אלי פילו
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי
ג. שרידי מנהגים בתאפילאלת שמקורם במנהגי ארץ ישראל
מנהגים אחדים בתאפילאלת, שאינם מצויים בשאר קהילות, תואמים למנהגים מקבילים בארץ ישראל ומושפעים מהם.
- דוגמה ראשונה היא שני הפסוקים הנאמרים לפני ׳למנצח בנגינות, שלפני ברכת המזון: ׳ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך:
לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, (שמות בג, כה-כו). ההסבר לתוספת זו על פי אדוני אבי – השלמה של פסוקים מן התורה לפסוקים מן הכתובים ומן הנביאים שבפסוקי ׳אברכה את ה׳ בכל עת׳ הנאמרים לפני ברכת המזון. פסוקים אלה מקבילים במידה רבה לפסוקים דומים הנאמרים לפני ברכת המזון על פי מנהגים קדומים בארץ ישראל: ׳ואכלתם לחמכם לשבע… והסירותי מחלה מקרבך לא יהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא,, ואחר כך ׳למנצח בנגינות, ו׳אברכה׳(ראה גליס, מנהגי ארץ ישראל, עט׳ עט סעיף ח).
- כיוצא בזה המנהג לומר לפני שתיית יין ושכר ׳שִׂמְחָתֶךְ, שמחתכם כולכם…, במקום הנוסח המקובל ׳לחיים,. מקורו במנהגי ארץ ישראל: ׳כששותין במסיבה אומר השותה להמסובין ׳בשמחתכם, המקביל למנהג אשכנז, שהשותה אומר ״לחיים,״. הטעם לנוסח ׳לשמחתכם׳ משום שהיין נועד לנחם אבלים: ׳תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, (משלי לא, ו). לפיכך אומרים ׳לשמחתכם׳ ולא ׳לניחום,, ומכאן הפנייה בתאפילאלת איש לרעהו בסעודת שבת או חג או בסעודת מצווה להרים את הכוס ולומר ׳שמחתך אַבַבַא־סִי׳(לחיים מר משה), ׳שמחתך אבא־יגו׳(לחיים מר יעקב), ׳שמחתכם כולכם, (לחיי כולכם).
- גם המנהג הפילאלי לא לאכול בשר יונים ותרנגולים בפסח מקורו במנהגי ארץ ישראל.
- גם המנהג לא להזמין את העולה לתורה בשמו תואם את מנהגי ארץ ישראל.
- דיני ירושה נקבעים על פי התורה ולא על פי תקנות מרוקו, דוגמת ירושת הבעל את אשתו.
ד. מנהגי פשרה ייחודיים, כגון הייבום
יש מנהגים שכנראה נוצרו כפשרה בין עבר להווה, כמו מנהג הייבום. מנהג הייבום כמלוא מובנו פשט בכל קהילות מרוקו, וכל הניסיונות להחליפו בחליצה בהשפעת הרבנות הראשית לישראל סמוך להקמת המדינה בישראל לא צלחו. מנהג הייבום נשאר על כנו בכל קהילות מרוקו, ולא החליצה. בעניין זה מעניין מנהג כל קהילות תאפילאלת הידוע לנו במאת השנים האחרונות. אמנם נוהג החליצה לא פעל, אך גם לא מנהג הייבום המלא. בכל קהילות תאפילאלת הייבום נעשה באופן ארעי וסמלי בלבד. היבם נשא את יבמתו, אבל רק לימים אחדים, עד שבוע, שבהם וידא בית הדין המקומי שהיבם קיים את המצווה על ידי קיום יחסי אישות מלאים, ואז שחרר את יבמתו. נראה שמנהג זה חדש יחסית ונוצר בתקופה שבה רכשה לה כנראה האישה מעמד והביעה את אי רצונה לחיות עם צרתה. שטרי הייבום מתאפילאלת הם כשטרי הייבום של שאר קהילות, ואין בהם כל רמז לייבום הארעי. מנהג הייבום הארעי אינו ידוע לנו בשום קהילה בעולם, והוא מנהג חדשני וייחודי לקהילות תאפילאלת בלבד.
ה. חידושי מנהגים על ידי חכמי אביחצידא בהשפעת חקבלח, החל מר׳ יעקב אביחצירא בתוף המאה התשע עשרה
מנהגים נוספים בדרום תאפילאלת הם חדשים יחסית ונתקנו בהשפעת הקבלה, בעיקר במעגל התפילה, ואפשר לשער את התחלתם בתקופת ר' יעקב אביחצירא (1808- 1880) וצאצאיו, כמו אי אמירת ׳יגדל׳ בשבת ובחג, אי אמירת פיוטים לפני ׳ברוך שאמר׳ וחומרות ימי הספירה הנמשכות עד לערב שבועות: איסור תספורת, הימנעות מקיום אירועי שמחה, הימנעות מלבישת בגדים חדשים ומברכת ׳שהחיינו׳. מנהגים אלה ברובם נתחדשו בהשפעת ׳שער הכוונות׳ של האר׳׳י על ידי חכמי אביחצירא, החל מר׳ יעקב אביחצירא והמשכם על ידי בניו, במיוחד ר׳ מסעוד ור׳ יצחק, שהחלו לסגל אותם ולנהוג על פיהם, הם ותלמידיהם. המנהגים שנוצרו בהשפעת הקבלה מהווים מעין מהפכה בהוויי התפילה והקהילה. הם מוחקים מנהגים עתיקים הקשורים בהוויי התפילה, כמשתקף מכמה כתבי יד שבהם משולבים פיוטים לפני ׳נשמת׳ ולפני ׳יוצר׳ ויוצרים אווירה של יתר כובד ראש ויתר חומרות.
