אלי פילו
גבי סבג והנגב-ברית יוצאי מרוקו
גבי סבג והנגב
גבי סבג נחשב כאחר האנשים היותר מזוהים עם הנגב. האיש לו מלאו 70 שנים, פרש אומנם מהחיים הציבורים, אבל הוא עדיין לא מוותר על תרומה לקהילה. בימים אלה הוא מגבש תוכנית למלחמה באבטלה
האיש שמלאו לו 70 שנה עד 120, נראה במיטבו, נעים סבר, חם ונוח לשיחה. יליד מקנס שבמרוקו נצר למשפחת רבנים גאונים. ב-1952 עלה ארצה במסגרת ההכשרה החלוצית הראשונה יחד עם 220 צעירים וצעירות ועל סיפון האוניה הוא פוגש לראשונה את רה״מ דוד בן גוריון. תחת הלם המפגש ההיסטורי מגיע סבג לקיבוץ עין-גב, משם לנח״ל ובתום השירות הצבאי נוחת בקיבוץ גנוסר שם הוא מתאקלם, בונה לו את הקן המשפחתי עם שמחה רעייתו, ומגיע עד לתפקיד סדרן העבודה של הקיבוץ. ב-1957 נענה גבי סבג לאתגר של בניית יישובי הנגב ויורד דרומה לדימונה שם הוא נחשב כאחד מייסדיה ובוניה. בשנת 1965 נבחר גבי סבג לראשות המועצה המקומית, ובשנת 1967 הוא הפך לראש העיר המכהן הראשון בנגב. במשך כל שנות כהונתו כראש עיר הקפיד סבג לקלוט עליה ובעצם הפך את דימונה לאחת הערים קולטות העלייה החשובות בישראל. בשנות ה-70 שימש סבג כמנהל משאבי אנוש במפעל ״כור" ושם יישם את תפיסת עולמו לגבי מוסד הקביעות ו׳׳החוזים האישיים״ שעדיין לא היו מוכרים. בשנת 1980 פרש סבג לטובת עסקים פרטיים והקים את חברת כח האדם O.R.S לה יש 27 סניפים ברחבי הארץ.
התחלת בעובד פשוט, טיפסת לתפקידים ציבוריים גכירים ביותר, הקמת וניהלת את חב׳ S.R.O עד שהעברת את שרביט הניהול לבנך דורון, מה הלאה?
״נכון שעברתי בימיי לא מעט חבלי קליטה, פעילות ציבורית ענפה למען הציבור, בניתי עיר, פעלתי למען קליטת העולים ולא רק ממרוקו אלא גם מרומניה ומאתיופיה. בשנות ה- 70 יצאתי בשליחות סודית של המוסד ופרצתי את מחסום עליית יהודי הפלשמורה שאפשרו את מבצעי העלייה האדירים ״משה ושלמה״ כעבור שנים אחדות. אם כן בימיי עשיתי גם למען ביתי ובעיקר למען הציבור, אך לא די בכך. הייתי רוצה לראות באחדות שבטי ישראל אם זה במורשת ותרבות, אם זה במסורות ומנהגים כך שיביא לידי ביטוי את היופי של כל עדה ועדה, לא ע״י החלטה מגבוה, או בהטמעות, אלא בהדגשת הייחוד של כל שבט ושבט ולא בדרך של תפיסת עולמו של מורי ורבי דוד בן גוריון שדיבר על כור ההיתוך. כך גם לגבי סמלים וגיבורים כמו שהגיבור שלנו נתן אלבז הקריב את עצמו כשנשכב על רימון חי ובכך הציל את חבריו החיילים, כך גם לא צריך לראות בשונה את הגיבור האחר. ליוני נתניהו ולכל גיבור יש לתת את הפרספקטיבה המתאימה״.
וכיצד לדעתך עושים זאת?
״הנני מעיד כאן ואומר כי לאחר שעשיתי לביתי אני מחזיר לבני דימונה מהקרן שהקמתי ע״ש גבריאל ושמחה סבג מזה 5 שנים אני מחלק מלגות לסטודנטים ודוקטורנטים באמצעות אוניברסיטת הנגב אונ' ע״ש בן גוריון. המלגות מחולקות כל שנה למשך כל שנות הלימוד באוניברסיטה, והזוכים למלגות מתחייבים ללמד 10 שעות לימוד לתלמידים לקראת הבגרויות. המפעל הזה כבר מניב פרות ותוצאות הבגרויות בדימונה הן מן הגבוהות בארץ. זאת ועוד- המשבר הכלכלי מאוד מאד מטריד אותי כי לדעתי הוא עלול לרסק את החברה שבינינו במשך יובל שנים ולכן בימים אלה אנו בחב׳ R.S.O שוקדים על תוכנית כלכלית שתובא לשר האוצר. מטרת התוכנית היא להציע דרך להחזיר את המובטלים לשוק העבודה ע״י מתן תמריצים מיוחדים בנוסף להשתכרותם ובתנאי שיועסקו בכל עבודה באשר היא שתוצע להם ע״י שרות התעסוקה. התכנית נקראת VISCONSIN ומטרתה להכשיר דורשים עבודה למעגל היצירתיות והוצאתם מעולם הסעד והייאוש״.
בימים אלה אנו עדים למאבקן של אמהות חד הוריות בעיקר מן הנגב ומעירך דימונה?
״באמת לבי לבי עם האמהות החד הוריות. אני תולה את קולר האשמה על הממשלה שמתעלמת מצבור רחב של אמהות חד הוריות ומטילה עליהן גזרות בלתי מוסריות ובלתי סבירות לחלוטין. צריך להבין שכאשר הממשלה מונעת במדיניותה הקלוקלת מהאם חד הורית לצאת לשוק העבודה ולקבל את המענק כחוק וכדין, היא בעצם חורצת את דינה הכלכלי של המשפחה החד הורית. אני בעד לפטור את המגזר הזה ממיסים בעד הכנסתן ובנוסף לאפשר להן השלמת הכנסה ולעודדן לצאת לעבודה. אני מזדהה עם האמהות שסל מזונן לא מאפשר להן להתקיים בכבוד ונאלצות לפלוש לרשות הרבים והפרט כדי לקחת מצרכי מזון למחייתן. מבחינתן זהו צעד נואש של לחיות או לחדול. אני קורא לממשלה להתעשת ולרסן את מדיניותה הכלכלית ולגלות רגישות ורחמים למגזרים רחבים בחברה הישראלית. אומנם אני מזוהה כאיש מפא״י לשעבר, אך אין להסיק מדבריי שאני תוקף את הממשלה בשל היותה ימינית. יש בלבי הרבה על התנהלותם של חברי במפלגת העבודה שאינם מובילים את המאבק החברתי-שוויוני בחברה הישראלית כדגל חברתי ולצערי גם מנהיגי הליכוד שכחו את צבור בוחריהם קשיי היום״.
לאחרונה איבדת חבר יקר שהלך אתך לאורך כל הדרך
״אכן אבדה גדולה. ברשותך אני מבקש לייחד מלים ספורות לחברי ויקירי יצחק פרץ ז״ל שהסתלק לעולמו. יצחק ידידי הלך אתי דרך ארוכה וגם הוא מבוניה של העיר דימונה. יצחק הגיע לדימונה יחד עם רעייתו כזוג מורים שהלכו אחרי הקריאה של הזקן דוד בן גוריון לבוא ולהתיישב בדימונה. עם השנים נבחר לראשות העיר דימונה מטעם סיעת רפ״י, כיהן כח״כ, סגן יו״ר הכנסת, סגן שר לענייני עיירות הפתוח, יו״ר הועד הפועל הציוני וכן פעל רבות בהסתדרות הציונית העולמית למען קליטת היהודים מכל התפוצות. יהי זכרו ברוך! לסיום אני מבקש לחזק את ידיכם בהנהלת ברית יוצאי מרוקו ושמח על הפניה אלי אעשה כמיטב יכולתי לסייע לכם, בהזדמנות זאת אני מאחל לך ולכל חברי הברית ובית ישראל שנה טובה ומבורכת.
La persecution antijuive au Maroc sous le regime de Vichy-1940-1943
Pour tenir compte de cette réserve, le dahir adoptait une double définition du juif, une pour les autochtones et une autre pour les étrangers
Article I— sera considéré comme juif conformément à ce dahir:
Tout juif natif du Maroc .
Toute personne non native du Maroc descendant de trois grands-parents juifs ou de deux grands-parents de la même race si son conjoint est lui-même juif
Plus significatives et plus lourdes de conséquences, deux mesures essentielles:
־ Le maintien en place des institutions religieuses juives – tribunaux, talmud torah et yéchivot – et de l'organisation communautaire – les Comités des Communautés.
– La préservation du vaste réseau scolaire des écoles primaires de l'Alliance Israélite Universelle, accueillant presque exclusivement les élèves juifs, subventionné à 80% de son budget par le Service de l'Instruction Publique de la Résidence, autorisé le cas échéant à recruter les instituteurs et professeurs exclus du service public de l'enseignement. L'énorme majorité des élèves juifs étant scolarisés dans ce cadre, cela signifiait dans la pratique le maintien du statu quo sans presque aucun changement dans le domaine de l'éducation. Il fut loin d'en être de même dans les domaines politique et économique. Le dahir, reprenant presque à la lettre les dispositions draconiennes de la loi française, adaptées au contexte local, introduisit un certain nombre d'interdictions et d'incapacités de droit privé et public visant à exclure pratiquement les juifs de toute participation à la vie publique.
I 'article 3 stipulait.
- 'accès aux fonctions publiques et mandats énumérés ci dessus est interdit aux juifs:
- a) Membres de toute juridiction d'ordre professionnel et de toutes les assemblées représentatives issues de l'élection.
- b) Directeurs, directeurs-adjoints, sous-directeurs et chefs de services municipaux et adjoints. Agents de tout grade dépendant de la Direction Générale des affaires Politiques, agents de tout grade attachés aux secrétariats de greffe et secrétariats de parquets et interprètes de la justice française, agents du notariat français; commissaires du gouvernement et agents de tout grade de la juridiction chérifienne, à l'exception des juridictions rabbiniques; agents de tout grade attachés à tous les services de police,
- c) Membres du corps enseignant, à l'exception de ceux qui professent dans les établissements exclusivement réservés aux juifs.
