מורשת יהדות מרוקו

דובבי שפתי ישנים

בקשתו של הרב שלמה אבן צור בדבר הדפסת הספר ״עת לכל חפץ״ פתחה אשנב של תקוה בלבו של רבי רפאל אהרן, והפיחה בו שוב את הרצון העז שקונן בלבו לייסד את החברה ״דובבי שפתי ישנים״ שמטרתה קודש להדפסת ספרי רבני המערב הקדמונים.

למרות שנותרו לרבי רפאל אהרן מספר ימים עד לחזרתו לאה״ק, הוא אזר כגבר חלציו ושב לעורר שנית את העם על הנחיצות והחשיבות של הדפסת ספרי רבותינו. כדוגמא לשאיפתו ולרעיונו הנפלא, הראה להם את הספר ״אהבת הקדמונים״ שראה אור הדפוס על ידו, אילולא נדפס היה אותו ספר חשוב למורשת האבות ולהמשך קיומם של המנהגים הקדמונים, נשכח ונעלם כלא היה בעמק הנשיה. ראיה מוחשית זו נתנה את אותותיה. ולתמהונו של רבי רפאל אהרן, ״חזיתי פלא כי בהתעוררות קלת הערך אשר דברתי עתה, עשתה רושם חזק. ואחרי עצתי נמשכו כמשוך אבן השואבת את חוט הברזל, ותבוא כשמן הטוב בקרבם הטהור…״.

השמועה על דבר יסודה של החברה הנז׳ עשתה לה כנפים בכל העיר. חכם יצחק מימראן, שהיה מחשובי הקהילה ומגביריה, נצב לימינו של רבי רפאל אהרן, ולא נתן מנוח לכף רגלו בהשתדלות ובפעילות למען התארגנותה של החברה.

תוך ימים מספר, בעשור האחרון של חודש תמוז באותה שנה (תר״ן), התאספו ראשי ומייסדי החברה הנז׳, אשר היו ח״י חברים במספר. רבי רפאל אהרן התכבד לסדר להם את תקנות החברה, משטריה תנאיה וחוקותיה. אחד התנאים היסודיים שתקן כדי לקבל חבר לשורותיה היה, לתרום סכום מסוים לקרן החברה. לגזברי וממוני החברה, נבחרו הרב שלמה אבן צור, בנו של הראב״ד, אשר כאמור הדפיס ממיטב כספו את הספר ״עת לכל חפץ״, והנדיב החכם שלמה הכהן אשר הדפיס את הספר ״אהבת הקדמונים״ מכספו. על שני הגבאים הללו הוטל אף לטפל בכל עניני הדפסת הספרים.

להפצרתם של מייסדי החברה שרבי רפאל אהרן יקבל על שכמו כל עסק ההדפסה בעיה״ק ירושלים, לא יכול היה להשיב פניהם ריקם, כי התנו זאת אתו כתנאי בל יעבור. ׳'ואם לא אפיק חפצם יפול כל הרעיון לעמק הנשיה. הוכרחתי לקבל עלי את העבודה הזאת ונכתב בספר, אם כי לא ידעתי מראש את כובד המשא הנעמס עלי…״.

עם כנונה של החברה, מיד ניתנו ספרים להעתקה. בטרם יצא רבי רפאל אהרן את פאס, נשלחו הספרים עם כסף ההדפסה לעיר טאנגי׳ר (עיר נמל בצפון מארוקו) לידי החכם רבי יוסף חיים בן ג׳ו, אשר הוא היה איש הביניים בין החברה בעיר פאס לבין רבי רפאל אהרן מעבר לים, ועל ידו נשלחו הספרים לאחר הדפסתם וקבלתם לעיר פאס. על פעילותו זו, קבע לו רבי רפאל אהרן ברכה בהקדמת הספר ״משפט וצדקה ביעקב״ חלק ב'.

רבי רפאל אהרן עזב את פאס שמח וטוב לב, חרף הצרות הרבות שעברו על ראשו בנסיעה זו. הוא הבטיח לאנשי החברה ״כי תכף בשובי עתה ירושלימה, אמסור את הכתב יד לדפוס, אחרי כי כל החומר הדרוש לבנין הנהו מוכן בידי, ואצא מעוב״י פאס שמח וטוב לב, כי אשר קויתי הנה בא, ואדע כי דבר הי הוא לבוא לפאס שנית להוציא הדבר הגדול הזה לפועל…״.

עלותו על כסא ההוראה במצרים

לפני עזיבתו את מארוקו, קיבל רבי רפאל אהרן פניה מאת הגאון הישיש רבי יום טוב ישראל זלה״ה ושרי ונשיאי הקהילה של ק״ק מצרים לבוא במהרה למצרים ולקבל את משרת ה״החכם באשי״ של מצרים ואגפיה, במקומו של הרב יו״ט ישראל הנז'.

כך מתאר רבי רפאל אהרן את רבי יו״ט ישראל זלה״ה בספרו ״טוב מצרים״:

״מהר״ר יום טוב ישראל, מר בריה(של מהר׳׳ר אליהו ישראל זצ׳׳ל) ישב על כסא ההוראה אחריו ש׳ התרכ׳׳ז, והוא שפט את ישראל כ׳׳ג שנים ומחצה. מהר״ר יו׳׳ט ישראל ז״ל לא היה רק דיין במצרים, רק היה כרכא דכולה ביה, כי כל עניני העיר ועסק הכולל והכנסותיו והוצאותיו הכל היה מסור בידו, כי הרב ז״ל היה איש בקי מאד בעניני המדינה ובחקי הארץ, ובקי בכל דבר, והיתה עליו משרה גבוהה בממשלת הארץ טרם ישב על כסא הרבנות, והיה עסוק הרבה בצרכי הצבור וידיו מלאות עבודה בעיר הגדולה הזאת. ועל כן הוכרח להושיב עמו עוזר בבית דין הצדק אשר יטפל בעניני ההוראה לדת ודין. ובחר לו למשנה תחת פקודתו את כבוד מעלת הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, הדיין ומצויין, אחד מרבני ירושלים מלפנים, שייף עייל ושייף נפיק בענותנות יתירה, כקש״ת מהר״ר חיים דוד שבתי טאראגאנו המכונה מירקאדו זצוק״ל, והיה מבית דינו, וכמעט כל עניני דת ודין הכל היה נעשה ע״י הרב חד״ש זצוק״ל. וכערך שש או שבע שנים קודם סילוקו, נפשו(של הרב יו״ט ישראל), אותה לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תובב״א, וע״פ רשיון מז׳ טובי העיר וגדולי הקהל השיג את חפצו ועלה לשכון כבוד בעיר האלדים, והניח לממלא מקומו ותחת פקודתו את כבוד הרב חד׳׳ש זלה״ה, כי לא נסתלק מהרבנות גם בהיותו בעיה״ק ירושלם ת׳׳ו, וכסא ההוראה במצרים היה נקרא על שמו, ולכל הדבר הקשה את פיו ישאלו ז׳ טובי העיר ונשיאי העדה הי״ו, כי קרוב הוא מעיה״ק ירושלים למצרים, לילה אחת דרך ים על דרך פורט סעיד לעיה״ק יפו, ומיפו לירושלים שלש שעות וחצי במסלת הברזל. וכן התנהג הדבר עד חדש אב התר״ן אשר בו נסתלק הרב חד״ש זלה״ה, ותכף נקרא הרב כמוהרי״ט ז״ל לבוא מצרימה שלא להניח העדה כצאן בלי רועה. וכאשר עלתה בהסכמתו והסכמת גדולי העדה ונשיאיה בעצה אחת לשום המשרה על שכמי, כתבו אלי עד מקומי במערב הפנימי אשר הייתי אז שליח כולל דעיה״ק ירושת״ו לבוא תכף ומיד למצרים, ואנכי דחיתי בב׳ ידי את הכבוד הזה כי כבד הוא ממני…״.

בהקדמתו של רבי רפאל אהרן לספר ״משפט וצדקה ביעקב״ ח״א, מונה הוא את הסיבות העיקריות לסירובו לקבל את המשרה, וכך הוא כותב:

״עד בשחק נאמן וישראל גם הוא ידע כי בשתי ידי דחיתי את הכבוד הזה, ופעמים רבות מאנתי לשים הכתר הזה על ראשי. האחת כי אינני הגון וראוי לזה, ולרועה בקר לא הגעתי, אף כי להיות לראש לעדה נכבדה כזאת. ושנית כי אדע את משא הלעיפה אשר תשתרג על צוארי, ואשר מצרים מעבידים אותי בהיותי נושא משרה גבוהה בעיר הגדולה לאלהים המלאה תשואות אדם רב ועסקיה גדולים וכבירים הדרוש להם כח אדיר. גם צערי על פרידתי מירושלים עיר אבותי זיע״א, היה נוקב ויורד חדרי לבבי, עדי אמאס כל כבוד ויקר בעד ריצוי אבניה וחנות עפרה, עם כי גם בציון לא התנהלתי על מי מנוחות ושקוע עדי חוטמי הייתי טובע בים היגונים… אפפו מים על ראשי כתרוני הקיפוני ומנוחה הדריכוני, לא תקום פעמים צרה, בכל זאת חן השפוך על כל פנות העיר הקודש היה מחשיך בעיני את כל זיו ועונג עיר זולתה, ואומר, לא כי בציון אשב כי אויתיה, ויעבור עלי מה…״.

ד. עילות הפוטרות מהקנס

ממזרח וממערב כרך ח'

על־אף האמור באשר לתוקף חיוב קנס השידוכין, במקרים חריגים פטרו בתי־הדין את הצד המפר מהקנס, לדוגמה, אם השתנתה המציאות, ואפשר לשער שלא על בסיס מציאות שכזאת התחייב הצד המפר, ולא היה מתחייב לו ידע זאת מראש, כגון אם המיר את דתו אחד מבני המשפחה של הצד האחר. סביר להניח שלו ידע הצד המפר על כך מראש, לא היה משתדך אתו משום פגם משפחה. כן פסק הרא״ש במקרה שאחות המשודכת המירה את דתה. וכן דן היעב״ץ במעשה שהובא לפניו מהעיר תאזא ״שהמיר אחיה של המשודכת״, ובאירוע שהיה בתיטואן שהחתן עצמו המיר את דתו. עוד דוגמה למציאות שהשתנתה: אם אחד מבני הזוג עשה מעשה מכוער המוציא שם רע על המשפחה, כגון אם זנתה הכלה לאחר השידוכין. ר׳ שאול אבן דנאן דן בביטול שידוכין עם גרושה, מאחר שנודע לחתן שזנתה תחת בעלה. והיא טוענת שידע על כך לפני השידוכין. ר׳ שאול פסק, שאם היא תוכיח שאכן ידע על כך קודם, יתחייב לשלם. ואם לא תוכל להוכיח זאת, על החתן להישבע שאכן לא ידע, וייפטר, וזאת לאחר שהיא תקבל חרם שאכן היא דוברת אמת.

ר׳ דוד הלוי לומד מהמקרה של הרא״ש הנ״ל, שדווקא אם הפגם הוא בקרוב מדרגה ראשונה, כמו אח או אחות של החתן או של הכלה, אבל אם הפגם הוא בקרוב מדרגה שנייה, כגון דוד או דודה של אחד הצדדים, אינו מהווה עילה להפרת שידוכין. על כך הרבה לחלוק עליו היעב״ץ בפסק שכתב על מקרה שהובא לפניו, שאחות אם המשודכת הרה לזנונים ועומדת ללדת ממזר. הוא טען שהרא״ש דן בקרבה ראשונה משום שזה היה המעשה שהובא לפניו, אבל אף הוא אינו שולל שגם בקרבה שנייה קיים פגם משפחה. היעב״ץ קובע שפגם משפחה אינו תלוי בדרגת הקרבה, אלא בתפיסתה בעיני הסביבה: אם הם ידועים כקרובים ומתייחסים אליהם כאל קרובים, אזי אפילו בקרבה שנייה ויותר יש פגם, ואם אין הם מוכרים כקרובים, הרי אפילו בדרגה ראשונה אינו נחשב לפגם:

ולפיכך אם המקולקל קורבתו נודעת לבני אדם עד גדר שתגיע מחמתו חרפה ובזיון למשודך אם ישאנה, הוי פגם משפחה ופטור דאדעתא דהכי לא אישתבע, ואפילו אם היא קורבה דמשפחת האם או דכשרי עדות. אבל אם המקולקל קורבתו נסתרת ואין לה מכיר באופן שלא מגיע מחמתו חרפה ובזיון למשודך אם ישאנה, אין זה פגם שהרי אינו נרגש אפילו אם היא קורבה דמשפחת אב ופסולי עדות וכאותה שאמרו הלך אחר לשון בני אדם.

בכל המקרים הנזכרים והדומים להם, אם חזר בו אחד הצדדים מהשידוך בטענה שעל דעת פגם משפחה שכזה לא התחייב, פטור הוא מהקנס.

