מלבד שירת ה׳ערובי׳ רווחים בקרב יהודי מרוקו סוגי שירה לירית ואישית נוספים, כגון ׳המוואלשכבר הוזכר לעיל, הנפוץ בכל ארצות צפון־אפריקה ואף במזרח־התיכון. המוטיבים שלו קשורים לפרידה, לבדידות ולאהבה, אר ביטוי הסבל עז בו ביותר.

מאז שנות השלושים, עם התחלת השידורים ברדיו ופיתוח תעשיית התקליטים, נפוצה מאוד בקרב יהודי מרוקו השירה הלירית־רומאנטית, שמקורה במחברים מוסלמים. התפשטות זו ודרישת הקהל הביאו גם להתבססותם של זמרי־עם רבים מקרב יהודי מרוקו, כגון אברהם צווירי, אלברט סוויסא, סאמי למוגריבי או זוהרה לפאסייה, שעשו רבות להפצתה של שירה זו. כאמור, גם בארץ קמו בשנים האחרונות זמרים המחיים את המסורת העשירה הזאת, ועל־פי מספר הקסטות הרב היוצא לשוק כל חודש, הרי הצריכה של שירה זאת לא פחתה בקרב יוצאי־מרוקו אלא אף התגברה.

השירה החברתית

לעומת תכניה הכלליים של שירת ה׳ערובי׳ ואופייה הבלתי־רפרנציאלי המודגש, הרי ה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ של יהודי מרוקו יוצרות שירת הזדמנות מובהקת. כל אותם יסודות לשוניים או שיריים החסרים ב׳ערובי׳ נמצאים כאן בהרחבה ומבליטים את אופייה הסיפורי, ובעיקר התיאורי, כפי שנראה, של שירה חברתית־תרבותית זאת. ואכן, היצירות המעניינות אותנו כאן חוברו כתגובה על מציאות חברתית או כלכלית מסוימת או לרגל מאורעות או אירועים שנגעו לפרט או לכלל שבתוכו הוא חי במללאח, והן באות לתאר מציאות זו ולמסור את התרשמותו ומעורבותו — גם הנפשית וגם החברתית — של המחבר, אשר לרוב חותם את שמו בסוף השיר או באקרוסטיכון. לעתים תמצא גם פרטים אוטוביוגראפיים מודגשים, אך עיקר התיאור מוסב בכל זאת לבעיה הכללית או לעניין של כלל הקהילה או כלל הציבור, המועלים בתופעה, באירוע או בתהליך ־החברתי הנדונים.

הנושאים המטופלים כאן מגוונים ביותר, אולם ניתן לרכזם בארבע קבוצות עיקריות:

א. תנאי המגורים במללאח

קבוצה ראשונה זו מתייחסת לתנאי המגורים היומיומיים במללאח או ברובע היהודי, ודנה, בעיקר, במפגעים הסביבתיים והתברואתיים שבו, היוצרים איכות חיים ירודה ומסבים סבל רב לתושבים. הדגש כאן הוא על צפיפות הדיור, על חוסר תנאי היגיינה ציבורית ועל חוסר תנאי תברואה מזעריים, המביאים לכך שבקיץ שורצים הרחובות פשפשים ופרעושים, ובחורף נהפכים הרחובות לברכות בוץ ושספונות.

בקבוצה זו ניתן למצוא יצירות שונות, שהיו ידועות כבר במאה ה־19 ואולי אף לפני־כן, המתארות בהומור רב, למרות הסבל, תנאי חיים ירודים אלה. כך תמצא בכתבי יד שונים את השיר ׳קצת לברגות׳ (= סיפור הפרעושים), המתאר את סבלו של המחבר האנונימי בגלל מכת פרעושים, ואת גירודיו המתמידים; השיר מתחיל כר: ׳אס נבכּי ואם נחכּי חתא אוזעני חנכּי׳ ( = מה אבכה ומה אתנה עד שתכאב לי לסתי). שיר נוסף מהמאה שעברה הוא ׳קצת לפיראן׳ ( = סיפור העכברים) לנסים לבאז, המתאר בהומור ובקלילות מכת עכברים במללאח בו הוא גר (כנראה פאס), את ההרס הרב שגרמו מכרסמים אלה לביתו ולחפציו, את אזלת־ידו וחוסר האונים שלו להתמודד עם מזיקים אלה המתעתעים בו, וכן את רגשי הבושה שלו מפגי ׳מה יאמרו׳ השכנים כתוצאה מהשמות שעשו העכברים בביתו.

כמו־ כן ניתן למצוא בקבוצה זו שירים מאוחרים יותר, למשל ׳ ק צ י ד א דלבק או עדאבהום׳ (= סיפור הפשפשים ועינוייהם) מאת חנניה כהן, וכן ׳קסידא דלבק פלחן ד ל ק ר א ע ׳  ( = סיפור הפשפשים על־פי הלחן של שיר 'בעל הגזזת׳) מאת מחבר אנונימי.״ הראשון מתאר את הימצאותם של הפשפשים בכל מקום בביתו, את עקיצותיהם, את אי־יכולתו להימלט מהם, את נדודי־השינה שהם מנת־ חלקו ואת הסבל הרב, שהוא סובל כתוצאה מפגע זה. השיר השני חוזר על אותם סממנים, אר מרהיב את היריעה למכלול תנאי הדיור ב׳פאטיו די בוחנא׳ (= שיכון בוחנא), כנראה בקזבלנקה. בקיץ חוגגים הפרעושים והפשפשים והופכים את החיים בשיכון לבלתי־נסבלים, ובחורף מצטברים ברחובות מי שטפונות והצפות, בוץ ולכלוך; בבתים הגגות דולפים ובתי־ השימוש המשותפים מטונפים, בתנאים אלה כל ניקיון הוא בלתי־אפשרי, ובגדי הילדים מזדהמים מהר. בסוף השיר מתפלל המחבר לחיי עושר, כדי שיוכל לקנות דירה ואולי אף וילה, וכן מתפלל לגאולה מהגלות, לחיי חרות ׳בזכות שלושת האבות׳ ולעלייה לירושלים.

תפילה דומה מושמעת בשיר נוסף, הדן באותו נושא של צפיפות הדיור מהיבט שונה. הכוונה ל׳קצידא דלקרא זדידא פלחן מא תקולהאס למאמאךּ׳ (= סיפור שכר־הדירה החדש על־פי הלחן של השיר ׳אל תאמר/י זאת לאימך׳), המתארת את היחסים המתוחים בין בעל־הבית לבין שוכר הדירה״ כולל העלאת שכר־דירה, איסור ההשכרה לדייר־משנה, תשלום דמי־קדימה, הפניות למשטרה ולבתי־המשפט והדאגה המתמדת של הדייר, שאין ידו משגת לשלם את שכר־הדירה במועד. לבסוף פונה המחבר אל השומע או אל הקורא:

יא כואני נוצציכום רתאוו עלא                   (אחי, אייעצכם: חוסו על כספכם,

פלושכום

טלבו רבבי יעאוונכום באס תסריוו               בקשו שהאל יעזור לכם לקנות את

קאצלכּום.                                           ביתכם.

