מורשת יהדות מרוקו

מבצע ״מוראל״

משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)

http://mayaeh.tau.ac.il/wp-content/uploads/moreshet/_repositoryTL15/1100258.pdf

נולדתי בלונדון, שישי בין שבעה ילדים, ב־1933, ביום עצמאותה של אמריקה. אבי, יוסף אהרון ליטמן, אזרח אמריקאי, הקים חברה מצליחה לנכסי דלא־ניידי בבריטניה, במשך עשר השנים הראשונות לנישואיו. הוא קיבל את האזרחות הבריטית בשנת 1935. כך נולדנו כולנו עם אזרחות כפולה, ועם פרוץ מלחמת העולם השניה דאג לשלוח אותנו עם אמי לארצית־הברית. ראיתי אותו שוב רק ב-1945 עם שובנו לאנגליה, כשנשלחתי לפנימיה אנגליקנית פרטית. הוא נפטר ב־1953, כשלמדתי ב״טריניטי־קולג^,״ בדאבלין, שם סיימתי מאוחר יותר בהצטיינות את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה ובמדעי המדינה. אחר כך יצאתי לסיור של חמישה חודשים במזרח התיכון (מאוקטובר 1955 עד מארס 1956). נוסף ליוון ותורכיה ביקרתי גם במצרים, לבנון, סוריה וירדן, לפני שהגעתי לישראל. באותם ימים, זר שאינו מוסלמי לא יכול היה לקבל ויזה (או אשרת מעבר) לסוריה או לירדן, אלא אם הבקשה לוותה בתעודת טבילה מהכנסיה או במכתב רשמי המאשר כי אינו יהודי. חוקי מצרים ולבנון היו קצת פחות נוקשים, אבל בסופם הבקשה לוויזה נדרש המועמד להצהיר על דתו ־ ומובן, שהתשובה ״יהודי׳" פסלה אוטומטית את הבקשה. על כן החלטתי להציג את עצמי כצליין נוצרי המבקר במקומות הקדושים. במעט עורמה והרבה מזל עלה בידי להשיג ויזות גם לסוריה וירדן, מבלי להציג תעודת טבילה אי מכתב רשמי כנדרש. באותם ימים (דצמבר 1955) פרצו התקוממויות רבות בכל רחבי המזרח התיכון במייחד בבירות, כנגד ״חוזה בגדאד׳׳ שנחתם בהשראת בריטניה – ומתח רב שרר לאירן הגבולות בין סוריה, ירדן וישראל.

הודות לעזרתו של יוסוף יאסיר, פליט צעיר מיפו שפגשתי בעמאן ושמצא עבורי אכסניה לא יקרה ברמאללה, נתאפשר לי לבקר בנחת, בתקופת חג המולד, בכל המקומות הקדושים, אפילו במערת המכפלה בחברון. למעשה, יהודים מעטים העזו לעבור את המדרגה השביעית בהיכל קדוש זה, במשך 700 שנה, החל בימיו של הסולטאן הממלוכי ביברס, שאסר בשנת 1262 את הכניסה ליהודים ונוצרים, ועד מלחמת ששת הימים (הנוצרי הראשון שהורשה להיכנס היה הנסין מוויילס, בשנת 1862). ״הרפתקת הנעורים״ המחתרתית שלי התגלתה כהקדמה רבת ערך כעבור ארבע שנים במרוקו.

נשארתי בישראל חודשיים, תרתי את הארץ ״מדן ועד באר־שבע״, ועד העיר החדשה אילת. ביקרתי קרובי משפחה ושהיתי לעיתים קרובות בקיבוץ בית השיטה, אצל משפחת בוכמן. ראיתי את עצמי ״בריטי״ יותר מאשר ״אמריקאי״ או ״יהודי״, ודאי שלא הייתי אז ״ציוני״. ישראל הקסימה אותי והעניקה לי תחושה של בית, אך באותה מידה גרמה לי אי נוחות מסוימת בשל חינוכי הבריטי. הייתי מוכן להאזין לטיעינים ערביים, אשר כ״נוצרי״ שמעתי בפרוטרוט במהלך מסעותי במצרים, לבנון, סוריה וירדן. הפקיד הישראלי בשער מנדלבאום, מעבר הגבול בירושלים, היה המום כשהצגתי לו את ניירותי. מאוחר יותר גיליתי כי הופקד עלי מעקב משטרתי בביקורי בישראל בשנים 1956 ו-1958, אולי משום שצילמתי בשגגה בסיס צבאי ביפו. יוסוף ביקש ממני לשלוח לו ״מספר תמונות מבית משפחתו ביפו״, והחלטתי למלא את בקשתו. צריפי צבא שכנו במקרה בקירבת מקום. כשגיליתי אחר־כך עובדה זו, חשבתי שיד המקרה בדבר.

בשובי ללונדון נרשמתי ללימודי המשך בארכיאולוגיה של ארץ־ישראל, במכון לארכיאולוגיה של קתלין קניון(Kathleen Kenyon). כיהודי נמנעה ממני האפשרות להצטרף אליה לחפירות יריחו בירדן. בי1958 המליצה עלי ד״ר קניון בפני פרופי יגאל ידין מהאוניברסיטה העברית. כך הגעתי לביקורי השני, הארוך, בישראל והצטרפתי לחפירות חציר.

בסוף הסתיו פגשתי תלמידה חדשה במכון, ג׳יזל עורבי («Gisèle Oreb), היא היתה פליטה שנאלצה לעזוב את מצרים שנה קודם, ביחד עם הוריה. היא השיגה מענק צנוע מהוועד היהודי לפליטים בלונדון(בעזרתו של דר׳ ר״ד בארנט (Barnett) מהבריטיש מוזיאום) וקיוותה להשתלב במוזיאון ישראל אח״י סיום לימודיה, כמשחזרת עתיקות. נישאנו בשנת 1959 ועברנו לשווייץ בספטמבר 1960 (מסיבות הקשירות בבריאותה של אשתי). בתנו הבכורה דיאנה נולדה בלוזאן ב־24 בנובמבר 1960.

עמדתי לפני חיים חדשים בארץ חדשה, אך בד בבד, באופן פאראדוקסאלי, התחלתי לקרוא את הספר ״עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי״ (ויליאם ל׳ שירר, לונדון, 1960). כסטודנט להיסטוריה הכרתי מקרוב את האירועים שהביאו לעליית היטלר לשלטון ולמלחמת העולם השניה, אך ספר זה הביא אותי לשאול את עצמי, אפילו בעודני דוחף את עגלת בתי, מה ניתן היה לעשות אז? מה חייב אדם לעשות היום?

כעבור חידש ימים התדפקתי על דלתות כל הארגונים היהודיים הבינלאומיים בג׳נווה, ובפי בקשה: ׳׳לעזור בכל דרך״. הבהרתי שאין אני מבקש שכר: היתה לי אז הכנסה קטנה מאחוזתו של אבי וראיתי את עצמי ״עצמאי״. האנשים שפניתי אליהם גילו בי עניין מועט, פה ושם חשתי אפילו חשד־מה. איש לא ראה תועלת מעשית בהעסקתו – גם ללא תמורה ־ של צעיר בן 27, בעל רצון טוב ושני תארים אקדמיים.