- d) Administrateurs, directeurs, secrétaires généraux dans les entreprises bénéficiant de concessions ou d'une subvention accordée par une collectivité publique; postes à la nomination du gouvernement pour les entreprises d'intérêt général,
- e) Les juifs ne peuvent exercer soit la profession de défenseurs agréés près des juridictions du Makhzen, soit être inscrits sur les tableaux d'experts judiciaires ou d'interprètes judiciaires assermentés, à l'exception de ceux chargés de la traduction en langue hébraïque.
Les rares dispenses accordées en France à titre militaire, anciens combattants, titulaires de la Croix de Guerre ou du Mérite militaire Chérifien, n'avaient au Maroc aucune portée pratique, les juifs n'ayant jamais été autorisés et encore moins invités à servir dans l'armée pour s'y illustrer.
Pour les interdictions de droit privé, l'article 5 stipulait une clause qui n'eut pas immédiatement de suites:
L'accès et l'exercice des professions libérales et des professions libres sont permis aux juifs, à moins que des arrêtés viziriels aient fixé pour eux une proportion déterminée. Dans ce cas, les dits arrêtés détermineront les conditions dans aurait lieu l'élimination des juifs en surnombre.
L'article 6 enfin, calquant mécaniquement sur la France par excès de précaution, sans tenir compte du contexte local, énumère toute la série de professions destinée à éloigner les juifs marocains de tous les moyens de communication susceptibles, à un quelconque degré d'avoir une influence sur l'opinion publique – où ils étaient en fait peu représentés:
Les juifs ne peuvent, sans conditions ni réserves, exercer l'une quelconque des professions suivantes: directeurs, gérants, rédacteurs de journaux, revues, agences, périodiques à l'exception des publications de caractère strictement scientifique; directeurs, administrateurs, gérants d'entreprise ayant pour objet la fabrication, l'impression, la distribution, la présentations de films cinématographiques; metteurs en scène, directeurs de prises de vue, compositeurs de scénarios, directeurs, administrateurs, gérants de salles de théâtre ou de cinématographie, entrepreneurs de spectacles, directeurs, administrateurs, gérants de toute entreprise se rapportant à la radiodiffusion.
Des arrêtés viziriels fixeront pour chaque catégorie les conditions dans lesquelles les autorités publiques pourront s'assurer du respect par les intéressés des interdictions énumérées au présent article.
La réaction juive fut, après l'incrédulité et le sentiment de trahison de la part du pays des Droits de l'Homme, la panique puis la résignation dans l'espoir que ce n'était qu'une épreuve passagère. Le bulletin des Renseignements Généraux de la Résidence en rendait compte ainsi le 15 novembre 1940:
Le dahir du 31 octobre 1940 codifiant le Statut des Juifs au Maroc, est dès sa parution immédiatement connu et commenté dans les mellahs. L'interdiction de remplir certains emplois et de tenir certaines places est péniblement ressentie. Elle apporte une nouvelle désillusion aux israélites qui espéraient qu'au Maroc aucune différence ne serait faite entre musulmans et juifs autochtones. Elle ajoute encore au découragement et à l'impression d'isolement ressentie par la masse.
En contre partie les musulmans et beaucoup de Français y voient la possibilité de trouver des emplois et manifestent ouvertement leur satisfaction de cette législation. La réaction juive s'exprime sur le mode mineur. A peu près partout les israélites reprennent l'attitude effacée et modeste qu'ils avaient autrefois. En toutes circonstances il faut constater leur résignation.
Un peu partout les commerçants et les fonctionnaires importants cherchent des refuges. Les uns tenteraient d'acheter des propriétés rurales, mais ils craignent l'hostilité du fellah musulman. D'autres pensent à l'émigration, en Argentine en particulier, mais le manque de moyens de communication ne simplifie pas les choses.
The jewsof Morocco under the marinides -David Corcos
THE JEWS OF MOROCCO UNDER THE MARIN IDES
By David Corcos, Jerusalem (continued from JQR, LIV [1964] 271-287)
The reign of Abu-Yussef Yakub
The Emir Abu-Iyhya died in 1258. The Marinide 'Shiukh' named his brother Abu-Yussef, who was governor of Taza and of the fortresses of the Muluya, to take his place. All of Marocco, with the exception of Marrakesh and the region around it, recognised the authority of the new Emir. The last Almohad surrendered in 1269 and his capital, Marrakesh lost. The political union of Morocco was thus restored.
In order to make the activities against the Almohads appear legitimate, the Marinides had asked that prayers be said in the name of the Hafgide Sultans of Tunis. But once Marrakesh was in his hands, Abu-Yussef maintained only superficial relations with the Hafcide court and styled himself 'Amir al-Muslimim' (Emir of the Moslems). He even granted asylum to a certain Al-Miliani, a dangerous enemy of the Hafgide Al-Mostancir, and gave him the town of Aghmat in fief.
After the death of Al-Mostancir, Abu-Yussef became the most powerful ruler in the Moslem West. His numerous military interventions in Spain made him feared and respected. The twenty-eight years of his reign represent a period of calm and prosperity for Morocco.
In the very first years of Abu-Yussef's rise to power, the
Jews again figure in the accounts of the Arab chronicles, wherein they had not been mentioned for nearly a century. They appeared in the urban centres of Morocco and, as in the distant past when Idris II had made Fez his capital,they once more were attracted to this city. They appeared also in Marrakesh where Rabbi Yehuda Djian was the leader of the community. Although it is not possible to as- certain their number, they clearly belonged to three distinct groups
former Zenata nomads who were clients of the Marinides; foreigners, Spanish and oriental; and, finally, autochthonous groups converted to Islam under the Almohads and now returned to Judaism, encouraged by the new spirit of tolerance of their present masters. No specific documents exist confirming this return to Judaism. But this has long been accepted as a fact and is corroborated by events of a religious, social, political and economic nature which took place immediately after the Almohad era.
All indications lead us to suppose that the Marinides to some extent ignored the state of affairs which constituted a most serious crime according to malekite and sunnite law. Yet the Marinides championed this law, partly as a reaction against the rationalist ideas of the Almohads, partly because Malekite Islam, at one time imposed by the Almorávides, had indeed taken fertile roots in Morocco.
- Fez was founded by Idris I before 790 . His son Idris II established his capital there and attracted al large number of Jews to the town, both autochthonous and Oriental. It is accepted that many of these Jews were Jerawa-Zenata, driven from Ores by the Arab armies. In any case there were no Spanish Jews in Fez, as has been suf- gested because they were expected to figure among the insurgents at Cordova who were driven from Spain in the year 198 of the Hegira (814) The majority of them in fact settled in Idris' capital. According to Qirtas, Beaumier, p. 55, this ruler allowed the Jews to settle in Fez on condition of an annual tribute (jezia) of 30,000 dinars. As the dinar was worth nine golden francs, the new community had to pay the equivalent of 279.000 golden francs per year, which gives an indication of its importance. Under Marinide rule, at various times, the Jewish community was comparable to what it had formerly been both in size and quality.
- The Djian family still exists in Morocco and Algeria. Rabbi Yhouda (ben) Djian, as his name shows, was Spanish. Djian is the Arabic name of the town of Jaen in Spain. He is believed to have died in Marrakesh around 1310 He was chief Rabbi of that town, which proves that the community of Marrakesh was able to reorganize itself as soon as Abu-Yussef captured the town. Rabbi Yhouda Djian is quoted by Rav Hida (Azulai) שם הגדולים I, p. 45, also Toledano, op. cit. o. 41 and Youssef Benaim מלכי רבנן Jerusalem, 5690, p. 100.
These recently sedentary Jews suffered the same tribulations as the Marinides as we have stated (see p. II 2) They settled with them in Morocco. Another Zenata tribe, non-Marinide was not har- assed when the Jews were driven away by the persecutions of the Toowat Oasis see p. I, 2 n. II). The 'Kunta', a Moslem Zenata tribe, was to follow them on the Moroccan border of the Western Sahara (cf. F. de la Chapelle, Histoire du Sahara Occidental, Hesperis, .
Suab di bla flous — ktterfeh Politesse qui ne coûte-n'en sois pas avare
-
טולידאנו
Suab di bla flous — ktterfeh Politesse qui ne coûte-n'en sois pas avare
La politesse coûte, elle est contrainte, effort, renoncement et c'est ce qui en fait au total la valeur. Mais parfois elle ne coûte rien, elle ne demande rien, alors vraiment il faudra être bête pour en être parcimonieux. Un exemple?
- Di a'tak fmou — e'teh oudnek Qui te donne sa bouche — donne-lui ton oreille…….
Bel exemple de politesse qui ne coûte rien: si quelqu'un veut se confier à vous, vous raconter sa vie et ses malheurs, tendez-lui l'oreille, ce n'est pas un si grand effort. A vous cela ne coûte rien et au conteur quel soulagement! Ce qu'on veut c'est uniquement votre oreille sans exiger une participation active.
MICHEL (BEN) SIMON
Dans un de ses meilleurs films sur un asile d'anciens acteurs, Michel Simon jouait le rôle d'un grand cabotin qui prétendait avoir eu une brillante carrière, alors qu'il n'était jamais monté sur les planches et que tout le monde le savait. Un jour quelqu'un lui fit remarquer qu'il devrait s'arrêter parce que vraiment personne ne croyait à ses histoires et il eut cette réponse que l'on pourrait croire tirée de ce proverbe: "Je ne vous demande de me croire, je vous demande de m'écouter!, donnez-moi seulement votre oreille!"
El kebrir ma fina — Le plus respectable d'entre nous ………
Nsthouh il ne nous reste qu'à le faire danser!
Ce proverbe au Mellah était censé symboliser le comble du ridicule. Pour le comprendre il faut connaître la honte et le dédain dans lequel était tenu le corps humain dans cette société juive. L'âme est l'essentiel et le corps n'est qu'une charge dont à la rigueur on aurait pu se passer. La danse par exemple, autrefois partie de la liturgie au temps du Temple, était devenue totalement prohibée dans les Mellahs des cités traditionnelles ("notons que dans les villages de l'Atlas, sous l'influence berbère, danse était restée à l'honneur parmi les Juifs).
Autrefois la danseuse était assimilée à la prostituée et jamais une femme honnête n'aurait accepte de danser en public. Ce n'est qu'avec la modernisation et la libéralisation des moeurs que la danse du ventre a fait, son apparition dans les Mellahs et est devenue partie intégrante du folklore des réjouissances. Mais même après cette libéralisation il était parfaitement impensable qu'on puisse voir un respectable rabbin se couvrir de ridicule et danser en public. Le propre du rabbin, du notable est la dignite, la retenue, ce qui est permis au commun n'est pas permis " au plus respectable d'entre nous "
LE RIRE DES MATHEUX
Les gens instruits doivent donner l'exemple de la politesse, de la retenue, du savoir vivre: c'est l'évidence même. D'eux on attend de ne pas se joindre aux plaisanteries du bas peuple. La médisance était au Mellah sport national surtout chez les jeunes, par manque de distractions. Un jour que nous étions comme à l'accoutumée, à monter des blagues à un camarade particulièrement naif mais pas niais — il se vexa d'une plaisanterie particulièrement lourde, mais pas trop, sachant d'où cela venait. Mais ce qui le surprit et le heurta au plus haut point c'est de voir se joindre au cercle des railleurs un brillant camarade qui passait son bac en mathématiques élémentaires, réputée la classe des génies. Et avec un étonnement mêlé de mépris , il se tourna vers lui et lui dit:
— Asnou hada, hta matelem ka ithak!!? Comment même un math élém rigole de ca?
Loqfa kter ml-glsa Debout plus longtemps qu'assis…………
La politesse exige après une réception, après un thé (assis naturellement), de ne pas partir précipitamment comme si on était pressé, mais d'ajouter quelques mots de separation, debout, près de la porte. Mais il ne faut pas que le temps passé se séparer soit long que le temps rete assis. Le proverbe montre qu'il connaît bien son public: les Juifs aiment beaucoup parler, de telles exceptions n'étaient pas dans la pratique aussi exceptionnelles et fallait a chaque reception prévoir un fameux supplément pour les compliments "à la debout".
PARTIR A L'ISRAELIENNE
L'unite du peuple juif quel que soit le pays de Diaspora, se reconnaît aux petits détails, cette habitude des parlottes debout a donné en Israël une succulente définition. Savez-vous quelle est la différence entre filer à l'anglaise et filer à l'israélienne? Filer à l'anglaise c'est partir sans dire au revoir, et filer à la juive? c'est dire au revoir sans partir!
Hta hzak Ce n'est qu'après avoir pété
A 'd smmt qu 'ao qu'il a serré les fesses.
Il faut faire attention avant et non après si on veut éviter les catastrophes ou les impairs. La réflexion doit précéder l'action — comme recommande le dicton hébraïque: sof massé bémahehava téhila; "la fin d'un acte dans la manière dans laquelle il a été pensé". Ce proverbe définissait donc aussi bien le manquement aux règles de la convenance qu'à celles de la logique.
La politesse comme la pornographie, est une question de topographie. Au Mellah roter était le comble de l'inconvenance alors qu'en Médina c'était le comble du raffinement, après un bon repas. Par contre le pet en horreur en Médina bénéficiait d'une plus grande tolérance au Mellah surtout chez les enfants. La scatalogie on le sait est le plus gros fournisseur de blagues et le pet était toujours le bienvenu quand il s'agissait de faire rire, soit en en parlant ou encore mieux en le faisant entendre. Les enfants avaient même composé un poème en son honneur, bien dans l'esprit des Lumières: " Le pet est un gaz mystérieux qui sort d'une caverne et qui annonce avec fracas l'arrivée du Maréchal caca."
PAS LA PEINE DE POUSSER
Un jour une mouche particulièrement affamée et entreprenante se posa sur le derrière d'un âne et par l'odeur attirée voulut même s'aventurer plus loin lorsqu'un pet retentissant la projeta dehors avec fracas. Alors elle dit:
- Dites qu'il n'y a pas de travail mais ce n'est pas la peine de pousser! Depuis c'était devenu une expression consacrée avec le sens: "dites le fermement mais poliment!"
DEPUIS LE PREMIER
L'envie le prit soudain de se dégager et ayant scruté l'horizon et n'ayant vu aucun visage connu donna libre cours à son échappement. Léger et court vêtu il allait à grands pas . Un moment en se retournant il vit un coréligionnaire derrière lui. Inquiet il lui demanda:
- Depuis quand me suivez-vous?
- Depuis le premier pet, Monsieur!
תורת אמך" מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, ט' באב, אבלות.
הקדמה ישתבח המפואר ויתרומם הנישא, אשר בחר בנו מכל אומה, ונתן לנו תורה תמימה, שלמה עמוקה וחתומה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ימה, שבעים פנים לתורה עץ חיים למחזיקים בה, מאירת עיניים ברה כחמה, תוציא לאור כל תעלומה. דיברות פיו הנחילנו, בהגלותו בסיני עלינו, ירדה תורה לעינינו, בזכות אבותינו הנחילנו, אשר בדרכם צועדים אנו, לא סרנו ולא זענו בדרכינו, מתורת אימותינו, זכותם תהיה מגן וצינה לנו ולבנינו, אכי"ר.
איתא במדרש שחמה ולבנה נבראו שווים ונתמעטה הלבנה על שקטרגה שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד ופרש רש"י )בראשית א, טז(, ואע"פ שהייתה לה נפילה 
גדולה בימי העולם שאורה היה כה רב ממש כאור החמה ועתה היא קטנה וזעירה, בכל זאת ממשיכה היא להאיר מידי חודש בחודשו ולמלוך בממשלת הלילה.
מהיכן שואבת הלבנה עוצמה זו להתחיל כל חודש מחדש?? אלא הסוד הוא שלעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. והנלמד הוא כדברי דוד המלך ע"ה שאמר בתהלים "ועוד מעט ואין רשע והסתכלת על ממקומו ואיננו" )לז', י'(. להסתכל תמיד בטוב על כל אחד, ובכלל הברכה יקח אדם גם את עצמו לכף זכות.
בשבח והודאה לחי עולמים יתעלה שמו לעד, שזיכנו ברחמיו הרבים, להוציא את גיליונות "תורת אמך" על המועדים ופעמים רבות נאלצנו לקצר או להשמיט הלכה ומנהג מחוסר מקום ועתה בס"ד זוכים להוציא קונטרס "תורת אמך השלם" לימי התעניות, בין המצרים, תשעה באב, וצרפתי הלכות ומנהגי אבלות.
ואע"פ ששמעתי מבעלי דמיון שאין להתעסק בהלכות אלו, אך מאחר שראו ענינו פעמים רבות בבית האבלים שנוהגים הפך הלכה והמנהג, והיו פעמים שנשאלתי בעניינים אלו ולא ידעתי או שלא נמצא בספרי המנהגים ולכן העלתי הדברים על הכתב, למען תהיה משנה סדורה לנצרכים אחר אריכות ימים לכל עם ישראל. שהרי סוף האדם למיתה. וכתב בספר חסידים )סימן רס"א(, אהוב לך את המצווה הדומה למת מצוה, שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה, או תורה שאין עוסקין בה… ואם תראה שחוששים ללמוד גמרא מסכת מועד ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, שאין לה קוברים. ואהוב אותן מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם וכו' אלא כן יעשה הרוצה ללמוד אותה, יתפלל להקב"ה שלא יארע דבר רע עכ"ל הטהור. לכן אין לי ספק שאין בית מדרש ללא חידוש. ואע"ג דמנהגים אלו רבים הם, השתדלנו להביא זעיר פה זעיר שם ממה ששמענו מרבותינו שליט"א.
וזאת למודעי שלא באנו ח"ו לחלוק על שום פוסק או ת"ח, אלא ציווי שמירת המנהגים גרידא מונח לפנינו, כמצות הכתוב הוא, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך, דהנה יש המערערים על מנהגינו ומבטלים אותם במחי יד, ללא שום חקירה או דרישה בנושא וכתבו הרבה מחכמי ישראל על נושא זה, כמובא בהקדמה לספר מגן אבות )בפתח דבר עמ' ט"ז( בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שכתב )בספר שרשי מנהגי אשכנז ח"א דף 81 )וז"ל זו היא מכה המהלכת בימינו, שאנשים עוזבים את מנהגי אבותיהם, זו היא עוולה גדולה. עיי"ש באורך. וכן שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל אודות מנהגי המערביים בארץ ישראל, דכל מנהג שנמצא קהילה של מנין אנשים יוצאי המערב הפנימי, עליהם לחזק ולקיים כל פרטי התפילה ומנהגיה כפי שעשו אבותיהם בלא שינוי כלל. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שציבור יוצאי מרוקו עליהם לברך על ההלל בר"ח אע"פ שמנהג א"י אינו כן. ולך נא ראה בספר חסידים )סי' קי"ד( שכתב וז"ל: המשנה מנהג ראשונים כגון פיוטים וכו' עובר משום אל תסיג גבול עולם אשר עשו אבותיך. לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, עכ"ל. וכתב עוד מרן הרב שמש ומגן )ח"ב ריש סי' ל"ד( ואני בבואי לארץ ישראל לא שיניתי אפילו כל דהוא מהמנהגים שנהגתי במרוקו. ועוד כתב שם )ח"ג סי' פ'( בשאלה שבא חכם ורצה לשנות מנהג מרוקו שלא יאמרו במה מדליקין לפני לכה דודי אלא אחרי, והשיבם הרב דאין לשנות המנהג ואין ראוי לזלזל במנהגי ישראל,ובפרט כיון שגם בבואם לא"י המשיכו במנהגם הקדמון, דודאי אין שום אחד רשאי לשנות מנהגם ואפילו יהיה נגד הקבלה, ע"כ.
ועוד ידוע חשיבות שמירת מסורת מנהגי אבותינו שהמה כמלאכים נידמו, כמובא בסידור "קינות אבותינו" לר' מאיר אלעזר עטיה הי"ו )עמוד 02 אם למסורת הערה 4 )בשם רבינו הגדול כמוהר"ר ר' אליעזר די אבילה זצוק"ל בשו"ת באר מים חיים (דף ע"ט סוף עמודה ד'): והרבה מאלו המנהגים שיש להם על מה שיסמוכו, אע"ג דלית הלכתא הכי, ומכל שכן בדבר שלא נקבע להלכה בו, שיש לנו לילך אחר המנהג וכו', דדוקא מנהג שיש לו על מה לסמוך הוא דאזלינן בתריה "ובתלת זמנין נקבעיה הלכה על פי המעשה" וכו' עיי"ש.
ובצאתי מן הקודש, אצרף ברכתי לחבריי וידידיי העוזרים והמסייעים עימי, בכללם יתברכו כל המאירים והמעירים על הנכתב ועל כולם לומדי כולל ערב לבעלי בתים "תפארת מיכאל אלעד" וכן השעורים שאנו מוסרים בס"ד במספר בתי כניסות בעיר אלעד ת"ו, שעל ידם זכינו לברר שמעתתא אליבא דהלכתא. ופעמים רבות פנינו לתלמידי חכמים להכרעת הסוגיא.
