מורשת יהדות מרוקו

המטוס הצבאי הראשון שהיגיע לעיירה, היווה מוקד משיכה. למשמע רעש המטוס, יצאו כולם בבהלה מבתיהם, ובסקרנות רבה נהרו לכיון שדה־הנחיתה. המטוס עבר בטיסה נמוכה ראשונה ושניה מעל בתי־העיירה והקים רעש מחריש אוזניים. בסיבוב השלישי לפני נחיתתו, הנמיך טוס ועבר מעל למרכז השדה, כאשר לפתע הופיעה מולו קבוצת־ערבים אשר חצתה את השדה באותו רגע ממש. הקבוצה באה מכפר תולאל לעבר העיריה, קיצרה את דרכה דרך שדה־הנחיתה ולמראה ציפור הפלדה הענקית והרועשת, פתחה בריצה מטורפת ומבוהלת כשגלימותיהם הלבנות מתנופפות אחריהם ברוח העזה. הריגתם של ערבים אלה על ידי המטוס הייתה בלתי נמנעת אלמלא עשה המטוס סיבוב־חד, נחת על צידו בקצה השדה, התדרדר עד לשדה־התבואה הסמוך, התהפך והתפרק לחלקים. המושל מולה שצפה במחזה המחריד, דהר בג׳יפ לעבר המטוס, ובעזרת שומריו חילץ אח שני הטייסים מתוכו. עשן סמיך היתמר ממנועי־המטוס, והטייסים יצאו בנס בלא פגע ומייד פתחו בכיבוי־השריפה בעזרת גלימותיהם הכחולות של שומרי־המושל. ״מדוע סטיתם ממסלול־הנחיתה?״ צעק המושל מולה ברוגזה על הטייסים שעמדו מולו שחורים ומאובקים.

״היינו הורגים את קבוצת־האנשים שרצה במרכז השדה״, השיבו לו.

המושל מולה לא נראה מרוצה מתשובה זו, אך הטייסים הוסיפו והסבירו לו שגם אילו היו הורגים את האנשים היו מתהפכים בתוך שדה־הנחיתה וספק אם היו יוצאים חיים מהמטוס, כיוון ששדה־התבואה בו נחתו היה רטוב, מה שסייע למטוס לא להתלקח באש. כך הסביר הטייס הראשי כשהוא מסיר מעליו את סרבלו שנקרע לגזרים. המושל מולה נרגע קמעא; ולאחר שהטייסים עלו לגייס, נסע איתם לביתו שבגן־העיריה. ליד המטוס ההרוס נשארו השומרים הערביים חמושים, ולא נתנו לאיש להתקרב אליו.

הלקח נלמד, וכעבור שבועיים היגיע מטוס שני, אשר נחת בשדה רק לאחר שחגורת־שומרים' הוצבה סביבו ומנעה מכל הסקרנים הרבים, שהופיעו שוב בהמוניהם, לחזות בפעם השניה בחייהם בציפור־פלדה מעופפת, באוויר. כל מה שידעו לפני־כן על מטוס היו מעשיות, והעובדה שזהו ״רעש בלתי נראה בשמים״. במטוס השני הגיעו מכונאים וטכנאים עם כליהם, כדי לתקן את המטוס הראשון. הם שהו בעיירה למעלה מחודשיים ואחר המריאו שניהם, ויותר לא באו מטוסים.

