אלי פילו
ילדי המלאח-ר.פוירשטיין ומ.רישל-חיי הילד היהודי בצפון אפריקה- הלשון
. הלשון
עלינו להקדיש סעיף מיוחד להתפתחותו הלשונית של הילד הצפון־אפריקאי,
כיוון שאחת מבעיותיו הראשונות לאחר עלייתו היא לימוד העברית. יש לדעת בבירור אם הילד יצטרך רק לתרגם את לשונו הקודמת תרגום נכון בכדי לרכוש לעצמו רמה לשונית מסוימת; או שמא יצטרך, לא רק ללמוד שפה חדשה, כי אם גם ללמוד את תורת הלשון, פשוטו כמשמעו. במלים אחרות — האם יש לילד הצפון־אפריקאי לשון כהלכה?
הגורם הראשון המפריע לילד בן המלאח הוא תלת־הלשוניות או לכל הפחות דו-לשוניות שלו. הילד משתמש כמעט תמיד, על כל פנים בישובים עירוניים, בניב יהודי־ערבי ובלשון צרפתית בעת ובעונה אחת; ואם הוא לומד בתלמוד תורה, הוא לומד גם עברית. בישובים הכפריים שבהרים, שומע הילד גם את הלשון הברברית. כידוע, קיימת הנחה כי דו-לשוניות מזיקה לילד, אלא אם כן הוא שרוי בסביבה תרבותית מאוד.
אף אם מצטינות שתי השפות שנרכשו בעת ובעונה אחת באוצר־מלים עשיר, גוררת הדו-לשוניות קשיים בשימוש במונחים נכונים, ומכאן — קשיים ביצירת מושגים מדויקים. יתר על כן — לעתים תכופות משתמש הילך באחת מהשפות בתחום-חיים מסוים, ובשפה שניה — בתחום אחר? דבר זה עלול לגרום קיטוע בביטויים של מושגים והגיון ולפגום בהתפתחות הרמונית ובקואורדינציה שבין הסכימות האינטלקטואליות.
אך מה שחשוב עוד יותר הוא שחסרה לילד שפה עשירה במידה מספקת, כדי לציין בה את השוני שבין חפצים, מחשבות ורגשות וכן את היחסים הקיימים ביניהם. ניתן לטעון כי לשונו של ילד המלאח אינה ממלאה אותם תפקידים שממלאה לשונו של אדם מסביבה תרבותית גבוהה יותר. החל מגיל מסוים משתמש הילד האירופי בלשון לא רק כדי להניע את האנשים שבסביבתו לספק את צרכיו או להגיש לו עזרה ולא רק כדי לגלות כלפי הזולת רגש שכדאי לגלותו ברגע מסוים; הוא משתמש בה גם ככלי מחשבה, כתחליף לפעולה, כאמצעי קשר אינטלקטואלי עם זולתו. אולם דומה כי אצל ילד־המלאח מתפתח רק התפקיד הראשון של הלשון, התפקיד החברתי־אפקטיבי, ומלבד התועלת שהיא מביאה בחיי יום יום, אין ללשון חשיבות רבה.
לא נערך עדיין ניתוח שיטתי של תפקיד הלשון אצל ילד המלאח בגלל הוסר חוקרים השולטים שליטה מלאה בשפות השגורות בפי הילד. אולם על סמך הסתכלויות ועדויות ניתן לקבוע כמה תכונות חשובות: א) אוצר־המלים של הילד הוא דל עד מאוד; ב) המונחים הנכונים המציינים חפצים מוגדרים היטב הם נדירים. למשל: המילה ״בבור״ מציינת כל כלי רכב ממוכן (אניה, מכונית, רכבת, רכבת תחתית, אוירון וכו'). יש להבין כי אין המדובר כאן במונח הכולל — כלי רכב, כי אם במלה היחידה המסמנת כל סוג מסוגי הרכב ללא הבחנה. ברור שלשון כזאת תגרום לחוסר דיוק בביטוי ובעקבות זה לחוסר דיוק בהשיבה הגיונית.
המושגים הקשורים במלה מסוימת מוגדרים ע״י הילד מהמלאח הגדרה פרימיטיבית מאוד. אם הוא מתבקש להגדיר עצם, כגון שולחן או פרח, הוא מגדיר הגדרה המכונה ״לפי השימוש״, למשל: ״השולחן — זה כדי לאכול׳" ״הפרח — זה כדי לשים על השולחן״. אצל הילד האירופי נעלמת צורת הגדרה זו החל מגיל 8.
מילות היחס בתחביר, המאפשרות גיוון הגיוני של הלשון, אף הן מעטות, הקושי שבו נתקל הילד בשימוש במשפט תנאי (אילו, אם) מראה על אחת המגבלות של המחשבה המופשטת. בדרך כלל אין טעם לומר לילד תוך כדי דיון על מעשיו: ״אילו עשית כך, היה קורה כך וכך״, או ״אילו קרה הדבר אחרת, מה היית עושה?״ הילד ישיב בתמימות: ״אבל לא עשיתי כך וכך״, או: ״הדבר לא קרה אחרת״.
הצפון־אפריקאי נוטה להגזים בלשונו. אם הוא כועס מיד הוא קורא: ״אני אהרוג אותך״( ערכן של המלים יורד. דבר זה הוא תוצאה של אוצר מלים דל (חסרות מלים בכדי לבטא גוונים שונים של מזג ושל מוסכמות חברתיות מקילות יותר).
הצפון־אפריקאי מרבה להשתמש במימיקה ובתנועות ידיים ממש כבמלים, גם תופעה זו נובעת, כפי שנראה להלן, מתוך דלות הלשון המצריכה שימוש בתנועות־ידיים ומתוך מעצורים בלתי־מספיקים בפעילות המוטורית. אך גם ההתבטאות בעזרת תנועות היא בלתי־מדויקת ובלתי־מסודרת, ממש בהתבטאות המילולית. לעתים קרובות אין זה אלא תרגום בלתי מרוסן של מצב אפקטיבי או של הצורך ליצור עם בן־שיחו קשר הדוק יותר ויעיל יותר מאשר קשר המלים הדל מדי. לעתים קרובות נראה את הצפון־אפריקאי תופש את בן־שיחו בזרועו או בחולצתו על מנת להסביר לו יותר טוב את כוונתו.
דלות־לשונו של הצפון־אפריקאי מתבטאת גם באי־יכולתו לתאר את מצבו הרגשי. אך אם הפרט אינו מסוגל להסביר לעצמו את מצבו הרגשי, לא יגיע לידי כושר הבחנה של רגשות בכלל. נראה להלן את חשיבותה של בעיית ההכרה הפנימית של הרגשות בתחום חינוך האופי ובפתרון הקשיים הרגשיים. ביסודה של בעייה זו טמונה שאלת הלשון. ולבסוף יש לציין עוד כי באיזורים מסויימים מתגלות תכונות פונטיות מיוחדות, שתחשבנה בישראל, בין אנשים שאינם מכירים את הלשון הערבית על גווניה השונים, כשגיאה בהיגוי. למשל. במחוזות מסוימים במארוקו אין מבטאים את האות ״ק״, ואילו ה״שין״ הגויה כ״סין״. את ה״ת״ מבטאים כ״צ״. כאשר נתקל המחנך בתופעה זו, מוטב שיראה בכך השפעה מקומית פשוטה ויסביר את הדבר בפני ילדי הקבוצה, שאחרת עלולים למצוא בכך סיבה ללעג.
אנו רואים איפוא כי לילד הצפון־אפריקאי אין לשון מפותחת ורב־גונית הטעונה תרגום בלבד. נחוץ כאן חינוך שיטתי של הלשון משולב בחינוך המחשבה הפנימית והמופשטת, ולנושא זה נקדיש פרק מיוחד.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו משה גבאי-הצייר והעורך
משה גבאי נולד במרוקו למשפחת רבנים ומקובלים (אביו זצ״ל טמון בחלקת המקובלים בטבריה) ועלה ארצה בשנת 1945 עם הגרעין החלוצי הראשון ממרוקו. היה חבר קיבוץ במשך 16 שנה ואיש צבא קבע.
משה גבאי עוסק בציור ובפיסול מילדותו. בתקופת שליחותו מטעם המדינה בחו״ל השתלם בפריס והוסמך בתור מורה לציור.
בשנים האחרונות החל להקדיש את כל זמנו לציור. ציוריו מתמקדים בנושאי יהדות ומסורת ישראל. כמו כן החליט להנציח בסדרה של ציורים את ההווי היומיומי של הקהילה היהודית במרוקו, כפי שזכור לו מילדותי התוכן הקבליסתי אותו ספג משה גבאי בסביבתו הקרובה מקבל ביטוי מוחשי בציורי־השמן שלו. זהו ציור נאיבי־ראליסטי, בעל מסר מוגדר. הדיוקנות והאינטריורים שלך לקוחים מעולם אסוציאטיבי אותנטי.
משה גבאי משתמש בטכניקת ציור של שמן על בד, תוך שימוש בצבעוניות עזה, המתאימה להנצחת המסורת העממית והבלטת הדעות והאמונות העממיות תוך חישוב אימרות גמטרייאות. כל תמונה שלו היא סיפור שלם על נושא מסורתי עם אמונות ודעות, וכפי שהוא מעיד על עצמו: ״אני משתדל לצרף תרומה צנועה, אבן קטנה בפסיפס הכללי של האמנות היהודית על כל גווניה. כל אמן משתדל ליצור משהו מיוחד משלו, ולכן החלטתי להתמסר לתיעוד ולשימור המסורת היהודית במרוקו. גלעד לדור ההולך ונעלם״.
מן העיתונות:
״משה גבאי מצייר בסגנון נאיבי־ריאליסטי. הוא מחונן בחוש לצבע, המותאם לאווירה ולרקע הטיפוסים והאירועים שהוא מצייר, וכן בעין בוחנת התופסת את המיוחד שבהם. ציוריו משקפים את ההווי הדתי, הקהילתי, הפולקלור ובעלי מלאכה, כפי שזכורים לו מילדותו״.
(נחום סנה — ידיעות אחרונות)
״אוסף הציורים של משה גבאי מהווה מדריך(ראשון מסוגו) חזותי ואמנותי לפולקלור האותנטי והנכון של יהודי מרוקו; במכחולו חדר משה גבאי לאוצר עשיר זה בדייקנות ובידע מקצועי של הטקסים והאירועים המשפחתיים והקהילתיים באותנטיות מושלמת לגבי הדמויות המופיעות בכל ציור.
(חנניה דהן — ברית אבות)
״משה גבאי — הפולקלוריסט והאמן״
עולם מלא דמויות, עולם שמעורר התרגשות, עולם שהולך ונעלם עם הליבוש הצבעוניות והיופי המיוחד שליוו אותו דורות.
זה העולם שפגשתי בתערוכה של משה גבאי, בגלריה העירונית באשקלון. הסתובבתי בעולם של הדמויות שהוא ייצור של האמן, נפגשתי עם המבקרים בגיל העמידה שעיניהם היו מלאים דמעות, מלאים התרגשות, כולם דיברו על ״בית־אבא״ כולם סיפרו על סבא וסבתא, על המסורת שלמרות שממשיכה עד ימינו אנו, למרות הכל המסורת קיבלה ממד אחר, צורה שונה.
משה גבאי החלוץ ממרוקו, חבר קיבוץ במשך 16 שנה ואיש צבא קבע בעבר, למד ציור ופיסול בנעוריו, יותר מאוחר השתלם בפריס.
זה בודאי עזר לו לשפר את הטכניקות לקבל אופקים רחבים יותר.
בתוך תוכו שמר גבאי על האוסף הנדיר: זכרונות, מסורת היפה של ״בית־ אבא״, של הקהילה היהודית במרוקו.
כשזמנו התפנה, משה גבאי לקח את המכחול, הצבעים והתחיל לצייר במרץ, עם כישרון, עם הרבה רגשות, פתאום כל הדמויות צצו החוצה: רחוב היהודי השולחן של שבת, ליל הסדר, בית־הספר כולם התחילו לצאת מהמכחול.
כן, משה גבאי יודע לחבר את הסיפורים שלו, יודע לתת להם חיים חדשים, הצבעים העזים שבהם הוא משתמש עוזרים לנו להתרשם ולהבין את משמעות המסורת וההווי של העדה. הסגנון נאיבי־ריאליסטי מתאים לטיפוסים שהוא מציג ומבטא את הפולקלור העשיר של יהדות מרוקו.
הערך האמנותי בציוריו של משה גבאי הוא באותה מידה חשוב כמו הערך המסורתי והאוטנטיות של האירועים.
בודאי שביקור אחד בתערוכה לא יספיק למסתכל כדי להתרשם במידה מספקת גם על הצד הפולקלוריסטי־הוויתי וגם על הצד האמנותי.
ד״ר פאול ליבוביץ מנהל המוזיאון ״בית עלי״ — אשקלון
אבדן בני קריט׳ה
אבדן בני קריט׳ה
טבעי שמאורע כזה, השמדת שבט שלם, עורר רגשות ומחשבות שונות עוד בשעתו, ועל כן מעמעמת אותו במקצת המסורת, אם כי היא מספרת עליו באריכות ובהרבה קווים אינטימיים. מאורע כזה היה בכל זאת יוצא מגדר הרגיל אפילו בארץ ערב, הגם שאירעו מעשים כאלה, ביחוד בתקופה המוסלמית, גם בין ערבים. ואולם אנשי קריט׳ה היו יושבי אלמדינה במשך שנים רבות, וטבעי ששכניהם היו קשורים בהם. כן יש להניח, שבעלי המסורת או חלק מהם היו מבני בניהם של קריט׳ה אלה עצמם, שהתאסלמו. ידוע לנו בעל מסורת מפורסם משבט זה דור אחד אחרי מוחמר.
וכך היה עיקר המעשה. מסופר כי אחרי שעזבו אנשי קריש פתאום את העיר, רצה מוחמד לחלח את השריון. אז בא המלאך גבריאל וגינהו על רפיונו וצווהו לתקוף את שבט קריט׳ה. כלומר, זהו הנסיון הראשון של המסורת לתאר שמוחמד עשה את המעשה אנוס על פי הדיבור. היהודים לא יצאו ממצודותיהם. את העובדות אפקוד אולי להכיר מתוך הסיפור על אַבּוּ לֻבָּאבַּה, שמוחמד שלח אותו אל קריט׳ה כדי להציע להם לקבל את דינו של מוחמד. היהודים שאלו: מה התנאים ? אבו לבאבה השיב: כפי שהיה קודם לכן במקרים דומים. אולם הוא עשה סימן באצבעו על גרונו. על הבגידה הזאת (כלומר, על הסימן שנתן בהעבירו את אצבעו על גרונו, כדי להראות שהכוונות של מוחמד הפעם הן שונות) התחרט אבו לבאבה, שכן מוחמד כבל אותו שבעה ימים ושבעה לילות אל עמוד המסגד, עד שכמעט יצאה דעתו מרוב שרב וצמא.
מוחמד נהג בחכמתו הרגילה. אחד מן הפצועים קשה היה איש משבט אוס, כלומר, שבט שהיה בן ברית של קריט׳ה. על כן אמר מוחמד: אני אינני עושה דבר, אמסור את ההחלטה בידי בעל בריתכם. איש זה, שמיתתו היתה צפויה תוך שעות ספורות, הבין שעליו לעשות את רצון נביאו. והוא החליט שהגברים ייהרגו והנשים והטף יימכרו לעבדות. ומוחמד מילא אחריו: ״זה דינו של אללה ממעל״. כ־700 איש נשחטו. ושוב עשה זאת מוחמד, בחכמתו, על־ידי אנשי אָוס בעלי הברית, כדי שלא תהיה תרעומת. המסורת מספרת הרבה פרטים. למשל, חיי בן אח׳טב קרע את אדרתו ההדורה, לבל תיפול בידי רוצחיו, וענה על החרפות של מוחמד שאינו מתחרט על שנלחם בו, כי רק מי שיבגוד באלהים הוא בוגד. מסופר על אשה יפה שהיתה קשורה באהבה אל בעלה, וכדי שתמות גם היא עמו השליכה פלח רכב ממצודתה על אחד המוסלמים והרגתו, ועאישה אשת מוחמד מספרת על יופיה כשהלכה למות בשמחה. ידוע הסיפור על הזקן זֻבָּיר, שנתנו לו את חייו וחיי משפחתו ואת רכושו, כיוון שהציל את אחד המוסלמים במלחמת אוּחוּד, אך הוא סירב לחיות.
נשתדל להעריך מאורע זה הערכה היסטורית. מצד אחד, זה היה משפט המלחמה הפשוט: האויב — דינו להריגה, והנשים והילדים לעבדות. כלל זה נתקבל בהלכה הרשמית היהודית והמוסלמית, אלא שביהדות נתבטלה הלכה זו מטעמים צדדיים ולמעשה נעשה כדין הזה רק במקרים יוצאים מן הכלל. יש גם לזכור שעבדים, כלומר נשים וילדים, הם קניין חשוב. אך מן הצד המוסרי היתה כאן מצד מוחמד התנהגות בלתי ברורה שרמזתי עליה. ליהודים היתה כמובן ברירה לקבל את האסלאם. המפליא הוא שלא סופר על מישהו שקיבל את האסלאם, חוץ משניים מתוך שבע־מאות איש!
התוצאות של מלחמת־השוחה וקרַיט׳ה היו מכריעות. קודם כל נשבר כוח הסַעָפִים, אלה שפסחו על שתי הסעיפים. כל אלמדינה היתה עכשיו בידי מוחמד. הביזה הגדולה שנפלה מידי קריט׳ה — נשק, ילדים ונשים, נתנו אמצעים למלחמות חדשות, למלחמות תנופה.
מהגנה עבר מוחמד להתקפה. אמנם, עדיין לא היה בכוחו לכבוש את העיר מכה,
אבל הוא מכין את הדבר:
- על־ידי שוד שבטי המדבר ועל־ידי רכישתם בשביל האסלאם.
- על־ידי כיבוש נאות המדבר שבידי היהודים.
- על־ידי התקפת ארץ ישוב, כלומר — גבולות ארץ־ישראל שהיו מיושבים ערבים נוצרים.
Le camp de Mazagan Révolte Populaire du Judaïsme Marocain-Michel Knafo
Le camp de Mazagan
Révolte Populaire du Judaïsme Marocain
S'il est des épisodes douloureux, auréolés d'héroïsme dans l'histoire d'Israël, des épisodes de révolte populaire et de foi – l'histoire du camp de transit de Mazagan n'en est pas un des moins glorieux.
Fin 1955, le combat du peuple marocain pour son indépendance atteignait son paroxysme. Le terrorisme paralysait les villes, et l'Armée Nationale de Libération livrait ses premiers combats. Ce fut également l'année record de la Alyah du Maroc, atteignant 3 à 4000 immigrants par mois. L'activité sioniste aussi battait son plein.
A 25 kilomètres au sud de Casablanca, se trouvait le camp de transit Kadima (appelé par les juifs du Maroc le Camp de Mazagan), capable d'accueillir 1500 immigrants pour un court séjour avant leur embarquement pour Marseille. Les passeports étaient visés et tamponnés aux bureaux de l'Agence juive Kadima. Les autorités du Protectorat n'ayant jamais permis à l'Agence d'agir sous son nom, elle s'était servie depuis la légalisation de la Alyah en 1949, de la couverture d'une organisation philanthropique de la communauté juive ashkénaze au Maroc, Olam Katan – kadima. La Alyah légale s'est poursuivie au cours des premiers mois de l'indépendance du Maroc, proclamée le 2 mars 1956, jusqu'à la fermeture des bureaux de Kadima à Casablanca en juin de la même année. Les émissaires d’Israël et les activistes locaux devaient alors déployer les plus grands efforts pour permettre, même après l'arrêt brutal de la Alyah légale, le départ de tous les immigrants du camp.
Il faut souligner, en particulier à cet égard, le rôle joué par Baroukh Douvdévani, le responsable à l'Agence Juive de la Alyah d'Europe et d'Afrique du Nord et par Mandel Vilner, le responsable des relations avec la police des frontières, qui devaient réussir à poursuivre la Alyah malgré l'interdiction officielle. Grâce à leurs efforts et également à ceux d'Amos Rabel, le chef du bureau de Kadima, du secrétaire général David Moyal, des émissaires Arié Abrahami, Yaacov Hassan et de nombreux activistes juifs marocains, les départs ont pu se poursuivre sous différentes formes: passeports collectifs, passeports individuels, ordres d’embarquement, etc… Ces arrangements s'étaient fait avec l'accord des autorités du port et de la Compagnie de navigation française Paquet. Près de 13.000 juifs ont ainsi pu quitter le Maroc jusqu'en octobre malgré l'arrêt officiel des activités de l'Agence Juive.
Les derniers jours d'activité du camp de mazagan Moché Arnon (Hababou) raconte: "A la suite de la fermeture presque hermétique du port de Casablanca, nous avons commencé à diriger les immigrants vers Tanger. Cela ne devait pas pour autant soulager la situation des olim concentrés à Casablanca à la suite de la fermeture du camp de transit par les autorités marocaines. Elles ne cessaient d'exiger de vider le camp, sans tarder, et avaient fini par poster des policiers et des soldats, tout autour du camp, pour en interdire l'entrée des candidats supplémentaires à la Alyah.
De notre côté, nous avions décidé l'évacuation des villages isolés de l'Atlas et de diriger les familles – à un rythme programmé – vers Marrakech.
Quand leur nombre devint suffisant, nous les avons transportées en camions vers le camp de Mazagan.
L'infiltration dans le camp se faisait de nuit à travers des brèches dans les barbelés, avec l'aide des activistes clandestins de Gonen.
Les responsables marocains n'arrivaient pas à comprendre comment le nombre d'habitants du camp ne baissait pas malgré les départs incessants…"
Naftali Elbaz (natif de Boujade, était étudiant à Casablanca. En août 1955, au moment du second anniversaire de la déposition du sultan, il se trouvait en vacances dans sa ville natale, Boujade. Il raconte: "Il y a eu des évènements sanglants dans tout le Maroc. Dans la ville voisine de Ouedzem, des dizaines de Français ont été assassinés, et le même mois fut assassiné le grand-père de Shaul Amor (ancien député du Likoud et ambassadeur d'Israël à Bruxelles.)
De nombreux juifs voulaient monter en Israël, mais la maudite politique de sélection déclarée par Israël leur interdisait de réaliser leur rêve. La communauté juive s'est adressée aux émissaires de l'Agence Juive et leur a demandé avec insistance d'arriver à Boujade. Je me souviens de l'arrivée de Mandel Vilner, Baroukh Douvdévani, Haïm Talmor et Arié Abrahami – alors que le directeur à Casablanca était Amos Rabel et le secrétaire général David Moyal. Au cours de l'assemblée générale, dans une atmosphère de panique, alors que des blindés de l'armée française patrouillaient en ville, nous les avons pressés de nous aider à monter en Israël et de mettre fin à la politique de sélection. Le président de la communauté, Issakhar Elbaz, leur a dit: "Je comprends qu'il y a une procédure, des visites médicales, etc… Je vous demande: qui va faire cela ici?"
Un des émissaires a alors proposé ma candidature et c'est ainsi que j'ai commencé mon activité. J'ai été contraint d'abandonner mes études et de me consacrer à la Alyah des membres de ma communauté. Je dirigeais les familles vers le camp de transit de Mazagan.
En plus de ce travail, j'étais le correspondant local de trois journaux nationaux: "Le Petit Marocain", "Maroc Soir" et "La vigie Marocaine" et délégué du Congrès Juif Mondial pour Boujade et la région.
En raison de mes activités, je me heurtais à l'hostilité de la population musulmane locale. Quand mon activité sioniste fut connue de la police, je risquai l'arrestation.
J'en ai fait part à Haïm Talmor qui m'a suggéré de partir le jour-même pour Paris.
J'ai téléphoné à ma mère pour prendre congé. Elle a pleuré et m'a interdit de quitter le Maroc sans les autres membres de la famille. J'ai alors annulé mon vol et j'ai pris directement contact avec Mandel Vilner. Je lui ai expliqué que ma famille avait quitté sa maison et était dans le dénuement, puis j'ai à mon tour éclaté en sanglots. Vilner, un homme chaleureux, m'a conduit à son domicile et a téléphoné à Paris. A la fin, il m'a donné une note de recommandation pour le directeur du camp, Mr. Liberman. Je suis parti avec ma famille au camp où je n'ai pas tardé à y prendre une position dominante à la direction.
Vilner m'a ensuite demandé de l'accompagner auprès des familles candidates au départ, recueillir les photos et les encourager à rejoindre en masse le camp. Effectivement, au bout de quelques jours, des centaines de familles l'avaient rejoint. J'y suis revenu moi-même m'occuper de leur départ vers Israël. C'était l'époque où le sultan avait autorisé les 6.000 résidents du camp à rejoindre Israël. Par la corruption de fonctionnaires marocains, Mandel Vilner devait réussir à tromper les autorités et à remplacer les partants par de nouveaux arrivés. Le nombre d'habitants du camp était déjà monté à 10.000 alors qu'il était destiné à en accueillir 1.500 au maximum. D'où la propagation de maladies et les risques d’épidémies qui devaient nécessiter la création d'un petit hôpital de campagne, don de la base américaine de Nouaceur. Il y eut nombre de morts, surtout parmi les bébés, en raison des conditions d'hygiène très défectueuses. Dans ces conditions, les autorités marocaines autorisèrent le départ de tous ceux qui se trouvaient dans le camp, fermé définitivement en octobre 1956."
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף
זה מה שקרה למי שיהפוך לראש עיריית נתיבות, יחיא/יחיאל ביטון, שהיה פעיל באגודת שארל נטר. בזכרונותיו הוא מתעד את ניסיונותיו הכושלים לחצות את הגבול לאלג׳יריה:
״בפעם הראשונה, יצאתי לבדי ברכבת מקזבלאנקה. ההנחיה הייתה לנסוע לבד, משום שהמשטרה עצרה קבוצות של יהודים שנסעו לאוז׳דה והחזירה אותם כלעומת שבאו. למרבה אכזבתי, נעצרתי והושלכתי לכלא בחברת פושעים, שלקחו ממני את האוכל שאחי הביא לי. שוחררתי רק אחרי יומיים של חקירה, והוחזרתי לקזבלאנקה. מה שעניין אותם היה לדעת, מי היו המארגנים, אולם אני התעקשתי לענות שנסעתי לבד, מתוך יוזמה שלי.
בפעם השנייה הצטרפתי לקבוצת עולים שמנתה 15 צעירים וצעירות, במסווה של טיול בחיק הטבע. אחרי פס, יצאנו לדרך והלכנו במשך יומיים בדרכים עקלקלות, מתוך תקווה לחמוק מעינם הפקוחה של אנשי משטרת הגבולות. אולם התגלינו ונעצרנו. הפעם, החקירה נערכה בבית-הכלא של פס. שוחררנו והוחזרנו לקזבלאנקה."
בפעם השלישית הצליח להגיע לאלג׳יר, לאחר שמפקח מישטרה צרפתי צייד אותו ברישיון מעבר שקשה להגדיר כחוקי.
תושבי אוז׳דה, שהיו ידועים בלאומנותם הלוהטת, היו חשופים, עקב קרבתם לאזור המזרחי, לתעמולה של המופתי הגדול של ירושלים, ששודרה על ידי הלאומנים באזור הצפוני. הנציג הכללי, פראנסים לאקוסט, לא הכחיש את חומרת המצב:
לעת עתה, הלאומנים פתחו במסע החרמה של הסוחרים היהודים בערים: עליי להדגיש את חרדתה של הקהילה היהודית, אשר חוששת למתקפה אלימה כוללת.
באווירה מתוחה זו, די היה בניצוץ אחד כדי להבעיר אש. וזה מה שקרה ב-7 ביוני 1948, כאשר קטטה רגילה הפכה להתפרעות אלימה. בשעה 9:30, המשטרה המקומית באה לעזרתו של ספר יהודי בעיר, אלבר בן שושן, שנחשד באירגון הנסיעות לארץ ישראל, ובאחזקת מלאי של רימוני-יד. דקות אחדות לאחר מכן, בשעת ויכוח ער, יהודי צעיר דקר בפגיון נכבד מוסלמי, בן קיראן, יהודי שהמיר את דתו למוסלמי. זה הספיק כדי להצית את חבית אבק-השריפה. בכל רחבי העיר התארגן מירדף אחר היהודים, והשלטונות הצרפתים, שנשיא הקהילה, מ׳ עובדיה שיגר להם התראה על כך, לא הזדרזו, כך נראה, לשוב ולהשליט סדר. מאזן הפרעות היה כבד: 5 מתים, 15 פצועים ונזק לרכוש בשווי של 200,000 פרנק.
עקב רשלנות פושעת או מתוך כוונה, לא הוטל סגר על העיר, והשמועה על התקרית התפשטה אל זֶראלדה, עיירה סמוכה בה היה מרכז מיכרות, אשר חודשיים קודם לכן היה זירה לשביתה שדוכאה ביד ברזל. תוך רגעים ספורים, תושביה היהודים של זראלדה הותקפו, ושילמו מחיר כבד: 37 מתים, שביניהם 10 נשים ו־10 ילדים, ו-27 פצועים.
הזוועה במעשי הטבח הללו, שלא היה להם אח ורע מאז 1912 וה״טריטל״ – למעשה פוגרום – הגדול בפס, עוררה פאניקה בקרב הקהילה היהודית.
אלף יהודים, שהתגוררו בעיירות הסמוכות – דֶבְּדוּ, טָאוּרִירטְ ובָּרְקאן, הגיעו בחופזה לאוז׳דה. מדרום־מרוקו הייתה נהירה לעבר קזבלאנקה.
אנשים יצאו לארץ ישראל בכמויות גדלות והולכות: 530 באוגוסט; 1,024 בספטמבר; 2,118 באוקטובר; 1,633 בנובמבר, וקרוב ל-3,000 בדצמבר. הרשויות הצרפתיות מודות ומתוודות שהן מוצפות בשטף שאין ביכולתן להכיל, כפי שמעיד הדוח הסודי המדאיג, שהוגש על ידי פקיד גבוה ברזידאנס, בספטמבר 1948 :
"הדאגה העיקרית בחוגים היהודיים, והדאגה היחידה כמעט בקרב הצעירים, היא לצאת לישראל. זוהי עובדה. האמצעים שנקטה המשטרה בסוף חודש אוגוסט ובתחילת ספטמבר לא הצליחו כלל לעצור את ההתלהבות הזו. הן מנוגדת השיגו תוצאה הפוכה, והוסיפו עוד לבלבול ולסערת הנפש. מכאן ועד להערכה ־ שביטאה בדבריה אישיות ציונית בקזבלאנקה – שהם נחשבים לבני-ערובה, מפריד רק צעד אחד, שהם עברו אותו בחופזה, לא בלי חשש מסוים. כל מיני טינופות שניצלו את יחסי הידידות שלהם במינהל האזרחי או במשטרה, משיגים ויזות עבור ידידיהם־כביכול, ואלו שזוכים בהן, משלמים ביוקר רב.
היציאות הבלתי-חוקיות לא תיפסקנה, אלא אם כן נקיף בגדר תייל את הגבול המזרחי, ונציב שרשרת של שוטרים לאורך החופים ונמלי התעופה.
האם עלינו להתעלם מן התנועה הזאת, בגלל הסכנה הפוליטית הכרוכה בכך שננסה להסדיר אותה?"
לא רק השלטונות הצרפתיים, כי אם גם השלטונות הישראלים הטריים הוצפו בשטף הזה, שלא ניתן לשלוט בו. ההתלהבות של הראשונים להגיע חזרה כהד למרוקו בצורת פזמונים – שאותם חרזו כהלכה – בעגה היהודית- ערבית, ואשר אותם זימרו בלהט בשכונות המלאח:
אמאזין חיפה , מה זין בואו לפלסטין אלמסלימין סירו פחאלקום פלסטין מאסי דיאלוקום
כמה יפה חיפה, איזה יופי בואו לישראל מוסלמים לכו מפה ישראל אינה שלכם!
נוכח גל הפליטים הגואה, שדבר לא הוכן עבורם, הוועד המנהל הציוני מצא לנכון, לפתוח במו״מ דיסקרטי עם הנציגות הכללית ״כדי להחליף את העזיבות ללא-פיקוח דרך אלג׳יריה, ביציאות ישירות ממרוקו לצרפת: באמצעות הסדר שכזה נוכל לקבוע מכסות, לבצע סלקציה של עולים ולערוך להם בדיקות רפואיות בטרם נסיעתם.״
בסודיות גמורה, הנציגות, שעדיין לא העזה לבוא במגע ישיר עם הסוכנות היהודית, גיששה לברר מה דעתם של המנהיגים הציוניים הצרפתים. בדצמבר 1948, הגנרל ז׳ואן קיבל ברבאט את פניו של אחד מן המנהיגים של הפדרציה הציונית הצרפתית, עו״ד מארק יארבלום (Jarblum). הלה, שהיה חבר ב SI0, היה מקורב לראש הממשלה-לשעבר, ליאון בלום. בעת פגישתו של מארק יארבלום עם הגנרל ז׳ואן, הסביר לו, שצריך להגיע ל״מודוס ויוונדי״ כלשהו.
הגנרל ז׳ואן נולד באלג׳יריה, והכיר היטב את המציאות הצפון־אפריקנית, והוא חשש מפני התוצאות העלולות לנבוע מהגירה מסיבית של היהודים המרוקנים. הגירה שלדעתו לא היה מנוס מפניה, כפי שאמר למארק יארבלום: ״לדעתי, לא יהיה זה מוגזם לומר, שאם לא יינקטו אמצעים לתעל את גל העזיבות, הוא יגיע בהיקפו ל-000,200. מתוך רבע מיליון היהודים במדינה. יש כאן מין דחף מיסטי, מעורב בפניקה, שדוחף את היהודים לצאת מן המלאח. ואני יכול להבין אותם. כאן, הם חיים כמו בני כת נחותה, מושפלים ומדי פעם נתונים לסחטנות. שם, הם רואים את המראה המשכר של החירות ושל הניצחון על האויבים.״
הנימוקים שהציג מארק יארבלום עשו את שלהם ככל הנראה, מפני שלאחר ביקורו של רפאל ספאניין (Spanien), מנהל היא״ס, ברבאט, הנציגות הסכימה לקבוע מיכסת אשרות חודשית של מאות אחדות לעוזבים.
יארבלום וספאניין לא היו המנהיגים היהודיים היחידים שהתערבו בנושא זה. האליאנס, שראתה את עצמה עדיין כדוברת הבלעדית של הקהילה היהודית המרוקנית, והסנדק המוצהר שלה, התערבה אצל הסולטן לטובת חופש הגירה ליהודים המרוקנים. במכתב הפונה לסידי מוחמר בן יוסף, בתאריך 29 במארס 1949, נשיא כי״ח, וחתן פרס נובל לשלום־לעתיד, רנה קאסן, כתב, אחרי דברי הנימוס המקובלים ואיזכור הנדיבות העקבית מצד השליטים העלאווים, את השורות הבאות:
״והנה אחינו לדת, אשר חיו מאות בשנים בשלווה, מבלי לשלוח ולו מבט אל מעבר לגבולות האימפריה שלך, בוחנים בעין תמהה את אחיהם, הבונים לעצמם קיום לאומי חדש, חופשי וגאה. מספר גדל והולך מקרבם חולמים להצטרף אליהם…
היות שמאז ומתמיד חיו בקרב בני-דודם המוסלמים, למדו להכירם ולהוקירם, ויהיו הסוכנים הטובים ביותר לכינון ידידות שתהיה רצויה הן לעולם המוסלמי והן לישראל…
אולם, כדי להיענות לתקווה הלוהטת הזאת, צריך לדאוג לכך שהללו שרצונם בכך, יוכלו לצאת לדרך ללא הסתייגויות, בחופשיות ובראש זקוף, כך שינצרו בלבם את האדמה אשר האכילה אותם, וירגישו כלפיה הכרת-תודה ללא-סייג…״
מהלך זה לא היה מוצלח במיוחד. יתר על כן, הוא חשף באופן פומבי בעיה, שבה דנו מזה מספר שבועות בדיסקרטיות יתירה. מהלך זה לא יכול אלא להביך את הרשויות הצרפתיות, שניצבו בפני גל מסיבי של עזיבות. בקה ד׳אורסיי נפעמו מכך, ודרשו מן הרזידאנס להפסיק את שטף ההגירות.
זו האחרונה העריכה, שהדבר בלתי-אפשרי. כפי שכתב, במכתב מהשלושה ביוני 1949, נציג הרזידאנס, פראנסיס לאקוסט: ״מאז הפסקת פעולות האיבה, ההגירה שינתה את אופיה. מדובר בהגירה בדרכי שלום. הפן העיקרי שלה הוא פוליטי, זה נכון, אולם כזה שאיננו יכולים להתנגד לו באמצעות נימוקים בעלי אופי החלטי, שעליהם התבססה הגישה שלנו בשנה שעברה.״
מרוקו שאהבתי-דן אלבו-שמונה עשרה מתוך "כי כן"
מרוקו-את שאהבה נפשי
זכויות הצילומים
לדניאלה די-נור
רון טואג
בני פירסט
ישראל 2005
הספר הזה נועד לאוהבי מרוקו, בין שביקרו בה כתיירים בבין שנולדו בה. לתייר המטייל, מרוקו היא מאגר בלתי נדלה של אקזוטיקה ותרבות. נאות מדבר ופסגות הרים, ים ומדבריות, ערים הומות, שכיות חמדה וכפרים נידחים. לישראלים, יוצאי מרוקו, יש עניין נוסף בה.
במשך מאות שנים הייתה מרוקו בית מכניס אורחים ליהודיה ואף הייתה המדינה הערבית הראשונה שפתחה את שעריה לרווחה בפני התייר הישראלי.
יוצא׳ מרוקו, תושבי מדינת ישראל, חשים קירבה וחיבה רבה לארץ מוצאם ואינם שוכחים להזכיר את הכנסת האורחים שזכו לה אבותיהם במרוקו. ראשיתו של האלבום הזה באלפי תמונות של שלושה אוהבי צילום שטיילו במרוקו ועינם הייתה פקוחה למראה פניה האנושיות של מרוקו לא פחות מאשר לנופיה. בין מאות התמונות שהיו מונחות לפני נתגלתה משפחת האדם במרוקו במלוא תפארתה. פנים מרתקות של אנשים המגלים שמחה ודאגה, סקרנות ובושה, במרומי הרים ובסמטאות ערים, בשווקים ובפתחי בתים. לצד אלה נקלטו בעין המצלמה נופיה ואתריה המרתקים של מרוקו וגם בצילומים אלה ניכרים השמחה שבגילוי וההתפעמות מהמראה הקסום.
מתוך "כי כן" שמונה עשרה-דן אלבו
רבי יוסף משאש-שיר לכבוד חודש אלול
רצז
אלול.
למעלת החה״ש וכר, כהה״ר אברהם פחימאת ישצ״ו,
שלום. שלום.
רבי יוסף משאש
מכתב מקרא קדש לשדוכיו הגיעני, וכבר אחיד היקר השמיעני, כי נפל לד חבל בנעימים, בת איש
צדיק תמים, ובדרכו גם היא אחזה, ולא זזה, ומאד שכחתי, ולמזווג זווגים ברכתי, ה׳ יגרור לטוב ויהי ביתך כגן רטוב, וזמן החופה אל תאחר, פן יקדמך אחר, חלילה.
ואודות הפצרתד על העתק גמר הסליחות, הרי הם לפניך, וזאת, לחן ״בליל עשור להתכפר״,
סי׳ יוסף.
יה כי אין בלעדך, אני ברוב חסדך, באתי רץ אל ביתך, ואל היכל קדשך, אקוד ביראתך, ובאמת לעובדך,
מחה חטאת עבדך, צורי ברחמיך.
וזכות אבות תזכור לי, אלהים אדני חילי, אתה תומיך גורלי, ואל תפן למעלי, ולכל רוע פעולי, כי מחומר גבולי, הוא השם בסד רגלי, לעבור פקודיך, מחה וכר.
סמוך יה נפילתי, כי עד מאד דלותי, וראה כי תאותי, נגדך יוצר נשמתי, ומה מאד שמחתי, עת רצונך עשיתי, ועד מאד דאגתי, בעברי רצונך, מחה וכר.
פדני מצפוני, אשר הוא מפתני, להגדיל את עוני, וחטאתי וזדוני, ואתה יוצרי קוני, מחטאתי טהרני, ובטובך תזכני, לביאת משיחך. ובטובך וכו'.
עוד אחרת. לחן ״חשתי ולא התמהמהתי״, סי׳ אנכי יוסף משאש חזק.
אתה בן אדם על מי בטחת, כי בחי העולמים מרדת, ואת פיהו מרית, ואותו אחר גוך השלכת.
נרדם תהיה עת תשמע למודים, ושמורות עינך יהיו צמודים, ואך תשבע נדודים, עת תשב תשתה תרוה עם דודים.
כהר תבור את לבך הגבהת, ככלוב מלא עוף ביתך מלאת, מרמות אשר אהבת, עושר ולא במשפט עשית.