וכאן המקום להודות לגאון עוזינו ותפארתינו מורינו ורבינו משיירי כנסת הגדולה הרה"ג ר' יהושע מאמאן שליט"א בעל העמק יהושע ז"ח, זקן רבני מרוקו ומלפנים רב וראב"ד במרוקו, ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך אכי"ר,
לבנו הרה"ג ר' רפאל עמרם מאמאן שליט"א.
להרה"ג ר' משה אוחנונא שליט"א (אב"ד פ"ת), הרה"ג הרב ציון באורון שליט"א (חבר ב"ד הגבוה לערעורים). וידידי הרה"ג רבי מאיר אסולין שליט"א רב ק"ק תפלה לעני קרית גת.
הרה"ג ר' יחיאל בוחבוט שליט"א מלפנים רב ק"ק חסד לאברהם קזבלנקה ובארץ רב העיר קרית שמונה, וכן רבי שלמה פחימה שליט"א תלמיד הסבא רבה הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל רב ק"ק אולדמנצור.
ואחרון החביב לידידי רבי ברוך סבאג הי"ו שעבר על כל הקונטרס וסילק כל מכשול והעיר את עיניי במספר סוגיות חשובות, ואף ערך את כל הקונטרס. ישלם ה' שכרו ויתברכו כל ב"ב.
וכאן המקום לברך להצלחת ידידי, רבי דוד אלמליח שליט"א וב"ב – מפריז, רפאל לוגסי וחביב כלפון הי"ו וב"ב מהרה יזכו לזקש"ק, אביעד בן שלוש הי"ו וב"ב מלוס אנג'לס, שאול סופר הי"ו וב"ב – מפריז, ומפיצי השיעורים די בכל אתר ואתר, אשר פרץ הי"ו עורך ומפיק השיעורים וב"ב, מנהל אתר דרכי אבותינו מן המערב.
נפתלי אזולאי וב"ב, מנהל אתר "מורשת מרוקו". אליהו (אלי)פילו הי"ו וב"ב מנהל האתר "מורשת יהדות מרוקו" וידידי אברהם מקייס הי"ו וב"ב, מנהל אתרנו "אור חדש".
המצפה לביאת משיחנו שיחוננו, ובבואו תחזינה ענינו
הצב"י אברהם אסולין ס"ט
אלעד יע"א. תמוז תשע"ג
סקירה על הספר " שבח חיים " ביהודית מוגרבית – יששכר בן עמי
ה. מציאות היסטורית וגיאוגרפית
מהי המציאות ההיסטורית והגיאוגרפית העולה מהסיפורים שבקובץ ? מחציתם של הסיפורים מתרחשים רק על אדמת מרוקו. תשעה סיפורים מתרחשים באותו זמן במרוקו וכן בא״י. שבעה סיפורים קשורים רק לירושלים, חמישה לא״י בלבד ועוד חמישה לארצות אחרות, כגון ספרד, איטליה, אנגליה, הודו.
מן הראוי לציין שגם כשמדובר בארצות אלו שמחוץ למרוקו, אין שום איפיון ספיציפי לאותה ארץ. מלך איטליה או ספרד חושב ומדבר באותו סגנון כמו היהודי ממרוקו. עולם הערכים שלו דומה לזה של היהודי. הגוי מרחם על ילד נעזב אם כי ברקע קיימת ידיעה שהוא גירש את ההורים, אבל ידיעה אחרונה זו מוצנעת, כי היא מפריעה להתפתחות העלילה. בא״י מתואר כפר שהוא הכפר האופייני במרוקו ובנוי בדיוק באותה מתכונות. הגוי אוכל רק כשר (סיפור מס׳ 22). בסיפור על משפט שלמה (מס׳ 32) האנשים יושבים ושותים תה כמו שמקובל במרוקו.
החיים המשותפים בין היהודים והמוסלמים באותה סביבה, גרמו בודאי לפעמים לבעיות לא קטנות. הסיפור הבא שכדוגמתו אנו מוצאים בספרות העממית, מספר על ר׳ יהושע פינטו שהולך בלילה להתפלל ובטעות במקום לדפוק בדלת חברו, דופק בדלתה של מוסלמית. האחרונה המוקסמת מיופיו רוצה להכניסו בכוח אליה והוא מסרב. אז היא מעלילה עליו שרצה להתנפל עליה ומיד מוסלמים אחרים מוכנים להעיד שהדבר נכון. במקרה נכח המלך (מחופש כמו הרון אל־רשיד בזמנו) וראה את כל המחזה ולמחרת מוכיח אותה על השקר ומעניש את כולם (סיפור מס׳ 95 וכן סיפור מס׳ 4). תפילות היהודים בלילה כנראה הפריעו למוסלמים. בסיפור מס׳ 64 מכריז הויזיר שאסור ליהודים ללמוד תורה בלילה מפני שהחכם מפריע לו לישון. החכם הופך אותו לחמור ורק לאחר התערבות המלך מחזיר לו את דמותו. לא מעט עלילות שוא נרקמו נגד היהודים וכל פעם חכם אחד נרתם להצלת היהודים (סיפורים 15, 77, 80). הדבר מסתכם גם בהסתה גלויה נגד היהודים וכן בהטלת מבחנים או ויכוחים. מובילים את השולטן בלילה והוא שומע איך היהודים קוראים פסוק מהתורה ״איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה״. ואז השולטן מגיש אולטימטום ליהודים: יביאו אדם שיבצע זאת הלכה למעשה או שישמיד אותם. ורק הודות לעזרתה של ילדה מ״בני משה״, היהודים ניצלו(סיפור מס׳ 99).
יחד עם זאת גם המלך וגם מוסלמים אחרים מזדקקים לעזרת החכם. הם פונים אליו והם תמיד נענים (סיפור 83 ועוד). הם עושים זאת מפני שהם משוכנעים לגמרי שתמיד החכם יוציא משפט צדק גם כשמדובר במקרה שהיהודי הוא המרמה את הגוי, ואכן בסיפור מס׳ 47 יש לנו מקרה כזה שיהודי מקבל כסף מגוי שבטח בו והוא מתנכר לו. אף אחד, לא המלך ולא השופטים המוסלמים, אינם מצליחים לפתור לו את הבעיה עד שהוא פונה לרב היהודי המגלה ברוב חכמתו את התרמית של היהודי (ראה סיפור דומה ב־48). תחרות זו בין היהודים והמוסלמים קיימת כמובן גם בתחום המקצועי. הצורף המוסלמי לועג לצורף היהודי שאין לו במה לחוג את חג הפסח (כנראה שלא היתד. עבודה ליהודי בו בזמן שהמוסלמי עבד). תוך כדי עבודתו עפה חתיכת זהב מהמוסלמי ונופלת באופן פלאי אצל היהודי שמודה לה׳ על העזרה לחג(סיפור מס׳ 71).
סיפורים רבים מאוד מספרים על פגיעות גופניות ואחרות, העלבות אישיות וכוי. בת המלך יורקת על החכם ואז צומחות לה קרנים (סיפור 54). מוסלמי הממונה על השוק אוסר על יהודי ללכת עם מכנסים כמו שיש לו וגם הוא בא על עונשו(סיפור מס׳ 7).
ויכוחי דת רבים נסמכים על דברים עקרוניים בתחום הפילוסופיה. המלך מתנגד לפסוק מהתורה ״כרחם אב על בנים״ וטוען שדוקא האם היא המרחמת. החכם לוקח אותו לאשר. עניה שמסכימה למכור את חלקה בבת תמורה כסף והאב מסרב (סיפור מס׳ 85). פעם אחרת מתנהל ויכוח בין שניהם: האם ההרגל, הטבע, יכול להשתנות? כהוכחה לתיזה שלו שהטבע משתנה מציג השולטן בהתפעלות לאורחו חתול מאולף שמכין ומגיש תה. אבל ברגע שהחכם משחרר כמה עכברים, מיד קופץ החתול ושובר את הכלים הנאים לאכזבתו הרבה של המלך (סיפור מס׳ 28).
Le mariage traditionnel chez les juifs marocains – Issachar Ben-Ami
A Sidi Rehal, la mère de la mariée, quand elle n'est pas inquiète au sujet de sa fille, dort chez elle. Jeudi, très tôt le matin, elle va offrir aux mariés un litre de lait, des qràsel– Le singulier est qersûla. C'est un petit gâteau en forme de couronne, croustillant, fait ici avec de la semoule et enduit d'oeuf.– et un bouquet de menthe. Elle lave le visage de la mariée, qui ne peut quitter son lit. La famille du jeune homme, de son côté, présente un plateau contenant une théière, des gâteaux, des oeufs durs et des fruits secs. Les jeunes gens et les islan viennent prier avec le marié et on leur sert un petit déjeuner. Durant toute la journée, selon l'expression locale consacrée, "le thé travaille". En effet, tous les visiteurs sont tenus
de boire un verre de thé. Vers dix heures, les jeunes amies de la mariée lui apportent leurs cadeaux. En partant, elles reçoivent un sachet avec des bonbons, des noix et des gâteaux. Les islan offrent aussi de l'argent au marié. Vers cinq heures de l'après-midi arrive le "dhol asbâh", se composant de vingt à vingt-cinq plateaux portés par les tamzwarât, et contenant des habits, des bijoux, des ustensiles de ménage, des gâteaux, de la mahia, etc. Ce sont les cadeaux des parents de la mariée. La mère soulève sa fille du lit et la dépose sur la table dans la chambre voisine. Après le transport, elle lui offre un petit bijou en or. A ce moment, le marié s'approche et baise respectueusement la tête de sa belle-mère, geste qui est imité par sa femme. Dans la matinée, le rabbin, accompagné de deux témoins, vient examiner le linge tâché. – Cest une visite que la famille du marié impose au rabbin, qui examine si le sang est celui de la jeune fille ou celui d'une bête égorgée. – Quand l'examen est positif, il dit: "Bonne augure, nous n'avons rien à dire". C'est alors que la mère de la mariée montre le drap à toute la famille et le garde.
Vendredi, on permet à la mariée de quitter son lit et de faire une entrée à la cuisine. Elle peut, si elle veut, aider aux travaux. L'après-midi, une tamzwarâ lavera la jeune épouse et lui mettra du hârqôs. La mariée se couvre le visage. On élève aussi une balançoire dans la cour, pour la céremonie du lendemain.
