לחיות עם האסלאם-יסודות הדת האסלאמית-רפאל ישראלי

מובן שהסיפורים על התאסלמותם של היהודים מרוב הערצה למוחמד מככבים במסורת האסלאמית, כדי להדגיש את כוח משיכתו הבלתי ניתנת לשליטה של נביאם. עבד אללה בן-סלאם, רב ומלומד יהודי, שגר במדינה, שמע ממרומי עץ התמר שבו היה עסוק במלאכת יומו, על הגעתו של מוחמד לעיר, והוא היה כה נרגש עד כי דודתו שישבה למרגלות העץ העירה לו כי התלהבותו מדמה כאילו משה רבנו בכבודו הגיע העירה. לאחר מכן ביקש המתאסלם היהודי ממוחמד שיסתיר אותו לבל יתפרצו נגדו בני שבטו. ואכן, לאחר שהודיע שהעביר את אמונתו לשליח אללה, וציווה על בני ביתו שינהגו כמותו, היסו אותו בני שבטו וטפלו עליו האשמות רבות. סיפור זה היה לאסמכתא על כי היהודים הם מטבעם ״הולכי רכיל, בוגדנים, שקרנים וחסרי מוסר". זו גם היתה העילה לא רק להצדיק מתאסלמים אחרים ולהרימם על נס, אלא גם להוקיע את העקשנים שבין היהודים, שלא אבו ללכת אחרי מוחמד ושילמו על כך ביוקר רב. האמת ניתנה להיאמר שיהודים ״טובים״, מן הסוג שנהה אחריו, הוגן בחוזה מדינה, על פיו הגיע מוחמד אל העיר. שם נאמר בפירוש כי ״כל יהודי שיילך אחרינו יזכה לסיוע וליחס טוב_; יהודי כזה לא ידוכא ואויביו לא יזכו לעידוד נגדו״. שבטים יהודיים הוגדרו כבעלי ברית כל עוד הם תומכים בקהילה כולה בעת מלחמה וכל עוד הם נוהגים כ״ראוי״, דבר שהיה נתון לקביעתו של מוחמד בכל עת. אחד הראויים הללו היה הרב מוחאיריכ, שקרא ליהודים לצאת לקרב אוחוד (625) למרות השבת, כדי לעמוד בהתחייבותם למוחמד, והוא אף נהרג בקרב.

אבל מספר היהודים ה״סרבנים" עלה על בני דתם שקיבלו את נבואתו של מוחמד או לפחות היו נאמנים לבריתם אתו, על פי השקפת האסלאם. צריך להבין כי על פי כללי המדבר, מי שלא השתייך ליחידה שבטית כלשהי לא יכול לצפות לזכויות או להגנה. ומי שנשבע אמונים למוחמד היה חייב לוותר על נאמנויות אחרות, בין שבטיות ובין קהילתיות או דתיות. והואיל ומרבית היהודים, לבד מאלה שעברו לצידו של מוחמד, בכל המובנים, נותרו מחוץ למעגל הנאמנויות החדש במדינה, ברור היה כי שעת ההתנגשות בינם לבין משטרו החדש של מוחמד בוא תבוא. והיא באה בעיקר על רקע דברי הביזוי של מלומדי היהודים, שהיו בקיאים במקורות היהודיים ולא יכלו לשאת בשוויון נפש את העירוב שעשה מוחמד בין מקרא למדרש, בין טקסט קדוש לבין סיפורי אגדה. ולא זו בלבד שהם דחו את נבואתו של מוחמד, אלא גם לא התרשמו מוויתוריו הנדיבים כלפיהם. כל עוד מעמדו בעיר היה זקוק לשיפור, הוא גם לא העז לצאת נגדם, אלא בלע את עלבונו, אך היה משוכנע שהואיל והתגלויותיו הן אמת לאמיתה, כל טענות הנגד שלהם בשקר יסודן. כך התקבע הרעיון שהיהודים (והנוצרים) הם זייפני הטקסט האלוהי, כל אימת שהוא חורג (בעיני המוסלמים-סוטה) מן המסר הקוראני שהוא המעודכן ולכן האמיתי ביותר. בעימות בין מוחמד לבין היהודים, שהיו שכנים טובים לאנשי מדינה במשך מאות בשנים, מטבע הדברים שנטיית ליבם המוקדמת של השבטים הערביים לא נטתה מיד לטובת מוחמד, הזר שזה מקרוב בא. אולם משהעמיקה המחלוקת, לאחר שמוחמד חדל מפסוקיו בשבח היהודים ומחיזוריו אחריהם, והחל לתרגם את איבתו אליהם ואל סרבנותם בפסוקים חדשים בגנותם, נוצרה סנקציה אלוהית שדרשה לנהוג בהם ביד קשה, שאפילו שכניהם התומכים מאתמול לא יכלו עוד לחמוק ממנה. כי לדבוק ביהודים על-פי המנהג הקדום חייב היה לפנות מקום לתביעה אלוהית דרשנית שלא הותירה מקום לספקות, בהתגלויותיו חוצבות הלהבות של הנביא-המנהיג.

ניגוד זה בעיצוב המדיניות כלפי היהודים, כמו ניגודים רבים אחרים שהתגלו למוחמד תוך כדי עשייתו, הבליט לא רק את התהום הפעורה בין נביא-מטיף חסר אחריות שלטונית לבין מנהיג ומדינאי האנוס לעמוד בלחצים מעשיים ולעיתים סותרים, אלא גם את הצורך התיאולוגי ליישב בין סתירות בפסוקי הקוראן. כי פסוקי הקוראן הם דברי אלוהים חיים, ואי אפשר לבן-אנוש לטעון כי חלקם בתוקף וחלקם חסרי תוקף, כי כולם נמסרו, במועדים שונים, מפי שליחו של אללה. על כן, במקום להעמיס על הנביא את האחריות לסתירות הללו, דבר שהיה מעמידו באור לא נוח כלפי שליחותו, נטען בתיאולוגיה האסלאמית המאוחרת יותר כי הכל תלוי ברצונו של אללה, אפילו תופעות הנראות ״טבעיות״ וחוזרות על עצמן, כזריחת השמש ושקיעתה. וכפי שתופעות אלה אינן אלא ביטויים חוזרים של רצונו של אללה, שברצותו מוציאן לפועל וברצותו גורם לביטולן, כך גם מילותיו הנאמרות בקוראן יכולות להראות ניגודיות, אך הן תמיד מבטאות את רצונו בעת שאמרן. אלא שאללה יכול לשנות דעתו, ואין חקר לסיבותיו (בלא כיף– אל תשאל איך), ולכן כל מה שחכם ההלכה יוכל לעשות זה למיין את דברי אללה לפי סדר אמירתם, ולהתייחס לאחרונים כמבטלים את הראשונים או לפחות מחליפים אותם. מכאן החידוש ההלכתי של אל-נאסח׳ ואל-מנסוח׳ (המבטל והמבוטל) לאמור הפסוק האלוהי שמבטל, ללא סיבה, צידוק או פשר, את מה שנאמר קודם לכן. חידוש הלכתי, אמרנו? זהו חטא שאין דומה לו, כי חידוש (בדעה} הוא התרסה נגד אללה, נביאו וחכמת הקדמונים, שהיו אמורים לדעת הכל, ולכן עצם החוצפה לטעון ל״חידוש״ לעומתם נחשבת לכפירה בעיקר. אלא שכאן זה איננו חידוש הלכתי שנטען על-ידי בן-אנוש, אלא יסוד הלכתי קבוע הנדחק הצידה מפני יסוד הלכתי אחר שבא מפי הגבורה. אללה יכול לסתור את עצמו, אדם לעולם לא יעז לסתור אותו.