למללאח דייאק בינא ורבבי יוסעהא               במללאח צר לנו המקום, והאל ירחיב

עלינא.                                                לנו.

משיח בן דוד יפכנא ויעבבינא                    משיח בן דוד יגאלנו ויקחנו

לירושלים בלאדנא                                לירושלים עירנו

תממא נבניו דיורנא ונרזעו                        שם נבנה בתינו ונחזור למקומנו,

למכאננא

פחאל מן לוול די כונא ונבניו                     כפי שהיינו בימי קדם, ונבנה

מקדאשנא.                                           מקדשנו.)

ה. מנהג יום שנים ועשרים לחודש כסלו, אין אומרים בו סליחות ותחנונים ובטלים ממלאכה.

מפני מעשה שהיה במחז״ק פאס, שניצולו ממלחמה שהיתה בעיר, וקורים לו פורים דלכו״ר. כלומר שניצולו מכדורי ואבני תותח שהיו משליכים עליהם בעיר, ולא אמנע מלרשום פה המעשה. בש׳ התקצ״א – 1831- ליצירה מרדו שבט לודאיי״א במלך עב״ד ארחמא״ן, וברח המלך לעיר מקנאס ואסף חיילות אין מספר והביא עיר פאס במצור. והיה יורה כדורי אש בעיר, והוגד לו שהאלודאיא נחבאו בהאמללא״ח מקום חניית היהודים להמלט על נפשם. אז התחיל לירות כדורי אש גם על האלמללא״ח, והרבה משפחות בישראל שנעשו בתיהם קבריהם והיתה צרה גדולה ליהודים, ובכסליו תקצ״ג חמל ה׳ על זרע יעקב, וגברה יד המלך ופיזר שבט האלודי״א בקצות המערב, ונבלעו תור שבטים אחרים. עד שלא נשאר זכר למו להיות לנס כמו שהיו בתחלה. ובמקומם הביא שבט סראג״א ושבט אולא״ד זאמ״ע לדור שמה, ועדת היהודים שבפאס קבלו על עצמן להיות עושין בכ״ב בכסלו יום פורים, ואין אומרים בו סליחות ותחנון ובטילים ממלאכה, וקורין לאותי יום, פורים דלקו״ר.

בישול

מנהג המערבים והאשכנזים נוהגים כפסק מר״ן ומור״ם, סי׳ שי״ח ס״ד, דיש בישול אחר בישול בדבר שיש בו רוטב. הפר הספרדים שנוהגים בי״א שהביא מור״ם סט״ו, שאין בישול אחר בישול אפי׳ בדבר שיש בו רוטב ונצטנן. ומפני זה נוהגין לחמם ביום שב״ק מי האלקהוו״א והחמין שנצטננו וכו' פקודת אלעזר, סי׳ שי״ח ס״ד.

מנהג מצאתי בכ״י מוהר״ש אבן צור זצ״ל, דמנהג פאס בספק טריפה, שנתבשל ולא נודע עד אחר שעבר על הכלים מעת לעת דמותרים הכלים.

בית

מנהג כשנוסעים לדור בבית מכניסים לתוכו קמח ושמן זית. ויש טעם לדבר, כשרצה הקב״ה להניח לאדם הראשון הכין לו מקודם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וכן נח כשנכנס לתיבה הכנים תחילה מכל מיני מאכל, כן עושים ג״כ לסימן שאל יחסר לנו בבית הזה. ובס׳ אוצר מנהגי ישורון, כתב שנוהגים להכניס לבית לחם ומלח, כי האוכל טפל בלי מלח.

שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג

פרק שני מתוך המאמר השלם….

אסקור להלן את שירת הבקשות על מבניה השונים, את הסדרה , ואת הצורות הפיוטיות והמוסיקאליות שלה.

• מבנה סדרת הפיוטים

שירת הבקשות כוללת חלקים קבועים , לכל שבת, והם :

(א) תיקון לאה.

(ב) 'דודי ירד לגנו'.

(ג) 'ידיד נפש' . לעומתם מצויים פיוטים המתחלפים מדי שבת, והם :

(ד)בקשה לשבת.

(ה) אסתח'בַאר  

(ו) סדרת פיוטים .

(ז) קצידה

בראש כל סדרת פיוטים מצוין שמה של פרשת-השבוע , וליד הפיוט 'דודי ירד לגנו' מצוין שמו של הטבַע (המערכת המודאלית המגרבית, רבים טובוע) שבו יושרו הפיוטים בשבת זו . כמו בנוסה , טבע זה אמור לשלוט בכל הסדרה וטובוע אלה , הם הטובוע המקובלים בנובַה האנדאלוסית. מבנה הסדרה , על המודוסים שלה , מעיד על הדגם היסודי של הנוּבַה המונח ביסודה של שירת הבקשות . מתקבל על הדעת ששירת הבקשות , על מקורותיה הקבליים – שירה הפותחת בתיקון-חצות ובפיוטים משל חכמי הקבלה ומשורריה – תאמץ לה את הדגם של הנובה האנדאלוסית , הנחשבת למוסיקה הנעלה ביותר של המגרב. אחרי הפיוטים הקבליים מושרת הבקשה , ואכן במרכזה של שירת הבקשות יעמוד פיוט שצורת בקשה לו.

אחרי הבקשה מושר הטריק ובראשו האסתח'באר : קטע חופשי המקביל לביתין של הנובה. המונח אסתח'באר אינו מוכר לערבים. ואילו בכתבי-יד עבריים רבים שנעשה בהם שימוש במחקר זה , עמד האסתה'באר בראש הפיוטים , ותפקידו , גם כפי שהפייטנים אומרים כיום , הוא להודיע על המודוס . אחרי הטריק , על האסתח'באר וסדרת הפיוטים , מושרת הקצירה . ראוי לציין כבר בשלב זה, כי שלוש הצורות האלה , הבקשה , הטריק והקצירה , גם קיימות באופן עצמאי וללא תלות כלשהי בשירת הבקשות. הטריק הוא , כאמור , מעין 'סוויטה יהודית' , המבוסס על דגם הנובה. כאשר הטריק בוצע בנפרד היה תפקידו של הקטע החופשי ברור : לבשר על המודוס )אסתח'באר משמע להודיע) ; במקרה זה , ברור תפקידו הפותח של הקטע האילתורי כמייצג את המודוס ומבטיח את אופיו בעיני המבַצֵע, האמון על מוסיקה שבעל-פה . מה תפקידו ומקומו של האסתח'באר בשירת הבקשות ? הרי במודוס זה שלו כבר הושרו שלושה פיוטים קודמים ('דודי ירד לגנו' , 'ידיד נפש' ו'בקשה') ! מה אם כן 'מודיע' לנו האסתח'באר במקום זה ? אנסה להשיב על כך להלן.

ברור כי מדובר כאן במערכת פיוטים , או כפי שהיא מכונה בפי הפייטנים 'סדרה' , השואבת השראתה מהדגם של הנובה אך נבנתה בהדרגה, שכבה על גבי שכבה. סביר להניח , כי שכבות אלה הונחו בזמנים שונים כתשובה לצרכים חברתיים ודתיים שהתעוררו במהלך קיומה של שירת הבקשות. עלינו לעסוק אפוא לא רק בצורותיה של שירת הבקשות, אלא גם בהתפתחותה.

עד הופעתם של 'רני ושמחי' , 'שיר ידידות' וקבצי פיוטים מערים שונות במארוקו , וגם אחרי-כן , נרשמו הפיוטים בכתבי-יד. אפילו בימינו , מקובל מאוד שפייטן מעתיק במו ידיו פיוטים משלו ומשל אחרים בפנקס נפרד . עיון בקטגוריות השונות שלפיהן חילקו הפייטנים את הפיוטים בכתבי-היד שלהם מראה, כי רובם הביאו בצורה ברורה שלוש קטגוריות ברורות :

(א) 'בקשות לשבת'

(ב) פיוטים המחולקים לפי נובאת

ג( פיוטים לחגים.

כדי להוכיח עד כמה מספר הפיוטים בצורת 'בקשה' היה זעום לפני הופעת 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות' , בדקתי שני כתבי-יד מתוך מבחר :

)א) אוקספורד, בודליאנה, 4083 Add. Opp (קטלוג נויבאואר 1188 ) משנת 1745, שהועתק בידי יוסף שוקרון והיה בבעלותו של שמואל דוד לוצאטו, מביא בין היתר : ( 1 ) בקשות ופיוטים שונים. דפים 32א- 45ב . )2 )בקשות לשבת : דפים 55א- 83ב .(3 )פיוטים המחולקים לפי נובאת : דפים 84א- 201ב. )4 )פיוטים להגים: דפים . 237-א202

)ב) אוקספורד בודליאנה , 49 ן .Heb. Ms (קטלוג נויבאואר 2838 )מביא גם הוא קטגוריות נפרדות של פיוטים : ( 1 ) בקשות לשבת : דפים 11א-22ב. (2 )פיוטים לפי נובאת : דפים 24א-117א. ( 3 )פיוטים לחגים ולאירועים אישיים שונים )בר-מצוה וכדומה( : דפים 117ב- 125ב.

כתבי-יד רבים נוספים מביאים בצורה ברורה שלוש קטגוריות של פיוטים :  ( 1' ) בקשות של שבת'.  )2' )פיוטים ובקשות לשבת'. ) 3 )פיוטים לפי נובאת. רשימה זו חושפת כמה דברים, שראוי לתת עליהם את הדעת : (א( מספר הפיוטים המוגדרים כ'בקשות לשבת' קטן יחסית בשני כתבי-היד )ב) הפיוטים המושרים במסגרת הבקשות פותחים באסתח'באר )ג(  חלקם של הפיוטים שנועדו לשירת הבקשות זעום לעומת אלה שנועדו לשירה על פי הנובאת השונות ) ד) הפיוטים המושרים במסגרת הבקשות אינם כוללים כל טקסט נוסף , ללא תיקון- חצות, 'ידיד נפש' וללא פיוטים אחרים שאינם נוגעים לשבת.

עקבות החלוקה הזאת ניכרים עדיין הן ב'רני ושמחי' והן ב'שיר ידידות'. בשני הקבצים באה לפני חטיבות הפיוטים סדרת פיוטים נפרדת המכונה 'בקשות'. שלא כמו 'שיר ידידות', אין 'רני הרמח" ערוך לפי 'סדרות' והוא פותח ב'ידיד נפש', ברכות השחר , פרקים מה'זוהר' וסדרה ארוכה של בקשות. בחלק השני של הקובץ ותחת כותר נפרד באים פיוטים שקבוצותיהם השונות פותחות באסתח'באר-ביתין או באסתח'באר בלבד. ניתן לראות אפוא בעליל, כי 'רני ושמחי' ממשיך את החלוקה שהותוותה בכתבי-היד : מבנה הכולל פיוטים בצורת בקשה בנפרד וקבוצות פיוטים על קטעי האסתח'באר שלהם בנפרד. !גם ב'שיר ידידות' חסכו העורכים לעצמם ולמדפיס את הטירחה של הדפסת הבקשה לשבתות השונות לצד הפיוטים וריכזו את כל הבקשות בתחילת הקובץ ; בסדרות הפיוטים הופנה הפייטן למספר העמוד שבו ימצא את הבקשה יחד עם כמה עשרות בקשות נוספות

הערת המחבר : בהוצאה המקורית של 'רני ושמחי', המשמשת למחקר זה, העמודים הראשונים של הקובץ – הכוללים את התפילות , תיקון לאה, קדיש ואת הפיוטים 'ידיד נפש' ו'דודי ירד לגנו' – אינם ממוספרים ; הבקשות מתחילות בעמ' 1 . ב'אעירה שחר' ר' חיים שושנה מקפיד ומביא את הבקשות בראש כל 'סדרה', תופעה שאינה מקובלת בכתב-יד או בקובץ פיוטים אחר לשירת הבקשות.

חלוקה זו מלמדת , כי שירת הבקשות בשלביה הראשונים היתה בנויה כנראה מן החלק הקבלי (תיקון לאה) , משני פיוטים מאת פייטנים קבליים ('דודי ירד לגנו' ו'ידיד נפש') ומפיוטים בצורת בקשה. זו היתה מעין 'סוויטה' עצמאית , ונובה יהודית שנבנתה מרצף של קטעים בעלי אחידות מודלית , כמקובל בנובה. בשלב יותר מאוחר צורפו הטרקאן , אך זה לא שינה את המשך קיומן של חטיבות נפרדות ,המכונות 'בקשות לשבת' , לצד הצורה החדשה. גם הטרקאן האלה הם , כדברי שוטן , 'סוויטות יהודיות' שנבנו על הדגם של הנובה ושפתחו כמקובל בקטע החופשי המכונה כאן 'אסתח 'באר' , לפעמים בתוספת המונח 'ביתין'. כתוצאה משילוב זה של הטריק לרצף הקודם בעל האופי הקבלי )תיקון לאה , הפיוטים 'דודי ירד לגנו' , 'ידיד נפש'( , נמצאים כיום קטעי האסתח 'באר או הביתין האלה , הפותחים את הטריק , באמצע פיוטי שירת הבקשות במקום להיות בראשם . הבקשות ממשיכות להוות קבוצה נפרדת כפי שהיו בשלבים הראשונים , אך עתה נוספו הטרקאן עם האסתח'באר בראשם , אלא שתפקידו כמודיע על המודוס ניטל ממנו.