Samedi matin, pendant que les hommes sont à la synagogue, toutes les femmes de la famille viennent chez la mère de la mariée et chantent autour d'un plateau, où est déposé le linge maculé. La mère charge le plateau sur sa tête, et, accompagnée des femmes, rend visite aux voisines et amies, occasion qui donne lieu à une distribution de mahia, de dattes et de bonbons. Chaque femme essaye d'attirer chez elle le groupe, car c'est un honneur pour elle de l'acueillir. Seules les jeunes filles s'enduisent leur yeux de ce sang.
Cette action, selon la croyance locale, accélérera leur mariage. Si la mariée ne jouit pas d'un bon renom, les jeunes filles s'abstiennent de le faire.
Les femmes chantent, dansent et poussent des zgarit. Après cette tournée, elles se retrouvent chez la mariée. On apporte une shina préparée spécialement pour le jeune couple; la mariée la découvre, goûte et dit: "malha, malha!". Elle en offre à ses amies et à toutes les assistantes.
De la synagogue, le marié, accompagné des islan et de nombreux invités qui chantent en son honneur, se présente chez ses beaux-parents, afin de les inviter au déjeuner. Sa belle-mère lui remet un louis d'or et deux pains de sucre. Tous les participants au déjeuner apportent leur shina. L'après-midi, pendant que la mariée se réjouit à la balançoire et qu'une vieille femme lui chante, ses amies collent au front de la chanteuse des pièces de monnaie.
Coutume identique chez les Berbères tunisiens. Voir H. de Montetv, op. cit., p. 63.
Mercredi matin, le marié va au marchéet, au retour, offre à sa femme un drap avec sept noeuds qui contiennent du henné, des dattes, des noix, du savon, des beignets, 'kdr et du khôl. Les islan viennent ouvrir les azdllumin de la mariée et lui remettent de l'argent. On emmène ensuite les mariés au ruisseau. Là, les parents servent du couscous et des oeufs aux invités. Les mariés répandent leur part sur la surface de l'eau. Les islan pèchent cinq petits poissons que la mariée doit avaler. Au retour, les femmes appliquent, en chantant, du henné sur la tête de la jeune épouse. Le soir, en présence du rabbin et de plusieurs invités, on célèbre de nouveau les "sept bénédictions". La mariée est maintenant libre de sortir, mais elle ne quittera pas encore la maison. C'est seulement à l'occasion d'une fête, comme Pessah ou Sukot, que ses parents l'invitent. Elle séjourne alors quelques jours chez eux. A son départ, ils lui offrent un mouton, qu'on couvre d'un foulard, et de la mahia. Les tamzwarât l'accompagnent, tout en chantant. En route, on offre aux passants de la mahia.
הוויכוח בעיתונות המרוקנית בעניין זכויות היהודים והגירתם, 1955–יגאל בן-נון
הוויכוח בעיתונות המרוקנית בעניין זכויות היהודים והגירתם, 1955–יגאל בן-נון
הקהילה היהודית, מעמדה וזכויותיה בעיתונות המרוקנית
בעיתונות המרוקנית שלאחר העצמאות היו לא מעט התייחסויות לקהילה היהודית, למעמדה ולזכויות אנשיה. מדובר בעיקר במאמרים בערבית ובצרפתית בעיתונות המפלגתית ובהצהרות פומביות של מנהיגים. דברי ראשי השלטון מובאים בהרחבה גם במסמכים המצויים בארכיונים ישראליים, אך יש להתייחס אליהם בזהירות. בראשית ימיה של מרוקו העצמאית תפסו בעיות הקהילה היהודית, ישראל והיהדות העולמית חלק זניח במכלול הנושאים שהעסיקו את ראשי המדינה הצעירה. לכן מגעיהם של ראשי המדינה עם ראשי הארגונים היהודיים העולמיים ועם שליחי ישראל המוסווים היו נושא עדין ורגיש שהמרוקנים לא היו מעוניינים להשאירם בכתובים.
יומיים אחרי שובו לבירה רבאט, בחג ההכתרה ב–18 בנובמבר 1 1955 ,ציין בנאומו הסולטאן מוחמד בן יוסף (מוחמד החמישי), שליהודי מרוקו יוענקו אותן זכויות וחובות כלמוסלמים, במלוכה תחוקתית שתבטיח לכל המרוקנים, ללא הבדל דת, את זכות ההתארגנות האזרחית והמקצועית. בפגישותיו עם משלחות יהודיות בעיירה סן ז'רמן–אן–לה בשנת 1956 ,לפני ששב למולדתו, הצהיר הסולטאן: "עידן חדש עומד להיפתח בפני נתיני היהודים. בקרוב תראו את ההוכחות לכך. מעתה הם ייהנו מזכויות כאחיהם המוסלמים, ללא הגבלה מכל סוג". באותה שנה הוא חזר על הבטחתו, והוסיף: "היהודים ייהנו משוויון זכויות, שוויון מוחלט, וישולבו בכל מסגרות גם מפלגת החיים הלאומיים וגם באחריות המיניסטריאלית".
הפופולרית והמפלגה הדמוקרטית לעצמאות האִסתִקלאל(העצמאות) (Indépendance’l pour Démocratique Parti ,)שחבריה היו בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, פנו ליהודים בקריאה לבנות את מרוקו החדשה עם אחיהם המוסלמים. לראשונה הוזמנו רשמית גם היהודים להצטרף לשורותיהן. אם בנושא זכויות היהודים לא נמצא מי שערער על עקרון השוויון בין היהודי למוסלמי, לא זה היה היחס לזכות ההגירה של יהודים. ההנהגה המרוקנית התנגדה להגירה זו מסיבות מגוונות. הגישה הפטרנליסטית–מסורתית שאפיינה את עמדת המלך מוחמד החמישי, ראתה ביהודי הקהילה נתינים בחסותו האישית של השליט.
מוסד המלוכה חש מחויב "להגן על בניו היהודים". בגישה זו הייתה מידה לא מעטה של סנטימנטליות נטולת ריאל–פוליטיק. גישה נוספת סברה כי יציאת היהודים מן המדינה מיד עם קבלת עצמאותה, עלולה לערער את יציבותה בתחומי המִנהל הציבורי, המסחר והכלכלה, כיוון שהיהודים מילאו תפקיד חשוב בתחומים אלה. גרסה אחרת לטענה זו הדגישה שעצם הפרסום בעיתונות העולמית על יציאה המונית של יהודים ממרוקו עלולה ליצור רושם שהמדינה הצעירה מתמוטטת. לפי גישה אחרת כלכלית ולהציג אותה כבעלת משטר לא הומני. התרת יציאה המונית של יהודים עלולה הייתה להציג את מרוקו בפני דעת הקהל העולמית כמדינה לא–דמוקרטית ולא–מתקדמת שלא מסוגלת להעניק לאזרחיה הלא–מוסלמים את התנאים להשתלבות נאותה בחברתה. אחרים האמינו כי יציאת יהודים, המהגרים ברובם לישראל, תפגע ביחסי מרוקו עם מדינות ערב להן היא זקוקה לייצוב מעמדה המדיני, בתום מאבקיה בצרפת הקולוניאלית. ולבסוף, היו אלה שחשבו כי הגירה מסיבית של יהודים צעירים לישראל תחזק את כוח צה"ל במלחמתו במדינות אחיות.
נציגי הארגונים היהודיים העולמיים, שנשלחו מטעם מדינת ישראל, השיבו בפגישותיהם עם ההנהגה המרוקנית על הטענה שכלכלת מרוקו עלולה להיפגע עקב נטישת היהודים. הם הדגישו שמשקלם של היהודים בכלכלת המדינה זניח כיוון שכ–60.000יהודים (מתוך 160.000 בשנת 1960 )התקיימו רק בזכות סיוע ארגון הג'וינט היהודי–אמריקני. הם הוסיפו שיציאת בעלי מקצוע יהודים מן המדינה תְפנה מקומות עבודה לצעירים מוסלמים משכילים. על החשש מתגובת מדינות ערב, השיבו נציגים אלה שגם מדינות חברות הליגה הערבית וגם מדינות הנלחמות בישראל הרשו ליהודיהן לצאת לישראל, ובניהם של יהודים אלה משרתים בצה"ל. נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, טען כי בעוד גמאל עבד אלנאצר עודד את היהודים לצאת ממצרים, ואף גירש אותם בשנת 1957 , אחרי מבצע סיני, במסגרת חתירתו לאחדות לאומית, מרוקו מעודדת גיוון לאומי הנציגים הזכירו כדוגמה למדיניות ליברלית את העמדה התוניסאית, שעוצבה בידי חביב בורגיבה. אף על פי שהתיר יציאה חופשית מן המדינה, היהודים לא מיהרו לצאת.
מעמדם הכלכלי של היהודים היה דומה לזה של המתיישבים הצרפתים במרוקו. למרות השוני בנתינות, היהודים היו צרכנים טובים וכוח אדם מיומן למשרות ניהול. לדברי ההיסטוריון דניאל ריוֶה, "לא יהיה מוגזם לקבוע שעזיבת הקהילה עלולה לרושש מבחינה אנושית את מרוקו יותר משובם של האירופים לצפון הים–התיכון". מעיני היהודים לא נעלם החשש מפני מה שעלול לקרות משתתגבר המדינה על קשיי ההסתגלות לעצמאות הכלכלית והמדינית, אך לתביעה לחופש תנועה ולהענקת דרכונים לא הייתה משמעות מעשית. דרישות אלה יכלו לענות, לכל היותר, על צורכיהם של סוחרים ושל בעלי עסקים שביקשו לצאת לאירופה לרגל עסקיהם או לחופשה. יהודי הכפרים והשכבות העממיות בערים היו זקוקים לסיועו של גוף שיארגן את יציאתם, יטפל בהובלת רכושם וידאג לקליטתם בארץ חדשה. אך נציגי הארגונים היהודיים העולמיים העדיפו להזכיר לראשי השלטון תביעות עקרוניות כחופש תנועה והנפקת דרכונים, ולא ארגון הגירה שיטתית של אזרחיה היהודים של מרוקו לישראל.