צרור של צרות ניחת על העיירה גוראמה. המושל מולה הנוקשה במדי־הנאצים, עבודות־הכפיה של היהודים, מחסור חמור במצרכי־מזון חיוניים ביותר, דאגות המלחמה בעולם וגורל היהודים, ואם לא די בכל זה, הרי עוד צרה אחת גדולה נחתה על העיירה בפעם השניה תוך שנים מעטות — הבצורת. בעקבות הבצורת החמורה באה מגיפת־הטיפוס שהפילה מאות אנשים למשכב. חולי־הטיפוס הובלו בתוך שמיכות למרפאה קטנה, שם קיבלו כדורים וזריקות והוחזרו לבתיהם. רק חולים אנושים נשארו במרפאה והושמו בבידוד מוחלט. בכפרים הערביים מתו עשרות־חולים מחוסר טיפול, והרופא הצבאי היחידי שהוזעק למקום לא הצליח להשתלט על כל המקרים. גם יהודים אחדים מתו בעיירה ממגפת־טיפוס, ורוב התושבים קבלו חיסון לבל יידבקו. האח של המרפאה המקומית, עסו, גזר על כולם לשתות הרבה תה עם נענע. המגפה נמשכה למעלה משישה חודשים, וכפי שבאו הצרות בזו אחר זו, כך ־החלו להיעלם במהירות. ידיעות התחילו להגיע אודות סיום המלחמה, וכי צבאות בנות הברית ורוסיה עסוקים בחיסול האוייב־הנאצי ובכיבוש גרמניה. בעיירה הנידחת השכוחה הזו היתה מחשבתם ודאגתם של התושבים היהודים נתונה בעיקר לגורל אחיהם היהודים באירופה, והיו צמאים לכל ידיעה, בשורה וחדשה, כדי ללמוד ולשמוע אודות מצבם. בשלב זה לא היה המצב ברור, כלל ועיקר, וחרושת השמועות סימרה את שיערם של המתעניינים והסקרנים. בשורות איוב סיפרו שרוב יהודי־אירופה נכחדו, ובחלקם הגדול הורעבו למוות. אחרות סיפרו על השמדת יהודים בגזים. איש לא ידע לספר את האמת, ואם הצרפתים המעטים בעיירה ידעו אותה הרי גורל עמם ומדינתם קדם אצלם ולא נטו לספר הרבה ליהודים: ואז הגיעה הבשורה המשמחת בדבר מותו של היטלר. מותו של הצורר הנאצי הביא בעקבותיו גל של שמחה מהולה בצער על השואה, מה שקיבל ביטוי בשירו של מאיר דבית ישועה:

באה בשורה באה בשורה

היטלר מת ועמו במדורה

ליהודים הייתה שמחה ואורה

 את קדושינו אנו מבכים מרה

מי יספר לנו מה שקרה

 בעודנו מתפלשים בעפרא

עבד אויב האנושות כשוחט פרה

 אויב נטול רחמים שטבח בשירה

אל! חנון ורחום על קדושינו

אשר הלכו לטבח בידי אוייבינו

למה העוון הזה נפל בחלקנו

 די, די, די מצרות ומסבלנו

שמחו וגילו אחינו בשירה

על מות אוייבנו בקבר שכרה

היטלר מת ועמו במדורה

באה בשורה באה בשורה.

אך שמעו האנשים שהמלחמה הסתיימה וכבד הגבירו הסוחרים את פעילותם במסחר ״השחור״ כדי לחסל את המלאי שלהם לפני הזרמת־סחורות חדשות למרוקו.

עקו משה היה יהודי פיקח ובקיא בחורה וחוכמתה. הוא היה אולי היחידי בגוראמה שהתקומם נגד שיטוח המשטר הצרפתי, ונהג לומר בגלוי ובלי פחד שהצרפתים במרוקו מנצלים את האוכלוסיה ולא עושים מאומה לקידומה בכלל; ובעיירות כמו גוראמה – בפרט. עקו משה ביקר מספר פעמים בערים פאם, מקנאס וקאזאבלנקה וקינא במה שיש להם. הוא ראה ילדים הולכים כל בוקר לבתי־ספר לבושים היטב, נקיים ותרמילים על גבם. נסע בתחבורה הציבורית העירונית והבין־עירונית, ברכבות, באוטובוסים ובמוניות. סייר באתרי־בניה חדישים וראה בנינים גורדי־שחקים. הוא התפעל משיטות החקלאות החדישות אותן היו מקנים מדריכים צרפתיים לערבים וגם ליהודים שחיו באזורי חקלאות בתחומי־הערים הגדולות הללו.

משחזר עקו משה לעיירה גוראמה היה ליבו כבד עליו ולא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא חי באזור מוזנח ומיושן כאילו היה זה עולם אחר. באחת הפגישות של ראשי־הקהילה היהודית עם המושל הנוקשה דובארי, התפרץ עקו משה כלפיו והטיח בפניו את כל מה שהיה לו על לבו. הוא לא חסך משבטו וביקר בחריפות רבה את מדיניות חוסר היחמה של הצרפתים בעיירה גוראמה. תחילה נדהם המושל דובארי מדבריו אך לאחר דקות מעטות התרכך וגילה רצון לשמוע בפעם הראשונה דברים מפי יהודי פיקח שיודע מה הוא רוצה ומה חסר לו. עד מהרה התפתח ויכוח סוער בין השניים. תוך כדי ויכוח אמר לו המושל: ״הערבי שבמדינתו אני שולט לא־מעז לבקר אותנו ואת מעשינו כפי שאתה עושה זאת בחוצפה רבה. ואם לא תחסוך מביקורתך זו, אשליך אותך לכלא. אתה כיהודי בן־חסות, חייב לקבל מה שנותנים לך ואין לך שום זכות לערער״. עקו משה הסמיק, היסס אם להשיב על דבריו המעליבים של המושל ובחר בסיכון של הכלא ובלבד שיטיח בפני הקצץ המצוחצח את מה שהוא חושב עליו ועל משטרו.