מתוך הבלוג " היסטוריה עולמית
יצחק בן יעיס (או יעיש) הלוי היה עיתונאי יהודי שחי במוגדור היא אסוירה שבמרוקו בשנים (1850-1895) בשנים 1891-1894 הוא פרסם מאמרים עבור מבחר עיתונים עבריים שהתפרסמו באירופה. כמו היומון הצפירה והשבועון המליץ. מאמריו עסקו בנושאים שונים. הוא הבין שעבור הקוראים של העיתונים שרובם חיו במדינות מרכז ומזרח אירופה, מרוקו היא מדינה אקזוטית ויהודיה אינם מוכרים, לכן הוא ספר הרבה על מנהגיהם של יהודי מרוקו ובפרט של יהודי מוגדור. בנוסף הוא מסביר לקורא היהודי האירופה על ארגונה של הקהילה.הוא על מוגדור שכעיר נמל מובילה הפכה למושבן של מספר משפחות יהודיות עשירות מאוד שנהלו עסקים עם המערב ובמיוחד עם בריטניה, ומספר יהודים כהנו בה כקונסולים מטעם מדינות באירופה ובאמריקה. הוא מעביר ביקורת על תופעות שנראו פסולות בעיניו כמו הרפואה העממית והאמונה בקדושים. אולם למרבה הצער מרבית מאמריו עסקו במצבם הגרוע של יהודי מרוקו בימיו. הוא מספר על הרדיפות המרובות מהם סבלו. על החוקים המשפילים שסבלו מהם. על המעמד המביש של תשלום מס הג'זיה בו חויבו היהודים. בנוסף על אלה פרסם גם מאמרים שונים בענייני רוח.
יעיש הלוי נמנה עם חבורת משכילים חובבי השפה העברית שפעלו בעיר מוגדור בהם שלושת הדוידים ר' דוד אלקאים, ר' דוד כנאפו  ור' דוד יפלח, שניהם גם כן כתבו עבור העיתונות העברית שהתפרסמה באירופה. בנוסף עליהם כדאי לציין שני יהודים מטנג'יר שכתבו גם הם עבור הצפירה יוסף בנג'ו ויהודה אזנקוט.
עד כאן מתוך הבלוג

מקדם ומים כרך ב'

כתיבתו המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי

עד כאן התבררה לנו בעיקר מידת חדירתה של העיתונות העברית למרוקו והשפעתה שם בשלהי המאה הי׳׳ט ובתחילת המאה הכ'. ברם, רק דרך כתיבתם של אנשי מוגדור, בעיתונות העברית, שנמשכה שנים רבות, אפשר לעמוד על ביטוייה האישיים המובהקים של השפעה זו.

ראשון המשכילים העבריים במרוקו היה, כאמור, יצחק בן יעיש הלוי. בדיקת סדרת כתבותיו, שנתפרסמה בהצפירה בשנים תרנ׳׳א-תרנ״ד, תספיק לנו כדי לעמוד על השלכותיו החברתיות־תרבותיות של אידיאל ההשכלה בעיניו של משכיל עברי במרוקו. היא גם תאפשר לנו לדמיין לעצמנו את התמורות המנטאליות, שהיו בוודאי מתרחשות בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, אילו חדרה האידיאולוגיה המשכילית לשכבות רחבות יותר.

יצחק הלוי לא רק קרא בהתלהבות יתירה את העיתונות העברית, ונהנה מספרות ההשכלה, שקיבל באופן שוטף, אלא גם הפנים בצורה מושלמת את לקחן, ותרגם את השקפת עולמו המשכילית למציאות היהודית בקהילתו ובמרוקו של סוף המאה הי״ט. הוא הצליח לבטא יותר מכל אדם אחר, אולי, את התמורה העיקרית שחלה בתודעתם של חוגים רחבים יותר ויותר ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה הי״ט, והיא ההכרה שמצבם הפוליטי־חברתי הרעוע והמשפיל אינו בהכרח מחויב המציאות, אלא מצב אנומאלי, שיש לשנותו ושניתן לשנותו, בעיקר בעזרת לחצם של ארגונים יהודיים אירופיים ובעזרת לחצן של המעצמות הזרות. תודעה חדשה זו התחדדה כנראה אחרי ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בפברואר 1864 ובעקבות הצ׳היר (= הצו המלכותי) שהצליח (או חשב שהצליח) לקבל מהמלך מולאי מוחמד לטובת היהודים. על כל פנים, בכתבותיו של סופרנו, שימש אירוע זה כמסגרת התייחסות קובעת וחד־משמעית לגבי זכויותיהם המוצהרות, אך המופרות, של יהודי מרוקו. גם התפשטותה של רשת בתי־הספר של חברת כי״ח והכשרתה של עלית משכילה בקרב הקהילות העירוניות – גם אם עלית זאת היתה מצומצמת מאוד עד לסוף המאה הי״ט – תרמו לא פחות לחידודה ולביטויה של תחושה זו. תודעה זו תביא אפילו, בסופו של דבר, את דוד אלקאיים, בן חוגו של יצחק בן יעיש הלוי, לדרוש באחת מכתבותיו ששלח להיהודי בשנת 1907, בזמן המהומות נגד הצרפתים באזור קזבלנקה והשפעתן הטראגית על משפחות יהודיות, שיתאפשר ליהודי מרוקו להצטייד בנשק כדי להגן על עצמם.

הערת המחבר: ראה היהודי, שנה אחת ־עשרה, גליון 23 מיום כ״ו באלול תרס״ז, עמי 5: "אנא אחינו בני חברה כל ישראל חברים ובני אגודת אחים, אחים אנחנו, חוסו וחמלו עלינו ודברו טובה עלינו בחצרות הצרפתים לפני ציריהם שישגיחו על היהודים שוכני הערים האלו כטוב וכנראה בעיניהם, הנה כפותים אנו כבקר וצאן לטבח, הסירו ממנו את החק האמלל שאסור ליהודי שיאחז כלי זין וכלי מלחמה על מדיו, החק הזה עושה אותנו כהרה היושבת על המשבר וכח אין ללדה (ההדגשה שלי – י״ש), הנה אנחנו כתרנגולות אשר נער קטן יוכל לטבוח ולנתח כאות נפשו, הנה אנחנו רצוצים דחופים ודויים".

יצחק הלוי התחיל לכתוב לכתבי־העת העבריים במזרח אירופה בהשפעתו, כנראה, של משכיל מזרח־אירופי, שהגיע ב־1890 לביקור במוגדור, צבי הלוי ברעכער, שהעיד עליו שרק אצלו הוא מצא את ״הצפירה״ ו״הרבה ספרי השכלה״. בכתבותיו הרבות הוא מתאר בפרוטרוט את חיי הקהילה היהודית במוגדור ואת מצוקותיהן של קהילות אחרות בדרום מרוקו. ברם, לא רק מסיבות תיעודיות היסטוריות־חברתיות חשובות כתבותיו אלה, אלא גם – ואולי בעיקר – בגלל התהודה הרבה שניתנה בהן לתנועת ההשכלה העברית האירופית, על רעיונותיה וסיסמאותיה. כפי שיעידו עליו מכריו, היה יצחק הלוי מעורה היטב בפרסומים העבריים של ההשכלה. מכתבות מסוימות ניתן אף להסיק שהיה ברשותו אוסף מלא של המגיד ושל השחר שבעריכתו של פרץ סמולנסקין.