ו. מנהגים הנושאים אופי של תקנות בלבליות משנת תש״ח/1945 ובאים על חשבון מנהגים ותיקים
יש מנהגים חדשים בדרום תאפילאלת שאנו יכולים לתחם את התחלתם, אלה המנהגים שנתחדשו או נתעדכנו לפני למעלה משבעים שנה, בסביבות תש״ה. הכוונה לתקנות החדשות שנתקנו על ידי ועד הקהילה בארפוד בתש׳׳ה בשיתוף הרבנות המקומית, בתקופתו של ר׳ יצחק אביחצירא. אלה הן תקנות כלכליות שתכליתן לצמצם את הוצאות המשפחה על אירועי שמחות ולהפחית את הנטל הכלכלי של המשפחה הממוצעת. דוגמה לכך היא איחוד אירוע בר מצווה לציצית עם בר מצווה לתפילין לאירוע אחד. מנהג זה הוא אפוא מנהג חדש בקהילה. עד שנת תש״ה נהגו לעשות אירוע נפרד לציצית, בגיל 10-9, ואירוע נפרד לתפילין, בגיל 13, כאשר לכל אירוע סעודה ייחודית, דרושים ופיוטים מתאימים. האירוע הכפול הוא קדום, והאירוע המאוחד חדש. כך גם לגבי מסלול החתונה שכלל לפנים אירועים ושבתות רבים וקוצר על ידי ועד הקהילה. מנהגים חדשים אלה בעצם מוחקים מנהגים עתיקים שורשיים ובאים על חשבונם.
גם תקנות אחרות שאינן בעלות אופי כלכלי נוכל לתחם את חידושן, דוגמת שטר כתובה מן הדגם החדש השונה מן הדגם הישן הקצר בנוסחו והדל בפרטיו. השטר הישן אין בו כל סכומי כסף נקובים ותנאי כתובה, והוא חסר חתימות וחותמות.
כל השטרות שנעשו בכל קהילות דרום תאפילאלת עד תש״ט נושאים את הנוסח ׳כאן מתא סג׳למאסא דיתבא על נהר זיז' והנה החל מתש״י כל יישוב מתואר בשמו הייחודי, כמו ׳כאן מתא ארפוד', ובלי אזכור של הנהר זיז. ההסבר נעוץ בהתייבשות הנהר ובצורך לציון מקום החופה המדויק על ידי שם היישוב.
ז. מנהגים חדשים בהשפעת הרבנות במרוקו מתשט״ו
אזור תאפילאת התנהג בראשונה כאוטונומיה רוחנית והלכתית עצמאית. החל מתקופת הפרוטקטורט הצרפתי זכתה הרבנות במרוקו בשלבים למעמד שיפוטי מצד השלטונות, תחילה הצרפתיים ואחריהם המוסלמיים. מעמד זה התבטא גם בתקציב שחייב תשלום משכורות לדיינים ולאבות בתי הדין מטעם השלטונות, בדומה למערכת המשפט האזרחית. חכמי אביחצירא, שלפנים פעלו מכוח מעמד שושלת היוחסין, נתבקשו להצטרף למועצת הרבנות ברבאט ולקבל עליהם את הזכויות של קבלת משכורת ממשלתית אך גם את החובות, כגון עמידה בבחינה לקבל הסמכה ודיווח על פעילותם. מצב זה התחיל בשלבים, החל מתש״י, וחייב מעתה גם את כפיפות הרבנות בארפוד למועצת הרבנות ולתקנותיה, כמו שינוי נוסח הכתובה הקדום לדגם שטר הכתובה החדש המפורט הכולל סכומים וחתימות ועוד, הדומה מעתה לשטרי הכתובה בשאר ערי מרוקו. כך נעלם צביונו הישן הייחודי הקצר של שטר הכתובה לטובת נוסח השטר האחיד.
ח. מנהגים התואמים לפסקי הרמ״א
יש מנהגים בתאפילאלת שאינם תואמים לפסקי מרן, מחבר השלחן ערוך, אלא לפסיקת הרמ׳׳א. מדובר בדרך כלל במנהגים מחמירים, כגון חומרות של איסור אכילת אורז וקטניות יבשות בפסח; סימון הבחנתי של שלוש המצות בליל הסדר, חומרות מנהגי האבל של ימי בין המצרים המתחילים מי״ז בתמוז: איסור תספורת, הימנעות מעריכת שמחות של אירוסין ונישואין ומברכת ׳שהחיינו׳; חומרות הקשורות לתפילה, כגון עמידה בחזרת הש״ץ ובעשרת הדיברות, קריאת הלל בראש חודש בברכה, אמירת קדיש שלם אחרי ׳עלינו לשבח, וכיו״ב, וחומרות הקשורות באיסור והיתר של אבן העזר, כמו הלכות נידה. קשה להכריע האם מנהגים אלה נקבעו לכתחילה על פי פסקי הרמ״א, או שמדובר במנהגים קדומים שנמצאו בדיעבד תואמים לפסקי הרמ״א.
ט. מנהגים ייחודיים בקהילות דרום תאפילאלת השונים ממנהגי שאר קהילות מרוקו
מנהגים רבים ייחודיים לקהילות תאפילאלת ושונים מאלה של שאר קהילות המרכז במרוקו, הן במעגל התפילה והשנה והן במעגל האדם. הם יסוכמו בהמשך. להלן אחדים מהם הקשורים במעגל התפילה והשנה: אי אמירת ׳פתח אליהו, לפני התפילה; אי אמירת ׳יגדל אלהים חי, בשבת לפני ׳ברוך שאמר,; אי אמירת ׳ברכי נפשי, בליל שבת ראש חודש; אי הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת; אמירת ׳נקדישך׳ על ידי החזן בלבד; אמירת קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח, בכל התפילות; אמירת ׳בית יעקב, ושיר של יום בראש חודש, בחנוכה ובפורים, ועוד.