מקרה שנדון לפני חכמי פאס בראשית המאה הי״ח: נעשה שידוך, ואחי החתן המיר את דתו, ואחר־כך נודע שדודו של החתן נתפס כמלשין ומוסר. צד הכלה ביטלו את השידוך, וצד החתן תבעו מהם את הקנס הנהוג. נימוקם היה: משפחת הכלה ידעה טרם השידוכין שמשפחתנו אינה טלית שכולה תכלת וידעה גם על ההמרה, ובכל זאת השתדכו אתנו. בית־הדין פסק:

שאבי המשודכת פטור מן הקנס, ואף על פני שכבר זה ימים קודם השידוכין המיר אחיו ואדעתא דהכי שידך בתו, לא מפני כך יוכל לסבול גם הפגם המכוער הזה, שבימים אלה המרות דת שכיחא ואין נמנעים מלהתחתן זה עם זה, אבל הפגם הגדול הזה כל השומע תצלנה אזניו, פטור אפילו מקנס הנהוג…

גם פגם של עברות כלכליות מצדיק הפרת שידוכין. ר׳ דוד צבאח דן בפקיד בנק שמעל והושם בבית־סוהר, ומשום כך הכלה רוצה לפרק את השידוכין. הוא פסק שזו עילה מוצדקת הפוטרת אותה מהתחייבותה הקודמת, ובכלל זה חיובי הקנס, אף שזו היתה עברה חד־פעמית.

כמו־כן נדונו מקרים של הפרת שידוכין בנימוק, שהתגלה בכלה מום שלא היה ידוע קודם. כגון חתן שטען לאחר השידוכין שגילה מום בעינה של הכלה, והיא טוענת: זה מום גלוי, ולכן החתן ידע קודם וקיבל. בית־הדין קיבל את טענתה וחייב אותו בקנס. מקרה אחר: נתעוורה הכלה באחת מעיניה לאחר השידוכין, ופטרו את החתן מהקנס משום שהתחייבותו היתה לכלה בלא מום, ולא שייך לומר בנוגע לשידוכין ״נסתחפה שדהו״. שידוכין בקנס שנערכו בעיר אלקצר שבמרוקו הספרדית: החתן נאלץ לברוח למקום אחר מפחד השלטונות. בהגיע מועד החופה הודיע באמצעות שליח לכלה, שתבוא למקום שבו הוא נמצא. הכלה סירבה ודרשה שיתחתנו בעירם, ורק אחרי החתונה תעבור לעיר שבה הוא נמצא. הדיין הכיר באונסו ופסק, שאם תסרב הכלה ללכת אחריו, יהיה החתן משוחרר מהקנס.

סימני המודרנה בטענות הצדדים

הרבה מסימני החילון והמודרנה של התקופה באו לידי ביטוי בטענות הצדדים להתרת קשר השידוכין. חתן חזר בו מהשידוכין בנימוק שהכלה מחללת שבת, ובית־הדין פטר אותו מהקנס. חתן תבע מהכלה להציג לו תעודה רפואית שהיא בתולה, כי הוא חושד בה שנבעלה לאחר. תגובת הכלה היתה, שאמנם אין היא בתולה, אבל החתן עצמו הוא שהשיל את בתוליה. והשאלה הנידונה: על מי החובה להוכיח את טענותיו, ובמקרה זה מדובר בשבועה. האם להטיל שבועה על הכלה ותגבה את הקנס, או על החתן ובכך ייפטר מהקנס. חתן חזר בו מהשידוך בנימוק שהכלה כתבה מכתב אהבה למעבידה הנוצרי, ציירה בו לב ובתוכו רשמה את שמו של המעביד. הכלה אישרה את כתיבת המכתב, אך טענה שכתבה על־פי בקשת החתן, והלה מכחיש. ר׳ שלום משאש דן בנושא ופסק, שזה נחשב קלקלה דרכה, ולכן החתן פטור מהקנס, מההוצאות למסיבה ומפחת הנדוניה. משודך אחר שחזר בו מהשידוכין טען, כי הכלה היכתה אותו לעיני כול. הכלה טענה שחשדה בו שנותן עיניו בבחורות שהוא האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מסיע במוניתו. והוא מכחיש וטוען שמסיען במסגרת עבודתו. בית־הדין בקזבלנקה פסק, שהכאה חד־פעמית אינה עילה לפירוק שידוכין שארכו כשנה ואשר בעטיין היו לכלה הוצאות רבות. מה גם שהיא נימקה את התנהגותה, ואין אדם נתפס על צערו. לכן על החתן להמשיך את קשר השידוכין ולהתרות בכלה, שאם תרים יד עליו שנית, יפרק את השידוכין והיא תישא בכל התוצאות. החתן ערער על הפסק לבית־הדין הגדול לערעורים ברבט. בית־הדין קיבל את ערעורו, ונימוקו: לו היתה ההכאה בצנעה, בינו לבינה, היה מקום להתחשב בכלה, אולם מאחר שהיכתה אותו ברחוב וביישה אותו לעיני כול, זו עילה מספקת להפרת השידוכין ולשחרור החתן מהתחייבותו. אף־על־פי שלמעשה, סמכותו של בית־הדין הגדול היא הקובעת, להלכה, הוסיף ר׳ שלום משאש והחזיק בסברתו, שאין שום הצדקה לגרום לכלה הפסד כה רב, בלא התראה, על מקרה שאירע פעם אחת בלבד במשך שנה שלמה.

דוד מויאל – עו"ד ועסקן נמרץ לטובת היישוב היהודי

דוד מויאל נולד ביפו בשנת תרפ״א (1880 לפני׳), לאביו יוסף מויאל (לאמו מרת שמחה – בתו של הרה״ג רבי פשה פארדו זצ״ל – רבה הראשי של אלכסנדריה.

בבית הוריו קיבל דוד חינוך יהודי מסורתי טהור, כשהוא עושה חיל בלימודיו בתלמודי התורה השונים של הקהילה הספרדית-מרוקאית ביפו. כשהתבגר דוד הוא נסע לביירות, שם למד בבית הספר היהודי ’׳תפארת ישראל". לאחר מכן המשיך לפריז בירת צרפת, שם למד משפטים והוסמך לעורך דין.

בחזרתו לארץ התפרסם עד מהרה שמו של דוד כעורך דין מוצלח וממולח, שהתמצא בחוקי המקרקעין בפרט, ובכלל – בכל נבכי החוקה העות׳מאנית, עובדה שהועילה לו לטווית קשרים טובים ואדוקים עם השלטון העות׳מאני ששלט אז בארץ. כן היה בקיא בשפה הערבית אותה הכיר על בוריה, והוא הוסיף להשתלם בלימוד הספרות הערבית, ואודות לכך זכה לידידות והוקרה מצד בכירי הממשל העות׳מאני ונכבדי הערבים.

את קשריו הטובים ניצל דוד כדי לסייע ברכישת אדמות וקרקעות לטובת היישוב היהודי. הוא היה שותף פעיל ברכישת עשרות אלפי דונמים של אדמה, וסייע בהקמת שכונות ויישובים יהודיים רבים בארץ ישראל, בעיקר באזור תל-אביב של ימינו.

כמו כן באו לידי ביטוי קשריו האדוקים עם בכירי הממשל כאשר אירעו רחמנא ליצלן התקפות ומעשי חבלה מצד פורעים ערביים ליהודי הסביבה, או אז פנה דוד לידידיו הערביים ופעל אצלם שימנעו התקפות כאלו שוב, וכן שיעמידו לדין את הפורעים. בד בבד פעל גם דוד ליצור יחסי שכנות טובים עם השכנים הערביים, ולהשכנת שלום בין שני הצדדים.

כישורי הכתיבה הטובים של דוד נוצלו אף הם עד תום, כאשר פרסם לא אחת מאמרים בענייני השעה בעיתונות היהודית, ואף בעיתונים הערביים הופיעו פדי פעם מאמרים שונים פרי עטו, שמטרתם הייתה לרכך את ההסתה הפרועה האנטי-יהודית והאנטי-ציונית שהשתוללה אז.

במשך השנים חיבר דוד חיבורי פרשנות שונים על התנ״ך, כפו ״אור ממזרח על ספר בראשית, חיבורים על ספר איוב ותהילים, ועוד. נפטר בתאריך י״ג שבט תשי״ג.

יהי זכרו בחך.

את מרבית החומר ליריעה זו שאבנו מתוך התולדות המורחבות שבראש הספר שבט יהודה, ותשואות חן למחבר.

תמצית תולדות אבינו ז"ל

כור מחצבתו

אבינו הרב עמרם חיים מויאל זכרונו לברכה, נולד בעיירה בז'ו שבמרוקו בשנת תרצ׳ץ(1936 למניינם), לאביו הצדיק הרב שמעון זצ״ל – שכיהן שנים רבות כרב בקהילה היהודית בבז׳ו, ולאמו החשובה אשת החיל מרת מסעודה ע״ה. רבי שמעון מויאל היה ידוע בצדקותו ובתום ליבו, וכהן כרב, שוחט, מוהל, ראש המועצה הדתית בקזבלנקה ואיש חברה קדישא.

תמיד היתה שגורה בפיו האמרה:

דע מאין באת-״תערפ מנאיין ז׳יתו.

העיירה בז'ו

עיירת מכורתו, בדו, נמצאת בשיפולי הרי האטלס התיכון, על אם הדרך מהעיר בני פלל לקלעה דסרננה. שם העיירה נגזר מהמילה ״בודה״ שפירושה בשפה המקומית הינה – אריגה, וזאת על שם הבדים המשובחים שנארגו בידיהם הזריזות והמיומנות של תושבי המקום, שהתפרסמו בכל הסביבה באיכותם ובטיבם, עד שכל מי שכיבד את עצמו קנה לו לפחות ג׳לביה אחת העשויה מבד משובח זה. בעיירה פיכו חיים יהודיים טהורים, ומאות היהודים שהתגוררו בה ניהלו חיי קהילה תוססים ופוריים, מתוך שלום ושלווה ואהבת רעים.

בבית הקברות המקומי טמונים שני צדיקים גדולים, אחד הוא הצדיק רבי יצחק ישראל הלוי זצ״ל המכונה ״סידי פמול לברז״(-בעל המגדל), והשני שטמון בבית הקברות הקדום ׳תזרוט; הוא הצדיק רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי זצ״ל.

בחלקו העליון של הכפר נמצא בריכה טבעית הפכונה ׳׳תמדה״, המתמלאת מים ממפל מים קטן הנובע ממעיין מים זכים. ישנה מסורת רבת שנים בקרב תושבי המקום, כי הטבילה בבריכת מים זו מסוגלת למציאת זיווג-הגון.

שנות נעוריו

בעיירה קסומה זו גדל אבינו, באווירה החמימה של בית הוריו, שחינכו את ילדיהם לתורה ומצוות ומעשים טובים. אביו רבי שמעון עבד למחייתו כסנדלר, שזה היה עיקר עיסוקו במשך שעות היום, ואילו את שעות הלילה הקדיש עבור לימוד התורה והזוהר הקדוש, כשהוא שוקד על תלמודו שעות רבות מדי לילה, ובכך הוא הטמיע בלב ילדיו אהבת תורה ויראת שפים.

נישואיו

בהגיע אבינו לגיל של ׳׳בן שמונה עשרה לחופה׳׳ מצא אבינו את בת-זוגו – אמא, כשהיא אך בגיל 15, והיא יתומה משני הוריה. ויחדיו נולדו להם אז שני בנים ושני בנות. לפרות המצב הכלכלי

הקשה ששרר אז במרוקו הצליח אבא בדרכים לא דרכים להשיג פרנסה מספקת כדי מחייתו בכבוד, ועבד כסנדלר נעלי נשים, כשהוא אינו חוסך מאומה ואינו בוחל בעבודה קשה ומאומצת – הכל כדי לכלכל את ילדיו. עברנו לבית סרטי ליד סבא וסבתא,ברח‘ דרב וגבס בקזבלנקה.

בשנת 1962 עלה סבא – רבי שמעון לארץ הקודש יחד עם בני משפחתו הישר לבאר שבע, ואילו אבא עדיין נותר אז במרוקו, והמשיך לבדו בגידול ילדיו ופרנסתם, כשהוא מקדיש מעתותיו ללימוד התורה.

העלייה לארץ

שנה אחר כך – בשנת 1963 עלה אבא גם הוא – בעקבות אביו – יחד עם משפחתו, לארץ ישראל. את דרכו לארץ עשה באנייה ׳׳פלמינה׳׳, אתה הגיעו לנמל חיפה. בהגיעם לארץ קיבלו את פניהם נציגי הסוכנות היהודית, שהעניקו להם מספר חפצים בסיסיים, והציעו להם כמה מקופמות בהם יוכלו להתיישב, ואבא קיבל את ההצעה לקבוע את משכנו בשכונת הגבעה שבכפר ירוחם. נציגי הסוכנות עבדו על אבא בסיפורים על בן גוריון והבטיחו, אתם תהיו השכנים שלו… אבא התרשם ורצה לגור לידו.