בדור שני זה של ההשכלה העברית בלט משכמו ומעלה העיתונאי שלום פלאח, הן בפועלו החינוכי העברי ובמאבקו הממושך נגד סדרי החינוך של כי״ח, הן בניתוחיו של המציאות החדשה, בכתיבתו חדת הראייה והמחדשת בעיתונות העברית ובהוצאתם לאור של עיתונים ערביים־יהודיים, הן ביצירתו הספרותית בעברית ובערבית יהודית, והן בפעילותו הקהילתית והפובליציסטית למען דמוקרטיזציה של הארגון הקהילתי ולמען אחדות בין פלגי הקהילה. הוא התחיל את חייו הפעילים כסוחר, אך שנים מעטות לאחר מכן פתח עם ידידו וחברו ללימודים יוסף כהן גנונא בית־ספר עברי מתחרה לבית־הספר של כי״ח. כפי שהעיד עליו יעקב גולדמן, שלום פלאח היה ער להיבטים הפדגוגיים והדידקטיים של הוראת העברית והמקצועות העבריים ברוח הזמנים המודרניים, ולאחר מכן אף הוציא ספרי לימוד — ראשונים בצפ״א — להפצת שיטותיו, כולל הוראת העברית כשפה טבעית וחיה. את מאבקו החריף נגד החינוך של כי״ח הוא מיקד בנושא הוראת העברית ומקצועות היהדות, ״ובפרט הדבור בלה״ק [=לשון הקודש] ולימוד התנ״ך ע״ד [=על דרך] ההגיון׳ ועל קידום חינוך מקצועי במסגרת בי״ה. הוא לא הרפה ממאבקו זה כל עוד לא נתקבלה תכניתו. לקראת סוף המאה הוא אף נתמנה אחראי על לימוד העברית בבתי־הספר של כי״ח בסוסה. בד בבד עם כתיבתו בעיתונות העברית הוא היה בין הראשונים שערכו והוציאו לאור עיתונים ערביים־יהודיים או כתבו בהם.

 את דעותיו הברורות על התמורות הרצויות והבלתי רצויות של העת החדשה, על הרגש הלאומי, ובמיוחד על יישוב האמונה הצרופה עם ההשכלה, הציג לא רק בכתיבתו העיתונאית, אלא גם בכתיבה ספרותית־ עממית בערבית יהודית, בצורת פרסומם של חיבורים, של סיפורים בהמשכים בעיתונים שהוא ערך או בצורת עיבודם של סיפורים עבריים. את פעילותו הציבורית הוא כיוון להשתתפות בהקמתם של ארגונים קהילתיים חדשים, כגון החברה ״נצח ישראל״, מיליטנטיים ודמוקרטיים, שאמורים היו להתמודד עם בעיות האנטישמיות או ההתבוללות ולהגיש עזרה ועידוד לנצרכים בקהילה היהודית בצורה של חברות צדקה ומוסדות רווחה חדשניים. הוא גם נדרש לעתים קרובות לפילוג הקהילתי בתוניס בין הליוורנזים לתושבים, ואף הקדיש לפילוג זה חיבור שלם בעברית כדי להטיף לאיחודה מחדש של הקהילה. אולם, לאחר שנתמנה ב־1897אחראי על הוראת העברית בבתי־הספר של כי״ח בסוסה, הקדיש את מיטב מרצו לתפקידו זה ומיתן כנראה בהרבה את פעילותו הפובליציסטית והציבורית. בגיל שבעים, בשנת 1928, נתמנה רבה הראשי של קהילת סוסה, והחזיק במשרתו זו עד לכניסתו ב־1936 לבית־האבות היהודי, שאת הקמתו הוא יזם עוד בסוף המאה הי״ט.

תוך כדי ניסוח התכנית הלאומית־עברית שלו נתן שלום פלאח גם את הביטוי הברור ביותר לתחושותיו ולעמדותיו כלפי המודרניות הצרפתית, שהלכה וכבשה חוגים יהודיים נרחבים יותר ויותר בתוניס, אם דרך הסדרים החברתיים האדמיניסטרטיביים או הכלכליים החדשים שהכניסו שלטונות הפרוטקטוראט, ואם בעיקר דרך החינוך החדש של בית־ספר כי״ח. בכתבותיו השונות הוא תיאר את ראשית התפוררותה של החברה היהודית המסורתית כתוצאה ממפגשה זה עם המודרניות הצרפתית, התפוררות שהתחילה בין בוגרי בית־הספר של כי״ח ונתנה בהם סימנים ראשונים של התבוללות. בקווים חדים לעתים ואף קריקטוריים הוא שרטט בצורה מודרנית ביותר את התהליכים שהתלוו להתבוללות זאת: התלישות של הדור הצעיר, הנתק בין הורים לילדיהם, ההתרחקות מההתנהגויות הדתיות היומיומיות וההתרחקות מהקהילה היהודית ומהרגשות הלאומיים, עד כדי יצירת ״יהודים אנטישמיים״. הוא גם היה ער לתוצאותיו הבלתי פרודוקטיביות של החינוך הצרפתי, שהכשיר תלמידים למקצועות אינטלקטואליים בלבד ולא למקצועות יצירה ומלאכה, כך שחלק גדול מבוגרי בית־הספר נשארו מובטלים מאונס, כשהם בוחלים בעיסוקים היהודיים המסורתיים, ולמשרות חדשות במנהל הצרפתי לא הגיעו. כך הוא מתאר למשל את פירותיו של החינוך בבית־הספר של כי״ח:

בכלל נוכל להחליט ולהוציא משפט אמת כי הפקידים והמנהלים אשר על ביה״ס דורשים תלי תלים ויש להם סודות ורמזים בפרקי הפרוגראם וכי יוכלו להטות אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, והמטרה רק לעשות בנינו צרפתים גמורים. ולא זעו ולא חתו מנחת זרוע הזמן אשר כמעט כלה בנערים כל חצי זעמו, יען כי שבו עשר מעלות אחורנית(במצבם החמרי והמוסרי), כי עמודי הדת והיהדות מתמוטטים על ידיהם, וגם חייהם היו תלוים להם מנגד, כי חקי הלוקסוס וכו' העכירו את שארם, יען כי רבם דרבם שמו להם למטרה רק מלאכת הכתיבה, א״ב [=אם כן] כלנו כותבים, כלנו פרופיסורים וכו' ועל מי נתפרפסרו ואל מי נכתבו? הה! כמעט כל חקי הפדגוגיא עלו בתהו ולא נשאר כ״א [=כי אם] לשון צרפת, אשר בזאת היו הנערים עולים מעלה מעלה. נא אל תשגה ידידי הקורא באמרך: ראה זה איך עינו צרה בצרפתים אשר ע״כ [=על כן] הוא מתאונן מר על הנערים העושים חיל בלשון צרפת. אחלה פניך ידידי, אל תחשדני בדבר מגונה כזה, כי אוהב כל הלשונות והעמים אנכי(ורוח הפאנאטיזמום לא רחפה על פני מעודי), וגם את עמי ולשוני אנכי אוהב, כי עברי אנכי, עברי אנכי ואת אלהי ישראל אנכי ירא!! א״כ למה נגרע? ולמה נבזה ליקהת עמנו שארית מחמדנו?

