סיפורי הנביאים – מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

שב [הגביר] יחד עמו, ובהיכנסו אל הארמון מיהרה זֻלַיְחַ׳א {164} אליו, והיא בוכה ואומרת: ״מה דינו של המבקש לעולל רעה לאשתך, אם לא מאסר או עונש כבד?״(שם, 25). אמר יוסף: ׳״היא שידלה אותי בדברים׳(שם, 26), ואני נמצא במאבק עמה מאז כניסתי לבית זה״. עמד פוטיפר להכות את יוסף בחרב שהייתה ברשותו, אך אלוהים הציל אותו, בכך ש״עד מאנשי ביתה העיד״(שם). ואכן, היה בארמון תינוק ישן, בן אחותה של זלֻיח׳א, והוא בן שישה חודשים, אשר דיבר ברשות אלוהים לאמור: ״הוי פוטיפר, אל תיחפז; אני שמעתי את קריעת הבגד; ׳אם כותנתו קרועה מלפנים, כי אז אמת בפיה, והוא במשקרים; ואולם אם קרועה כותנתו מאחור, כי אז היא המשקרת ובפיו האמת׳״(שם, 27-26). ו״כאשר ראה [בעלה] כי כותנתו קרועה מאחור״ (שם, 28), שכך כעסו על יוסף, ניגש אליה ו״אמר: ׳זוהי תחבולתכן. אכן תחבולותיכן נפתלות הן׳״ (שם). אחר כך ניגש אל יוסף ואמר: ״הוי ׳יוסף, הנח לכל זה׳(שם, 29), [כלומר] לסיפור זה, למען לא ישמעוהו הבריות, פן יגנוני על כך״. ולזליח׳א אמר: ״בקשי מחילה על חטאך, כי בחוטאים הנך״(שם).

פשטה השמועה ״בעיר: אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים״ (שם, 30). נזפו בה הנשים, גינו אותה על כך ואמרו: ״אנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה״ (שם). ״כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה״ (שם, 31), כלומר: הכינה להן מאכלים ויצועים, קישטה להן את המושבים, והזמינה את נשותיהם של הסופר, של השר, של הממונה על מסי הקרקעות, של הממונה על המזכירות, וכיוצא באלה נשות חבריו של הגביר.

وَقَالَ نِسْوَةٌ فِي الْمَدِينَةِ امْرَأَةُ الْعَزِيزِ تُرَاوِدُ فَتَاهَا عَن نَّفْسِهِ قَدْ شَغَفَهَا حُبًّا إِنَّا لَنَرَاهَا فِي ضَلاَلٍ مُّبِينٍ 30

30אמרו נשים בעיר, אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים. הוא הצית בה את אש האהבה, ואנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה.

فَلَمَّا سَمِعَتْ بِمَكْرِهِنَّ أَرْسَلَتْ إِلَيْهِنَّ وَأَعْتَدَتْ لَهُنَّ مُتَّكَأً وَآتَتْ كُلَّ وَاحِدَةٍ مِّنْهُنَّ سِكِّينًا وَقَالَتِ اخْرُجْ عَلَيْهِنَّ فَلَمَّا رَأَيْنَهُ أَكْبَرْنَهُ وَقَطَّعْنَ أَيْدِيَهُنَّ وَقُلْنَ حَاشَ لِلّهِ مَا هَـذَا بَشَرًا إِنْ هَـذَا إِلاَّ مَلَكٌ كَرِيمٌ 31

31 כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה ונתנה סכין ביד כל אחת. אז אמרה, צא אליהן! בראותן אותו נפעמו מיפי מראהו עד כי חתכו את ידיהן, ואמרו, ישמרנו אלוהים! אין זה בשר ודם. אין זה אלא מלאך נפלא!

