29 באוקטובר 1863 – דיווח על משלחת של יהודי טנג׳יר שבאה לשגריר בריטניה

29 באוקטובר 1863 – דיווח על משלחת של יהודי טנג׳יר שבאה לשגריר בריטניה

ב־29 באוקטובר 1863 כתב דרומונד האי לשר החוץ ראסל, ודיווח לו על משלחת של זקני קהילת טנג׳יר, שבאה אליו ב־25 בחודש בהקשר לעוד מעשה אכזרי של המושל כלפי אחיהם בטנג׳יר, לאחר שהסיתו אותו פקידי הקונסוליה של ספרד נגדם. הוא כותב שענה למשלחת שממשלת בריטניה כבר הורתה לקונסול ריד להביע לפני הממשל את דאגת הממשלה נוכח האכזריות כלפי היהודים שנאשמו בהרעלת המוכס הספרדי בסאפי. כן הורתה לו להביע לפני הוזיר בשם ממשלת הוד מלכותה את הסלידה של הממשלה מן המצב. אך אין לצפות שהממשל ישחרר את היהודים שנאסרו לפי דרישת השלטונות של ספרד. האי הבטיח במכתבו שישגר מחאה נוכח חידוש ההתנכלויות וידרוש שלא לענות איש מול ביתו של אזרח בריטי, גם אם דיפלומט זר ידרוש זאת. להערכתו, הדו״ח שמסרו לו היהודים מופרז, וקשה להעלות על הדעת שמעצמה נוצרית תנהג התנהגות כה ברברית.

דרומונד האי צירף למכתבו דו״ח של אזרח בריטי על מה שראה מול ביתו, ודו״ח של ריד על פגישתו עם המושל. האי מספר במכתב שטרם שלח את ריד, אך דיבר עם שגריר צרפת, ודן עמו על המעשה האכזרי כלפי שני יהודים מול ביתו של אזרח בריטי, בהוראת קונסול ספרד. השגריר אמר לו שאין דעתו נוחה מהתערבותו בנושא ומתביעתו לשחרר את היהודים. אבל זו חובתו נוכח מעשים שמעודדים קנאות מוסלמית נגד יהודים אומללים. המעשה של ספרד פגע במאמציהם של דיפלומטים אירופאים בשנים האחרונות לעצור את מעשי האכזריות כלפי היהודים ואת הדיכוי שלהם. בפגישתם אף ביקש דרומונד האי מן השגריר לשתף פעולה אתו. השגריר דיווח לממשלתו על הוצאה להורג מהירה של הנאשמים, אבל לא קיבל תגובה, ולכן אינו יכול לשתף פעולה עם האי. ואולם אמר השגריר שיקרא לקונסול ספרד ויבקש ממנו הסבר לענישת יהודי מול ביתו של אזרח בריטי; וכן הוא ייפגש עם הוזיר ויביע לפניו את שאט נפשו על המעשה ויאמר לו שלא יסבול שיהודי יולקה מול ביתו של אירופאי או כל בן דת אחרת. הוא יגיד לו ששמע שכל אחד מהיהודים קיבל מאה מלקות בשעה שהנציג הספרדי ביקש רק 50 מלקות.

הוא עוד כותב שבאותו היום מחה לפני הוזיר מחמד ברגאש על ההתנהגות כלפי היהודים, ודיווח לו על ההדים השלילייים שעוררה בדעת הקהל בבריטניה. הוא דיווח לו על ההוראה שנתן לריד לדבר עם המושל של סאפי, אבל חשש להיפגש עמו שמא יגיעו דבריו לקונסול ספרד. לדברי האי, המושל פעל לאחר שלחצו על

הסלטאן, השואף ליחסי שלום עם כל האומות, ובלית בררה עליו להיכנע לדרישות של הנציגים הזרים. האי אף מסר לוזיר שפגש את קונסול ספרד וניסה לבקשו שיפעל למנוע הלקאתם של שני היהודים, אבל הוא דחה את הבקשה. הוזיר השיב לו שהוא רואה בחומרה את פרשת שני היהודים, ולא ירשה עוד הלקאה מול ביתו של בריטי. האי מוסיף שלצערו הוא צופה הישנות של מעשים כאלה, בעיקר נוכח חוסר שיתוף פעולה עם הנציגים הדיפלומטיים. לדעתו, המחאה צריכה להיות במדריד ולא במרוקו. הוא אף מסופק אם ממשלת ספרד יודעת כל מה שקורה במרוקו בנוגע לצדק כולל, ולא רק לגבי היהודים. אם לא נפעל עתה, יהיה קשה לקבל פיצוי כאשר נתינים בריטים יהיו מעורבים בתקרית. הוא מוסר שכמה מחבריו בעלי קשרים עם משלחת ספרד הביעו דעה דומה. הוא מצפה להוראתו של שר החוץ בקשר לשחרורם של היהודים האסורים (תעודה מס׳ 39).

שר החוץ מבקש מתומאס ריד לענות במכתב מדוע לא שוחררו שני היהודים שנאסרו

ב־ 31 באוקטובר 1863 אישר שר החוץ לתומאס ריד שקיבל את מכתבו מ־10 באוקטובר בקשר להוצאה להורג של שני יהודים שנאשמו בהריגת אזרח ספרדי בסאפי, ובקשר למאסרם הממושך של שניים אחרים, שהשתתפו באותו הפשע. נראה מן התמצית המצורפת למכתבו של סגן הקונסול קארסטנסן, שאחד היהודים שהוצא להורג הוסגר לממשל. לכן הורה שר החוץ לריד לדווח לו כיצד הדבר קרה ולהשיב לו מדוע לא דאג שהיחס אליו יהיה הוגן טרם הוסגר לממשל. הוא עוד מבקש ממנו שיענה לו במברק מדוע לא שוחררו שני היהודים האחרים, שנגדם לא הייתה עדות מרשיעה (תעודה מס׳ 40).

הפרסומים בעיתונות על גורל היהודים נפגעי העלילה

פרטים על פרשה זו דווחו בעיתונות, כמו שמסרו כתבים, ובחוברות שחוברו כדי לשבח את משה מונטיפיורי ולהתפלל לשלומו לקראת נסיעתו למרוקו, שבשל פרשה זו הוא נוסע לשם. כן פורסמו תגובות של יהודים במרוקו ובאנגליה. אבל יש הבדלים בגרסאות המתארות את הפרשה.

במכתב למערכת J.C מ־27 בספטמבר 1863 כתבו ש׳ בן חיון וחיים לאבוס מטנג׳יר לסניור דון יהודה דה עזר צרפתי על הטרגדיה, שהתרחשה ב־13 בספטמבר ואשר פורסמה ב־16 באוקטובר. במכתב כתוב שבן חיון ולאבוס כתבו לכרמייה שבפריס. לדבריהם, שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, מכיר בחולשתה של מרוקו, שלאחרונה נכנעה לספרד ועליה לשלם לה פיצויים. הוא דרש לאסור את שני היהודים [שהואשמו] בסתירה לכל חוק. הוידוי הוצא מהם בכוח. לדעתם, יש אפשרות שהקונסול מת ממחלה ולא מרעל, שכן לא נערך ניתוח לגופה לאחר המוות בשל התנגדותו של שגריר ספרד לכך, אף על פי שהובאו למקום שני רופאים ממשלתיים; הנער בן ה־14, יעקב בן יהודה, הודה במעשה רק לאחר שקיבל מלקות. הוא מסר שש הצהרות שונות זו מזו. לא נלקח בחשבון גילו של הנער. הנאשם השני הודה רק לאחר שהולקה ותלו אותו כשראשו למטה. הוא הוכנס לארגז צר, והמסמרים שבו דקרו את גופו, ומחוזק כאביו צעק: ׳הרגתיו.׳ הם עוד סיפרו שאחר כך נדון למוות אליאס [אליהו] בן אילת. לאחר שנודע לשגריר ספרד בטנג׳יר, סניור מרי, שהנער נפטר, שאל מדוע הומת כה מהר. מוטב היה להוקיע את הגופה לעיני הציבור לפחות לשעתיים. ההודאה הוצאה מן הנאשמים בדרך שמזכירה את שיטות האינקוויזיציה. לטענת הכותבים, המוסלמים אינם מכירים מערכת משפטית. הם מציעים, כמו שהציע משה פארינטה, להקים בית משפט שיהיו בו נציגים מכל מדינות אירופה. הם מניחים שאילו היה דרומונד האי בטנג׳יר, היה אפשר למנוע את המעשה. הסלטאן שוחר יהודים, אבל הוא חלש אופי. היהודים, ואפילו אלו שבחסות זרה, חיים בפחד מתמיד.