מורשת יהדות מרוקו

חוזה חדיביה (628)

בדיוק שנה אחרי מלחמת־השוחה נערך חוזה חדיביה, לא הרחק מן העיר מכה. מוחמד הודיע כי ראה בחלום שהוא חוגג בעיר הקודש ומקבל את מפתחות הכעבה. לפיכך פקד מוחמד על המוסלמים להיכון לקראת העלייה־לרגל הקטנה — ״עֻמְרַה״. – כך נקראת העלייה־לרגל לכעבה שלא בזמן החג׳ הכללי. במקורו מציין השורש עבודת אלהים, ומכאן גם השמות עמרי בעברית ועמר בערבית-.עֻמַר שאל את מוחמד אם יש לצפות למלחמה, שכן היה זה בחודש הקדוש (ד׳ו אלקעדה, בשנת שש ל״הג׳רה״), ובוודאי זכרו עוד כי גם נסיונו הראשון של מוחמד עם מכה היה הפרת החודש הקדוש. מוחמד לא נתן תשובה ברורה, שכן בעלי בריתו, הבדווים, בגדו בו לרוב, והוא לא היה בטוח אם יצא הפעם למלחמה. הוא הודיע, כי הוא בא בשלום לעשות את ה״עמרה״, כלומר, את הביקור במכה. אך אנשי מכה לא נתנו לו להכנס. שלח איפוא מוחמד את עת׳מאן, מי שהיה לאחר מכן החליף השלישי, למשא־ומתן.

הלה התמהמה, וכאשר נתרופפו הלבבות קיבץ מוחמד את מאמיניו תחת האילן הקדוש של חודיביה בגבול ה״חַרֵם״(איזור מקודש) של מכה, שם נשבעו לו כולם מחדש שבועת אמונים. אולם המכאים נשארו תקיפים, ומוחמד לא היה חזק למדי כדי להתקיפם. על כן עשה מעשה דיפלומטי יפה: כרת חוזה של שלום לעשר שנים עם אנשי מכה — החוזה של חדיביה. המסמך כפי שהוא בידינו, הוא בלי ספק מקורי.

המקורות מתארים באריכות רבה כיצד נסוג מוחמד צעד אחרי צעד. דווקא מפני שבני־ערב הקדמונים לא ידעו גמישות, הם לא ידעו לסגת בעת הצורך; על כן, מידה זאת של מוחמד לסגת, כשהשעה היתה צריכה לכך, עשתה עליהם רושם גדול.

עלי כתב מטעם מוחמד את החוזה. מוחמד אמר לו שיתחיל את החוזה ב״בסמלה״. בא־כוח אנשי מכה אמר: אין אנו יודעים דבר זה. כתויב ״בשמך אלהים״, לפי הצורה הערבית העתיקה. הכתיב מוחמד: ״חוזה בין מוחמד שליח אללה״. אמר איש מכה: אינני מכיר בך בתור שליח אללה. אילו הכרתי בך בתור שליח, לא הייתי צריך לכרות אתך חוזה. כתוב: מוחמד בן עבדאללה. הסכים מוחמד ואמר לעלי: כתוב מוחמד בן עבדאללה. המסורת הערבית רוצה כאן לתאר מה שקוראים ״חִלם ״,» תכונה של ישוב הדעת, של גמישות, שבדרך כלל לא היתה מצויה אצל הערבים. עיקרי התנאים היו:

• א) שני הצדדים מסכימים לשלום לעשר שנים.
• ב) תנאי מחפיר ביותר: מי שיבוא אל מוחמד מקריש בלי רשות פטרונו — יוּשב אליהם, כלומר, אם מישהו ממשפחת קריש ירצה להתאסלם בלי רשות הפטרון — מוחמד צריך להשיב אותו.
• ג) בשנה שלאחריה יוכל מוחמד לבקר עם מאמיניו בעיר מכה.

רוב המוסלמים ראו בחוזה זה נסיגה איומה ומפלה. אך מוחמד הבין שהיה בכך נצחון דיפלומטי. הוא, שעד כה נחשב לפליט שנפרד משבטו, הוכר עכשיו כצד שווה, שאתו כורתים חוזה. העובדה שהיו בחוזה תנאים קשים של עשר שנות שלום, ושהמוסלמים מתחייבים לא לקבל את בני קריש — לא היתה מכבידה, כי היתה רוח חדשה. ומותר היה לחשוב שלפני אלהים יש דברים חשובים יותר מאשר חוזה עם קריש. על כן לא הכבידו תנאים אלה.