״מון קפיטאן אמר עקו משה: ״אני הייתי כאן עוד הרבה לפניך, כך שטענתך שאני בן־חסות איננה במקומה, אני אזרח שווה זכויות ואיש לא יוכל לשלול זאת ממני. חובתכם כצבא־כובש לפתח את המדינה לא רק במקום שיש מיכרות, עסקים וחקלאות אלא בכל מקום שיש בו ריכוז של אוכלוסיה. אתם הצרפתים לא באתם רק להשליט סדר וחוק, ואילו כאן בעיירה זו כל תפקידכם מצטמצם רק בזה״. על דברים אלו הגיב המושל בצעקה: ״איפה אתה חי יהודי ? כאן בעיירה נידחת זו אתם מתנוונים ואין לכם שום סיכוי ללמוד ולהתקדם, ואתה דורש ממני להביא לך הנה פיתוח וקידמה כמו אלו שראית בערים הגדולות?״

עקו משה לא נשאר חייב והוסיף: ״במשך מאות בשנים שמרנו על ציביוננו היהודי תחת משטרים של דיכוי, רדיפות, גירוש, התעללות והתנכלות תוך כדי מלחמות בין שבטים ומלכים, ותקוותנו הייתה שעם כניסתכם למרוקו, תעשו הרבה לקידום כולנו בכל תחומי־החיים. הנה אנחנו חיים למעלה משלושים שנה בעיירה זו ואיש מאיתנו ומילדינו לא זכה לבקר בבית־ספר ולהנות מחינוך כמו זה שמקבלים הילדים בערים הגדולות.״

המושל כולו זעם וכעס, חבט באגרופו על השולחן:

״מה אתם עושים כאן לכל הרוחות? הרי אתם היהודים בעלי מוח חריף וחוכמה רבה, מדוע איפוא תישארו פה ותבזבזו את חייכם לריק במקומות מרוחקים אלה, אשר אליהם לא מגיעים לא חינוך ולא קידמה? אתם גזע אנושי מיוחד במינו, אתם חכמים ומצליחים בכל מקום. אתם מבזבזים את חייכם במקומות אלו. אין אנו יכולים להביא אליכם את מה שקיים בערים הגדולות, עליכם לעזוב את המקום הזה. אולי יכולתם לשמור על דתכם וציביונכם כאן, אבל חוכמתכם התנוונה והשתרשו בכם תופעות שליליות. זמן רב יחלוף עד שתצליחו לסלק מעליכם את כל מה שדבק בכם במשך עשרות שנים ולשם כך עליכם לעבור לחיות בסביבה מפותחת ומתורבתת״.

״אינני אשם שפקחתי את עיני עם היוולדי ומצאתי עצמי במדינה זו. אמי ואבותיה גורשו מארצם לפני אלפי־שנים, ואני אף אינני יודע מנין באתי! מגירוש־ספרד, מגירוש־פורטוגל ואולי מגירוש יהודי־צרפת שלך. הודות למלכי־מרוקו שפרשו עלינו את חסותם במשך מאות בשנים ולמרות הסבל שעבר עלינו במלחמות הרבות בין המלכים והשבטים, נשארנו בחיים, שמרנו על יהדותנו ועל הצביון הקדום האמיתי של עמנו. איני מוכן להחליף את יהדותי בשום דבר שבעולם. אני מעונין שבני ילמדו ויתקדמו מבלי שזהותם היהודית תטושטש, ועם כל הכבוד לקצינים היהודיים שבצרפת, כמה מהם היו כאן אצלנו ואנחנו אפילו לא יחננו שהם יהודים כי זהותם נטשטשה, ולכך אין אנו מוכנים להסכים״.

עקו משה סיים את דבריו ונדמה היה שהוא השאיר רושם טוב על המושל, בהשכלתו המבוססת על התורה בלבד, ובידע הדל בהיסטוריה היהודית שסקרנותו העניקה לו. אולם המושל דובארי חשב אחרת. הוא קם ממקומו, קרא לזקיף והורה לו להוביל את עקו משה לשבועיים ימי־מחבוש, כדי שלהבא יחשוב פעמיים לפני שהוא פותח את פיו לפני המושל.