אלי פילו
הנהגות לימי בין המצרים- תורת רמך- הרב אברהם אסולין הי"ו
הנהגות לימי בין המצרים
א. נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון רחל בחצות היום, ובמרוקו נהגו לאומרו לפני תפלת מנחה , (מפי הרב מאיר אסולין).
ב. מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א )סימן תקנא ה"ב(, והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא. וכך מנהגנו כמובא בקצוש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).
ג. מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג ), אומנם מנהגנו להחמיר מיז ' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגינו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, חוץ משבוע שחל בו ת"ב. וכן כתב בקיצש"ע טולידאנו (סימן תצח הלכה יח). היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. וכתב הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם לגר"ד עובדיה זצ"ל (צומות ותעניות אות ה ). ומנהג תוניס ראה בספר עלי הדס ( פ"יד אות ה ), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.
ד. כתב בשו"ת נופת צופים ( חא"ח סימן יא ), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור ( בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור שליט"א ). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח ), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו, ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כיאם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.
ה. מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש ( ח"א אור"ח סימן עו ), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב ), אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המיצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק ( ח"ב הלכות אות א' ) כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. ( היינו בגלות).
ו. מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות. ( נהגו העם אות ז ), כפסק מרן הש"ע שכתב טוב להימנע מברכת שהחיינו.
ז. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י ( ס"ס תקנ"א ), וכן הרמ"א ( סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה אז יברך בתוך השבעה, למרות שניתן לחלק בברכת הלבנה דחיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים ( אור"ח סימן טז), כתב בשם החמדת ימים, שאף האר"י אסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.
ח. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לומר שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן. ומ"מ על דברי הרמ"א הנ"ל כתב בשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.
ט. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לעוברה. ויאמר יצחק ( בליקוטי או"ח אות יא).
י. שכח וברך שהחיינו ונזכר שאין מנהגנו לברך בימי בין המצרים, יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.
התפקידים המיסטיים של השירה והנגינה: שירי הודיה, שבח ומזמורים — צידוק היצירה הפיוטית
ה. [התפקידים המיסטיים של השירה והנגינה:
שירי הודיה, שבח ומזמורים — צידוק היצירה הפיוטית]
ועל הכל אנו מודים לו ומברכים את שמו בכל מיני זמרה הבוחר בשירי זמרה בכל דברי שירות ותשבחות, ׳נעים זמירות ישראל׳ דוד בן ישי עבדו ומשיחו וכמש״ה: ׳ויבחר בדוד עבדו׳ וכו'. ירצה ויבחר בדוד עבדו ׳ויקחהו ממכלאות עמו וצאן מרעיתו׳ וכרו', שהם ישראל… להיות למלך על עמו על ישראל. והוא היה מונה שבחו באומרו: ׳חצות לילה אקום להודות׳ וכו'. ואמי ז״ל: ׳מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה׳, ואמר ׳עוד׳ כי עד חצות לילה היה עוסק בתורה. מכאן ואילך בשירות ותשבחות עלי עשור ונבל ובכל מיני זמר והילול… — כי גדול כח השיר ובאמצעות דברי שיר היה מכרית את כל הקליפות והחיצונים המתאחזים בקדושה עליונה ועקרת הבית רחל נטהרת מהקליפות הנאחזים בה — ׳כי רגליה יורדות מות׳ ועולה היא למעלה אל הת״ת (= התפארת) וכ״ז(=וכל זה) הוא נעשה ע״י השיר… דלכאורה נראה כדברי נערות. ועוד היל״ל(=היה לו לומר) את השירה הזאת לה׳ כמש״ה בשירת הים. ובמ״ש א״ש: ׳אז ישיר ישראל: עלי באר…׳, שהיא בחי׳ המל׳ הנק׳(־בחינת המלכות הנקראת) באר מים חיים, תעלה למעלה אל החזה. כי שמה ישבו כסאות למשפט תפארת ישראל, כסאות לבית דוד שהיא המלכות, ע״י התורה תעלה מעלה מעלה ויומתקו כל הדינין. ופירושי קא מפרש קרא באומרו: ׳באר חפרוה שרים׳ כידוע ליודעי חן שהיא נובעת מגבורת הזכר בסוד הבאר, שרים הם חג״ת(= חסד, גבורה, תפארת), נדיבי עם הם נה״מ (=נצח, הוד, מלכות), במחוקק ר״ל שהיא מקבלת אותם בגבורות ע״י יוסף אות ברית קדש. וכן תמצא שא׳ מצירוף ישראל הוא שי״ר א״ל ושם אל הוא רמוז במדת החסד בסוד חסד אל כל היום. וגם רמוז במדת המי(= המלכות) בסוד ואל זועם בכל יום. ר״ל ע״י השירה יבא החסד שהוא אל וזהו ישראל — שיר אל, כלומר ישראל הם מגלים החסדים ע״יהשיר, א״נ (= אי נמי) שי״ר א״ל כלומר המ'(= המלכות) הנקרא׳ אל היא נמחקת ונטהרת מהקליפות על ידי השיר כמ״ש…
עוד יוכל לרמוז במלת ׳באר חפרוה שרים׳ לשון שיר ו׳נדיבי עם׳ ר״ל המתנדבי׳ בעם עם ה׳ אלה. ומפגין שכלם מהבלי העולם לחבר שירים להשם ולהודות ולהלל לה׳, ׳במחוקק במשענותם׳. ר״ל — מחוקק שהוא יוסף, מחברים אותו עם דוד־כנסת־ישראל — משענת לבית ישראל. ו׳ממדבר מתנה׳, ר״ל שאותו השיר יהיה ע״פ התורה שנתנה במדבר. א״נ(=אי נמי) ׳במשענותם׳ שהיא התורה, כמו שדרשו על פ׳ ׳שבטך ומשענתך׳ וכו׳ ומחוקק — הוא מרע״ה (=משה רבנו עליו השלום). ׳שם חלקת מחוקק׳ שע״י (=שעל־ידו) קבלנו התורה בזה חפרוה שרים כרוה נדיבי העם בהצטרפות מרע״ה עם התורה שהיא משענת, וכן פירשו המקובלים מזמור מלשון זמיר עריצים. לכן העוסק בס׳ תהלים וכן בדברי שיר ושבח לש״ש (=לשם שמים)… ומקובל לפניו ית׳ (־יתברך) כאלו עוסק בנגעים ואהלות….. ואמרו המקובלים כי הלוחם מלחמתה של תורה הוא משבר כח הקליפה. ובאשר הלמוד בהלכות אלו הוא עמוק מאד מאד מי ימצאנו, וכל העוסק בהם הוא לוחם במלחמתה של תורה להבין דבר על בוריו, ובלמוד כזה הוא מכרית את הקליפה מכל וכל, ככה ג׳׳כ(= גם כן) העוסק בם׳ תהלים שכלו מחמדים, שבח והודאה ליוצרינו יתב׳ (= יתברך) ובאמצעות הלמוד מזמר עריצים ונכרתים הקליפות…
ועל כן ׳כל הנשמה תהלל יה׳, ומה גם אם יהיה לאדם נעימות קול שאז ודאי חייב לכבד את ה׳ מחנו, כמ״ש ז״ל ע״פ: ׳כבד את ה׳ מהונך׳ א״ת (=אל תקרא) ׳מהונך׳ אלא ׳מחינך׳…. וצריך הפייטן לכוין ליחד קול ודביר, דהיינו זיווג זו״ן (=זכר ונקבה), וצריך לכוין במקום שהקול והדבור יוצא מהם, חי״ך וגרו״ן, דשית עזקן דקנה (=שש טבעות הקנה) ושית כנפי ריאה אשר כולם רמוזים, לדברים עליונים ות״ל (= ותהילה לאל) זאת היא מגמתי בדברי שיר ושבח אשר פצו שפתי, מלבד היות השיר לש״ש (=לשם שמיים) בכלל או להודות ולהלל וכוי, או לשאול איזה שאלה מהאל יתברך, או לבקש מחילה וסליחה וכפרה, הכל כפי הענין והעת והזמן, או לעשות נחת רוח ליוצרינו. ולפעמים בהיותי מחבר שיר אני מכוין כנז״ל. ולא כל שעתא לכונה הנז׳ שהיא ליחדא קול ודבור, אמור ולהכרית את כל החוחים הסובבים את השושנה העליונה. והכונה הכללית שיש לי בתמידות הוא להודות להלל ולעשות נחת רוח ליוצרינו. ואני מאמין כי בשכר זאת ׳מצוה גוררת מצוה׳.
ויהי בעת המלאח-יוסף טולדנו – יסוד המללאח בעיר מכנאס
יסוד המללאח.
לאחר שזכתה ועלתה לדרגת בירת האימפריה, היה על מכנאס ללכת בתלם שתי קודמותיה פאס ומראכש, ולהציב ליהודים תחום מושב נפרד. עד אז היו חופשיים היהודים לגור לפי רצונם ולפי יכולתם. למרות שלא הייתה בכך כל חובה התרכזו במציאות רוב היהודים ברובע " הקנות " שבלב המדינה ( הוא השם הערבי של הרובע המוסלמי בערי מרוקו ). מיד עם הפיכת העיר לבירה בשנת 1679 מורה המלך ליהודים לבנות לעצמם, ובעצמם, שכונה חדשה מחוץ לחומות באזור הנקרא " ברימה ", ליד שכונת הפקידות הגבוהה. לפי עדותו של שבוי אנגלי ( המובאת במחקרו המעמיק של דוד קורקוס על הרובעים היהודיים במרוקו ), ההוראה הייתה שהיהודים יבנו בעצמם את בתיהם, אולם הם השיגו בשוחד שאחרים יעשו את מלאכתם, ( עדות למצבם הכלכלי האיתן ), והאחרים היו השבויים הנוצריים, שבויי מלחמה ובעיקר קורבנות שודדי הים מסאלי שהטילו את אימתם על האוקיאנוס האטלנטי.
