כן, אני רוצה לספר לך על תטואן…מואיז בן הראש

כן, אני רוצה לספר לך על תטואן…

אתה אפילו לא יודע איפה זה, כן, זה די רחוק, לא רק פיזית, זה מרחק נפשי עצום, תטואן נמצאת בצפון מרוקו, קרוב מאוד לספרד, עשרים קילומטר ממפרץ גיברלטר, מה זה המקום הזה, זה המקום הקרוב ביותר בו התיישבו יהודים במאה השש-עשרה אחרי גירוש ספרד, הקרבה הזו הסתירה בתוכה מרחק עצום, מרחק עצום בין הציפיות למציאות, היהודים האלה חשבו תמיד שהם ספרדים שיצאו לטיול קצת ארוך מן הבית, ועוד מעט יחזרו לעריהם, לגרנדה, לסביליה, לטולדו, לבֵנִירוֹס, לבַדֵלוֹנָה, עוד כמה ימים, הם חשבו להם משך שנים, והמשיכו לדבר בספרדית הישנה והטובה משך מאות שנים, על הבית הנפלא בספרד, על המפתחות ששמרו, על הכול, אני יודע שהיו כאלה שחזרו לספרד, הם התנצרו, וחזרו לבתיהם ולעריהם, אולי אמך היא אחד הצאצאים של משפחה כזאת, שאם לא-כן קשה להבין מה כל-כך קשר בינינו עד שעזבתי את הכול וגם היא עזבה את הכול על מנת להיות יחד, ואתה יודע מה, פרננדו, הגיל לא נותן יותר תשובות לשאלות האלה, הוא רק מחדד את השאלות, מחדד כמו עיפרון עד שהשפיץ נהיה כל־כך חד שהוא היה יכול להרוג אם היו מחדירים אותו ללב, אין לי תשובה, אני מקווה שכן. בן-דודי, מימון בן זמרה, שפגשת כאן ב1977-, אולי אותו אתה זוכר, הוא הביט בנו בחמלה, הוא טען שכאשר גורשו יהודי ספרד הם היוו עשרה עד עשרים אחוז מן המדינה, וחלק ניכר מהם התנצרו, אז כך שרוב רובם של הספרדים הנוצרים של היום, צריכים להיות צאצאים של יהודים, בעצם זו מדינה יהודית, אז אולי גם אמך, מליטול, אולי גם היא צאצא של יהודים, היא אף פעם לא אמרה כלום, אך אביה תמיד היה לוקח אותי לצד ומתחיל כאילו לספר לי סוד ואחר-כך מיד עובר לדבר על מלחמת האזרחים ועל גאוותו הרבה בגוּאַרְדִיָּה סִיבִיל, המשטרה של פרנקו, אולי הוא רצה לומר לי משהו, אולי פחד עדיין, ואולי זה רק הדמיון שלי, ותירוצים של בן למשפחה דתית שעזב את היהדות, שעזב אותה לגמרי מן היום למחרת למען אישה, אני לא יודע, בכל מקרה סבא שלך די שמח שהתחתנו, אמה הרבה פחות, היא הייתה פשוט אנטישמית, גזענית מולדת כמו הרבה קתולים מעיירות ספרדיות, הם ממש חשבו שיש לנו זנב, ליהודים, כך אמרו להם משך מאות שנים, היא בטח גם לא שמחה לראות את אימא נוסעת למדינה אחרת, אבל היא לא הייתה פתיה, היא ידעה מה בתה עושה במדריד ומאיפה היא שולחת להם כסף, ועדיף בת נשואה ליהודי מאשר לראותה זונה מזדקנת שאיש אינו חפץ בה, טוב, אני מצטער שוב אם המילה זונה פוגעת בך, אבל אני עדיין מקווה שאתה מספיק בוגר כדי להבין את הנסיבות, את ההיסטוריה ואת חולשות האדם,

הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם אלוהים יעניש אותי אחרי מותי, האם אפשר להעניש אדם על אהבה, זה נשמע רומנטי, אבל לא יכולתי אפילו לחשוב על מישהי אחרת מאשר על מליסול ולא על שום דבר אחר משך שנים, הכנתי לו מיליון תשובות, אבל כשאני מגרד אני יודע שאני לא יכול לתת תשובה, אולי הייתי צריך לסבול את חסרונה כל חיי כדי להיות שלם עם עצמי, אמי הייתה שולחת לי לספרד בשר מיובש בתוך צנצנות שמן כדי שאוכל כשר, כי הכול לא היה כשר, מה זה כשר? אני צריך עכשיו להסביר לבני מה זה כשר, זה האוכל שאנו אוכלים, שהיהודים אוכלים, אם שמת לב תמיד אמרתי שאני לא אוהב חזיר, אבל מעודי לא אכלתי חזיר, זה אסור על היהודים, אולי זו המצווה האחרונה שנשארה לי, אחרי שהייתי בועל נידות ונואף, מחלל שבת ועל הכול עברתי, בטח אינך יודע מה זה הדברים האלה, היהדות מלאה חוקים, חוקים ועוד חוקים, ואני קיימתי את כולם עד לגיל עשרים שבו נסעתי למדריד, אבי ואמי, ואנחנו היינו מן המשפחות היותר דתיות בתטואן, אפילו את הלחם לא היינו קונים במכולת, היינו אופים אותו בבית, כדי שיהיה כשר, אמי הייתה בודקת שעות את החיטה והייתה טוחנת אותה בעצמה, סימי בן זמרה, ועכשיו בנה מסביר לבנו על דבר כל-כך פשוט כמו החזיר, אולי עדיף שאשרוף את הדף הזה ולא תדע דבר, מה תעזור לך כל הידיעה הזאת, תתגייר, הבן שלך יתגייר, תלך לתטואן, תיסע לירושלים, מה תעשה עם זה? ובכל זאת יש איזה צו מעליי לספר לך הכול, אתה יכול להפסיק כאן, או להמשיך, הדברים ייעשו יותר ויותר מסובכים לגביך ככל שתקרא יותר, לא תוכל גם להבין, לא תוכל, למה לא סיפרתי לך את הדברים קודם, אדם כמוך שגדל במדינה כמו ונצואלה, עם כל הבעיות שלה, עם כל העוני והשחיתות לעולם לא יבין מה זה אנטישמיות, לא יבין למה יש יהודים כמוני שחייבים להסתתר כל הזמן מאחורי מסכה, מסכת העולם הגדול, מסכת הכסף, מסכת הנשפים הגדולים, הבזבוז, מסכת ה״הכול בסדר", כשאני יודע בתוכי, תמיד יודע ששום דבר לא בסדר, ששום דבר לא יכול להיות בסדר, שכחתי כל-כך הרבה….

פרננדו, נולדת כפי שאתה יודע אחרי ייסורים קשים שעברה אמך, עשר שנים אחרי שהתחתנו, ב1958-, התחתנו ב1948-, באותו יום שבו קמה מדינת ישראל, אני לא יודע איך ולמה זה קרה, ב5- במאי 1948 נרשמנו כאן בוונצואלה כזוג נשוי וטרי, כאן בקראקס, זה כמו שאתה התחתנת בדיוק בערב ראש-השנה, שאתה לא יודע מה זה בכלל, אבל אני ידעתי, וגם נולדת איך לא ביום כיפור, מה זה כל השמות האלה תשאל, מה זה כל המילים הללו, אלה חגים יהודיים, אולי על כיפור כבר שמעת, ואולי שמעת על הרבה יותר דברים מזה, ראש- השנה זו כמובן השנה החדשה של היהודים, אבל זו איננה בדיוק חגיגה, דווקא ביום הזה מתחילים עשרה ימים של חרטה ושל הכאה על חטא, וכמה אני רחוק מזה, כמה אני רחוק מזה ראיתי כשהגעתי בשבת שעברה לבית-הכנסת, הייתי כל-כך רחוק מכל היהודים האלה, ובעצם כל-כך קרוב, הייתי שם יום אחד והרגשתי כאילו הייתי במקום הזה כל חיי, כאילו לא נפרדתי מכל הפנים האלה מעולם, מן הסַנַנֶס ומן החַדְשׁוּאֵל ומן הבן זמרה ומן השוֹקרוֹן ומן הבן הראש ומן האזנקוט ומן הבַרְסֶסַט, כל הפנים היו מוכרים לי, לא הם, ודאי, הרבה מאלה שהיו שם נולדו אחרי שהתחתנתי והבושה לא אפשרה לי ללכת לבית-הכנסת ואולי לא רק הבושה, אבל הפנים שלהם היו דומות להפליא לאלה של אבותיהם בתטואן, כאילו רק העתיקו את הכיסאות הפשוטים ושמו עליהם קצת עושר ובית-הכנסת נשאר אותו דבר, והמנגינות, אתה חייב ללכת לשמוע אותן, המנגינות הנפלאות, העדינות כל-כך צלצלו בראשי שעות על גבי שעות, אצטרך ללכת לשם גם מחר, ביום שישי, כי אצל היהודים, היום מתחיל בערב, עם החשכה, כך שהשבת מתחילה ביום שישי בערב, יש תפילה לילית שקוראים לה ערבית, ותפילה בבוקר ששמה שחרית, אולי תלך לשם, אתה הרי תאמר ששמך בן זמרה, אולי אחד מהם יידע מי אתה, אל תדבר יותר מדי, הם אולי זוכרים הכול, הם זוכרים הכול האנשים מתטואן, הם זוכרים דברים שפגעו בהם לפני חמישים שנה ויותר, החשבונות שם לא נגמרים לעולם, הם בטח עדיין כועסים עליי, אבל לא כמו שאני כועס על עצמי, עכשיו שאני רואה שיש לי בן נוצרי, שאני רואה שהנכדים אבודים לנצח, הייתי כל-כך שמח לו אחרי קריאת מכתב זה תתגייר, אבל אני יודע שאלה חלומות, אני מרגיש כמו בוגד בהיסטוריה, אני בוגד בחמש-מאות שנים של עמידה איתנה מול כל סערות האדם, מול כל הפיתויים להתגייר, אני בוגד באבות אבותיי שלא התנצרו בטולדו או בוולנסיה או בגרנדה, ויצאו מביתם וממולדתם לחפש חיים חדשים, אני בוגד בכל השנים הקשות שעברו בתטואן, אני בוגד בציפייה שלהם לחזור לספרד, ביכולת שלהם להיות סגורים ומושפלים בחוּדֶרִיָה אחרי שהיו אצולת ספרד, אני בוגד בקושי שלהם לשרוד, במשמעות של העוני שעברו, והנה אני, אנחנו, כי היו עוד כמה אחרים, מרגע שקצת התעשרנו ויצאנו למדריד ללמוד באוניברסיטאות חזרתי לשם ונהייתי גוי, לא ממש התנצרתי, אבל למעשה זה אפילו גרוע מכך, עזבתי את היהדות למען חלל, מבלי שאיש הכריח אותי, אתה מבין את ייסוריי, ואלו הסיבות האמיתיות לחולי שלי, לא הכולסטרול ולא התקפי-הלב, הרי הלב רק הולך אחרי השבר הזה ששבר את לבי, זה הלב שעושה התקף, הלב האמיתי, הלב שלא ידע לחיות את חייו, הלב שירד מן הפסים, הרכבת שמאז שהגעתי חזרה למדריד נסעה תמיד במסלול לא נכון, ואל תבין אותי לא נכון, אהבתי את אמך אהבת-נפש, והיא אהבה אותי גם, וגם אותך, ואף פעם לא דיברה אתי על יהדותי ועל הקתוליות שלה, על אף שידעה שבתוכי אני סובל, היא לא התערבה, והייתי יכול גם ללכת לבית-הכנסת לו רציתי, והיא לא הייתה אומרת כלום, אבל חשבתי שאני יכול לטייח את השקר, חשבתי שאני לא אוכל לחיות בחצאים, חצי שהולך לבית-הכנסת בכיפור וחצי שחי עם נוצרייה ואוכל אוכל לא כשר ויש לו בן לא יהודי, והיום אני אומר שאולי אדם כן צריך להיות חצוי, וכן לחיות בתוך הניגודים, כי אלה החיים, ניגודים, ובמשנה תוקף בעידן המודרני, הניסיון למחוק את הניגודים בעצם רק מחזקים אותם עם הזמן, מדגישים אותם ועושים אותנו חולים, ובסופו של דבר מה עושים לנו? ניתוח מעקפים, עוקפים את מה? עוקפים את הלב, אנחנו רוצים לעקוף את הלב, במקום להשלים אתו, עוקפים את הלב פיזית אבל עוקפים גם את הרגש שלנו, את הרגשות שהדחקנו, אולי אתה תעשה את זה טוב יותר, אין לדעת, כל דור חושב שאולי הדור הבא יעשה את זה טוב יותר, והדור הבא תמיד עושה דברים מסוימים טוב יותר אבל גם עושה דברים אחרים גרוע יותר, על כל שיפור בצד אחד יש הרעה בצד האחר, הכול פסימי אולי, אבל נראה שארבעים שנה ויותר אני חי בשקר, אני מסתיר אותו מעצמי, אני מסתיר אותו ממך, וגם עכשיו, אני רוצה שתקרא את זה רק אחרי מותי, שכנראה לא יאחר לבוא,