדישו לצורכי הת״ת. בהמשך מסופר על שריפה שפרצה בעיר וכל הבתים נשרפו והשר דון שלמה ן׳ יעיש׳ בנה מחדש את הבית ונחלקו הגבאים על מטרת שימוש הבית (בצלאל אשכנזי, למברג תרס״ד, יג )

הערת המחבר :   על הסף בין המאות הט״ז לי״ז נעשה יותר ויותר קשה לברר מי עוד השתייך לאשכנזים ומי עוד שומר על מנהגיהם, כי ההתבוללות בקרב העדות רבתה. ראה לדוגמה ר׳ חיים שבתי, ד, על אשכנזי בשם אברהם בונפיל בושם משאלוניקי ואשתו גולדה. כאן דווקא שם משפחתו אינו מעיד בהכרח שהיה אשכנזי טהור. ומאידך שוב אצל החכם הנ״ל, לג, מסופר על ראובן תושב ק״ק בוחן אשכנזי, שהתעוררה בעיית חרם דרבנו גרשם בעניין גירושין בעל כרחה עוד במאה הי״ז. מהתקופה ההיא ראה גם ר׳ שלמה חסון, משפטים ישרים, מח, על יהודי בשם שמואל ב״ר יחיאל חזן של ק״ק אשכנזים שבשאלוניקי שנהרג בדרכו לעירו כאשר יצא מסופיאה בליווי אנשים נוספים, המעשה אירע ב־1606. ושוב רש״ך ג: קג, ר׳ ברוך יעקב מאיר אשכנזי שנהרג, ובגביית העדויות שהיתה בשפת לאדינו מתברר שאשתו היתה ספרדית, המקרה היה ב־1595.

מוסף פעמים 1

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

על העטיפה: פנורמה של טנג'יר, מרוקו, 1880 ,

צילום: האחים לוי, תצלום באדיבות אוסף הירש־דהאן,

בריסל

יוצא לאור על ידי: מכון בן־צבי של יד יצחק בן־צבי

והאוניברסיטה העברית בירושלים; משרד החינוך,

פתח דבר

במחקר זה אני מבקש לאתר ולבחון דפוסי מודרניזציה בסגנון אירופי  (1)  המשתקפים במקור היסטורי אשר כתבו בני שכבת ההנהגה היהודית בעיר הנמל טנג'יר שבצפון מרוקו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. מקור זה הוא 'ספר הפרוטוקולים של החונטה (2) הנבחרת של הקהילה היהודית בטנג'יר, 1860-1875  א'. הספר נפתח בהצהרת חברי החונטה על שאיפתם כמנהיגיה החדשים של הקהילה: 'לאמץ ולחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה'. 3 אני מבקש להבין מה הייתה משמעותה של ההכרזה בעיניהם של חברי החונטה, ולבחון את תרומתה להבנת תהליך המודרניזציה האירופית בתקופה. מפאת קוצר היריעה אני מתמקד בארבע השנים הראשונות לכתיבת המקור ולפעילותו של ארגון החונטה . (1864-1860)

הערות המחבר : ( 1 ) בעבודת המוסמך אשר כתבתי במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב בשנת        2008 , נקטתי את המונח התמערבות. בגרסה מחודשת זו של עבודתי בחרתי לחלופין במונח מודרניזציה בסגנון אירופי, המגדיר באופן מדויק יותר את מהות התהליך המשתקף בספר הפרוטוקולים. התמערבות היא תהליך המרה של התרבות והלשון המקומיות המסורתיות באלו האירופיות, הנתפסות כגבוהות, ואילו המונח מודרניזציה מציין בהקשר הנדון בעיקר פיתוח מושכל וסלקטיווי של דגם הארגון האירופי מתוך שמירה מוצהרת על רכיבים מתרבות המקור והתאמה אליהם. אמנם פיתוח הדגם האירופי המשתקף בספר הפרוטוקולים כלל יצירת דיגלוסיה לשונית שבמסגרתה הייתה הספרדית המודרנית חלופה ראויה לשפתם המסורתית של הכותבים, אך בשלב זה דומה שיצירת הדיגלוסיה הייתה חלק מאותה שאיפה מושכלת וסלקטיווית לדגם הארגון האירופי. עוד על הבחנה זו ראו: צור, השכלה, עמ' 161 . אני מודה לפרופ' ירון צור על שהאיר את עיניי בסוגיה חשובה זו.

דיגלוסיה- [מיוונית: di דו glotta + לשון] דּוּ-לְשׁוֹנִיּוּת, שִׁמּוּשׁ רוֹוֵחַ בְּצִבּוּר מְסֻיָּם בִּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת לְלֹא עֲדִיפוּת לְאַחַת מֵהֶן

 (2) במחצית השנייה של המאה התשע עשרה הוקמו בערי מרוקו הגדולות ועדי קהילות, והם עסקו בארגון החינוך, הצדקה ותשלום המס בקהילות. בערי צפון מרוקו כונו ועדים אלו חונטה, והם סימלו שינוי במבנה הנהגת הקהילה המסורתית. בספר הפרוטוקולים נכתבת המילה בכ"ף רפה. בעבודה אכתוב את המילה בהתאם למקובל בעברית התקנית.