סיכום
כמה ממנהגי תאפילאלת ייחודיים הם בהשוואה לשאר קהילות מרוקו. אין הם נשענים על מקור אחד או על אסכולה אחת בלבד, אלא מקורות השראתם שונים ומגוונים, כמפורט להלן.
מנהגים אחדים הם בהשפעת נוסח התושבים בפאס שלא נותרו להם כמעט שרידים בקהילות אחרות במעגל התפילה, כמו אמירת הצ׳היר בפסח, או אמירת הפיוט ׳מי כמוך ואין כמוך, בפורים, ועוד.
מנהגים פילאליים קדומים במעגל האדם לא נותרו להם שרידים בקהילות אחרות, כמו אירוע חופת הנעורים. המנהגים החדשים יחסית, מאמצע המאה העשרים, נוצרו מנסיבות כלכליות, כמו איחוד שני האירועים של בר מצווה לאירוע אחד מטעמי חיסכון או קיצור המסלול של החתונה. אלה הם מנהגים שנוסדו על ידי תקנות הוועד, בסביבות שנת תש״ה. מנהגים אחרים הם ממסדיים, תוצאת ההשפעה של הרבנות הראשית במרוקו על קהילות תאפילאלת, לאחר שנהנו מאוטונומיה עצמאית עד תש״י.
מנהג הייבום הארעי בתאפילאלת מיוחד הוא במינו בעולם היהודי בכלל, והוא מעין מנהג חדש בלעדי לכל קהילות תאפילאלת.
הקבלה שנחשפו אליה חכמי אביחצירא, ובראשם ר' יעקב (1880-1808), שחלק מספריו הם קבליים כמו ׳מעגלי צדק,, ׳בגדי השרד,, ׳פתוחי חותם, ועוד, נותנת אותותיה על מנהגי התפילה והשנה, בדרום תאפילאלת כמו אי אמירת פיוטים בתפילה, חומרות ספירת העומר הנמשכות עד לשבועות ועוד.
כמה ממנהגי תאפילאלת תואמים את מנהגי הרמ״א, כמו איסור אכילת אורז וקטניות בפסח או מנהגי האבל המחמירים של ימי בין המצרים.
מכאן שאי אפשר להצביע על גורם השפעה ראשי על המנהגים. ניקח לדוגמה את שער הכוונות לאריז״ל. מנהגים שונים ממנו חדרו לתאפילאלת ועיצבו את ההוויי של התפילה ושל חיי הקהילה והמשפחה, הן בימי הפסח, הן בימי ספירת העומר והן בימי האבל על הנפטר, אבל יש מנהגים שלא חדרו. על פי האריז״ל, אין לומר כל מזמור לפני ערבית של חול ושל מוצאי שבת, כמו כן אין לומר ׳יגדל אלהים חי׳ בתפילה, ויש לומר את ׳נקדישך׳ בקול עם החזן. במציאות אין אומרים בתאפילאלת מזמורים לפני ערבית של חול מחד גיסא, אבל אומרים ׳אלפא ביתא׳ וט״ו שיר למעלות לפני תפילת מוצאי שבת; אין אומרים ׳יגדל אלהים חי׳ בשבת אבל ׳נקדישך׳ רק החזן אומר, על פי השלחן ערוך ולא על פי האריז״ל.
אם יש איזו מגמה משותפת לכלל מנהגי תאפילאלת היא ההימשכות אחרי החומרות הנוטות להלכה או לקבלה. דוגמאות לחומרות הלכתיות הן אלו התואמות לפסקי הרמ״א, כגון מנהגי האבל המחמירים של ימי בין המצרים החל מי״ז בתמוז באיסור תספורת, אירוסין ונישואין וברכת ׳שהחיינו׳, או המנהגים המחמירים באי אכילת אורז וקטניות יבשות בפסח. עליהן יש להוסיף גם מנהגים מקומיים מחמירים, כגון איסור אכילת בשר יונים, סוכר ותה בפסח וההקפדה על מצה שמורה בכל ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. דוגמאות לחומרות המושפעות מן הקבלה הן ההימנעות מהפסק בתפילה, כולל בשבתות, מועדים וימים נוראים, החומרות הנוהגות בין פסח לעצרת הכוללות איסור תספורת, אירוסין ונישואין ואף ברכת ׳שהחיינו׳; הקפדה מרובה על הפרדה בין נשים וגברים הן בשוק והן באירועי שמחות, הימנעות של נוכחות נשים בהלוויות, בתפילות בבית הכנסת ובתהלוכות של שמחה כגון חופה, הכנסת ספר תורה ועוד.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-עמ' 21-17
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר
מחקרי מערב ומזרח
אסופת מחקרים מוגשת לפרופ׳ הרב משה עמאר
עורכים
משה בר־אשר, אלימלך וסטרייך, שמעון שרביט
גב הספר:
הקובץ מציע שורה של מאמרים בתחומי המחקר השונים שיל יהדות המערב (המגרב המוסלמי) והמזרח – הלכה והגות, היסטוריה וספרות, לשון ועולמן של קהילות.