ישמח לבך עת תקבוץ חפצים, וכל יצוריך יהיו דצים, ותת צדקות לרצוצים, בעיניך תמיד הם כקוצים.
יזכור לבך יום עברה יום הוהו, יום יצא גופך מתוך נוהו, ובכתף יסבלוהו, ולקברות מהר יובילוהו.
ויפשיטו מעליו כתנתו, ויורידוהו מעל מטתו, ועלי רצפת ביתו, ערום שמה יניחו נבלתו.
סורו סורו הוציאו מהרה, בניו יקראו לבני החברה, סחוב השלך לקבורה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא.
פתע ישבר ואין מחבש, נקצץ האילן ומעין יבש, כקדמת שלף יבש, ישכב על רגבי עפר וגובש.
מקום חשך יהיה לו לסתרה, ברות יהיה לזוחלי עפרא, וטוב תואר וצורה, לסחי ומאוס יהיה כל שופרא.
שפעת עשרו בביתו ינוח, והוא ילך וידכא ישוח, ולא ימצא מנוח, על רוב רשעו וגסות הרוח.
אשת נעורים וגם הבנים, לחלק שלל המה נכונים, ואם הם מקוננים, לבם שמח מלא ששונים.
שום תשים כל אלה בין עיניך, ולא תחזיק עוד במשובך, ושוב אל אלהיך, לא ירפד ולא יעזבך.
חי זך קיים אלהים צבאות, קבץ מהר מארבע הפאות, לעמוסי תלאות, וכימי חנם הראם נפלאות.
אלה הם ידידי הסליחות אשר חברתי, עלה מספרם י״ב, ועוד חברתי שירים ופזמונים, לשבתות
ולמועדים, אם תרצה אותם, הודיעני, ואעתיקם לך שנים שנים, ואשלחם, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
סיפורי הנביאים מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء סיפור אחיו של יוסף וכניסתם למצרים
סיפורי הנביאים
מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי
محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
סיפור אחיו של יוסף וכניסתם למצרים
אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אחר הדברים האלה הגיעה הבצורת אל ארץ כנען, ומצוקה פקדה את יעקב ובניו. אמר להם יעקב: ״למה מביטים אתם זה בזה לנוכח הרעב [הצפוי]? צאו אל מצרים וקנו לנו מזון אצל האדון, כי אולי יטה אלוהים את לבבו אליכם״.
הערת המחבר: בערבית: מַא תַרַוְן אִלַא אלגַ׳וְע. אולי מוטב היה לתרגם זאת כך: ״מה סבורים אתם על הרעב?״, אולם הביטוי מא תרון מעורר רושם שלפנינו השפעה של דברי יעקב לבניו במקרא (בראשית מב, 1): ״למה תתראו״, המתפרש כ״למה תביטו איש בפני אחיו באובדי עצות״.
הצטיידו, והם עשרה אחים, והלכו עד שנכנסו למצרים. עוד לפני כן ביקש יוסף מאלוהיו שיראה לו את אחיו בלי שירגישו בכך. נעתר אלוהים לבקשתו, והציב על הדרך שומרים ועוזרים, ואיש לא עבר על פניהם בלא שישאלוהו מאין בא ולאן הוא הולך, והיו מודיעים זאת ליוסף עליו השלום עוד בטרם הגיע אליו. וכאשר הגיעו אליהם ילדי יעקב אמרו להם: ״מאין באתם ולאן מועדות פניכם?״. אמרו: ״אנו ילדי יעקב בן יצחק בן אברהם״. אמרו: ״האם כולכם ילדי יעקב ?״, ענו: ״אמנם כן״. אמרו להם: ״רדו וחנו כאן עד שנודיע לאדון על בואכם״. אמרו: ״אליו אנו הולכים כדי לקנות ממנו מזון״. הושיבום במקום והודיעו את הדבר ליוסף. התיר להם יוסף להיכנס אליו, והם אכן שמו את פניהם אליו. בהגיעם אל דלתו יצא אליהם אחד משומרי הסף ואמר להם: ״מי אתם ולאן מועדות פניכם ?״. אמרו: ״אנו בני יעקב בן יצחק בן אברהם, ופנינו מועדות אל האדון כדי לקנות ממנו מזון למשפחתנו״. החזיק בהם שומר הסף שלושה ימים ושלושה לילות, ויוסף היה מוציא להם בכל יום שולחן ועליו הטובים במזונות והטעימים במשקאות, וביום הרביעי ציווה עליהם להיכנס. נכנסו אל מקום מושבו ״והוא הכירם אך הם לא הכירוהו״, כי חלפה תקופה של ארבעים שנה מאז ראוהו. הסב יוסף את פניו מהם ובכה ברחמיו עליהם, ואחר כך אמר להם: ״מאין באתם, אנשים?״. אמרו לו: ״אדון אדיר, מארץ כנען באנו וילדי יעקב אנו״. אמר: ״האם בני איש אחד אתם ?״. אמרו: ״אמנם כן, אולם האימהות שונות״. אמר: ״האם נולד לאביכם מישהו זולתכם?״. אמרו: ״אמנם כן, נולדו לו שני ילדים נוספים מאישה ושמה רחל; האחד מהם שמו יוסף והשני בנימין, והוא זה שהשארנו אצל אבינו, כי הוא אינו מש ממנו אף לא לשעה אחת, ואת יוסף אכל הזאב״, וסיפרו לו את הסיפור. אמר להם יוסף: ״וכיצד אוכל להאמין לכם שהעניין הוא כפי שסיפרתם, כי בני יעקב אתם ?״. אמר לו ראובן: ״אדון אדיר, נביא לפניך את אחינו שהשארנו אצל אבינו, למען יספר לך כדברים אשר סיפרנו״.
אחר הדברים האלה אמר יוסף למודד התבואה: ״תן להם את מלוא מידת התבואה והשב את מרכולתם לאמתחתם ללא ידיעתם״, ושמותיהם היו כתובים על צרורותיהם. ולהם אמר: ״הביאו אליי מעם אביכם את האח אשר לכם וגר״, והם הסכימו להיענות לבקשתו זו. יצאו האנשים למסעם והלכו עד שנכנסו אצל אביהם, נשקו לראשו וסיפרו לו את אשר אירע להם עם האדון. אחר כך אמרו: ״הוי אבינו, ראינו מצד האדון הזה חמלה ואהבה כלפינו שלא ראינו מצדו כלפי זולתנו״. אחר כך ניגשו אל אמתחותיהם, פתחו אותן ומצאו כי מרכולתם הושבה להם. אז נכנסו אל אביהם ואמרו לו: ״הוי אבינו, הנה פתחנו את מטעננו ומצאנו בו את מרכולתנו אשר הושבה לנו; מה עוד נבקש ?״. אמר יעקב: ״מזון זה אסור עליכם אם לא תשיבו את מחירו, כי אנו נמנים עם קהל הנביאים, וקבלת צדקה אסורה עלינו״. אמרו: ״כיצד נשוב אליו, אבינו, אחרי שהבטחנו לו כי נביא אליו את אחינו בנימין?״, וסיפרו
[1] במסורת האסלאם מצוי הרעיון שעל ידי מתן צדקה הבריות מטהרים את עצמם מעודף חומריות, שהיא בבחינת ״זוהמתם״, ולפיכך נאסר על הנביאים – בחירי העם – ליהנות מצדקה. לחיזוק רעיון זה מובאות בספרות התורה שבעל פה (הך1ךית׳) מעין ראיות מחיי מוחמר, כגון: שהנביא עצמו לא נהנה מהצדקה, וכי אין זה ראוי שבני משפחתו ייהנו ממנה או שיהיו במגע כלשהו עמה, אף לא על ידי גבייתה. לפרטים על הצדקה באסלאם, שיסודה בקוראן(סורה 60,9) והפכה למס מדינה, ראו זיסוב, זפאת. ראו גם מהדורה, סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם, הערה 29 והקשרה; סיפור הנביא איוב עליו השלום, הערה 198 והקשרה.
לו שהאדון אמר: ״אם לא תביאוהו אליי, לא תהיה לכם עוד תבואה מאתי ולא תקרבו אליי״. בכה יעקב ואמר: ״וכי עליי לבטוח בכם שתשמרוהו כשם שבטחתי בכם לפנים שתשמרו על אחיו וגו׳?״
אמר יהודה: ׳״הוי אבינו, מה עוד נבקש? הנה הושבה לנו מרכולתנו, ועתה נוכל להביא מזון לבני ביתנו. אנו נשמור על אחינו, וייווסף לנו משא גמל. זוהי מנת תבואה קלה׳. אמר: ׳לא אשלח אותו עמכם עד אם תתחייבו לי בשם אלוהים כי השב תשיבוהו אליי, אלא אם כן תיספו באסון׳. כאשר התחייבו בפניו אמר: ׳אלוהים ישגיח על אשר התנינו״׳. אחר כך הלביש יעקב את בנימין בכתונת יוסף אשר החזירוה אליו מגואלת בדם, ואמר להם: ״הוי בניי, היו יראים את אלוהים ושמעו בקולו, וזנחו את החמדנות ואת הקנאה, למען לא יחשק בכם השטן; ושמרו על אחיכם למען תשיבוהו אליי בריא ושלם; ובכניסתכם למצרים הציבוהו לפניכם והוא ידבר בשמכם; ׳בניי, אל תיכנסו למצרים בשער אחד, כי אם איש־איש בשער אחר״'. והם אמרו: ״אכן, כן״.
הערת המחבר: במסורת האסלאם מצוי הרעיון שעל ידי מתן צדקה הבריות מטהרים את עצמם מעודף חומריות, שהיא בבחינת ״זוהמתם״, ולפיכך נאסר על הנביאים – בחירי העם – ליהנות מצדקה. לחיזוק רעיון זה מובאות בספרות התורה שבעל פה (החדית׳) מעין ראיות מחיי מוחמד, כגון: שהנביא עצמו לא נהנה מהצדקה, וכי אין זה ראוי שבני משפחתו ייהנו ממנה או שיהיו במגע כלשהו עמה, אף לא על ידי גבייתה. לפרטים על הצדקה באסלאם, שיסודה בקוראן(סורה 60,9) והפכה למס מדינה, ראו זיסוב, זַכַּאת. ראו גם מהדורה, סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם, הערה 29 והקשרה; סיפור הנביא איוב עליו השלום, הערה 198 והקשרה.
אחר הדברים האלה הלכו עד שנכנסו למצרים, הגיעו עד שער ארמונו של יוסף וביקשו את רשותו להיכנס, וכאשר הרשה להם נכנסו. בעודם עומדים לפניו קרב אליהם, הביט באחיו בנימין, קירב אותו אליו ואמר: ״רואה אני, בנימין, את כל אחד מאלה יחד עם אָחִיו [מאֵם]; מדוע, אם כן, אתה בלי אח ביניהם?״. אמר: ״אדון אדיר, אכן היה לי אח, אך איני יודע מה אירע לו פרט לכך שיצא עם אחיי אלה לרעות את הצאן, והם סיפרו כי זאב אכל אותו והחזירו את כותנתו זו אשר עליי מגואלת בדם, ומאז כהו עיני אבי יעקב מרוב בכיו עליו״. אמר להם יוסף: ״הוי בני יעקב, מופלא בעיניי הדבר שזאב אוכל את אחיכם שעה שביניכם יש מי שצועק לעברו של אריה והוא נופל מת, ומי שאוחז ברגלו של זאב ובוקע אותה לשניים, ומי שלמשמע צעקתו יפילו נשים הרות את עובריהן, ומי שבכוחו לעקור עץ משורשיו, ומי שרץ בצד סוס ומקדים אותו״. אמרו: ״אמנם כן, אדון אדיר; ויש בקרבנו גם מי שבכוחו לעשות יותר מזה, אולם בבוא גזרת הגורל מסתמא כושר הראייה ואובד הכוח״. אז בכה יוסף בגעגועיו על אביו, אולם מיד חדל מכך בפחדו פן יכירוהו. אחר כך הביא לפניהם שישה שולחנות [ערוכים] וציווה עליהם לשבת שניים־שניים, בני אותה אם, לשולחן אחד. בכה בנימין, והאדון אמר לו: ״למה תבכה?״. אמר: ״אדון אדיר, אחיי אוכלים שניים־שניים, ואילו אני – לבדי; לו היה אחי יוסף חי, היה אוכל עמי״. ירד יוסף מיצועו ואכל עמו. וכאשר ראו אחיו את זאת קינאו בו על כך והחלו כולם מביטים בו בשנאה. אמרו זה לזה: ״הביטו אל ילדי רחל; כל הרואה אותם, מקרב אותם ואוהבם. חי אלוהים, עוד עתיד הוא להתפאר בכך כנגדנו בפני אבינו״. וכאשר סיימו לאכול ולשתות אמר [יוסף] לבנימין: ״האם נשאת אישה?״. אמר: ״אמנם כן, ובורכתי בשלושה בנים זכרים״. אמר: ״ומה שמותיהם?״. אמר: ״שם בכורם זאב, יען כי אחיי טענו שאחי יוסף נאכל על ידי זאב; ושם השני דם, יען כי אחיי הביאו את כתונת אחי יוסף מגואלת בדם; ושם השלישי יוסף כשם אחי״. אז הכריע הבכי את יוסף ולא יכול עוד לשבת. קם ונכנס אל אחד מחדריו ובכה בו. אחר כך יצא אל אחיו ואמר להם: ״האם החלטתם לנסוע אל אביכם?״. אמרו: ״אמנם כן״. אמר יוסף למודד התבואה: ״תן להם את מלוא המידה והיטיב עמם״. כן ציווה על בנו אפרים לאמור: ״קח את הגביע הזה ושים אותו באמתחתו של בנימין בלי שאיש מהם ידע זאת״, והנער עשה כן.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת:חוה לצרוס-יפה-חוזה חדיביה (628)
חוזה חדיביה (628)
בדיוק שנה אחרי מלחמת־השוחה נערך חוזה חדיביה, לא הרחק מן העיר מכה. מוחמד הודיע כי ראה בחלום שהוא חוגג בעיר הקודש ומקבל את מפתחות הכעבה. לפיכך פקד מוחמד על המוסלמים להיכון לקראת העלייה־לרגל הקטנה — ״עֻמְרַה״. – כך נקראת העלייה־לרגל לכעבה שלא בזמן החג׳ הכללי. במקורו מציין השורש עבודת אלהים, ומכאן גם השמות עמרי בעברית ועמר בערבית-.עֻמַר שאל את מוחמד אם יש לצפות למלחמה, שכן היה זה בחודש הקדוש (ד׳ו אלקעדה, בשנת שש ל״הג׳רה״), ובוודאי זכרו עוד כי גם נסיונו הראשון של מוחמד עם מכה היה הפרת החודש הקדוש. מוחמד לא נתן תשובה ברורה, שכן בעלי בריתו, הבדווים, בגדו בו לרוב, והוא לא היה בטוח אם יצא הפעם למלחמה. הוא הודיע, כי הוא בא בשלום לעשות את ה״עמרה״, כלומר, את הביקור במכה. אך אנשי מכה לא נתנו לו להכנס. שלח איפוא מוחמד את עת׳מאן, מי שהיה לאחר מכן החליף השלישי, למשא־ומתן.
הלה התמהמה, וכאשר נתרופפו הלבבות קיבץ מוחמד את מאמיניו תחת האילן הקדוש של חודיביה בגבול ה״חַרֵם״(איזור מקודש) של מכה, שם נשבעו לו כולם מחדש שבועת אמונים. אולם המכאים נשארו תקיפים, ומוחמד לא היה חזק למדי כדי להתקיפם. על כן עשה מעשה דיפלומטי יפה: כרת חוזה של שלום לעשר שנים עם אנשי מכה — החוזה של חדיביה. המסמך כפי שהוא בידינו, הוא בלי ספק מקורי.
המקורות מתארים באריכות רבה כיצד נסוג מוחמד צעד אחרי צעד. דווקא מפני שבני־ערב הקדמונים לא ידעו גמישות, הם לא ידעו לסגת בעת הצורך; על כן, מידה זאת של מוחמד לסגת, כשהשעה היתה צריכה לכך, עשתה עליהם רושם גדול.
עלי כתב מטעם מוחמד את החוזה. מוחמד אמר לו שיתחיל את החוזה ב״בסמלה״. בא־כוח אנשי מכה אמר: אין אנו יודעים דבר זה. כתויב ״בשמך אלהים״, לפי הצורה הערבית העתיקה. הכתיב מוחמד: ״חוזה בין מוחמד שליח אללה״. אמר איש מכה: אינני מכיר בך בתור שליח אללה. אילו הכרתי בך בתור שליח, לא הייתי צריך לכרות אתך חוזה. כתוב: מוחמד בן עבדאללה. הסכים מוחמד ואמר לעלי: כתוב מוחמד בן עבדאללה. המסורת הערבית רוצה כאן לתאר מה שקוראים ״חִלם ״,» תכונה של ישוב הדעת, של גמישות, שבדרך כלל לא היתה מצויה אצל הערבים. עיקרי התנאים היו:
- א) שני הצדדים מסכימים לשלום לעשר שנים.
- ב) תנאי מחפיר ביותר: מי שיבוא אל מוחמד מקריש בלי רשות פטרונו — יוּשב אליהם, כלומר, אם מישהו ממשפחת קריש ירצה להתאסלם בלי רשות הפטרון — מוחמד צריך להשיב אותו.
- ג) בשנה שלאחריה יוכל מוחמד לבקר עם מאמיניו בעיר מכה.
רוב המוסלמים ראו בחוזה זה נסיגה איומה ומפלה. אך מוחמד הבין שהיה בכך נצחון דיפלומטי. הוא, שעד כה נחשב לפליט שנפרד משבטו, הוכר עכשיו כצד שווה, שאתו כורתים חוזה. העובדה שהיו בחוזה תנאים קשים של עשר שנות שלום, ושהמוסלמים מתחייבים לא לקבל את בני קריש — לא היתה מכבידה, כי היתה רוח חדשה. ומותר היה לחשוב שלפני אלהים יש דברים חשובים יותר מאשר חוזה עם קריש. על כן לא הכבידו תנאים אלה.
שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי
חתונה
טקס החופה מתקיים כאשר החתן והכלה יושבים בתוך אפריון, ״כמלך ומלכה דמי״. תוך שהם יושבים, עורכים הרבנים את החופה בעמידה וקוראים את הכתובה(מנהג זה היה מקובל בקהילות מרוקו ותימן). מימין — טקס החיוב ותקיעת־ כף בין החתן לחותן ועריכת התנאים על ידי הספרא־ דדיינא.
בפינה — הצגת הנדוניה על ־ידי אם הכלה בפני הנשים. במרכז למטה — טקס ה״חינה״ כסימן לשבעת ימי השמחה. בפינה משמאל — בבוקר — הגשת התה, הלביבות וכד החלב.
LE MARIAGE
La cérémonie de mariage se déroule alors que les époux sont assis sur une sorte de trône — comme il sied à des rois auxquels ils sont comparés — alors que les rabbins sont debout et lisent la Kétouba, acte de mariage (c’était la coutume au Maroc et au Yemen). A droite — la cérémonie du Hyoub — l’engagement et la poignée de main des parents après l’accord en vue du mariage, le greffier du tribunal inscrivant le protocole des conditions convenues
Au coin la présentation aux femmes de la dot par la mère de la mariée. Au centre en bas la cérémonie du henné — symbole des sept jours de joie. Au coin à gauche — la présentation, le lendemain du drap tâché de sang — preuve de virginité, et l’offrande de thé accompagné de beignets et d’une carafe de lait
MARRIAGE
The chuppah ceremony is conducted with the bride and groom seated under a canopy, "Like a king and queen." The rabbis read out the ketubah (Marriage contract), as in the communities of Morocco and Yemen. On the right we see the "commitment" and "handshake" between the groom and the bride's father, while the Scribes draw up the engagement conditions. In the corner is the presentation of the dowry by the bride's mother. Bottom-center — the "henna" ceremony as a sign of the seven festive days. Left-hand corner — the morning-after display of the virginal linen, with tea, pancakes and milk.
L'action du point de vue sioniste Baroukh Douvdevani
L'action du point de vue sioniste
Baroukh Douvdevani
Baroukh Douvdevani était lié corps et âme au judaïsme marocain en lequel il voyait un élément vital pour la reconstruction de l'Etat d'Israël. Dans cette perspective, i1 devait mener la lutte au nom de l'Agence Juive contre les restrictions de la politique de sélection parmi les candidats à la Alyah. Homme de terrain, il préférait, contrairement à d'autres, quitter son bureau confortable a Paris et rester en contact avec le dernier des émissaires à Casablanca.
Le Maroc obtint son indépendance le 2 mars 1956 et une des premières décisions des nouvelles autorités devait être la fermeture des bureaux de la Kadima.
L'ordre de fermeture du camp de transit et le départ des émissaires israéliens du territoire marocain, devait être donné par le chef de la Sûreté Nationale, Mohammed Laghzaoui. A ce moment étaient prêts à la Alyah 45.000 candidats qui avaient déjà liquidé toutes leurs affaires au Maroc, "assis sur leurs valises", attendant l'ordre de départ.
Nombre d'entre eux étaient des habitants des villages qui avaient "brûlé" tous les ponts avec le passé et étaient logés dans des maisons louées à leur intention par la Kadima. Les circonstances nous contraignaient à œuvrer en même temps, parallèlement à deux niveaux, l'un opérationnel, l'autre politique, avec naturellement une coordination entre eux.
Sur le plan opérationnel – nous avons concentré l'essentiel des efforts sur le remplissage du camp où les immigrants restaient en transit quelques jours, le temps d'arranger leur départ: papiers, visites médicales, etc.. Le camp avait été conçu pour accueillir 1.500 immigrants temporairement, pour quelques jours. Grâce à nos efforts et en quelques jours seulement s'y sont regroupés quelques 9.000 candidats au départ venus de tout le Maroc. Les conditions d'accueil, sans les conditions d'hygiène minimales, devenaient très difficiles. Les maladies se répandaient et la situation ne faisait qu’empirer. Les autorités avaient posté autour du camp des policiers montés sur des chevaux pour en interdire la sortie. De plus, elles avaient infiltré dans le camp des agents dont le rôle était de convaincre les habitants du camp de revenir chez eux, usant tour à tour de promesses et de menaces. Malgré la situation épouvantable et les appréhensions quant à l'avenir, il n'y eut aucune défection.
Le lecteur doit essayer d'imaginer la situation en ces jours-là, avoir à l'esprit qu'il s'agissait de gens simples dans un pays musulman, et que s'il est des épisodes douloureux, entourés d'héroïsme dans l'histoire d'Israël, des épisodes de révolte populaire et de manifestation de foi, l'épisode du camp de transit proche de Casablanca; n'est pas un des moindres. Pour que l'image soit complète, il faut ajouter qu'un certain nombre d'émissaires avaient enfreint l'ordre d'expulsion pour venir en aide aux habitants du camp.
Nous savions, et les habitants du camp le sentaient aussi, que tout ce qui se passait au camp n'était qu'une étape du combat pour le droit à la Alyah. Ce combat était le prélude de ce qui allait se passer au cours des années à venir. C'est dans ce combat qu'ont commencé les racines de l'organisation clandestine de la Misguéret, et il ne fait pas de doute que l'attention des forces de sécurité sur ce qui se passait au camp, les a détournées de l'implantation de la clandestinité dans les autres parties du pays.
Mais parallèlement au plan opérationnel, nous n'avons pas négligé la pression politique, par l'intermédiaire de M. Easterman du Congrès Juif Mondial. Pour résumer le rôle du Congrès Juif Mondial dans le drame de la Alyah des juifs du Maroc, on peut dire à mon avis, qu'il eut un mélange d'ombres et lumières. Il faut se souvenir que les relations du CJM avec les dirigeants marocains datent de l'époque de leur combat pour l'indépendance et après leur arrestation par les autorités françaises. Alors que les dirigeants de l'Istiqlal étaient encore en exil ou en prison, les représentants du CJM leur avaient apporté leur soutien, notamment en expliquant leurs positions, dans la conviction qu'ils seront les dirigeants de demain. Il n'était donc que naturel que ces liens soient exploités en faveur des juifs concentrés dans le camp de Mazagan. Et effectivement les dirigeants du Congrès se sont attelés à annuler l'édit de l'interdiction de leur Alyah.
Nous n'étions pas d'accord avec leur analyse sur la générosité des hommes de l’Istiqlal et la solidité de leurs promesses teintées d'une certaine dose de sympathie pour le sionisme. Ces promesses et ces déclarations ont contribué à endormir la vigilance de l'opinion juive au Maroc, en Israël, et dans d'autres pays – ce qui devait être en partie à la source de la tragédie des juifs du Maroc quelques mois plus tard.
Les méthodes d'action du CJM dans les pays de la diaspora sont diamétralement opposées à celles du mouvement sioniste et de l'Etat d'Israël. Alors que les premiers ne recherchent qu'un répit passager le plus long possible aux édits, et qu'à assurer la tranquillité aux communautés juives dans leur pays de résidence – le sionisme cherche une solution définitive de changement radical en dehors du cadre de la diaspora.
C'était la situation également au Maroc. Notre vision était sioniste: nous n'avions pas peur de décisions radicales, ne croyant pas en l'avenir des juifs au Maroc et étions convaincus de l'urgence d'une action. Ce n'était pas le cas des gens du Congrès qui cherchaient des solutions provisoires destinées simplement à améliorer et alléger la situation sur place. Pour eux, l'entrée du Dr. Benzaquen au gouvernement était un grand succès pour le judaïsme marocain. En bref, ils représentaient la continuation de la tradition des juifs de cour.
Toutefois, il faut ajouter à leur crédit, que leurs liens d'amitié avec nombre de dirigeants marocains, ont évité un bain de sang dans la rue juive pendant la période de transition entre la fin du protectorat et l'indépendance, et ont contribué à l'amélioration de la situation dans le camp de transit.
Le dialogue politique a été mené avec divers cercles, essentiellement avec le palais royal et ses proches. Quand le gouvernement marocain a pris conscience qu'il ne pouvait vaincre la volonté de sortie, le départ de 6.300 habitants du camp fut autorisé – mais la liste devait être bien plus longue. Les sorties effectives devaient être en fin de compte près du double du chiffre officiellement autorisé, malgré les contrôles étroits. Il convient de souligner ici que cela devait être atteint grâce aux relations que Mandel Vilner – l'émissaire de l'Agence Juive – avait tissées avec les responsables dans les ports et aéroports. Il avait développé des relations avec nombre d'autres facteurs, y compris étrangers, ce qui devait être d'une grande utilité plus tard, quand l'action passa à la clandestinité. Nous avions cherché à établir des relations avec les hauts fonctionnaires, les directeurs de société et naturellement avec les dirigeants des organisations juives.
Avant de terminer, je voudrais ajouter quelques mots sur ma propre fuite, celle d'Abrahami et de Yaacov Hassan (qui devait être assassiné plus tard en Algérie où il s'occupait de la Alyah avec un autre émissaire, Raphaël Ben-Guéra).
Au bout d'un certain temps, il devint clair que nous ne pourrons plus continuer notre action au Maroc – ne serait-ce que pour avoir sorti un nombre double d'immigrants par rapport au chiffre autorisé – sans parler de la découverte de l'usage de faux passeports. Nous nous sommes donc dépêchés de quitter les frontières du Maroc, de manière assez aventureuse pour rejoindre Gibraltar. En plus de ces dangers, nous sommes sortis indemnes de notre voiture tombée dans un ravin. Mandel Vilner a quitté Casablanca par avion. Notre fuite devait marquer la fin d'une époque et le début d'une autre dans le drame de la Alyah des juifs du Maroc: le passage de l'époque de la Kadima à celle de l'action clandestine.
דפים מיומן-ג'ו גולן-אחרי הדרדנלים
אחרי הדרדנלים
ביומנו תיאר יאשה את שובו לאלכסנדריה, באותו נובמבר גשום, כשהים סוער וגלים עצומים מתנפצים אל הצוק הנטוש, סחוף הרוח. משאית צבאית בצבע חול הורידה אותו בכניסה למלון ״ססיל״. זה היה שלושה ימים אחרי שחזר מהדרדנלים.
הכיכר שבחזית המלון הייתה שוממה. טור הכרכרות חיכה בגשם לאורך המדרכה שממול. המים זירזפו על הסוסים האדישים, שמחצית גופם הייתה מכוסה בשעווניות. יאשה רוקן את התיק שלו על המיטה, קרא לחדרנית ומסר לה את הכביסה שלו. כשהאמבט היה מלא, נכנס אליו בלי שהות נוספת. שנתיים חלפו מאז האמבטיה ה״תרבותית״ האחרונה שלו.
על מה היה יכול לחשוב אז? סביר להניח שבהרהוריו סקר את כל מה שעבר עליו עד אז, אף כי תמונות העבר לא הופיעו כסדרן דווקא, אלא למקוטעין, מעט שם מעט שם. כשלא מצליחים לראות בבירור את העתיד, חושבים על העבר.
יאשה חזר בדימיונו אל שנות ילדותו, אל הטיולים שעשה עם אביו בהרים. הוא היה בן שבע־עשרה כשאביו נפטר. השירות הצבאי הסלקטיבי היה אז בגדר חובה. הוא השתחרר ממנו כעבור שנה, בתקן של צוער־קצונה.
עוד תמונה חלפה עכשיו מול עיניו: הוא זכר את ליל השבת ההוא, כשאנה, אחותו הבכורה, באה לחדרו אחרי ארוחת הערב, התיישבה בקצה המיטה ואמרה לו, בנימה טבעית ביותר: ״יאשה, אבא השאיר לנו קצת כסף בבנק בציריך. אל תדבר על זה עם אף אחד. לא אמא ולא אני יודעות כמה יש שם. אבא ביקש שהכסף הזה ישמש לממן את הלימודים שלך. אתה בכור הבנים. אבא רצה שתהיה רופא״.
ואכן, הוא התקבל ללימודי רפואה בלוזאן. למה רפואה? ״הבכור יהיה רופא״, אמר אביו בשעתו. יאשה עזב את רוסיה מולדתו בקיץ ההוא, קיץ 1912, ומעולם לא שב אליה עוד, אף כי הרוסית הייתה ונותרה השפה האהובה עליו עד אחרית ימיו. בלוזאן בילה שעות רבות בספרייה, ושם גילה את מרקם, אנגלס, לנין, רוסו. הוא פגש סטודנטים יהודים שהגיעו מרחבי תבל. ערבים ארוכים עברו עליו בעישון, שתיית בירה ודיונים פוליטיים. לוזאן הייתה הפרוזדור שהוביל לטרקלין האמנסיפציה שלו.
עברו היטשטש במוחו עם כל יום שחלף, אך ענייני זהותו היהודית דווקא נתבררו לו יותר ויותר. כמה רחוק נראה לו עכשיו חבל הקווקז, שבו עברו עליו חיים ללא זהות, בחברת אביו! בשנת המכינה הצבאית היה היהודי היחיד. היה עליו לעשות מאמץ רציני כדי להחזיק מעמד, כדי לקיים איזו מראית־עין של כבוד. אחר כך היו הלבטים שבסופם נסע ללוזאן ללמוד רפואה. אבל שם הבין, שאצל יהודי הדרך אל החופש שונה מאשר אצל אלה שיש להם ארץ משלהם. בלי ארץ שלך, אתה בשוליים, אתה בשום מקום.
והנה תמונות המפגש עם טרומפלדור, הקמת הגדוד היהודי של נהגי הפרדות, קרבות הדרדנלים ולבסוף ההתקפלות. באוגוסט 1915, מאה ועשרים יום אחרי שנחתו בזירת הקרב, הגיעה סוף סוף הפקודה להתפנות. בלילה שבין 16 ל־17 בינואר 1916, תחת גשם סוחף ורוח מקפיאה, קיבל גדוד נהגי הפרדות אור ירוק לעלות על הספינות. אנשיו השאירו בשטח את הפרדות ואת ציודן. היה צריך לברוח משם במהירות. אחרי שפיקח על התמקמות חייליו, עלה טרומפלדור על הגשר העליון. האונייה ניתקה לאיטה מן המעגן. יאשה ומֶר, רופא היחידה, הצטרפו אליו. למרות הקור, נשארו השלושה על הגשר שעות ארוכות, לוודא שהאונייה משתלבת בשיירת הפינוי. מוקפת ספינות מלחמה מכל הגדלים, עזבה הארמדה המבוישת הזאת את האזור, באורות כבויים, כמו שיירת גנבים בלילה. טרומפלדור לא היה יכול להחניק לחישה של לעג: ״איזה בזבוז! האנגלים האלה לא הבינו כלום!״ הוא נטר להם טינה. טבילת האש של גדוד נהגי הפרדות ציון לא הייתה צריכה להסתיים במפלה.
הדוד יוסף
כל עוד היו לו האמצעים לכך, היה יאשה מבלה את סופי השבוע שלו במלון ״ססיל״. גם טרומפלדור היה מן הקבועים במלון. באחד הערבים מצא יאשה פתק תחוב מתחת לדלת חדרו. טרומפלדור הציע לו לאכול איתו ארוחת בוקר. יוסף טרומפלדור היה הסועד היחיד בחדר האוכל הגדול. ״אני נפגש עוד מעט עם יוסף לויצקי״, אמר, ״הוא אדם בלתי רגיל. אתה יכול לבוא איתי, אם אתה רוצה״. הוא בדק בפנקס שלו. ״לויצקי גר ברובע מוחארם ביי, ברחוב מנאש 14. תדע איך להגיע לשם?״ יאשה ידע שאם טרומפלדור מציע לו להתלוות אליו, פירוש הדבר שהוא עומד על כך. לכן קם ממקומו והלך אל שוער המלון לבקש מידע.
אך עוד קודם שמע את דבריו של טרומפלדור: ״הכרתי את יוסף לויצקי ביפו. הוא היה בורגני עם רעיונות מהפכניים. אחד היהודים המעטים שהיה חבר באגודות הסודיות שחתרו תחת המשטר הצארי. כשהגיע לפלסטינה, ניסה לארגן שם קבוצות של צעירים שיקיימו תורנויות שמירה בשכונות היהודיות של יפו, שם היו כנופיות של פרחחים ערבים באות ׳לעשות סיבובים׳, בהסכמת המשטרה הטורקית. לויצקי גורש מארץ ישראל עם הצטרפותה של טורקיה למלחמה״.
החשמלית המעוטרת בסמל התלתן חיברה את כיכר רמלה עם מוחארם ביי. יאשה שאל את מוכר העיתונים איך להגיע. ״רחוב מנאש הוא השלישי משמאל, אחרי מוכר הפרחים. זה רחוב מעוטר בהרדופים״.
מספר ארבע־עשרה היה בניין בצבע צהוב־אוכרה ושתי מרפסות תלויות בחזיתו. טרומפלדור בדק בפנקס שלו. דירה שתיים מימין.
יוסף לויצקי – גבר גבה־קומה, צר גזרה, עורו בהיר, מבטו מפיק טוב – קיבל את פניו.
״ביקשתי מיעקב גולדין להצטרף אלי״, אמר טרומפלדור. ״יאשה היה הסגן שלי בגליפולי. הוא ציוני מסור, והיה בארץ ישראל לפני שהתנדב. חשבתי שתשמח להכיר אותו״.
בדירה שררה פשטות קודרת. שולחן גדול מעץ בהיר עמד במרכז חדר שנשקף אל גזוזטרה קטנה, מוקף כיסאות. שתי כורסאות וספת נצרים, מרופדות בד פרחוני, יצרו פינת סלון בירכתי החדר. תמונות משפחה היו תלויות על הקירות. מן הקיר המרכזי ניבטה תמונה של תיאודור הרצל בבזל. לויצקי הגיש תה חריף והציע סוכר בקוביות. החליפה האפורה־כהה שלבש שיוותה לו מראה צנום עוד יותר משהיה. הוא נראה שברירי ביותר.
כשיאשה חזר וירד במדרגות לעבר הרחוב, לא היה לו מושג שהביקור הקצר הזה עומד לשנות את חייו.
איגרת שליחות לר' דוד גפני בשנת תקל״ו-אוצר גנזים-יעקב משה טולידאנו
ט. איגרת שליחות לר' דוד גפני בשנת תקל״ו
הרב יעקב משה טולידאנו
איגרת מש׳ תקל"ו מטבריה לעיר פאס נשלחה ביד השד״ר רבי דוד גפני״ ראיתיה בעיר פאס. שם השליח הזה לא מצינו אלא באיגרת זו וכמו שציין- בשמי יעדי בספרו שלוחי ארץ־ישראל, עמי 518, לא נודע שליח זה ממקור אחד, אך גם תכנה של האיגרת לא נמצא אלא באיגרת כתב־יד בבית הספרים הלאומי בירושלים להשליח רח״ש עמאר מש׳ תקל״ה, כפי שהעתיק יערי שם׳ ושתי האיגרות האלו, והשלישית, שפירסם ר״י ריבקינד ב״ירושלים״, תרפ״ח, עמי קלט, משלימות זו את זו ממה שקרה בטבריה אז בהשנים תקל״ה־תקל"ו, בעקבות מרד עלי ביי במצרים. אך מה ושכתוב כאן ״ונעשה נס גדול״ לא נדע מה היה הנס. וכאן כתוב גם כן, שהשרים באו והשחיתו את כל העיירות והכפרים אשר מושל בהם שר עירנו, על זה מספרים גם הערבים שהיו בטבריה, שכל ההרים שמסביב לטבריה, היו נטועים אילני פרי ובמלחמת שרים זו נעקרו כולם. לפי מה שנאמר באיגרת זו מסרו רבני טבריה ביד השד״ר כתב הכולל, שבו ארבעה לוחות, ז״א ארבעה דפים, פרטי המאורעות והצרות שעברו עליהם.
רבי בנימין זאב אשכנזי הזותום כאן לא ידוע אם היה אשכנזי; או ספרדי, ששם משפחתו כן.
רב ועצום ליהודים אחד מן הרמתים וכו' כמוהר״ר שמואל אבן צור העומד על הפקודים נגיד ומצוה לאומים וכו׳ בעי״ת פאס יע״א.
הנה ברך לקחנו בעלותנו ההרה נגד פני עליון התנא האלהי רבי עקיבה וסיעת מרחמוהי זיע״א, קול ענות ומעיר, ומרוב עבודה ממפריצ״י הפרצ״ה וחמס של גוים ויאכלו גם אכול את כספנו, לא יתנוונו השב רוחנו, כאן קודם זמנו ומיום הוסדה ארץ וההוצאה רבה על ההכנסה ונהיה לאחורי ולא לפנים ולכן אנחנו חייבים עשרים אלף גרוש מלבד הספקת הת״ח זה שמונה שנים צרות אחרונות משבחות את הראשונות בבוא צר ואויב שרו של מצרים שהטיל עלינו משה מלך ושרים ולקח מאתנו סך עצום ורב ואח״כ הלך לו ונעשה נס גדול כאשר ידבר ויודיע שלוחנו ואח"כ חזרו השרים למקומם ובבוא השר שאל מאתנו תשלום המסים ואחר זה;
קמו שרי המדעות והשחיתו את כל העיירות והכפרים אשר מושל בהם שר עירנו עד בלתי השאיר לו שריד וסגר עלינו המדבר והעיר סוגרת ומסוגרת .אין יוצא ואין בא וכל העיר רחיים בצוארם או דכו במדוכה ואין משיג ידו לפיו והשר מתוך דוחקו שלח ידו ביהודים ונפשו לשאול הגיע בתורת מוקדם דמי המירי, שני אלפים ומאה גרוש ושלח משלחת מלאכי רעים עד דגמרינן קיחה קיחה במעלה עקרבים ומהר נעשה הטלה על בני העיר באופן שבתוך שמונה חדשים לגייס בנתינה סך אחד עשר כיסים ואם אמרנו נעלה על הכתב ונספרה צרות רבות ורעות מצאונו לא יכילום מגלות, לכך עיניו יחזון בכתב הכולל לוחות ארבע הן די באר, כי על כן הן מלאך אחד עושה שתי שליחויות בהיותנו כואבים והנה ציר אמונים שולח שד׳׳ר החה״ש כה״ר דוד גפני הי״ו יצא לחוץ ידבר את כל פרשת העבור והגה מפיו יצא ואזניהם תהיינה קשובות לקול תחנוניו בהתחננו אליהם, והיה לבבם כל איש צורר צרור כספו וזהב יאתה מלבד הנידר והנידב, נא גבור לפתוח ראשון הן שתי ידים זוכות כאחת בעדי עדיים ׳להעמיד עיר ויושבי בה וממנו יראו וכן יעשו חיזקו ויאמץ לבבכם החלש יאמר גבור אני נדבה חדשה לפדות את נפשנו פדיון שבוים וכוי, החו"פ עה״ק טבריה ת״ו בש׳ בצדקה תכונני (תקל״ו) לפ״ק.
בנימן זאב אשכנזי חיים הכהן דוויק יונה גוואקיל
׳מאיר אלקלעי יחזקאל אבואלעפיה
הערה: ר' דוד גפני- בשנת תקל"ו – 1776 – נשלח למרוקו שליח טבריה ר' דוד גפני. אגרת שליחותו נמצאת עד היום בספרית אבן צור בפאס. אף שליח זה לא נודע ממקור אחר.( שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי כרך ב' עמוד 518