בניית הרובע הייתה מתוכננת היטב ונסתיימה בשנת 1682. יסוד המללאח במכנאס, השלישי בתולדות המדינה, היה שונה משני קודמיו. אין זכר לתלונות מצד היהודים על צעד זה שנחשב בפאס ובמראכש " כגלות מרה ". כפי שראינו. אין זכר לענישה וגם לא לצורך להגן על היהודים שהביא בפאס ובמראכש לבניית הרובע היהודי בסמוך לארמון המלך. גם שיטת הבעלות הייתה שונה, מאז ומתמיד השטח עליו נבנה המללאח במכנאס היה בבעלות יהודית בלעדית כאשר בפאס ובמראכש השטח היה בבעלות הארמון. סביר להניח שהסיבה המיידית , מחוץ לצורך להפריד בין יהודים ומוסלמים, לייסוד המללאח הייתה אורבנית. ריבוי האוכלוסייה בעקבות הפיכת העיר לבירה חייב לפנות את היהודים מהמדינה ולהקצות להם שטח נרחב לקהילתם הגדלה. שכונת " הקנות " בפינו היהודים נתנה לשבויים הנוצרים הרבים שעסקו בבניית העיר כפי שאנו למדים מזכרונות כמרי הישועה הצרפתיים :
" בזמן המו"מ ערכנו מספר ביקורים אצל השבויים הצרפתיים החולים במקום בו הם לנים כל ערב לאחר יום העבודה. מקום זה נקרא " קנות " והיה מקודם רובע יהודי, וכאשר היהודים עזבוהו כדי לעבור לרובע בו הם דרים היום, ריכז כאן המלך כל השבויים הצרפתיים. כידוע יום השבת הוא ליהודים כיום ראשון לנוצרים ואנשים אלה קנאים עד כדי טירוף לקדושת השבת והעדיפו למות תחת לעשות כל מלאכה באותו יום. באותו יום שער הרובע היהודי סגור ומסוגר ונאלצנו לשלם לשומר המוסלמי כדי שיאות לפתוח לנו, עזבנו אותם כדי להגיע לרובע היהודי בו השתכנו בביתו של עבד צרפתי, שבנה בו את דירתו באישור המלך. למען יהיה בטוח וחופשי הוא בחר דווקא בשכונה זו הסגורה מכל עבר והכניסה היחידה היא תחת משמר חיילי המלך הנעזרים בכלבים גדולים ".
תיאור מאשר את הרגשת הביטחון שמעניקה החומה ליושבי המללאח. הוא גם מאשר שהרובע נחשב לשכונת יוקרה בה היו משכנים האורחים והדיפלומטים הזרים. שגריר צרפת לשיחות השלום שנכשלו, ועליהן התעכבנו בהרחבה, תיאר כך את המללאח : " המדובר בשכונה גדולה למדי אם כי לא יותר נקייה משאר הערים. היהודים חיים ברווחה ונהנים מתנאי מגורים משופרים לעומת שכיניהם המוסלמיים "
מקור צרפתי אחר, הכומר הפרנסיסקני בונו, שנשלח למרוקו ב – 1702 לפדיון שבויים, מאשר הרגשת רווחה זו : " הרחובות יותר רחבים מאלה של המדינה ואפשר לראות חנויות מלאות כל טוב. ברובעים האחרים הרחובות צרים וחנוקים בין החומות ופוגשים רק דוכנים עלובים של בעלי מלאכה או מוכרי פירות ".
את הרגשתם הטובה של היהודים מאחורי החומות, כאילו ישבו בתוכן מרצונם ולא מכוח גזירת המלכות, ביטא אחד מגדולי הרבנים של אותו דור, רבי חביב טולידאנו, " חומה זו אינה אלא מחיצה המבדילה בין קודש לחול "
עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1711 אחר מחברי המשלחת האנגלית שבאה לחתום על חוזה השלום מתפעל מיופיו של בית מארחו במללאח " " המלך ביקש מאיתנו לגור בבית מפואר שבנה לעצמו היהודי חביב המלך, משה בן עטר "
אולם כמה שנים לאחר מכן התמונה משתנה תכלית שינוי. אחד מחברי המשלחת האנגלית שבאה בשנת 1717 לחידוש הסכם השלום, מתאר את הרובע היהודי בצבעים קודרים. מה שמפתיע אותו במיוחד זו הצפיפות האיומה. לפי חישוביו ישבו בעיר יותר מעשרת אלפים משפחות יהודיות כלומר כ – 50.000 יהודים, הגזמה משוועת אבל המצביעה על מחנק הצפיפות. גם אם לא נקבל מספר כה דמיוני, יש להניח שהאוכלוסייה היהודית גדלה בגלל זרם הפליטים שעזבו הסביבה עם פרוץ המלחמה לירושת מולאי אסמאעיל.
אולם ההידרדרות לא החלה עם מות המלך משך התיאור של האורח האנגלי לא משאיר כל ספק על הרעת מצב הקהילה בסוף ימיו של מולאי איסמאעיל : " היהודים ברובם עניים מרודים מכל בני אחיהם בערי הפנים, שכונתם מלוכלכת ביותר, והולכי הרגל אינם יכולים להתהלך בה מבלי לחלוץ את נעליהם וכך מתהלכים בעצם היהודים. הבתים אינם מרווחים ובכל בית גרות מספר משפחות ".
سوليكا هاتشويل- شابة يهودية مغربية من مواليد مدينة طنجة سنة 1817
سوليكا هاتشويل
شابة يهودية مغربية من مواليد مدينة طنجة سنة 1817م، يسميها اليهود بالاسم المختصر (سول ) ويسميها المسلمون (زوليخا)، اشتهرت بايمانها القوي وتضحيتها ومأساتها في سبيل تمسكها بدينها اليهودي، بالرغم من صغر سنها، فوهبت حياتها، وأعدمت في ساحة عامة بمدينة فاس عام 1834م، وكان عمرها لا يتجاوز 17 عاما. وقد تم تنفيذ الحكم فيها بتهمة الرِّدة عن الاسلام، وفيما يلي عرض لأطوار قضيتها كما تداولتها كتب التاريخ.
ابتدأت قصة سوليكا المأساوية عندما بلغت سن 14 سنة، حيث تشاجرت مع والدتها المسماة شميحا، لأنها قطعت شعرها الطويل بدون رغبتها، وغادرت أسرتها في غضب، والتجأت الى بيت صديقتها الجارة المسلمة تدعى الطاهرة المسعودي، وكان للطاهرة هذه أخ، أعجب بجمال سوليكا، وهَامَ في حبّها حتى الجنون ، فعرض عليها الأموال والهدايا من كل الأشكال ، إن أسلمت وقبلت أن تتزوجه، لكنها رفضت عطاياه وإغراءه، فوقع هذا الرفض في نفس هذا الشاب موقعا مسّ أعماق نفسه، فقرر أن ينتقم لشرفه، فأشاع كذبته بين الناس أن سوليكا دخلت الى الاسلام بسبب حبّها له، ولما انتشر الخبر بين الناس ، نفت كل ذلك، بأنها لم تسلم، وإن صاحب الإشاعة هو أخ الجارة الذي تحرش بها وأراد أن يغريها بالمال لترتبط به، شريطة إعلان إسلامها، وهذا ما رفضته مطلقا، وما فعَلَهُ ذلك الشاب ما هو إلا للإنتقام.
وقد دفع مركز الشاب الاجتماعي حيث كان من الأغنياء، أن يشتري شهود الزور ، الذين شهدوا بأن الفتاة أسلمت فعلا، عن طيب خاطرها دون أية ضغوط من أحد، واعتبرت مسلمة مرتدة عن الاسلام، وهذه التهمة فظيعة في الدين الاسلامي تقتضي الحكم بالاعدام، فردّت عليهم أمام الملأ بقولتها الشهيرة : (أنا يهودية، وقد ولدت يهودية، وأريد أن أموت يهودية).
وفي سنة 1831م، وبناء على تهمة الردة عن الاسلام الكاذبة، رُفعت قضيتها الى قاضي مدينة طنجة، الذي أمر سوليكا أن تحال الى باشا طنجة العربي عسيدو، وأثناء استجوابها حوْل قضيتها دار بينهما الحوار التالي :
وعَدَ الباشا سوليكا إن تراجعت عن رِدّتها، سوف يحميها من انتقام والديها، وستنال ما يحلو لها من الجواهر والحرير ، وسيزوجها من شاب وسيم، وإذا أصرت على موقفها الرافض، هدّدها الباشا بما يلي : سآمر بأن تقيّدي بالسلاسل ، وتُرمَى للحيوانات البرية المفترسة لتمزيق جسدك، ولن تري ضياء النهار بعد اليوم، وسوف تموتين من الجوع، وسوف تشعُرين بالصرامة في الانتقام، والسخط على من تسبب في غضب النبي.
جواب سوليكا :
أنا سأصبر على تحمل وزن سلاسلك وسوف أقدم أعضائي إلى الحيوانات المفترسة لتمزيقها، وسأتخلى عن ضوء النهار الى الأبد. وسأهلك من الجوع، ومتى سيتم تراكم جميع مصائب الحياة عليّ بأوامرك، سأبتسم لسخطك وغضبك للنبي، لأنه لا هو ولا أنت قادر على التغلب على امرأة ضعيفة، ومن الواضح أن السماوات لن تساعدك في نشر إيمانك.
ووفقا لوعده، قرر الباشا وضع الفتاة في زنزانة بدون نوافذ ولا ضياء، مع سلاسل حول العنق واليدين والرجلين.
ولما استعطف والداها الباشا أن يفك اسرها، هدّدهما بافتدائها بغرامة تعجيزية كبيرة، أو الرجوع الى الاسلام، وأمام عدم قدرتهما على ذلك، عرضا قضيتهما على نائب قنصل اسبانيا بطنجة يدعى (دون جوسي ريكو)، والذي حاول افتكاكها بدون جدوى، وأمام صعوبة قضيتها العويصة، قرر الباشا أن يبعثها الى السلطان مولاي عبدالرحمن بن هشام العلوي بفاس ، لينظر في شأنها، واشترط على والد الفتاة تأدية صوائر النقل والاقتضاء أو يجلد هو 100 جلدة (بالفلقة) على أرجله، ولعدم قدرته على الأداء، قرر القنصل الإسباني خوسي أن يؤدي عنه تلك المصاريف.
وفي سنة 1831م، مَثُلت سوليكا في فاس أمام السطان ، فعين لها القاضي الذي سيتولى النظر في في قضيتها، فاستدعى القاضي حكماء الطائفة اليهودية من الربيين الكبار بفاس ، وعلى رأسهم الربي السرفاتي ، وأنذرهم بأن الفتاة إن لم ترجع الى دينها الاسلامي، فسيقطع راسها، وسيعاقبون هم أيضا، وعلى الرغم من النصائح التي أسداها حكماء الحاخامات إليها، والضغط عليها للرجوع الى دين الاسلام، لإنقاذ حياتها، وإنقاد الطائفة اليهودية أيضا من العقاب، رفضت كل ذلك، فتقرر إدانتها قضائيا كأثيمة مسلمة، وإجبار والدها على أداء واجبات تشييعها، وهناك رآها ابن السلطان وانبهر بجمالها، وحاول هو أيضا إرشادها بالرجوع الى الاسلام، وواجهته بالرفض القاطع، وحكم عليها بالاعدام بقطع رأسها.
وفي سنة 1834م، أي بعد ثلاث سنوات من عمر القضية، تم تنفيذ الحكم بقطع رأسها في الساحة العامة بفاس ، وكان مقررا أن تحرق جثتها بعد موتها، لكن أحد الحاخامات الكبار يدعى رفائيل اتصل بكبار أعيان فاس المتنفذين ورجال المخزن من أصحاب القرار ، وأعطاهم أموالا طائلة، مقابل انتشال جثة التعيسة الصغيرة من المحرقة، لتدفن حسب الشريعة الموسوية.
وقد دلوه على حيلة لأخذها، بحيث لما وضعت الجثة في المحرقة، ألقى الحاخام قطعا نقدية ذهبية كثيرة في الهواء، فاتجهت أنظار المكلفين بحرق الجثة الى جمع النقود المتناثرة على الأرض، وفي تلك اللحظة تمكن أعوان الحاخام من سرقة جثة الفتاة من بين أيديهم، لتدفن في المقبرة اليهودية بفاس كصِدّيقة عظيمة، ودفنت خفية في مقبرة بيت حاييم في الملاح بفاس ، قرب ضريح ربي يوداه بن عطار .