נוטלים חלק בקובץ מלומדים הרבה שבאו לכבד את החכם החשוב, חוקרה המובהק של הפזורה המגרבית, פרופ׳ הרב משה עמאר. הוא העשיר את עולם המחקר ואת עולם בית המדרש בישיבות בפרסומיו הרבים, כמהדיר את תורתם של עשרות חכמים מהמגרב ומהמזרח. אין מי שעוסק ביצירה של חכמי צפון אפריקה שאינו נדרש לחיבוריו הרבים של הרב משה עמאר. קובץ זה הוא מנחת ידידות לחכם החשוב המוגש לו על ידי עמיתיו וחבריו מתוך הוקרה מרובה למפעלותיו הרבים.
יאריך ה׳ ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ויזכה להוסיף להעשיר את עולם המחקר בחיבוריו החשובים והמלומדים.
עם הספר
קובץ המחקרים המוגש בזה יוצא לכבודו של חברנו המלומד פרופ׳ רבי משה עמאר, איש המכללה האקדמית באשקלון. אכן נמשכה הכנתו של הקובץ מעבר לזמן שתוכנן, בשל סיבות שאינן תלויות בנו. והעיקר אנו שמחים מאוד שאנו באים לברך על המוגמר ולהביא תשורה שכולה תורה ומדע למכובדנו רבי משה, רב הפעלים ורב ההישגים.
תודתנו נתונה בזה לכל השותפים בהופעת הקובץ והמה רבים וחשובים. ראש לכול אנו מודים לכותבי המאמרים. כולם נענו בחפץ לב לפנייתנו וכתבו מאמרים בתחומים הקרובים לתחומי עיסוקו של רבי משה.
יבורך ״מרכז דהאן״ באוניברסיטת בר־אילן והעומד בראשו ד״ר שמעון אוחיון ומזכירתו הפעילה, גב׳ אורה קובלקובסקי. ד״ר אוחיון יזם וארגן יום עיון למופת לכבוד פרופ׳ עמאר, שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן, שהיה ביתו האקדמי של רבי משה, בי״ז באדר שני תשס״ח (24 במארס 2008). נשאו בו הרצאות שנים עשר מלומדים בנוכחות קהל שומעים רב ובכללם מי שהיו אז נשיא האוניברסיטה, פרופ׳ משה קוה והרקטור פרופ׳ יוסף מניס ועמם הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר. ואף זאת, במרכז דהאן התנהלה עבודת התיאום של הקשרים עם כותבי המאמרים בעבודה מתמדת ושקודה של מזכירת המרכז.
ועל כולם יבורכו ראשי המכללה האקדמית באשקלון, פרופ׳ שמעון שרביט, הרקטור, ופינחס חליוה, המנכ״ל. המכללה היא שמימנה את הפקת הספר מתוך הוקרה לפרופ׳ עמאר הנמנה עם המרצים בה.
תודתנו נתונה לעובדי ״מוסד ביאליק״ ששקדו באמונה על הפקת הספר, הגב׳ אורית ורטהים־אלירז, המופקדת על פרסומי הספרים והגב׳ חגית גאון שטיפלה בהפקת הספר במסירות ובכישרון.
י״ד באייר תשע״ח העורכים
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית.
ב. מסמל ב – תחקיר בית הדין ופסק הדין
במסמך משוחזר בעברית הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ב־17 במאי 1932 בנוכחותו ובהשתתפותו של יצחק אלחראר לצד אשתו מזל, ורשומים עיקרי הדברים שהשמיעו הצדדים. האישה חוזרת על תביעתה לתשלום הכתובה והמזונות לילדיהם ולקבלת גט כשר, ובית הדין מצדיק את תביעתה ואף אוסר על הבעל להיכנס לביתו. הבעל טוען בתוקפנות שלא ייענה לתביעות אשתו משום שהוא רוצה שהיא תצטרף אליו עם ילדיהם לחייו החדשים כמוסלמי. הוא אף מצהיר שיפסיק להעניק לה את הקצבה שנתן לה עד כה.
11 אייר 5692 17/5/32
ירדו לדין האיש יצחק לחראר ן׳ הדאן (תוספת מעל השורה: די משממי ישמו עבדאללא בן מוחמד [המכונה בשמו עבד אללה בן מוחמד]) ואשתו מזל בת אהרן הכהן שהזמינתו לדין כרשום בקובלנא מפני שהוא המיר דתו וכו', ולכן מבקשת שיפטרנה בג״ך [בגט כשר] ויפרע לה סכי כתובתה; גם יתן לה מזונות הבנים שי״ל [שיש לה] ממנו וכו'. והוא השיב בזה״ל [בזה הלשון]: האדי מראתי ואנא ראגלהא, מא מתלקסי, ומוזוד נכ׳דם עלא אולאדי חתא נמות, וסי כתובה מא נכ׳ללצהא. לאיין אנא כא נרזא מאזאל יתבעוני ויכונו מסלמין פחאלי, בחוללאהי מעא קוואתיה.
ועלא למזונות כא יואזב וקאל בזה״ל [בזה הלשון]: מן קבל ליום כונת כא נעטי 15 פ׳ראנק׳ פ׳ננהאר, וליום מא נעטי ואלו, ג׳יר אידא נדכ׳ל לדארי; דאבא די קולתו חראם נדכ׳ל לדארי מא נעטי סאי, לאיין אנא מא כא נקבל האד אססרע.
תרגום
אישה זו היא אשתי ואני בעלה, אינני מגרשה, ואני מוכן ומזומן לעבוד למען ילדי עד יום מותי, ולא אשלם כל כתובה, שכן אני עדיין מקווה שהם יבואו אתי ויהיו מוסלמים על פי כוח האל ועוצמתו.
בעניין המזונות הוא השיב בזה הלשון: עד כה נתתי חמישה־עשר פרנק ליום, וכעת לא אוסיף לתת כלום, אלא אם אחזור לביתי; מכיוון שאמרתם שאסור לי להיכנס לביתי לא אתן מאומה, שכן אינני מקבל פסק דין זה.