כיוון שההתנגדות העקרונית להגירה שימשה נשק פוליטי בידי המפלגות בהתקפותיהן ההדדיות ובהתנגדותן למדיניות הארמון, אף צד לא העז לרמוז על הסכמתו ליציאת היהודים, אף שבשיחות אישיות לא התנגדו לכך ולא הפריעו לה. הארמון נאלץ להשלים עם המציאות ולוותר על רצונו להחזיק את היהודים בעל כורחם. לוויתור זה הייתה יותר מסיבה אחת. החשובה שבהן הייתה קשורה לעתידו של היהודי במדינה אסלאמית. לצד הלחץ של דעת הקהל העולמית היהודית והלא יהודית, גברה בהדרגה הראייה הפרגמטית.
87
ראשית היישוב היהודי במרוקו – י.ג.הררי
אמנם, לפי מקור אחד אסר סוורוּס על עשיית נפשות ליהדות. אולם פקודה כזאת אינה נזכרת בשום מקום אחר. ואפילו נכון הדבר, קרוב להניח, כי איסור הגיור בא אגב איסור ההתנצרות ונתכוון בעיקר למנוע את זו. הרי טרטוליאן, בן דורם של שני הקיסרים מבית סוורוס, מתאונן על כך, שהרבה נוצרים מסתתרים תחת מסווה היהדות, מפני שהיא דת מותרת והמאמינים בה אינם צפויים לרדיפות שסבלו הנוצרים באותם הימים. עובדה היא, כי במקרים רבים שימשה התייחדותם של בני אומות העולם שלב מוקדם לכניסתם בחיק הנצרות, ובתקופה מאוחרת יותר פרוזדור לאיסלאם. אף־על־פי־כן ראו סופרי הכנסיה הלאטינית, שמקורה באפריקה הצפונית, בהתפשטות היהדות בין עובדי־האלילים סכנה בלתי־אמצעית לנצרות, ונלחמו בה בנאומיהם ובוויכוחיהם.
מלחמתם של אבות־הכנסיה ביהדות במאה השלישית ובמחצית המאה הרביעית לא הוכתרה בהצלחה באפריקה! כאן רבו המתייהדים למחצה, לשליש ולרביע. אולם משנעשתה הנצרות הדת השלטת באימפריה הרומית ונתבסס מעמדה של הכנסיה הרשמית, הוזעקו הקיסרים והמנגנון הממשלתי לעזרתם של נציגי הכנסיה באפריקה. נתפרסמה שורה של פקודות מכוונות נגד יהודים, מתייהדים ו״כופרים״, הן כיתות נוצריות שלא קיבלו את עיקרי הדת הרשמית.
קונסטאנטין הגדול לא העז לפגוע במעמדם החוקי של היהודים, על אף יחסו השלילי אליהם. אולם כאשר כבש ואלנטיאנוס השני בשנת 355 את אפריקה הוציא פקודה נגד היהודים, שבה ביטל את החוק המעניק תוקף לעדותם לפני ערכאותיהם, שממנו נהנו עד כה. עם זאת עדיין מוכרים היהודים כאזרחי רומי באחד החוקים (משנת 397) שב״קודכּס תיאֹדוסיאנוס״, הנקרא על שמו של תיאודוסיוס הגדול (379—395), שהכריז בשנת 392 על הנצרות כעל דת המדינה. זמן לא רב לאחר מכן הוציא הקיסר הוֹנוריוס (408—409) חוקים המכוונים נגד היהודים והדונאטיסטים, כת נוצרית שהתפשטה במהירות במאה הרביעית באפריקה והיתה בה סכנה חמורה לכמורה הרשמית. בימים ההם קרב לקיצו שלטון רומי המערבית על אפריקה, ואחד הנציבים בארץ אף העז להפסיק את משלוח התבואות לפרנסתו של ההמון במטרופולין.
לדבריו של הירונימוס (מת 420) התקיימה באותו פרק־זמן שרשרת רצופה של יישובים יהודיים ממאוריטאניה במערב עד למזרח, דרך אפריקה, מצרים, ארץ־ישראל ועד הודו.
מסורות אלה מעבירות אותנו לימי־קדם רחוקים, כשצפה ועלתה יבשת לא־נודעת זו מתהום הפרי־היסטוריה, וכל מה שהתרחש שם עדיין נראה בדמדומי שחר. באופיין דומות הן לסיפורים היווניים-רומיים שבידינו על עברה הרחוק של הארץ ותושביה. אמנם הרקע שעליו צמחו המסורות היהודיות שונה מהם.
החל מהמאה הרביעית לסה״נ מתחילות להצטבר נקודות־אחיזה בודדות: רמזים במקורות ספרותיים ומימצאים ארכיאולוגיים, שמצטרפים יחד להשערה הנותנת לנו מושג על דברי־ימיהם הקדומים של בני עמנו באזורים אלה. הידיעה ההיסטורית הראשונה על מציאותם של יהודים בשטחים שממערב למצרים הגיעה אלינו בדברי הפולמוס של יוסף הכוהן נגד אַפּיון, צורר היהודים ההליניסטי, שנולד בלוב. בהסתמכו על מקורות רשמיים מזכיר יוסף את העובדה, כי המלך תלמי לאגי (מלך 323—285 לפסה״נ) הפקיד בידי יהודים את השמירה על מבצרי מצרים, וכאשר נתכוון, בשנת 300 בקירוב, לכבוש את קיריני (היא העיר החשובה ב״פנטאפוליס״, חמש הערים היווניות, באיזור שנקרא על שמה קירינאיקה) וערים אחרות בארץ לוב, שלח יהודים להיאחז בהן. יוסף מסתמך על איגרת אריסטיאס אפילו שאינו מזכיר אותה בפירוש, שבה נאמר, כי תלמי העביר מארץ־ישראל למצרים 100,000 יהודים, וכשליש מהם הפקיד על משמר מקומות מבוצרים.
עדות ארכיאולוגית שטחית ליישוב יהודי בקיריני בתקופה ההיא, שאין להסיק ממנה הרבה, נותן חותם עברי ועליו כתוב:
לעבדיהו בן ישב
איש קיריני יאסון, תיאר בחמישה כרחים את מלחמת החשמונאים, אלא שספרו אבד ותוכנו הגיע אלינו על־פי האמור בספר חשמונאים ב. סברה היא, שיאסון היה חברו של יהודה המכבי.
״ר׳ יודן ור׳ חוניא. ר׳ יודן בשם ר׳ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ור׳ חוניא בשם ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב, ח), זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין, אומרים לו: היאך אנו נגאלין? ולא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע׳ אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריה, דומה כמו שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם, מכל אומה ואומה. כותי אחד או ברברי אחד בא ומשתעבד בכם כגון ששעבדתם בהם כל אומתם. וכאילו נשתעבדתם בשבעים אומות וכו'״.
״ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני (תהלים כה, יט), אם עשו שונא ליעקב, לפי שנטל ממנו את הבכורה, והדין עמו, אבל ברברים וענתיים ושארית עמים מה עשיתי להם ?״
ההאשמה ברורה ונראית לכאורה תמוהה. בידוע שעשו־אדום שונא ליעקב. אבל מה ראה בעל האגדה להזכיר את הברברים בנשימה אחת עם עשו ? כל כמה שידוע לנו רק פעם אחת פגע ברברי פגיעה קשה ביהודים בבבל ובארץ־ישראל, והוא לוסיוס קווייטוס.
מעתה לא יפליאנו המדרש: ״ואני אקניאם בלא עם״ (דברים לב, כא)… אלו הבאים מברבריא ומטונס וממורטניא, שמהלכין ערומים בשוק, אין לך אדם בזוי ופגום אלא ההולך ערום בשוק״.
ידוע, כי הברברים והכושים בארצם לא הרבו לכסות את מערומיהם, ובוודאי גם החיילים המאוריטאניים, שהיו בארץ עם לוסיום קווייטוס, היו נוהגים כמנהגם במולדתם — לפחות בזמן שלא שימשו בתפקידם.
״היו צריה לראש״ (איכה א, ה), זה אספסיאנוס; ״אויביה שלו״, זה טיטום. שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנום את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין: דוכס דערביא, דוכס דאפריקיא, דוכס דאלכסנדריה, דוכס דפלסטיני״.
המדרש בצורתו שלפנינו אינו קדום. אמנם ידוע לנו, כי במצור על ירושלים השתתף מלך הנבטים מלכוֹס. אבל שלושת ה״דוכסים״ האחרים ניתוספו בהמשך הזמן, והם רומזים לצוררים אחרים, שקמו על ישראל. הראיה לצעירותו של המדרש הוא התואר ״דוכס״, שהוא מאוחר; גם השם פלסטינה התחילו משתמשים בו רק בימי אדריאנוס.- (24 בינואר 76 – 10 ביולי 138). לפי זה מותר לשער, כי דוכס אפריקי הוא רמז ללוסיוס קווייטוס. כי אמנם היה הוא לא רק ראש הגייס הברברי שלו, אלא גם בעל משרה גבוהה בפקידות הקיסרית של אפריקה. מכאן גם תוארו ״דוכס דאפריקיא״, ולא דוכס ברבריה. ראינו למעלה, כי בזמן נציבותו בארץ־ישראל נמצאו בה לא רק פרשיו המאוריטאניים, אלא גם חלק מהלגיון השלישי הקיריני. הניסיון הקשה, שנתנסו אבותינו בימי קווייטוס, מסביר כיצד חדרה לאגדה דמותם של הברברים כאומה שפגיעתה קשה.
מרבית האגדות אינן מבוססות מבחינה היסטורית, אבל בגרעינן של אחדות מהן עומדות, לדעת כמה חוקרים, עובדות של ממש. כמה מן האגדות הן ציוריות ורבות ענין.
מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון-רבי יוסף, בן נאיים זצ"ל
כח. מנהג עושין שלש משמרות על הקברים בתשלום השנה
כח. מנהג עושין שלש משמרות על הקברים בתשלום השנה, ובתשלום השבוע ובתשלום החדש. וקורין להם פקידת השבוע, פקידת החדש ופקידת השנה. וחכמי הדרש עשו רמז לדבר בפסוק, אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם וכו׳, היינו שלש פקידות. וראיתי למאריה דאתרין מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, בכתב ידו ממש, שמצא בקובץ כ״י, שהרדב״ז ז״ל היה מיוצאי ספרד והלך לעיר פיס ומצרימה ותיקן המשמרות של קברים וכוי, וגם בתשו׳ הרדב״ז ח״א שאלה כו, נסתייע ממנהג פאס, וז״ל: וכן הוא מנהג העיר המהוללה פאס יעו״ש. וראיתי בס׳ דברי ימי ישראל לד״ר צבי גראטץ ז״ל, חלק שביעי, דף 19, בהערות ד״ר הרכבי, הערה 6, וז״ל: יוסף בן יצחק סמברי בכ׳׳י של אוקספורד לנייבוער עמוד 158, והנה במקום הזה מפורשים דברים הסתומים במקום אחר, ר״י עאקריס אומר בספרו בשבחו של הרדב״ז, אף הוא תיקן המשמרות של הקברים וכו׳. דברים שאין להם הבנה ומפורשים אצל ר׳ יוסף סמברי הנ״ל לאמר: ותיקן המשמרות לקבורת מתים ושמחת חתן וכלה. לאמר, קבע חברה קדושה. או נחום אבילים וחלק את המצוה הזאת בין בני העיר במעמדים שונים להיות מתעסקים בקבורת המתים והלוייתם, כל מעמד ומעמד בחודש ידוע. וכן עשה לחובת המשמרות לשמח חתן וכלה וכו', יעו״ש. אני הדל תמית שר״י סמברי פי׳ דברי ד״ר הרכבי בדברי הרדב״ז שהוא תיקן החברה קדישא וכו'. הרואה בדברי הרדב״ז באותה תשר שציין לה מוהר״ ר אי״ ש ז״ל הנז' שלא היתה כוונתו של הרדב״ז לזה, אלא על משמרות שעושים על הקברים שלומדים איזה למודים בליל המשמרה והולכים ביום הנועד על הקבר. גם אין לפרש שהוא תיקן החברה קדישא, דזה תלמוד ערוך כי מנהג זה היה בימי חכמי התלמוד, כמ״ש בתוס׳ מועד קטן דף כו ע״ב, רב המנונא איקלע לדרומתא שמע קל שיפורא דשכבא חזאי הנך אינשי דקא עבדי עבידתא, אמר ליהו הנך אינשי בשמתא לא שכבא איכא במתיא, אמרו ליה חברותא איכא במתא. אמ״ל אי הכי שריא ליכו. ואם יהיה כפירוש מוהר״י סמברי ז״ל וודאי לא עיקר החברה תיקן, רק תיקן להם הסדרים והמשמרות כיצד יתנהגו בסדר הנהגתם ועבודתם. וכל הרבנים הנ״ל חלקם בחיים, לא שלטו מאורות עיניהם במס׳ שמחות, פ״ח ה״ח, יוצאין על המתים ופוקדין עליהם וכוי. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בספר ככר לאדן, חי׳ מס׳ שמחות, שהביא משם מהר״א ברודו, שפי׳ בזה פסוק אם כמות כל האדם ימותון אלה וכו', עיי״ש נעל שלש הפקידות ראה להלן ערר קבר, יד, ובשו״ע יו״ד, סימן שמד, כ, ובספר חסידים סי׳ תשט-—תשי, מ״ע].
מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון
כט. מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון. הטעם שלא יתלבש הרוח בדיוקנא, כי אז יש להרוח יותר מקום להתדבק בו וינזק. ועיין אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עב, ס״ג, שציין לזה ביערות דבש, ח״א. ואולי טעם לדבר לכסות המראה בבית האבל, שכתבו הפוסקים באו״ח, סי׳ ץ, שאין להתפלל נגד המראה, כדי שלא יאמרו לצורה הנראית במראה מתפלל. ובבית האבל מתפללים מנחה וערבית עם האבל לכבודו, לכן מכסים המראה, ויש מסלקין אותה כל עיקר מן הבית. וכעין זה מצאתי בהערה בס׳ אלח למגן, שבס׳ מטה אפרים, שהביא משם ם׳ תום׳ ירושלם, יור״ד, סוס״י יא, שצריר ליזהר שלא לישחוט כנגד המראה שקורין שפיגעל, כדי שלא יאמרו לצורה הנראית במראה הוא שוחט, יעו״ש.
רבי רפאל אהרן בן שמעון והשיטפון בצפרו – תיאורו המרתק
אזי המים שטפונו
בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:
כאור הבקר יום השבת היה יום מר ונמהר. וכשכור מתרונן הלום יין אשר ינפץ בסכלותו את אשר לפניו, ובסור יינו אז ידע מה פעל עליו כוסו רוייה להשחית שכלו ולעשות זר מעשהו, כן הודיע בקר היום את האבדון אשר עשה ליל החולף. רעדה ופלצות אחזונו בהשקיפנו על פני הככר אשר מחוץ לפתח האלמלאח, אשר הורחב גבולו בין לילה, כי כל הבתים והחנויות אשר נהרסו שמו מרחב למבט עין באין מעצור. הככר היה דומה לגיא ההריגה, מלא פגרי בקר וצאן אשר הומתו והובאו סחוב והשלך עם הזרם האיום. גם פגרי אדם נמצאו תוך נחל השטף. גם היה דומה ליער גדול כי נמלא מאילנות רבים אשר עקרו אותם המים בלכתם. וגם המה עזרו לרעה, כי ע״י האילנות האלה נסתמו מקומות רבים אשר הנהר עובר בהם לדרכו, וע״י סכר האילנות נאלצו המים לעלות בגובה על הבתים והחצרות ויכום לרסיסים. אור היום הודיע מספר הנטבעים ויהיו תשעה וארבעים נפש, כולם כמעט צעירי ימים, ה׳ יחונן עפרם. וזאת הוסיפה להגדיל איפת היגון והבכי, מלבד כי הוכפלו צרותינו ביום ההוא, כי תלאת הלילה פעלה על רוח בני העיר פעולה עזה. לקול עלה נדף יחרדו, ואיש אשר יבטא בשפתיו הנה מים— ונסו כמנוסת חרב ואיש את רעהו ידחקו לנוס ולהמלט. ותחרד הקריה לרגעים. ככה היה משפט היום הנורא ההוא ולילו עמו. במספר ירחים אל יבואו עוד.
השמועה הרעה הזאת הגיעה אל עוב״י פאס יע׳׳א כאור בקר יום השבת. ויחרדו ויתעצבו מאד. ומפני קדושת השבת לא עצרו חיל לבוא לראות שבר אחיהם. אך כעבור יום המנוחה חיש קל עפו על כנפי נשרים ויבואו להשתתף בצרתם וגם אוכל הביאו עמהם לתת טרף לכמה נפשות אשר נותרו בלי כל. ישלם ה׳ פעלם. נקל להבין מצב כבוד הרב ר׳ רפאל אבן צור יצ״ו וחרדתו הגדולה על בנו יחידו כאשר הגיעה לאזניו שבר העיר ביום השבת קרש, בטרם ידע מי הנמלט ומי הנלכד. רץ אחר רץ שלח מבני הגויים לקחת את ערובת שלומינו ולא הרגיעו רוחו הטהורה. הן קדושת היום תעצרנו מלכתוב אליו כי תלי׳׳ת חיים אנחנו. וגם בשלוח אליו מחלצות לבוש בנו הידיד יצ״ו לאות כי חי הנהו לא הרוו צמאונו, כי הרצים דחופים בזויי עם ופראים, מותר האדם מן הבהמה אין, והגמגום והדיבור בלעגי שפה בעתות כאל תוסיף תת חרדת לב לאיש הנבהל. וע׳׳כ כאור הבקר יום ראשון הוכרחנו לשלחו אל אביו להשיב נפשו היקר. כן ישמרהו צורו תמיד מפגע ונגע לא יקרב אליו. אמן.
ואני נותרתי לבדי לתנות את שבר בני עמי. כי איככה אעזוב את העיר אשר אכלתי מטובה ואת בעל אכסניית, אשר השביעני פרי חסדיו טובעים בים צרה כזאת ואסע. ואם אסעה האם ייטב לבי? היערב לחם לחכי בעזבי את
ידידי נפשי מרי נפש נאנחים ונאנקים, לוקי כפלים נפש ורכוש יחד? אח לצרה הייתי ועיני כלו מדמעה כל היום ההוא אשר ניתנו לקבורה חנוקי מים המאררים. גם לב הקשה כאבן יתפוצץ מחזות המראה האכזר והמעציב, האיום והמחריד. ארון אחר ארון מובאים בית מועד לכל חי בקול נהי וקינה ומספד תמרורים. בזה האם ושני ילדיה הרכים בין צדיה. בארון הב׳ אב ושני ילדיו. בשלישי וברביעי משפחה שלימה אשר אבד כל זכר לה. ככה היה דבר היום ההוא מן בקר עד לילה.
בעל החסד ישלם שכר מושלם לאחינו היקרים והנכבדים הזריזים במצות חברת גומלי חסדים דק׳׳ק פאס יע״א, אשר באו הנה הם ומנהיגיהם וראשיהם וכל העוסקים עמהם לש״ש ועזרו עזר גדול בחפירת הקברות והוצאת המתים עם בני הח״ק דק״ק צפרו עד אשר הביאו אל המנוחה הנצחית והשכיבו לעפר כל הנעדרים ההמה ביום ההוא. ישלם ה׳ פעלם ומצוה זאת תגן בעדם עדי עד. אמן.
וליום המחרת נהרו כל חו״ר וגדולי ומנהיגי ק״ק פאס יע״א ועטרת מלכם בראשם הרב ר׳ רפאל אבן צור יצ״ו וקשרו מספד מר על האומללים האובדים. ואחרי זאת עזרו אותם בסיוע שיש בו ממש בנדבות גדולות אשר הפרישו ברוח נדיבה להחזיק לב נדכאים. תערב לה׳ פרי צדקתם ותיטב מזבח טוב ועליהם תבוא ברכת טוב. כיר״א.