הערת המחבר : סכין: ר׳ ספר האגדה, מ (מתוך מדרש תנחומא). שם מסופר כי אשת פוטיפר כיבדה את אורחותיה באתרוגים ונתנה להן סכינים לקלפם, וכאשר הופיע יוסף הן חתכו את ידיהן כי לא יכלו לגרוע את מבטן ממנו.

כאשר הגיעו יישבו במקומותיהן, הגישה להן מגשי אתרוגים ודבש, כי זה היה מנהגן לפני האוכל, ״ונתנה סכין ביד כל אחת״(שם, 31). אחר כך קישטה את יוסף בהידור רב ו״אמרה: ׳צא אליהן׳(שם) צוחק ושמח, ובראש מורם, למען תראינה את חנך ואת יפי מראך״. אז שבה ונכנסה אליהן, והגישה לכל אחת מהן סכין וכלי, ובו אתרוג. וכאשר החלו  הנשים לאכול את האתרוגים, שלחה זליחיא לקרוא ליוסף לאמור: ״צא אליהן!״(שם). יצא אליהן, כפי שציוותה עליו, וכאשר חייך התגלו שיניו כמו היו פנינים סדורות, ופניו – כירח במילואו. ״כראותן אותו נפעמו מיפי מראהו״(שם) ומיד היה להן כאורח הנשים מתוך תשוקה אליו, ״עד כי חתכו את ידיהן״ (שם), בעודן חותכות באתרוגים, ואמרו: ״הוי זליח׳א, מעולם לא ראה איש עלם כגון זה שהרי הוא פיתוי לכל רואהו!״. אמרה להן: ״הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים, והוא כבש את יצרו. אם לא יעשה כדבריי, יושלך אל בית האסורים ויהיה במושפלים׳ (שם, 32). אז אמר יוסף: ״ריבוני, טוב לי בית האסורים מלעשות את אשר תבקשנה״(שם, 33). ביקשה זליח׳א את רשותו של הגביר לאסור את יוסף, והוא התיר לה זאת. הכניסה אותו לכלא צר, מופרש מ­הכריות, ושהה שם ככל אשר רצה אלוהים.

قَالَتْ فَذَلِكُنَّ الَّذِي لُمْتُنَّنِي فِيهِ وَلَقَدْ رَاوَدتُّهُ عَن نَّفْسِهِ فَاسَتَعْصَمَ وَلَئِن لَّمْ يَفْعَلْ مَا آمُرُهُ لَيُسْجَنَنَّ وَلَيَكُونًا مِّنَ الصَّاغِرِينَ 32

32 אמרה, הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים והוא כבש את יצרו. אם לא יעשה כדברי, יושלך אל בית האסורים ויהיה כמושפלים.

 قَالَ رَبِّ السِّجْنُ أَحَبُّ إِلَيَّ مِمَّا يَدْعُونَنِي إِلَيْهِ وَإِلاَّ تَصْرِفْ عَنِّي كَيْدَهُنَّ أَصْبُ إِلَيْهِنَّ وَأَكُن مِّنَ الْجَاهِلِينَ 33

ובו אתרוג:«! על האפשרות שמוטיב זה התגלגל מן היהדות הקדומה בחצי האי ערב אל האסלאם, וממנו אל מדרשים מאוחרים שלנו, כמדרש הגדול, ראו לצרוס־יפה, תרבות, עמי 275-274.

״שני עבדים נכנסו עמו אל בית האסורים״(שם, 36). היו [אלה עבדים] של המלך, שם האחד: אַבְּרוּהַא, שר המשקים, ושם האחר גַאלִבּ, שר האופים. יום אחד באו שניהם אל יוסף, ושר המשקים אמר לו: ״ראיתי בחלומי כאילו המלך הוציא אותי מבית האסורים; ובעודי בארמון ראיתי לפתע ענף; נטעתיו והוא הניב אשכולות ענבים; נטלתי אותו, סחטתיו אל תוך כוסי והגשתיו למלך״ (השוו שם). אמר לו יוסף: ״מה טוב הדבר אשר ראית, כי מחר תצא מבית האסורים ותשוב אל משרתך, ואז ׳הזכר את שמי בפני אדוניך׳״(שם, 42). והאחר אמר: ״ואני ראיתי כאילו המלך הוציא אותי מבית האסורים ומסר לידי טס ועליו לחם. כאשר נשאתיו על ראשי, ראיתי עופות מנקרים בראשי ואוכלים מהטס ההוא״ (השוו שם, 36). אמר יוסף: ״המלך יוציאך ויצלוב אותך על מקום רם ונישא, והעוף ינקר את ראשך״(השוו שם, 41). למחרת הוציא המלך לחופשי את שני העבדים; את שר המשקים השיב למקומו, ואת שר האופים צלב, והעופות אכלו מראשו.

שהה יוסף בבית האסורים זמן רב. לאחריו ירד אליו גבריאל ואמר {166} לו: ״הוי יוסף, מיהו זה אשר עיצב אותך בצורתך הנאה?״. אמר: ״אלוהים יתעלה״. אמר: ״מדוע, אם כן, שכחת את חסדו של אלוהים עמך, וכיצד זה אמרת לשר המשקים הזה ׳הזכר את שמי בפני אדוניך׳ (שם, 42), והרי הוא כופר?״. אז צעק יוסף צעקה גדולה באמרו: ״אבוי לי, רחם עליי, הוי הרחמן!״, ונפל אפיים ארצה משתחווה. הוא נשאר בבית האסורים שבע שנים.

אחר הדברים האלה ראה המלך רַיְּאַן בן אלוָליִד בליל יום השישי חלום מופלא, דהיינו: הוא ראה ״שבע פרות בריאות בשר, והנה שבע פרות דקות בשר אוכלות אותן, ושבע שיבולים ירוקות, ואחרות שרופות״(שם, 43). הקיץ בבהלה, קרא לפותרי החלומות וסיפר להם את החלום. אמרו: ״זהו בליל חלומות, ואין לאל ידינו לפרש חלומות״(שם, 44). וכאשר שמע העלם, שר המשקים, את זאת, אמר: ״הוי מלכי, בבית האסורים יושב עלם, יוסף שמו, היודע לפתור חלומות. האם תרשה לי ללכת אליו?״. אמר: ״כן״. בא שר המשקים אל יוסף בבית האסורים ומצא כי שונה מראהו. וכאשר סיפר לו על חלום המלך, אמר יוסף: ״שוב אל המלך ואמור לו: ׳שבע שנים תזרעו כהרגלכם, ואת כל אשר תקצרו השאירו בשיבוליו, פרט לכמות קטנה אשר ממנה תאכלו. אחר יבואו שבע שנות רעב אשר יאכלו את אשר אגרתם לקראתן, פרט לכמות קטנה אשר אותה תשמרו. אחר תבוא שנה אשר בה יבורכו האנשים במטר, ובה יסחטו [את פריים]״׳(שם, 49-47). בא העלם אל המלך עם פירוש החלום. אמר המלך: ״מי פירש לך אותו?״. אמר: ״העלם היושב בבית האסורים, ושמו יוסף העברי. הוא פירש לי חלום עוד לפני כן, והתברר כי אמת הוא״. אמר המלך: ״הביאוהו אליי״ (שם, 50). בא העלם ובישר ליוסף לאמור: ״הנה המלך ציווה כי תצא״. אמר: ״חזור אל אדונך ובקשהו לברר את עניין הנשים אשר חתכו את ידיהן בסכינים ביום שבו הביטו בי״ (השוו שם). חזר שר המשקים אל המלך וסיפר לו זאת. אמר המלך: ״אמת דיבר; הביאו אפוא את הנשים אליי״. הובאו רק אחדות מהן, כי חלקן כבר מתו. וכאשר עמדו{167} לפניו, וביניהן זליח׳א, אמר המלך: ״מה היה לכן כי שידלתן את יוסף בדברים?״(שם, 51). שתקו מחמת הבושה מפני המלך, ואז שאל אותן בשנית. אמרו: ״חלילה לנו מאלוהים! לא מצאנו בו כל רע״ (שם), וזליח׳א אמרה: ״הוי מלכי, ׳עתה תצא האמת לאור: אני שידלתי אותו בדברים, והוא דיבר אמת׳״ שם). אמר המלך: ״הביאוהו אליי ושכנו אותו בכבוד״(השוו שם, 54). אחר כך קרא לאחד משריו, מסר לידיו את כתרו, את חרבו ואת סוסו שלא נהג לרכוב עליו אלא ביום של אירועים חגיגיים. יצא השר אל יוסף, הרכיבו על סוסו של המלך והביאו אל המלך. חיבק אותו המלך, הושיבו על היצוע באמצע מבנה הכיפה ואמר: ״הוי יוסף,מהיום תשב איתן על מכונך לפנינו ותהיה אמון על עניינינו׳״(שם). אמר יוסף: ״הפקד אותי על אוצרות הארץ, כי שומר אמונים אני ואיש דעת״(שם, 55).