הזיקה המתפתחת לערכי הארגון האירופיים מוצגת בדבריי כנעוצה בתפיסתה העיליתנית של קבוצת ההנהגה המקומית וניזונה מתפיסה זו. קבוצת כוח זו צברה את הונה הכלכלי ואת אונה הפוליטי במפגש עם אירופה. במרכז דיוני ניצב השיח שהתפתח בקרב קבוצה זו, ואני מראה כיצד הזינו וזירזו מאפייניו ומרכיביו השונים של השיח את המפגש בין הקהילה היהודית שהייתה נתונה לפטרונות החונטה ובין מפעל ההתערבות האירופית באורחות חיי הקהילה, ואף הגבירו את הצורך במפגש זה. במסגרת זו אני מתמקד בתהליכים שסללו את הדרך להופעתם של מוסדות אירופיים, כגון בית הספר של כי"ח ובית החולים המודרני, ובפעילותו של משה מונטיפיורי למען יהודי מרוקו. פעילויות אלו, המתועדות גם במקורות אירופיים חיצוניים, הוצגו בספר הפרוטוקולים כפרי פעולתה של החונטה, וניתן לראות בהן חלק מהבניית השיח שלה.

מתוך כך מחקרי זה, שלא כמו מחקרים השמים דגש על הדינמיקה בין מזרח מושפע למערב מחולל ועל יחסי הכוחות ביניהם, מתמקד בשיח הפוליטי הפנימי שהתגבש בקרב שכבת המתווכים היהודים כמרכיב חשוב בהתפתחות התהליך. התמונה המתקבלת מלמדת כי מנהיגיה החדשים של קהילת יהודי טנג'יר מילאו תפקיד יוזם )פרו–אקטיווי( והיו סוכניו ומחולליו של השיח הפרו–אירופי, בדומה לגורמים אירופיים, אם כי הם פעלו מתוך תפיסות ואינטרסים פוליטיים מקומיים.

המחקר מבוסס על שתי נקודות מוצא תאורטיות מרכזיות. בהשראת משנתו של מישל פוקו בדבר הקשר שבין כוח לידע, אני מניח כי בהיותה קבוצת כוח מקומית ניזונה השקפת עולמה של החונטה משיח שתאם אינטרסים פוליטיים שלה ואף באה לידי ביטוי בשיח כזה. נוסף על כך בהתחשב בזירה שבה פעלה החונטה אני מניח כי שיח זה הושפע השפעה רבה מן המפגש עם אירופה וגילם בחובו יסודות ששיקפו את פרשנותה המקומית לתהליך.

גורם חשוב המאפשר מחקר כזה הוא יכולת הגישה לחומר גלם היסטורי המשקף רבדים עמוקים בהלך הרוח ובהשקפת העולם של יוצריו. ספר הפרוטוקולים של החונטה, בהיותו יציר כפיה של קבוצת כוח זו, הוא בעל תכונות מיוחדות להבנת דפוסי מודרניזציה הטמונים בשיח הפוליטי שהתגבש בקרבה. לפיכך בעבודתי ספר הפרוטוקולים איננו כלי גרדא, סַפָּק נתונים, אלא מושא למחקר סמנטי, סמיוטי, גרפי, טקסטואלי והיסטורי בפני עצמו. אני קורא את ספר הפרוטוקולים של החונטה קריאה פרשנית מתוך התחשבות במכלול היבטים אלו במטרה להגיע לרבדים עמוקים בשיח הפוליטי שגיבשה החונטה.

תרומתו של המחקר בעיקר בשני מישורים. במישור המתודולוגי הוא תורם להבנה ולמימוש של הפוטנציאל המחקרי שבניתוח מעמיק של השיח במקורות פרי עטן של עיליות מקומיות לבחינת סוגיות של שינוי חברתי ותרבותי בתקופה זו וכן בתקופות אחרות. במישור ההיסטוריוגרפי המחקר מסייע להבין באופן מורכב את נסיבות התפשטותו של המפעל הקולוניאלי על ידי הדגשת תפקידן של קבוצות אינטרסים מקומיות בקידום התהליך, כגון קבוצות קוֹמפְּרָדוֹרים, סוחרים–מתורגמנים שתיווכו בין בעלי הון זרים ובין השוק המקומי, או עיליות עירוניות אחרות שהפיקו ממנו תועלת. אף שהמחקר אינו מעמיק בדיאלוג

שהתפתח בין קבוצת הכוח העולהָ ובין שאר קבוצות האוכלוסייה, הוא מאפשר הצצה לנבכי השקפת עולמם של גורמים אשר תפיסתם העיליתנית המתפתחת, על השיח שבה, הניעה תהליכי שינוי מקומיים ועולמיים בחברות רבות בעולם. (6)  לפיכך אני מקווה כי מחקר זה אכן יספק תובנות חדשות לכל המבקש ליצור נרטיב חדש או מחודש על אודות השינוי שעברו חברות המזרח התיכון וצפון אפריקה, ואולי אף חברות נוספות בעולם, החל מן המאה התשע עשרה לנוכח התעצמות כוחה של ההגמוניה האירופית.

הערת המחבר : (6) מיקוד המחקר באחת הקהילות הבולטות פחות בחקר יהדות מרוקו במאה התשע עשרה מוסיף על ייחודו ותרומתו. הקהילה היהודית בעיר טנג'יר, בירתה הדיפלומטית של מרוקו ועיר נמל חשובה ביותר אל מול חופי אירופה, מוצגת בעבודה זו כגורם מרכזי שתרם לתהליך המודרניזציה של מרוקו כולה בראשיתו.