وقد وصف (روميو) هذه المأساة، وتأثُّر وحُزن جميع سكان أهل فاس في يوم إعدامها، وكان ذلك اليوم من جهة أخرى يوم فرح بالنسبة للمتعصبين للدين الاسلامي أمام تعصب الفتاة لدينها اليهودي، أما اليهود بفاس فقد عاشوا في حزن عميق وكآبة مريرة لعدم مقدرتهم على فعل أي شيء، أما فيما يتعلق بموقف السلطان ، فقد أمر الجلاّد أن لا يقتلها في أول الأمر ، بل يصيبها بجرح، لعلها تخاف في آخر لحظة، ومن تم ترجع عما تتمسك به، لكنها رفضت أيضا، وقالت للجلاد كلماتها الأخيرة : (لا تجعلني أنتظر ، إقطع رأسي بضربة واحدة، بذلك سأموت، أنا بريئة من كل جريمة، إله ابراهيم سينتقم لموتي ).
وقد هال الطائفة اليهودية بفاس أمر حياة وممات هذه الفتاة، ووجب عليهم الأداء لاستعادة جثتها المضرجة بالدماء، ورأسها، والتربة التي ستواري جسدها في المقبرة اليهودية، واعتبرت منذ ذلك الحين شهيدة الايمان .
وتأثر لموتها اليهود والمسلمون على السواء، فسماها اليهود بعد ذلك (الصديقة) أي المستقيمة، في حين سماها المسلمون (لالة زوليخا) وأصبح قبرها مقصدا للزوار اليهود والمسلمين معا.
أما وقد أصبحت هذه الفتاة ولية صالحة بالنسبة للعرب، وأصبحت قديسة بالنسبة لليهود، وقبرها مزار يحج اليه الناس من كل مكان، قد يبدو ذلك غريبا نوعا ما، وهذا ما فسّره الكاتب ليون غودار في كتابه (وصف وتاريخ المغرب) المنشور في عام 1860م فقال : وعلى الرغم من عدم تسامحهم، فالمغاربة مع تناقضهم على الأقل كما يبدو ، يكرّمون قديسي الديانات الأخرى، أو يطلبون ممن يدعونهم بالكفار البركات من صلواتهم، وفي فاس ، يُحيي الشباب نوعا من الطقوس إحياء لذكرى فتاة طنجة سوليكا اليهودية، التي لقيت حتفها في عصرنا تحت التعذيب الوحشي ، لتتخلي عن شريعة موسى ، أو تجددها كما تقدمت به، مقابل الرضوخ لإغراءات الحب والملذات.
وقد نقش على شاهد قبرها العبارة التالية بالعبرية والفرنسية: {هنا ترقد الآنسة سوليكا هاتشويل المولودة في طنجة سنة 1817م، رافضة الدخول في الدين الاسلامي، وقد قتلها العرب في فاس سنة 1834م، انتزعوها من عائلتها، والجميع يأسف لهذه الطفلة القديسة}.
وذكر الرحالة اسرائيل جوزيف بنجامان عندما زار المغرب في أواسط القرن 19م، أن جيران هذه الفتاة حكوا له عنها فقالوا : أبدا لن يَشرق ضوء شمس افريقيا على جمال أكثر كمالا من هذه الفتاة، إنها خطيئة إنسانية في حق هذه الجوهرة الكريمة، التي يملكها اليهود، وسوف تكون هذه جريمة من سمحوا في هذا الجمال .
وصارت مع الزمن، تضحية سوليكا هاتشويل بحياتها، مصدر إلهام للرسامين والأدباء والكتاب، وقد كتب أحد الكتاب تفصيلا لما حدث استنادا إلى مقابلات شهود عيان من قبل يوجينيو ماريا روميرو. كما نشرت شركة مارتينو استشهاد الشابة اليهودية في عام 1837م، وقامت احدى دور الأوبرا بتشخيص هذه الحادثة في مسرحية بعنوان (خادمة من طنجة) وقصتها أيضا موضوع أغنية فرانسواز بعنوان الرومانسيات السفارديم، وساندرا وجون ماكلين في ألبوم الأغاني اليهودية في عام 1860م، والفنان الفرنسي ألفريد دهودينك، الذي رسم لوحة مستوحاة من حياة وموت هاتشويل رسم فيها تنفيذ الحكم على اليهودية المغربية، في لوحة عرضت في المتحف اليهودي في عام 2012م.
وللشابة سوليكا هاشويل أخ أكبر يدعى عاشر هاتشويل ، وكان والدها حاييم تاجرا يدير مدرسة دينية صغيرة في المنزل ، بهدف الحفاظ على المعتقدات اليهودية.
وإذا حللنا هذه القضية تحليلا معمقا، نخلُص الى أن أصل هلاك هذه الضحية المسكينة، يعود بالأساس الى ذلك الشاب اللئيم الخبيث الذي نظر الى مظهرها الخارجي، ولم يتدبر في أعماقها وأخلاقها وايمانها، ولم ينظر إليها بعين العطف والإنسانية، ولنتساءل هنا، تُرى هل تتبع هذا المجرم من طنجة مصير جارته الصغيرة بفاس ، وهل ندم على فعلته الشنيعة، وهل لديه شجاعة سوليكا فيطير الى فاس ويقف أمام الملأ في يوم الإعدام، ويعلن بأعلى صوته أن هذه الطفلة بريئة، وأنا الذي راودتها عن نفسها فاستعصمت، ولن أتسبب اليوم في قطع رأسها، وسلب روحها الزكية، ووضع حد لنفسها الطاهرة.
وربما ستنقلب الأمور رأسا على عقب، وستكون بادرته فرجا وحلا لسلسلة من المواقف المرتبطة ابتداء من حيرة السلطان ورأفة ابنه الأمير وموقف الباشا وتدخل نائب القنصل ومسؤولية القضاة وعجز الحاخامات وحزن والدي الفتاة، وسيكون شخصه عند العامة محترما ونبيلا.
أما الشابة سوليكا بعد تحرير رقبتها سيكون لديها موقف آخر من سماحة الديانات الاسلامية واليهودية والمسيحية، وأنها ديانات سماوية نزلت على الإنسانية بالبراهين الساطعة، وهي الكتب المقدسة القرآن والتوراة والانجيل، وربما ستنظر أيضا الى هذا الشاب المنقذ لحياتها والمعلن براءتها، نظرة أخرى ملؤها التقدير والاحترام، وستعلن بملء شفتيها الصغيرتين، وتقول : الآن حصحص الحق ، وأشهد أن لا إله إلا الله وأشهد أن محمدا رسول الله، وأشهد أن موسى وعيسى وسائر الأنبياء رسُل الله.
La complainte du tritel-שיר על התריתל בפאס, בעברית, צרפתית וערבית
יום רביעי כשנודע הדבר,
הגיעו גדודי המפקד.
אוי לי איזה יום צרה!
ליל חמישי שמענו
חריקת הרובים,
אוי לנו, מה יארע?
ליל חמישי בחצות ליל
כשפרצו לתוך בית יהודה הלל,
מצאוהו מגשש ובידו מנורה.
אמרו: היש צרה גדולה מזו?
תני הכסף בת כופרים!
יום חמישי בצהריים,
העלונו לבית חברה קדישא,
התבוססנו בבוץ ובעפר,
אוי לאותו כיעור !
יום חמישי בערב לקחונו לסאחל,
כיוונו אלינו רוביהם,
היה ליל מחשכים.
יום חמישי המשיכו לשדוד,
אך יום שישי הגיעה החנינה,
הודיעו לנו ביד קורא,
התאספו בארמון הסולטן,
זקנים ונערים היזהרו לא לסטות,
בארמון עליכם להתאסף.
אלוהים, מלא לב(הסולטן) ברחמים.
לסאחל מקום בקצה בית הקברות, רוחוק מהבוזזים
TRADUCTION
C'est mercredi que l'alerte fut donnée,
La troupe du commandant est arrivée.
Ah malheur à moi, quel jour ce fut!
La nuit de mercredi à jeudi, nous avons vu,
Que les coups (de fusil) éclataient, nous avons vu.
O quel malheur, que va-t-il nous arriver?
La nuit de mercredi à jeudi, au milieu de la nuit,
Ils pénétrèrent dans la maison Juda Hillel.
Ils le surprirent alors qu'il tâtonnait, un candélabre à la main.
Ils commencèrent: Y a-t-il plus grande détresse?
Donne le trésor, hé fille de mécréant!
Jeudi au milieu de la journée,
Ils nous firent monter dans la chambre funéraire.
Nous étions empêtrés dans la fange et la poussière.
Quel malheur. Qu'est cette abomination?
Jeudi au soir, on nous emmena au sâhil
Ils pointèrent sur nous les fusils.
Jeudi, ce fut la nuit de ténèbres.
Jeudi, ils continuaient à piller.
Vendredi arriva la trêve.
Ils nous firent dire par le crieur public.
«Vous devez vous rassembler dans le palais (du sultan)».
«Grands et petits, attention à ne pas vous perdre!
Dans le palais, vous devez vous rassembler».
O mon Dieu, emplis le cœur [du sultan] de compassion!
Complainte composée par le rabbin Haïm fils de Moïse Lévy, et disciple de rabbi Joseph BenNaïm, publiée dans Georgette Bensimon-Choukroun, «La Complainte du tritel», in: G. Drettas, J. Gutwirth (éds.), Homenagens à Jeanine Fribourg, (=Meridies 19-22 [1994]), pp. 301-337
נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….
עקו משה היה יהודי פיקח ובקיא בחורה וחוכמתה. הוא היה אולי היחידי בגוראמה שהתקומם נגד שיטוח המשטר הצרפתי, ונהג לומר בגלוי ובלי פחד שהצרפתים במרוקו מנצלים את האוכלוסיה ולא עושים מאומה לקידומה בכלל; ובעיירות כמו גוראמה – בפרט. עקו משה ביקר מספר פעמים בערים פאם, מקנאס וקאזאבלנקה וקינא במה שיש להם. הוא ראה ילדים הולכים כל בוקר לבתי־ספר לבושים היטב, נקיים ותרמילים על גבם. נסע בתחבורה הציבורית העירונית והבין־עירונית, ברכבות, באוטובוסים ובמוניות. סייר באתרי־בניה חדישים וראה בנינים גורדי־שחקים. הוא התפעל משיטות החקלאות החדישות אותן היו מקנים מדריכים צרפתיים לערבים וגם ליהודים שחיו באזורי חקלאות בתחומי־הערים הגדולות הללו.
משחזר עקו משה לעיירה גוראמה היה ליבו כבד עליו ולא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא חי באזור מוזנח ומיושן כאילו היה זה עולם אחר. באחת הפגישות של ראשי־הקהילה היהודית עם המושל הנוקשה דובארי, התפרץ עקו משה כלפיו והטיח בפניו את כל מה שהיה לו על לבו. הוא לא חסך משבטו וביקר בחריפות רבה את מדיניות חוסר היחמה של הצרפתים בעיירה גוראמה. תחילה נדהם המושל דובארי מדבריו אך לאחר דקות מעטות התרכך וגילה רצון לשמוע בפעם הראשונה דברים מפי יהודי פיקח שיודע מה הוא רוצה ומה חסר לו. עד מהרה התפתח ויכוח סוער בין השניים. תוך כדי ויכוח אמר לו המושל: ״הערבי שבמדינתו אני שולט לא־מעז לבקר אותנו ואת מעשינו כפי שאתה עושה זאת בחוצפה רבה. ואם לא תחסוך מביקורתך זו, אשליך אותך לכלא. אתה כיהודי בן־חסות, חייב לקבל מה שנותנים לך ואין לך שום זכות לערער״. עקו משה הסמיק, היסס אם להשיב על דבריו המעליבים של המושל ובחר בסיכון של הכלא ובלבד שיטיח בפני הקצץ המצוחצח את מה שהוא חושב עליו ועל משטרו.
״מון קפיטאן אמר עקו משה: ״אני הייתי כאן עוד הרבה לפניך, כך שטענתך שאני בן־חסות איננה במקומה, אני אזרח שווה זכויות ואיש לא יוכל לשלול זאת ממני. חובתכם כצבא־כובש לפתח את המדינה לא רק במקום שיש מיכרות, עסקים וחקלאות אלא בכל מקום שיש בו ריכוז של אוכלוסיה. אתם הצרפתים לא באתם רק להשליט סדר וחוק, ואילו כאן בעיירה זו כל תפקידכם מצטמצם רק בזה״. על דברים אלו הגיב המושל בצעקה: ״איפה אתה חי יהודי ? כאן בעיירה נידחת זו אתם מתנוונים ואין לכם שום סיכוי ללמוד ולהתקדם, ואתה דורש ממני להביא לך הנה פיתוח וקידמה כמו אלו שראית בערים הגדולות?״
עקו משה לא נשאר חייב והוסיף: ״במשך מאות בשנים שמרנו על ציביוננו היהודי תחת משטרים של דיכוי, רדיפות, גירוש, התעללות והתנכלות תוך כדי מלחמות בין שבטים ומלכים, ותקוותנו הייתה שעם כניסתכם למרוקו, תעשו הרבה לקידום כולנו בכל תחומי־החיים. הנה אנחנו חיים למעלה משלושים שנה בעיירה זו ואיש מאיתנו ומילדינו לא זכה לבקר בבית־ספר ולהנות מחינוך כמו זה שמקבלים הילדים בערים הגדולות.״
המושל כולו זעם וכעס, חבט באגרופו על השולחן:
״מה אתם עושים כאן לכל הרוחות? הרי אתם היהודים בעלי מוח חריף וחוכמה רבה, מדוע איפוא תישארו פה ותבזבזו את חייכם לריק במקומות מרוחקים אלה, אשר אליהם לא מגיעים לא חינוך ולא קידמה? אתם גזע אנושי מיוחד במינו, אתם חכמים ומצליחים בכל מקום. אתם מבזבזים את חייכם במקומות אלו. אין אנו יכולים להביא אליכם את מה שקיים בערים הגדולות, עליכם לעזוב את המקום הזה. אולי יכולתם לשמור על דתכם וציביונכם כאן, אבל חוכמתכם התנוונה והשתרשו בכם תופעות שליליות. זמן רב יחלוף עד שתצליחו לסלק מעליכם את כל מה שדבק בכם במשך עשרות שנים ולשם כך עליכם לעבור לחיות בסביבה מפותחת ומתורבתת״.
״אינני אשם שפקחתי את עיני עם היוולדי ומצאתי עצמי במדינה זו. אמי ואבותיה גורשו מארצם לפני אלפי־שנים, ואני אף אינני יודע מנין באתי! מגירוש־ספרד, מגירוש־פורטוגל ואולי מגירוש יהודי־צרפת שלך. הודות למלכי־מרוקו שפרשו עלינו את חסותם במשך מאות בשנים ולמרות הסבל שעבר עלינו במלחמות הרבות בין המלכים והשבטים, נשארנו בחיים, שמרנו על יהדותנו ועל הצביון הקדום האמיתי של עמנו. איני מוכן להחליף את יהדותי בשום דבר שבעולם. אני מעונין שבני ילמדו ויתקדמו מבלי שזהותם היהודית תטושטש, ועם כל הכבוד לקצינים היהודיים שבצרפת, כמה מהם היו כאן אצלנו ואנחנו אפילו לא יחננו שהם יהודים כי זהותם נטשטשה, ולכך אין אנו מוכנים להסכים״.
עקו משה סיים את דבריו ונדמה היה שהוא השאיר רושם טוב על המושל, בהשכלתו המבוססת על התורה בלבד, ובידע הדל בהיסטוריה היהודית שסקרנותו העניקה לו. אולם המושל דובארי חשב אחרת. הוא קם ממקומו, קרא לזקיף והורה לו להוביל את עקו משה לשבועיים ימי־מחבוש, כדי שלהבא יחשוב פעמיים לפני שהוא פותח את פיו לפני המושל.
זעקת יהודי מרוקו – יצחק משה עמואל
עליה ״מובחרת״ (סלקציה)
הקושי הגדול בקליטת העלייה הקודמת ומעוט האמצעים לקליטת העליה החדשה הביאה את שיטת הברר, סלקציה, בעלית יהודים מצפון אפריקה. הוראות מיוחדות נשלחו אל משרדי מחלקת העליה בקזבלנקה ואל רופאי המיון עלי ידי משרד הבריאות ומחלקת העליה, והנה הוראות מספר, כפי שפורסמו בזמנו ,״סלקציה משפחתית:
א. משפחה העולה כולה .ויש בה איש אשר צריכים־לפרנס;אותו,דבר זה ישמש עיכוב לעלית המשפחה.
ב. איש אשר צריכים לפרנס אותו׳ פרושו: נכה אשר איננו זקוק לטיפול רפואי ולא יהיה זקוק בגלל נכותו זו. לטיפול כזה בעתיד, אבל נכותו שוללת ממנו את האפשרות להתפרנס בכוחות עצמו (זקן, עוור, גרם׳ קטע ועוד).
ג. איש החולה במחלה מדבקת (שחפת, צרעת׳ עגבת ועוד); או מחלה אשר תדרוש טיפול רפואי ממושך במוסד (מחלות לב,־כליות וכ״ו), או מחלת רוח לא יימנה על סוג ״איש אשד צריכים לפרנס אותו הוא ייפסל ולעליה. במקרה שאין המשפחה מוכנה להפרד מעל הזה, לא תוכל לעלות. במקרים מיוחדים מסוג זה אשר יהיו נימוקים בכל זאת להעלותם, יהיו טעונים אשור מיוחד מטעם משרד הבריאות בירושלים.
חולים במחלות הנתנות לרפוי על ידי טיפול קצר, כגון: גרענית, גזזת ועוד יקבלו את רפויים במחנות הרפוי של מחלקת העליה־ בחו״ל, או .ב"שער העליה״ בחיפה.
מפרנסים
א. מפרנס — פירושו: גבר או אשה, במצב בריאות משביע רצון וגילו אינו פחות מ־16 שנים ולא עלה, על 40.
ב. מועמד לעליה׳ שעבר את גיל 40, יחשב כמפרנס ויוכל לעלות עמ משפחתו בתנאי. א. אם הוא מסוגל לעבודה גופגית; או ב, אם יש לו מקצוע, שהוא׳ מסוגל לעבוד בו ושיוכל להתפרנס ממנו בארץ.
זקנים
א. אין להעלות זקנים אשר אין מפרנסים במשפחתם. העולה אתם אשר אין להם קולטים בארץ.
ב. .זקן״ — פרושו: גבר או אשה בגיל למעלה מ־40, אשר אינו נמנה על סוג ״מפרנסים׳׳׳ לפי ההגדרה בסעיף ״מפרנסים׳».
״נדרשים״
עולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, שבהם תלויה פרנסתם, יועלו רק לאחד שיוכח כושר קליטתם אצל הקרובים הדורשים את עליתם.
בעלי אמצעים
עולים בכל הגילים, אשר מחלקת העליה תווכח שהם בעלי אמצעים די הבטחת קיומם בסידור עצמי — יוכלו לעלות ובלבד שלא יהיו חולים במחלות מדבקות. בעלי אמצעים החולים במחלה שתדרוש טיפול רפואי במוסד, או אישפוז — אשורם לעליה מותנה בהסכמת משרד הבריאות״.
להצדקת שיטת הסלקציה בעליה אשר בכנסת מר משה שרת ז״ל ראש הממשלה דאז, ביום 2.9.55, כדלהלן: ״חלילה לנו לזנוח את השיטה הזאת — שיטה מבורכת של עליה מבוררת, אלא אם־כן תהיה החרב החדה מונחת על הצואר. על כל פנים׳ אין טעם מעשי או מוסרי לבטל כיום את שיטת הברר לגבי מרוקו, שם רשומים כבר עכשיו כ־60 אלף מועמדים לעליה, אשר כשני שלישים מהם עמדו במבחן כללי ד,ברר״.
חטא קדמון זה של הסלקציה לגבי עלית יהודי צפון אפריקה גרמה לכך, שעם סגירת שערי מרוקו ב־1956, נותרו יהודים רבים במציאות קשה בגולה ולא זכו לעלות לארץ אבות.
מענין לציין שגם מר חנניה דהן, עסקן ידוע מקרב יהודי צפון אפריקה, הצדיק שיטת הסלקציה וכתב, כדלהלן:
״אם רצוננו בעליה שקטה וקונסטרוקטיבית אשר תהיה מלווה בתכנית קליטה מחושבת עלינו לתמוך במדיניות העליה הקיימת, מבלי לשחרר את עצמנו ואת המדינה מלהכין דרכי הצלה לעת הצורך. עליה המונית בלתי ממוינת, פרושה חוסר תכנון בקליטה, פתיחת מעברות חדשות, הגברת חוסר העבודה, והעמסת מקרים סוציאליים על חשבון העם והמדינה. כבר מדגישים שמאז החל המבצע ״מהאוניה לכפר״ העולים נקלטים ללא קשיים, מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית גם יחד. תנאי הדיור, מצב התעסוקה הטיפול ועוד. כל זה מראה על יסודות בריאים יותר בעליה ובקליטה״.
La population Berbere.Maroc-Algerie-Tunisie
LA POPULATION BERBÈRE.MAROC-ALGÉRIE-TUNISIE.
La population berbère
Au Maroc, la population est d’origine tamazight – berbère – L’arabe comme langue officielle puis vernaculaire s’est imposée au moment de la conquête par les troupes arabes. Toutefois, deux groupes linguistiques se sont formés, les Irifyen, habitants du Rif dont le territoire s’étend le long de la Méditerranée sur 60 km à l’intérieur des terres et les Imazighen dont les Braber qui habitent les zones montagneuses au centre du Maroc et la partie orientale des chaînes du Haut Atlas, les Shlöh ou Ishelyen qui habitent la partie occidentale du Haut Atlas et la région du Sous, ainsi qu’un territoire limité par Demnat et Mogador, Les Drawa, à l’extrême sud du Maroc, et le dernier groupe regroupant diverses tribus dans les alentours d’Oujda.
Entre les Irifyen et les Imazighen, on ne se comprend pas, il y a une infinité de dialectes à l’intérieur de chaque groupe, due à l’absence d’une langue écrite mais également l’absence de relations sociales entre elles dit Jean Servier.
En Algérie, « une carte de répartition des parlers berbères permet de distinguer environ sept groupes, (…) » qui se sont éteints petit à petit, sur la frontière algéro-marocaine, chez les Beni Snous où en 1954, quelques hommes parlaient encore le Zénète à Beni Zidaz. Disparu aussi celui qui se situait dans la région de Marnia/Tlemcen, alors qu’il était signalé en 1863. A l’est, sur les massifs du Zakkar et de l’Ouarsenis, de la mer à la vallée du Chélif et jusqu’à Miliana, les berbérophones dits Ishenouiyen sont bilingues. Tous les groupes se comprennent. Jean Servier constate l’extinction du Berbère dans les zones isolées ou dans celles dont l’économie dépend des échanges commerciaux avec les villes arabophones, en revanche le maintien du Berbère uniquement en Kabylie en Algérie, « dans les zones de diffusion sur une grande étendue, capables de vivre sur elles mêmes, dont les échanges commerciaux se font avec des villes berbérophones . »
C’est dans la région de la Kabylie Soummam, ou petite Kabylie, au-delà de Bougie, après le Cap Carbon jusqu’au Cap Aokas, sur la côte, une région largement ouverte que le sahara, « qu’autrefois habitaient deux puissantes tribus Zenaga : les Jarawa et les Harawa et les divers groupes jadis convertis au judaïsme comme les Ouläd ‘Aziz ou arabes – venus plus tardivement – comme les Ouläd Ziyan. Ces derniers se sont fixés, venant du sahara où ils nomadisaient. »
En Tunisie, « André Basset a recensé douze villages, six chez les Matmata, (..) caractérisés par leur habitat : des grottes souterraines dans des falaises, un village perché, Tazrit, et cinq villages dans l’île de Djerba. » dans lesquels on parlait le Zénète. Quant au parler de Djerba, disparu de l’île, se retrouverait dans les rues commerçantes de Paris.
« En Libye, les premiers habitants étaient sans doute de souche berbère (..). »
Les Juifs Berbères
L’histoire des Juifs Berbères se confond et se croise avec celle des Berbères, pour de multiples raisons que nous allons tenter de vous exposer d’après de nombreux travaux de recherche effectués par des spécialistes éminents. Les bases de cette étude passionnante repose essentiellement sur « Les Berbères » de Jean Servier, éditions PUF Que sais-je ? et sur l’admirable « Histoire des Juifs en Afrique du Nord » de André Chouraqui, éditions Hachette.
Les recherches les plus sérieuses penchent en faveur d’une origine Punique et Proche-Orientale des Berbères, de la Cyrénaïque (Lybie) au Maroc.
La langue proche du Cananéen (langue sémitique-nord), le culte plus proche des mazdéens d’Iran, les poteries et les habitats qui évoquent le Proche Orient. Le culte des saints propre au Maghreb berbère évoque également le rattachement aux lignées de prêtres et des familles sacerdotales. Rien semble-t-il , n’empêchait des populations parentes des Hébreux ou même des Juifs plus tard, de rejoindre et de s’apparenter aux populations autochtones installées dans les Aurès, ni les origines linguistiques, ni les origines culturelles.
Tout ce qui touche à l’origine et à l’histoire des Berbères concerne aussi l’origine des populations juives d’Afrique du Nord, que nous sachions que des tribus berbères juives eurent existé en nombre, ne nous donne encore pas toutes les clés de compréhension de l’origine de leur existence, ni surtout de leur conversion hypothétiquement massive. Ce dont nous sommes assurés c’est qu’elles ont existé, résisté farouchement, parfois régné, et persisté sur toute l’Afrique du Nord, de la mer aux confins de l’Afrique, certains nomades, d’autres sédentaires, mais tous berbères.
Aux légendes et aux traditions orales recueillies qui s’attachent en particulier à Josué, coïncident des récits, des évocations qu’ils soient le fait du Talmud évoquant Rabbi Akiba parcourant le Maghreb et appelant à la révolte contre Rome, Hillel , ou Saint Jérôme et Saint Augustin polémiquant à propos du bon entendement de mots hébreux…etc.. André Chouraqui affirme que ce qui atteste de l’ancienneté de l’installation des Juifs en Afrique du Nord, c’est sans doute, « la persistance d’un milieu juif hébréophone, (…) Partis de la Palestine avant que l’araméen n’y supplante l’hébreu, les premiers colons juifs désormais installés en milieu punique conservaient l’usage de leur langue originelle, comprise par leurs nouveaux compatriotes. Subissant l’attirance du semblable (..)" [Histoire des Juifs en Afrique du Nord, de André Chouraqui, éd. Hachette. (…)" name="nh1" href="http://sinistri.canalblog.com/archives/2008/06/11/9539810.html#nb1" id="nh1">1] et ajoutons un accueil favorable de la population qui voyaient en eux des cousins proches.
« L’un des premiers documents qui attestent la présence des Juifs en Afrique du Nord se trouve dans la controverse de Josèphe contre Appion : Ptolémée, fils de Laghus (323-285 av. J.C.), aurait déporté cent mille juifs d’Israël en Egypte, d’où ils seraient passés en Cyrénaïque et de là, probablement, dans les autres pays du nord de l’Afrique." [Histoire des Juifs en Afrique du Nord, de André Chouraqui, éd. (…)" name="nh2" href="http://sinistri.canalblog.com/archives/2008/06/11/9539810.html#nb2" id="nh2">2]
André Chouraqui rapporte que Saint Jérôme affirmait que les communautés juives formaient une chaîne ininterrompue depuis l’Inde jusqu’aux confins de l’Afrique.
Famille juive berbere dans les environs de Ouarzazate Maroc – 1959
Familles juives de Tinghir Maroc- 1920
Famille juive berbere – Taznakht Maroc – 1954 (source: Elias Harus)
שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון
שמעון הצעיר גדל כיתר חבריו בני גילו במללאח של ספרו. כשמלאו לו שנתיים, ביקר בסלא־לכבירה (בית־הכנסת הגדול), שם ישב דחוק יחד עם עשרות ילדים אחרים על הספסל הארוך המסומר לקיר. שאון הילדים ותעלוליהם לא העסיקו אותו. פעם או פעמיים ביום היה מגיע תורו לקרוא במהופך לפני הרבי ולחזור על מה שאומר לו המלמד. כך למד אותיות וצירופי אותיות, מלים ומשפטים, וחזר על כל מלה ותרגמה לערבית. ככה למד לקרוא. אולם הוא זוכר שמשנפקחו עיניו להכיר את העולם בו הוא חי, כבר ידע לקרוא ולהבין פרשה עם פירושים ותרגום אונקלוס. בן חמש, גמר את החומש וידע כל מזמורי התהלים, ספר רות, מגילת אסתר ואיכה בעל־פה. יותר מכל אהב את התהלים וחזר על מזמוריו בינו לבין עצמו כשהתהלך יחידי, תמיד רענן כעץ שתול על פלגי מים. בגיל שבע, כבר היה עסוק בנביאים ובכתובים וגם משנה, תלמוד ומדרשים מילאו את כרסו. הוא היה מהשקדנים שבחבורה ותמיד אהב את האותיות הקטנות, וקיים ״והגית בו יומם ולילה״. בשעות הצהריים של ימות הקיץ, היה שוקע בנמנומים כשהוא מעלה זיעה מרוב החום הלוהט וכשכל היתר קוראים בהטעמה פרקי נביאים ראשונים, שרוי היה בחלומו על ארץ כנען, על הפלשתים ועל השפלה שבין הים ובין הרי שומרון ויהודה. כשגמר לימודיו וחגג ברוב פאר את בר־המצווה שלו עבר ללמוד בישיבה. במוחו החריף ובשכלו החד, הצטיין בשקדנותו ובזכרונו המופלא וספג הכל כבור סוד שאינו מאבד טיפה. ויכוחים סוערים על עתידו התנהלו בחיק משפחתו. ויכוחים שכל הקרובים נטלו בם חלק. אמו החליטה שיהיה לרב ודיין. משפחת רבנים הייתה משפחתו מדורי דורות עד הסבא שלו מצד אביו, הוא רבי שלמה. הסבא שלו ניתק שושלת יוחסין זו ויצא לנדוד כסוחר בהרים ובכפרי השפלה, כרוב יהודי ספרו, ואף עשה חיל ברכוש, במקנה ובאדמות עד שבגדו בו שותפיו הברברים, גזלו את כל כספו והותירוהו בעל מום מדקירות סכיניהם.
בנס נשאר בחיים, אך אף פעם לא חזר לאיתנו. לאחר כמה שנים מת מפצעיו. עכשיו עם בן כזה שיצאו לו מוניטין של עילוי, רצתה אמו, חנה, לחדש זכות זו, שהייתה זכותן של משפחות מועטות בעיר. מעמדם של תלמידי חכמים ורבנים היה מעמד מיוחד שכבוד גדול בצידו, אם כי, מצבם החומרי היה תמיד דל. אביו, יהודה, לא אהב להזדקק לבריות ולעשות התורה קרדום לחפור בו, על־כן רצה ללמדו מלאכה. אחת המלאכות בהן עסקו יהודי ספרו שהתפרנסו בדוחק אבל בכבוד הייתה עשיית מנעלים מעור כבשים. כמו כן עסקו בתפירת גלימות וחזיות מעשה אומן, בצורפות, בפחחות, בטוויית שטיחים וברוכלות של צורכי בית, אף כי פרנסות אלה היו בצמצום ורוב בני העיר היו צריכים לצאת לשוקי הברברים ולחזר על הכפרים במרכולתם.
אמו של שמעון — חששנית הייתה וכל פעם שבעלה נדד בכפרים, לבה היה תמיד מנבא לה רעות. על כן גמרה אומר לבלתי תת לבנה ללכת בדרכי אביו. שמעון עצמו, ככל בני ספרו שגדלו בעריסת הטבע הנפלא של העיר והתבשמו מריחה, אהב את הטבע כמאמר הכתוב ״ונפשו קשורה בנפשו״, ערג למרחבים ונטה לקבלה ולמקובלים. אהב את ספר הזוהר, והרזין שבין שורותיו שעדיין לא ירד לעומקם, קסמו לו. כל ערב שבת כששר ״לכה דודי״ ועוד זמירות לקבלת שבת מלכתא, ראה את עצמו בלוויית מקובלי צפת מדלג על ההרים ומקפץ איתם על הגבעות. אהבת ישראל בערה בו והגלות המרה דיכאה את נפשו.
