מורשת יהדות מרוקו

מעמדם הילידי של היהודים בא לביטוי גם במדיניות הצרפתית בתחום הארגון הפנימי של הקהילות היהודיות. כשבאו הצרפתים לשלוט במרוקו מצאו משטר קהילתי שהיה מבוסס על האוטונומיה הדתית שהניחה השריעה המוסלמית לד׳ימים ועל נוהלי השלטון המח׳זני ביחס לבני החסות. ליוטה, למרות תפישתו השמרנית, רצה להכניס סדר ופיקוח במשטר הקהילות. הוא הוציא צו שהגדיר את תפקיד הקהילה ואת הרכבה, הנהיג אחידות והעניק לוועד הקהילה סמכויות בתחום הפולחן והסעד בלבד, כנהוג במדינה הריכוזית המודרנית. חברי הוועד היו צריכים להיבחר מקרב היהודים המקומיים, נתיניו של הסולטאן – אסור היה להם להיות זרים. צו זה, שיצא בשנת 1918, היה תרכובת מעניינת של מדיניות שמרנית, המגינה כביכול על האינטרסים של המח׳זן, עם התערבות ריכוזית חדשה שדאגה להפקיע כל משמעות פוליטית מיחידות הארגון היהודי הפנימי. הצו לא קבע כיצד ייבחרו חברי ועדי הקהילות ופתח פתח למניפולציות בתחום זה. מכל מקום, המינויים היו צריכים לקבל אישור מטעם השלטונות והדבר הבטיח שלטון גמור של הפקידות הקולוניאלית על המתרחש בוועדים. הם לא יכלו להפוך למוקדים של תסיסה וחידוש בלתי מבוקרים."

לצד ההסדר של הארגון הקהילתי דאגה הנציבות להסדיר בצו מיוחד גם את מערכת בתי־הדין הרבניים. הצו הגדיר אילו קהילות זכאיות לבית־דין של שלושה דיינים ואילו לבית־דין של דיין אחד, וקבע את סדרי מינוי הדיינים והפיקוח עליהם על־ידי השלטונות. מאוחר יותר כוננה הפקידות בית־דין גבוה לערעורים ברבאט.

כדי להבטיח פיקוח על המתרחש בקהילות היהודיות יצרה הנציבות את משרת המפקח על המוסדות היהודיים. היה זה מדור פנימי קטן במנהלה לעניינים שריפיים. המנהלה היתה להלכה הזרוע המתאמת בין הפקידות הצרפתית למנגנון המח׳זן, ולמעשה – הכוח ששלט במנגנון זה. היהודים טופלו אפוא במסגרת המנהלה, שהיתה מופקדת על האוכלוסייה המקומית כולה ושינויים מעטים יחסית נעשו בארגונם הפנימי. השינויים נועדו בעיקרם להשליט אחידות וסדר בתפקודם של המוסדות הישנים, לנטרל את האפשרות שהם יהפכו למוקד של תסיסה בלתי מבוקרת ולהדק את הפיקוח הריכוזי עליהם. כל אלו מגמות שאפיינו את מדיניות השלטונות הצרפתיים כלפי ארגונם הפנימי של הילידים ככלל.

בארצות המגרב האחרות שהיו תחת שלטון צרפתי, ואשר משטריהן בעידן הקולוניאלי עוצבו בתקופות ובתנאים אחרים – נתפשו היהודים באופן אחר והמדיניות כלפיהם היתה שונה. יהודי אלג׳יריה הועברו כאמור במחי אקט משפטי אחד, צו כרמייה (1870), מן הצד הילידי של החלוקה הקולוניאלית לצד האירופי והצרפתי שלה. אשר ליהודי תוניסיה, שנעשתה פרוטקטוראט צרפתי כשלושים שנה לפני מרוקו, בשנת 1881, מוסדותיהם עברו שינויים נמרצים יותר מאשר במרוקו ולעילית היהודית בארץ זו היו אפשרויות רבות למדי לעבור לצד האירופי של החלוקה הקולוניאלית. המשטר שכוננה צרפת במרוקו היה אפוא השמרני ביותר מבין המשטרים שעיצבה בצפון אפריקה, והדבר הטביע חותם ברור על מעמד היהודים במרוקו באותה תקופה, על זהותם בעיני סביבתם ועל זהותם העצמית.