פרק אחד עשר – קורות המאה החמישי, החצי הראשון של המאה החמישית.

ארבעים שנות הבלבול ואי סדר במשטר המלכותי בתחלת המאה הה'. אהרן בן משעאל מושל יהודי במבצר תאזה. גזירות בשנת ת"ו מטעם הנציב בו-בכיר בפאס ובתיטואן ואלקצאר. הריסות בתי כנסיות ובמ"ד וביטול תלמוד תורה. צמיחת ממשלת העלאוויין מתאפילאלת.

מולאי ארשיד הכובש. ראשית כיבושו בתאזא. הריגת המושל היהודי אהרן. שנת תכ"ח גירוש יהודי אזאוויא במספר י"ג מאות בעלי בתים והתיישבותם בפאס ובצפרו, תנועת שבתי צבי במרוקו. התפלגותם של יהודי מרוקו לכתות שונות. גירוש יהודי הכפרים הפליטים במחוז תאדלא וגזירות מראכש בפקודת מולאי ארשיד.

מות מולאי ארשיד בשנת תל"ב והמושל החדש מולאי ישמעאל אחיו הנציב במכנאס. יחוסו הטוב בראשונה אל היהודים וביחוד ליהודי העיר מכנאס. התעלות המשפחות טולידאנו ומאימראן בחוג ממשלת מולאי ישמעאל. רבי דניאל טולידאנו ובניו יוסף וחיים יועצי המלך וסגניו.

חיים ואברהם טולידאנו בני אחיו של רבי דניאל סוכני מכונות בחצר המלכות. ירידת האיש אברהם טולידאנו ומאסרו. בני משפחת מאימראן. הנגידם יוסף ואברהם בנו, וקרוביהם. מות הנגיד יועץ המלך אברהם. אחיו שמואל נתפס במאסר. ויצחק בן שמואל נהרג.

המאה החמישית וכן גם המאה שאחריה, הששית, הם היו כמעט יותר מכל מאות השנים החולפות, מצוינות ברדיפות המיוחדות כלפי היהודים במרוקו, אם מקנאת הדת, או משאיפת המושלים להון היהודים ורכושם. מלבד זה לא חסרו – כנהוג – גם צרות מדינה מפני בלבול מלחמות וריב אחים ויוקר ורעב וכדומה, ואלה מזה ואלה מזה, צרות המדינה והמקרים הרעים, עם הרדיפות נגד היהודים, המיטו אסון נורא על יהודי מרוקו אז, ושוד ושבר באו כתומם עליהם במאה הזאת ושאחריה. עוד בתחלת המאה הזאת, החמישית, שררו במרוקו ימי אי סדר ומהומות רבות בהמשטר הממלכותי. הימים ההם שארכו כארבעים שנה, נודעים בספרות הערביים לקורות מרוקו בשם " ארבעין סנא די לפתנא " לאמר " ארבעים שנות הבלבול, משפחה ברברית  אחת שישבה בנפת שאווייא סמוך לתאדלא משבט אדילאיין, כבשה לה לראשונה את המלוכה, אכן מפני אי ידיעתה לעצור ברוח העם ולהנהיג את שלטונה ברחבי המדינה, התקוממו פה ושם מורדים שונים אשר איש במקומו משלו בזרוע, בפאס לבדה היו בה ארבעה מושלים שכל אחד לקח לו חלק מיוחד מהעיר, וביניהם נמצא גם בר כוחו של המושל אדילאיי, בו בכיר, ויהיו מתגרים זה בזה, בנוף סוס משל איש אחד, אדמימי, במראכיש משאר למושל מולאי מוחמד בנו של מולאי זידאן, בהמבצר תאזא וסביבותיה משל איש יהודי גיבור חיל שמו אהרן בן משעאל, כה שרר מצב של אי שלטון כללי בכל מרוקו אז בראשית המאה הזאת משך זמן ארבעים שנה בערך.

ובהמצב של של לא סדרים הזה, כמובן הגיע גם ליהודים סבל ותלאות ומצוקות. בשנת ת"ו – 1646 שלח המושל הדיאלאיי שהיה קנאי דתי מאוד, פקודה לבו בכיר פקידו בפאס, לנתוש ולנתוץ את כל בתי תלמודי תורה כנסיות ומדרשות אשר ליהודי פאס, וכן הרס השר בו בכיר ההוא, ראשונה, את בית הכנסת של היהודים התושבים, ואחרי כן ביום כ"ג אלול של השנה הזאת נהרס בית הכנסת של המגורשים, ואחריו בית הכנסת של " אתאזי ". וביום ג' בתשרי שנת ת"ז נהרס בית הכנסת שבו היה גם התלמוד תורה הגדול, בערב יום הכיפורים נהרסו שני בתי מדרשות הישן והחדש, ובכ"ד בתשרי בית הכנסת של חכם אחד רבי יצחק אבירג'יל, ולא נשארו כי אם שני בתי כנסיות, האחת על שם רבי סעדיה רביח, והשנית שעל שם הנגיד יעקב רותי, שניצולו על ידי שוחדות, כן גזר עליהם לבטל לימוד תינוקות של בית רבן, וכמעשהו בפאס כן עשה גם בתיטואן להרוס עד היסוד את כל בתי כנסיותיה, וכן בעיר אלקצר וכל סביבותם מקום שיד המושל אדילאיי שולטת, בתיטואן נהרגו עוד שלשה יהודים על קידוש השם, ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ.

וגם נטל על הקהל לשלם סכום גדול, כן גם אחרי כן כאשר רבו המתקוממים על המושל האדילאיי ההוא, רבו עוד יותר הצרות על היהודים, והננו מסיימים דברי הקורות האלה כפי שכתבם אחד מרבני הדור רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, בלשונו בעצם 

"ובימיו (של המושל אדילאיי ההוא) היו המושלים מורדים בכל המדינות ובפאס אזדיד, החדש, היה המושל מוחמד אדרידי…והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל עד חדש תשרי( בשנת ת….?) שקם אחד ממשפחת בני עאמר והרג אחיו של הדילאיי שהיה שקול כמו מלך ושמו סידי למשנאווי…ומאותה שנה ירד ממעלתו ובכל זאת היהודים בצער וליוצא ולבא אין שלום מן השר בו בכיר שהיה מושל עוד בפאס והיה מחזיק עדיין באמונת אדילאיי הנזכר, ואנשי פאס אלבלי היו בהסכמה אחת עם המורדים, ואחר כך שלחו אחר שריף אחד מתאפילאלת שמו מולאי מוחמד והמליכוהו עליהם, והיו שערי פאס אזדיד סגורים חמשים יום ובראש חדש תמוז בא מולאי מוחמד מתאפילאלת ופתחו לו שערי העיר ונתפס השר הצורר ההוא (בו בכיר) ואסרוהו באזיקים והמלך הלך והנה פצ'אר אזאווייא ויבאו כל בני פאס אלבלי לקראתו, ועשו לו כבוד גדול, ובחמשה לאב הוציאו את השר בו בכיר הנזכר ונקבו שני עקיביו וגיררוהו עד למרמס ואויב אחד תקע לו חרב בבטנו כן יאבדו כל אויביך ה'.

