רבי רפאל אהרן בן שמעון-דובבי שפתי ישנים

דובבי שפתי ישנים

בקשתו של הרב שלמה אבן צור בדבר הדפסת הספר ״עת לכל חפץ״ פתחה אשנב של תקוה בלבו של רבי רפאל אהרן, והפיחה בו שוב את הרצון העז שקונן בלבו לייסד את החברה ״דובבי שפתי ישנים״ שמטרתה קודש להדפסת ספרי רבני המערב הקדמונים.

למרות שנותרו לרבי רפאל אהרן מספר ימים עד לחזרתו לאה״ק, הוא אזר כגבר חלציו ושב לעורר שנית את העם על הנחיצות והחשיבות של הדפסת ספרי רבותינו. כדוגמא לשאיפתו ולרעיונו הנפלא, הראה להם את הספר ״אהבת הקדמונים״ שראה אור הדפוס על ידו, אילולא נדפס היה אותו ספר חשוב למורשת האבות ולהמשך קיומם של המנהגים הקדמונים, נשכח ונעלם כלא היה בעמק הנשיה. ראיה מוחשית זו נתנה את אותותיה. ולתמהונו של רבי רפאל אהרן, ״חזיתי פלא כי בהתעוררות קלת הערך אשר דברתי עתה, עשתה רושם חזק. ואחרי עצתי נמשכו כמשוך אבן השואבת את חוט הברזל, ותבוא כשמן הטוב בקרבם הטהור…״.

השמועה על דבר יסודה של החברה הנז׳ עשתה לה כנפים בכל העיר. חכם יצחק מימראן, שהיה מחשובי הקהילה ומגביריה, נצב לימינו של רבי רפאל אהרן, ולא נתן מנוח לכף רגלו בהשתדלות ובפעילות למען התארגנותה של החברה.

תוך ימים מספר, בעשור האחרון של חודש תמוז באותה שנה (תר״ן), התאספו ראשי ומייסדי החברה הנז׳, אשר היו ח״י חברים במספר. רבי רפאל אהרן התכבד לסדר להם את תקנות החברה, משטריה תנאיה וחוקותיה. אחד התנאים היסודיים שתקן כדי לקבל חבר לשורותיה היה, לתרום סכום מסוים לקרן החברה. לגזברי וממוני החברה, נבחרו הרב שלמה אבן צור, בנו של הראב״ד, אשר כאמור הדפיס ממיטב כספו את הספר ״עת לכל חפץ״, והנדיב החכם שלמה הכהן אשר הדפיס את הספר ״אהבת הקדמונים״ מכספו. על שני הגבאים הללו הוטל אף לטפל בכל עניני הדפסת הספרים.

להפצרתם של מייסדי החברה שרבי רפאל אהרן יקבל על שכמו כל עסק ההדפסה בעיה״ק ירושלים, לא יכול היה להשיב פניהם ריקם, כי התנו זאת אתו כתנאי בל יעבור. ׳'ואם לא אפיק חפצם יפול כל הרעיון לעמק הנשיה. הוכרחתי לקבל עלי את העבודה הזאת ונכתב בספר, אם כי לא ידעתי מראש את כובד המשא הנעמס עלי…״.

עם כנונה של החברה, מיד ניתנו ספרים להעתקה. בטרם יצא רבי רפאל אהרן את פאס, נשלחו הספרים עם כסף ההדפסה לעיר טאנגי׳ר (עיר נמל בצפון מארוקו) לידי החכם רבי יוסף חיים בן ג׳ו, אשר הוא היה איש הביניים בין החברה בעיר פאס לבין רבי רפאל אהרן מעבר לים, ועל ידו נשלחו הספרים לאחר הדפסתם וקבלתם לעיר פאס. על פעילותו זו, קבע לו רבי רפאל אהרן ברכה בהקדמת הספר ״משפט וצדקה ביעקב״ חלק ב'.

רבי רפאל אהרן עזב את פאס שמח וטוב לב, חרף הצרות הרבות שעברו על ראשו בנסיעה זו. הוא הבטיח לאנשי החברה ״כי תכף בשובי עתה ירושלימה, אמסור את הכתב יד לדפוס, אחרי כי כל החומר הדרוש לבנין הנהו מוכן בידי, ואצא מעוב״י פאס שמח וטוב לב, כי אשר קויתי הנה בא, ואדע כי דבר הי הוא לבוא לפאס שנית להוציא הדבר הגדול הזה לפועל…״.

עלותו על כסא ההוראה במצרים

לפני עזיבתו את מארוקו, קיבל רבי רפאל אהרן פניה מאת הגאון הישיש רבי יום טוב ישראל זלה״ה ושרי ונשיאי הקהילה של ק״ק מצרים לבוא במהרה למצרים ולקבל את משרת ה״החכם באשי״ של מצרים ואגפיה, במקומו של הרב יו״ט ישראל הנז'.

כך מתאר רבי רפאל אהרן את רבי יו״ט ישראל זלה״ה בספרו ״טוב מצרים״:

״מהר״ר יום טוב ישראל, מר בריה(של מהר׳׳ר אליהו ישראל זצ׳׳ל) ישב על כסא ההוראה אחריו ש׳ התרכ׳׳ז, והוא שפט את ישראל כ׳׳ג שנים ומחצה. מהר״ר יו׳׳ט ישראל ז״ל לא היה רק דיין במצרים, רק היה כרכא דכולה ביה, כי כל עניני העיר ועסק הכולל והכנסותיו והוצאותיו הכל היה מסור בידו, כי הרב ז״ל היה איש בקי מאד בעניני המדינה ובחקי הארץ, ובקי בכל דבר, והיתה עליו משרה גבוהה בממשלת הארץ טרם ישב על כסא הרבנות, והיה עסוק הרבה בצרכי הצבור וידיו מלאות עבודה בעיר הגדולה הזאת. ועל כן הוכרח להושיב עמו עוזר בבית דין הצדק אשר יטפל בעניני ההוראה לדת ודין. ובחר לו למשנה תחת פקודתו את כבוד מעלת הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, הדיין ומצויין, אחד מרבני ירושלים מלפנים, שייף עייל ושייף נפיק בענותנות יתירה, כקש״ת מהר״ר חיים דוד שבתי טאראגאנו המכונה מירקאדו זצוק״ל, והיה מבית דינו, וכמעט כל עניני דת ודין הכל היה נעשה ע״י הרב חד״ש זצוק״ל. וכערך שש או שבע שנים קודם סילוקו, נפשו(של הרב יו״ט ישראל), אותה לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תובב״א, וע״פ רשיון מז׳ טובי העיר וגדולי הקהל השיג את חפצו ועלה לשכון כבוד בעיר האלדים, והניח לממלא מקומו ותחת פקודתו את כבוד הרב חד׳׳ש זלה״ה, כי לא נסתלק מהרבנות גם בהיותו בעיה״ק ירושלם ת׳׳ו, וכסא ההוראה במצרים היה נקרא על שמו, ולכל הדבר הקשה את פיו ישאלו ז׳ טובי העיר ונשיאי העדה הי״ו, כי קרוב הוא מעיה״ק ירושלים למצרים, לילה אחת דרך ים על דרך פורט סעיד לעיה״ק יפו, ומיפו לירושלים שלש שעות וחצי במסלת הברזל. וכן התנהג הדבר עד חדש אב התר״ן אשר בו נסתלק הרב חד״ש זלה״ה, ותכף נקרא הרב כמוהרי״ט ז״ל לבוא מצרימה שלא להניח העדה כצאן בלי רועה. וכאשר עלתה בהסכמתו והסכמת גדולי העדה ונשיאיה בעצה אחת לשום המשרה על שכמי, כתבו אלי עד מקומי במערב הפנימי אשר הייתי אז שליח כולל דעיה״ק ירושת״ו לבוא תכף ומיד למצרים, ואנכי דחיתי בב׳ ידי את הכבוד הזה כי כבד הוא ממני…״.

בהקדמתו של רבי רפאל אהרן לספר ״משפט וצדקה ביעקב״ ח״א, מונה הוא את הסיבות העיקריות לסירובו לקבל את המשרה, וכך הוא כותב:

״עד בשחק נאמן וישראל גם הוא ידע כי בשתי ידי דחיתי את הכבוד הזה, ופעמים רבות מאנתי לשים הכתר הזה על ראשי. האחת כי אינני הגון וראוי לזה, ולרועה בקר לא הגעתי, אף כי להיות לראש לעדה נכבדה כזאת. ושנית כי אדע את משא הלעיפה אשר תשתרג על צוארי, ואשר מצרים מעבידים אותי בהיותי נושא משרה גבוהה בעיר הגדולה לאלהים המלאה תשואות אדם רב ועסקיה גדולים וכבירים הדרוש להם כח אדיר. גם צערי על פרידתי מירושלים עיר אבותי זיע״א, היה נוקב ויורד חדרי לבבי, עדי אמאס כל כבוד ויקר בעד ריצוי אבניה וחנות עפרה, עם כי גם בציון לא התנהלתי על מי מנוחות ושקוע עדי חוטמי הייתי טובע בים היגונים… אפפו מים על ראשי כתרוני הקיפוני ומנוחה הדריכוני, לא תקום פעמים צרה, בכל זאת חן השפוך על כל פנות העיר הקודש היה מחשיך בעיני את כל זיו ועונג עיר זולתה, ואומר, לא כי בציון אשב כי אויתיה, ויעבור עלי מה…״.