פרנסתו ומקום מגוריו

גם כאן בארץ ניגש אבא בפרץ לעבוד ולפרנס את ביתו, כשהוא עובד במשפרות במפעל סיבי דיפונה. לאחר סגירת המפעל סיבי דימונה עבר לעבוד במפעל נגב קרמיקה שנפתח בשנת 1975 , כמפעל לעיבוד חומרי גלם לייצור אריחי קרמיקה. עם השנים היה אחד העובדים המצטיינים שם.

לפרות עבודתו הקשה והמאומצת במשך היום מכל מקום לא זנח אבא את חוק לימודו, ובשעות הערב והלילה היה שוקד על לימודו מתוך התמדה עד לשעות המאוחרות של הלילה. במיוחד אהב אבא את לימוד ספר הזוהר הקדוש שחיבר רבי שמעון בן יוחאי, והיה מתענג ומתעמק רבות בלימוד הזוהר. אבא אף היה שליח ציבור בבית כנסת.

יח• איגרת ר׳ ראובן ב״ר יעקב לר׳ חיים מודעי

שתי איגרות חשובות שנכתבו בצפת באו לידי: האחת מרבי חיים מודעי לרבי ראובן ב״ר יעקב, המזכיר לו את הידידות שביניהם ושזה כמה שנים לא קיבל ממנו מכתב, והשנית׳ תשזבת רבי ראובן ב״ר יעקב לרבי חיים מודעי. האיגרת הראשונה, לא מצאתי לנחוץ להציגה כאן, מפני שכתובה בלשון מליצית תלמודית וגם אין בה חידוש. והשנית כתובה אמנם במליצה, אבל בשפה צחה ומובנה ויש בה דברים חדשים לתולדות רבי ראובן ב״ר יעקב. שני הרבנים הנזכרים היו מגדולי דורם. על ר׳ חיים מודעי נכתב כבר הרבה, בידידו של הנודע ביהודה. ועיין בס׳ המעלות לשלמה מר״ש חזן ובירחון ״סיני״, כרך כח (תשי״א), עמי שנב.

רבי ראובן ב״ר יעקב' שימש רב בסופיה ואחר־כך נתמנה ראש רבני צפת, הוא ובנו אחריו, רבי רחמים ב״ר ראובן. ר״ד פיפאנו בספרו חגור אפד, חלק ב, תולדות רבני סופיא, כותב: רבי ראובן ב״ר יעקב רב הכולל בסופיה והיה חסידא קדישא, שלם בכל מידי דמיטב. וארי עלה וישם בסלע קנו בגליל העליון ולפי תכתוב בהקדמת הספר לב שלם היה גם בשאלוניקי בשנת התקל״ה והיה דעתו ליסע לאדץ־ישראל ונראה שומר לאחוריו. עד כאן. ודברים אלה מתאשרים מאיגרת זו, שכותב, שתמיד חשב לעלות לארץ ישראל ונעצר מפני המלחמות. בדרך, בשאלוניקי, אך שם, לא מצא מנוחה ולא דירה נאה ורצה לחזור לסופיה, אכן סוף סוף שם, אז לדרך פעמיי לארץ ישראל. ולפי זה איגרת זאת נכתבה בין תקל״ה־תק״מ. כמה דברים בלשון האיגרת מטושטשים וגם שיגרת המליצה מקשה על הבנתם ולא רציתי לעשות שינויים׳

בספר זכור לאברהם מר״א אלקלעי ובס׳ נר מצוה מר״י סיד בהקדמותיהם מזכירים לשבח את רבי ראובן ב״ר יעקב ושלמדו אצלו. חושבני שמינויו לראש רבני צפת היה בהמלצת ידידו ר״ח מודעי, שהית יליד צפת ושימש בה רב, ובהיותו שד״ר באירופה התוודע לרבי ראובן ב״ר יעקב והתיידד עמו.              

בכמה איגרות של שדרי״ם׳מצפת חתום רבי ראובן ב״ר יעקב בראשו וכמו כן בנו אחריו. עיין בספר ״שלוחי ארץ ישראל״ עמ' 666 ואילך.

באיגרת זו מתנצל רבי ראובן בן יעקב בפני ר״ח מודעי על שלא כתב אליו, זד. כשבע שנים, שזה היה מפני הצרות שאפפוהו והוא מברך את ר״ח מודעי על התמנותו לרב באזמיר.

נהרא נהרא דמכפיה מבריך … הוא המסבי״ר חקיו ומשפטיו עם ישראל רב פעלים מקבציאל … הוא הראש, שבח מדות, עשר ידות. הרב כמוה״ר חיים מודעי יהי שמו לעולם הולך וגדל כמעין המתגבר וכו׳ כיר״א.

פי האר׳׳ש פותחת בברוך שמחה תברך והיו עיני עומדים צפופים את פני האדון על דברת כסא וסמוכות שלם בתורתו ותנשא מלכותו לעזרת ה׳ לעזרת. יש לי רב עידן ועידנין. החדלתי את דשני גם לשוני כל קבל מו״ד הכתם הטוב רישא דדהבא וידי אספו נגהם נוגה עז פשעו ותהיינה מורת, כל כי האי לאצריך לאודעי. באתר דמתבעי כי לא ומתוך עצלות והוללות וסכלות אך יש זכות תולה מילי מילי דמכסיין ללבי גליתי לב יודע מרת והגי דמגליין ידעי לה רבנן כי שנות מספר חמשה וששה לא שלותי ולא שקטתי כי אנכי יצאתי ממחיצתי אדעתא למיסק לארעא דישראל לעבוד את עבודת ה׳ על טהרת. ולא עלתה בידי מפני חמת המציק העצימו ציער? אין דרך לנטות כי הים הולך וסוער הנה ׳סערת. ואשב בעיר גדולה של חכמים ושל גדולים פה שאלוניקי יע׳׳א שנתים שלש ואת רבע מאן דתני רבע לא משתבש ואני בתוך הגולה ,משתאה ומחריש יום ולילה ויהי ממחרת רוחי חובלה. ונפשי נבהלה נתנו קולם עד מתי יהיה זה לנו למוקש גחמא דעציראה מהסתפח דירה׳.גאה יפה ושרת ״.. ונשמת שדי תבינם מי לי ולכם אשר הלינותם. הלא מראש הבינותם. כי לא לאדם דרכו בי לה׳ המלחמה וכל מאי דעבדין מן שמייא לטב על אחת כמה וכמה כי עיניו על דרכי איש המשביע בטוב מקרני ראמים זאת צעירת … אז אמרתי כי טוב אלכה ואשובה אני וביתי אל ארצי ואל מולדתי יומה לי הבא בדלא מתאי מי יודע ער מתי מתירים צרת. וחזרתי לאחורי. מפני צירי ויהי מאז אתברית רוחי בקרבי. גדל כאבי. אבי אבי. לב נשבר אין בו בנותן טעם. ולא הלך כפעם בפעם לקראת. המאהבים הנעימים. ארזי לבנון הרמים. כי אין לבוא לפני מלך .ולפני גדולים בבלי דעת. שאין ידיעתו מכרעת. ענייה היא ׳ושכורת … יומא כהאידנא שמע לבי קול מפשר היתה באומנה כי פקד הי את עמו עם הקודש אשר בעי״ת איזמיר יע״א לתת להם מלך ותהי המשרה על שכמו ואשד ניתן כתר מלבות בראשו לרעות ביעקב עמו ברוב עם הדרת … לשמע אוזן שמח לבי ויגל. נפתח הסתום אשר אצל עין הרוגל. והיתה הרוחה ששון ושמחה. נפשי ישובב והיא כפורחת עלתה ניצה אף רוחי לו ימיאנה(?) שעה אחת של קורת רוח פתחו בהלם. וזה החילם. אתה בן אדם למה תהיה כאיש נדהם הדא הדא לעכוסא כאשר. עזובה. כבתולת חגורת. .אתה ורעיך למה תהיו באחרונה אחרונים לכל בית יוסף לבוא אל המלך ״.מקור מים חיים שמימיו פרין ורבין בן פרת. ויען ראובן אותם איך אשא פני גדול מקץ שבע שנים לו מחדול חוששני מחטאת לשמוע גערת … המה ינחמוני אל תירא ואל תחת אכן סהדי במרומים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. מרבים בציון אם יפול משערת. הלא ידעת כי כאיש גבורתו ברוב גדלו רוב הענוה. לישרים נאוה. אנכי הרואה אשר דברו יאה ויאה עשאוני יפקח. אורו עיני והן פותח. ואומר עם קני דבר נא אדוני לישרי לן מרי על כל דבר פרשת העבור מכאן ואילך האיכא דבור חושבנא לטב בעת ייאמר היום הרת. איכו הושתא אימא מילתא. כל קבל דבר המלוכה בהשמע דבר המלך ודחו מהתם להכא. לא פסק חוכא. קראתי למאהבי כבודי ומרים ראשי אלה הם ראשי איברים היושבים ראשונה האספו נא ואגידה אשירה נא לידידי שירת. ואני תפילתי מלכא לעלמין חיי ובריא אולם והוכן בחסד כסאו כירח יכון עולם ישפוט,בצדק לחזק את בדק עמו וצאן מרעיתו. בכל מקומות ממשלתו שממנו הוראה יוצאה ברה מאירת. כל ׳אויביו יאשמו יבושו ויכלמו אחד באחד יגשו ערומים ולא יתבוששו להשתחוות לו לאגורת. והאיש החפץ חיים. יראה זרע יאריך ימים ושנים דשנים ורעננים. כזית ועטופה טעון ברכה לקבל אלפא ועליו יציץ נזרו בדין הוא שיטול את שכרו זאת תורת  עד כה סופה דמילתא כל מעיני יפטירו בשפה ויציבא אי בעי מני״ר ספריה דבי רב עוד הקנה. ומני״ר חחים טביומי לשני האותות לי לשמי ותעלוזנה כליותי את שיש בו ידיעה ״המעלות לשלומו. יהי אלוקיו עמו. ובה אדע מקבלה ואילך זה כתב ידי קלה כמות שהיא שמוטת הגף ושבורת … וידע כל העם יאהבני אישי. תגל נפשי. אף גילת ורנן ותפלתי על חכי בעי ומתחנן רברבנותיה דמר ושררותיה ירום ונשא וגבה וזרעו לברכה מעין שופריה ריכא ובר ריכא. והבית יעלה מזהב שבא אבן בוחן פנת יקרת. עד תאות בשמת חיים עמוד הימני הוא אדוני ונפש אדם אחוי קידה ברע נחיזרא והיה העקוב הצעיר ירב״י ס״ט.

ראשי תיבות: ראובן בן יעקב. וכך מזכירו •תלמידו ר״א אלקייע׳ נס׳ ,זכור לאברהם" : הרה"ג רב״

״!אתם הדבקיים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום:"

אוהחה״ק מביא דברי הרמב״ם על שבעה שמות שאינם נמחקים והמוחק לוקה. כן מובא הכלל שהאותיות הנטפלות לשמות הקודש מלפניהן, מותר למוחקן ואילו האותיות נטפלות לשמות ה׳ אחריהם אינן נמחקות: ״והוא מה שנתכוון לומר להם במאמר הדבקים ב-ה' פירוש ולפי ששם זה המיוחד, שם הויה, אין אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו אלא מלפניו כגון ל – ה׳, ב – ה/ כ – ה׳ ואותיות אלו אין בהם קדושה ומותר למוחקם ואם כן תהיה דבקות ישראל ב – ה׳ בדרך זה שאין ה׳ מקדם, לזה גמר אומר ״אלקיכם״, פרוש דבקות זה שאתם דבקים ב – ה' אינה כדבקות האותיות שמלפניו, אלא כאותיות שמלאחריו שהם (אותיות) כ״ם של ״אלקיכם״ שהם קדושים כשאר אותיות של השם״

עם ישראל בדבקותו בקב״ה, הינו במדריגה של האותיות הסמוכות לשמות הקודש שאינם נמחקים מלאחריהם וכמו שאותיות אלו מקבלות קדושה ואינן נמחקות, כך עם ישראל אי אפשר להכחידו והם בבחינת ״אחרי ה׳ תלכו״.

רעיון דומה מצאנו בדברי רבי יעקב אבוחצירא ב״מחשוף הלבן״: ישראל הוי בגימטריה ראשי התיבות של עשר ספירות שהן עשר מידות, עשרה אורות והנהגות בהם מנהיג הקב״ה את עולמו. ישראל = כח״ב גג״ת נהי״מ. (ר״ת כתר חכמה, בינה, גדולה (חסד), גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). להורותינו גדולתו של עם ישראל האחוז בשם יתברך ומי שמבקש לפגוע בעם ישראל, כמבקש לפגוע בכבודו של הקב״ה, אבינו שבשמים. כך אומר רשב״י בהקדמת תיקוני הזוהר ב״פתח אליהו״: ״ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון ובגין דאנת מלגאו, כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלץ עשר, אתחשיב ליה כאילו אפריש בך״.

אתה הקב״ה, מקשר את עשר הספירות ומייחד אותן ומאחר ואורך משפיע בתוכן, כל מי שמפריד אחת מחברתה מאלו עשר הספירות, נחשב לו כאילו עושה פירוד באלוקות חלילה, שהרי אנו מצווים ליחד שמו יתברך וזהו שבחו של עם ישראל המייחד שמו יתברך בכל יום, ״ה׳ אחד״ והקב״ה גומלנו כל טוב ואומר עלינו ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ כמאמר רבותינו בגמרא בברכות.

עוטר אור

שיר לכבוד רבינו

״אור החיים זרח מעל ראשינו״

לחן: ״אברהם אבינו פאדרי קרידוס״ (האבא היקר).

המחבר: אורי חנניה אלנקוה. ובאדיבותו
השיר תוקן לפי בקשת המחבר מר אורי חנניה אלנקוה…

התיקון כאן מובא באדיבותו של מר אלקנוה

הודעה: אוֹר הַחַיִּים זָרַח מֵעַל רָאשֵׁינוּ

לכבוד אדמו"ר הרב חיים בן עטר
אור החיים הקדוש זצוק"ל
לחן: אברהם אבינו פאדרה קרידוס

אוֹר הַחַיִּים זָרַח מֵעַל רָאשֵׁינוּ
כְּעַמּוּד הָאֵשׁ הֵאִיר נְתִיבוֹתֵינוּ
דִּבְרֵי תוֹרָתוֹ הִנָּם נֵר לְרַגְלֵינוּ
הוֹד קְדֻשָּׁתוֹ מוֹפֵת לִבְנֵי עַמֵּנוּ

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ
עִם תַּלְמִידָיו בַּתִּקּוּן וּבַזִיאַרָה
אֶל רַשְׁבִּ"י עָלָה בִדְחִילוּ הָהָרָה
אָמַר אֵיךְ אֶעֱלֶה לִמְקוֹם הַשְּׁכִינָה
גָּנַח וְהִזְדַּחֵל בְּיִרְאָה וּבִרְנָנָה

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ

נוֹדָע לַחֲסִידִים מֵהַבַּעַל שֵׁם טוֹב
עַל יְדֵי גִּיסוֹ רַבִּי גֵרְשׁוֹן מִקִּיטוֹב
בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל
וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה לְיוֹדְעֵי הָאֵ"ל

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ

בְּסִתְרֵי תוֹרָה כָּל רָז לָא אֲנִיס לֵיהּ
בַּיָּד הַחֲזָקָה קוּשִׁיָּה פָּרִיק לֵיהּ
רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּקִרְבּוֹ נִשְׁקְּפָה
אֲמָרָיו נָאִים מְיַשְּׁרִים הַהַשְׁקָפָה

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ

הֵן זָרַח בַּחֹשֶךְ אוֹר לַיְשָׁרִים
כַּךְ רָמַז רַבֵּינוּ לְרַב הָעֲדָרִים
רַבִּי רְאוּבֵן פָּתַח בִּתְשׁוּבָה
יְשִׁיבַת אוֹר הַחַיִּים מַרְבָּה אַהֲבָה

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ

כפי שמתברר מתוך המקורות היו החילוקים בין מנהגי אשכנז וספרד בדיני איסור והיתר אחת הבעיות המרכזיות שהתעוררו ביישובים המעורבים שבבלקאנים. אין לך כמעט קהילה שלא התלבטה בשאלה זו שהיתה אחת מאבני הנגף בהתיישבות המעורבת של העדות הללו. נביא מספר דוגמות כדי לאמת דברינו. ובראשונה דברי גדול הפוסקים של התקופה, הרשד״ם, המעיד באחת מתשובותיו על קדמות היישוב האשכנזי מבחינה היסטורית וכל מה שנובע מכך לדורות: ״על ק״ק אשר בסופיאה, אשכנזים ורמניוטים וספרדים י״א היושבים ראשונה פה העיר אשר תחת ממשלת מלך תוגרמה יר״ה.

רבי שמואל די מדינה (ידוע בכינוי מהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ב' בחשוון ה'ש"ן, 12 באוקטובר 1589) היה מגדולי חכמי סלוניקי, יוון.

היו נוהגין כמנהגם לאכול בשר ע״פ הפוסקים המובהקים והמפורסמים… וכאשר כבש המלך יר״ה למלכות אונגריאה (1526) באו היהודים אשר שם שהביאם המלך יר״ה וקבעו דירתם קהל רב מהם בעיר סופיאה הנז' ונהגו בענין הבדיקה מנהגים זרים לא שערום אבותינו… וכאשר רבו האונגריש התחילו לנהוג כמנהגם בארצם וכאשר הלכו אלו האונגרוש הנז׳ לעיר קאבלה נשארו המנהגים ההם בעיר".

הערת המחבר: רשד״ם, יו״ד מ, וכן גם בנידון: ״על ענין שאלה מסופיאה… הנוהגים שנהגו מנהג האונגרוש, וזה שאם הספרדים תושבי העיר סופיאה לא נהגו בשביל קבלה שקיבלו עליהם, אלא היו נגררים אחרי האונגרוש ומנהגם״. דברי ריבות, נט. יש לציין שהוא מסתמך על פסק דינו של הרשד״ם הג״ל. ראה גם ר׳ שמואל גאון, משפטים ישרים ב:יד: ״עיר המהוללה סופיאה יע״א דנתייסדה על פי מנהגי אשכנז וגם הספרדים נמשכים אחרי מנהג האונגרוש הגם דהלכו להם לעיר קאבאלי׳״.

ראוי לציין שבתשובה מבחין הרשד״ם בחומרות שבדיני נפיחה, שדווקא בהן אין הוא מיקל, ובין שאר חומרות שאותן הוא מתיר לספרדים. דברים זהים כמעט בתוכנם לגבי פליבנא, כותב הרב ר׳ יוסף קארו (אבקת רוכל, ריב) כאשר נשאל בשבתו בקהילה סמוכה — ניקופול — אודות החילוקים בדיני בדיקת סירכות הריאה. אבל כאן נשאלה השאלה בכוון הנגדי, והוא שדווקא האשכנזים רצו להקל ממנהג הספרדים. על כך השיב להם מרן לאחר שהתפלפל בסוגייה של מקום שנהגו (פסחים דף נא, ב): ״.. .ובנידון שלפנינו עדיפא מינה שבתחילה באו ספרדים ואשכנזים לדור בפליבנא, והספרדים היו מרובים על האשכנזים והיה לאשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים בין להקל בין להחמיר וכן עשו, הגם כי אח״כ באו עוד אשכנזים אחרים ונתוספו על הראשונים [ייתכן שגם כאן הוא רומז על הגירת ההונגרים. ש״ש]. לעולם הספרדים מרובים״. ולבסוף הוא מסכם את תשובתו וכותב: ״…פשיטא מביעתא בכותחא שהאשכנזים הדרים בפליבנא מותרים לאכול מבדיקת הספרדים ולא עוד אלא ואם באו להחמיר על עצמם אינם רשאים מפני הלעז ומפני המחלוקת, כי גדול השלום שעליו העולם עומד״. אביא עוד מדבריו שגם בהם הוא נוגע בחילוקי מנהגים שבין האשכנזים והספרדים או ההונגרים, אמנם לא בנוגע לדיני איסור והיתר אלא לגבי מנהגים אחרים, כגון לעשות מלאכה בשבוע שחל בו תשעה באב: ״וראיתי בני בודון נוהגים שלא לישא וליתן כלל משנכנס אב״ .

מתברר שבפליבנא עצמה יחסי האשכנזים בינם לבין עצמם לא התנהלו על מי מנוחות. ר׳ משה איסרליש נשאל על־ידי הכם מחכמי העיר ר׳ גרשון ב״ר יהודה על מה שאירע בעיר זו: ״הן אמת, כי זה ימים רבים, נתקשרו קהילה קדושה אשכנזים וק״ק, הגרים אשר פה פליבנא, וז״ל הכתב, נחנו חתומי מטה יחידים מקהילה קדושה אשכנזים ויחידים בק״ק בודון יצ״ו הבאים על החתום נתקבצנו יחד ונתקשרנו בקשר אמיץ וחזק בשבועה דאורייתא כל אחד לדעת חבירו וכולנו לדעת אחת לחיותינו יחד באגודה אחת באהבה ואחוה שלום ורעות, חברה אחת הנקראים חברה של גמילות חסדים לגמול חסד עם החיים והמתים. וכעת נראה לשתי הקהילות שיותר טוב להיות כל קהל וקהל לבדו ורוצים להתיר השבועה״ (רמ״א, פב). נראה שהאשכנזים או במיוחד יוצאי בודון היו מועדים לעורר מדנים בפילוגים, כי גם חכם אחר נשאל על כך כאשר ניסו ק״ק בודון להוציא עצמם מתוך הסכמה כללית שבין אשכנזים לספרדים בעיר זו.

הנושא השני שהעסיק את חכמי התקופה, אולי עוד יותר מאשר זה הקודם, הוא החילוקים במנהגי אישות שבין אשכנזים לספרדים בכל מה שנוגע לסבלונות, למנהגי כתובה ולחרם דרבינו גרשום, נביא גם על כך כמה מקורות אפייניים, כי רבו התשובות העוסקות בבעייה זו, שמתוכן נלמד על הכלל. הבעיות הללו התעוררו כמעט בכל אחד מישובי האשכנזים. והרי כמה עובדות: ״,מעשה היה בעיר סופיאה באיש אחד תושב ק״ק אשכנזים יצ״ו ושמו היקר ה״ר שמואל כמה״ר יצחק הלוי, שעשה מורשה לכה״ר יצחק הכהן יצ״ו, שילך לעיר אנדרינופול וישדך ויקדש לו שם אשה הראויה לו, והלך ר׳ יצחק המורשה הנז׳ וקדש לו בתולה אחת קליא בת ר׳ אברהם הלוי יצ״ו, וכשבא השליח לעיר סופיאה לא היה הר׳ שמואל המשלח בה. וכשבא לא נתרצה לקידושיו וחזר בו והלך וקידש הבתולה פראדלה בת הר׳ נפתלי יצ״ו, כאשר היותו מקודם חתנו בבתו הראשונה… וכעת הננו אחריו שעבר על תקנת ר״ג מאור הגולה לשאת שתי נשים יחד״ (דברי ריבות, שה).

רבה של העדה האשכנזית בתקופה ההיא היה ר׳ בנימין ב״ר מאיר הלוי החותם כאב־בית־דין על כמה פסקי דין משנת רצ״ב/1532 העוסקים בהתרת עגונות. הדיינים האחרים היו ר׳ נפתלי ב״ר יצחק הכהן, ר׳ אהרון ב״ר יוסף סטן רופא, ר^, אברהם ב״ר עקיבא הכהן ור׳ יוסף ב״ר יחיאל הלוי סג״ל. תשובה אחרת באותו עניין השופכת אור גם על תנועות ההגירה של יהודי האיזור, מצוייר. בשו״ת ר׳ שלמה כהן: ״איש אחד תושב פליבנא [מתוך התשובה יוצאת בפירוש שהיה אשכנזי] שנשא אשה מבודון ונשתהה שם כמו שמונה שנים, והיה לו בן מהאשה ההיא, ועכשו הלך ראובן מבודון ורוצה לחזור לפליבנא עם אשתו״. היא לא הסכימה, ועל־כן הוא מבקש רשות לשאת אשה על אשתו. מעניין לציין שהחכם פוסק שמותר לו אם אינו יכול להתפרנס בשום פנים ואופן בבודון, (כאן יש לנו אולי גם רמז מסוים לתנאים הכלכליים הקשים שם) .

אמנם השינויים במנהג הסבלונות לא היו מיוחדים לאשכנזים ולספרדים, כי אנו מוצאים גם באיטליה חילוקים מעין אלו וכן עוד בספרד (ראה מהרי״ק, שורש קעא, המסכם באריכות את כל המקורות בנושא זה). אבל כאשר חילוקים אלו הגיעו באזורינו לידי ביטוי, אפיין דבר זה בעיקר את ההבדלים בין שתי העדות העיקריות שהתיישבו באיזור עם הגורם המקומי הוותיק — הרומניוטים. רשד״ם בספרו מסכם בארבע תשובות ארוכות את החילוקים הללו על יסוד מעשה שקרה.