קרא המלך לתושבי ממלכתו ואמר: ״הנה מיניתי את יוסף למשול עליכם ולהיות ממלא מקומי״, והם השיבו לו ב״נעשה ונשמע״. אחר כך ציוום יוסף לזרוע, והם לא הניחו מקום בלא שזרעו בו, ואף במעמקי הוואדיות ובראשי ההרים זרעו. וכאשר קצרו את היבולים ציוום לאחסן אותם בשיבוליהם, והם עשו כן במשך שבע השנים הטובות. לאחריהן עצר אלוהים את המטר, והארץ לא הצמיחה לא גרגר ולא עלה ירוק. אז נאספו הבריות אל יוסף ואמרו: ״אדון אדיר, כבר אזלו המזונות מבתינו; מכור נא לנו מן המזון הנמצא אצלך״. נעתר להם יוסף ומכר להם בשנה הראשונה תמורת דינרים, בשנה השנייה – תמורת תכשיטים ואבני חן, בשנה השלישית – תמורת מקנה וסוסים, בשנה הרביעית – תמורת משכנות ובתים, בשנה החמישית – תמורת גנים ושדות, ובשנה השישית – תמורת עצמם ובשרם, עד כי היו לו לעבדים. ובהגיע השנה השביעית האכיל הוא אותם, כי היו עבדיו.

הסבל והרעב אשר פגעו בעם פגעו גם בזליח׳א. היא מכרה אפוא את כל נכסיה בתמורה למזון, והייתה לשפחה ליוסף. יום אחד ניגשה אל יוסף ואמרה: ״הוי יוסף, השבח למי שהפך {1és} עבדים למלכים ורומם אותם בעבור צייתנותם לאלוהים, ואילו את האדונים השפיל משום מרידתם בו. אין אלוה מבלעדי אלוהים לבדו, ואין לו שותף״. אמר יוסף: ״מי את, אישה?״, אמרה: ״אני זליח׳א, אשת האדון [פוטיפר], והזכירה כי היא זקוקה למזון. אז בכה יוסף ואמר לה: ״הנני שולח לך את כל הדרוש לך ומשיב לך את כל נכסייך ועבדייך, ותשובי להיות גברת כפי שהיית״. אחר כך נשא אותה לאישה בסיוע עדותו של המלך רַיְּאַן בן אלוַלִיד ובנוכחות מלכי מצרים. ואלוהים השיב לה את יופייה, את חנה ואת נעוריה, וכאשר בעל אותה מצא שהיא בתולה. אז אמרה לו: ״בשם אלוהים, שום גבר לא נגע בי, ובעלי פוטיפר לא יכול לעשות כן כי היה חסר כוח גברא״. אחר כך ילדה ליוסף שני ילדים, האחד נקרא אפרים, והשני מנשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר