פיזור בצל עימות הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) ישי ארנון
הסכם טולדנו-קול ומתקפת יצחק אלמליח והחרדים (1956-1954)
המבוי הסתום בפרשה שימש רקע נוח להתגברות מעורבותם של גורמים קיצוניים (יותר מהרבנים) בפרשה. בלטו בהם יצחק אלמליח, עסקן ציבורי מרכזי במרוקו, והרב ברוך טולדנו, אב־בית־הדין של קהילת יהודי מכנס. לשניהם היתה השפעה רבה בציבור היהודי במרוקו, והם קיימו קשרים הדוקים עם חוגי ״אגודת ישראל״ בלונדון ובארץ. הם דרשו מעליית־הנוער לקבל את כל תביעות הרבנים ומיד, שאם לא כן ״יתמרדו״ נגד כל מה שקשור במדינת ישראל.
בראשית שנת 1954 הושג הסכם בין קול לטולדנו, ולפיו יבחר טולדנו שליח דתי מהארץ, והלה יפעל במסגרת עליית־הנוער במרוקו. השליח יגייס נוער דתי, וידאג גם לקליטתו במגזר הדתי בארץ. ההסכם היה נוח לשני הצדדים, כל צד ראה בו מה שרצה לראות. קול קיווה שהוא יביא לחידוש תמיכת הרבנים בעליית־הנוער ולגידול במספר הנערים העולים ממרוקו, וזאת בלי שהצדדים יוותרו על עקרונותיהם. טולדנו ראה בו פתח להבטחת הגדרה דתית וקליטה דתית לכל הנוער המרוקאי הדתי והמסורתי. אולם במהלך הניסיונות למימוש ההסכם נתגלעו שוב חילוקי הדעות בין הצדדים. בשנת תשט״ו (1955-1954) פעל במסגרת ההסכם יצחק אוחנה, ירושלמי יליד מכנם ומועמדו של טולדנו במרוקו. הוא ניסה לגייס נוער דתי, אך ללא הצלחה רבה. שליחותו של אוחנה נכשלה, וכן מימוש ההסכם. לכישלון זה גרמו חילוקי הדעות בין קול לטולדנו לגבי הפרשנות להסכם; היעדר שיתוף־פעולה בין אוחנה למרגלית, מצד אחד! ומצד שני, שיתוף־פעולה הדוק בין אוחנה לאלמליח; וכן האווירה הבלתי־ אוהדת לעליית־הנוער במרוקו.
בשעה שקול וטולדנו ניסו לממש את ההסכם הפיצו חוגים חרדיים־קיצוניים, שהשתייכו בעיקר ל״אגודת ישראל״ בארץ ובאנגליה, תעמולה במרוקו נגד אוחנה, נגד התנועה הציונית בכלל והדתית בפרט, ונגד עליית־הנוער ומדינת ישראל. בכתבי שטנה מגוונים הם הוסיפו טענות חדשות על הישנות, כגון שארבעת־אלפים נערים מצפון אפריקה התנצרו בארץ, וכמעט כל האחרים הפכו ל״כופרים״; וכן שמגמתה של מדינת ישראל היא לחלן את החברה הישראלית בכלל ואת העולים מצפון־אפריקה בפרט. יהודי מרוקו נקראו שלא לעלות לארץ־ישראל ונדרשו להעדיף סכנה פיזית קיומית במרוקו על־פני שמד רוחני ודאי במדינת ישראל.
אלמליח השתלב בתעמולת החרדים. יחסו לעליית־הנוער השתנה חליפות בין תמיכה בה לבין התנגדות חריפה לה. ביחסיו עם קול היו עליות ומורדות. הוא כינה את קול ״המן הרשע״ של הדור, וקול גמל לו בכינוי ״המלשין״. הסכם קול־טולדנו לא צמצם את חשדנותו של אלמליח כלפי עליית־הנוער, ולאחר כישלונו הגביר את תעמולתו נגדה וקרא לספרדים בעולם להציל את ילדי מרוקו במדינת ישראל.
במאי 1955 ביקרו אלמליח ואנשיו בארץ וביקשו לבדוק את האמת על קליטת הנוער ממרוקו. הם נפגשו עם קול ועם אישים אחרים, סיירו במרכזי הקליטה השונים ובמושבי העולים, והסיתו עולים מצפון־אפריקה על רקע דתי. בעקבות ביקורם פרסמו כתב אשמה חמור ביותר נגד עליית־הנוער ומדינת ישראל. ברוח זו הם הגישו דוח לנציגי הקהילה היהודית במרוקו ותלונה לנשיא מדינת ישראל.
התעמולה הזאת השפיעה על ציבור יהודי רחב במרוקו, והגבירה את הסתייגותו מעליית־הנוער. היא גם פורסמה בעיתונות היהודית באנגליה ובצפון אמריקה, ובעקבותיה באו משם תגובות קשות. אישים דתיים ואחרים שאלו שאלות נוקבות, מחו על התופעה הנדונה ותבעו לשים לה קץ. בהנהלת עליית־הנוער ובהנהלת הסוכנות היו חששות כבדים לשמה הטוב של עליית־הנוער ולפגיעה במגביות למענה ולמען הסוכנות היהודית בכללה.
מעורבות התנועה הציונית־הדתית במאבק במרוקו ותוצאות המאבק (1955-1952)
הנהלת עליית־הנוער הכחישה את האשמות אלמליח והחרדים. היא האשימה את התנועה הציונית־הדתית במשחק כפול: מחד גיסא, היא שותפה מלאה במפעל עליית־ הנוער, ומאידך גיסא, היא משתפת פעולה עם מתנגדיה של עליית־הנוער. קול ראה במאבקה זה של התנועה הציונית־הדתית חוליה במאבקה הכולל להשתלטות על יהודי צפון־אפריקה, לדבריו:
יש כאן מערכה לחזית שלמה, נפתחה מערכה נגד אליאנס, נגד שז״ר [בתחומי החינוך בצפון־אפריקה], ונגד עלית הנוער נגד אשכול בהתישבות כאילו כל יהדות צפון־אפריקה שייכת למזרחי ולפועל המזרחי. הייתי במרוקו, ואני מודיע לכם שהיהדות המרוקנית אינה של הפועל המזרחי והמזרחי כולה [—]
מה שרפאל עשה עם יהודי לוב, לא נתן לעשות עם יהודים אלה. רפאל בא ואמר שכל יהודי לוב הם של הפועל המזרחי.
קול תבע מן התנועה הציונית־הדתית להתייצב בגלוי לימין עליית־הנוער ולפרסם בגלוי את האמת עליה.
יחסה של התנועה לגופים השונים שניהלו את המאבק במרוקו היה מורכב. אמנם היא ראתה ברבנים את מנהיגיו האמיתיים של הציבור היהודי במרוקו, ואת דרישותיהם — כמשקפות את דעת הקהל שם. הם וכן אלמליח וטולדנו דרשו דרישות שהיו קרובות לדרישותיה, והיא תמכה בהם. ואולם היא התנגדה לפעולות קיצוניות, כגון ״חרם״ הרבנים, עירוב השלטונות בפרשה והתקפות קיצוניות על עליית־הנוער, על הציונות ועל המדינה. היא גם הסתייגה מהסכם קול־טולדנו משום שלדעתה הוא לא פתר את בעיית המיון וההגדרה במרוקו.
בפועל, פעלה התנועה למיתון הרבנים ולריסון אלמליח, וניסתה לפשר בינם לבין הנהלת עליית־הנוער. היא תקפה בחריפות את החרדים המתנכלים לעליית־הנוער ונזפה באלמליח. גולד כתב לו:
מי שקורא את מכתבך אפשר לו להאמין שאין עסק אחר לממשלת ישראל או לסוכנות היהודית כי אם לפטם את העולים החדשים בבשר חזיר בעל כורחם ולהעביר את בניהם על דתם, וכאילו כל בני ישראל היושבים בארץ הקדושה הם רשעים כופרים […] לא ספרת כלל, שישנם אלפי בתי כנסיות ועשרות אלפי ילדי ישראל מתחנכים במוסדות דתיים.
מתוך היענות לדרישות קול פרסמה התנועה בספטמבר 1955 גילוי־דעת, ובו הכחישה את האשמות אלמליח, הדגישה את שיתוף הפעולה בינה לבין עליית־הנוער, וציינה שכשליש מהנוער העולה נקלט במגזר שלה. עם זאת היא הדגישה גם את חילוקי הדעות בינה לבין הנהלת עליית־הנוער ודרשה לתקן את הקלקולים. בזה הסתיים המאבק במרוקו, אך לא בארץ. העימותים בין הצדדים בנושא קליטתו של הנוער העולה מצפון־אפריקה נמשכו באח עד לראשית שנות השישים.
למאבק הדתיים במרוקו היו הישגים אחדים. בשנת 1955 התמנה סגן־מנהל דתי בנציגות עליית־הנוער במרוקו, הוקמו בה ועדות מיון והגדרה, ולהורים ניתנה יותר אפשרות לבחור את הזרם החינוכי לבניהם. המאבק הגביר את מודעותם של הורים רבים לבעיות ההגדרה והקליטה בארץ, והם דרשו להבטיח לילדיהם קליטה דתית. משנת 1954 הוגדרו כ״דתיים״ 80%-70% מהנערים שעלו ממרוקו ומתוניסיה. מהתכתובת הפנימית בין הנהלת עליית־הנוער לבין נציגיה במרסי ובארצות המוצא עולה, כי רגישותם לתלונות ילדים והורים התחדדה, ומאמציהם להימנע מטעויות במיון ובהכוונה של הנוער העולה גברו.
בצד ההישגים היו גם אי־הצלחות. ההגדרה לזרם ה״מסורתי״ נמשכה. נמשכו גם מצוקת הקליטה במגזר הדתי ותוצאותיה הנזכרות לעיל. שיעור הנקלטים במגזר הדתי של עליית־הנוער עלה, אך לא הדביק את העלייה הניכרת בשיעור המוגדרים ״דתיים״.
סיכום
כ־2,700 ילדים וילדות, נערים ונערות מצפון־אפריקה, שהם כשליש מכלל הנוער העולה מאותן ארצות באמצעות עליית־הנוער, נקלטו במסגרות לא־דתיות. תופעה זו נבעה מבחירה (אם מתוך טעות, אם מתוך רצון) של הנערים או של הוריהם את מסגרות העלייה והקליטה בארץ. היא נבעה גם ממשגים שעשו נציגי עליית־הנוער במהלך המיון, ההגדרה והפיזור של הנוער העולה.
הגורם המרכזי לתופעה זו היה אי־יכולתו של המגזר הדתי של עליית־הנוער לקלוט את המוני הנוער הדתי והמסורתי בעלייה הגדולה. בשל המחסור התמידי־כמעט במקומות קליטה דתיים לעומת ההיצע התמידי של מקומות קליטה לא־דתיים, נאלץ נוער דתי ומסורתי לפנות למסגרות עלייה וקליטה לא־דתיות, ונאלצו לעתים נציגי עליית־הנוער להפנות נוער למסגרות קליטה כאלה.
גורם נוסף עודד את התופעה הנ״ל, והוא מדיניות עליית־הנוער. נראה כי עליית־הנוער לא תכננה מלכתחילה את התופעה, וגם לא היו לה כוונות להלן את הנוער מצפון־אפריקה, כטענתם של חוגים דתיים מסוימים. אולם היו לה עקרונות בפיזור הנוער העולה, ואלה השתלבו יפה במציאות הקליטה הקיימת. בגלל המחסור במקומות קליטה דתיים התאפשר לה לכוון נוער זה לזרמי החינוך השונים ובכך למלא אחר העיקרון שקבעה, ולפיו זכותם המוסרית של כל הזרמים לקלוט נוער עולה גם בעלייה הגדולה. זאת ועוד, הקליטה בזרמים אלה היתה בעיקר בקיבוצים, שלא בקליטה במגזר הדתי, שהיתה בעיקר במוסדות. כך התאפשר לה להגשים את מטרתה להכשיר עתודה של חלוצים חקלאיים להתיישבות בארץ גם מקרב הנוער מצפון־ אפריקה.
פיזורו של רוב הנוער, שבא מחברה שרובה דתית ומסורתית, במגזר הלא־דתי היה טעון הצדקה מוסרית. הנהלת עליית־הנוער טענה בעניין זה: ראשית, מדובר בעליית הצלה, ולפיכך אין להפסיקה; ולנוכח מצוקת הקליטה במגזר הדתי — צריך לקלוט במקום שיש אפשרויות קליטה, כלומר במגזרי התנועות השונות. שנית, במסגרות הלא־דתיות יקפידו על כיבוד המסורת למען הנוער העולה. שלישית, חלק ניכר מהנוער הצפון אפריקאי הוא מסורתי, והמוסדות הדתיים בארץ אינם מתאימים לו. נוער זה אפשר לקלוט גם במסגרות לא־דתיות שיקבלו עליהן לכבד את המסורת. ורביעית, מנהיגי יהדות מרוקו הסכימו לקליטת הנוער שלהם גם במשקים לא־דתיים שיכבדו את המסורת.
הסדר הקיים בקליטה התאים אפוא לעקרונות הנהלת עליית־הנוער, ולהשלמתו באה גם שיטת המיון בארצות המוצא. מגמת הנהלת עליית־הנוער להמעיט בהגדרה או לדחותה עד ההגעה לארץ נועדה לאפשר לה לפזר את הנוער לפי תכתיבי המציאות, ופחות לפי ההגדרה. שיטת המיון וההגדרה שנקבעה על־ידה בארצות המוצא נועדה, לדבריה, למנוע פוליטיזציה של ההגדרה וסחף לכיוון הגדרה דתית, סחף שהיה מנוגד למציאות הקליטה בארץ ומנוגד לעקרונות עליית־הנוער.
התופעה הנדונה קוממה את הציבור הדתי במקומות שונים, והוא יצא למאבק בהנהלת עליית־הנוער. תביעות הדתיים נועדו להרבות ככל האפשר את מספר המוגדרים ״דתיים״ והנקלטים קליטה דתית. לשם כך הם דרשו ממוסדות הסוכנות והמדינה להגביר במידה ניכרת את הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער.
במהלך מאבקיהם זכו הדתיים להישגים מסוימים: בטריפולי הוגדר כל הנוער העולה ״דתי״. במרוקו הוקמו ועדות מיון, ושליח דתי מונה בהנהלת עליית־הנוער. גם שיעור המוגדרים ״דתיים״ עלה מאז שנת 1954. עם זאת, הם לא הצליחו לבטל את הזרם ה״מסורתי״, ובעיקר — לא הביאו לפתרון מצוקת הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער. הנהלת עליית־הנוער התמידה בעיקרי מדיניותה. ויתוריה המעטים נכפו עליה ומומשו רק לקראת סוף התקופה. הישגי הדתיים היו אפוא מעטים ומאוחרים. הם הצליחו לצמצם במידת־מה את התופעה הנדונה לקראת סוף התקופה, אך לא להפסיקה, והיא נמשכה גם בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים.