מורשת יהדות מרוקו

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

א .נ.

הננו מתכבדים בזה להביא לכב' אח הגלוי דעת הבא:

פרשה עגומה ומזעזעת שלא היה לה תקדים התחוללה לפני שלושה שבועות במדינת ישראל. ששה נערים יוצאי מרוקו שהועלו לארץ ע"י הסוכנות היהודית במסגרת עלית הנוער הוחזרו למרוקו, דבר החזרתם פורסם בעתונות והידיעה הדהימה רבים מבין יוצאי מרוקו ובודאי גם יהודים אחרים.

אין אנו מגיבים על המקרה דנא בתור מרוקנים אשר הפטריאוטיזם  לעדה פועם בקרבם אלא בראש ובראשונה כיהודים, כציונים, אשר ראו תמיד במדינת ישראל את תכלית חייהם ושנעשו לאזרחים מושרשים ומשולבים בחיי המדינה.

אנו רואים בהחזרתם השרירותית של הנערים כהפרת אחד היסודות של מגילת העצמאות האומר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה ולקבוץ גלויות," ללא הדגשה מה צריך להיות טיבו ואפיו של העולה החוזר לציון.

נשארנו מוכי תמהון והשתוממות. ״ששה נערים נצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. /ששה מרוקנים בני 12 ו-13 נצחו מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב, זוהי עובדה התובעת חשבון נפש ומתן תשובה מידית.

נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות , כלומר לטמיון ולאבדון.

האם זה לא אכזרי כלפיהם וכלפי הוריהם, אשר ללא ספק תלו תקוות מרובות באפשרויותיה של המדינה – להציל את ילדיהם מצפרני הגולה, לחנכם, לחדש את נעוריהם ולטעת בלבם אהבה לאדם, לעבודה ולמולדת.

אולם האכזבה המרה שבטח ינחלו הוריהם ולא רק הוריהם תוריד פלאים ערכה של המדינה בעיני יהודים וגויים. מתברר שאין ביכלתה של המדינה לחנן ילדים מסוג זה.

לשם מה הועלו, איפוא, ״הנערים״?

לשאלה זו אנו דורשים מהגורמים החנוכיים בארץ לתת את דעתם.

ענין החזרת ״הנערים'^, יצר תקדים מסוכן מאד אשר תוצאותיו מי ישורן.

האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים ופסיכופאטים שעלו מארצות שטונות מאז קום המדינה?

לשם מה כל הקרבנות הנדרשים מאזרחי מדינת ישראל ומיהודי התפוצות, הלא לשם ממון מפעל קבוץ גלויות ולא לשם החזרת עולים.

אנו תובעים ממוסדות המדינה שנוי רדיקלי בגישה לבעיות כאלה.

לכל בעיה חנוכית יש לחפש פתרונות ע״י גיוס עזרתם ונסיונם של מחנכים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אשר אינם חסרים כלל וכלל במדינת ישראל.

לא תתכן בשום אופן ובשום פנים החזרת יהודי באשר הוא יהודי לחיי גולה ולא חשוב מה ארץ מוצאו. שום נמוק אינו יכול להצדיק החזרת "הנערים" לגולה.

האם שר החנון והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו?

אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבורית שתחקור בעניין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור.

מדינת ישראל הוקמה כדי לגאול אח העם היהודי והאדם היהודי, והלא דבריו של עמוס הנביא: ״ונטעתם על אדמתם ולא ינטעו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה׳ אלוקיך״.

בשם ועדה יוזמת של עולי מרוקו בירושלים

גד כהן – 19.3.53

לכל המעוניין לפנות לכתובת : גד כהן בית מזמיל 175/2 ירושלים

הצרה של האסלאם הוא קול קורא לעתיד נטול אלימות אסלאמית…..

אירשאד מנג'י היא שדרית, סופרת, מרצה ויוזמת תקשורת, ילידת מזרח אפריקה שגדלה בחוף המערבי של קנדה. היא הפיקה ושימשה מארחת בתוכנית הטלביזיה " קווירטלוויז'ן " שזכתה בפרס ג'מיני, והיום משמשת מארחת בתוכנית " רעיונות גדולים " של רשת TVO ונשיאה של VERBTV – ערוץ טלוויזיה שקהל היעד שלו הם בני הנעורים, אזרחי העולם.

אחרי 11 בספטמבר, שמעתי את המנטרה הזאת שוב ושוב מפי מוסלמים: הקוראן מבהיר הבהר היטב מתי מותר ומתי אסור לצאת לג׳יהאד, והטרוריסטים הפרו את הכללים, ללא ספק. אני יכולה לצטט קול אחד כזה, שאמר, ״אללה אומר במילים מפורשות וברורות שכל ההורג בן אנוש חף מפשע כאילו הרג את האנושות כולה.״ טיוח כושל, תקוות מהרהורי הלב ותו לא, זה מה שאני אומרת. אתם מכירים את הפרק והפסוק שמצוטטים בתור ״חד־משמעיים״? למעשה הם מעניקים מרווח פעולה מסוים. זה מה שכתוב שם: ״לכן ציווינו את בני ישראל לאמור: כל הורג נפש לא תחת נפש, או לא על השחיתה בארץ, כאילו הרג את כל האדם יחדיו…״ למרבה העצב, התנאי במשפט יכול לשמש למוסלמים מיליטנטים חומר בערה לג׳יהאדים שלהם.

אוסמה בן לאדן, למשל, הכריז על ג׳יהאד נגד ארצות הברית כולה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים. הקוראן עזר לו. חזרו לפסוק, ״כל הורג נפש לא תחת נפש, או לא על השחיתה בארץ.״ האם העיצומים הכלכליים נגד עיראק, שכפה האו״ם אבל הוטלו לדרישת וושינגטון, גרמו ל״רצח״ של חצי מיליון ילדים, מספר שעוד גדל והולך? בן לאדן מאמין שכן. האם טביעות המגפיים של חיילים אמריקנים על אדמת ערב הסעודית נחשבות ״השחיתה בארץ״? מבחינת בן לאדן, ודאי. אשר לאזרחים אמריקנים, האם הם יכולים להיות חפים מ״רצח״ או ״השחיתה״ כאשר כספי המסים שלהם עוזרים לישראל לקנות טנקים המחריבים בתי פלסטינים? אין פה כלל שאלה מבחינת בן לאדן. כפי שאמר לסי־אן-אן ב־1997, ״ממשלת ארצות הברית ביצעה מעשי עוול איומים, מעשי פשע מחרידים, דרך תמיכתה בכיבוש הישראלי של פלסטין. בשל שעבודה ליהודים, יהירותה של ארצות הברית הגיעה לשלב שבו היא כבשה את ערב הסעודית, המקום הקדוש ביותר למוסלמים. בשל מעשה זה ומעשי תוקפנות ועוול אחרים, הכרזנו ג׳יהאד נגד ארצות הברית.״

אתם ואני יכולים להסכים על כך שלאוסמה בן לאדן יש מוסר של איש מערות בשל סוג הג׳יהאד שהוא נוקט. אבל האם אנחנו יכולים להסכים גם על כך שהוא ושכירי החרב שלו מוצאים תמיכה למעשיהם בכתבי הקודש? הדבר היחיד שאני מבקשת הוא כנות. מה? אני צריכה להבין את ההקשר של הקטעים האלימים של הקוראן? היו סמוכים ובטוחים: קראתי את הכתבים המלומדים שמסבירים את הפסוקים האלה ״בתוך ההקשר״, ואני חושבת שמתנהל כאן ריקוד התחמקות טווסי. הכוריאוגרפיה אינה פרי של קנוניה, היא פשוט נובעת מהנחה מקובעת שלפיה הקוראן מושלם, ולכן חייבות להיות סיבות תקפות באופן מושלם לשנאה שהוא מטיף לה לעתים קרובות.

חִשבו על טיעון בולט אחד שמגן על האיסלאם ה״אותנטי״ בתור דת של שלום. לפי טיעון זה, כיוון שאלוהים יעץ לנביא מוחמד בזמנים טובים ובזמנים קשים, הפסוקים הרעים בקוראן משקפים פשוט את הזמנים הרעים שמוחמד התמודד איתם בכעשרים וחמש שנות הפצת האיסלאם. מוחמד התחיל בהמרת דת במכה, שם אימצו עבדים, אלמנות, יתומים ועניים בני מעמד הפועלים את בשורת החמלה הלא־שגרתית שהטיף לה. אלוהים יודע שהמנודים האלה היו זקוקים למנת חמלה בבירת הכסף של חצי האי ערב, עיר מרובדת מבחינה כלכלית ומושחתת מבחינה מוסרית. בתחילה, אם כן, התגלויות הקוראן הדגישו את החמלה. אבל בתוך זמן קצר מאוד הממסד העסקי של מכה הפך למאוים – ולמאיים. מוחמד ומאמיניו התקפלו ועברו לעיר מדינה כדי להגן על עצמם. ביסודו של דבר, זה הרגע שבו בשורת החמלה של הקוראן נהפכה לנקמה. חלק מתושבי מדינה קיבלו בברכה את זרם המוסלמים שהגיעו לעירם, וחלק בהחלט לא. בין אלה שלא קיבלו אותם בברכה היו השבטים היהודיים רמי המעלה של מדינה, שחברו

לפגאנים של מכה במזימה להתנקש במוחמד ולהשמיד את המומרים לאיסלאם. הסיבה לכישלונם היתה שאלוהים הורה למוחמד להכות בהם מכת מנע. לפי הטיעון, זה מקור כל הארס בקוראן. ואולם, ממשיך הטיעון, כוונת המוסלמים מלכתחילה לא היתה לנקום. הם נקטו דרך זו מתוך הגנה עצמית, ורק באופן זמני. הבשורה הקדומה יותר וה״אותנטית״ של הקוראן היא הבשורה שבה השיק מוחמד את דתו. בשורת הצדק, השוויון, האחדות – השלום.

כמה מנחם ומרגש. אמנם הייתי שמחה להאמין לאופן זה של הצגת הדברים, אבל ככל שקראתי והירהרתי יותר, מצאתי בו פחות ופחות היגיון. קודם לכול, לא ברור אילו מהפסוקים נאמרו למוחמד בכל שלב. הקוראן מסודר לפי אורך הפרקים – מהארוך יותר לקצר יותר – ולא לפי סדר הזמנים של ההתגלויות. איך מישהו יכול לבודד את הפסוקים ״המוקדמים יותר״, שלא לדבר על לדעת לקרוא מתוכם את הבשורה ה״אותנטית״ יותר של הקוראן? אנחנו חייבים להכיר בעובדה שהבשורה של הקוראן מפוזרת על פני כל המפה המגואלת בדם. חמלה וסלידה מתקיימות זו לצד זו. ראו כיצד הוא מתייחס לנשים. פסוקים מלאי תקווה ומלאי שנאה ניצבים במרחק שורות ספורות אלה מאלה. כך גם לגבי גיוון דתי. אין כוונה אחת יחידה בטקסט הזה, המכונה מושלם, בהיר, כזה שאין עליו עוררין. בסופו של דבר, צורתו המושלמת של הקוראן היא חשודה.

אוי ואבוי. עברתי את הגבול? חציית הגבולות שלי מחווירה לעומת חציית הגבולות של הטרוריסטים של אל קעידה. בניגוד אלי, החבריה האלה יוצאים לרצוח. אם אנחנו אכן מתכוונים ברצינות להיאבק בעריצות החונקת שהם מייצגים, אנחנו חייבים לא לפחד לשאול: מה אם הקוראן איננו מושלם? מה אם הוא לא ספר שנכתב כולו בידי אלוהים? מה אם הוא משובץ בדעות קדומות אנושיות?

מכתב מה

רבי ברוך טולידאנו ב״ר משת ב״ר ברוך ז״ל מחכמי העיר מכנאס והיה תלמיד גדול ושו״ב. ובשנת תע״א נסע לירושלים והרב יעב״ץ ידידו וריעו כתב בעדו קינה אחת לקונן אותה על חורבות ירושלים. הקינה נדפסה בם׳ עת לכל חפץ דף ע״ד ומתחילה בזה״ל: ״ארץ הצבי איומה ראותך נפשי אותה״ והנה כמה קטעים ממנה:

 נוה צדק משכן שילה, איך תנים בך רבצו

מוניך מוגיך הלא עליך יתלוצצו…

 קרית מלך העליזה, היית פאר ממלכות

עתה בך בחימה עזה, קשתות אויב דרוכות…

אך כנראה שבטרם הגיעה הקינה ההיא לידי ר׳ ברוך, באה השמועה לארץ המערב כי נתבש״מ ביום עשרה בטבת של שנת התע״ב. השמועה על פטירתו של ר״ב נשמעה ראשונה באלג׳יר ועשו לו מספד גדול והשד״ר רבי משה ישראל שהיה באלג׳יר הריץ את השמועה לרבי יעקב אבן צור.

מכתב נד

רבי יצחק הכהן שליח חברון במארוקו. בזמן שהגאון חיד״א היה באיטליה בשליחות הראשונה מטעם חברון, היה רבי יצחק במרוקו והוא היה מהחותמים על המכתב שנשלח להגאון חיד״א בשליחותו.

המכתב הנז׳ נדפס בספר שלוחי א״י, יערי, במילואים ותיקונים עמוד 854 בשנויים קלים. התאריך בכתב יד המקורי שלנו כתוב שנת תקי׳יב (1751), ולא תקי״ד כפי שהובא בכ״י שנמצא בגנזי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים סימן 2063 8° שמשם העתיק המחבר יערי. רבי יצחק הנז׳ חתם בהרבה מכתבים שלוחי .חברון ראה שם עמו׳ 574, 586, 587, 594.

להלן המכתב כפי שהובא בספרו של יערי " שלוחי ארץ ישראל, בערך ר' יצחק הכהן

ר׳ יצחק לעמי 569. בשעה שסיבב הרב חיד״א בשליחותו הראשונה מטעם חברון באיטליה, סיבב במרוקו שליח חברון אחר, ר׳ יצחק הכהן. בחודש חשון תקי״ד (1753) היה בפאס, ור׳ יעקב ן' צור, מחכמי פאס, רשם אז בפנקס השליח: ״על דרכנו נגה אור בהגיעו אלינו שליחא דרחמנא החכם השלם כמה״ר יצחק סגן הכהנים נר״ו בשליחות העיר קברות אבותינו קרית ארבע היא חברון תוב״ב, ועם היותנו בצער גדול מצרות רבות שעברו אלינו לתפ״ץ [לא תקום פעמיים צרה] מרעבון זה שלש שנים ומלחמות מדבר וממגפה ומחליים רעים ונאמנים ומתו כל האנשים אשר היתה ידם פשוטה לתת את תרומת ה^'… -עם כל זה שמנו אל לבנו כי זה כמה שנים יותר מכ״ד שנה כי לא באו שלוחי א״י לא מחברון ולא מצפת ולא מירושלים… ות״ל השנים הללו נפשנו חכתה ואיותה קותה מתי יבוא ויראה איזה שלוחי מצוה מהארצות הקדושות הנז׳ לפנינו, ובכן בהגיע לפנינו החכם הנז׳ שמחנו כשמחת בקציר קמנו ונתעודד… ונקריב את קרבן ה׳ סך אלף וחמשים מאות אוקיות… אלא שיש בכללם סך מאתים אוקיות לשם צידה לדרך, והשאר לשם חזקת שליח עושה, דהיינו מאה ושלשים אוקיות לשליחות חברון כנז״ל והעשרים מתקאלים העודפים לשם צדה לדרך… ״ (לשון למודים, קובץ אגרות, לר׳ יעקב ן׳ צור, כתב־יד בגנזי בית־ הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, סימן 2063 8°).

מכתב נח

משפ׳ אוליווירה באמשטרדם היתה משפ׳ ידועה ואמידה ולבניה היה מעמד חשוב גם בהנהלת הממשל. ואחד מהם יעקב די אולווירה היה מאותם שמינה ושלח למקנאס פרנאנדו מנדס אל המלך איסמאעיל להודיע על משלוח כמות גדולה של אבק שריפה לצורכי השלטונות במארוקו.

מכתב נט

רבי יוסף צרפתי. על הרב הנד אין לפנינו שום מקור לתאר את ימי חייו. אך זאת יכולנו לדעת מגדולתו ומטוב מדותיו שהיה מקרב שלוחי ארץ ישראל וביתו פתוח לשבים ועוברים ובפרט להני רבנן קשישי דאתרא דישראל. וכ״ז ידענו מהמשך השיר ששודר עליו רבי יעקב אבן צור.

רבי יוסף הנז׳ הכיר את הפר״ח כשיצא בשליחות ירושלים ור״י תרם להוציא ספריו, כמו״כ ר׳ יוסף זה סייע בהדפסת ספר ״אבק סופרים״ של רבי אברהם קונקי שד״ר חברון בשנת תס״א ע״י שארו נתנאל פואה שהיה לו בית דפוס.

מכתב נח

רבי יוסף ביבאס בכהר״ר יעקב הנזכר במכתב ט. הר״י הנז׳ נזכר בס׳ מוצב״י ח״א סי׳ ט׳ וי״ד והיה מחכמי סאלי. חיבר ס׳ ״סדר זמנים״ על עיבור השנים.

מכתב פא

רבי משה טולידאנו ב״ר חיים ז״ל אב״ד ור״מ בעיר מכנא ס, ושמשו בבית דינו מו״ה יוסף בהתית ומו״ה חביב אחיו ז״ל. הרב הנז׳ לא הניח בנים אחריו ונתבש״מ בן פ׳ שנה ביום שב״ק כ״ב אד״ב שנת תפ״ג(1723).

הניח אחריו כמה שו״ת ודרושים לכל חפציהם וחתום בפס״ד בשו״ת דברי מרדכי סי׳ ג״ו ונ״ט ובמוצב״י. עיין עליו מלכי רבנן בערכו ובהקדמת ס׳ מלאכת הקודש. ובנר המערב הנד״מ דף 204 כתב שרבי משה הנז׳ נחשב גדול מכל רבני דורו והזקן שבהם.

