מורשת יהדות מרוקו

כל מה שאני כותב נובע בקו ישר מילדות^,…

נרמה לי שלו איבדתי את זיכרון שנותי הראשונות, לא הייתי יכול לצייר קו…

הילד מכתיב והמבוגר כותב״.

 ז׳וליין גרין – יומן 244,79,1

אלבום משפחתי

הנה חומרי הגלם של הזיכרון: אלבום עמוס תמונות שהצהיבו עם הזמן, דמויות בלתי מזוהות, מכתבים שבמקרים רבים אינם קריאים, גלויות דואר שאין יודעים מי כתב אותן – ביידיש, ברוסית, מתובלות במלים בעברית.

ויש כמובן גם סיפורים, אלה המעוגנים בזיכרון, שמספרים אותם לרגל אירוע – חתונה, לידה או שיבה. מקשיבים. הזיכרון שומר. לפעמים הוא מפליג למחוזות אחרים. המטרה היא לדובב את התמונות הישנות, לפענח את המכתבים, לנסות לשים את הזיכרונות בהקשרם. אבל יש חסרים, מאורעות שאינם עוקבים, שסותרים זה את זה, מצבים שנראים משוללי היגיון. איך מתמצאים בהמון הזיכרונות האלה שמרחיקים לכת, הרחק בנבכי הזיכרון, כשאין עוד אדם שיכול לספרם?

כמבוא ליומן, הנה סיפור דרכן של שתי משפחות, לויצקי וגוּלדין.

הראשון מתחיל ברוסיה של סוף המאה התשע־עשרה. סבא וסבתא לויצקי גרו בייקתרינוסלב, עיירה על גדות הדנייפר בדרום אוקראינה. לסבא זכריה, שכוּנה זליג, היה בית־מלאכה לנרות. הוא סיפק נרות לקהילה היהודית הקטנה שחיתה בעיירה הזאת, וגם לכנסיות המקומיות, שקנו ממנו את תוצרתו.

סבתא רות־לאה הייתה בת למשפחת בילינקי, משפחה בורגנית ידועה ונכבדה בדרום אוקראינה. היו לה כמה אחים ואחיות. הסיפורים שנלחשו שוב ושוב נסבו על אחות צעירה, מרים שמה, שהצטרפה לקבוצת עולי־רגל נוצרים בדרכה לפקוד את המקומות הקדושים. מרים מעולם לא שבה מן המסע הזה. במשפחה ליחשו שנשארה בלבנון ונישאה שם לנוצרי. היא מעולם לא נתנה אות־חיים.

בחורף 1974, בעת ביקור אצל ז׳ורד ובולה חנין, ידידים מצרים הגרים בפריז, פגשנו את הנרי נקש. בני הזוג חנין בחרו את פריז להיות להם מקום גלות, כי לא יכלו לשאת את משטרו של גמאל עבד־אל נאצר. הנרי נקש היה מהנדס לבנוני שהיה אחראי על הטיית מי הליטני. הירדן ניזון ממימיו של נהר הליטני, ומיום ההטיה נועד למנוע מישראל את השימוש במים שמקורותיהם בשטח לבנון. כשהוחל בהטיה, הוכרז בישראל מצב כוננות. ההגנה על מקורות המים הייתה סעיף חשוב בסדר היום המדיני של דוד בן־גוריון.

המהנדס הלבנוני לא ציפה לפגוש ישראלים בבית ידידיו המצרים. היו שתיקות ארוכות. בשלב מסוים שאל אותי נקש מה מוצאי. ״רוסי״, עניתי. מבטו נעשה ער. ״גם לי יש שורשים רוסיים רחוקים. סבתי באה מאוקראינה״. בולה המארחת, בנימה הידידותית שלה, שלא הייתה נקייה משמץ של עוקצנות, אמרה לו: ״היא הייתה יהודייה, סבתא שלך, לא?״ נקש היסס רגע ואמר: ״נכון, היא הייתה יהודייה״.

״מאיפה באוקראינה היא הייתה?״ שאלתי אותו.

״מעיירה על גדות הדנייפר, שאפילו לא מופיעה במפות. במקום הזה בנה סטלין מאוחר יותר את המפעל ההידרו־אלקטרי הגדול ביותר באירופה. אז קראו למקום ייקתרינוסלב, היום דנייפרופטרובסק. היום זה מקום חשוב״.

״איך קראו לה, לסבתא שלך?״

בהיסוס, כאילו מכריחים אותו לדבר, ענה: ״מרים בילינקי. אנחנו קראנו לה זינה״.

״הזיכרונות שלנו מתלכדים״, אמרתי. ״סבתא רות־לאה לויצקי הייתה אחותה הבכורה של מרים״.

מתח והתרגשות עמדו באוויר. זאת בהחלט הייתה הפתעה. בולה הזדעקה: ״אז אתם בני דודים, אלוהים אדירים! ולחשוב שלפני פחות מחמש דקות הסתכלתם זה על זה כמו שני פסלים מאובנים!״ ז׳ורז׳ מילא את הכוסיות, וכולנו שתינו לחיי המפגש הפחות צפוי שאפשר להעלות על הדעת.