מצעירותו נטה לבדידות. היה בעל עין חודרת המבחינה במה שקורה סביבה. תקיף ומרדן ובעל יצר למעשים נועזים. הוא נהג לבלות שעות רבות בבוסתן אביו ושם היה משוחח עם מוחמד, השומר הזקן אשר על הגן. לפעמים היה יושב בצל האילנות מבוקר עד ערב. הבוסתן נמצא לא רחוק מבאב־אלמקאם, היא הרחבה הראשית שמחוץ לחומת העיר, על גבולו עבר וואד־רחא (נחל הטחנה) שהיו בו צבים וצפרדעים לרוב, שעקבו אחר נמפיות השטות על מימיו הזורמים לאיטם. צפצפות גבוהות שגזעיהן מכוסים הדרה ירוקה כל ימות השנה, הפילו צל כבד על מימיו הצוננים. הירגזי ציפור שיר קטנה – ששכן בין ענפי הצפצפה היה משמיע ציוציו כבן נפחים מנוסה ולעומתו סלסל בקולו הזמיר בהכרת ערך עצמו. בין זה ובין זה בקע ציוצה העדין של החוחית השקודה בבניית קינה בין ענפי האקליפטוס הקרוב. אל כל אלה הצטרף גם הירקון בצפצופו הערב והרציני. בתוך נוף קסום זה, היה שמעון הצעיר תפוס שרעפים, כשעיניו יעוצות בהרים שמאחוריהם נפרשה דרך מסעותיו של אביו, וכאילו ערגה נפשו אל ייעודה ואל גורלה המסתורי.
שלוחי ארץ ישראל – אברהם יערי-גבאי ארץ ישראל
מס אתר לא״י הוטל בשנת תפ״ז (1727) ע״י ״פקידי א״י״ (מנהיגי מרכז כספי א״י) בקושטא. הדבר בא לאחר שהישוב בירושלים נסתבך מאד בחובות, והיתה סכנת כליון צפויה לישוב מלחץ בעלי החובות. אז הצליחו מנהיגי קושטא להשיג, בעזרת הממשלה המרכזית בתורכיה, פשרה עם בעלי החובות שויתרו על הרבית מכאן ולהבא והסכימו לקבל את החובות לשעורים במשך עשר שנים. את השעורים הללו היה הכרח לשלם במועדם כדי שלא לסכן את כל הפשרה שהושגה, ואז הטיל המרכז בקושטא על כל קהילות תורכיה, ואחר־כך על ארצות־המזרח בכלל, ובמקצת גם על קהילות איטליה, תשלום של פארה (אחד מארבעים בגרוש) אחת לשבוע לנפש לטובת ירושלים. מם זה נקרא בשם ״נדבת הפארה״ או ״חובת הפארה״. וכדי לזרז את הגבייה, הוטל על הקהילה תשלום סכום קצוב לשנה, והקהילה תגבה את הסכום מתשלומי הפארה. ושלוחים מיוחדים, מחכמי ירושלים, נשלחו מקושטא לקהילות תורכיה, מצרים, ערבסתאן, תימן, ואיטליה, להנהיג בהן את ״חובת הפארה״, וגבאים מיוחדים נתמנו בקהילות לשם כך. באלכסנדריה של מצרים קיבלו על עצמם שני גבירים לשלם לירושלים סך קצוב לשנה במשך עשר שנים, והם יגבו את גביות הפארה מאנשי העיר. ולכבוד נחשב לגבירים לקבל מינוי זה, כי ״כמה אנשים מחזרים אחרי מעלה זאת״.
היו גם מקרים של הטלת מסי־עקיפין בקהילות לטובת א״י. כך, למשל, הוטל בקושטא בשנת תקכ״ג(1763) מס של ״חצי לבן על כל מיטרו מיין ושכר" לטובת חברון כדי להציל אותם מחובותיהם. קהילת הספרדים בויניציאה הטילה בשנת תקכ״א (1761) מס של 1/20 אחוז לטובת א״י מכל עסק של בני הקהילה.
בקצת קהילות היו מקדישים גם את כספי מחצית־השקל הנגבים בפורים לשם א״י. בהמבורג נחלקו כספי מחצית־השקל בפורים לשלשה חלקים! שליש לא״י, שליש לפדיון שבויים, ושליש לעניים.
הערת המחבר : ״בעניו מחצית השקל, פה אין מנהג קבוע, יש רבים הנותנים אותו לעניי עיה״ק ירושלם ת׳׳ו, ונותנים אותו ביד הגבאי שלהם הממונה על ככה, ואין לשום עיר מאה״ק שום זכות בקופת השקלים, זולת עיקו״ת ירושלם ת״ו, כי הוא זכרון למחצית השקל הניתן בזמן בהמ״ק לקנות בו תמידי צבור, ויש נוהגים לחלקו הם עצמם לעניים צנועים״. (נחר מצרים, מנהגי מצרים לר׳ רפאל אהרן ן׳ שמעון, כרך אי, נא אמון תרס״ח, דף נ״ג ע״ב).
בקאהיר היתה הרשות בידי יחידים להקדיש את כספי מחצית־השקל לירושלים או לעניי העיר. בווירמיישא נמסרו כספי מחצית־השקל לידי גבאי א״י.» בכל קהילה היה גבאי מיוחד לכספי א״י, שהיה מטפל בגביית הנדרים והנדבות, בגביית המסים, בסידור המגביות בימים מסוימים בשנה או בהזדמנויות חגיגיות, ובהעברת הכספים לידי שליח א״י, למרכז הארצי או ישר לאו־ץ־ישראל. ברוב ארצות אירופה נבחרו גבאי א״י ע״י בני הקהילה בשעת הבחירות הקבועות של ראשי הקהילה, ואילו בארצות המזרח נתמנו בדרך־כלל ע״י שלוחי א״י או ע״י כתב־התמנות שנשלח מא״י, בודאי לפי הצעת השלוחים. בקהילות שלא נתעוררו מאליהן לכך, נתבעו לכך ע״י איגוד־הקהילות הארצי. ועד מדינת ליטא התקין בשנת תט״ו(1655) ״שבכל קהלה וישובים ימנו ממונים מיוחדים הגונים לזה שיהיה בידם כל ממון עניי א״י״, וחזר והתקין בשנת תמ״ז(1687) כי ״בכל קהלות וגלילות יבחרו המנהיגים שני גבאים [לצדקה] לעניי א״י״. בשנת תצ״ט (1739) מינה ועד ארבע ארצות עצמו באספתו בירוסלב, גבאי א״י ״בכל קהלות וגלילות איש על דגלו״.
בפנקסי קהילות שונות אנו מוצאים ידיעות שונות על בחירת גבאי א״י. בפנקס קהילת זאבלודאווי בליטא משנת תט״ו (1655) ואילך אנו קוראים שנבחרו בה ממוני הקהילה אחת לשנה בחול־המועד פסח, ובין שאר הממונים — כגון דיינים, פרנסים, גבאי ת״ת, גבאי צדקה, מעריכי מסים וכו'— נבחרו גם גבאי א״י. בפנקס קהל־הספרדים בהמבורג כלולות ידיעות רבות על בחירת ״גבאי הארץ הקדושה״ אחת לשנה או אחת לשנתיים, החל מהבחירות הראשונות לקהילה בשנת תי״ג (1653). שם היה על פי רוב גבאי א״י גם גבאי פדיון שבויים. מקורות הכספים היו; קופה בבית־הכנסת, תרומות בשעת עליה לתורה, גבייה בברית־מילה, כספי מחצית־השקל בפורים, הקצבות הקהילה, צוואות ומגביות מיוחדות.
גם בקהל־הספרדים ״שער השמים״ בלונדון נבחר משנת תכ״ג (1663) ואילך בכל שנה גבאי א״י ופדיון שבויים. ומקורות הכספים היו; קופה בבית־הכנסת, תרומות בשעת עליה־לתורה ומגביות מיוחדות. בתקנות ייסוד הקהילה נאמר: ״יש לקבוע שתי קופסאות מיוחדות, להארץ הקדושה ולפדיון שבויים, עם שלט מיוחד על כל אחת מהן, כדי שכל איש יוכל לשים בהם כנדבת לבו; הסכום הנקבץ בקופסאות, יחד עם הנדרים במשך השנה, יעברו לידי הגבאי, שיערוך חשבון מיוחד לכל אחת מהן״. בוירונה היו בוחרים אחת לשנה לפני ראש השנה שני גבאי ארץ ישראל. בתקנות ייסוד קהל יהודי פולין באמשטרדם משנת תל״ב (1672) הותקן (סעיף ד׳) ״שיהיו חמשה עשר כמנויים בראש; ה׳ פרנסים, ב׳ טובי העיר, ב׳ שומרי תקנות ורואי חשבונות, ב׳ גבאי צדקה, ב׳ גבאי בקור חולים ותלמוד תורה, ב׳ גבאי עניי א״י ובנין ב״ה״. ובאותן התקנות (סעיף ס״ג) מפורטים תפקידיהם של גבאי אי׳י ו ״גבאי ת״ת וכן גבאי עניי א״י מחוייבים לילך בקופה בבית־הכנסת בכל ר״ח, ואם חל ר״ח בשבת יסבבו גבאי הנ״ל ביום ב׳ שהוא יום הכניסה שלאחר זהי׳.״ בחירת גבאי א״י בדובנא נזכרת בפנקס קהילת דובנא. בוורמיישא אנו מוצאים גבאי א״י עוד בסוף המאה השש־עשרה. בקצת קהילות שימשו רבני הקהילות גזברים של כספי א״י, מתוך רצון לשמור על מעות א״י. כך היה ר׳ צבי אשכנזי, ״חכם צבי״, גבאי א״י בשלש הקהילות אלטונא־המבורג־וואנדסבק.
בארצות המזרח היו שלוחי א״י ממנים את הגבאים בקהילות ונותנים להם על כך תעודה מיוחדת הנקראת בשם ״נזר הגבאות״. מהם ראו ועשו גם הכוללים האשכנזים ששלחו לגבאים החשובים ביותר תעודות כאלה, אף שהגבאים הללו לא נבחרו ע״י אנשי א״י אלא ע״י הקהילות או המרכזים הארציים.