מבצע מוראל, קזבלנקה 61

מבצע מוראל היה מבצע להעלאת יהודי מרוקו, שנערך מ-16 במרץ 1961 עד ב-24 ביולי 1961 ובמסגרתו עלו לישראל כ-500 ילדים יהודים.

לפני סגירת השערים לעלייה ממרוקו לישראל, הצליח "המוסד" לארגן יציאה חשאית של משפחות עד שקרה אסון – ספינת המעפילים "אגוז" טבעה וכל 44 נוסעיה, מחציתם ילדים, נספו. נוצר צורך דחוף בנתיב חדש, רעיון חדש.

כך נולד הרעיון: שליח ארגון יתחזה לנציג של ארגון שווייצרי הומניטרי שיוצב בקזבלנקה יפנה לשלטונות מרוקו ביוזמה להוציא מאות ילדים יהודים ומוסלמים לחופשה בשווייץ. אחרי שהות קצרה בשווייץ ימשיכו הילדים היהודים לישראל. מבצע זה היה תוכנית סודית של "המוסד" להברחת מאות נערים ונערות יהודים ממרוקו לישראל לפני סגירת השערים לעלייה.

באותו הזמן בשווייץ: דיוויד ליטמן בן למשפחה יהודית בריטית עשירה היה בראשית 1961 בן 28, נוצרי-אנגליקני, ומנהיג קבוצות ההוקי, הקריקט, הטניס והאגרוף היה בעל ביטחון עצמי גבוה. בית הספר הבריטי הכין אותו לכל משימה, הוא ידע מה המצב במרוקו, היהודים אומנם נעשו אזרחים בעלי זכויות שוות אחרי מתן העצמאות, אך השלטונות המרוקאים על מנת לשמור על תושביהם שהיו זקוקים להם יותר מאי פעם, למלא את החלל שנוצר אחרי עזיבת כרבע מליון הצרפתים את מרוקו, אסרו את יציאתם החופשית את המדינה. ליטמן שמע גם על טביעתה של הספינה "אגוז" עם 44 המעפילים. הוא חש עצבות גדולה וחיפש מה לעשות למען עמו.

ליטמן התדפק על דלתותיהם של הארגונים היהודיים בז'נבה וביקש שיטילו עליו משימה אולם לא היה להם מה להציע לו. הוא הגיע לבסוף לארגון OSE (ראשי תיבות בצרפתית של עבודה וביטחון ליתומים), שעסק בהצלת ילדים בתקופת השואה ואחריה. בשביל מנהל הארגון ליטמן היה מתנה משמים כי יומיים קודם לכן פנו אליו מהסוכנות היהודית בשווייץ בבקשה לסייע במציאת מתנדב לשליחות חשאית במרוקו. ליטמן בחזותו ובביוגרפיה שלו התאים כמו כפפה ליד לתפקיד וכך נולד מבצע מוראל. ליטמן סיכן במבצע לא רק את עצמו אלא גם את משפחתו. כדי לשמור על חשאיות, מפעיליו לא סיפרו לו שהוא עובד עבור "המוסד" והוא היה בטוח שהוא עובד למען הסוכנות היהודית. דויד ליטמן יצא מיד לקזבלנקה מצויד במכתב מארגון שווייצרי הומניטרי, שם פתח משרד והתחיל לעבוד.

אנשי המוסד גד שחר ופנחס קציר עברו מבית לבית בקזבלנקה ושכנעו את הורי הילדים לתת לילדיהם לעלות לישראל. כל זה נעשה תוך סיכון וללא ידיעת שלטונות מרוקו. אלה היו אחרוני העולים ממרוקו לפני ששערי הארץ הזו נסגרו ליציאת יהודים. הצעירים אולצו להיפרד ממשפחותיהם ולצאת "אל הבלתי נודע".

במלאת 25 שנה למבצע מוראל, בשנת 1986 התקיים באשקלון כנס של הילדים שעלו. הכנס הפגיש את בני הזוג ליטמן עם הילדים שבגרו וליטמן זכה לתעודת הוקרה על פועלו.

 הקשר השוויצרי

בשבוע האחרון של ינואר הגעתי לדלת שהחלטתי כי תהיה האחורנה, דלת ארגון    O.S.E  ברחוב מון בלאן – Mont-Blanc – 11, ומצאתי את עצמי פנים אל פנים עם אישיותו הנערצת של פרופסור ג'אק בלוך הדובר אנגלית רהוטה, מנהל הסניף השוויצרי של  O.S.E רק לני ימים ספורים היה אצלו אורח יוצא דופן, ששאל אם ידוע לו על אדם צעיר ומוכשר המוכן לצאת למשימה מיוחדת למרוקו. עליית הנוער חיפשה דרכים להביא ילדים יהודים ממרוקו לישראל., ונשיאה בירושלים, משה קול, הצליח לשכנע את הגב' אלינור רוזוולט לכתוב מכתב בעניין זה לסולטאן מוחמד החמישי, שחזר לשלטון לא מכבר – אך ללא כל תוצאות.

פרופסור בלוך נענה מיד לבקשתי וקיבל אותי בהתנדבות ב- O.S.E .  כעבור ימים מספר הגיע מר נ.ב.א. ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, על מנת לראיין אותי ולהסביר לי את טיבה של השליחות המוצעת, שהיית עדיין במצב התחלתי, ומחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית הייתה שותפה לו.

ג'יזל ואני שוחחנו על המשימה במשך ימים אחדים. כילידת מצרים, היא גדלה בקהיר בתקופה של תהפוכות רבות, בשנות ה-40 וה-50. כתוצאה מהעימות בין מצרים לישראל נעצרו ב*1948 בפקודת המלך פארוק 1300 יהודים, ואלפים גורשו על ידי נאצר ב-7 – 1956, לאחר מבצע סיני, בו נטלו חלק בריטניה, צרפת וישראל.

בגלל יהדותה פוטרה ג'יזל מעבודתה ב-1955, איבדה את אזרחותה ונאלצה עם משפחתה לחפש מקלט מחוץ למצרים, כמו עוד 25.000 יהודים. שלוש שנים אחר כך מצאה את עצמה, לראשונה בחייה, מנהלת אורח חיים נורמלי, ללא פחד, עם בעלה ובתה שזה עתה נולדה, בדירה מרווחת מעל לוזאן, מנסה לשכוח את סיוטי העבר.

בכל זאת, למרות שהמחשבה שתחזור לארץ ערבית עוררה בה חרדה, ולמרות הסכנה הטמונה בשליחות המוצעת – סכנה שהיא הבינה הרבה יותר טוב ממני – היו לה סיבות משלה להיענות להצעה. האושר שחשה עם הולדת דיאנה היה כה גדול, שהיא ביקשה להשתתף במעה אלטרואיסטי, " לכפר " על אושרה.

המקרה שחי היה שונה : ביקשתי לתרום למטרה נכבדה בהשראת מחקרו בן 1200 העמודים ל שירר, והייתי סמוך ובטוח שביכולתי לטפל בכל בעיה העלולה לצוץ. הנסיבות בהן חונכתי הפכו אותי לבלתי רגיש לסיכונים, ותחושת העצמאות שלי חיזקה את האשליה שבמקרה הצורך, אזרחותי הבריטית תגן על כולנו. הייתי תמים והרפתקן, בטוח בעצמי ונחוש בדעתי להצליח.

אין זה מן הנמנע שבמהלך הדברים נודע למישהו בברן, משהו על כוונותינו, אך איש לא הזכיר זאת מעולם. את האמת לא נוכל היום לדעת. יתכן שכמה מן היושבים בשלטון, בהיזכרם בטרגדיה האנושית של שנות המלחמה, כשיישום קפדני של החוקים הביא למותם של חפים מפשע רבים כל-כך, העדיפו כעת לעצום עין. לא נעשתה כל חקירה בנידון. כל עוד לא עבר איש על החוק השווייצרי, וקבוצות הילדים עזבו את שווייץ תוך שלושה חודשים – לא נראו קשיים באופק.

מכתבי ההמלצה הנזכרים לעיל היו תנאי בל יעבור לתחילת שליחותי. באחד מהם הוצגתי כשליח ״אוסאן״ לצפון אפריקה. ובאחד כחבר O.S.E  בצפון אפריקה ומרוקו. על מנת להשיג מכתבי המלצה אלו, כמו גם את שיתוף הפעולה השווייצרי הרשמי, היה הכרח לקשור את שני הארגונים. מכל מקום, מהצד המרוקני, כל חשד לקשר עם ־.O.S.E היה עלול להמיט אסון על המשימה, כיון שארגון בינלאומי זה פעל במרוקו והודבקה לו תווית של ״ציוני״. כך, הבחירה של ״אוסאן״ גרמה לי בעיות מאוחר יותר. אבל מצד שני, קשה להניח כי הרשויות השווייצריות היו מסכימות להמליץ על ארגון בלתי מוכר ושאינו קשור ל  .O.S.E הרשויות השווייצריות לא נתבקשו מעולם לשתף פעולה באורח מחתרתי, ומכל מקום לעולם לא היו מסכימות לכך.

תיבת דואר על שם ״אוסאן״ נפתחה במשרד הדואר הראשי בג׳נווה, מול משרדי n־.O.S.E: נייר כתיבה רשמי הנושא כתובת זו הוכן לשימוש ״אוסאן״ בג׳נווה ובמרוקו. כל המכתבים היו חייבים להיות חתומים על־ידי נ׳ להמן, המזכיר הכללי של ״אוסאן״ (למעשה, העלמה אאידה שירמן). במידת הצורך היה עלינו לפנות למנהל ״אוסאן״ במרוקו כ״פרופ׳ אברזון״, ולא פרופ׳ בלוך.

הזירה המרוקנית

אחרי מלחמת העולם השניה, האוכלוסיה היהודית של מרוקו(בני חסות של צרפת וספרד ותושבי טנג׳יר) מנתה כמעט 300,000 איש. ב־8 השנים שחלפו בין הכרזת העצמאות של ישראל ב־15 במאי 1948 ועצמאות מרוקו ב־2 במארס 1956, קרוב ל־100,000 יהודים ממרוקו עלו לישראל וכי20,000 היגרו למקומות אחרים, בעיקר לצרפת.

למרות שלפני הכיבוש הצרפתי של המדינה בשנת 1912 היו היהודים, כ׳׳אהל אל־ד׳מה״,* במצב מסוכן, ב־1956 היה עדיין יחסם של המלך וממשלתו כלפי היהודים נוח. עם זאת, ההגירה לישראל נאסרה, בלחץ הליגה הערבית ונשיא מצרים נאצר, וקשר המכתבים בין המדינות נותק במהרה. קבלת דרכון מרוקני הפכה למשימה קשה מאוד ליהודי מרוקו.

ב׳1958 חלה הידרדרות גדולה במצב וחששות החליפו את מקום האופטימיות. צעירים יהודים נאסרו, נערות נאנסו, וקטינים – בני שני המינים – נחטפו ואוסלמו בכוח. ״מדיניות זו״ מוסדה לאחר מכן, כשראש מפלגת האסתקלאל, עלאל אל־פאסי, התמנה לתפקיד שר לענייני האסלאם ומטרתו הראשית, מסתבר, היתה ההודעה הכמעט יומיומית על מספר היהודים שהתאסלמו.

במהרה פותחה פעילות מחתרתית על־ידי ״המוסד״, תוך שיתוף פעולה עם קבוצות מקומיות, לזרז את יציאתם של יהודים רבים ככל האפשר. אך זו היתה פעולה מסוכנת, ועד מאי 1961 רק כ־10,000 יהודים הצליחו לעזוב את המדינה במשך ארבע השנים.

שני מאורעות שהתרחשו בדצמבר 1960 – ינואר 1961 היוו את נקודת המפנה ליהודי מרוקו. ראשית, לנשיא נאצר נערכה קבלת פנים מרשימה כשבא לקזבלנקה לפגוש את מנהיגי הליגה הערבית. ילדים יהודים מרוקנים שיצאו לרחובות עם בני ארצם המוסלמים כדי לקבל את הראיס המצרי, פוזרו באכזריות. המדים שלהם בצבע כחול לבן(כצבע סמלה של ישראל), לא זכו להערכה ממנהיגו הכאריזמטי של העולם הערבי, גם לא מהאוכלוסיה המקומית. לעומת זאת, ילדים יהודים אחרים לבושים במדי צופים מרוקנים, הצליחו להגיע לחוף ללא הטרדה ובאלמוניות, משם הם עזבו את הארץ בסתר בספינה.

שנית, בליל כפור שבין ה־9 והי10 בינואר, סירה ספרדית קטנה ושמה Pisces, היא ספינת ״אגוז״, התהפכה בסערה בין אלחוסימה וגיברלטר. טבעו 43 יהודים מרוקנים (בתוכם 24 ילדים) שביקשו לברוח ממרוקו, ישראלי אחד וספרדי אחד, אחיו של הקפטן. היחידים שניצלו היו הקפטן הספרדי ועוזרו, בן דודו.

סבלה של יהדות מרוקו הובא לידיעת העולם באירוע טרגי ודרמטי זה, ולא ניתן עוד להסתירו. ממשלת מרוקו מצאה את עצמה במצב מביך למדי בתקופה שבה הסתמכה על העולם המערבי, לשם קבלת תמיכה. על מוחמד החמישי, הליברלי, הופעל לחץ דיסקרטי, במיוחד על־ידי מדינות שמעבר לאוקינוס האטלנטי, על מנת שיתערב, וייתכן כי היה נוקט מדיניות גמישה יותר בעניין אישור הדרכונים ליהודי מרוקו ־ בדיוק חודש לפני מותו. את מקומו ירש בנו, המלך חסן השני, שהתחנך בצרפת.

טרגדיית ספינת ״אגוז״ לא הפסיקה את יציאת מרוקו האיטית, ואף לא את פעילותה האמיצה של המחתרת. מפקד הרשת המחתרתית החדש, הקצין אלכס גתמון, הגיע בדצמבר. הוא התפטר מתפקידו בצה׳׳ל כדי לקחת משימה זו על עצמו, בעזרת קבוצה מסורה של צעירים, נשים וגברים, מקומיים וישראליים. מלבד הרפתקאות מחתרתיות של יציאת 300-100 איש בחודש, חיפש ״המוסד״ פריצת דרך שתכריח את הממשלה המרוקנית – באמצעות לחץ בינלאומי, או בדרך אחרת – לנקוט מדיניות שתאפשר יציאה המונית של יהודי מרוקו. למרות הסתייגויות אחדות מהתוכנית המזורזת של ״אוסאן״ ועליית הנוער, במיוחד במה שנוגע לכישורים שלי לבצעה בהצלחה, הסכימו אנשי ״המוסד״ לשתף איתי פעולה בכל דרך אפשרית.

ג׳נווה – פאריס – קזבלנקה

ג׳יזל טסה ללונדון עם דיאנה ב־12 במארס, ואני טסתי לפאריס, שם הודרכתי על״ידי כ. ר. בדירתו המפוארת.

בערב סעדנו אצל גולדנברג – על־פי בחירתו. בלונדון הוטרדה ג׳יזל על־ידי הוריה ואחי, שיעצו לה לעזוב את המשימה, ובטלפון היא הציעה שנשקול את החלטתנו מחדש. אך ככל שזה היה תלוי בי הפור נפל, ולא היתה עוד דרך נסיגה. הייתי אמור לצאת למחרת. ״אני נוסע,״ אמרתי. ״עלייך להחליט בעצמך אם תצטרפי אלי בקזבלנקה או לא.״ מייד וללא היסוס, כמעט כאילו ידעה שלא אוכל עוד לשנות את דעתי, היא ענתה, ״אבוא בשבוע הבא כמתוכנן, שמור על עצמך ואל תשכח אותנו. בהצלחה.״

הגעתי לקזבלנקה בצהרי היום שלמחרת, ה־16 במארס, בטיסת ״אייר־פראנס קאראוול״, ושכרתי חדר במלון הצנוע ״סרני״ (Hotel Cernay). עוד באותו יום אחרי הצהריים, פגשתי את ד״ר ריינהארד ומסרתי לו את מכתב ההמלצה מד״ר שטיינר. ניהלנו שיחה ידידותית והמשכנו אותה למחרת במשרדו. בביקורי השני הוא גילה אהדה רבה והציע את עזרתו, אך ודאי שלא היה לו כל מושג בשלב זה – אף לא במשך שבועות רבים לאחר מכן – על כוונותינו. הוא דיבר אלי בחופשיות כדבר נוצרי אל נוצרי.

הוא היה מעוניין מאוד בשיתוף פעולה של ״אוסאן״ בהעברת ילד מרוקני צעיר שסבל מקמופיליה לשם טיפול מיוחד בצרפת. במכתב ההמלצה של ד״ר שטיינר היתה התייחסות מפורשת לאפשרות זו. הוא הוסיף כי עלולה להתעורר בעיה בנסיעה זו, כיון שהחולה הוא יהודי וההליכים לקבלת דרכון קשים וארוכים, ועבור יהודים כמעט בלתי אפשריים. הוא סיפר לי כי הכיר את מצבם המשפיל של היהודים והוסיף כי כמעט איננו יכול להעסיק יהודים מרוקנים, על אף שבדרך כלל הם היו יעילים יותר מבני ארצם המוסלמים.

הוא היה בדעה כי תוכנית הריפוי בהרים לילדים מרוקנים תצליח מאוד, והיה מוכן שאצטרף אליו ביום שני בביקור ברבאט הבירה, כדי שיוכל להציג אותי בפני פקיד בכיר במשרד הבריאות, שהיה אמור להיפגש עמו. הוא חזר שוב לשאלה היהודית, ויעץ לי מאוד שלא אתייחס לאותן רשויות העלולות לפסול הכללת יהודים באותן רשימות מועמדים.

בהזדמנות אחרת הוא הסביר איך לעיתים קרובות צצו אי־הבנות ומריבות קטנות בין עוזריו ופקידים מרוקנים שונים שעמם היו מגעים בעניין הפליטים מאלג׳יריה (הוא העדיף את מישרתו הקודמת בקונגו). הוא הציע לי שלא אזכיר את שמו בפני אנשים מסוימים הכלולים ברשימה שסיפק לי בחפץ לב.

קשרים במרוקו

מר ריינהארד לקח אותי איתו לראבאט ביום שני, 20 במארס, והציג אותי בפני ד"ר ר. במשרד הבריאות. זה האחרון נראה מעוניין ברעיון לשלוח ילדים לשווייץ לריפוי או הבראה, אך רק אם הדבר לא יעלה למשרדו מאומה: ״אף לא גרוש אחד, מר ליטמן, אף לא גרוש.״ מר ז. מנהל הארגון הממלכתי ״נוער וספורט״ שבראבאט, היה אף הוא מעוניין באותה מידה לשלוח קבוצה של 30 או 40 ילדים לחופשה בת שלושה שבועות – אם העלות תהיה מזערית. מר א. האחראי על ארגון ״הסהר האדום״, שזה עתה הוקם, נשלח על ידי ד״ר ה. ללוות אותי, ובאמצעותו – באותו ביקור, או אולי בביקורי השני בראבאט כעבור יומיים – פגשתי פקידים אחרים, כמו גם את ראש הקהילה הצרפתית ואת ועד הנשים שהיה אחראי לילדים היהודים. הוא אף ביקש לעזור לילד בן עשר, חולה במחלת-עווית מסוימת, והציע כי אפתח את משרד ״אוסאן׳ שלי בבניין הממלכתי של ״הסהר האדום״ בראבאט – הזמנה שנטיתי לקבל לזמן מה.

מתוך האופן הידידותי מאוד בו נתקבלתי בראבאט הודות למכתבי ההמלצה השווייצריים שלי, והודות לעובדה כי הוצגתי לראשונה על־ידי מר ריינהארד, הבנתי במהרה את החשיבות הגדולה – עבור ה״כיסוי״ שלי – של הרחבת קשרי עם כמה שיותר ארגונים ממשלתיים ובלתי ממשלתיים. אך כל זה לא היה מתאפשר אילו שמרתי בקפדנות על התעריף של ״אוסאן״, שהיה 10 פראנק ליום לכל ילד (ובנוסף הוצאות התחבורה). כפי שצוין בהוראות שבידי, נראה לי נבון יותר ״לשאת ולתת״, בהנחה שכל הסכם היה כמעט בלתי אפשרי, כיון שמטרתו של כל ארגון היתה לצמצם ככל האפשר את תרומתו הכספית. כך קרה לאחרונה, נאמר לי, במקרה של קבוצת ילדים שחופשתם סובסדה במלואה על־ידי הממשלה הבלגית. אילו טעיתי בהערכתי, הייתי מוצא עצמי בסבך של בעיה כספית וטכנית בלתי ניתנת לפתרון. כיון שלא רק שצוויתי לא להציע מחיר נמוך יותר (מכתב מג׳נווה, 26 באפריל) אלא גם עשרת הפראנקים עלו אחר כך ל־13 ליום לילד (מכתב מ־7 במאי); מה שגרר אותי לתשובה סארקאסטית שנסתיימה במלים: ״אם ייתקלו מעשי באי הסכמה מוחלטת ממרחק אלפיים קילומטר ובנסיון לקשור את ידי מראש, אבקש ממך, גבירתי היקרה [להמן], לדאוג להחלפתי בעמית מוכשר יותר.״ (מכתב מ-9 במאי). שיקולים כספיים קצרי ראות אלה נשארו עד הסוף בלתי מתאימים לחלוטין למטרה הכללית שביקשנו להגשים.

בשיחותי הראשונות עם נ.ב.א. המלצתי להביא כמה מוסלמים לשווייץ על מנת להפגין את האוניברסליות של פעילות ״אוסאן״. לרוע המזל הצעה זו לא התקבלה יפה על־ידו, או עליידי נציג עליית הנוער במארסיי, מר ר. ר. הם פחדו שמא תהפוך המשימה למחנה נופש למוסלמים, ולא יכלו להעלות על דעתם את האפשרות להקציב לכך כ־1000 דולר (30 ילדים במשך 30 יום במחיר הנחה של דולר ליום – שער הדולר היה 4.30 פראנקים שווייצריים).

מבצע ״מוראל״

משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)

מבצע מוראל מספר 1

במהרה הסתבר שהתוכנית המקורית, של ריפוי בהרים או הבראה, היתה בלתי מעשית לחלוטין, והחלטתי לרכז את מאמצי בי׳חופשות״ לילדים בריאים. ב־23 במארס כתבתי לגב׳ להמן כי עדיף לרכז את משאבינו ואת מרצנו בתקופת הקיץ. לקראת סוף יוני. הצעה זו לא זכתה להערכה רבה במרסיי ובפאריס. כנראה ציפו למעשי פלאים, ושלושה חודשים היו זמן ארוך מדי, במיוחד שהממונים עליהם בירושלים עלולים לאבד את סבלנותם. יותר משליח אחד שוגרו למרוקו בשנים האחרונות ללא כל הצלחה ובהוצאה ניכרת. הילד היהודי היחידי שהצליחו להוציאו ממרוקו עד כה, בתוכניות דומות לאלו, היה תינוק שנולד לאשתו של רופא־שליח יהודי. התעודות הרפואיות שסיפק הלה למועמדים היהודים היו עשויות בקפידה רבה, אך לרוע המזל הוא לא מצא דרך לשכנע את הרשויות המרוקניות לספק להם דרכונים לשם ״הבראה״ בחו״ל.

סיפור דומה סיפר לי אחר־כך מר ריינהארד באריכות ובהומור רב על ביקורה של גברת אחת במשרדו בקזבלנקה (גב׳ וארבורג, אשתו של בנקאי בלגי, כמדומני). היא ביקשה את עזרתו בארגון איחוד משפחות של ילדים יהודים ממרוקו עם הוריהם וקרוביהם בישראל, והוא הודיע לה כי עזרה כזו איננה באפשרותו. בכל זאת שאל, כבדרך אגב, בכמה ילדים מדובר. כשאמרה שהיא חושבת על סדר גודל של כ־6000, הוא הוכה בתדהמה, כי שיער שהיא מדברת על 3-2 ילדים בלבד. מדוע לא העלתה את העניין בקונגרס היהודי בראבאט, בו השתתפה כצירה, שאל אותה. היא הלבינה וענתה בעצבנות רבה כי זה בלתי אפשרי. הוא העיר כשהוא מגחך: ״תאר לעצמך, הם חוששים לדבר על הגירה המונית בגלוי בראבאט, ובכל זאת הם חושבים שאני יכול לעשות את זה. הרי אילו העליתי ולוא רק ברמז רעיון כזה בפני אישיות כלשהי בשלטון, הייתי נאלץ לעזוב את המדינה תוך 24 שעות!״

ה׳׳כיסוי״ שלי התפתח יפה. דאגתי להדפיס 1000 תעודות רפואיות ואף הוספתי טקסט שחלקו כתוב ערבית בעלוני הפרסומת של ״אוסאן״ שהבאתי עמי, ובהם תמונות של ״הבית ביער״ שבמורג׳ין(קנטון ואלה). ב־27 במארס חזרתי לראבאט, וכך עוד כמה פעמים, כשאני עורך פגישות ובודק אפשרויות. אחת הפגישות החשובות ביותר היתה עם מר ו. ראש המחלקה הקונסולרית והחברתית במשרד החוץ, שנתן עצות מועילות והציע שיתוף פעולה. הוא הציע אפילו לדאוג להפצת חוזרים בין מושלי הערים בהן התגוררו המועמדים.

הקשר הראשון עם ״ג׳ורג׳ ״ בקזבלנקה

בערך באותה תקופה פגשתי את איש הקשר שלי מ״המוסד״, שנעדר מהמקום בין ה־16 ל־26 למארס. ״ג׳ורג׳״ (שמו המלא נודע לי רק אחריכך: גד שחר, נולד בתוניסיה, ממייסדי קיבוץ רגבים) סיפר לי מאוחר יותר שהוא הופתע כשבאתי לפגישה בקפה ׳׳דון קאמיליו״. ״ניראית לי כה גבוה (1.93 מי) וכל־כך ׳יהודי׳ מעבר לכל צל של ספק, ששאלתי את עצמי כיצד יתכן שמשהו כה בולט נבחר למשימה כזו. כששמעתי את הצרפתית שלך התייאשתי עוד יותר.״ (הצרפתית שלי באותם ימים היתה רחוקה מלהיות שוטפת: בקושי שנתיים עברו מאז פגשתי את ג׳יזל). ג׳ורג׳ מצא כי אני מאוד נאיבי ובלתי מנוסה למשימה כזו, אבל הבין כי אין כל אפשרות אחרת ויש להפיק את המירב מהחומר האנושי שבידיו. הוא הקשיב בתשומת לב לדברי על הקשרים הראשונים שלי, ואחר־כך הדריך אותי ביסודיות, יעץ לי רבות, ואף הסביר לי איך ליצור איתו קשר בעתיד – תמיד מטלפון ציבורי, כשאני מדבר בשפת סתרים, שתישמע הגיונית. קבענו מה יהיה מקום

המפגש הבא שלנו, כך שלא יהיה צורך להזכיר את שמו בטלפון על־ידי איש מאיתנו. הוא עמד על כך שאמצא משרד בקזבלנקה ולא ברבאט.

כבר הספקתי לעבור ממלון ״סרני״ הבלתי מתאים למלון ״נואי״(Noailies), ומר ריינהארד יעץ לי לנסות לשכור דירה קטנה בצמוד למלון ״אנפה״(Anfa) המפורסם (המלון שהתגוררו בו באי ועידת קזבלנקה בינואר 1943, בה הכריזו רוזוולט וצ׳רצ׳יל על דרישתם לכניעה ללא תנאי של גרמניה), שוודאי יתאים יותר לאשתי ולתינוקת כשיגיעו. התמזל מזלי ומצאתי דירה כזו, שהיתה אמורה להתפנות בי15 באפריל; וכך הפכנו לשכניו של מר ריינהארד. המזל האיר לי פנים גם במה שנוגע למשרד של ״אוסאן״, ששכרתי בקומת קרקע ברחוב דומונט ד׳רוויל d'ürville)  (Rue Dumont מס׳ 105 – שני חדרים מרוהטים בצניעות שביניהם דלת, ולכל אחד מהם כניסה נפרדת מהמסדרון.

קזבלנקה היא עיר גדולה ביותר. לא יכולתי לסמוך על התחבורה הציבורית ולא על מוניות שיביאוני מקצה אחד של העיר לשני – לפעמים פעמיים ביום – מלבד נסיעות תכופות לרבאט וגם למקומות אחרים. מכונית היתה חיונית לעבודתי. ובכל זאת המעסיקים שלי לא כללו אותה בתקציב. למעשה, הם שללו זאת באופן קטגורי. מובן שהאדונים האלה לא היו מאושרים מהרעיון לחתום על הוצאה כה גדולה עד הקיץ, עבור משימה שכבר החלו מאבדים את בטחונם בהצלחתה – מכונית היתה הקש האחרון! פעם נוספת איפשרה לי עצמאותי הכלכלית לפעול בהבנתי לטובת העניין. רכשתי מכונית יד שניה (רנו דופין משנת 1956) ב־31 במארס – היום בו הגיעה ג׳יזל דרך פאריס. היינו שוב יחד ויכולנו לשתף פעולה נוכח המשימה המסובכת שעמדה בפנינו. לאחר שהחלטנו להביא אלינו את דיאנה, מהר ככל שיתאפשר, תוך חודש.

מבצע ״מוראל״

משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)

מבוא

מבצע מוראל מספר 1

סיור של שבוע במדינה

בהתאם לתוכנית להפוך את ״אוסאן״ למוכרת יותר, יצאנו לנסיעה של שבוע דרך פאס ומכנאס לקסר אלסוק ולארפוד, הרחק אל תוך המדבר הדרומי, מעבר להרי האטלס הגבוהים. תוכנן שנפגוש שם את מר ריינהארד ועוזריו, שביקרו שם בכמה ממרכזי הצלב האדום לפליטים אלג׳יראים. סיור זה של רצון טוב היווה הזדמנות אידיאלית לבקש, בכל מקום שהתאפשר, מכתבי המלצה רשמיים – לפי הצעתו של ג׳ורג׳. נתקלנו בכמה סירובים, לאחר שבדיוק באותו זמן הופץ מכתב בנושא זה. למזלי נתן לי שר הבריאות המלצה אישית לבתי-חולים ממשלתיים. ומר מ., המזכיר הכללי של Entraide Nationale (״עזרה הדדית לאומית״), נתן לי מכתב המלצה בצרפתית ובערבית. הוא אפילו עודד אותי לבקר בכמה מהמוסדות שלהם, במיוחד במרכזי השיקום שטיפלו באותם אנשים אומללים ששותקו חלקית לאחר ששתו שמן מטוסים, שסופק להם בתור שמן בישול רגיל (כפי שקרה כעבור 20 שנה בספרד). ניסיתי, דרך מר מ., לסדר לג׳יזל ולי ראיון אצל אחות המלך, הנסיכה ללה עאישה (נשיאת הכבוד של Entraide Nationale), אך זה לא התאפשר, כיון ששהתה בחו״ל.

ביקרנו אצל כמה ראשי קהילות יהודיות בבמה ערים במשך סיור זה. כדי שלא יחשבו שאנו מזניחים אותם בכוונה, אבל איש מהם לא נראה מעוניין במיוחד לשלוח דרכנו ילדים לחופשות קיץ בשווייץ(פעם נשאלנו האם .O.S.E קשור בדרך כלשהי ל״אוסאן״, וענינו על כך בשלילה). סיבה אחת לסירובם היתה המחיר הגבוה. סיבה אחרת – שהובלעה בשיחה – היתה הכרתם כי יהיה זה בזבח זמן לדון בעניין, לאור אי הסבירות שילדים יהודים יקבלו דרכונים.

הפגישות לא מילאו את כל השבוע ואנו נהנינו מאוד מהערים ומהנוף הכפרי. תקופת האבל הרשמי על מוחמד החמישי נגמרה וכמעט בכל עיר מצאנו עצמנו צופים ב״פנטסיות״ לכבוד המלך החדש. היו אפילו רגעים של הרפתקנות נוסח המאה ה־19. כיון שאיחרנו לפגישה עם מר ריינהארד ועוזריו, החלטנו למצוא אותם ״איישם במדבר״, בדרך לא־דרך שהראו לנו – אך ללא הצלחה. לאחר כמה שעות איבדנו כבר כל תקווה. כשלפתע ענן אבק באופק רמז לנו על התקרבותו של רכב. ציפינו להתאכזב פעם נוספת, כשלפתע זיהינו ג׳יפ מסומן בצלב אדום. עצרנו שנינו באמצע האיישם, ואני לא יכולתי לעמוד בפיתוי לצאת מה״רנו״, להושיט את ידי ולהצהיר בחגיגיות: ״ד״ר ליווינגסטון, אני מניח!״ ההתלוצצות שלי נענתה בצחוק. פגישה בת מזל זו איפשרה לנו לראות כמה ישובים הרחק מהדרך הסלולה, תוך כדי ביקור החולים – ישובים שפתחו את עינינו לגדולתה של מרוקו, אך גם לגודל המצוקה בה חיים רוב שוכני איזור המדבר. הרחקנו מעבר לארפוד אל תוך טאפילאלט(Tafilalet), לריסאני(Rissani), ואפילו לתעוז(Taouz), לא רחוק מגבול אלג׳יריה, כמדומני. מוזר היה למצוא במקום כארפוד – שיש בה מלון מותרות מפואר מחוץ לעיר – את היהודים שמאז היו למשל מתרוצצים כה וכה, מזוהים לעיתים קרובות על ידי הבגדים האירופאיים שלהם ותמיד על־ידי הבארטים השחורים שחבשו. כיסוי ראש זה סימל את השתחררותם (לאחר 40 שנות שלטון צרפתי) מן המצב הנחות ומן הבגדים המפלים שאולצו ללבוש במשך מאות שנים, ושרבים מהם עדיין המשיכו ללבוש מתוך הרגל. מי שרצה לקנות דלק או משקה קל – ולמעשה כל דבר בארפוד – היה עדיין תלוי ביהודי(ורק לעיתים רחוקות בבֶרְבֶר), כפי שהיה מאז ומתמיד.

עם שובנו לקזבלנקה ב־16 באפריל הצגנו עצמנו כזוג בריטי עצמאי שהסכים באופן אלטרואיסטי לעזור לארגון שווייצרי, כיון שבמקרה התגוררנו בשווייץ. במקום ״דויד״ נקראתי בשמי האמצעי, ג׳רלד. ״דויד״ נשמע מייד כשם יהודי. היה לי רגע קשה כשדיווחתי על בואה של ג׳יזל במשרד המרכזי של משטרת הבטחון הלאומי (Sûreté Nationale) וקיבלתי את י טופס ההרשמה שלה, המאשר את שהייתה למשך שלושה חודשים. כשנשאלתי ״שם האם?״ היססתי לרגע, אבל אחר־כך עניתי ללא היסוס: ״רֶנֶה דֵלְמַר״. ״רֶנֶה״ היה נכון, ״דלמר״ נשמע יותר טוב מ״לוי״, שהיה שם משפחתה הקודם של חמותי

הקשר הבריטי – כולל טניס

הודענו על נוכחותנו בקונסוליה הבריטית (ג׳ורג׳ לא התלהב ביותר מכך) וגילינו שהקונסול הוא אדם מקסים. הוא נהג לשחק טניס מוקדם בבוקר, ולעיתים, בסופי שבוע, יכולתי להצטרף אליו. אומנם כושרי ירד מעט מאז 1950, כשהייתי שחקן פחות נודד – זכיתי באליפות בורנמות׳(Bournemouth) הפתוחה לנערים (יחידים) נגד אלוף קזבלנקה(!) – אך במהרה חזרתי לכושר סביר וזכיתי להערכה כפארטנר למשחקי יחידים או זוגות. מדי פעם הופענו לתפילת יום ראשון בכנסיה האנגליקנית. כשאנו מצטרפים בקול רם לפיוטים שהכרתי בעל־פה מאז ימי לימודי בבית־הספר קנפורד(Canford School) בדורסט(Dorset).

חודשיים לאחר מכן, ב־10 ביוני, התייצבנו בביתו של הקונסול לחגיגת יום ההולדת של המלכה אליזבת. עיתונאי מרוקני שנכח במקום, כלל אותנו למחרת בעיתון Le Petit Marocain ברשימת האישים שנכחו. היה חשוב שתעודותינו החברתיות תהיינה ללא רבב, כמו גם התדמית המקצועית שניסיתי להקרין מאז בואי.

שבוע לאחר מכן היתה לנו פריצת דרך נוספת. ג׳ורג׳ אמר לי ליצור קשר עם אדם בשם מר קוני(Cuny), עיתונאי צרפתי ב׳La Vigie Marocaine, ואני נפגשתי איתו לארוחת צהריים. אמרתי לו כי הקונסול השווייצרי בקזבלנקה הזכיר את שמו כאדם שאולי יאות לכתוב מאמר על ״אוסאן״. הוא שמח לשמוע על כך וגמל לנו בכתבה ארוכה שהופיעה ב־25 באפריל, שהציגה את הארגון שלנו בעזרת ציטוט חלקים נרחבים מהעלון שלנו, כמו גם צילום הבית הכפרי שלנו בהרים. פרסום ללא־תשלום זה היה בעל ערך ניכר כיון שהוא איפשר להורי המועמדים שלנו לומר כי שמעו על ״אוסאן״ בעקבות מאמר ארוך בעיתונות המקומית. מודעות בתשלום, קטנות יותר, פורסמו בשני עיתונים אחרים, האחד בערבית והשני – La Vigie.

הכיסוי שלי היה כבר כמעט מושלם ואני הכפלתי את מאמצי ברבאט להשיג אישור מעורפל על המקומות אליהם מוכנים ה־Entraide Nationale ומשרד החינוך לשלוח קבוצות ילדים לשווייץ בחסות ה״אוסאן״. באותו זמן היו כי150 ילדים שנחשבו למועמדים אפשריים. למרות שהיה לי יותר מברור ש־50 הוא המספר הסביר – בהנחה שהצד הכלכלי יוסדר באופן מניח את הדעת, ה״משא-ומתן״ נמשך, ואני הורדתי את המחיר ליום ל-7 ואחר כך ל־5 פראנקים. זה עדיין לא היה נמוך מספיק, אבל נרמז לנו שהשלטונות עשויים להסכים לספק לנו תחבורה בחינם, אם נרד עוד בדרישותינו. לא החמצתי אף הזדמנות להראות את המאמר הארוך ב-  Vigie Marocaine ועכשיו היה ביכולתי אף להציג את כרטיס הביקור הרשמי שלי, כשאני מדגיש את הקשר לשווייץ. פקידים במשרדים השונים ברבאט הורגלו לביקורי הסדירים ונשארו ידידותיים.

כתבתי לג׳נווה ב־8 באפריל כי אני מתכנן לטוס ללונדון תוך שבועיים כדי להביא את דיאנה. אך משפתחנו את המשרד בקזבלנקה רבתה העבודה. ג׳יזל, לעומת זאת, לא רצתה להיפרד לזמן ממושך מדיאנה, ואני הסכמתי לחלוטין – עכשיו, משנתברר כי המשימה תארך לפחות חודשים אחדים, אם לא תתמוטט לגמרי עקב כשלון. היתה רק החלטה אפשרית אחת – ובעקבותיה היה צורך לתכנן את הנסיעה, עם חניה בפאריס ובג׳נווה, כדי לפגוש את נ.ב.א. ור.ר. ואת פרופ^׳ בלוך, ולדווח להם. בי2 במאי התאפשר לי סוף־סוף לצאת לפאריס.

קזבלנקה – פאריס – ג׳נווה – לונדון – קזבלנקה

התקבלתי בשפתיים קפוצות ומעט התלהבות. לא נ.ב.א. ולא ר.ר. – את זה האחרון פגשתי רק לזמן קצר – נראו מעוניינים במיוחד לשמוע תיאורים מפורטים של הקשרים שיצרתי או את שמותיהם. אפילו המכתבים שלי לג׳נווה הוגדרו כארוכים מדי.

ברור כי מעסיקי היו במבוכה. לתוכנית המקורית, שעוצבה בחפזון, היו אמורות להיות תוצאות ממשיות מהירות והמשך יציב. השינויים החד-צדדיים של השליח הסרבן שלהם, כנראה בהסכמת ג׳ורג׳ וראש ״המוסד״ במרוקו, הותירו אותם נבוכים. במקום לאפשר להם להודיע על בואם לישראל של כמה ילדים מרוקנים עוד לפני פסח ועל אחרים שעוד יגיעו, הם מצאו עצמם שומעים על ״רעיונות חדשים״ ועל הצעות שונות, זמן רב לאחר שהחג עבר – הצעות שלא ערבו לאוזנים, כגון לסבסד חופשות לילדים מוסלמים, או להמתין חודשיים נוספים של הכנות לפני שניתן יהיה לצפות לתוצאות ממשיות כלשהן. הם חשו כי אין הם שולטים יותר באיש שלהם בקזבלנקה, אבל ייאלצו לשאת במלוא האחריות להערכותיו המוטעות ולכשלונו הכמעט ודאי.

דכדוך הנפש הגיע עד כדי כך שבתשובה לכמה רמזים הצעתי לכסות את הוצאות המשימה בעצמי, ואפילו הצעתי בסארקאזם שיחליפו אותי בשליח יותר צייתן. כאן שינה לפתע נ.ב.א. את טון הדיבור, והצהיר על אמונו המחודש ביכולתי לא להתרחק מהמטרות המיידיות של המשימה ככל שאני הולך ומעמיק בסבך התככים. הוא אפילו הבטיח לחפש פתרון של פשרה לשאלת הסבסוד לקבוצת ילדים מוסלמים – ללא הצלחה, כפי שהתברר אחר־כך.