ג. מסמד ג – פסק דין מם׳ 189 כפי שנרשם בפנקס בית הדין הרבני
מתוך ׳חוברת המשפטים׳ של בית הדין הרבני במוגאדור הנמצאת בארכיון המרכזי של העם היהודי בירושלים, עמ׳ 137-136 (על פי מיקרופילם של הפנקס).
כאן מובא פסק הדין בהרחבה כמו שנרשם בפנקס פסקי הדין של הקהילה, שנקרא ׳חוברת המשפטים׳. הטקסט מסכם את הטענות של שני בני הזוג מתוך ציון שמותיהם המלאים ומתוך הדגשת טענותיה ותביעותיה של האישה. מדבריו של הנתבע פסק הדין מצטט ממקורם הערבי את הצהרת האמונה שלו ואת רצונו לאסלם את בני ביתו, שעה שטענות האישה מסוכמות כולן בעברית. הדגשה זו של אמירות הבעל באה להצביע על חומרת מעשיו ועל כך שאין ספק בהחלטתו ובכוונותיו, והיא משמשת חיזוק לפסק הדין שניתן לטובת התובעת. בחלקו השני מובאים כנדרש המקורות ההלכתיים שעל פיהם ניתן פסק הדין והשיקולים שהביאו לפסיקה זו, ובמיוחד הצהרותיו התקיפות של הבעל וסירובו לקבל את החלטת בית הדין בעניינו. להוצאתו לפועל של פסק הדין תוגש בקשה לאנשי השלטון(׳השררה, יר״ה׳) כדי לאכוף על העבריין את מילוי החובות שהוטלו עליו.
ירדו לפני[נו] לדין מזל בת הר׳ [האדון רבי] אהרן הכהן ע״פ [על פי] הקובלנא נו[מרו] 1386 עם בעלה העובר על דת ושמו יצחק בן הדאן אלחראר, וטוענת בפניו והוא שותק, שבזמן שהיה עדיין בשם יהודי יכונה העבירה על דת יהודית:
שפעם אחת בליל שב׳׳ק [שבת קודש] עשה עצמו כאלו חולה וגונח מלבו והכריחה עד שחיללה שבת, שהבעירה אש וחממה לו חמין. ובאותה שעה כסתה קלונו באמרה אולי יחזור ברוחו, ועכשיו כיון שנהיה לאיש נכרי והמיר דתו בדת אחרת בפומבי אינה רוצה עוד בקיומו; ובכן תובעת שיפרע לה כל סכי כתו[בתה] ויגרשנה כדמו״י [כדת משה וישראל] בג׳׳ב [בגט כשר]. עוד תובעת ממנו לתת לה מזונותיה כפי שומת הבקיאים עד עת שיפטור אותה בג״ך [בגט כשר]. עוד תובעת ממנו לזון את בניה שי״ל [שיש לה] ממנו שהם ארבע בנות. והוא השיב שלא יגרש אותה ותשאר נשואה עמו כמו שהיתה מקודם, והוא יזון ויפרנס אותה ואת בנותיה עד יום מותו, ואת סכי הכתו[בה] לא יפרע לה. ואמר לפני[נו] בלשון זה: ׳אנא כא נרזא מאזאל נרדהום כולהום מסלמין בחולאיה [בחוול־לאה] מעא קוואתיה׳ [אני עדיין מקווה להפוך את כולם למוסלמים, בכוחו של אלאה ועוצמתו]. ועל תביעת המזונות שלה היא ובניה השיב שמקודם ע[ד] עתה היה נותן להם שלשה דורו בכל יום, ועתה אם היא רוצה לבוא אצלה לביתה יתן להם, ואם אסור להיות עמה לא יתן להם כלום.
נענו מן הדין שכופין אותו לפרוע בידה סכי כתו[בתה] עספ״א [עד סוף פרוטה אחרונה]. גם כופין אותו ליתן לה גט, וכ״ש [כמו שכתב] הבי׳ [הבית יוסף] בשם הא״ח [האורח חיים] סי׳ קל״ד, הביא דבריו מור״ם [מורנו ר׳ משה, היינו הרמ״א, ר׳ משה איסרליש] בהגה [בהגהות על השולחן ערוך] סי׳ קנ״ד שם, בשם י״א קמ״א. והגם שסיים מור׳׳ם וכת[ב] דיש חולקי[ם] ואומרים דאין כופין וכו', הנה בנד׳׳ד [בנדון דנן] אפי[לו] יש חולקי[ם], מודים שכופין אותו, שהרי הכשילה בחילול שבת אפי[לו] ביהדותו, ופי׳ [ופועל יוצא?] בגיותו, מחזיק פיהו מלא באומרו, שמצפה ומיחל בוא עתו להחזירם כולם היא ובניה לדת אחרת. ולזה ודאי שדינה הוא שכופין אותו להוציאה ולפוטרה בגט כשר. גם לענין המזו[נות] דינה הוא שיתן להם מזונות היא וארבע בנותיו כפי שומת הבקיאים ששמו להם כבר הבקיאים אשר ניקבו בשמות בהמכתב ששלחנו כבר ליד המושל י״ה. ואשימה קנצי למלין שכופין אותו ע״פ [על פי] השררה י״ה [ירום הודה] לפטור האשה בג״ך [בגט כשר] ולפרוע בידה כל סכי כתובתה במושלם. גם מחוייב לתת לה ולבנותי[ה] הנז[כרות] מזו[נותיהן] כפי שומת הבקיאים כנ״ל. זהו מה שנענו מן הדין. והי״ז [והיה זה] ביום י״א לחדש אייר ש[נת] התרצ״ב ליצ[ירה], מתאים 17 לחדש מאי ש[נת] 1932, פה אצוירה יע״א [יכוננה עליון, אמן]. וקים ע״ה [עבד ה׳] אברהם בן סוסאן, דוד כנאפו ס״ט [סיפה טב] בן ה״ה [הגאון הרב] כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב רבי] יכי׳׳ן [יוסף כנאפו] זלה״ה [זכרו לחיי העולם הבא], הצעיר משה סמחון הי״ו [ה׳ יחייהו וישמרהו].
חותמות: ע״ה [עבד ה׳] אברהם ן׳ סוסאן ס״ט [סיפה טב] ראב״ד [ראש אב בית דין] דעי״ת [דעיר תהילה] אצוירא יע״א [יכוננה עליון, ^]Abraham Bensoussan Président du Tribunal Rabbinique de Mogador
חותם בית דין הצדק בעו״בי [בעיר ואם בישראל] אצוירא יע״א [יכוננה עליון אמן] Tribunal Rabbinique Mogador
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית. עמ' 425-423
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"
פרק ראשון: גלות, גאולה וארץ ישראל בקבלת רבי משה קורדוברו ובקבלת
האר"י
תורת הקבלה של רבי משה קורדוברו
רבי משה קורדוברו נולד בשנת רפ"ב (1522), שלושים שנה לאחר גירוש ספרד, אולם מקום לידתו ותאריך בואו לצפת אינם ידועים. הוא נפטר בצפת בשנת ש" (1570), ומשמו אפשר לשער שמוצא משפחתו היה קורדובה שבספרד. הוא היה תלמידו בהלכה של רבי יוסף קארו, וכשהיה בן עשרים התעורר רבי משה קורדוברו ללימודי קבלה אצל גיסו, רבי שלמה אלקבץ: "בראותי ימי הילדות חלפו עברו למו ברודפי כל תאווה ויכלו באפס תקווה, ויהי בהגיעני קוני אל שנת העשרים ]…[ ואשמע קול מדבר עיר וקדיש מן שמיא נחית מורי ורבי המקובל האלוה החכם השלם ה"ר שלמה אלקבץ".
לפני בואו של האר"י לצפת היו תלמידיו של רבי משה קורדוברו רבי חיים ויטאל, רבי אליהו וידאש, מחבר הספר "ראשית חכמה, "רבי אברהם גאלנטי, מחבר "ירח יקר", ורבי מנחם עמנואל מפאנו, בעל "פלח הרימון", פירוש על "פרדס רימונים". תלמידים אחרים, ובהם האר"י, למדו את תורתו בתיווך כתביו.
רבי משה קורדוברו הניח אחריו כמה וכמה ספרים. אחד מהם הוא "אילימה רבתי", שעניינו ביאורים בקבלה ושמו נקרא על שם הפסוק "וַיָבֹּאוּ אֵּילִּמָה וְשָם שְתֵּים עשְרֵּה עֵּינֹּת מַיִּם וְשִּבְעִּים תְמָרִּים וַיַחֲנוּ שָם עַל הַמָיִּם"(שמות טו, כז(. הספר ערוך בשנים עשר חלקים הנקראים "עיינות", וכל אחד מהם מכיל שישה פרקים גדולים ששמם "תמרים. "זוהי יצירה הגותית שמסכמת בבהירות רבה את שיטתו בתורת האלוהות.
בספרו "שיעור קומה", מבוא לפירוש האידרות בספר הזוהר, עסק רבי משה קורדוברו בביאור כל השמות והמושגים באידרות, ושם דגש על הרחקת ההגשמה בתורת הקבלה . הספר "אור יקר" הוא פירוש על חלקי הזוהר השונים: "אחרי שהתעמק רמ"ק במשך כמה שנים בספרים הקלאסיים של הקבלה, הזהר, תיקונים וספר יצירה, חיבר פירוש גדול ומקיף לספרים אלה שקראו בשם "אור יקר'". "תומר דבורה" הוא ספר מוסר ואחד מ"שבעים תמרים" שחיבר המחבר כדי ללמד את האדם להגיע לדרגת החיבור והדבקות.
"אור נערב" הוא קונטרס שנחלק לשבעה חלקים ועוסק במעלת לימוד הקבלה, ובספר "פרדס רימונים" הביא רבי משה קורדוברו את עיקרי השקפותיו בקבלה. הספר כולל שלושים ושניים שערים, והמספר הזה מזכיר את ל"ב נתיבות החוכמה המופיעות בספר יצירה. הספר השפיע מאוד על עולם הקבלה, כי עד אז לא היה ספר שהסביר בשיטתיות ובפירוט את החשיבה הקבלית, ומסופר שרבי מנחם עמנואל מפאנו נתן אלף זהובים לאלמנתו של רבי משה קורדוברו כדי שתאשר לו להוציא לאור את הספר.
עוד כתב רבי משה קורדוברו את "תפילה למשה",פירוש על התפילה, ואת "ספר גירושין", חידושים שנתגלו לו כשהיה מתבודד מחוץ לביתו. ב"ספר גירושין" מספר המחבר על חוויות אקסטטיות שזכו להן המקובלים בשדות, שכן מוטיב מרכזי בהתנהגותו הקבלית היו טקסי הגירושין שעשה עם תלמידיו והתפילות בקברי הצדיקים ובקבר רשב"י, המייצגים את השכינה המגורשת בגלות ואת הצדיקים המקובלים שנמצאים עם השכינה בגלותה.