איש משאלוניקי שידך אשה בסופיאה ושלח לה סבלונות כמנהג הספרדים. כפי שנראה להלן, בסופיאה חששו לסבלונות ובשאלוניקי לא חששו. וכך החלו הרינונים בקרב הציבור בדבר חשש קידושין. לאחר שרשד״ם מברר באריכות את הצד ההלכתי שבדבר כאשר יש חילוקי מנהגים בין מקום המשודך והמשודכת ומסתמך בעיקר על דברי ר׳ אליהו מזרחי, אינו מסתפק בכך, אלא מסביר את העניין גם מבחינת ההתפתחות ההיסטורית של ההתיישבות העדתית בבלקאנים, בנדון דידן בעיר סופיאה: ״.. .מאחר דבראשונה היו תושבי העיר ההיא גריגוש דחוששין לסבלונות, ואח״כ באו הספרדים, ולא באו בבת אחת וקמא קמא בטיל, זה אינו דהא באו מאונגריאה יותר מששים בתים בבת אחת כפלים מתושבי העיר ולא קבלו עליהם כחומרא ההיא, וראיה לדבר שאירע ביניהם, כמה מעשים כאלה כפי מה שאומרים מגידי אמת בהיותם נוהגים גם כן כמו הספרדים לשלוח הסבלונות לכלה, קודם הקידושין, ונתבטלו אח״כ ולא חשו לסבלונות, והיו ביניהם אנשים רשומים חכמים ורבנים ולא עשו מעשה לחומרא. ואותם האונגרוש עמדו בעיר שלוש או ארבע שנים ובעמדם שם באו הספרדים ונגררו אחריהם ומעולם לא קבלו עליהם חשש סבלונות… ובהיות האשכנזים מדקדקים על אלו העניינים ובורחים טפי מן הלעז…״. לאחר מכן הוא רוצה להוכיח שגם בשאלוניקי היתה התפתחות דומה: ״.. .שהרי גם בשאלוניקי באו האשכנזים א׳ והתחילו מעט מעט לבא הספרדים ונהגו מנהגיהם כבא׳ וזה ברור. וא״כ כיון שקהל ספרד לא נהגו לחוש לסבלונות אין ספק אלא שהחזיקו מנהג הק״ק ספרד אשר בשאלוניקי יע״א, ולדעתי שכן הוא שרוב ק״ק ספרד אשר בסופיאה הם תושבי שאלוניקי״. ולבסוף הוא מסכם: ״סוף דבר ולע״ד שאין לחוש לאלו הסבלונות כלל אפילו שגריגוש ואונגרוש ואשכנזים נהגו לחוש מ״מ הספרדים, הם כעיר אחרת נוהגים כעיר שאלוניקי…״ (רשד״ם, אה״ע טו, וראה גם שם, טז, יז).

הערות המחבר:   ״ה׳ אלוקים יודע והוא עד כי לא גבה לבי ולא רמה מחשבתי לעמוד במקום גדולים, כי ירא אנוכי שמא ירוצו גולגלתי… אלכה לי אל הגדולים, מי לנו גדול בזמננו כהרב הגאון הגדול כבודו כמהר״ר אליה מזרחי זלה״ה, ותשובתו הרמתה הלא היא כתובה נמצאה ביחידי סגולה, גילה לנו והורה כי הראוי הוא להלך בתר אחריה דמשדך, ואם שם במקומו חוששין לסבלונות ראוי לחוש אע״ג שהמשודכת ממקום שאין חוששין… ודעתי הקלושה חלושה ואנוסה מסכמת, כי על דבריו אין להוסיף ומהם אין לגרוע, כי מי הוא אשר יבוא בזמננו אחר המלך האדיר את אשר כבר עשוהו, ונשמע פתגם המלך בכל עיר קושטאנטינה עיר גדולה לאלוקים, קיימו וגם קבלו עליהם דברי הרב להחזיק בסבלונות״. רשד״ם, אה״ע יד.

שאלה דומה רשד״ם, אה״ע עד, כאשר אלמנה אשכנזיה מהעיר סופיאה השתדכה על־ ידי גיסה שישב באיסקופיאה לאדם אחד, והוא גם קיבל סבלונות עבורה, היא התחרטה, ועמדה בפניה בעיית ספק קידושין בגלל הסבלונות שגיסה קיבל בעבורה.

מלבד החילוקים הללו היו גם הבדלים במנהגי כתובה בין ספרדים לאשכנזים בכל הקשור לתוספות כתובה או לתקנות שו״ם בדבר חלוקת הנדונייה לאחר מות אחד מבני הזוג. כך נשאלו חכמי הספרדים עוד בראשית המאה הי״ז מבודון הרחוקה, בדבר מעשה שאירע לאחד מתושבי העיר נשא לו אלמנה והיא הכניסה לו נדונייה הגונה של אלף גרושוש: ״…והם אשכנזים ומנהגם דשם הוא משונה ממנהגי האשכנזים של שאר המקומות, כי בשאר המקומות האשכנזים כותבים בתנאי כתובה את תקנת שו״ם, אך שם בעיר בודון כל אחד ואחד מהם עדר עדר לבדו״. השאלה היתה סבוכה עוד יותר מפני שהאלמנה גם כתבה לבעלה שטר מתנה על רכושה. על כן נשאלו החכמים עם מי הצדק, כאשר הדברים הגיעו לידי פירוד בין בני הזוג».

קשרי משפחה הסתעפו ביותר עקב ההגירות ברחבי האימפריה. כפי שנלמד מן העובדה שהגיס חייב לחלוץ ליבמתו גם אם היא יושבת במרחקים. פרטים מענ­יינים ניתנים בשאלה שנשלחה מבודון (בתשובה שלפנינו מכנים אותה בשמה הגרמני אובן), בשנת שכ״ט/1579, אל הרשד״ם. הגיס שהגיע משאלוניקי הרחוקה דרש לפצותו לכל הפחות בתשלום הוצאות הדרך שלו. הפנייה באה מאת הרב האשכנזי באובן באותה תקופה שחתם את שמו חיים בן מוה״ר יצחק המכונה הצמן(!) שהיה אב״ד במעהרן. נראה שלפני מותו חשש הבעל מקנוניה שאחיו יעשה נגד אשתו ועל כן המציא לה טופס מתנה שהיה מנוסח בצורה כזאת שלא תפסיד דבר מהירושה. בית־הדין באובן אישר בהסכמה טופס מתנה זו וכך נמנעו מלשלם לאח גם את הוצאות הנסיעה שלו. נגד זה פסק רשד״ם והוכיח שבית־הדין לא הכריע ביושר, משום שהגיס בא לעיר שלה ולא היא לעירו (רשד״ם, אה״ע קיד).

בסיום הסקירה ברצוני להביא עוד כמה מקורות מעטים שבהם נזכרים אשכנזים רק דרך אגב ללא כל קשר עם השאלה שנשאלה, בניגוד לרוב המקורות שציטטנו לעיל. ר׳ תם ן׳ יחיא מזכיר באחת מתשובותיו (אהלי תם, עב) שעמד בקשרים הדוקים עם סופר אשכנזי מהיר בכתיבתו בעיר פליבנה. על־ידי החכם משה ורנק מפליבנה, החותם את שמו משה ורנק בכמהר״ר זכריהו איש ורנק המכונה מהר״ל מטנבל(?) ורנק אשכנזי, שאל את ר׳ יוסף קארו אודות צוואת שכיב מרע שנעשית בעיר זו, ושבה חילק הנפטר את נכסיו בין השאר לקרוביו שבצפת ובשאלוניקי.

כפי הנראה לא השתוו הקרובים בחלוקת הירושה ועל כן פנו אל הרבנים שיכריעו ביניהם (אבקת רוכל, ע־עא). אמנם, לא היו האנשים אשכנזים כפי הנראה משמותיהם שנזכרו בצוואה, אך היות שהפנייה היתה דווקא אל ר׳ משה ורנק ציינו גם מקרה זה. פרט היסטורי, שקשה להכריע בו בדיוק למה מכוונים הדברים, נמצא בדברי רשד״ם שיחידי ק״ק מדון שאלוהו על אחד מהם שקנה בית ברחוב היהודים והחזקה לא היתה מבוררת כל צרכה. ייתכן שהמדובר על בודון עצמה. אם כן, יש בידינו ראייה בדבר רחוב היהודים בה במאה הט״ז. אבל ייתכן מאד שהשאלה משאלוניקי או מעיר אחרת שנמצאה בה קהילת בודון (רשד״ם, חו״מ רעב).

לבסוף נביא את תוכן הסיפור המעניין על אחד מן היהודים המומרים שעלו לגדולה בהונגריה בראשית המאה הט״ז לפני הכיבוש העות׳מאני. על אף היותו מומר, המשיך לעשות טובות לעמו. וכפי הנראה מתוך השאלה, לא המירו בניו את דתם: ״וששאלתם על אודות יהודי א׳ שהיה בעיר בודון ושמו שניאור בכ״ר אפרים ונתפש על גויה אחת והכריחוהו הגוים להמיר דתו ונעשה אותו שניאו׳ אדם גדול בין הגוים ונהיה קרוב למלכות, ובהיותו בין הגויים עשה טובות לישראל בין בגופו בין בממונו עד אין חקר והציל כמה נפשות וקהילות מישראל כאשר אבאר מקצתן עד שקמו עליו הגויים ורצו לשרוף אותו ונתפש ודנו אותו לשריפה באמרם שעדיין הוא יהודי ובממון רב ניצול מידם ובחמלת ה׳ עליו: ואף לאחר שיצא מבית האסורים לא הניח יד מלעשות ליהודים כל הטובות שעשה כבר בגופו ובממונו ויותר ממה שעשה עד יום מותו. והנה אזכיר ממה שעשה ידוע זה לכל הקהל דבודון יצ״ו שקם מלשין א׳ ורצה ליתן הלשנה איך שהיהודים המיתו ילד אחד מהגויים וגנז הדרם בתוך היהודים ונודע הדבר לאותו שניאור הנז' ועשה השתדלות עם המלך ועם השדים עד שמסרו המלשין בידו והוא מסר אותו בידי היהודים וחנקו אותו. והממון שהוציא על זה הכל מכיסו הוציא. ואחר שעשה המעשה הזה הכריזו כל החכמים וכל הקהילות בכל בתי כנסיות שכל מי שיקר׳ אותו משומד שיקנסו אותו הראשים בגופו ובממונו: ואח״כ עשה תשועה גדולה לישראל, שהיתה קהילה במלכות פיהים פראג, שגם אותו מלכות היה תחת יד המלד מאנגר. ויש בה הרבה יהודים יותר ממה שהיו בבודון והיה יוצא עליהם הקצף לגרש אותם והשתדל הוא בגופו ובממונו עד שיבטל גם אותה הגזירה בעזרת השם יתעלה ובישועתו ועוד עשה שפע׳ אחת היתה יהודיה אחת שהיתה תפוסה ודנו אותה שריפה והציל אותה. וגם בחור אחד שנתפש על גניבה הציל אותו מן התליה. ובכל ערב שבת חלק צדקה לעניי ישראל עד יום מותו. ועוד קם רשע א׳ בארץ לועזות ולקח בן ובת בקטנותם והלך עמהם למדינה אושטרייך ונשתמד הוא וגם בנו ובתו מסר לע״ז.

ואח״ב נפגר אותו הרשע יש״ו ושלה אותו שניאור בעד בניו והביאם תחת כנפי הש­כינה ועל זה פיזר קרוב למאתים פרחים: וכאלה רבות עשה שקצרה היריעה לכתבה. ובשעת מיתתו התודה לפני כמה יהודים על עונו בבכי ותחנונים ומת בוידוי׳ והנה השאלה אם יש לקרות בניו לתורה על שמו מנהג האשכנזי׳ לקרות עמוד פלוני בר פלוני״. בתשובתו פוסק ר׳ אליהו הלוי, שיש להזכיר את שמו כאשר קוראים את בניו לתורה.

לסיכום, ברצוני להעיר שוב, כי לא היה בכוונתי להקיף את מכלול היחסים שהיו בין העדות השונות לאחר בואם של מגורשי ספרד לתחומי האימפריה העות׳מאנית, בפרט לא בכל מה ששייך למתיחות החברתית ־הסוציולוגית. ניסיתי במאמר זה להצטמצם בנושאים מסויימים שבהם היו הניגודים חריפים במיוחד גם בתחום ההלכתי, ועל כן מצוי במקורות הרבניים של התקופה חומר רב ומגוון עליהם. בכל אופן, גם מתוך אותם המקורות שהבאתי, נראה ללא צל של ספק קודם כל את ההתלבטויות הבין־עדתיות בבלקאנים במשך כל המאה הט״ז, ואת הנסיונות לגשר בין הניגודים במנהגי הקהילות השונות. לבסוף, מצאנו את התהליך שבימינו כה רבות דנים בו, מיזוג העדות השונות. אמנם, גם אז כבר אי אפשר היה להגשימו במשך דור אחד, אלא נמשך תהליך זה למעלה ממאה שנה ויותר עד אשר התמזגו רוב העדות בבלקאנים, פרט לאיי יוון.