טבלה 11 : התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים

                     תימן    עיראק     מרוקו, תוניסיה וטנג'יר       פולין     רומניה   בולגריה, יוון ויוגוסלביה

ירושלים          3.9      12.2             8.5                          3.9         4.8           3.8

הצפון              6.1      14.7            10.0                         7.6         16.5          2.9

חיפה               2.9      11.3             8.5                          24.0       35.2         5.4

המרכז             20.6     31.0             10.8                      26.3         25.5         11.1

תל אביב           5.6       30.7           3.7                          46.4       29.0          20.8

הדרום             3.4       7.3              5.3                          2.1          6.3           0.5

לא ידוע            3.1       8.9              4.9                         5.9           6.7           3.2

סך הכל            45.8    11631          51.7                       116.2       124.0        47.6

העלייה מן המערב

יהודי המערב – ארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה – לא התלהבו לעלות ארצה, שכן מצבם החברתי, הכלכלי והפוליטי היה טוב. מצדן עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות כל שביכולתן לעודד יהודים אלה לעלות, משום חיוניותם למדינת ישראל שזה עתה קמה.

במאי 1952 התבטא חבר הכנסת אליעזר לבנה – מפא"י :

העלייה המערבית תכונותיה שונות מתכונות העלייה שזרמה אלינו בארבע השנים האחרונות. מועמדיה – בעלי ברירה, בעלי מקצועות, בעלי יוזמה טכנולוגית ועסקית, בעלי רקע דמוקרטי, ורובם בעלי אמצעים עצמיים גדולים או קטנים…..עיקר תועלתה – האיכות, לשון אחרת : כדי שהעלייה המזרחית והאוריינטאלית הגדולה מאוד תיקלט קליטה חברתית ומשקית דרושה לנו עלייה מערבית.

בשנת 1953 בחנה ועדה משותפת של הממשלה והנהלת הסוכנות את האפשרות לתת הטבות לעולי המערב, ובין היתר " שחרור משירות צבאי, מתן עדיפות לשיכון נאות והבטחת משכורת לשלושה חודשים.

בן גוריון תקף את הנהלת הסוכנות שאינה עושה די להעלות את יהודי המערב, שר הפנים, רוקח, וחבר הנהלת הסוכנות, מ' גרוסמן, היו הפעילים בקרב ההנהגה למתן הטבות ליהודי מערב אירופה ואמריקה.

ראש מחלקת ההסברה, זלמן שזר, טען כי תפקיד הציונות להכניס את יהודי המערב למעגל העלייה והוסיף : " האם היישוב בישראל – יוכל להתקיים – בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו ".

למרות כל ההטבות הללו לא נהרו יהודי מערב אירופה ואמריקה לארץ. היטיב לבטא מצב זה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " כל החינוך הציוני שהיה במערב במשך 30 שנה, לא עמד בשעת מבחן. היהודים ומנהיגיהם לא רוצים לעלות ארצה.

בכל שלוש השנים 1952 – 1954 עלו מיבשת אמריקה רק 2981, ומארצות מערב אירופה – 2613 יהודים בלבד.

העלייה מאירופה ומאמריקה בשנים 1952 – 1954

מערב אירופה ואמריקה – 5594 – מזרח אירופה – 6781 – כלל העלייה 54.065

אחוז עליית היהודים מהארצות השלוות במערב אירופה ואמריקה היה כ-10 אחוז עליית היהודים מכל ארצות אירופה ואמריקה היה כ-23 בלבד. אילו לא בלמו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה המונית בשנים אלה – היה מתבצע בארץ שינוי דמוגרפי, אך לכך כידוע לא היו מוכנות.

באוגוסט 1955 הקצו הממשלה והסוכנות 9 מיליון לירות לקליטת 1.000 משפחות מן המערב. כדאי להשוות : לקליטת 1.000 משפחות מצפון אפריקה נדרשו 3 מיליון לירות בלבד, ובעוד גודל משפחה ממוצעת מצפון אפריקה עמד על 5.6 נפשות למשפחה – זו מאירופה עמדה 3.5 נפשות.

תוכניות הסוכנות לעליית יהודים מן המערב כללה :

1 – בניית שיכונים של 70 מטר רבועים – לעומת 40 מטר שיכון לעולה רגיל

2 – בניית הוסטלים עבור הצעירים – רווקים ורווקות.

3 – מתן הלוואות לבעלי מלאכה צעירים

4 – מתן חנות או בית מלאכה ללא תשלום לעצמאים

5 הלוואה תקציבית – מענק – של 15 אלף לירות לאלה שיילכו להתיישבות

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע לתת הטבות אלה גם לעולי צפון אפריקה בעלי מעמד חברתי כלכלי איתן – אך הצעתו נדחתה. חבר הנהלת הסוכנות מניו יורק, צבי לוריא, דרש להתנות מתן הטבות אלה לבעלי מקצועות נדרשים בלבד מקרב עולי אירופה – אך דרישתו נדחתה.

בסיכומו של דבר היה אפוא הקריטריון היחיד לקבלת הטבות אלה : היות העולה מארצות המערב.

אלא שגם הטבות אלה לא גרמו ליהודי המערב לעלות ארצה : בשנים 1955 – 1956 עלו מארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה 2.222 יהודים בלבד.

ובאותה עת מתנהלת לה הסלקציה ביחס למאגר האנושי האדיר – והיחיד – בצפון אפריקה !…..היא באה לידי ביטוי בגיל העולים יוצאי צפון אפריקה – לעומת גיל העולים מאירופה ומאמריקה.

לחברינו, הסבא המאושר רפאל אוחיון הי"ו, חוגג היום את בר המצווה של נכדו, ולכבוד מאורע זה, הרי האתר מורשת מרוקו מקדיש פיוט של "פייטנה של מרוקו" רבי דוד בן אהרן חסין…
נאחל לו שיזכה לראות בשמחתם של כל ילדיו, נכדיו וניניו בע"ה….

רשות לאזהרות ׳איזוהי דרך ישרה׳ על הלכות ציצית ותפילין. גם הרשות וגם האזהרות כתובות לנועם הרשות והאזהרות של ר״י אלברצלוני. פיוט מעין אזור בן מחרוזת פתיחה ועוד ארבע מחרוזות נוספות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור. טורי הענף מתחלקים לשתי צלעות והטור המעין אזורי מתחלק לשלוש.

חריזה: א/בא/בא/בא/בג/ג/ב ד/הד/הד/הד/הו/ו/ב.

משקל: שבע הברות בצלע. בטור המעין אזור חמש הברות בצלעיות א-ב, שבע בצלע ג.

כתובת: נועם ׳יום זה הוריד׳. סימן: לדויד.

מקור: כת״י בימ״ל 3089 דף ע״א.

188 – לכו שמעו ואספרה – קד

 פיוט על מצוות התורה – סימן לדויד

לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה / קְהַל עֲדַת יְשֻׁרוּן
מַצּוֹת ה' בָּרָה / עֵינַיִם בָּהּ יְאִירוּן
עִטְּרָנוּ בְּתִפְאָרָה / צִיצִית וּתְפַלִּין לְזִכָּרוֹן
כְּכָל מִצְוֹת הַתּוֹרָה / לָהֶם שְׂאֵת וְיִתְרוֹן
5- בָּם הִזָּהֲרוּ / יַעַן תִּזְכְּרוּ / אֶת מִצְווֹתַי תִּשְׁמְרוּן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת / צִוָּה שׁוֹכֵן מֵעוֹנַי
לְקָשְּׁרָם בְּעַלִּיזוּת / עַל יָד וּלְאוֹת בֵּין עֵינָי
בַּחֲרִיצוּת וּזְרִיזוּת / אָשִׂים בָּם כָּל מַעְיָנָי
10- עֵת יָבוֹאוּ לַחֲזוֹת / בָּהֶם שׂוֹטְנַי וּמוֹנָי
יִרְאוּ יִפְחָדוּ / וְגַם יִרְעָדוּ / מִשֵּׁם קָדְשׁוּ יְגוּרוּן
אֲשֶׁר צִוָּה ה בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

וּמֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם / שׁוֹמְרִים אוֹתָם בִּקְדֻשָּׁה
יִשְׂרָאֵל חֲבִיבִים הֵם / הֵמָּה אֶבֶן הָרֹאשָׁה
15- יַדְרִיכוּ בָּם בְּנֵיהֶם / בֶּן עֶשֶׂר שָׁנִים וּשְׁלֹשָׁה
יִחְיוּ הַשֵּׁם עֲלֵיהֶם / פָּנָיו אֲלֵיהֶם יִשָּׂא
לִרְאוֹת טוֹטָפוֹת / לֶאֱחֹז בִּכְנָפוֹת / וּרְשָׁעִים יְנַעֲרוּן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ / תָּמִיד פָּנָיו בַּקְּשׁוּ
בַּמִּצְוֹת הִזְדָּרְזוּ / זִכְרוּ זֹאת הִתְאוֹשְׁשׁוּ
כֶּסֶף וְזָהָב בֹּזּוּ / עֲלֵיהֶם, אַל תָּחוּסוּ
עַל הַמִּדָּה הַפְרִיזוּ / בְּצִיצִית בָּהּ תְּכַסּוּ
בַּקֹּדֶשׁ מַעֲלִין / בְּאוֹת תְּפִלִּין / תָּשׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

יָדִיד, יָפֶה אַף נָעִים / קוּם קְרָא לְנַצֵּחַ
לִפְנֵי אֵל תְּמִים דֵּעִים / בִּפְקוּדָיו תָּשִׂיחַ
דְּבָרָיו הַנִּשְׁמָעִים / לָהֶם טַעַם וָרֵיחַ
בִּקְהַל עָם, אַחִים רֵעִים / תְּפָאֵר וּתְשַׁבֵּחַ
אֶת גְּדֻלָּתָן / גַּם מַעֲלָתָן / תִּדְרֹשׁ, תִּקְרָא בְּגָרוֹן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

לכו שמעו ואספרה: תה׳ סו, טז. קהל עדת ישורון: הזמנה לקהל לשמוע דבריו שייאמרו בפיוט האזהרות. 2. מצות… יאירון: על-פי תה׳ יט, י. 3. עטרנו בתפארה: על-פי לשון הברכה ׳עוטר ישראל בתפארה׳. והשווה ברכות ס ע״ב וכן זוהר ויקרא פא. ציצית ותפילין לזכרון: בציצית נאמר ׳למען תזכרו׳ (במי טו, מ) ובתפילין נאמר ׳ולזכרון בין עיניך׳ (שמ׳ יג, ט). 4. להם: למצוות ציצית ותפילין. שאת ויתרון: גדולה וחשיבות מיוחדת, והשווה מכות יא ע״ב: ׳איתקש כל התורה כלה לתפילין׳. 6. אשר… ואהרן: שמ׳ יב, כח. 7. שוכן מעוני: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 8. לקשרם: את התפילין על-פי ׳וקשרתם׳ (דב׳ י, ח). בעליזות: בשמחה. על… עיני: על-פי שמי יג, ט. 9. בחריצות ובזריזות: לפי ש׳זריזים מקדימין למצוות׳, פסחים ד ע״א. כל מעייני: כל מחשבותי, לפי שאסור להסיח דעתו מן התפילין שעליו. 11-10. עת… יגורון: על־פי ׳ויראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך׳ (דב׳ כח, י) ובברכות ו ע״א למדו מכאן ׳שהתפילין עוז הם לישראל׳. 12. ומה עצמו ראשיהם: על-פי תה׳ קלט, יז, מה רבות ההקפדות הקשורות במצוות תפילין. 14. אבן הראשה: על-פי זכ׳ ד, ז, גולת הכותרת.

15. 15. בם: במצוות תפילין. בן… ושלושה: שבן ׳בן שלוש עשרה למצוות (אבות ה, כא). 16. יחיו השם עליהם: על-פי יש׳ לח, טז. פניו אליהם ישא: על-פי ברכת כהנים, במ׳ ו, כו. 17. טוטפות: הן התפילין. בכנפות: כנפות הציצית. לאחוז… ינערון: על-פי איוב לח, יג. 18. דרשו… בקשו: על-פי תה׳ קה, ד. 20. בוזו עליהם: הוציאו הוצאות רבות על מצוות אלה, על-פי נחום ב, י. 21. על המידה הפריזו: הוסיפו ושלמו כדי לקיים המצוה בהידור. 22. בקודש מעלין: תפילין כנגד ציצית זו עלייה בקודש. תשובו לבצרון: על-פי זכי ט, יב, ועניינו שבזכות התפילין יזכו לשוב למבצר, לירושלים. 24. ידיד… קרא: הזמנה לקורא שיקרא את האזהרות בציבור. לנצח: בנעימה נאה כשיר למנצח. 25. בפקודיו: במצוותיו. 26. דבריו… וריח: דברי המצוות הם דברים של טעם. 27. גדולתן: של מצוות ציצית ותפילין. 28. תקרא בגרון: בקול רם וברור על-פי יש׳ נח, א.