שיטתו הקבלית של רא"א
לדעת זק, על השיטה הקבלית של רבי משה קורדברו השפיעו בעיקר שני הזרמים העיקריים של הקבלה: הקבלה התאוסופית-תאורגית – ובייחוד זו של ספרות הזוהר – שרישומה ניכר בכל דף ודף מחיבוריו, והקבלה האקסטטית של אבולעפיה, שאת הפרקטיקות שלה אימץ, כפי שהראה אידל. בתפיסתו את תפקיד המקובל ראה את עצמו רבי משה קורדוברו כמי שמנסה להשפיע על העולמות העליונים כדי להוריד שפע ותיקון מתוך תחושת משיחיות: הוא חי חיים אינטנסיביים של מקובל שהפולחן הקבלי מעסיק אותו ולכן הוא מחפש דרכים להשפיע על העולמות העליונים ולגרום משיכת שפע מהם אל העולם הזה, וכן מבקש להזדהות עם גיבוריו מתוך תחושה משיחית עזה.
רבי משה קורדוברו אימץ את גישת הרמב"ן לתפיסת הצמצום, ולפיה תהליך ההאצלה הוא תהליך של גילוי המלווה בכיסוי, ושיעור השפע האלוהי, המתפשט מן האין-סוף וזורם ממנו כלפי חוץ, הולך ומצטמצם בתהליך ההאצלה של הספירות. לתפיסתו, אור אין-סוף מילא בתחילה את כל החלל, וכדי לברוא את הנבראים ולהיטיב עימם צמצם את עצמו והקצה מקום לנמצאים כדי שיוכלו לפעול. בכך החלה להתאפשר מציאות שבה האלוהות מקיפה את המקום שהוגבל ונגדר למען הנבראים, שכן מטרת הצמצום היא התאמת מידת השפע מלמעלה למידת כוח הקליטה של הנמצאים למטה.
זק פורטת בדקדוק את עיקרי תורתו של רבי משה קורדוברו. היא כותבת כי לתפיסתו מקורם של החומר ושל הקליפה הפועלים בעולם הזה אינו מחוץ לאלוהות; הם אינם פועלים בכוח רע עצמאי אלא מקורם בקדושה העליונה עצמה, ותהליך ההיווצרות שלהם הוא תהליך של היפרדות של הרע מן הטוב באמצעות תהליך הקשור בהשתלשלות הספירות. רבי משה קורדוברו מתייחס לקליפות כאל ישויות תבוניות ומאורגנות שמטרתן הכשלת האדם או אפילו הכשלת מעשה הבריאה של האל. המונח "קליפה" מבטא את המוגבלות של הרע ואת היותו טפל לטוב, אולם הרע גם מאפשר את חופש הבחירה ואת השכר והעונש. הקליפה היא צורך של הקדושה, והיא חיונית משום שהיא שומרת את הקדושה; הקליפות הן כוח הרתעה מפני הפגיעה בקדושה.
הקליפה, שהיא שליח של כוחות הדין, מייסרת את הסכלים ואת החוטאים, היראים מן הייסורין ומן המוות, וכדי להביא את בני האדם לתיקון האלוהות יש צורך בהתעוררות האדם אל הטוב ודחיית הרע, לעוררם לסייע לאלוהות באמצעות לימוד תורה וקיום מצוות שנעשים מתוך בחירה חופשית בין טוב לרע.
אם כן, קיום הקליפות הכרחי כדי לאפשר את הבחירה החופשית. בתפיסה זו של רבי משה קורדוברו את הרע בעולם יש ראייה רחבה שמחברת בין העולמות העליונים, הקליפות ועם ישראל, ורואה במאבק בכוחות הרע לא רק את מאבקו של היחיד בחייו הפרטיים אלא את מאבקו של עם ישראל כולו באומות העולם, המייצגים את הרע הקיבוצי בעולם. רבי משה קורדוברו קשר מאבק זה בחטא הקדמון של אדם הראשון, שהגביר את כוח הרע בעולם בכך שלא הביא לתיקון, ומאז התפקיד של האדם הוא לבחור בטוב ולתקן את מה שקלקל אדם הראשון.
על פי רבי משה קורדוברו, לכל הייחודים והזיווגים בעולמות העליונים שנועדו להביא לתיקון יש צורך בהתעוררות של האדם מלמטה, ובכל מעשה שהאדם עושה בעולם התחתון הוא מתקן תיקון בעולמות העליונים. לכן כשאדם מישראל מקיים מצוות הוא מתקן ומייחד את הספירות, אך גם כשאדם עובר עבירה הוא גורם בעולמות העליונים פגם ופירוד, "קיצוץ בנטיעות". בהקשר זה של עבודת הייחוד ותיקון הפירוד בעולמות העליונים כתב רבי משה קורדוברו: "שכינה בתחתונים צורך גבוה", כי העולמות העליונים נצרכים לעבודת התחתונים להוריד שפע, והתחתונים יוכלו לקבל את השפע מהעולמות העליונים באמצעות העבודה של בני האדם:
וזהו הנדרש בספר הזוהר פעמים רבות שכינה בתחתונים צורך גבוה. והענין כי מציאות כל האצילות לא נאצל אלא לצורך התחתונים כמו שהארכנו בשער טעם האצילות. ואחר שכן הוא שעקרו אל התחתונים א"כ בהיות התחתונים ראוים אל הברכה שישרה עליהם אז שורה הברכה והשפע בעליונים. וכאשר אין ברכה שורה בתחתונים לרוע הכנתם אין הברכה שורה בעליונים. ולכן שכינה בתחתונים פי' שתהיה משכן השכינה בתחתונים דהיינו בעולם השפל, הוא צורך גבוה פי' צורך אל האצילות העליון אשר למעלה ממנו.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה
" אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבנו ועם כמוה"ר חיים בן עטר, והנה עמד לנגדנו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עברות שהם מושרשים בנו. הא' מים שרופים הנקראים בערבית מא אלחייא היו מוכרים אותם בבית מיוחד הנקרא דאר אתברנא, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המוות ואיש ושכינו נמנים על זה לדבר עברה, ומזה נמשכו כמה עברות המתרגשות. ב' שבועת שווא ושקר. שבימי קודם כל מי שנתחייב בשבועה בערכאות של הגויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה' ועכשיו נשבעים לשווא ולשקר. ג' הוא ביטול תפילות, כי הם יודעים כשהקבר אור, היהודים קמים בהשכמה ומטהרים. כל אחד יצא לפועלו ולעבודתו עד ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם ( אלי מאנסנו " ספר דברי הימים " ).