הערת המחבר:     ר׳ אליה הלוי, זקן אהרון, צה. אותה שאלה נשאלו גם מהר״ם מפדוואה ור׳ משה איסרליש. אצל מהר״ם פדוואה, פז מזכירים גם את שמות הבנים— ד׳ אברהם ור׳ אפרים בק״ק אובן (האחרון נקרא כנראה על שם סבו) ושם המומר עטיל שביאור.

גם במקור הזה מובא: ״.. .שאביהם אף כי היה מדומע בין הגויים דורש טוב לכל עמו ומיטיב לקרובין ולרחוקין ולישרים בלבותם בגופו ובממונו…״. גם הוא פוסק לקרוא לבנים בשם אביהם לספר תורה. ועיין רמ״א, מא, שבניגוד לשני קודמיו דווקא מחמיר יותר. המקורות החיצוניים מספרים לנו פרטים רבים יותר אודות מומר זה וכן אודות הבנים שנשארו יהודים. החומר עליו מפוזר בכרכים השונים של המונומנטה ההונגרית, וניתן לאתרו במפתחות תחת שמו הנוצרי:SZERENCSES1MRE,

וכן ראה ש. כהן בספרו ההונגרי: .1881 ,Heber, kutforrasok es adatok, Budapest וגם ביכלר: 1901 ,a Zsidok tortenete Budapesten, Budapest, אצל האחרון חומר חשוב גם על קורות יהודי הונגריה בימי השלטון התורכי תוך שימוש במקורות רבים.

ראה גם מאמרו של נ׳ קצבורג, סיני לא (תשי״ג),

הסכם טולדנו-קול ומתקפת יצחק אלמליח והחרדים (1956-1954)

 המבוי הסתום בפרשה שימש רקע נוח להתגברות מעורבותם של גורמים קיצוניים (יותר מהרבנים) בפרשה. בלטו בהם יצחק אלמליח, עסקן ציבורי מרכזי במרוקו, והרב ברוך טולדנו, אב־בית־הדין של קהילת יהודי מכנס. לשניהם היתה השפעה רבה בציבור היהודי במרוקו, והם קיימו קשרים הדוקים עם חוגי ״אגודת ישראל״ בלונדון ובארץ. הם דרשו מעליית־הנוער לקבל את כל תביעות הרבנים ומיד, שאם לא כן ״יתמרדו״ נגד כל מה שקשור במדינת ישראל.

בראשית שנת 1954 הושג הסכם בין קול לטולדנו, ולפיו יבחר טולדנו שליח דתי מהארץ, והלה יפעל במסגרת עליית־הנוער במרוקו. השליח יגייס נוער דתי, וידאג גם לקליטתו במגזר הדתי בארץ. ההסכם היה נוח לשני הצדדים, כל צד ראה בו מה שרצה לראות. קול קיווה שהוא יביא לחידוש תמיכת הרבנים בעליית־הנוער ולגידול במספר הנערים העולים ממרוקו, וזאת בלי שהצדדים יוותרו על עקרונותיהם. טולדנו ראה בו פתח להבטחת הגדרה דתית וקליטה דתית לכל הנוער המרוקאי הדתי והמסורתי. אולם במהלך הניסיונות למימוש ההסכם נתגלעו שוב חילוקי הדעות בין הצדדים. בשנת תשט״ו (1955-1954) פעל במסגרת ההסכם יצחק אוחנה, ירושלמי יליד מכנם ומועמדו של טולדנו במרוקו. הוא ניסה לגייס נוער דתי, אך ללא הצלחה רבה. שליחותו של אוחנה נכשלה, וכן מימוש ההסכם. לכישלון זה גרמו חילוקי הדעות בין קול לטולדנו לגבי הפרשנות להסכם; היעדר שיתוף־פעולה בין אוחנה למרגלית, מצד אחד! ומצד שני, שיתוף־פעולה הדוק בין אוחנה לאלמליח; וכן האווירה הבלתי־ אוהדת לעליית־הנוער במרוקו.

בשעה שקול וטולדנו ניסו לממש את ההסכם הפיצו חוגים חרדיים־קיצוניים, שהשתייכו בעיקר ל״אגודת ישראל״ בארץ ובאנגליה, תעמולה במרוקו נגד אוחנה, נגד התנועה הציונית בכלל והדתית בפרט, ונגד עליית־הנוער ומדינת ישראל. בכתבי שטנה מגוונים הם הוסיפו טענות חדשות על הישנות, כגון שארבעת־אלפים נערים מצפון אפריקה התנצרו בארץ, וכמעט כל האחרים הפכו ל״כופרים״; וכן שמגמתה של מדינת ישראל היא לחלן את החברה הישראלית בכלל ואת העולים מצפון־אפריקה בפרט. יהודי מרוקו נקראו שלא לעלות לארץ־ישראל ונדרשו להעדיף סכנה פיזית קיומית במרוקו על־פני שמד רוחני ודאי במדינת ישראל.

אלמליח השתלב בתעמולת החרדים. יחסו לעליית־הנוער השתנה חליפות בין תמיכה בה לבין התנגדות חריפה לה. ביחסיו עם קול היו עליות ומורדות. הוא כינה את קול ״המן הרשע״ של הדור, וקול גמל לו בכינוי ״המלשין״. הסכם קול־טולדנו לא צמצם את חשדנותו של אלמליח כלפי עליית־הנוער, ולאחר כישלונו הגביר את תעמולתו נגדה וקרא לספרדים בעולם להציל את ילדי מרוקו במדינת ישראל.

במאי 1955 ביקרו אלמליח ואנשיו בארץ וביקשו לבדוק את האמת על קליטת הנוער ממרוקו. הם נפגשו עם קול ועם אישים אחרים, סיירו במרכזי הקליטה השונים ובמושבי העולים, והסיתו עולים מצפון־אפריקה על רקע דתי. בעקבות ביקורם פרסמו כתב אשמה חמור ביותר נגד עליית־הנוער ומדינת ישראל. ברוח זו הם הגישו דוח לנציגי הקהילה היהודית במרוקו ותלונה לנשיא מדינת ישראל.

התעמולה הזאת השפיעה על ציבור יהודי רחב במרוקו, והגבירה את הסתייגותו מעליית־הנוער. היא גם פורסמה בעיתונות היהודית באנגליה ובצפון אמריקה, ובעקבותיה באו משם תגובות קשות. אישים דתיים ואחרים שאלו שאלות נוקבות, מחו על התופעה הנדונה ותבעו לשים לה קץ. בהנהלת עליית־הנוער ובהנהלת הסוכנות היו חששות כבדים לשמה הטוב של עליית־הנוער ולפגיעה במגביות למענה ולמען הסוכנות היהודית בכללה.

מעורבות התנועה הציונית־הדתית במאבק במרוקו ותוצאות המאבק (1955-1952)

הנהלת עליית־הנוער הכחישה את האשמות אלמליח והחרדים. היא האשימה את התנועה הציונית־הדתית במשחק כפול: מחד גיסא, היא שותפה מלאה במפעל עליית־ הנוער, ומאידך גיסא, היא משתפת פעולה עם מתנגדיה של עליית־הנוער. קול ראה במאבקה זה של התנועה הציונית־הדתית חוליה במאבקה הכולל להשתלטות על יהודי צפון־אפריקה, לדבריו:

יש כאן מערכה לחזית שלמה, נפתחה מערכה נגד אליאנס, נגד שז״ר [בתחומי החינוך בצפון־אפריקה], ונגד עלית הנוער נגד אשכול בהתישבות כאילו כל יהדות צפון־אפריקה שייכת למזרחי ולפועל המזרחי. הייתי במרוקו, ואני מודיע לכם שהיהדות המרוקנית אינה של הפועל המזרחי והמזרחי כולה [—]

מה שרפאל עשה עם יהודי לוב, לא נתן לעשות עם יהודים אלה. רפאל בא ואמר שכל יהודי לוב הם של הפועל המזרחי.

קול תבע מן התנועה הציונית־הדתית להתייצב בגלוי לימין עליית־הנוער ולפרסם בגלוי את האמת עליה.

יחסה של התנועה לגופים השונים שניהלו את המאבק במרוקו היה מורכב. אמנם היא ראתה ברבנים את מנהיגיו האמיתיים של הציבור היהודי במרוקו, ואת דרישותיהם — כמשקפות את דעת הקהל שם. הם וכן אלמליח וטולדנו דרשו דרישות שהיו קרובות לדרישותיה, והיא תמכה בהם. ואולם היא התנגדה לפעולות קיצוניות, כגון ״חרם״ הרבנים, עירוב השלטונות בפרשה והתקפות קיצוניות על עליית־הנוער, על הציונות ועל המדינה. היא גם הסתייגה מהסכם קול־טולדנו משום שלדעתה הוא לא פתר את בעיית המיון וההגדרה במרוקו.

בפועל, פעלה התנועה למיתון הרבנים ולריסון אלמליח, וניסתה לפשר בינם לבין הנהלת עליית־הנוער. היא תקפה בחריפות את החרדים המתנכלים לעליית־הנוער ונזפה באלמליח. גולד כתב לו:

מי שקורא את מכתבך אפשר לו להאמין שאין עסק אחר לממשלת ישראל או לסוכנות היהודית כי אם לפטם את העולים החדשים בבשר חזיר בעל כורחם ולהעביר את בניהם על דתם, וכאילו כל בני ישראל היושבים בארץ הקדושה הם רשעים כופרים […] לא ספרת כלל, שישנם אלפי בתי כנסיות ועשרות אלפי ילדי ישראל מתחנכים במוסדות דתיים.

מתוך היענות לדרישות קול פרסמה התנועה בספטמבר 1955 גילוי־דעת, ובו הכחישה את האשמות אלמליח, הדגישה את שיתוף הפעולה בינה לבין עליית־הנוער, וציינה שכשליש מהנוער העולה נקלט במגזר שלה. עם זאת היא הדגישה גם את חילוקי הדעות בינה לבין הנהלת עליית־הנוער ודרשה לתקן את הקלקולים. בזה הסתיים המאבק במרוקו, אך לא בארץ. העימותים בין הצדדים בנושא קליטתו של הנוער העולה מצפון־אפריקה נמשכו באח עד לראשית שנות השישים.

למאבק הדתיים במרוקו היו הישגים אחדים. בשנת 1955 התמנה סגן־מנהל דתי בנציגות עליית־הנוער במרוקו, הוקמו בה ועדות מיון והגדרה, ולהורים ניתנה יותר אפשרות לבחור את הזרם החינוכי לבניהם. המאבק הגביר את מודעותם של הורים רבים לבעיות ההגדרה והקליטה בארץ, והם דרשו להבטיח לילדיהם קליטה דתית. משנת 1954 הוגדרו כ״דתיים״ 80%-70% מהנערים שעלו ממרוקו ומתוניסיה. מהתכתובת הפנימית בין הנהלת עליית־הנוער לבין נציגיה במרסי ובארצות המוצא עולה, כי רגישותם לתלונות ילדים והורים התחדדה, ומאמציהם להימנע מטעויות במיון ובהכוונה של הנוער העולה גברו.

בצד ההישגים היו גם אי־הצלחות. ההגדרה לזרם ה״מסורתי״ נמשכה. נמשכו גם מצוקת הקליטה במגזר הדתי ותוצאותיה הנזכרות לעיל. שיעור הנקלטים במגזר הדתי של עליית־הנוער עלה, אך לא הדביק את העלייה הניכרת בשיעור המוגדרים ״דתיים״.

סיכום

כ־2,700 ילדים וילדות, נערים ונערות מצפון־אפריקה, שהם כשליש מכלל הנוער העולה מאותן ארצות באמצעות עליית־הנוער, נקלטו במסגרות לא־דתיות. תופעה זו נבעה מבחירה (אם מתוך טעות, אם מתוך רצון) של הנערים או של הוריהם את מסגרות העלייה והקליטה בארץ. היא נבעה גם ממשגים שעשו נציגי עליית־הנוער במהלך המיון, ההגדרה והפיזור של הנוער העולה.

הגורם המרכזי לתופעה זו היה אי־יכולתו של המגזר הדתי של עליית־הנוער לקלוט את המוני הנוער הדתי והמסורתי בעלייה הגדולה. בשל המחסור התמידי־כמעט במקומות קליטה דתיים לעומת ההיצע התמידי של מקומות קליטה לא־דתיים, נאלץ נוער דתי ומסורתי לפנות למסגרות עלייה וקליטה לא־דתיות, ונאלצו לעתים נציגי עליית־הנוער להפנות נוער למסגרות קליטה כאלה.