מכתב סב

רבי יהושע סירירו בר״ר מנחם ז״ל עמיתו בתורה של הרב יעב״ץ. חכם גדול ועשיר מופלג והיה בעל קרקעות, וכתב כמה ספרי תורה כי היה סופר מהיר, וזמן פטירתו לא ידוע לנו.

מכתב פה

רבי כליפא בן מלכא — חסיד ומקובל מעי״ת אגאדיר, הזכירו החיד״א בשה״ג וז״ל: כף ונקי מהחכם השלם החסיד מלומד בנסים מר קשישא מו״ה כליפא מלכא מק״ק אגאדיר. והוא פי׳ על התפלה ושירים ועניינים, ה׳ חלקים כנגד חמש אצבעות הכ״ף עליו, ע״כ. כמו״כ חבר ס׳ ״רך וטוב״ על שו״ע וגם ספר דרשות פירושים ומאמרים.

הרב הנז׳ השיג על הרב פרי תואר (אוה״ח הק׳) בדין החגבים ולא חש לההיא גזרה שגזר הרב פר״ת בהקדמתו לאסור איסר שלא ישיגו עליו כידוע.

רי״מ טולידאנו בספרו נר המערב מניח כי אין שום ספק שהרב כליפא הנ״ל הוא ר׳ כליפא חסיד הנמנה בין חכמי ויחידי ק״ק חסידים ״בית אל״ החתום בשנת תקי״ח על שטר ההתקשרות לחברת ״אהבת שלום״.

כמו״כ הביאו החיד״א בשו״ת חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ח סק״ע. ח״ל ואח״ז ראיתי בס׳ כף ונקי כ״י להחכם השלם החסיד כמוהר״ר כליפא מלכה זלה״ה שהיה מחלוקת בין חכמי המערב כשמשוררים, אם לשורר ג״כ בתיבת — ה׳ — עיי״ש. וראה בס׳ המעלות לשלמה עמוד ק״ג. נר המערב הנד״מ דף 228. ילקוט יוסף לר״י ילוז עמוד 56.

מכתב פו

הנגיד משה בן מאמאן נבון וחכם מחכמי מכנאס בימי מו׳ מחמד נחשב לשר גדול והיה חשוב בחצר המלכות, היה גם בעל תורה נדיב לב ועסקן צבורי ולפעמים נתפס בעלילה והושם במאסר וגם המון העם קנאו בו וביום כ״ד שבט תקנ״ג בהיותו בביתו התגנב מושלמי אחד ונכנס לביתו ותקע חרב בבטנו והרגו הי״ן.

המאה תשיעית לאלף החמישי

פאס וחכמיה

הרי״ף זה לשון שלשלת הקבלה רבי יצחק בר יעקב אלפאסי קבל מהרבנים שהיו לפניו בשנת כמו ד׳ אלפים תת״ן (1090) לבריאה, והוא היה תלמיד של רבינו נסים ורבינו חננאל, ופריצי עמנו הלשינוהו בארצו היא פיס של הישמעאלים, וברח והלך לספרד במדינות אלוסאנא ע״ך.

ובספר סדר הדורות כתב וז״ל, מצאתי כתוב אלפאסי כמו מן פיס בלשון ערבי. וש׳יק כתב ארצו היא פיס ע״ך. וגם אנכי איש צעיר ראיתי בתחלת שערים המחוברים עם הרי״ף דפוס קדמון שכתב רב אלפס כלומר רב של פס. וכן חזיתי לרבי שמשון בלאך בספר שבילי עולם שמיחס הרי״ף לעיר פאם. והרב: רבנו ישעיה מטראני הראשון, בספר תשובותיו הנקרא ספר המכריע כשכותב בשם הרי״יף כותב בזה הלשון, כתב רבינו יצחק מפאס זצוק״ל ועל הרב רגעו ישעיה יש לישען מאחר שהיה סמוך ונראה לזמן הרי׳׳ף כי הוא בעל תוס׳ רי״ד כמ״ש בספר קורא הדורות ובשם הגדולים, ובספר הדורות כתב שהיה רבינו ישעיה באיטאליא בעיר טראני שנת ל״א לאלף השישי והרב הנ״ז כינה להרי״ף בשם רבינז יצחק מפאס ברוב תשובותיו, עיין תשובות א׳ ג׳ ד׳ ו׳ ז׳ טו׳ יז׳ יח׳ יט׳ ך׳ כא׳ כז׳ לא׳ לב׳ לד לח׳ לעומת זה התשב״ץ סי׳ עב׳ מחלק ראשון כתב וז״ל, רבינו יצחק בר יעקב אלפאסי ז״ל, מקלעה חמאד, ומפני מלשינות ברח ונכנס לספרד בשנת ד׳ אלפים תתמ״ח (1088), ועמד בקורטובא זמן מועט, ומשם הלך למדינת אליסאנא ועמד שם עד יום מותו ונפטר ביום ג׳ בשבת בעשרה ימים לירח סיון ש׳ ד׳ אלפים תתס״ג (1103) בן תשעים שנה ע״ך.

וכן בספר קורא הדורות כתב שהוא מקלעת חמאד. ובספר יוחסין כתב מן קלעא חמאן, וכן בספר הדורות ע״ש. קלעא חמאד או חמאן הנ״ז לא ידעתי מקום תחנותה. ובאגרות הרמב״ם ז״ל ד׳ לב׳ כתוב אנחנו קהל קלעא סתם. והוזכרה במקום אחר בספר יוחסין שכתב שאחר שנפטר רבינו נסים ורבינו חננאל פסק התלמוד מארץ אפריקא ונשאר מעט מזער במדינת אלמהדייא בידי בני זוגמאד, ובמדינת קלעא המאד בידי רבי שלמה הדיין בן פורמש וכן העתיק ספר הדורות קלעא המאך. ופשוט דהיא היא הנז״ל (הנזכרת לעיל) אלא שהמדפיס טעה באותיות הדומות.

הרב רבי יצחק אלברצלוני מחבר האזהרות שהיה בזמן הרי״ף מיחסו סדר הדורות גם לעיר פאס וז״ל ספר הדורות רבי יצחק בר ראובן אלברג׳לוני ובשי׳ אלברצלוני בא למדינת דאניא וכבדוהו שם ושפט אותם עד יום מותו, והיה פייטן והבר אזהרות, ופירוש על כתובות מעיד על חכמתו ונקרא ג״כ רבי יצחק מפיס ע״ך. בתשובת מהר״י בן מיגאש, שאלה פ״א, היא תשובה לפאס.

המאה העשירית מאלף החמישי

הרמב״ם ז״ל עלה אל האלקים ד׳ אלפים תתקס״ג (1203) כידוע. והוא למד תורה בפאס אצל רבינו יהודה הכהן. כן מצאתי בספר יוחסין למוהר״ר סעדיה אבן דנאן הנמצא אצלינו בכתב יד. אחר שדבר על הרי״ף ומהר״י בן מיגאש כתב וז״ל, וכשנפטר רבינו יוסף הלוי נשאר העולם שמם מן הישיבות וכוי. ובעת ההיא שם היה יד ושם לחכמי צרפת בתורה וכו׳ ובראשיהם בניו של רבינו מאיר צרפתי רבינו שמואל ורבינו יצחק ורבינו תם. והם בני בתו של רש״י ז״ל. ובעת ההיא שמע רבינו מימון הדיין על חכמת הרב הגאון רבי יהודה הכהן שהיה בפאס במערב ואבותיו באו לשם מבבל והוא היה חכם גדול וחסיד, ועד עתה זרעו בפאס קורין להם בני אבן סוסאן הדיין. ומבני בניו של מר יהודה הדיין הגאון הקדוש היה רבי יוסף הכהן הדיין שהיה רבו של רבי יהודה כרסיני האיצטגנין שחבר ספר ארון העדות וכששמע רבינו מימון הדיין על הכמת הגאון הקדוש הלך אליו ממדינת קורטובא לפאס ושני בניו עמו ובינו משה ז״ל ורבינו דוד ז״ל ולמד רבינו משה ז״ל לפני הגאון וקבל ממנו תורה . ולא האריכו ימים כי נהרג הרב הגאון על קדושת השם ויחודו, מפני שבקשר ממנו האכזרים לצאת מן הדת כי קנאו בו, וברח רבינו מימון ושני בניו עמו לאלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה לירושלים, ונפטר רבינו מימון בירושלים. ואחר כך רבינו משה ירד למצרים ושם גדל מאוד בחכמה בתורה ובמעלה עם המלך צלאח א־דין וכו׳ ושם חיבר רוב חיבוריו. ומגדולי תלמידיו היה רבינו יוסף עקנין וכו' ע״ך. מן האמור יש להעיר בדברי הגאון חיד״א במערכת גדולים ערך הרמב״ם ז״ל ד״ה (דיבור המתחיל) שמעתי וכו' יעו״ש. על פי האמור יבא בדקדוק הלשון שכתב קורא הדורות וז״ל; והרמב״ם ז׳׳ל ברח מספרד ומארץ מערב מפני אימת המלשינים והישמעאלים, ע״ך. ושם מערב הוראתו הפשוטה היא אפריקא הצפונית, עיין הקדמת ר״ש ראפופורט הנ״ל. והקבלה תכריע שהיא פאס, גם לפי זה יצדק הלשון שכתב הרמב׳׳ם ז״ל על עצמו בתשובה הנקראת פאר הדור בסי׳ י״ט. וז״ל, ותפילין שהיו לי במערב כך היו וכר.

בשכונות הגוים בפאס אלבאלי יש עליה אחת על אם הדרך ובה י״ג חלונות וי״ג זיזים יוצאים תחת החלונות, ועל כל זיז קערה של נחושת, ואומרים שהוא כלי מורה השעות, ושגור בפי היהודים שהוא מקום דירת הרמב״ם ז״ל ועד היום הולכות הנשים בהחבה להשתטח שם, ואומרים כי אל מקום קדוש הולכות. באגרות הרמב״ם דף י׳ כתוב וז״ל, ואם שמעתם שהגיע כתבי לפאס וכו׳ ע״ש.

בשאלות ותשובות הרמב״ם ז״ל הנקרא פאר הדור בשאלה ר״י, הוזכרה פאס באגרת תימן להרמב׳׳ם, כתב וז״ל, עמד איש אחד במערב במדינת פאס היום מ״ה שנה ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח וכו', וגרם בזה צרות לישראל, רח״ל (רחמנא ליצלן).

* המקור היחידי שיש לנו עד כה אודות רבי יהודה הכהן זה שיקרא גם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין, הוא בסה״ד מר״ס בן דאנאן ורק ממנו ידענו ג״כ שהרמב״ם בא לפאס ללמוד אצלו ואמנם מפני בודדותו של המקור הזה נפל לנו צל של חשד בדברי ר״ס אלה, הנה כבר נודע כי הרמב״ם עוד בהיותו בספרד בעודנו כבן עשרים שנה חיבר פירושים על התלמוד ומאמר העיבור ובהגיעו לבן כ״ג התחיל בפירושו על המשניות, ושתי שנים אח״ך בע׳ תתק״ך נסע עם אביו לפאס.. ופה א״כ תולד לנו התימא כי איך אחרי כל הידיעה העמוקה שהננו רואים בהמיימוני בפירושו על המשנה, יצטרך אז לבוא ללמוד לפני ר״י הכהן- ולכן אם נרצה לקבל את דברי ר״ס בן דאנאן, נקבלה למחצה ונאמר כי המיימוני למד בפאס עם ר״י הכהן רק כתלמיד חבר, עפ״ז נבין מה שראינו להרמב״ם בפיה׳ימ פ״ד דמקואות מ״ד שכי ״וכבר חשב איש גדול מאד רב העיון בארץ המערב שהשאובה שהמשימה כשרה… ונהרג ע״ז באמה ובזרוע ודבריו בזה מפורסם בספרו בהיותו בלתי מבין זאת המשנה כלל״ וכן בחיבורו פ״ד דמקואות דין ט׳ זכר זאת ההוראה בשם קצת חכמי מערב והנה הפרסום ״איש גדול מאד רב העיון״ יתאים להפרסום ״חכם גדול וגאון״ שיתאר רבי סעדיה בן דאנאן את ר״י הכהן ושגם הוא נהרג על ק״ה (כמובן שמ״ש הרמב״ם ונהרג ע״ז קצת מוזר כי מה ענין ההוראה ההיא להריגתו) ולכן נקל לשער שכיון הרמב״ם אל ר״י הכהן, כן נזכיר מ״ש באיגרתו לתלמידו ר״י בן עקנין (ברכת אברהם, ליק תרכ״ה) ״וככה הייתי בשחרותי וביותר משחרותך ביותר חזק ממה שאתה בו והייתי כמו אשר שמעת אמלא רצוני בלשוני וקולמוסי מגדולים וחכמים כשמבקשים לחלוק עלי, וכבר שמעת בלי ספק מה שהיה ביני ובין רבי יהודה הכהן בן מר פרחון ז״ל בשתי שאלות מן הטרפיות, ובין ביני ובין דיין סגלמסהי ואבו יוסף בן מר יוסף נ״ע והרבה…״. ואחרי שידענו כי ימי שחרותו של המיימוני היו בפאס, הנה בלי ספק שהמחלוקות עם שלשת האנשים ההם היו אז בעת היותו בפאס, ובפרט לפי הנוסחא שבאגרות רמב״ם הוצאת ליפציג שכתוב בה ״ובין דיין מגלמסה בנו״ שמזה מובן יותר שגם ר׳יי הכהן האב חי במארוקו אחרי שבנו היה דיין בסגלמסה הקרובה, גם המלות ״בין מר־ יוסף״ יוכיחו שגם האיש השלישי היה בן מארוקו, כי שם בדרום מארוקו נמצאת משפחה כזו מר־יוסף (ראה בספרי נר המערב בזכרון שמות המשפחות צד 76), תוצאות חקירתנו בזה היא, שאבי ר״י הכהן היה שמו מר פרחון, וכי ר״י הכהן חיבר ספר בדינים כמו שיאמר רמב״ם ״ודבריו בזה מפורסם בספרו״ וגם ידענו שמעולם לא היה ר״י הכהן רבו של הרמב״ם שהרי התנגד אליו בהלכות שונות, ולכל היותר היה רק תלמיד חבר כמו שכתבנו וראה במלואים נר המערב עמי 225 (רי״מ טולידאנו),

מובן שהסיפורים על התאסלמותם של היהודים מרוב הערצה למוחמד מככבים במסורת האסלאמית, כדי להדגיש את כוח משיכתו הבלתי ניתנת לשליטה של נביאם. עבד אללה בן-סלאם, רב ומלומד יהודי, שגר במדינה, שמע ממרומי עץ התמר שבו היה עסוק במלאכת יומו, על הגעתו של מוחמד לעיר, והוא היה כה נרגש עד כי דודתו שישבה למרגלות העץ העירה לו כי התלהבותו מדמה כאילו משה רבנו בכבודו הגיע העירה. לאחר מכן ביקש המתאסלם היהודי ממוחמד שיסתיר אותו לבל יתפרצו נגדו בני שבטו. ואכן, לאחר שהודיע שהעביר את אמונתו לשליח אללה, וציווה על בני ביתו שינהגו כמותו, היסו אותו בני שבטו וטפלו עליו האשמות רבות. סיפור זה היה לאסמכתא על כי היהודים הם מטבעם ״הולכי רכיל, בוגדנים, שקרנים וחסרי מוסר". זו גם היתה העילה לא רק להצדיק מתאסלמים אחרים ולהרימם על נס, אלא גם להוקיע את העקשנים שבין היהודים, שלא אבו ללכת אחרי מוחמד ושילמו על כך ביוקר רב. האמת ניתנה להיאמר שיהודים ״טובים״, מן הסוג שנהה אחריו, הוגן בחוזה מדינה, על פיו הגיע מוחמד אל העיר. שם נאמר בפירוש כי ״כל יהודי שיילך אחרינו יזכה לסיוע וליחס טוב_; יהודי כזה לא ידוכא ואויביו לא יזכו לעידוד נגדו״. שבטים יהודיים הוגדרו כבעלי ברית כל עוד הם תומכים בקהילה כולה בעת מלחמה וכל עוד הם נוהגים כ״ראוי״, דבר שהיה נתון לקביעתו של מוחמד בכל עת. אחד הראויים הללו היה הרב מוחאיריכ, שקרא ליהודים לצאת לקרב אוחוד (625) למרות השבת, כדי לעמוד בהתחייבותם למוחמד, והוא אף נהרג בקרב.

אבל מספר היהודים ה״סרבנים" עלה על בני דתם שקיבלו את נבואתו של מוחמד או לפחות היו נאמנים לבריתם אתו, על פי השקפת האסלאם. צריך להבין כי על פי כללי המדבר, מי שלא השתייך ליחידה שבטית כלשהי לא יכול לצפות לזכויות או להגנה. ומי שנשבע אמונים למוחמד היה חייב לוותר על נאמנויות אחרות, בין שבטיות ובין קהילתיות או דתיות. והואיל ומרבית היהודים, לבד מאלה שעברו לצידו של מוחמד, בכל המובנים, נותרו מחוץ למעגל הנאמנויות החדש במדינה, ברור היה כי שעת ההתנגשות בינם לבין משטרו החדש של מוחמד בוא תבוא. והיא באה בעיקר על רקע דברי הביזוי של מלומדי היהודים, שהיו בקיאים במקורות היהודיים ולא יכלו לשאת בשוויון נפש את העירוב שעשה מוחמד בין מקרא למדרש, בין טקסט קדוש לבין סיפורי אגדה. ולא זו בלבד שהם דחו את נבואתו של מוחמד, אלא גם לא התרשמו מוויתוריו הנדיבים כלפיהם. כל עוד מעמדו בעיר היה זקוק לשיפור, הוא גם לא העז לצאת נגדם, אלא בלע את עלבונו, אך היה משוכנע שהואיל והתגלויותיו הן אמת לאמיתה, כל טענות הנגד שלהם בשקר יסודן. כך התקבע הרעיון שהיהודים (והנוצרים) הם זייפני הטקסט האלוהי, כל אימת שהוא חורג (בעיני המוסלמים-סוטה) מן המסר הקוראני שהוא המעודכן ולכן האמיתי ביותר. בעימות בין מוחמד לבין היהודים, שהיו שכנים טובים לאנשי מדינה במשך מאות בשנים, מטבע הדברים שנטיית ליבם המוקדמת של השבטים הערביים לא נטתה מיד לטובת מוחמד, הזר שזה מקרוב בא. אולם משהעמיקה המחלוקת, לאחר שמוחמד חדל מפסוקיו בשבח היהודים ומחיזוריו אחריהם, והחל לתרגם את איבתו אליהם ואל סרבנותם בפסוקים חדשים בגנותם, נוצרה סנקציה אלוהית שדרשה לנהוג בהם ביד קשה, שאפילו שכניהם התומכים מאתמול לא יכלו עוד לחמוק ממנה. כי לדבוק ביהודים על-פי המנהג הקדום חייב היה לפנות מקום לתביעה אלוהית דרשנית שלא הותירה מקום לספקות, בהתגלויותיו חוצבות הלהבות של הנביא-המנהיג.

ניגוד זה בעיצוב המדיניות כלפי היהודים, כמו ניגודים רבים אחרים שהתגלו למוחמד תוך כדי עשייתו, הבליט לא רק את התהום הפעורה בין נביא-מטיף חסר אחריות שלטונית לבין מנהיג ומדינאי האנוס לעמוד בלחצים מעשיים ולעיתים סותרים, אלא גם את הצורך התיאולוגי ליישב בין סתירות בפסוקי הקוראן. כי פסוקי הקוראן הם דברי אלוהים חיים, ואי אפשר לבן-אנוש לטעון כי חלקם בתוקף וחלקם חסרי תוקף, כי כולם נמסרו, במועדים שונים, מפי שליחו של אללה. על כן, במקום להעמיס על הנביא את האחריות לסתירות הללו, דבר שהיה מעמידו באור לא נוח כלפי שליחותו, נטען בתיאולוגיה האסלאמית המאוחרת יותר כי הכל תלוי ברצונו של אללה, אפילו תופעות הנראות ״טבעיות״ וחוזרות על עצמן, כזריחת השמש ושקיעתה. וכפי שתופעות אלה אינן אלא ביטויים חוזרים של רצונו של אללה, שברצותו מוציאן לפועל וברצותו גורם לביטולן, כך גם מילותיו הנאמרות בקוראן יכולות להראות ניגודיות, אך הן תמיד מבטאות את רצונו בעת שאמרן. אלא שאללה יכול לשנות דעתו, ואין חקר לסיבותיו (בלא כיף– אל תשאל איך), ולכן כל מה שחכם ההלכה יוכל לעשות זה למיין את דברי אללה לפי סדר אמירתם, ולהתייחס לאחרונים כמבטלים את הראשונים או לפחות מחליפים אותם. מכאן החידוש ההלכתי של אל-נאסח׳ ואל-מנסוח׳ (המבטל והמבוטל) לאמור הפסוק האלוהי שמבטל, ללא סיבה, צידוק או פשר, את מה שנאמר קודם לכן. חידוש הלכתי, אמרנו? זהו חטא שאין דומה לו, כי חידוש (בדעה} הוא התרסה נגד אללה, נביאו וחכמת הקדמונים, שהיו אמורים לדעת הכל, ולכן עצם החוצפה לטעון ל״חידוש״ לעומתם נחשבת לכפירה בעיקר. אלא שכאן זה איננו חידוש הלכתי שנטען על-ידי בן-אנוש, אלא יסוד הלכתי קבוע הנדחק הצידה מפני יסוד הלכתי אחר שבא מפי הגבורה. אללה יכול לסתור את עצמו, אדם לעולם לא יעז לסתור אותו.

רבי אברהם שלום. ארזי הלבנון 184

מגדולי המקובלים בדרעא שבמרוקו במאה ה-16. היה יודע עתידות. ראה עליו

נר המערב

מלכי רבנו

ספר החזיונות

 אביו זכה לתורה מרוב עמלו בה. מתוך יסורים קשים ועניות, כמו שהעיד רבנו בספרו " בגדי ישע ", שגדל בתורה ולימד לאחרים.

והיה לו יראת שמים בתכלית, והיה שלם בכל. אולם הוא נפטר בשם טוב מן העולם במסחר ימיו בהיות רבנו המחבר בן ה' שנים, כמו שכתב בספר " בגדי קודש אשר לאהרן, ועיין שם שאמר רבנו המחבר שאביו ז"ל היה המוהל והסמדק בבריתו.

אמו הצדקת גידלה את ילדיה במסירות נפש, וכמו שכתב רבנו בספרו וזה לשונו " " ובפרט למרת אמי מב"ת שהמיתה עצמה ממש עלינו והייתה ענוגה כמו כ"א שנים מעלה ומטה לגדלנו בתורה ועבודה \יע"א וכו'….

וכן כתב בספרו " מעיל קודש " ובגדי ישע וזה לשונו : אף על פי שלא זכה הוא לגדל אותנו שלב"ע במבחר ימיו בעוונתינו הרבים, ומרת אמי גידלה אותנו לתורה ולמצוות כדת מה לעשות וכו'….., כאם רחמניה כל ימי חייה, והדריכה אותנו בעבודתו יתברך וכו'….

והייתה עושה בצמר ובפשתים לזון ולפרנס אותנו וכו'…, עיין שם עוד שסיפר אודות מעשיה הכבירים בחסד וצדקה שהייתה משפחת כלות, וגבאית צדקה לנצרכים כדי שלא יתביישו לבקש על עצמם, והייתה עושה ומעשה עם אחרים ומזכתם לעולם הבא, ןמחזקתל בידי השכנים הנצרכים בעת צורכם, והייתה הולכת לשמוע שיעורי תורה ומלמדת לאחרות.

 לא משולם בספק למצוא את המקורות מאין נלקחו הדברים המסומנים בקן ארוך תחתון

רבי אהרן אליהו רפאל חיים משה פירירה – ארזי הלבנון 194

רבנו המקובל תק"ל כבוד הרב אהרן אליהו רפאל חיים משה פיריה נולד בשאלוניקי לאביו הרב יצחק בן הרב משה פירירה ז"ל, ולאמו מרת ג'ודיטא נ"ע.

רבי אהרן משה פינטו – ארזי הלבנון 212

בנו הצעיר של רבי חיים פינטו זצוק"ל השני. היה מקובל גדול, שר בית הזוהר ארי במסתרים, מצדיקי מרוקו, ובסוף ימיו עלה לישראל.

הגאון רבי אהרן משה פינטו זצ"ל גזר על עצמו הסתגרות והתבודדות, סגר עצמו בחדרו ועסק בתורה יומם ולילה עשרות בשנים. מיום ליום התעלה והתקדש בתוך " ארבע אמות של הלכה ".

באותם ימים השתוללה במוגאדור מחלת השחפת והפילה חללים רבים. חששו בני העיר שהסתגרותו של הרב בחדר האפלולי והקר עלולה לגרום להידבקותו במחלה. ביקשו שמידי יום יצא מההסגר למספר שעות בלבד כדי לשאוף אוויר צח ובריא. אולם ידעו, כי דעת הרב נחושה שלא לצאת מחדרו, אלא כאשר יחליט לסיים את תקופת ההתבודדות.

החליטו לפעול בדרך אחרת. עלו לבית הדין של מוגואדור ושטחו בפני הדיינים את חששם. ביקשו שבית הדין יפסוק, שעל פי דין תורה חייב הרב לקיים את הציווי : " ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ",  מדי יום ביומו עליו לצאת לאוויר הצח לשעה קלה. דן בית הדין שעתירה ונענה לה. הוציא את הצו המבוקש.

אמרו העותרים : " קרין האגרת יהיה גם מוציאה לפועל ! ". אב בית הדין, הגאון רבי אהרן חסין, הוא שיעלה לחדר התבודדותו של הרב ויודיעו על פסק הדין "

קיבל אב בית הדין את השליחות. קם ועלה אל בית הרב, וביקש להוועד עמו. מכנס לחדר התבודדותו ושוחח עמו שעה ארוכה. יצא, ופניו חתומות. כעבור מספר ימים עלה שוב לבית הרב, שוחח עמו ארוכות ויצא. כל ארע מספר פעמים – אב בית הדין עלה ושוחח, והר בלא יצא מחדרו אל הטיולים הנכספים.

באו בני העיר את בית  הדין לשמוע את תשובתו של הרב לפסק הדין. אמר להם : " עניין מוזר מתרחש כאן. בכל פעם שאני עולה אל הרב, מתפתחת בינינו שיחה בדברי תורה, והעניין שלשלמו באתי נשמט מזיכרוני כליל.

מחליט אני לעלות פעם שנייה, וכל הדרך אני משנן לעצמי שעלי לשוחח עמו בעניין פסק בית הדין, ובכל פעם הדבר פורח מזיכרוני. כיוון שחזר הדבר ונשנה פעמים רבות, הגעתי למסקנה, משהשמים מעכבים בעדי. כנראה, אין רוצים שנפריע את רבינו הקדוש מהתבודדותו ומהתעלותו. לפיכך החלטתי למשוך ידי מהנושא ".

נשאר ממנו חיבור על ספר היצירה בכתב יד. הדפיס את ספר " שבח חיים " ו " שנות חיים ". נפטר באשדוד ה' אלול תשמ"ה – 1985.

רבי אליהו די וידאש – ארזי הלבנון 240

" ספר קדוש ונורא " הגדיר מרן החיד"א זצ"ל את הספר " ראשית לכמה " שחיבר הגאון הקדוש רבי אליהו די וידאש, תלמידו המובהק של המקובל האלוקי רבי משה קורדובירו, על הספר, על מחברו ועל עיר העתיקה צפת וחכמיה באותו דור דעה במאמר שלפנינו.

" ספר ראשית חכמה אשר חיבר איש צדיק וקדוש, אשר כל רואה בו יראה שהקדוש ברוך הוא משתעשע עמו בגן עדן, בוודאי דבריו דברי רוח הקטדש, ושרתה עליו השכינה " – כל כתב הרב הקדוש רבי חיים חייקל מאמדור זצ"ל בספרו " חיים וחסד ", על ספר " ראשית חכמה " של הגאון הצדיק רבי אליהו די וידאש זצ"ל. – יש תמונה של הספר ראשית חכמה

שחלק מחכמתו ליראיו.

את הספר " ראשית חכמה ", סיים רבי אליהו די וידאש בעיר צפת ביום י"ח אדר שנת חמשת אלפים של"ה. ואין הדבר הזה מקרי. באותם ימים, הייתה צחפת מלאה חכמים וסופרים, מהם למד תורה, ואת מידותיהם הטובות סיגל הרב לעצמו.

בספרו " ראשית חכמה ", ביקש לכתוב את דרך ה' כיצד יעלה האדם במסילה העולה אל בית אל, לפי דברי חז"ל, בתורת הנגלה והנסתר כאחד.

רבי אליהו מני – ארזי הלבנון 270

ענק האוח היה הגאון רבי אליהו מני זצ"ל, מגאוני בבל, שהצטיין בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. כיהן כרבה הראשי של חברון, ןהפיץ שם תורה ויראה. גמילות חסדים הייתה טבועה בדמו, בסייעו לצנועי וחכמי העיר. שימש ברבנות ללא תמורה, עד שבסוף חייו זכה לדעת מראש את החודש בו ייפטר מהעולם ! מאה שנה לפטירתו.

עוד בהיותו כבן חמש עשרה שנה, ואנוכי בבית מדרש מורי, ראיתי והנה איש, ובידו ספר נתנו למורי. אנוכי אשר לא ידעתי טיב האיש וטיב הספר, שאלתי עליו את מורי. ויענני : " האיש הזה חיבר ספר חדש, ויבקשני לתת את הסכמתי עליו, להדפיסו ולשלחו על פני חוץ.

אין די מלים בלשוני, לתאר את הרגש הכביר אשר עוררה בקרבה תשובת מורי, ואעמוד כמשתאה, כי עד היום ההוא, לא האמנתצי כי ישנם עוד אנשים בדורנו, אשר כוח בהם לחבר ספר בתורתנו הקדושה.

רבי אלעזר אלחדאד הכהן – ארזי הלבנון 317

מחכמי מרוקו. ממחוז מראקש. מקובל וחסיד וקדוש.

בדורות שחלפו בין פירוקה של המדינה היהודית הריבונית בידי רומא לבין הפלישה הערבית עמד היישוב היהודי ״כשהיה… לפני אבדן העצמאות, ועיקרו חקלאים ובעלי־קרקעות״. היישוב היהודי – שלפי יוסיפום מנה בין שבעה לחמישה מיליונים ב־70 לספה״נ – עדיין היה מונה כשלושה מיליונים, אף שהמוני המונים של יהודים הוגלו או ברחו סמוך לפני מרד בר כוכבא ומפלתו. לפי מספרים רומיים נפלו קרוב לי600,000 מן היהודים בלבד בעת המרד ההוא, אך היהודים הצליחו להישאר בארץ ולעשות גדולות אחרי־כן.

לפרקים חל שינוי בדרגת חשיבותם של המרכזים השונים לחיים היהודיים – אחרי מרד בר־כוכבא נעתק גרעינו של היישוב היהודי למשך זמן־מה אל הגליל. אבל משהכירו הרומאים בכהונת הנשיא ליהודים, העוברת בירושה, כ״הסמכות… העליונה״ לכלל היהודים בקיסרות, המציאו ליהודים שלא במתכוון מרכז דתי מדיני שלמעשה שימש תחליף – אם גם מעולם לא נעשה בר־מֶצֶר – לבית־המקדש שחרב. התוצאה היתה שהזדהות היהודים עם ארץ־היהודים עמדה בתקפה.

כמו שהיתה הוועדה המלכותית הבריטית עתידה לסכם ב־1937, מקץ קרוב ל־2,000 שנה,

תמיד… מאז נפלה מדינת היהודים היו מספר יהודים יושבים בארץ־ישראל… עולים חדשים הגיעו מזמן לזמן… [ו] התיישבו בעיקר בגליל, בכפרים מרובים, ופשטו צפונה לעבר הלבנון, גם ישבו בערים צפת וטבריה.  לפי ידיעות מתקופות שונות בהיסטוריה הצליחו כמה מובלעות יהודיות להישאר על מקומן משך אלפי־שנים. במאות השלישית והרביעית היו היהודים רבים ביהודה־ היא־גם־פלשתינה והנוצרים מועטימיביחס. והיה גם רגע חטוף ונדיר של שלוה. ההיסטוריון דה־האס כתב כי

המזרח נשם לרווחה, וזכה אפילו לתקופה של שלום אמת בימי שלטונו של אלקסנדר סוורוס (222-235)… נטיות־לבו זיכו אותו בכינוי ארכיסינאגוגוס, כלומר רבי. הוא חיזר אחרי היהודים, ואמו, יוליה מאמה, הגנה על אב־הכנסיה הגדול אוריגנס. רוחב דעת זה נתגלה אפילו בארמון הקיסרי, שבו היו תמונות של אורפיאוס, ישוע ואברהם תלויות זו בצד זו. אך הפרופיסור לואיס מזכיר לנו כי

בארץ ישראל סבלו היהודים – שעדיין היו גורם חשוב, אם גם שוב לא שוב לא רוב האוכלוסיה, – עוד יותא מאנשי המינות חנוצר״ם מן הדיכוי הביזנטי, ולא הגו חיבה יתירה לאדוניהם'.

 ״האדיקות הקנטרנית״ של ביזנץ המתעצמת קיצצה בזכויותיהם המדיניות, האזרח­יות ואפילו הדתיות של היהודים במאה החמישית. הרוורנד פארקס מסכם שעד שפלשו הפרסים לארץ ב־611 לספה״נ כבר התנסו היהודים ברדיפות ממושכות עד כדי כך ש״יהודי הגליל נתנו עזרה ניכרת לפרסים״ – וזו התבטאה, לפי האומדן, ב־20,000 עד 26,000 חיילים יהודים. הכיבוש הפרסי הסתיים לאחר חמש־עשרה שנה.

ערב כניסתם של הערבים לארץ־ישראל חזרו הנוצרים וכבשו את הארץ למשך זמן קצר ב־629 לספה״נ. הואיל וקודם שיתפו היהודים פעולה עם הפרסים, ״לא ביקשו אנשי־הכהונה בירושלים אלא נקם״, ובהשפעתם נערך ״טבח־דמים… ביהודים״.

לא הנוצרים ולא היהודים לא תפסו שבעוד שנים ספורות תבוא הפלישה הערבית ותשים קץ לשלטון הביזנטי, ורבים מאותם תושבים שקיבלו עליהם פעם את עולה של ביזנץ סופם שיאמצו להם עכשיו את לשונם ואת דתם של הערבים, ולשעה קצרה אף את שלטונם.

כשאנו חוזרים וסוקרים את ההיסטוריה של הכליפויות הראשונות – וחובה עלינו לעשות זאת, שהרי תקוותיהם ויומרותיהם של הערבים היום, והאמונה המקובלת בתהייתם הקרובה לבוא, מסתמכות במידה שווה על ההיסטוריה העתיקה – מוצאים אנו כי תקופת הממלכה הערבית לאמיתה קצרה היתה להפליא. ערבים משלו בערבים ובאמצעות ערבים, באמת־מידה קיסרית, משך פחות ממאה שנה. המדובר הוא רק בכליפות של בית אומיה – תקופת דמשק ולא עוד. כך הזים ההיסטוריון דוד גיורג׳ הוגארת בי1877 את הטענה התעמולתית הערבית החדשה ביחס שארץ ישראל היא ארץ ״ערבית״ זה ״אלפים בשנים״. סופרים ערבים דגולים אמרו על הוֹגארת שהוא ״אחד מגדולי המומחים בדורו להיסטוריה ערבית״. הרוורנד ג׳יימס פארקס הסכים כי

התקופה שבה שלטו בקיסרות מדמשק ואפשר לקרוא לה קיסרות ״ערבית״ נמשכה פחות ממאה שנה, ועוד בתוך אותו פרק־זמן קצר החלה לשקוע.

 גם ההיסטוריון הערבי הדגול, פילים חִתי, הסביר, בעמדו על אותה שקיעה, איך ״נמהלו״ הפולשים ה״ערבים״ על־די גֵרֵי־האסלאם:

על־ידי נישואי התערובת שלהם עם גזע הכובשים סייעו למהול את הדם הערבי, ובסופו של דבר הבליעו את היסוד ההוא בתוך תערובת הגזעים השונים. …הפולשים מן המדבר לא הביאו עמהם שום מסורת של חכמה, שום מורשת של תרבות, לארצות שכבשו.

השלטון ה״ערבי״ באשר־הוא כרע תחתיו עוד לפני 750 לספה״נ. לדברי חתי, זמן קצר לפני אמצע המאה השמינית עלה לכס בית־אומיה כליף שנולד לאם שפחה.. שני הבאים אחריו, האחרונים לשושלת, גם הם היו בני שפחות… העובדה שמשפחת־המלוכה לא יכלה עוד להשתבח בדם ערבי טהור היתה סימן להתרופפות המוסר בכל החברה כולה. חתי הצביע על הגורם ההרסני של לוחמת השבטים, שתרם תרומה כבדה לדילדולה של ארץ־ישראל.

מעמדו של בית אומיה, שהתרופף מחמת ירידה זו, התערער עוד יותר בגלל הפילוג המחריף־והולך בין השבטים של צפון ערב לשבטי ערב הדרומית. נטייה, גזעית זו לבדלנות, שנתנה אותותיה עוד בימים  שקודם האסלאם, שָלמה עכשיו והיתה העילה למחלוקות אין קץ.

אפילו אותם ההיסטוריונים המהוללים ביותר בפי הערבים העלו מימצאים הסותרים במפורש את טענותיהם של הערבים לזכות היסטורית של ריבונות על אדמת ״פלשתינה״. הערבים מעולם לא נתנו שם משלהם לארץ שעכשיו הם טוענים לבעלות עליה. מעולם גם לא היתה פלשתינה מדינה עצמאית, כשם שלא היה שלטון ״פלשתינאי״. השם ״פלשתינה״ ניתן לארץ יהודה, כזכור, בידי הרומאים, כאשר ניסו הכובשים הרומאים לשווא לבער מן הארץ את היהודים ה״לאומנים״, קשי־ העורף.

כו.  מנהג בעיר ארבאט וקאזא-בלאנקא וכו',

ביום שב׳׳ק של שבעת ימי אבלות וכן בליל פקידת השבוע והחודש והשנה, קהל בית הכנסת וקרוביו ואיזה ת״ח ועניים מתקבצים ולומדים שם שני של פ׳ השבוע ואומרים קדיש. ולומדים הפטרת שובה ואומרים קדיש. ולומדים שעור מאדרא זוטא או איזה דפים מזוה׳׳ק ואומרים קדיש, ולומדים שם הנפטר באלפא ביתא וגם אומרים באלפא ביתא בר פלונית שמזכירים שם אמו, ועושים השכבה לנפטר. ויש עושים סעודה קטנה, פת כיסנין וביצה ודגים ושכר ויין, ובסוף הסעודה עושים השכבה לנפטר ולנפטרת ומחלקים צדקה לעניים ולת״ח. ובכל המערב עושים לומדי תורה בשלש פקידות וסעודת ביצים ודגים ופת כיסנין, ומזמינים לת״ח ולעניים ולכל קרוביהם ולבני אדם הרבה.

וטעם סעודה זאת מצאתי בעלה כ״י, וז״ל: הרה״ג מוהר״ר יעקב חיים ישראל אבולעפייא זלה״ה, אמר טעם פשוט להסעודות אשר עושים בפקידות השבוע והחודש והשנה. היות דידוע שהאדם מורכב בעוה״ז מרוחניות וגשמיות — מנשמה וגוף, לזה מזונותיו נתקן מדברים גשמיים הם יבולי הארץ מכל מיני מאכלים. ורוחניים הם ברכות ומצות ולימוד התוה״ק וכו׳. ביען שאדם לפעמים אינו נזהר בחייו ולפעמים נהנה מהעוה״ז בלא ברכה. או שנהנה מסעודת הרשות וכו׳ או מתבטל מד׳׳ת וכו׳, ואז נהיה פגם ח״ו ברוחניות וגשמיות האדם הזה. ומה גם אם ח״ו החטיא את הרבים, בשני פנים ופרטים אלו, לזה נהגו בכל תפוצות ישראל לתקן קרוביו של הנלב״ע הפגמים הללו באופן זה. שע״י קבוצת האנשים והתלמידי חכמים הלומדין לעילוי נשמת קרוביהם הנלב׳׳ע, נתקן פגם הרוחניות. וע״י הסעודות והאכילות שנותן להם לאכול ולברר, אז בזה נתקן לו בחינת הגשמיות שנפגמה. והואיל והאכילה הזאת באה בגמר הלימוד, לזה תקרא סעודת מצוה. ובפרט כשיש בה ת״ח, כדרשת חז״ל ע״פ לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, שכל הנהנה מסעודה שיש בה ת״ח כאלו נהנה מזיו השכינה. א׳׳כ עי״ז נתקן מה שנהנה ואכל בסעודת הרשות.

 וע״י שרבים המשתתפים במצות אז נתקן לו גם מה שגרם להחטיא את הרבים ח״ו, הואיל ולסבתו היה קיום המצוות הללו ע״ י קרובים הלומדים ומקיימים מצות לימוד התורה ובמצות הנאתם מסעודה ומצוות הללו, ע״י נתקן מה שפגם ברוחניות ובגשמיות. ואך! אם תמצא לומר שלא פגם ברוחניות ובגשמיות, מ׳׳מ עי״ז מוסיף לו כח לעילוי נשמתו בעוה״ב בכל הפרטים הנז׳ שהיה כלול מהם בחיותו, ולזה מנהג קדוש הוא בישראל. ונהגו ג״כ לעשותו מדי שנה בשנה ביום פקידת האדם הנלב׳׳ע, להצילו מן הדין ולסייעו לעלות למדרגות הראויות לו. כידוע שבכל שנה ושנה ביום הפקידה, האדם נידון בב״ד של מעלה להעלותו למדרגה יותר עליונה, ונידון על דברים ועוונות יותר קלים ונענש עליהם, כנז׳ בשער הגלגולים, הקדמה כב דף כא ע״ב, וז״ל: כי כפי ערר המעלה שמעלים אותו צריך שיזדכך יותר אפי׳ בדקדוקי מצוה כחוט השערה, ע״כ. ולזה להצילו עושים כל זה ולסייעו ג״כ לזכות למחיצתו, ובפרט בנתינתם צדקות לעלוי נשמתו להלומדים ולתלמידי חכמים ולאביונים, ובפרט לעניי וחכמי ארץ ישראל הקדושה ע״כ. ושמעתי ממשכיל אחד ששמע משם הראשונים, דטעם סעודה זו כי הנפטר אפשר שבהיותו בחיים במשאו ומתנו עם בני אדם נשאר בידו משלהם והוי גזל בידו, ועכשיו כשאוכלים בסעודה זו ואומרים נפשו צרורה בצרור החיים עושים לו מחילה [וראה להלן ערר קבר, מ״א, מ״ע].

כז. מנהג יש נוהגים שלא לטעום כלום ולא לשתות אפי׳ מים בבית האבל כלל, ומתרחקים מזה כבורח מן הנחש. ואומרים הטעם לפי שאירע להם או לאבותיהם או לבני משפחתם, שאיזה פעם נתאבלו אבלות תכופה על שני מתים שמתו להם זה אחר זה ועירבו האבילות. לכן אין להתערב באכילה ושתיה עם האבל כיון שעירבו האבלות. ואין זה טעם נכון כי שומר פתאים ה׳. וודאי הטעם דנשמרים שלא לאכול מלחם האבלים דאמרו חז״ל דשורה רוח רעה על לחם האבלים ולחמם טמא, לכן נמנעים מלאכול מלחמם. וכן נזהרים שלא ליקח מבית האבל מאומה כל ימי משך שבעת ימי אבילות אפי׳ אש להדליק התנור. וכן ראיתי בספר אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עב ס״ד, משם אליהו רבה, על או״ח סי׳ רכד, והובא בחי׳ רעק״א, סי׳ שעו, משום שרוח רעה שורה עליהם כל שבעת הימים, עי״ש שהאריך בזה. וראיתי בליקוטים שבסוף ס׳ ליצחק ריח, בליקוטי יור״ד, מערכת א, אות ד, וז״ל: טעם המנהג שאין לוקחים שום דבר גדול וקטן מבית האבל כל משך ז׳ ימי אבילות, משום רוח הטומאה ששורה ז׳ ימים, וישראל קדושים הם ולא מטמאין בכל אלה. ועיין לחה״פ, יור״ד בק׳׳א, סי׳ שעו, ועיין בם׳ כף החיים הבבלי, סי׳ רפד, אות מה—מו, דכי הטעם מפגי רוח רעה שורה על לחם האבלים. ובס׳ יוסף אומץ, דף קצב, כתב קבלתי ממורי הגאון מוהר״ה סגל ז״ל: מה שנוהגין שלא ליקח מבית האבל שום דבר תוך שבעה אין לו שום עיקר בעולם, וטעות זה בא מהא דכי הפוסקים המשאיל חלוק לחבירו לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטול ממנו עד שיעברו ימי האבל, עכ״ל,

במאה השתים־עשרה למנה״נ מגיעים אלינו, מתוך אגרת תימן של הרמב״ם, הדים על רדיפות וסבל רב של יהודי תימן. מתשובתו של הרמב״ם אנו למדים, שיהודי תימן עמדו אז בקשרים עם המרכז היהודי הגדול של מצדים, ובצרתם הרבה ביקשו עצה והוראה מאת המנהיג הרוחני המהולל, ששמעו הגיע אליהם והם העריצוהו מאד. הרמב״ם לא זו בלבד שניחם אותם ועודדם, אלא גם השתמש בהשפעתו הגדולה והשתדל להקל מעליהם עול הלחץ המדיני והכלכלי.