בניגוד לתחום התרבותי, בתחום המשפטי והפוליטי לא הצליחו אפוא ראשי היהדות הצרפתית לחולל שינויים של ממש במצב המיעוט היהודי במרוקו לפני מלחמת־העולם השנייה. תפישותיהם בנושאים אלה לא עלו בקנה אחד עם אלו של ליוטה. הם היו משוכנעים כי יש לבטל את הכפיפות של היהודים למנגנון המח׳זני, במיוחד בענייני משפט, וחזרו והעלו רעיונות ברוח זו – אן ללא הועיל.

בכל הנוגע לארגון הקהילתי של המיעוט היהודי בארצות שלטונה הקולוניאלי של צרפת לחצו יהודי צרפת מאז ומתמיד כי תבוצע רפורמה לאור העקרונות שננקטו בארצם. כשם שבצרפת החליפה קונסיסטוריה – ועד נבחר לענייני פולחן – את הקהילה היהודית הישנה, כן מוטב שייעשה במיעוט היהודי בארצות הקולוניאליות; וכשם שבצרפת הוכפפו הקונסיסטוריות המקומיות למרכז הקונסיסטורי בפריס, כן צריך ליצור מבנה ריכוזי בנחלות החדשות. הקו השמרני של הנציבות במרוקו מנע כינון גוף מרכזי כזה, אך התמורות בכל זאת האיצו את התפתחות הקשרים הבין־קהילתיים בארץ. ההתפתחות הכלכלית ופיתוח אמצעי התחבורה מילאו בכך תפקיד ראשון במעלה, אך גם התפשטותה של רשת כי״ח, כינון בית־הדין הרבני הגבוה ברבאט ופעילותו של המפקח על המוסדות היהודיים, יחיה זגורי, תרמו לכך תרומה נכבדה. לבסוף, הפעילות הציונית במרוקו, כפי שנראה בהמשך, החלה משלב מסוים ללבוש גוון כלל־ ארצי. לראשונה אולי נוסף לתודעת הזהות של אנשי הקהילות פן יהודי מרוקני כל־קהילתי. הגורם המאחד לא היה רק הכפיפות לממלכה, אלא גם הקשרים בין היהודים לבין עצמם.

העילית היהודית הצרפתית הסתפקה בהתקדמות הגדולה שהשיגה בתחום ההשפעה התרבותית, ולא התעקשה על עמדותיה בתחום המעמד המשפטי והארגון הקהילתי. נראה שהיא העריכה כי הסיכוי להצלחתו של מאבק בתחומים אלה קטן, ואולי גם לא היתה מוכנה להסתבך בו. המפגש עם התפוצה המרוקנית העמיד את יהודי צרפת, שהיו נתונים באותה תקופה בתהליך של אינטגרציה בארצם, בפני בעיה. מנקודת מבט פטריוטית לא התקבל על הדעת שהם ייצאו, כביכול, חוצץ נגד פקידים צרפתים העושים את תפקידם בשירות ארצם מעבר לים. הם עלולים היו להצטייר כמי שמזדהים עם בני דתם בנחלה הקולוניאלית יותר מאשר עם האינטרסים של ארצם. השעה לא היתה נוחה להתמודדות כזו גם מפני שהדי פרשת דרייפוס טרם שככו, ובה־בעת חשו כבר יהודי צרפת בהשפעות הגל האנטישמי החדש, שהגיע לשיאו במלחמת־העולם השנייה. בעשורים הראשונים של המאה העשרים הם ניצבו עדיין במערכת הגנה על זכויותיהם ועל מעמדם האזרחי והלאומי, ולהנהגתם לא היה אינטרס להתעמת עם אגף חשוב של השלטון כמו זה שהתגלם בממשל הקולוניאלי. לבסוף, המערכה לשינוי מעמדם המשפטי של יהודי מרוקו עלולה היתה להיתקל לא רק בתפישה הליוטנית השמרנית, אלא גם במכשול הברור שהציבו האשיות החוקיות של משטר הפרוטקטוראט. סעיפי חוזה פאס (1912) הגנו על ריבונותו של ־סולטאן ועל זכויותיו על נתיניו כולם – מוסלמים כיהודים. אנשי הממסד ־יהודי הצרפתי נקלעו אפוא בתחום המדיני לניגודי תפישה ועניין ברורים עם הנציבות, והם נקטו עמדה של ויתור.