גורם נוסף עודד את התופעה הנ״ל, והוא מדיניות עליית־הנוער. נראה כי עליית־הנוער לא תכננה מלכתחילה את התופעה, וגם לא היו לה כוונות להלן את הנוער מצפון־אפריקה, כטענתם של חוגים דתיים מסוימים. אולם היו לה עקרונות בפיזור הנוער העולה, ואלה השתלבו יפה במציאות הקליטה הקיימת. בגלל המחסור במקומות קליטה דתיים התאפשר לה לכוון נוער זה לזרמי החינוך השונים ובכך למלא אחר העיקרון שקבעה, ולפיו זכותם המוסרית של כל הזרמים לקלוט נוער עולה גם בעלייה הגדולה. זאת ועוד, הקליטה בזרמים אלה היתה בעיקר בקיבוצים, שלא בקליטה במגזר הדתי, שהיתה בעיקר במוסדות. כך התאפשר לה להגשים את מטרתה להכשיר עתודה של חלוצים חקלאיים להתיישבות בארץ גם מקרב הנוער מצפון־ אפריקה.

פיזורו של רוב הנוער, שבא מחברה שרובה דתית ומסורתית, במגזר הלא־דתי היה טעון הצדקה מוסרית. הנהלת עליית־הנוער טענה בעניין זה: ראשית, מדובר בעליית הצלה, ולפיכך אין להפסיקה; ולנוכח מצוקת הקליטה במגזר הדתי — צריך לקלוט במקום שיש אפשרויות קליטה, כלומר במגזרי התנועות השונות. שנית, במסגרות הלא־דתיות יקפידו על כיבוד המסורת למען הנוער העולה. שלישית, חלק ניכר מהנוער הצפון אפריקאי הוא מסורתי, והמוסדות הדתיים בארץ אינם מתאימים לו. נוער זה אפשר לקלוט גם במסגרות לא־דתיות שיקבלו עליהן לכבד את המסורת. ורביעית, מנהיגי יהדות מרוקו הסכימו לקליטת הנוער שלהם גם במשקים לא־דתיים שיכבדו את המסורת.

הסדר הקיים בקליטה התאים אפוא לעקרונות הנהלת עליית־הנוער, ולהשלמתו באה גם שיטת המיון בארצות המוצא. מגמת הנהלת עליית־הנוער להמעיט בהגדרה או לדחותה עד ההגעה לארץ נועדה לאפשר לה לפזר את הנוער לפי תכתיבי המציאות, ופחות לפי ההגדרה. שיטת המיון וההגדרה שנקבעה על־ידה בארצות המוצא נועדה, לדבריה, למנוע פוליטיזציה של ההגדרה וסחף לכיוון הגדרה דתית, סחף שהיה מנוגד למציאות הקליטה בארץ ומנוגד לעקרונות עליית־הנוער.

התופעה הנדונה קוממה את הציבור הדתי במקומות שונים, והוא יצא למאבק בהנהלת עליית־הנוער. תביעות הדתיים נועדו להרבות ככל האפשר את מספר המוגדרים ״דתיים״ והנקלטים קליטה דתית. לשם כך הם דרשו ממוסדות הסוכנות והמדינה להגביר במידה ניכרת את הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער.

במהלך מאבקיהם זכו הדתיים להישגים מסוימים: בטריפולי הוגדר כל הנוער העולה ״דתי״. במרוקו הוקמו ועדות מיון, ושליח דתי מונה בהנהלת עליית־הנוער. גם שיעור המוגדרים ״דתיים״ עלה מאז שנת 1954. עם זאת, הם לא הצליחו לבטל את הזרם ה״מסורתי״, ובעיקר — לא הביאו לפתרון מצוקת הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער. הנהלת עליית־הנוער התמידה בעיקרי מדיניותה. ויתוריה המעטים נכפו עליה ומומשו רק לקראת סוף התקופה. הישגי הדתיים היו אפוא מעטים ומאוחרים. הם הצליחו לצמצם במידת־מה את התופעה הנדונה לקראת סוף התקופה, אך לא להפסיקה, והיא נמשכה גם בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים.

סובלנותו של הרב שלמה מלכה-מקורותיה וגבולותיה

נחם אילן

הרב מלכה מביע עמדה שמרנית מובהקת כלפי החילוניות. אין בדבריו שצוטטו לעיל, וכן בשאר כתביו, שום ניסיון של ממש להבין מניין צמחה החילוניות ולראות בה גם צדדים חיוביים, כפי שמצא בה, למשל, הרב קוק. לבד משמרנות ומפשטנות יש כאן עמדה של שלילה מוחלטת, המשקפת חרדה עצומה ממה שהחילוניות מעוללת, ומסוגלת לעולל, לאנושות בכלל וליהדות בפרט. אם אפשר להחיל על העמדות הללו את הבחנותיו של שגיא (לעיל, עמי 17), לפנינו לכל היותר סובלנות חלשה ושלילית.

אולם דומה שדווקא האיום האסטרטגי הזה השפיע על עיצוב גישה סובלנית חזקה, ואולי אף חיובית, כלפי נוצרים ומוסלמים. בנסיבות הללו נקל להבין מדוע לא נמנע הרב מלכה מלפנות לעמיתיו בני דתות אחרות, שהרי מבחינתו הם היו שותפים לו במאבק גורלי באויב חסר מעצורים ומסוכן ביותר. ואכן, קשריו עם מנהיגים שאינם יהודים, בעיקר מנהיגים דתיים, לבשו כמה וכמה צורות.

מגעים עם מנהיגים בני דתות אחרות

 הרב מלכה נהג להורות תנ״ך, ובייחוד את דברי הנביאים, לכומר הפרוטסטנטי של אומדורמאן, האב בולוס (פאולוס) – מוסלמי שהתנצר בעקבות פעילות המיסיון. השיעורים התקיימו במשרדו של הרב, ששכן במפעל לאטריות שברשותו, לפחות אחת לשבוע. כמרים אחרים ותלמידים יהודים באו אף הם דרך קבע ללמוד אצל הרב, במשרדו או בביתו. בהזדמנות אחרת נשא ונתן הרב עם הכומר, מר רווינגטון(revington), אשר היה אחד ממוריו של בנו אליהו בבית הספר לבנים של המיסיון בקהיר. הם ליבנו בצוותא את המקורות היהודיים ואת המקבילות העבריות של הקוראן. פעילויות שכאלה אינן מובנות מאליהן, ובוודאי אינן חלק מן המורשת הלימודית שהרב מלכה נשא עמו ממרוקו ומארץ־ישראל. יש כאן עמדה עצמאית, המעידה על נכונות להשיח וללמוד עם כל אדם, תהיה אמונתו אשר תהיה, ואפילו עם ״כלי קודש״ נוצרים. אין פלא אפוא שבלווייתו השתתפו כל נכבדי ח׳רטום, מנהיגיה הפוליטיים והדתיים, ״והמוני עניים מכל האמונות, שעזר להם ותמך בהם בשקט״. בצד המגעים הללו, שהתאפיינו במגע אישי בלתי אמצעי עם עמיתיו הלא יהודים, קיים הרב מלכה מגעים ודו־שיח עם לא יהודים מעל דפי "אלשמס". דומני שאת מקצת המאמרים הנידונים יש להבין ולבאר כמעשה רטורי בלבד, אבל נראה שלפחות מיעוטם אכן נועדו להגיע לנמענים לא יהודים.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נכתב בעיתון "העולם היהודי", שיצא לאור בבירות, כי גרגוריוס, הארכי הגמון של ירושלים, הצהיר הצהרות שהיה בהן משום ״ליבוי היצרים, חשמול האווירה והרעלת הלבבות״, בטענה שהיהודים מגרשים את הנוצרים מכנסיית הקבר ומארץ הקודש. הרב מלכה פנה אליו מעל דפי "אלשמס" בבקשה למתן את לשונו. בתחילת מאמרו קבע הרב מלכה כי למנהיג רוחני יש חובות יתרות, ובראשן מתן דוגמה אישית, השכנת שלום בקרב הבריות וסילוק האיבה מן הלבבות כדי שיחיו בביטחון ובאחווה למרות הבדלי ההשקפות. בעת הרצאת טיעוניו להפרכת דברי גרגוריוס, תמך הרב מלכה את דבריו במובאות מן הברית החדשה, אגב ציון מראי מקום מדויקים. אך על אף הפנייה הגלויה והישירה אל גרגוריוס, ספק בעיני אם הדברים נועדו אליו, או שמא עיקר מעיינם היה כלפי פנים, כפי שאטען בסמוך.

בהזדמנות אחרת דווח באלשמם כי המופתי מחמוד עזת תקף ברדיו בחמת זעם את היהודים וייחס להם טיפשות והתנהגות רעה, שכן הנציגים היהודים בהוליווד סירבו לקבל את פני אחת מידידותיו של היטלר. אף שהדברים זכו לתגובה הולמת וראויה ממראד דיין, לא נמנע הרב מלכה מלהידרש גם הוא לטענות הללו, שכן הוא הכיר אישית את מחמוד עזת, אגב שיפוץ דבריו במאמר שיוחד לשמירת הלשון. סמוך לסוף דבריו כתב הרב כך:

הערבים והיהודים כולם הם מגזע שמי; ישמעאל אבי הערבים ויצחק אבי היהודים הם אחים, ילדי אברהם, וכולם שנואים על־ידי האנטישמים… לפיכך, האין זה מחובתך, אדון, לכתוב בעטך מאמר שבו תגן על השמיות שהביאה לעולם את משה, ישו ומחמד, שהם הדמויות הנכבדות ביותר שנגלו בעולם הזה?

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה פרסם הרברט סמואל מאמר באלשמס, ובו מתח ביקורת על הדתות. בתגובה כתב הרב מלכה מאמר המסביר כי יש להבחין בין הדתות ובין אנשי הדת. לשיטתו, הדת היא המגדלור המנחה אל דרך הישר, ואילו בקרב אנשי הדת אפשר למצוא מתונים, הפועלים למען אהבה ושלום בין כל הבריות על־אף דרכיהם השונות, וקיצונים. עוד קובע הרב מלכה, כי המצווה ״ואהבת לרעך כמוך״ חלה על כל אדם, גם בן דת אחרת. המאמר נחתם בקריאה אל אנשי הדת מכל האסכולות (מד׳אהב – במקור) להרבות שלום, להפיג את הקנאה והשנאה ולטהר את האווירה מקנאות דתית.

שאלה גדולה, שאין בידי להשיב עליה לפי שעה, היא למי כוונו הדברים, ובעיקר הדברים שנידונו עתה זה. לכאורה התשובה ברורה: הם הופנו למנהיגים דתיים משלוש הדתות – יהודים, נוצרים ומוסלמים – אלא שהרוב המוחלט של קוראי אלשמס היו יהודים, אף כי ידוע גם על לא יהודים שהיו מנויים על העיתון. העובדה שהעיתון נכתב ערבית (באותיות ערביות) מאפשרת להניח שגם לא יהודים יכלו לקרוא את דברי הרב מלכה, אך באמת ספק גדול בעיני אם אכן עשו זאת. עיון ברוב הגיליונות של אלשמס מלמד כי העיתון שימש זירה להתנצחויות פנים־יהודיות, ובכללן עימותים בין רבניים לקראים ובין דתיים לחילוניים, אבל לא בין יהודים לבני דתות אחרות. אשר על כן, קרוב יותר להניח כי הדברים כוונו בעיקר כלפי פנים – אל יהודי מצרים וסודאן – ונועדו לעצב את עמדתם כלפי הסוגיות שעל הפרק. לאמור: הרב מלכה חתר לכך שלפחות קהל קוראיו ינהג באיפוק כלפי בני דתות אחרות, יקיים קשרים טובים עם סביבתו הגוית ויבחין בין הדת – כל דת – שמעמדה חיובי והיא חיונית בכל מקרה ובכל אופן, ובין נושאיה ודבךיה, שלעתים מזיקים לדת ולבשורתה תחת שיועילו לה ויגבירו את כוחה בציבור.

ואף־על־פי־כן אביא עוד דוגמה, פוליטית במהותה, לפנייה אל מנהיגים עולמיים: משהתברר בראשית קיץ 1940 כי מלחמת העולם השנייה אינה קרובה אל קצה, קיימו יהודי סודאן בל״ג בעומר תפילה מיוחדת לניצחון בעלות הברית. אחר־כך נאם הרב מלכה, ובנאומו פנה בין השאר למוסוליני ולסטלין והזהיר אותם לבל יאמינו להיטלר הרמאי.

היבט אחר של פנייה אל אומות העולם משתקף מן הפירוש לפסוק ״הָסֵבִּי עיניך מנגדי שהם הרהיבֻני״(שיר השירים ו, ה):

[פסוק] זה רומז לכך שהיהודים בזרותם נושאים שליחות של המדעים והדת, ומשמשים מופת לחיקוי בכוח העמידה ובאורך הרוח שלהם. זהו המובן של ״הסבי עיניך״ – הם, הנכבדים שבך, שהם מיטבי ונכבדי העם; ״הסבי אותם״ – הבא אותם שיסבבו בעולם [אפשר גם: שיקיפו את העולם] וישאו את שליחותם באופן הראוי ביותר, ויהיו הדוגמה הנעלה ביותר לפיאור שם ה׳.