Il etait une fois le Maroc-David Bensoussan- La coexistence judéo-arabe n'était donc pas de tout repos
Les crises de famine furent atroces
La crise de famine de 1604 à 1606 est contée par Saul Serrero : « En cinq mois de 1606, 800 personnes sont mortes de faim… près de 600 ont apostasié. Les précieux ressortissants de Fès sont gonflés comme des outres… Celui qui reste dans la ville meurt. Celui qui en sort est tué par l'épée… Nous avons vu des gens se jeter dans le puits, d'autres se suicidant, et nous avons vu des pères jeter leurs enfants et des mères assommant leurs enfants par pitié… Des malheureux vieillards et des jeunes étaient jetés dans les rues.» Une autre crise de famine qui débuta en 1641 est contée par le rabbin Saul Ibn Danan : « Mon cœur flanche à l'idée de conter la famine et les troubles… qui suivirent la sécheresse depuis trois ans. Que ma tête devienne eau pour pleurer jour et nuit les victimes de mon peuple, les victimes de Fès la délicate, cette noble ville pleine de centres d'études…. maintenant tous dispersés dans les collines et les montagnes dans les villes et les villages pour mendier de la nourriture… Les maisons des riches étaient désertées… les voleurs vinrent et ôtèrent jusqu'aux portes, aux poteaux et aux pierres de construction… Ceux qui le purent vendirent leurs boiseries et leurs avoirs à la ville nouvelle de Fès qui ne fut construite qu'à partir des ruines du Mellah; le visage des personnes changea… Les nobles habitants de Fès s'en prirent aux détritus, les picorant tels des coqs… Deux milles moururent cette année-là; un millier de personnes apostasièrent…»
Précisons que les effets des crises de famine et des épidémies sur la population marocaine durant les derniers siècles ont été relatés par plusieurs chroniqueurs et voyageurs. Les crises de famine étaient perçues comme des punitions divines et les autorités exhortèrent l'ensemble de la population à un plus grand respect de la pratique religieuse. On demanda aux Juifs de ne pas négliger leurs prières. Durant la crise de famine qui se déclencha en 1777 et qui dura sept ans, le chroniqueur Ezziâni rapporta que les gens furent réduits à manger «des animaux morts, du sanglier et de la chair humaine…» Les épidémies de peste décimèrent une grande partie de la population en 1799 et selon James Grey Jackson, les vivants n'avaient même plus le temps d'enterrer les morts. Suite à l'épidémie de peste en 1818 attribuée aux pèlerins revenant de La Mecque et qui décima une partie importante de la population de Tanger, les pèlerinages à La Mecque furent abolis avant de pouvoir débarquer dans les ports marocains. Une épidémie de choléra de variole et de typhus se développa en 1878, suite à une des plus graves crises de famine survenue en 1877, résultant en une véritable hécatombe.
La coexistence judéo-arabe n'était donc pas de tout repos
En 1903, Méïr Barchichat de Safi prit connaissance du mouvement sioniste en Europe. Dans la missive qu'il écrivit à l'Organisation sioniste mondiale, il décrivit ainsi la communauté juive du Maroc : « Nos frères qui résident dans cette diaspora sont persécutés jusqu'à l'extrême par des oppresseurs odieux, souffrent peine et misère …, sont la proie des brigandages et des pillages, des assassinats et des pertes des leurs, autant de crimes qui restent impunis. Ils sont tels des vers rampants aux yeux de la populace sauvage.»
Dans son ouvrage La communauté de Sefrou au Maroc, le rabbin David Obadia a compilé 691 documents portant sur de nombreux aspects de la vie juive. L'un de ces témoignages du père de l'auteur parle de la situation à Sefrou :« Dans la ville de Sefrou gouverne un seigneur… particulièrement cruel envers les Juifs et les Musulmans, il met qui il veut en prison, inflige des amendes injustes et frappe les Juifs ce qui est contraire à la loi et bien que les Français dominent maintenant la ville, cela ne sert à rien, car le gouverneur français ne reçoit personne et ce ministre entre et sort chez lui à sa guise, lui ment et le gouverneur le croit.»
Les Juifs d'Ouezzane écrivirent à l'Alliance Israélite Universelle pour se plaindre des abus contre eux peu avant le Protectorat français : « Permettez-nous de vous faire savoir quel est notre sort, comme nous sommes opprimés et torturés par les fils d'Ismaël dans nos corps et nos biens. Et personne ne vient nous sauver de leurs mains et présentement, leur haine envers nous augmente et ils commettent chaque jour de nouveaux forfaits en enlevant les serrures, en détruisant la synagogue, en bouchant les fenêtres des maisons de la cour; l'élite du pays a été emprisonnée, leurs pieds engagés dans les chaînes, leur cou pris dans un carcan jusqu'à ce qu'ils renoncent à leurs maisons et qu'ils soient plongés dans le désespoir…»
Il va sans dire que la méfiance était grande entre les communautés juive et musulmane. Dans la ville de Sefrou, voisine de Fès, le dicton suivant illustrait la tension sous-jacente entre les communautés juives et musulmanes du Maroc : « Ne fais pas confiance à un Musulman, même après qu'il ait passé 40 ans au tombeau. » A Mogador, un dicton similaire stipulait que, « Rendre service à un Arabe, c'est arroser du sable.» Des dictons crus et osés relatifs aux Juifs, aux Musulmans et aux Chrétiens ont été recensés dans l'ouvrage Diaspora en terre d'islam de Pierre Flamand. Soulignons que les adages de ce type sont plutôt rares dans les recueils de proverbes judéo-marocains tel celui d'Issachar Ben Ami : Mille et un proverbes juifs du Maroc.
Par ailleurs, une étude des stéréotypes prévalant entre Juifs et Musulmans a été faite par Norman A. Stillman dans l'ouvrage The ]ews in Sharifan Morocco édité par Shalom Ben Asher. Il faut dire que des dictons arabes rendaient la pareille, tout comme : « Quand un Juif roule un Musulman, cela fait le bonheur de sa journée » ou encore « Si un Juif rit avec un Musulman, sache qu'il trame quelque roublardise.» Notons que dans le chapitre dédié à l'instruction dans Les Prolégomènes, Ibn Khaldoun semble accepter le stéréotype de tromperie des Juifs mais attribue aux générations de servitude à la tyrannie le besoin de cacher ce qu'ils pensent vraiment. Par ailleurs, plusieurs voyageurs ont fait état du sens des affaires des Juifs et certains ont imputé le recours à l'usure au pouvoir de survie des Juifs fréquemment soumis à des impositions arbitraires et accablantes; l'usure étant permise à eux seuls et non pas aux Musulmans. Enfin, l'on ne pourrait clore ce sujet des dictons populaires sans souligner ceux, non moins nombreux, qui marquent la méfiance entre Berbères et Arabes : « Salue un Bédouin, et tu as perdu ton pain » ou « Ne montre pas le seuil de ta maison à un Filali (habitant du Tafilalet) ou à une souris (sous-entendu : il ne quittera pas de sitôt) » ou encore : « Le Berbère, s'il vient habiter la ville devient comme un tambourin à qui on a mis une peau (sous-entendu : il devient bruyant).» Malgré les inégalités de statut, les positions respectives étaient bien campées. Pourtant, la vie menait son train et ces attitudes n'ont pas empêché les échanges de se tenir quotidiennement : dans l'ouvrage Israël au Maroc daté de 1906, Jean Hess écrivit : « Aussi y a-t-il deux faits que les historiens dotés de sens critique doivent avoir peine à concilier : d'un côté l'excessif mépris où le Musulman tenait le Juif et d'un autre côté l'excessive confiance qu'il avait en lui.»
Bien plus ! Celui qui aurait été témoin des débordements d'affection lors de la fête de la Mimouna à la fin de la Pâque juive lorsque les voisins musulmans et les montagnards berbères inondaient les maisons juives de fleurs, d'épis de blé, de beurre et de miel, ne pourrait sciemment pas comprendre la tenue d'atrocités durant les périodes de troubles. Bien des Musulmans ont vu dans les Juifs des gens d'honneur. Dans son enfance, l'auteur de ces lignes a pu voir des Musulmans traitant leur âne de Juif ou attaquant à coups de pierre des écoliers juifs sur le chemin de l'école. Mais il a été bien plus souvent témoin de la profonde déférence que les Musulmans avaient envers les Juifs, qu'ils saluaient avec la main sur le cœur.
קהילה קרועה- יהודי מרוקו והלאומיות 1954-1943-ירון צור
מעמדם הילידי של היהודים בא לביטוי גם במדיניות הצרפתית בתחום הארגון הפנימי של הקהילות היהודיות. כשבאו הצרפתים לשלוט במרוקו מצאו משטר קהילתי שהיה מבוסס על האוטונומיה הדתית שהניחה השריעה המוסלמית לד׳ימים ועל נוהלי השלטון המח׳זני ביחס לבני החסות. ליוטה, למרות תפישתו השמרנית, רצה להכניס סדר ופיקוח במשטר הקהילות. הוא הוציא צו שהגדיר את תפקיד הקהילה ואת הרכבה, הנהיג אחידות והעניק לוועד הקהילה סמכויות בתחום הפולחן והסעד בלבד, כנהוג במדינה הריכוזית המודרנית. חברי הוועד היו צריכים להיבחר מקרב היהודים המקומיים, נתיניו של הסולטאן – אסור היה להם להיות זרים. צו זה, שיצא בשנת 1918, היה תרכובת מעניינת של מדיניות שמרנית, המגינה כביכול על האינטרסים של המח׳זן, עם התערבות ריכוזית חדשה שדאגה להפקיע כל משמעות פוליטית מיחידות הארגון היהודי הפנימי. הצו לא קבע כיצד ייבחרו חברי ועדי הקהילות ופתח פתח למניפולציות בתחום זה. מכל מקום, המינויים היו צריכים לקבל אישור מטעם השלטונות והדבר הבטיח שלטון גמור של הפקידות הקולוניאלית על המתרחש בוועדים. הם לא יכלו להפוך למוקדים של תסיסה וחידוש בלתי מבוקרים."
לצד ההסדר של הארגון הקהילתי דאגה הנציבות להסדיר בצו מיוחד גם את מערכת בתי־הדין הרבניים. הצו הגדיר אילו קהילות זכאיות לבית־דין של שלושה דיינים ואילו לבית־דין של דיין אחד, וקבע את סדרי מינוי הדיינים והפיקוח עליהם על־ידי השלטונות. מאוחר יותר כוננה הפקידות בית־דין גבוה לערעורים ברבאט.
כדי להבטיח פיקוח על המתרחש בקהילות היהודיות יצרה הנציבות את משרת המפקח על המוסדות היהודיים. היה זה מדור פנימי קטן במנהלה לעניינים שריפיים. המנהלה היתה להלכה הזרוע המתאמת בין הפקידות הצרפתית למנגנון המח׳זן, ולמעשה – הכוח ששלט במנגנון זה. היהודים טופלו אפוא במסגרת המנהלה, שהיתה מופקדת על האוכלוסייה המקומית כולה ושינויים מעטים יחסית נעשו בארגונם הפנימי. השינויים נועדו בעיקרם להשליט אחידות וסדר בתפקודם של המוסדות הישנים, לנטרל את האפשרות שהם יהפכו למוקד של תסיסה בלתי מבוקרת ולהדק את הפיקוח הריכוזי עליהם. כל אלו מגמות שאפיינו את מדיניות השלטונות הצרפתיים כלפי ארגונם הפנימי של הילידים ככלל.
בארצות המגרב האחרות שהיו תחת שלטון צרפתי, ואשר משטריהן בעידן הקולוניאלי עוצבו בתקופות ובתנאים אחרים – נתפשו היהודים באופן אחר והמדיניות כלפיהם היתה שונה. יהודי אלג׳יריה הועברו כאמור במחי אקט משפטי אחד, צו כרמייה (1870), מן הצד הילידי של החלוקה הקולוניאלית לצד האירופי והצרפתי שלה. אשר ליהודי תוניסיה, שנעשתה פרוטקטוראט צרפתי כשלושים שנה לפני מרוקו, בשנת 1881, מוסדותיהם עברו שינויים נמרצים יותר מאשר במרוקו ולעילית היהודית בארץ זו היו אפשרויות רבות למדי לעבור לצד האירופי של החלוקה הקולוניאלית. המשטר שכוננה צרפת במרוקו היה אפוא השמרני ביותר מבין המשטרים שעיצבה בצפון אפריקה, והדבר הטביע חותם ברור על מעמד היהודים במרוקו באותה תקופה, על זהותם בעיני סביבתם ועל זהותם העצמית.
בניגוד לתחום התרבותי, בתחום המשפטי והפוליטי לא הצליחו אפוא ראשי היהדות הצרפתית לחולל שינויים של ממש במצב המיעוט היהודי במרוקו לפני מלחמת־העולם השנייה. תפישותיהם בנושאים אלה לא עלו בקנה אחד עם אלו של ליוטה. הם היו משוכנעים כי יש לבטל את הכפיפות של היהודים למנגנון המח׳זני, במיוחד בענייני משפט, וחזרו והעלו רעיונות ברוח זו – אן ללא הועיל.
בכל הנוגע לארגון הקהילתי של המיעוט היהודי בארצות שלטונה הקולוניאלי של צרפת לחצו יהודי צרפת מאז ומתמיד כי תבוצע רפורמה לאור העקרונות שננקטו בארצם. כשם שבצרפת החליפה קונסיסטוריה – ועד נבחר לענייני פולחן – את הקהילה היהודית הישנה, כן מוטב שייעשה במיעוט היהודי בארצות הקולוניאליות; וכשם שבצרפת הוכפפו הקונסיסטוריות המקומיות למרכז הקונסיסטורי בפריס, כן צריך ליצור מבנה ריכוזי בנחלות החדשות. הקו השמרני של הנציבות במרוקו מנע כינון גוף מרכזי כזה, אך התמורות בכל זאת האיצו את התפתחות הקשרים הבין־קהילתיים בארץ. ההתפתחות הכלכלית ופיתוח אמצעי התחבורה מילאו בכך תפקיד ראשון במעלה, אך גם התפשטותה של רשת כי״ח, כינון בית־הדין הרבני הגבוה ברבאט ופעילותו של המפקח על המוסדות היהודיים, יחיה זגורי, תרמו לכך תרומה נכבדה. לבסוף, הפעילות הציונית במרוקו, כפי שנראה בהמשך, החלה משלב מסוים ללבוש גוון כלל־ ארצי. לראשונה אולי נוסף לתודעת הזהות של אנשי הקהילות פן יהודי מרוקני כל־קהילתי. הגורם המאחד לא היה רק הכפיפות לממלכה, אלא גם הקשרים בין היהודים לבין עצמם.
העילית היהודית הצרפתית הסתפקה בהתקדמות הגדולה שהשיגה בתחום ההשפעה התרבותית, ולא התעקשה על עמדותיה בתחום המעמד המשפטי והארגון הקהילתי. נראה שהיא העריכה כי הסיכוי להצלחתו של מאבק בתחומים אלה קטן, ואולי גם לא היתה מוכנה להסתבך בו. המפגש עם התפוצה המרוקנית העמיד את יהודי צרפת, שהיו נתונים באותה תקופה בתהליך של אינטגרציה בארצם, בפני בעיה. מנקודת מבט פטריוטית לא התקבל על הדעת שהם ייצאו, כביכול, חוצץ נגד פקידים צרפתים העושים את תפקידם בשירות ארצם מעבר לים. הם עלולים היו להצטייר כמי שמזדהים עם בני דתם בנחלה הקולוניאלית יותר מאשר עם האינטרסים של ארצם. השעה לא היתה נוחה להתמודדות כזו גם מפני שהדי פרשת דרייפוס טרם שככו, ובה־בעת חשו כבר יהודי צרפת בהשפעות הגל האנטישמי החדש, שהגיע לשיאו במלחמת־העולם השנייה. בעשורים הראשונים של המאה העשרים הם ניצבו עדיין במערכת הגנה על זכויותיהם ועל מעמדם האזרחי והלאומי, ולהנהגתם לא היה אינטרס להתעמת עם אגף חשוב של השלטון כמו זה שהתגלם בממשל הקולוניאלי. לבסוף, המערכה לשינוי מעמדם המשפטי של יהודי מרוקו עלולה היתה להיתקל לא רק בתפישה הליוטנית השמרנית, אלא גם במכשול הברור שהציבו האשיות החוקיות של משטר הפרוטקטוראט. סעיפי חוזה פאס (1912) הגנו על ריבונותו של ־סולטאן ועל זכויותיו על נתיניו כולם – מוסלמים כיהודים. אנשי הממסד ־יהודי הצרפתי נקלעו אפוא בתחום המדיני לניגודי תפישה ועניין ברורים עם הנציבות, והם נקטו עמדה של ויתור.
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
בשנת 1939 למדתי בקזבלנקה, 1937 עד 1939. אני אהבתי ללמוד. אהבתי את הצדיק מחמת הניסים והנפלאות שחולל. הייתי ליד הכפר הנקרא דראע. אני אהבתי את הצדיק לא כמטרה שיעשה לי ניסים. הייתי לומד בכפר אחד של ר׳ מאיר עליו השלום. היה לו בן חורג והוא, הבן הזה, נולד בכפר אחד ליד הצדיק. שמו תאסמסית. בחודש כסלו, יום ה׳ בלילה, שתיתי קצת. עליתי למעלה להתפלל בבית-הכנסת של הצדיק. אני הייתי תלמיד, עני מרוד. היה לי פראנק אחד. שמתי בקופה. היה קור מתחת לאפס. בקבר הצדיק היה דקל, תמרים. שכבתי ליד המציבה. אני חולם שבא אלי אדם אחד, זקן בעל הדרת פנים ואמר לי: קום בני, קח שני תמרים ושני פראנקים. אמרתי לו: אדוני, אני נתתי לך רק פראנק אחד. אמר לי: בני, קח שיהיה לך כסף הרבה ותתן הרבה כסף, בינתיים קח, שני תמרים ושני פראנקים. למחרת בבוקר קמתי, אני והמלווה שלי. הלכנו לעשות שבת בכפר תאסמסית. בכפר ההוא אומרים לי, מערת וענונו. הגענו לאיזה גיא עמוק, ורצינו לעלות למעלה. פתאום קיבלתי התקפה. הייתי בלי הכרה. ההוא, המלווה אותי, הלך לכפר כדי להביא אנשים כי לא חשב שאני אחיה. פתאום בא אלי אדון אחד ואמר לי: קום. קמתי. ראיתי עצמי בתוך… הרגשתי טוב. עליתי למעלה מן הגיא. ראיתי אדם זה בא עם אנשים. שמחו שראו אותי בחיים. המשכנו. יום שבת אחרי התפילה, הייתי מתחמם בשמש ופתאום אני שומע מאחורי הקיר אדם אחד, היום הוא נפטר, שלימד אותנו, תלמיד בקזבלנקה, אצל ר׳ שמעון אוחיון. ה׳ ישלח לו רפואה שלמה לר׳ שמעון בן-אוחיון. והתלמיד הזה היה קורא פסוק ממיכה: ׳אל תשמחי איבתי לי כי… כי אשב בחושך. אני פתאום קפצתי, ראיתי שהאדם הזה מוכר לי. שלום א׳. שלום, שלום, מה שלומך? מי שוחט בכפר הזהי אמר: אני. אני תמהתי. איך התלמיד שלא היה מבין לגבינו כלום הוא שוחט? ואני חושב לעזוב לימודים. לא ייתכן. באותו רגע נקבע במוחי, מוכרח לנדוד כדי ללמוד. אחרי פסח, אסרו חג, נדדתי למרחקים, למכנאס ושמה נתקיים בי ׳צדיק כתמר יפרח׳. אחרי כמה שנים הוסמכתי לרבנות, שוחט ומוהל.
אני נזכר בדבר אחד על ר׳ דוד לוי ע״ה. אבי היה עוד בחיים. פעם היו לו כאבי עיניים. בכפר איפה שגדלנו במרוקו לא היו רופאים. אבא עמד בסכנה להתעוור. פתאום בא אליו אדם בחלום ואמר לו: תשמע, אני ר׳ דוד הלוי, קח לך טיפת עראק, תטפטף בעיניים. אבא קם בלילה, טיפטף טיפות עראק בעיניים. למחרת קם, רפואה שלמה. ואני זוכר את אבא שהלך יחידי בתענית יחיד עד לקבר של הצדיק ברגל, אני זוכר זה מלפני 14 שנים. אני עכשיו בגיל 52 שנים.
רבי דוד דראע חולל הרבה ניסים ונפלאות. פעם היה איזה ערבי שסבל ממחלת רוח. הביאו אותו לצדיק וכפתו לו את רגליו ואת ידיו. אמר מישהו [כנראה קרוב משפחה]: או, ר׳ דוד דראע הלוי, אם תרפא אותו, הוא יסתובב בכל הערים ויביא לך את הנדבות. אותו ערבי התרפא. הוא היה מסתובב בכל הערים ואוסף כספים ונדבות לקופה. הוא היה כמו החכם של הכולל שאוסף נדבות. הקדוש היה מרפא עיוורים, חרשים ואלמים.
ר יצחק אלמליח מסר לי את חדרו שהיה ברבי דוד דראע. פעם התארחתי אצלו יחד עם אשתי. לפני שנסע, הוא בא וחיפש אותי ואמר לי: הנה, לפני שאני נוסע ארצה, אני נותן לך את החדר. היה מישהו שכל הזמן ביקש ממנו את החדר ולא נתן לו. כשהוא בא אלי הוא אמר לי: לא אני נותן לך, הקדוש נותן לך. הוא בא אליו בחלום ואמר לו: תן את החדר למכלוף ק׳. כך אמר לי: תראה, אני מדבר איתך והשיער שלי עומד. לא רצה כסף, ביקש רק צ׳ק לאוצר התורה. נתתי לו צ׳ק של חמישים אלף פראנק.
ר׳ דוד הקדמון(פאס)
הוא נהרג על קידוש ה׳. נגזר עליו להיכנס לבית-הסוהר. הוא דיבר עם השופט ואמר לו: לא מכבודי להיכנס לבית-הסוהר. הוא רחץ את ידיו, קרא קריאת שמע ואלוהים לקח את המשכון שלו. על שמו נקרא בני דוד מפני שמתו עלי כמה בנים. עכשיו לא. יש לי ארבעה בנים.
ר׳ דוד ואזאנה – איית בודיאל
שייך למשפחת קדושים, המוזכרת גם כאיית ואזאנה. הוא אחיו של ר׳ אברהם ואזאנה.
כל אשה שעסקה ברפואה עממית, לפני שהיא מתחילה כל פעולה בריפוי, היתה פונה בקריאה לקדושים, ובפרט לקדושי משפחת ואזאנה, לר׳ דוד ואזאנה. כשרצו לקבור אותו מצאו את גופתו בזאוויה די סידי עותמאן ליד וארזאזאת. מלאכים לקחו את גופתו והעבירו אותו לשמה. לא היה מגורלו להיקבר באיית בודיאל.