בספר המסעות של ר׳ בנימין מטודילא (המאה השתים־עשרה) קוראים אנו משהו על יהודי תימן ועדן. וכן מספר לנו ר׳ עובדיה מברטינורא (המאה החמש־עשרה) על מצב העדה הזאת, על פי ידיעות שקיבל בירושלים.

החל במאה השש־עשרה מוצאים אנו יותר פרטים על גורלם של יהודי תימן, בעיקר בחיבוריהם של חכמי תימן, בני אותם הדורות. מתוך כתביו של אחד מגדולי המשוררים היהודים בתימן, ר׳ שלום שבזי שומעים אנו על רדיפות בימי השלטון התורכי (תחילתו ב־1546 למנה״נ). המלחמה בין השליטים התורכיים ובין האימאמים הזיידיים — השליטים המקומיים — נתנה את אותותיה לרעה במצב היהודים! הם היו נתונים בין הפטיש והסדן. במחצית השניה של המאה השבע־עשרה הצליחו השליטים מבית זייד למגר את השלטון התורכי, וכדי להנציח מאורע זה החליטו לגרש את היהודים מצנעא הבירה. הם גורשו אל אזור החוף הנקרא ״תהאמה״, מקום שבגלל אקלימו הקשה מיושב רק על ידי כושים. בתי היהודים נשדדו ועברו לידי ערבים. כעבור זמן, כשהותרו לשוב לצנעא, לא הוחזרו להם בתיהם והם נאלצו להקים להם שכונה חדשה מחוץ לעיר. הקינות, שחיברו ר׳ שלום שבזי ומשוררים אחרים על מאורע זה, קיימות והן מושרות על־ידי יהודי תימן עד היום. סבלם של יהודי תימן נמשך עד ימינו. אומנם קרה לפעמים שמשפחה אחת או שתיים הצליחו למצוא חן בעיני השליטים וזכו ליחס מיוחד בגלל התועלת שמצא בהם האימאם המולך, כגון טביעת מטבעות, עסקי בנקאות ומסחר בינלאומי. בכוח השפעתם מנעו לפעמים את האימאמים מרדיפות על היהודים. אבל תקופות כאלו היו קצרות מאד והנגישות לא איחרו להתחדש. גדול היה הסבל גס ממכת הבצורת והרעב שהיה בא בעקבותיה, צרות השכיחות מאד בתימן. היהודים, שפרנסתם היתה על רוכלות ומלאכות, סבלו יותר מאשר הערבים, אף־על־פי שגם גודלם הם לא היה טוב בשנים כאלה.

אין פלא שבקרב יהודי תימן היתה חזקה ועמוקה האמונה בביאת המשיח, וכפעם בפעם לבשה צורה של תנועה משיחית עממית. הרמב״ם, באיגרת תימן, מזכיר הופעת משיח אחד בתימן, שרבים נמשכו אחריו ,וכשלונו גרם לאכזבה רבה. גם בסוף המאה השבע־עשרה נודע אחד שרבים האמינו כי הוא המשיח המקווה, או לפחות מבשר המשיח. במחצית המאה התשע־ עשרה נתפרסם כמשיח יהודה בר־שלום, המכונה שוכר כוחיל. על הזעזוע הקשה שפקד אז את העדה בתימן מספרים לנו נוסעים שביקרו בה בימים ההם, ביחוד ר׳ יעקב ספיר.

סקרנו בקצרה קורות יהודי תימן מראשיתם ועד זמננו. יש להניח שרבים מהחמירים שהתיהדו בשעתם לא יכלו לשאת את הרדיפות והגזירות והתאסלמו. כן עלה בשעתו גם לגרים הכוזרים: אחרי חורבן ממלכתם התבוללו רובם ונטמעו בעמים, כי היסוד היהודי היה מועט שם. אולם יהודי תימן נשארו שבט חי באומה היהודית, ענף אשר לא יבש ולא נידח במרוצת הדורות, מימי מוחמד עד דורנו זה.

מעולם לא וויתר שבט זה על עצמאותו ועל תקוות הגאולה, ועכשיו, בהגיע שעת כינוס נידחים, היה מהראשונים לנטוש את ארץ גלותו ולעלות עליה שלימה לארץ המולדת.

עד זמננו שמרו התימנים את אחידותם הלאומית והדתית והתקיימו כחטיבה שלימה. בזכות עמדתם ההיסטורית בתימן, מצד אחה ונחשלותם של שבטי ערב הדרומית, מצד שני, שמרו היהודים את האבטונומיה הפנימית שלהם. בתוך הגלות המרה של תימן קיימו — אם נהפוך את בטויו של אחד העם — מעין ״חירות בתוך עבדות.״

במיוחד הורגש הדבר בחינוך הילדים. רוב הילדים למדו תורה ותפילה וחונכו במצוות. מעולם לא ביקרו בבתי־ספר אחרים מלבד ה״חדרים״ המסורתיים. בחדר הם לומדים בראש וראשונה תפילות ותורה — הכל בעליפה. לשם קריאה משתמשים בספר אחד לכיתה כולה, ורגילים הם לקרוא בספר הפוך או מן הצד, בלי קושי. מלבד נוסח התנ״ך, שהם בקיאים בו מילדותם וקוראים במבטא תימני מיוחד וכך גם בשמירת הנגינות וטעמי הקריאה, משננים הם תרגום אונקלוס ותרגומו של רבנו סעדיה גאון בערבית, הכל בעל־פה.

כמו כן הם לומדים משנה והלכות על־פי משנה התורה לרמבי׳ם, וגם ״שולחן ערוך״. עם זה הם יודעים פרק בשירה. כתבי־יד תימנים מכילים שירי משוררי ספרד מימי הביניים (״דיוואנים״) ושירי משוררי תימן: ר׳ שלום שבזי, ר׳ אברהם חלפון ואחדים. יש להם גם רקודים מיוחדים: שניים או שלושה גברים נוהגים לרקוד באמצע — והציבור יושב במעגל סביב ועוזר למרקדים במחיאות־כף. הנשים יושבות לחוד.

אלה הם רק פרטים מעטים מהווי התימני, אבל הם מעידים על אחידותו של השבט הזה. זכות גדולה היא לו שזכה לגאולה שלימה מן הגלות.

ראשית עליתם לארץ היתה בתחילת שנות השמונים למאה שעברה, בדיוק בזמן ההתעוררות הראשונה של חובבי ציון ושל ביל״ו ברוסיה, למלא דברי הכתוב ״עורי צפון ובאי תימן. ראשוני העולים באו לירושלים, שלחו ידם בכל עבודה קשה וזכו להקים גם שכונה חדשה בירושלים — בכפר השילוח — בסיוע ״עזרת נידחים״ מיסודו של י. ד. פרומקין, ושם למדו גם מלאכות שונות. אחרי העולים הראשונים באו אחרים. העליה נמשכה לאטה עשרים וחמש שנים ״כמי השילוח ההולכים לאט״. היתה זו עליתם הראשונה. העליה השניה באה בגינו של שמואל יבנאלי, שבילה כשנתיים בתימן לפני מלחמת העולם הראשונה והביא אליהם את בשורת התחיה ועבודת האדמה. העליה השניה הביאה אלפים — הפעם ליפו, לתל־אביב ולמושבות, והניחה יסוד מוצק לישוב החקלאי. היא לא פסקה גם אחרי המלחמה, בימי המנדאט הבריטי וישוב התימנים גדל והיכה שרשים. מספרם בארץ הגיע עד ל־35000 נפש.

העליה האחרונה התחילה עם קום מדינת ישראל; וכאשר נתן ידו לדבר הוועד היהודי המאוחד מאמריקה (הג׳וינט) לבשה ממדים של יציאה המונית. מרבד הקסמים הביא על כנפי נשרים מאות עולים מדי שבוע בשבוע. הישוב התימני בארץ מונה כיום למעלה מ־100000 נפש, כלומר: הרבה יותר משמנה כל הישוב היהודי בגלות תימן לפני המלחמה העולמית. השבט התימני כבר הכה שרשים בארץ, ויחד עם שאר הגאולים ועם הישוב המקומי יבנה את החיים החדשים במדינת ישראל.