נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….
עקו משה היה יהודי פיקח ובקיא בחורה וחוכמתה. הוא היה אולי היחידי בגוראמה שהתקומם נגד שיטוח המשטר הצרפתי, ונהג לומר בגלוי ובלי פחד שהצרפתים במרוקו מנצלים את האוכלוסיה ולא עושים מאומה לקידומה בכלל; ובעיירות כמו גוראמה – בפרט. עקו משה ביקר מספר פעמים בערים פאם, מקנאס וקאזאבלנקה וקינא במה שיש להם. הוא ראה ילדים הולכים כל בוקר לבתי־ספר לבושים היטב, נקיים ותרמילים על גבם. נסע בתחבורה הציבורית העירונית והבין־עירונית, ברכבות, באוטובוסים ובמוניות. סייר באתרי־בניה חדישים וראה בנינים גורדי־שחקים. הוא התפעל משיטות החקלאות החדישות אותן היו מקנים מדריכים צרפתיים לערבים וגם ליהודים שחיו באזורי חקלאות בתחומי־הערים הגדולות הללו.
משחזר עקו משה לעיירה גוראמה היה ליבו כבד עליו ולא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא חי באזור מוזנח ומיושן כאילו היה זה עולם אחר. באחת הפגישות של ראשי־הקהילה היהודית עם המושל הנוקשה דובארי, התפרץ עקו משה כלפיו והטיח בפניו את כל מה שהיה לו על לבו. הוא לא חסך משבטו וביקר בחריפות רבה את מדיניות חוסר היחמה של הצרפתים בעיירה גוראמה. תחילה נדהם המושל דובארי מדבריו אך לאחר דקות מעטות התרכך וגילה רצון לשמוע בפעם הראשונה דברים מפי יהודי פיקח שיודע מה הוא רוצה ומה חסר לו. עד מהרה התפתח ויכוח סוער בין השניים. תוך כדי ויכוח אמר לו המושל: ״הערבי שבמדינתו אני שולט לא־מעז לבקר אותנו ואת מעשינו כפי שאתה עושה זאת בחוצפה רבה. ואם לא תחסוך מביקורתך זו, אשליך אותך לכלא. אתה כיהודי בן־חסות, חייב לקבל מה שנותנים לך ואין לך שום זכות לערער״. עקו משה הסמיק, היסס אם להשיב על דבריו המעליבים של המושל ובחר בסיכון של הכלא ובלבד שיטיח בפני הקצץ המצוחצח את מה שהוא חושב עליו ועל משטרו.
״מון קפיטאן אמר עקו משה: ״אני הייתי כאן עוד הרבה לפניך, כך שטענתך שאני בן־חסות איננה במקומה, אני אזרח שווה זכויות ואיש לא יוכל לשלול זאת ממני. חובתכם כצבא־כובש לפתח את המדינה לא רק במקום שיש מיכרות, עסקים וחקלאות אלא בכל מקום שיש בו ריכוז של אוכלוסיה. אתם הצרפתים לא באתם רק להשליט סדר וחוק, ואילו כאן בעיירה זו כל תפקידכם מצטמצם רק בזה״. על דברים אלו הגיב המושל בצעקה: ״איפה אתה חי יהודי ? כאן בעיירה נידחת זו אתם מתנוונים ואין לכם שום סיכוי ללמוד ולהתקדם, ואתה דורש ממני להביא לך הנה פיתוח וקידמה כמו אלו שראית בערים הגדולות?״
עקו משה לא נשאר חייב והוסיף: ״במשך מאות בשנים שמרנו על ציביוננו היהודי תחת משטרים של דיכוי, רדיפות, גירוש, התעללות והתנכלות תוך כדי מלחמות בין שבטים ומלכים, ותקוותנו הייתה שעם כניסתכם למרוקו, תעשו הרבה לקידום כולנו בכל תחומי־החיים. הנה אנחנו חיים למעלה משלושים שנה בעיירה זו ואיש מאיתנו ומילדינו לא זכה לבקר בבית־ספר ולהנות מחינוך כמו זה שמקבלים הילדים בערים הגדולות.״
המושל כולו זעם וכעס, חבט באגרופו על השולחן:
״מה אתם עושים כאן לכל הרוחות? הרי אתם היהודים בעלי מוח חריף וחוכמה רבה, מדוע איפוא תישארו פה ותבזבזו את חייכם לריק במקומות מרוחקים אלה, אשר אליהם לא מגיעים לא חינוך ולא קידמה? אתם גזע אנושי מיוחד במינו, אתם חכמים ומצליחים בכל מקום. אתם מבזבזים את חייכם במקומות אלו. אין אנו יכולים להביא אליכם את מה שקיים בערים הגדולות, עליכם לעזוב את המקום הזה. אולי יכולתם לשמור על דתכם וציביונכם כאן, אבל חוכמתכם התנוונה והשתרשו בכם תופעות שליליות. זמן רב יחלוף עד שתצליחו לסלק מעליכם את כל מה שדבק בכם במשך עשרות שנים ולשם כך עליכם לעבור לחיות בסביבה מפותחת ומתורבתת״.
״אינני אשם שפקחתי את עיני עם היוולדי ומצאתי עצמי במדינה זו. אמי ואבותיה גורשו מארצם לפני אלפי־שנים, ואני אף אינני יודע מנין באתי! מגירוש־ספרד, מגירוש־פורטוגל ואולי מגירוש יהודי־צרפת שלך. הודות למלכי־מרוקו שפרשו עלינו את חסותם במשך מאות בשנים ולמרות הסבל שעבר עלינו במלחמות הרבות בין המלכים והשבטים, נשארנו בחיים, שמרנו על יהדותנו ועל הצביון הקדום האמיתי של עמנו. איני מוכן להחליף את יהדותי בשום דבר שבעולם. אני מעונין שבני ילמדו ויתקדמו מבלי שזהותם היהודית תטושטש, ועם כל הכבוד לקצינים היהודיים שבצרפת, כמה מהם היו כאן אצלנו ואנחנו אפילו לא יחננו שהם יהודים כי זהותם נטשטשה, ולכך אין אנו מוכנים להסכים״.
עקו משה סיים את דבריו ונדמה היה שהוא השאיר רושם טוב על המושל, בהשכלתו המבוססת על התורה בלבד, ובידע הדל בהיסטוריה היהודית שסקרנותו העניקה לו. אולם המושל דובארי חשב אחרת. הוא קם ממקומו, קרא לזקיף והורה לו להוביל את עקו משה לשבועיים ימי־מחבוש, כדי שלהבא יחשוב פעמיים לפני שהוא פותח את פיו לפני המושל.