הדברים הללו של הרב מלכה מפתיעים במידה מסוימת, בהזכירם עמדות המוכרות מהקשר תרבותי אחר, ולפיהן גלות ישראל בין העמים אינה עונש על חטאי ישראל, אלא מימוש שליחותו אוניברסלית של ישראל אל כל אומות עולם. ככל שבדקתי, רווחה השקפה זו בתקופה המודרנית בעיקר בקרב יהודי גרמניה במאה הי״ט, שרבים מהם הראו זיקה לרפורמה.

ומנגד, אפשר לטעון כי ביסוד עמדתו זו של הרב מלכה ניצבת התפיסה שליהדות יש מה לומר על הכול ואל הכול, ועל כן חובה לפנות אל כל אומות העולם, גם אם אין הפנייה גורמת לתוצאה המקווה. הד לתפיסה זו נשתמר בכמה וכמה מדרשים, ולפחות את מקצתם, יש להניח, הכיר הרב מלכה. כך, למשל, נאמר במדרש שיר השירים (פרשה ז, ט): ״אמרתי אעלה בתמר – בשעה שגלו ישראל אמרו להם אומות העולם: מעכשיו אין בו כח; אמר הקב״ה: אני אמרתי אעלה בתמר – אני מודיע את גבורתי ביד בניה של תמר, ושמי יתעלה על ידכם״.

שני פיוטים על קום המדינה לר׳ מסעוד בן יצחק שבת

א. פיוט על מלחמת העצמאות

הפיוט נכתב, כנראה בקזבלנקה, לאחר שוך הקרבות של מלחמת העצמאות. המשורר מתאר בו את ההדים של קרבות אלה ושל המצב ששרר אז בארץ כפי שהגיעו לקהילתו. הוא רואה בניצחון ישראל על אויביו סימן לגאולה(טורים ו״5), מעלה את שיתוף הפעולה של הצבאות הערביים נגד המדינה החדשה(ט׳ 7-5), מתאר את מעשי הגבורה של חיילי צה״ל, שנלחמו מעטים נגד רבים (ט׳ 9-8) וחלשים נגד חזקים בהרבה מהם (ט׳ 13-10), ומציין את השתתפות הבחורות והנשים במלחמה נגד הפולשים (ט׳ 12). הוא גם מעלה על נס את הניצחון המזהיר של חיילי צה״ל(ט׳ 17-14) ואת היוקרה הרבה שזכה לה עם ישראל בעמים בתוצאה מכך (ט׳ 19-18). הוא מעלה לבסוף את האפשרויות החדשות שנוצרו עם הקמת המדינה והניצחון על האויבים — קיבוץ הגלויות עם פתיחת העלייה החופשית (ט׳ 23-20), בניית הארץ ושיקומה (ט׳ 25-24) וחיי עצמאות לעם ישראל (ט׳ 27-26).

ר׳ מסעוד בן יצחק בן שבת, שחיבר את השיר, נולד בדרום־מערב מרוקו, בקהילת אקא שבפאתי צפון הסהרה, ברבע האחרון של המאה ה־19. כיהן ברבנות בקהילות הכפריות של עמק הסוס(במיוחד באראזאן) עד אחרי מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן התיישב בקזבלנקה, ושימש בה שוחט ובודק עד לפטירתו בה׳ בניסן תשי״ט. הוא הרבה לכתוב שירים בעברית ובערבית יהודית על קדושים וצדיקים ועל ענייני גלות וגאולה, וכן חיבר שיר לימודי ארוך על הלכות השחיטה. הוא גם תרגם את ההגדה של פסח לברברית יהודית על פי הזמנתם של האחים חדידה שהיו מו״לים ומוכרי ספרים בקזבלנקה. כינס חלק גדול משיריו העבריים ומעטים משיריו הערביים־היהודיים בספרו שבכתיבת יד רנה ישיר. חלק משיריו הערביים־היהודיים הודפסו בקזבלנקה על דפים בודדים או בצורת חוברות דקות וחלק אחר מפוזרים עדיין בכתבי יד שמקורם בקהילות עמק הסוס.

השיר כולל מדריך שחלקו השני משמש רפרן פרט לסטרופה האחרונה, ובן ארבע־עשרה סטרופות בנות שני טורים ובעלות תבנית מעין־אזורית. הן גם מתחילות בססמה מתוך הרפרן — מ״מ [=מחזק ממנו], מבנה החריזה תת אבאאת גדגגת הוההת וכו׳. חפיוט נושא לחן של פיוט עברי אחר.

השיר מופיע בשני מקורות שונים שבכתיבת יד, בכ״י מרדכי קנינו ובב״י רנה ושיר של המחבר עם שינויים קלים, שיובאו בהמשך. דומה שהגרסה שבאוטוגרף שופצה במקצת בידי המחבר עם כינוסה בדיואן שלו, ומשום כך תשמש לנו כאן הגרסה שבכ״י מרדכי קנינו גרסת היסוד של השיר. כתובת השיר במקור הראשון, בלא עימוד: ״פיוט, סי[מן]: אני מסעוד שבת חזק; נו[עם]: לצור גואלינו״. בכ״י רנה ושיר, בלא עימוד, מופיעה הכתובת־פיוט על גאולת ישראל; נועם: לצור גואלינו; סימן: אני מסעוד שבת״.

הערות המחבר:. אני מודה כאן למרדכי חדירה מנתניה, שמסר לי פרטים על כתב־היד של תרגום זה, שהיה ברשותו, ושצילום ממנו נמצא כיום בידי.

על ר׳ מסעוד ועל שירים שונים משלו ראה שיטרית, פיוט ושירה, על פי מפתח השמות.

1 – אֲהַלֵּל צור קוני ואגדלנו, / כי הוא מציל עני מחזק ממנו

מ״מ אל פודה וגואל, / זכר את בריתו

לעמו ישראל, / תוך ארץ ישראל, / ציון עיר עוז לנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

מ״מ נשבח שמו. / לעזרת עבדיו

5 –        היה בעת קמו / גוים בם נלחמו / אויבינו שונאינו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

מ״ם יעצו עצתם / כל בני קטורה,

גם מצרים אתם, / על כל בני איש תם, / בני בריתנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

10 – מ״מ מחסד אל עליון, / במתי מעט היו

עם יושבים בציון;/ נתנם אל עליון / על במות אויבינו.

כי הוא מציל עני מחזק [ממנו].

מ״מ סלה כל אבירים, / וביד החלשים

נפלו הגבורים; / קרן עמו הרים / והשפיל אויבינו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

מ"מ ערכו המלחמה / בחורים ובתולות

עם בני האמה, / ,ואנשי מצרימה / גם הם יד נתנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

מ״מ וה׳ הנלחם / עם כל אויבי עמו;

מקורות וביאורים

ו           מעיל עני מחזק ממנו: תהלים לה, י.

• זכר את בריתו: על פי ויקרא כו, מב.
• עיר עוז לנו: ישעיה בו, א.
• בל בני קטורה: כינוי לעמי ערב. על פי המדרש קטורה היא הגר, אמו של ישמעאל.
• בני איש תם: בני ישראל, יעקב אבינו, שהיה ״איש תם יושב אהלים״(בראשית כה, כז).
• סלה בל אבירים: על פי איכה א, טו; הביס את צבאות   ערב       החזקים מאוד.
• קרן עמו הרים: על פי שמואל א ב, י ומקורות מקראיים נוספים.

בחורים ובתולות: רמז להשתתפות הנשים בלחימה במלחמת העצמאות. עם בני האמה: צאצאי הגר וישמעאל, היינו עמי ערב.

15 – ישמעאל ובני חם / הוריד ארצה נצחם; / גם הם יד נתנו.

כי הוא מציל עני [מחזק מטנו].

מ״מ דלקו אחריהם / ורדפום עד חובה;

לא עמדו לפניהם, / כבשו כל עריהם; / ושללם לקחנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

מ״מ שמעו כל האומות. / מלכים ושרים

חתמו בחתימות, / ישראל באומות / עזים הם כזמנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

20 מ״מ בקיבוץ אחיהם, / עמי אזרו חיל

לעלות אליהם; / אך נאותה להם / וישבו אתנו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו],

מ״ם תקות כל העברים / לשכון בהר ציון,

זקנים ונערים, / בתולות, בחורים /יחדיו ירנינו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו].

מ״מ חוברו לח וחד / לבנות ולנטוע

 25 הארץ כאחד; / חלק לכל אחד / בתוכה יתנו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו].

מ״ם זמירו לאלהים / אל חי גאות עשה

חירות מאויביהם; / בנים משוביהם / פדה ה׳ אלהינו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו],

ורדפום עד חובה: על פי בראשית יד, טו. התיבה ״חובה״ משמשת כאן כינוי למקום רחוק.

שמעו בל האמות… עזים הם ממנו: הכוונה להסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל לבין חלק ממדינות ערב.

: בקבוץ אחיהם.״: הכוונה לעלייה ההמונית בשנים הראשונות לעצמאות ישראל; אך נאותה להם וישבו אתנו: על פי בראשית לד, בג.

יחדיו ירנינו: ישעיה נב, ח.

חוברו לה יחד: התחברו כל תושבי הארץ לבניין הארץ, על פי תהלים קבב, ג.

זמירו לאלהים אל חי גאות עשה: על פי ישעיה יב, ה.

שינוי נוסח בב״י רנה ושיר

21- עת ערבו המלחמה / בחורים ובתולות: עת נצחו מלחמה, / בחור גם בתולה. 15 יד נתנו: יצאו מארצנו; 25 כאחד: ביחד.

מ״מ _קךשו שם אל חי, / כל קהל ישראל,

עמי, רעי, אחי; / ואז נשמת כל הי / תהלל יוצרינו.

נשמת כל חי תברך את שם אלהינו.

29        ואז נשמת כל חי: רמז לכך שהפיוט הוא רשות לנשמת מתפילת היוצר.

יוסף טולדנו

רדיפה והצלה

יהדות מרוקו תחת שלטון וישי

הוצאת אורות המגרב

דוד המלך 20 לוד

08-9228444

בשנת 2010 הכירה גרמניה ביהודי מרוקו כקורבנות השואה והחליטה להעניק להם פיצוי כספי חד-פעמי. הכרה מאוחרת זו הסבה את תשומת הלב לתקופה דרמטית בתולדות יהודי מרוקו, גם אם קצרה ופחות ידועה. הכרה זו מפתיעה במבט ראשון, משום שהצבא הגרמני לא דרך על אדמת מרוקו, ומשום שיישום המדיניות האנטישמית לא היה באחריותה הישירה של גרמניה. יוסף טולדנו, מומחה לתולדות יהדות המגרב, מצייר בספרו תמונה חיה ומפורטת של חיי היהודים במרוקו תחת שלטון וישי, אשר בניגוד לאמנת הפרוטקטורט, החיל על יהודי מרוקו את חוקי הגזע של תקנון היהודים שחוקק בצרפת. סדרה של אפליות הונהגה נגד היהודים בכל תחומי חיי הקהילה: בקיצוב מפלה במזון, באיסור כל מגע עם תקשורת, בהגבלות תנועה, בפגיעה במגורי היהודים ובאיכותם, בהפסקת עבודתם של פקידים, רופאים, עורכי דין, בנקאים ועוד. האפליות הלכו והחריפו, ורק נחיתת האמריקאים בנובמבר 1942, אשר נתפסה בעיני היהודים צ״נס״, עצרה אותן. הקהילה, ובעיקר הנהגתה, חוו זעזוע עמוק, מלווה בהכרה כי לא משלטונות צרפת ולא מהמנהל המרוקאי תצמח ברכה לקהילה. המחבר מנתח לעומק את אפקטיביות ההתנגדות של הסולטאן מוחמד החמישי למדיניות ממשלת וישי ואת מאמצי השיקום של יהדות מרוקו בעקבות מאורעות המלחמה. הציונות נותרה ברירת המחדל של יהדות מרוקו, והיא השתלבה כשורש טבעי בתוך המסורת הדתית היהודית של הקהילות באשר הן.

יוסף טולדנו, סופר והיסטוריון, יליד מכנס, מרוקו, 1938. פעיל ציוני מנעוריו בתנועת הנוער החלוצי הבונים, בוגר המכון למדריכי חוץ לארץ של ההסתדרות הציונית העולמית. למד משפטים, כלכלה ומדעי המדינה בפריז ועלה לארץ ב-1963 כנציגה הראשון של תנועת ״עודד״ לעידוד עליית סטודנטים ואקדמאים יוצאי מרוקו. לאחר מספר שנים בשירות משרד החוץ ובמחלקת ההסברה של ההסתדרות הציונות העולמית, פנה למחקר יהודי צפון אפריקה. הוא פרסם עד כה עשרה ספרים על ההיסטוריה והתרבות של קהילות אלה, בעברית ובצרפתית.

אורות יהדות המגרב