שנתיים לאחר אותה פגישה הופיע בעיתון ״L'Orient״, ששייך למשפחת נקש, סיפור על הנרי שנורה מטווח קצר בדרכו למועדון הטניס שלו, בפרברי ביירות.

מזיכרונות הילדות נותרו לנו הסיפורים של סבתא לויצקי. שעות ארוכות בילינו ישובים למרגלותיה, מקשיבים לזיכרונותיה מרוסיה, ארץ הולדתה, מהחיים בייקתרינוסלב ומשנותיה בחרסון. בטיה, אמי, לא דיברה מעולם על שנותיה ברוסיה. זה היה פרק עצוב בחייה, והיא ביקשה לשכוח אותו.

סבא זליג מת כנראה בסביבות 1888. אלכסנדר, בכורו, הפך להיות ״ראש השבט״. הוא חיסל את העסק של אביו והחליט לעזוב את ייקתרינוסלב. הוא העביר את סבתא לויצקי ואת בטיה לחרסון, שם היו לסבתא קרובי משפחה. שני הילדים הצעירים, יוסף ואחותו מאשה, כבר היו באודסה זה שנתיים. יוסף למד משפטים, מאשה רפואת שיניים.

חודשים אחדים אחרי בואן של סבתא ובטיה, התחולל בחרסון פוגרום, שבוודאי השאיר עליהן רושם קשה. הפוגרום הזה היה נושא לאין־ספור סיפורים, שסבתא נהגה לספר בפרטי פרטים. כל זה כדי להסביר מדוע היה צורך לעזוב את רוסיה.

מרוב סיפורים ששמענו, נדמה היה לנו שאנחנו עצמנו היינו שם. מוז׳יקים, שסבתא כינתה גם ״חוליגנים״, פשטו על השכונה היהודית. הם צעקו ״מוות ליהודים״, הטיחו גידופים גסים ושברו כל מה שנקרה בדרכם. על פי גירסה אחרת, הם הציתו את בית הכנסת ואת האטליז הכשר, וגם היכו ופצעו אנשים. משטרת הצאר הגיעה ברגע שהחוליגנים עזבו את השטח! את סיפורה הייתה סבתא מסיימת תמיד במשפט, ״במיוחד פחדתי על בטיה. היא הייתה כל כך צעירה וכל כך יפה״.

מאשה ויוסף היו חלק מאוכלוסיית הסטודנטים שהגיעו לאודסה מכל רחבי רוסיה ומחוגים שונים מאוד. מאשה בחרה בדרך הציונות, ונעשתה פעילה נמרצת. היא הצהירה, שמיד עם תום לימודיה תעלה לחיות בפלסטינה. ״רוסיה, כך אמרה, עוינת אותנו. ככל שנקדים לצאת מכאן, כן ייטב״.

יוסף נמשך דווקא אל הקבוצות הסוציאליסטיות המהפכניות הקטנות שפעלו בפקולטה למשפטים. שנים אחר כך, בשיחה, סיפרה חברתו לחיים, צילה ברגינסקי, שכשהגיע לאודסה היה יוסף פעיל כתא מהפכני שזמם להפיל את המשטר הצארי ולהקים ברוסיה דמוקרטיה סוציאליסטית. הוא היה היהודי היחיד בתא הזה. אולם עם הזמן השתכנע יוסף שהיהודים לעולם לא יוכלו לקבל זכויות אזרחיות מלאות בחברה הרוסית. ביומנו כתב: ״מבחינתנו, המהפכה יכולה להתממש אך ורק בפלסטינה, לא אצל הגויים״.

באוגוסט 1893, על פי הוראה מקונסטנטינופול, הוציא המושל הטורקי של מחוז ירושלים – שגם מישור החוף היה נתון לשיפוטו – צו האוסר על מכירת קרקעות למהגרים בני הדת היהודית. תוצאה מיידית של הגזירה החדשה הייתה פתיחתם של אפיקי שוחד ושחיתות, שבוודאי היו קיימים גם קודם, אך במינון נמוך. לכל איסור היה המחיר שלו. באודסה היה צריך עכשיו לגייס תרומות רבות עוד יותר כדי להתמודד עם דרישות האדונים הטורקים האלה. יוסף התגייס לאיסוף כספים, ובמסגרת זו קשר קשרי ידידות עם אשר גינצברג(אחד־העם), שלימים יהפוך למורו ורבו בתחום ההגות.

אלכסנדר ואנה אשתו היו הראשונים במשפחת לויצקי שעלו לפלסטינה, יחד עם ארבעת ילדיהם. זה היה בשלהי המאה התשע־עשרה. עזיבתם הפתיעה, כי באותה תקופה היגרו רוב היהודים לארצות הברית, ״לחיות יותר טוב״. רק מעטים עלו לארץ ישראל, וכולם ממניעים אידאולוגיים מובהקים.