חשתי כי אני שוב ״על הסוס״, אך גם מלא מרירות על חוסר ההבנה הבסיסית שנתקלתי בה בפאריס, וטסתי לג׳נווה לדווח לפרופ׳ בלוך. קשר של ידידות התפתח בינינו מאז פגישתנו הראשונה בינואר. למרות שבואם המאוחר של ילדים יהודים (ומוסלמים) יסבך באופן ניכר את מחנות הקיץ של ילדים יהודים, בריטים וצרפתים, הוא מיד הסכים לחפש מקומות לינה נוספים ולטפל במצב כפי שהתפתח – בהנחה שנ.ב.א. ור.ר. נתנו את הסכמתם (שהרי .O.S.E היה תלוי בהם לחלוטין מבחינה כלכלית).

במהרה נוסחו מכתבים להוד מעלתה הנסיכה ללה עאיישה ולמר צ.פ., ראש היחידה לחינוך תיכון. מכתבים אלה היו אמורים להישלח לשגריר השווייצרי ברבאט – דרך משרד החוץ השווייצרי בברן – שיסכים, כך קיוויתי, להעביר אותם ליעדם באופן חצי־רשמי.

מצב רוחי עלה במשך שהותי בת 24 השעות בג׳נווה, ולאחר ששכרתי דירה מתאימה, שבנייתה היתה אמורה להסתיים באוקטובר, נסעתי ללונדון. שם עברתי עוד יומיים עמוסים התרוצצויות: אמי היתה חולה, שתיים מאחיותי עמדו להיות לאמהות: עניינים משפחתיים דחופים דרשו טיפול; האומנת של דיאנה הוצרכה לחזור לג׳נווה, שם תועסק במעון ההרים של .O.S.E  עד שובנו: והחשוב ביותר, היה עלי להרגיע את הורי אשתי ואת אחי הבכור (שהיה נשוי לאחותה הגדולה של ג׳יזל), בן המשפחה היחידי שידע היכן אני נמצא ומה אני עושה.

והיתה גם דיאנה הנהדרת שלנו בת החמישה חודשים, עם ציצת שיער בהיר זקופה על ראשה, עיניה הכחולות־צלולות והפקוחות לרווחה, ולחייה הוורודות, רכות ומלאות, שדרשו כל הזמן חיבוקים וצביטות. הנסיעה הארוכה לקזבלנקה, עם חניה בפאריס, לא היתה בדיוק מסע תענוגות לאף אחד מאיתנו. כששכבה לה מאושרת בסל שלה, ומסביבה ערימות הספרים שהבאתי אתי, הומה, בוכה ולעיתים ישנה, מוקפת בכל עזרי התינוקות הרגילים, היה לי רגע של ספק, שחלף מייד. החלק האחרון של המסע הוכיח עד כמה צדקה ג׳יזל בתלונתה כי אני חסר כישורי אבהות בסיסיים ביותר. הצלחתי להאכיל אותה, אך לא הרבה יותר מזה, ודיילת היתה חשה תכופות לעזרתי. אך אפילו בעזרתה לא יכולתי להסתיר את מבוכתי, משהגעתי אותו ערב והושטתי חבילת תינוקת רטובה ומותשת לאמה המוקסמת, לאחר היעדרות של חמשה ימים(שלי) וחמשה שבועות(של דיאנה).

המשפחה היתה שוב מאוחדת, ומאורע טבעי זה סיפק לנו בתום לב את הכיסוי המושלם. מי היה חושד לרגע שאנגלי – אנגליקני! – המתגורר עם אשתו ותינוקת בדירת מלון ״אנפה״, שליח של מוסד שווייצרי, הוא למעשה שליח ציוני, המשתף פעולה עם המוסד החשאי הישראלי במטרה אחת ויחידה – לא כדי לשלוח ילדים מרוקנים לחופשות ריפוי או הבראה בשווייץ, אלא כדי לאפשר להורים לשלוח את ילדיהם בביטחה לישראל דרך שווייץ, כך שהם עצמם יוכלו לבוא בעקבותיהם, להסתכן ולהפליג במחתרת מחופים נידחים, באישון לילה.

ג׳יזל, דיאנה ו״מאורע משמח״

לפני שיצאתי ללונדון אמרה לי ג׳יזל שהיא הרה, אבל ביקשה לא לגלות להוריה. מצב חדש זה תרם באופן ניכר להגדלת הלחץ הנפשי שנמצאה בו, כיון שחשה אחראית לחיים החדשים שהיא נושאת בתוכה, ויחד עם זאת היא היתה פגיעה יותר מבחינה פיזית. בהתאם לאופיה, לא יכלה שלא להיות מאושרת בהריונה והאינסטינקט האמהי דחף אותה להגן בכל מחיר על הרך שייוולד(אריאן־יעל). היא היתה מודעת לחלוטין לכך שפעילותה במרוקו עלולה לסכן אותו. עם זאת חשה התחייבות מוסרית לעמוד בהתחייבותה ולא לזנוח את המשימה – ולהסתכן בכך שאעשה כמוה – אלא לפעול כמיטב יכולתה למען הצלחתה.

היה גם סיבוך נוסף. בריאותה של דיאנה הושפעה קשות מהחום המעיק וג׳יזל נאלצה להכין מדי יום מאכלים דיאטטיים ולשמור בקפדנות על נקיון וחיטוי.

למרות כל אלה, שיתוף הפעולה שלה מעולם לא דעך ותמיד שוחחנו על כל דבר. היא נהגה לתרגם את מכתבי לצרפתית ולעיתים קרובות הדפיסה אותם בנסיעותיה התכופות למשרד אחר־הצהריים, שם העמידה עצמה לשירות ההורים – יחד איתי, או לבד – או ענתה לטלפונים ורשמה הודעות בהיעדרי. בתחילה הצטרפה אלי לפגישות^, הסדירות עם ג׳ורג' שפעם אף ביקר אותנו (בניגוד לחוקים) בדירת ״אנפה״ שלנו, כדי לראות איך אנו חיים. לאחר מכן הוא אסר עליה להצטרף אלי לפגישותינו הליליות כיון שזה נראה לו סיכון מיותר. כשכמות העבודה גדלה מעבר לכל ציפיותינו, נהגה לפעמים להישאר במשרד עד השעות הקטנות של הלילה, או שהיתה עובדת בערבים בבית הגב׳ תורג׳מאן, סוכנת הנסיעות שלנו.

הכיסוי שלי הוחזק על־ידי הקשרים החברתיים הידידותיים שהיא טיפחה – במיוחד עם משפחת כ. – היא שיחקה את התפקיד של אם צרפתיה מאושרת, הנשואה לאנגלי, בעוד שלמעשה הלחץ הנפשי בו היתה גדל והלך, ובמיוחד בחודש השלישי להריונה, ביולי.

את כל הדברים האלה לקחתי כמובנים מאליהם באותם חודשים מתוחים. הנחתי שהיא תמיד תהיה שם, כאשה, כאם, וכשותפה לעבודה. לא רציתי, או שפחדתי, לראות מעבר לזה, או אפילו לנסות לנתח את בעיותיה ואת המתח הניכר ממנו סבלה. למרות עייפותה הכללית ומצבה הגופני והנפשי – שרק אשה צעירה הרה, החיה דרמה בלתי רגילה שכזו, יכולה להרגיש – היא נשארה יציבה בהתמדתה עד הסוף.

סוף המאמר