בסוף השבוע ההוא חזרתי לפאס מוכה ומעונה. כי הטלטול הציק לי עוד. כי חצר בית אכסניא התרועעה מהשטף, וע״כ בעל אכסניא ובניו הלכו באשר יגורו בבית קרוביהם. וגם קצתה נפשי מרוב הטינוף והלכלוך אשר יפיק גועל נפש, כי העבטיט שברחובות העיר לא נתייבש כלל בהיותו מהול ומעורב בשמן. ומובן איך יהיה מצב העובר ברחובות קריה. ולא עצרתי כח לעמוד עוד, ואתפרד מאיש ברית שלומי בעל אכסניא הנז׳ בעינים יורדות נהרי דמעה ואשוב לפאס. ואקוד ואשתחוה לה׳ אשר הגדיל חסדיו עמנו. יהי שמו ברוך ומבורך עדי עד. וכעבור שבועות אחדים אחרי אשר ה׳ הניח לנו מעצבינו ורוגזינו הנ׳׳ל, הודיענו. ידידי הח״ר שלמה יצ׳׳ו כי מנוייה בסודו לעשות זכר לנס הצלתו להדפיס את ספר השירים והפזמונים אשר חיבר מר זקנו הרב הגאון המפורסם כמוהר״ר יעקב אבן צור זצוק״ל הנודע בשם טוב יעב״ץ, וממיטב כספו שלם ישלם כל כסף הדפסתו אם אך אעמוד לעזרתו בהוצאת מחשבתו לפועל ולקבל עלי משרת ההשתדלות להדפיסו, כי מלאכת הדפוס חזון יקר בכל ערי המערב. ובכל לבי נתתי לו את ידי להפיק רצונו באמרי אליו כי גם אנכי אסיר תודה הנני לאלדי ומושיעי, ובמה יתרצה עבד אל אדוניו ומה תודה מידי יקח אם לא להזכיר תהלתו תמיד, ואותה אבקש גם אני. ויהי כאשר הפיק רצון משאלתו זאת ויוסף לחלות כי אספר בהקדמתי כל המעשה והמאורע ההוא. ולבקשתו נעתרתי ואעש כן, כאשר עיני הקורא נעים תחזינה.״
תורת אמך צומות ותעניות-הרב אברהם אסולין
חייו ותורתו של הצדיק המלוב"ן כמוהר"ר ר' חיים בן עטר זיע"א
יומא דהילולא ט"ו תמוז
לידתו
בעיר סאלי נולד הצדיק, לאביו ר׳ משה אבן עטר בשנת התנ״ו, למד תורה מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גדלתי, ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.
מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתי, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…
כיצד נתחבר הספר הק׳ ״אור החיים״
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו, לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.
השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליוורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.
הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).
כנסת ישראל.
נכנסנו למירון יום רביעי…..וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחרי האכילה ללימודינו לפני שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיום שם ספר אחד של זוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון, וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד, כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה ( אגרת ).
הארה גדולה
ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…
במערת אליהו הנביא ז"ל
יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…
היקפה ומימדיה של התנועה במרוקו- שנות תכ"ו-תכ"ט-1666-1669- אליהו מויאל
הבה נבדוק אם כן, מה אומרים לנו המקורות. יש בידינו הרבה עדויות על המצב ששרר באותה תקופה בקהילה היהודית במרוקו, ונביא חלק מהן. המסמך של ר׳ יעקב בן־סעדון נכתב בשנת 1669. מבחינה מדינית ״ארבעים שנות המרד״ (1671-1631) עליהן דיברנו בפרק השני, טרם הסתיימו. שנה זו היא בין שנות שלטונו האחרונות של מולאי ראשיד, מיסד שושלת העלאווין. אי־הסדרים עדיין שולטים. מהומות ומרידות פוקדות את המדינה תכופות. השלטון אינו יציב. יחסו של המלך היה בדרך כלל עוין כלפי היהודים ולא במעט נבע מעצם קיומה של התנועה השבתאית שבה ראה תנועה הגורמת לתסיסה חברתית. ימי הדיכוי ממנו סבלו היהודים בסאלי עירו של ר׳ יעקב בן סעדון, בימי שלטונו של שודד־הים ג׳ילאן, עדיין זכורים להם. מלחמות וקרבות עזים עדיין נטושים בין המלך לבין ראשי השבטים המקומיים. מסים וארנונות כבדים מוטלים על היהודים כדי לממן את מלחמות המלך.
ואשר לבחינה הכלכלית, שנה זו היתה שיאן של שבע שנות רעב שפקדו את מרוקו, הרעב של שנות תכ׳׳ב-תכ״ט (1669-1662). הבצורת פקדה בדרך כלל את כל המדינה, והיתה קשה יותר בפנים הארץ ופחות קשה בערי החוף. אך הבצורת הזאת, שארכה שבע שנים, פגעה קשות גם בערי החוף, כולל עירו של ר׳ יעקב בן־סעדון – העיר סאלי, כפי שמעידה אגרת שנכתבה בשנת תכ״ט (1669) על־ידי רב מסאלי, ר׳ מסעוד אתאזי, אל עמיתו ממקנס ר׳ חסאן אדארוקי, הכותב בין השאר: ״אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה … אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו? שניים שלושה גרגרים בראש אמיר הלא מצער הם.״ תאורים מזעזעים של אותן ״ארבעים שנות המרד״ (1671-1631), אנו מוצאים אצל כל כותבי דברי העתים של התקופה, ב״דברי הימים״ לר׳ שאול סירירו ור׳ שמואל אבן דנאן, ר׳ סעדיה אבן־דנאן, וכן ב״כסא מלכים״ לר׳ משה רפאל אלבז. התאורים המרגיזים לבבות ומרעישים נפשות אינם נוגעים רק למצוקות החמריות הערמות על־ידי עצירת גשמים, כפן ורעב ונגישות השלטונות, אלא גם להעברת אנשים על דת אבותיהם. ר׳ שמואל אבן־דנאן מספר לנו באחת העדויות על התלאות, העינוים והיסורים שהיו מנת חלקם של יהודים על־מנת לאלצם לשלם מם מעל ליכלתם. וכך הוא מספר על העינוים שעונה ״עשיר אחד ושמו סולמאן בוטבול ומרוב העינוי והמכות והחניקה שהיו חונקים אותו ולא היה יבול לסבול, המיר דתו.״
ר׳ משה רפאל אלבז מספר לנו ב״כסא מלכים״ על התלאות והעישות שעברו על יהודי טטואן ואלקצר באותה תקופה. בתי־כנסיות של טטואן נהרסו ביום־הכיפורים וגזרו על היהודים שלא יתפללו במנין ״ובטיטואן עברו שמדות על שלושה יהודים ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ.״
וכמה שנים לפני כן אומרת לנו עדותו של ר׳ שאול סירירו על הרעב של שנות שס״ד-שס״ו: ״מראש חודש תמוז עד ר״ח כסליו של שנת שס׳׳ו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות בני פאס היקרים, נפוחים כנאד מזי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרם, חבקו אשפתות, לנקר בהם כתרעולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו דתם (ההדגשה שלי א.מ.) והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.״
אבן גזרות ושמדות היו, והעברת יהודים על דתם היתה תופעה שכיחה באותה תקופה. תמוהה לכן קביעתו של ר׳ יעקב בן־סעדון האומרת: ״ומזה יצא לנו טוב טעם ודעת לאנשי מערבנו… שאין בהם שמד שבח לאל והודאה לשמו כי הם יכולים אם ירצו רובם שלא להתענות.״
לפי כל מה שאמרנו לעיל, מסקנתו וקביעתו של ר׳ יעקב בן סעדון אין להן על מה לסמוך, ואינן תואמות את העובדות ההסטוריות. מסקנותיו, אשר לפיהן הוא מתיר את ביטול הצומות היות ואין גזרות ואין שמד – נטולות כל יסוד עובדתי.
במלאכת השכנוע שלו נזקק ר׳ יעקב בן־םעדון גם לדימוים ולמשלים. כך הוא מביא את המשל הבא: משל לעבד שליח של המלך שצוה לכל נתיני הממלכה בשם המלך שיעשו מצוה מסוימת והוסיף כי על כך החליטו המלך ומועצת יועציו ושריו והתרה בהם שאם ימצא איש שלא יקיים את מצות המלך ילקו אותו עשר מלקות. העבד השליח היה ידוע כנאמן המלך ועושה דברו ואיש לא פקפק באמיתות דבריו. אך לאחר שהתחילו בקיום המצוה בא אליהם שליח אחר שלא הכירוהו ובשם המלך צוה עליהם לא לקיים יותר אותה מצוה עליה נצטוו מפי השליח הקודם, והוסיף שמהיום והלאה כל מי שיוסיף לקיים אותה מצוה יחשב כעובר על גזרת המלך ואחת דתו להמית ויושלך אל הים.
מבוכה השתררה בין הנתינים ולא ידעו במה להאמין. חכמים נכבדים ויועצים נתאספו כדי לכלכל מעשיהם ולהחליט מה לעשות. ראשי העם נחלקו בדעותיהם. קבוצה אחת אמרה כי יש להשמע לפקודה שניתנה על־ידי השליח הראשון של המלך, כי הרי הוא מוכר וידוע כשליחו ועושה דברו של המלך ולכן אין להטיל ספק באמינות דבריו ובאמיתות שליחותו. ואשר לשליח השני, איש מאתנו אינו מכיר אותו, לא שמעו עליו שיש לו מהלכים בחצר המלכות, ואם כך הדבר לא הוא המתאים שסודות המלך וגזרותיו ישלחו על ידיו, ושנית ״שלא הביא בידו אות או מופת״, כי שליח המלך הוא ומה גם שאינו מוכר לנו. היה עליו להביא אות או מופת על־מנת שנכיר בשליחותו; ולכן המסקנה היא להמשיך ולקיים את המצוה שנמסרה להם על־ידי השליח הראשון עבד המלך הנאמן.
הקבוצה השניה טענה טענה יותר פשוטה ועשתה חשבון מעשי יותר ״ותשקול בפלס ומאזני משפט ומצאה כי גדול יהיה עונש האחרון מן הראשון״, כי הרי לפי העבד השליח הראשון, מי שלא יקיים את מצות המלך ייענש על־ידי ספיגת עשר מלקות, ואילו לפי העבד השני, העובר על דברי המלך ״יושלך אל תוך הים״ ומי הוא זה אשר לא יבחר במה מלקות שאין בהן סכנה, על פני השלכה לים הכרוכה במות?
מן המשל הזה עובר ר׳ יעקב בן סעדון אל הנמשל: מועצת השרים וסגניהם הם חכמי ישראל ונביאיו שהיו בימי החורבן וקיימו וקיבלו עליהם לעשות את ארבע תעניות וגם החכמים שבאו בדורות הבאים אחריהם היו עבדים נאמנים להם וקיימו כל המצוות שנצטוו, והעובר על דרכם חייב מכת מרדות, ״כי האוכל במזיד ביום הכיפורים חייב כרת ואילו האוכל בתשעה באב במזיד אינו חייב כי אם מכות מרדות שהוא פחות ממלקות.״ אשר לעבד השני, שאינו מוכר, הוא שבתי צבי אשר ציוה לבטל את התעניות וכל העובר על דברו חייב מיתת חנק על־ידי השלכתו לים. המסקנה של הנמשל היא כמו המשל. אכן טיעון משכנע!!