מאשה עזבה את רוסיה מיד עם תום לימודיה. היא הקימה מרפאת שיניים בראשון לציון, שאז הייתה עיירה קטנה בממדיה, אך אלגנטית ומשגשגת יותר מכל המושבות. מאשה נישאה ליחיאל טרכטנברג, ממייסדי ראשון. יחיאל היה כורם, ששיווק את תוצרתו ליקב שהקים הברון רוטשילד. אחותה בטיה שמרה בחדרה תמונה של מאשה, שבה היא נראית כצעירה מלאת חן ובעלת אישיות חזקה. כעבור שנים אחדות, בקיץ 1904, הסדירה מאשה את עלייתם של סבתא ודוד יוסף לארץ ישראל. היא גם הייתה זו שהכירה בין יוסף לבין צילה ברגינסקי. בין השניים נרקמה ידידות גדולה. שנתיים אחר עלייתם של סבתא ויוסף, הגיעה ארצה גם בטיה, אמי. היא התעקשה ללמוד מקצוע קודם עלייתה, ואכן, כשהגיעה לפלסטינה כבר הייתה טכנאית שיניים שהוסמכה באודסה.

בטיה זכריבנה לויצקי, צעירה טובת מזג, חפה מתסביכים, תכולת עיניים, צמה זהובה משתלשלת על כתפיה, הבינה מיד עם הגיעה שלא תבלה את חייה בייצור שיניים תותבות במרפאה של אחותה הבכורה מאשה. היא התנדבה לשרת ב״השומר״, ארגון שקיבל עליו את ההגנה על המושבות. בטיה שינתה את שמה לבתיה, למדה לרכוב על סוס, להשתמש בנשק, לדבר עברית. היא הייתה אחת הנשים הראשונות שהתגייסו לאגודת השומר. ימים רבים עשתה במושבות הגליל, ואלה היו התקופות המאושרות שלה. עוד שנים אחר כך, כשדיברה על ימי הגליל שלה, היו עיניה מתמלאות שמחה.

באוקטובר 1914 הצטרפה טורקיה למלחמה לצד גרמניה. בבת אחת בוטלו זכויותיהם של הנתינים הרוסים בפלסטינה, ופג תוקפם של ההסכמים שנקראו ״קפיטולציות״. רבים עזבו אז את הארץ כדי שלא להישאר בארץ אויב ללא הגנה קונסולרית.

יוסף לויצקי התעקש להישאר. לשם כך היה מוכן אפילו לוותר על אזרחותו הרוסית. אבל שירותי הביטחון העותמנים ראו בו ״אישיות בלתי רצויה״. חשדו בו שהוא מצדד בבעלות־הברית, והוציאו נגדו צו גירוש בלתי הפיך. הוא נאלץ לעזוב, מחשש שייעצר. תיק לויצקי הכיל מכתבים מאשר גינצברג בלונדון, ואלה שימשו ראיה־כביכול לקשריו עם האויב…

סבתא לויצקי עמדה על כך שיוסף לא ייצא לגלות לבדו. בריאותו הייתה רופפת. צילה ברגינסקי, ״ברגינסקיה״, חברתו לחיים, לא יכלה לעזוב בלי שיימצא לה מחליף בעבודתה. היא הייתה הרופאה היחידה בגדרה ובאזור כולו. בלית ברירה התלוותה בתיה אל אחיה הגולה. שישה שבועות אחרי שטורקיה נכנסה למלחמה, עזבו יוסף ובתיה את יפו והפליגו לאלכסנדריה על סיפון אונייה איטלקית ישנה. חלפו כמה שבועות נוספים, ויעקב (יאשה) גולדין, אבי, עזב גם הוא את פלסטינה, על סיפון אותה אונייה, גם הוא בדרכו לאלכסנדריה.

המסלול של בני משפחת גולדין מתחיל בלובלין, בגבול רוסיה־פולין. גם הסיפור הזה אופייני לתולדות משפחה יהודית באותה תקופה. על פי התמונות והסיפורים היה אבא גולדין, סבי, בצעירותו גבה־קומה, דק ונאה. כך דיברו דודותי על אביהן. הגולדינים לא היו חלק מן הבורגנות המבוססת של לובלין. המשפחה עסקה ביערנות, בשטחים שהיו בבעלות אצילים מקומיים. למשפחת גולדין הייתה מנסרה משלה, וגם תנור לייבוש העצים.

באותה תקופה, בלובלין כמו במקומות אחרים, היו מתחתנים בשידוכים. דודה מניה, הצעירה מבין אחיותיו של אבי, מספרת: ״באחת השבתות, ביציאה מבית הכנסת, ניגש השמש אל אברהם, אביו של אבא, ומסר לו שהרב מבקש לדבר איתו. מנחם מנדל ענטין, מנכבדי הקהילה, היה רוצה להשיא את בתו שרה, והוא מבקש לדעת אם אבא הצעיר מעוניין״.

שרה לבית ענטין הייתה כנראה אישה יפה בצעירותה. אני זוכר אותה היטב – אלגנטית, קרת מבט, מרוחקת. החתונה התקיימה, ובגדול. מנחם מנדל שיכן את הזוג הצעיר בבית מוקף גן, בגבול הגטו. הוא שילב את חתנו בעסקיו – עסקים משגשגים ליבוא סחורות. שבעה ילדים נולדו לשרה ואבא. אנה הבכורה, אחריה יאשה אבי, ואחריו שלוש אחיות ועוד שני אחים.

במפנה המאה התרחבו עסקיו של מנחם מנדל. הוא פתח דוכן למכירת סחורותיו בארמוביר שבקווקז והטיל על אבא את ניהול העסק הזה. ארמוביר חשובה בסיפור הזה. בעיר הזאת, הבנויה על שלוחה הררית, היה בית ספר תיכון נודע, שצעירי משפחות עשירות היו באים ללמוד בו. סבא הצליח להכניס את יאשה לבית הספר הזה. מעט יהודים נתקבלו לשם. החיים בפנימייה התאימו לו היטב, למרות המשמעת הקפדנית. התלמידים נהגו לצאת למסעות בהרים, היו רוכבים על סוסים ועוסקים בספורט. הם למדו אנגלית וצרפתית וקיבלו חינוך פתוח לעולם החיצון.

יאשה נהג לספר על החיים בבית הספר התיכון הזה ועל שהותו בקווקז. זאת הייתה לו תקופה מאושרת. בארמוביר נחסכו ממנו החיים בגטו. לו נשאר בלובלין, היו שנות ילדותו עוברות עליו בין כותלי ה״חיידר״ המסורתי.

ב־1910 עבר יאשה, עם כל בני כיתתו, למכינה לאקדמיה הצבאית הקיסרית, בית הספר היוקרתי להכשרת תלמידים־קצינים בצבאות הצאר. כאן השיגה אותו הבשורה המרה שאביו מת מהתקף לב. הוא סיים את שנת הלימודים וחזר ללובלין, לחדר שהתגורר בו בילדותו, בקומה העליונה של הבית הגדול. יאשה היה צריך להכיר מחדש את אחיו ואחיותיו. מנחם מנדל ענטין הציע לו להשתלב בעסקיו, אך אמו שרה לא רצתה לשמוע על כך. בעלה המנוח השאיר אחריו צוואה וכסף. משאלתו הייתה שילדיו ירכשו השכלה, כדי שחייהם יהיו נבונים יותר. אנה למדה פילוסופיה; יאשה צריך ללמוד רפואה. זאת הייתה בקשתו של אביו. איש לא חשב לשאול אותו אם הוא רוצה להיות רופא…

ליאשה היו קשרי ידידות אמיצים עם אביו. כשליאשה היה יום חופשה, היו האב והבן מבלים שעות בשיחה, בטיול מכפר לכפר בנוף הקווקזי היפהפה. מות האב השפיע עליו עמוקות. אנה אחותו הייתה קרובה אליו. יחד קראו שוב ושוב את צוואת אביהם. אנה עודדה את יאשה לעזוב את רוסיה וללמוד בארץ אחרת. זמן קצר אחרי שהגיע ללובלין, נרשם יאשה לבית הספר לרפואה בלוזאן.

באוקטובר 1911 עשה יאשה את צעדיו הראשונים כסטודנט למדעי היסוד (פיסיקה, כימיה, ביולוגיה). על גדות אגם לימן גילה התלמיד־לשעבר באקדמיה הצבאית הצארית את החיים נטולי האילוצים, את החופש להיות מי שהוא. אלה היו שנים מאושרות, שבמהלכן השתתף בכמה חוגים פוליטיים. כך נעשה יאשה – שלא שמע דבר על הציונות בארמוביר או בלובלין – לציוני פעיל.

הוויכוחים בין ציונים ללא־ציונים היו נמשכים עד השעות הקטנות של הלילה. כולם הסכימו שיש לעזוב את אירופה הישנה, ארץ שכל כך הרבה זיכרונות מרים קשורים בה. פלסטינה הייתה אפשרות אחת מני רבות. הרוב נטה לארצות הברית, קנדה וארגנטינה. בעיניו של יאשה, כל זה היה בבחינת תגלית.

בינואר 1913, כמעט בהרף עין, עזב יאשה את לחאן ואת לימודיו, ונסע לפלסטינה. האם הייתה זו גחמה של רגע, האם נחל איזו אכזבה שדחפה אותו, או שמא – כפי שהוא עצמו אמר – הייתה כאן הגשמה פשוטה של האידיאל הציוני? כך או כך, עזיבת לחאן הייתה עתידה לשנות את מהלך חייו.

פברואר 1913 הגיע יאשה ליפו, ומיד נסע לתל עדשים והצטרף שם לגדוד העבודה. חבר מלוזאן היה זה שכיוון אותו אל הקבוצה הזאת. אנשי הגדוד עבדו בסלילת הכביש לעמק הירדן, בתוואי עתיק ששימש את השיירות בימי קדם. חברי הגדוד קיבלו את יאשה  בחמימות, ומרגע שהגיע, הייתה לו הרגשת שייכות. הוא חשב שעשה את הדבר הנכון כשבא לפלסטינה.

מהר מאוד למד שאין כל קשר בין אידיאל שמתווכחים עליו על גדות אגם לימן השליו לבין המציאות הקשה של מימושו בשטח. חברי הגדוד היו אקדמאים, רופאים, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת קייב, שני מהנדסים וכמה מורים. בין היותר צעירים היו בנים למשפחות בורגניות מן המרכזים היהודיים הגדולים ברוסיה. העבודה בגדוד כללה הוצאת סלעים מהמחצבות, סיתותם לקוביות פחות או יותר סימטריות ולבסוף – נשיאתן אל מצע האבנים שכבר הוצבו בתוואי הנסלל, ושיקוען שם. וכל זה נעשה בידיים. הדרך שנסללה כך התקדמה בכמה מטרים מדי יום. לרשות הגדוד לא עמדו לא פטישי אוויר ולא מכבשים.

עם שחר היו גברים ונשים מכל הגילים יוצאים בשירה לסלול את הכביש לטבריה, נתיב הניצחון המוביל למימוש החלום הציוני. לפנות ערב היו חוזרים למאהל שלהם, מותשים מחום ועייפות. בערב היה מתקיים שיעור עברית לכולם. אחרי ארוחת הערב היו מתאספים לדיון פוליטי ולשירה בציבור – השירים היו מילים עבריות ללחנים בהשראה רוסית. הרגע המענג היה המקלחת שבאה אחרי יום שלם בשמש.

יאשה מיעט לספר באוזנינו על תל עדשים, תקופה שמן הסתם לא מצאה חן בעיניו במיוחד. כשסיפר בכל זאת על טיולים, היו אלה דווקא אלה שעשה בשעתו בקווקז, כשהיה מסייר עם אביו במשעולים ההרריים הצרים שם.

אחרי הדרדנלים

ביומנו תיאר יאשה את שובו לאלכסנדריה, באותו נובמבר גשום, כשהים סוער וגלים עצומים מתנפצים אל הצוק הנטוש, סחוף הרוח. משאית צבאית בצבע חול הורידה אותו בכניסה למלון ״ססיל״. זה היה שלושה ימים אחרי שחזר מהדרדנלים.

הכיכר שבחזית המלון הייתה שוממה. טור הכרכרות חיכה בגשם לאורך המדרכה שממול. המים זירזפו על הסוסים האדישים, שמחצית גופם הייתה מכוסה בשעווניות. יאשה רוקן את התיק שלו על המיטה, קרא לחדרנית ומסר לה את הכביסה שלו. כשהאמבט היה מלא, נכנס אליו בלי שהות נוספת. שנתיים חלפו מאז האמבטיה ה״תרבותית״ האחרונה שלו.

על מה היה יכול לחשוב אז? סביר להניח שבהרהוריו סקר את כל מה שעבר עליו עד אז, אף כי תמונות העבר לא הופיעו כסדרן דווקא, אלא למקוטעין, מעט שם מעט שם. כשלא מצליחים לראות בבירור את העתיד, חושבים על העבר.

יאשה חזר בדימיונו אל שנות ילדותו, אל הטיולים שעשה עם אביו בהרים. הוא היה בן שבע־עשרה כשאביו נפטר. השירות הצבאי הסלקטיבי היה אז בגדר חובה. הוא השתחרר ממנו כעבור שנה, בתקן של צוער־קצונה.

עוד תמונה חלפה עכשיו מול עיניו: הוא זכר את ליל השבת ההוא, כשאנה, אחותו הבכורה, באה לחדרו אחרי ארוחת הערב, התיישבה בקצה המיטה ואמרה לו, בנימה טבעית ביותר: ״יאשה, אבא השאיר לנו קצת כסף בבנק בציריך. אל תדבר על זה עם אף אחד. לא אמא ולא אני יודעות כמה יש שם. אבא ביקש שהכסף הזה ישמש לממן את הלימודים שלך. אתה בכור הבנים. אבא רצה שתהיה רופא״.

ואכן, הוא התקבל ללימודי רפואה בלוזאן. למה רפואה? ״הבכור יהיה רופא״, אמר אביו בשעתו. יאשה עזב את רוסיה מולדתו בקיץ ההוא, קיץ 1912, ומעולם לא שב אליה עוד, אף כי הרוסית הייתה ונותרה השפה האהובה עליו עד אחרית ימיו. בלוזאן בילה שעות רבות בספרייה, ושם גילה את מרקם, אנגלס, לנין, רוסו. הוא פגש סטודנטים יהודים שהגיעו מרחבי תבל. ערבים ארוכים עברו עליו בעישון, שתיית בירה ודיונים פוליטיים. לוזאן הייתה הפרוזדור שהוביל לטרקלין האמנסיפציה שלו.

עברו היטשטש במוחו עם כל יום שחלף, אך ענייני זהותו היהודית דווקא נתבררו לו יותר ויותר. כמה רחוק נראה לו עכשיו חבל הקווקז, שבו עברו עליו חיים ללא זהות, בחברת אביו! בשנת המכינה הצבאית היה היהודי היחיד. היה עליו לעשות מאמץ רציני כדי להחזיק מעמד, כדי לקיים איזו מראית־עין של כבוד. אחר כך היו הלבטים שבסופם נסע ללוזאן ללמוד רפואה. אבל שם הבין, שאצל יהודי הדרך אל החופש שונה מאשר אצל אלה שיש להם ארץ משלהם. בלי ארץ שלך, אתה בשוליים, אתה בשום מקום.

והנה תמונות המפגש עם טרומפלדור, הקמת הגדוד היהודי של נהגי הפרדות, קרבות הדרדנלים ולבסוף ההתקפלות. באוגוסט 1915, מאה ועשרים יום אחרי שנחתו בזירת הקרב, הגיעה סוף סוף הפקודה להתפנות. בלילה שבין 16 ל־17 בינואר 1916, תחת גשם סוחף ורוח מקפיאה, קיבל גדוד נהגי הפרדות אור ירוק לעלות על הספינות. אנשיו השאירו בשטח את הפרדות ואת ציודן. היה צריך לברוח משם במהירות. אחרי שפיקח על התמקמות חייליו, עלה טרומפלדור על הגשר העליון. האונייה ניתקה לאיטה מן המעגן. יאשה ומֶר, רופא היחידה, הצטרפו אליו. למרות הקור, נשארו השלושה על הגשר שעות ארוכות, לוודא שהאונייה משתלבת בשיירת הפינוי. מוקפת ספינות מלחמה מכל הגדלים, עזבה הארמדה המבוישת הזאת את האזור, באורות כבויים, כמו שיירת גנבים בלילה. טרומפלדור לא היה יכול להחניק לחישה של לעג: ״איזה בזבוז! האנגלים האלה לא הבינו כלום!״ הוא נטר להם טינה. טבילת האש של גדוד נהגי הפרדות ציון לא הייתה צריכה להסתיים במפלה.

הדוד יוסף

כל עוד היו לו האמצעים לכך, היה יאשה מבלה את סופי השבוע שלו במלון ״ססיל״. גם טרומפלדור היה מן הקבועים במלון. באחד הערבים מצא יאשה פתק תחוב מתחת לדלת חדרו. טרומפלדור הציע לו לאכול איתו ארוחת בוקר. יוסף טרומפלדור היה הסועד היחיד בחדר האוכל הגדול. ״אני נפגש עוד מעט עם יוסף לויצקי״, אמר, ״הוא אדם בלתי רגיל. אתה יכול לבוא איתי, אם אתה רוצה״. הוא בדק בפנקס שלו. ״לויצקי גר ברובע מוחארם ביי, ברחוב מנאש 14. תדע איך להגיע לשם?״ יאשה ידע שאם טרומפלדור מציע לו להתלוות אליו, פירוש הדבר שהוא עומד על כך. לכן קם ממקומו והלך אל שוער המלון לבקש מידע.

אך עוד קודם שמע את דבריו של טרומפלדור: ״הכרתי את יוסף לויצקי ביפו. הוא היה בורגני עם רעיונות מהפכניים. אחד היהודים המעטים שהיה חבר באגודות הסודיות שחתרו תחת המשטר הצארי. כשהגיע לפלסטינה, ניסה לארגן שם קבוצות של צעירים שיקיימו תורנויות שמירה בשכונות היהודיות של יפו, שם היו כנופיות של פרחחים ערבים באות ׳לעשות סיבובים׳, בהסכמת המשטרה הטורקית. לויצקי גורש מארץ ישראל עם הצטרפותה של טורקיה למלחמה״.

החשמלית המעוטרת בסמל התלתן חיברה את כיכר רמלה עם מוחארם ביי. יאשה שאל את מוכר העיתונים איך להגיע. ״רחוב מנאש הוא השלישי משמאל, אחרי מוכר הפרחים. זה רחוב מעוטר בהרדופים״.

מספר ארבע־עשרה היה בניין בצבע צהוב־אוכרה ושתי מרפסות תלויות בחזיתו. טרומפלדור בדק בפנקס שלו. דירה שתיים מימין.

יוסף לויצקי – גבר גבה־קומה, צר גזרה, עורו בהיר, מבטו מפיק טוב – קיבל את פניו.

״ביקשתי מיעקב גולדין להצטרף אלי״, אמר טרומפלדור. ״יאשה היה הסגן שלי בגליפולי. הוא ציוני מסור, והיה בארץ ישראל לפני שהתנדב. חשבתי שתשמח להכיר אותו״.

בדירה שררה פשטות קודרת. שולחן גדול מעץ בהיר עמד במרכז חדר שנשקף אל גזוזטרה קטנה, מוקף כיסאות. שתי כורסאות וספת נצרים, מרופדות בד פרחוני, יצרו פינת סלון בירכתי החדר. תמונות משפחה היו תלויות על הקירות. מן הקיר המרכזי ניבטה תמונה של תיאודור הרצל בבזל. לויצקי הגיש תה חריף והציע סוכר בקוביות. החליפה האפורה־כהה שלבש שיוותה לו מראה צנום עוד יותר משהיה. הוא נראה שברירי ביותר.

כשיאשה חזר וירד במדרגות לעבר הרחוב, לא היה לו מושג שהביקור הקצר הזה עומד לשנות את חייו.

סר אדמונד הנרי אלנבי

אלכסנדריה, המשך וסוף

ה־ 11 בדצמבר 1917 היה נר ראשון של חנוכה. מאז הצהרת בלפור, שבה, כידוע, הוענקה זכות לעם היהודי להקים לו בית לאומי בארץ ישראל. הגנרל אלנבי ופמלייתו נכנסו לירושלים ברגל, מחוות כבוד לעיר. כמעט שמונה עשר אלף איש, מארצות שונות, נפלו בשורות בעלות־הברית למען שחרור ירושלים.

עם כיבוש ירושלים, חדלה אלכסנדריה להיות מרכז הכובד של הפעילות הציונית. טרומפלדור עצמו נסע ללונדון, על פי הזמנת ז׳בוטינסקי. משם חזר ארצה, ובחורף 1920 נהרג בהתקפה ערבית על תל חי. הוא רצה להגן על הנקודה במעט כלי הנשק שהיו במקום. הוא היה אידיאליסט רומנטי, חולם אמיץ, כפי שאמר יאשה בהזדמנויות הנדירות שבהן הזכיר את ידידו. טרומפלדור היה בן 40 במותו.

ידיד אחר, ז׳אן דה מנאש, שאבי היה מדבר עליו מפעם לפעם, מיהר גם הוא לחזור ללונדון מיד עם תום המלחמה. במלחמה עצמה שהה באלכסנדריה כדי לחסוך להוריו את הדאגות. כשז׳אן חזר ללונדון, היה חיים וייצמן, שנבחר בינתיים לנשיא ההסתדרות הציונית, בעיצומו של מעשה המרכבה: הוא הכין צוותים שיהיו מסוגלים להשתתף בוועידות השלום השונות. הוא צירף את ז׳אן מנאש לצוותים והפך אותו ליד ימינו וליועצו המדיני.

באותה תקופה ביקש העולם הציוני לבסס לעצמו נוכחות פעילה בוועידות השלום. הארגונים היהודיים של בריטניה הגדולה וארצות הברית השתתפו בוויכוחים. ואגב, הלחץ שהפעיל העולם היהודי הוא שגרם למועצה העליונה של בעלות־הברית להפקיד בידי בריטניה את המנדט על ארץ ישראל; זה היה באפריל 1920. משהוקם חבר האומות, הוא אישר את ההחלטה הזאת; זה היה ביולי 1922. הטקסטים הנוגעים להענקת המנדט מדברים במפורש על כך ש״הבית הלאומי היהודי״ יוקם בפלסטינה – חזרה מדויקת, כמעט מילה במילה, על הנוסח של הצהרת בלפור.

כבר מן השבועות הראשונים שלו לצד חיים ויצמן הפך ז׳אן דה מנאש לעוזר שמקשיבים לדבריו בכובד ראש. הוא נכח בוועידות ולקח חלק פעיל, אמנם ללא שום מעמד פורמלי, בעבודת ה־ drafting committees. ועדות הגיוס האלה ניסחו החלטות שמועצת חבר האומות דנה בהן וברוב המקרים גם אישרה אותן. את מעורבותו זו חב מנאש לידידיו באוקספורד, ששמחו מאוד על עזרתו, מכיוון שהכיר היטב את הבעיות והיה פנוי להקדיש את כל הזמן שיידרש לניסוח הטקסטים, מלאכה שבמקרים רבים הייתה סבוכה למדי. הוא היה גם זה שהכין את המסמכים שוויצמן העביר למשלחות.

בשלב מסוים הבין ז'אן שתפקידו לצד ויצמן שוב לא חיוני. הוועדות עבדו בעצלתיים, והמרכיב הציוני איבד בהדרגה את חשיבותו. לז׳אן היה הרושם שהוא מבזבז את זמנו. אז החליט להפוך דף – לעזוב את העולם היהודי ואת חיי הפעילות ולהצטרף לעולם המסדרים הנוצריים. ז׳אן דה מנאש הפך לאב דומיניקני.

פגשתי את ז'אן, כשלושה עשורים מאוחר יותר, אז כבר היה האב ז׳אן דה מנאש. הוא היה פרופסור במכון ללימודים גבוהים בפריז. תחום התמחותו היה גופים בנקאיים בארצות האיסלם בימי הביניים. שלושת הסמינרים הראשונים שאירגן נשאו את הכותרת ״הבנקאים היהודים בבגדד״. הנושא עיניין אותי מאוד, וכשנכנסתי לאולם, לא היה לי צל של מושג שהמרצה הלבוש בגדי כמורה אינו אלא הברון ז׳אן דה מנאש מאלכסנדריה, האיש שצילה ברגינסקי הרעיפה עליו שבחים בזמנה, האיש שהיה ידידו של אבי. אז כבר היה מבוגר, ונראה אף קשיש מגילו. תווי פניו היו מתוחים, ראשו היה קירח לגמרי, וקלסתרו חרוש קמטים. הוא הרכיב משקפיים שעדשותיהם עבות מאוד. בדיבורו ניכרו שרידי מבטא האופייני לדוברי הצרפתית במצרים. בסוף השיעור ניגשתי לבקש ממנו ביבליוגרפיה על הנושא שלו. הוא שאל אותי מה שמי, וביקש לרשום אותו במחברת שלו. אחרי שעניתי, נעץ בי מבט מופתע. כעבור רגע, ותוך שהוא בוחן אותי מבעד למשקפיו העבים, אמר לי: ״הכרתי יעקב גולדין אחד. זה היה באלכסנדריה בזמן המלחמה, המלחמה הגדולה. הרבה זמן עבר מאז. הוא היה קצין בגדוד נהגי הפרדות״… עוד כמה פעמים בהמשך נזדמן לי לפגוש את האב ז'אן דה מנאש. שמו יופיע שוב בדפי היומן האלה.

עם תום המלחמה התכונן גם יאשה לחזרה ארצה. הוא ובתיה לבית לויצקי, שאותה פגש באלכסנדריה, החליטו להקים את ביתם בארץ ישראל. אחר כך תכפו המאורעות. גם יוסף לויצקי, שמחלתו התישה את כוחו, היה חייב לחזור הביתה. לפני כן ביקש מיאשה ובתיה למסד את יחסיהם עוד לפני שישובו ארצה. הרב הראשי של אלכסנדריה, דלה פרגולה, סידר את הקידושין בבית הכנסת הגדול שברחוב נבי דניאל. כבר למחרת היום הפליג יוסף לויצקי באונייה ליפו. צילה ברגינסקי חיכתה לו על הרציף. לפני שיצא לדרך, עידכן את יאשה בהתנהלות עסקיו, והפקיד אותם בידיו. זאת הייתה מתנת החתונה שלו לבתיה.

עם סיום המלחמה התחדשו קשרי הדואר בין לובלין לאלכסנדריה. כבר מן המכתבים הראשונים שקיבל ממשפחתו הבין יאשה שמצבם של יהודי לובלין נעשה קשה, לא רק בגלל המלחמה אלא גם בגלל הלכי הרוח האנטישמיים, שהלכו והתבררו מיום ליום. אנה, אחותו הבכורה, נקטה יוזמה ואירגנה את יציאת המשפחה מלובלין לארץ ישראל. אלכסנדריה נבחרה להיות תחנת המעבר. ליובה, צעיר האחים, היה הראשון שעזב את לובלין.

ההפלגות של בני המשפחה מלובלין היו תלויות ביכולתו הכספית של יאשה, שעבד קשה כדי להבריא את העסקים שדוד יוסף השאיר לו. במיוחד היה בעיצומו של משא ומתן על חוזה לאספקת קמח לצבא הבריטי, והוא לא היה יכול להרשות לעצמו לעזוב את אלכסנדריה בשלב זה.

ואז הגיע תורה של רודיה, צעירת דודותי, לעזוב את לובלין. רודיה הייתה אישה יפה, נבונה ותוססת. רק הגיעה לאלכסנדריה וכבר תפסה את מקומה של בתיה בניהול משק הבית, כי בתיה הייתה רתוקה למיטתה במשך כל הריונה השלישי.

יאשה הצליח להשליט סדר בעסקי לויצקי ואף לפתח אותם. בין היתר הפך להיות הספק המורשה של דברי המאפה של האחים ברמן מיורשלים. רצה המקרה ואחד מבני ברמן בא לאלכסנדריה כדי לארגן את המשלוחים. רודיה הכירה אותו שם, שבועות אחדים אחרי פגישתם, באו רודיה גולדין וזלמן ברמן בברית הנישואין. ״אהבה ממבט ראשון״ כמו שאמר יאשה, שרצה כמובן בטובת אחותו. רודיה התחילה לפעול בעניין העלאתם של בני המשפחה ארצה, והיא זו שאירגנה את עלייתם של סבתא ושאר בני המשפחה.

ביולי 1920 הטילה הספינה הבריטית ״קנטאור״ עוגן בנמל יפו. סר הרברט סמואל, יהודי ציוני, הגיע ארצה למלא את תפקיד הנציב העליון הראשון לארץ ישראל. בהנהגתו התפתחה המדינה־שבדרך. כמה חודשים אחרי בואו, באחד במאי 1921, התנפל המון ערבי חמוש בסכינים ומקלות על תל אביב. זאת הייתה התקפה ראשונה, והיא עלתה ב־47 יהודים הרוגים ומאות פצועים.

אני עצמי באתי לעולם ב־15 ביוני 1922, בבית החולים היהודי באלכסנדריה. הדוד יוסף מת חודשיים קודם לידתי, ואני נקראתי על שמו. כעבור זמן קצר עלינו – יאשה, בתיה, שולמית אחותי ואני – על הרכבת שהחזירה את המשפחה לארץ ישראל.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 עמ'37-34