גדול רבני הדור, רבי יעקב אבן צור מסכם בספרו "משפט וצדקה ליעקב" את תחושת הייאוש של בני דורו "מעת ההיא לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו".
בשנת 1747 מתחדשים הקרבות בין היריבים ומחמת שיבוש הדרכים נשאר המללאח במכנאס במצור כשמונה חודשים, מצור המשתק חיי הכלכלה כפי שכותב עד ראייה, רבי משה טולידאנו. נוסף על כך הייתה בשנת 1749 בצורת גדולה ומכת דבר אשר הפילה בעיר מכנאס לבדה יותר מעשרים חללים ביום ורוב האוכלוסייה מצאה מקלט בהרים. וכאילו כדי להשלים את שרשרת האסונות פקדה בשנת 1755 את המדינה רעידת אדמה גדולה שהורגשה במיוחד במכנאס. לפי התאריך אפשר לחשוב שהמדובר באותה רעידת אדמה איומה שהרסה כליל את העיר ליסבון והפילה עשרות אלפי חללים.הדים מאותו אסון מחריד כנראה הגיעו עד למכנאס אבל במעורפל, עדות לניתוק הקהילה מהנעשה מחוץ לגבולותיה, כפי שאנו למדים מעדותו של אותו רבי משה טולידאנו.
אזכיר חסדי אל, אשר עשה עמנו, זה הים עשה ה' שבת קודש עשרים לחודש חשוון וכל חומה לארץ תפול., אחר עבור סעודת שחרית, והנה רעש גדול, מפרק הרים ומשבר סלעים. ונפלו קצת מכותלי הבתים, וכולם כרובם נתרועעו, ונשתהה כמו כמו חצי שעה, והארץ עולה ויורדת תחת יושביה, ולא ידענו מה זה בכלל, ובליל יום רביעי ט"ו לכסלו בשנה הנזכרת, והנה רעש גדול בא מן הצפון, אשר כמוהו לא היה, וכמוהו לא יוסיף, ונפלו כל הבתים וכל המגדלים והחומות אשר גובה הארזים גובהם, ובעונותינו שרבו, אין בית אשר אין שם מת ומתו מאתיים בני אדם, ומאומות העולם אין מספר, ועשינו אוהלים כאהלי קדר, וישבנו בהם שנה תמימה, עד עבור אותה שנה, ואין לך חדש שלא היה הרעש, אבל לא היה כל כך גדול כמו הראשונים. וזה לא אירע בעירנו , אבל בשאר המדינה שמעו קולו, אבל לא נפל בהם מפולת, זולת בערי אדום שבאה השמועה, שביום הרעש הראשון, אש אלוהים נפלה מן השמים והייתה דולקת חמישה ימים והים עלה והציף הרבה מדינות, וגם בערי מדינת הים שבגבולינו, סיפרו לנו, שעלה עליהם נחשול שבים לולא השם שהיה להם, וכל אותה השנה לא נח הים מזעפו, ונראו אותות ברקיע, והאל ירחם על עמו ואנחנו בכלל, במכנאס יע"א.
מפליא שגם בתקופה כה מרה לא פסקו נכבדים יהודיים למלא תפקידים בחצרות המלכים, סימן שגם במנהרת החושך היו לעתים פתחי אור.
יהודי החצר.
שלטון הולך ושלטון בא אבל תמיד השליט החדש זקוק ליהודי החצר כדי לנהל את עסקיו, לספק תכשיטים לפלגשיו, לייבא נשק לצבאו ולהחזיק המינימום הדרוש ביחסים הבינלאומיים גם כאשר כל הדאגה היא למלחמת הירושה. בימי מלכות הקצרים 1727 – 1729, ממשיך הסולטאן מוחמד אדהבי במסורת אבותיו וממנה שגריר בהולנד את אליעזר בן קיקי, אחיו של אותו ראובן בן קיקי שהכרנו בפרק הקודם כשותפו לעסקים של משה בן עטר. אולם עדיין לא הספיק לצאת לדרך ושולחו נהרג. אליעזר מלווה בשני עוזרים יהודיים ובשני שבויים הולנדים ששוחררו לאות רצון טוב, מוצא עצמו תקוע בג'יברלטאר. אמנם הוא קיבל את עזרתה של הקהילה היהודית המקומית שהייתה מורכבת כולה מיוצאי מרוקו הצפונית, אבל לא ידע אם להמשיך או לחזור. התערבותו של אחיו אצל השליט החדש, מולאי עבדאללאה, מחדשת את כתב המינוי ואליעזר יוצא למקום כהונתו. אבל בדרך נותנים המאורעות במרוקו את אותותיהם וכאשר הוא מתייצב במשרד החוץ באמסטרדם נרמז לו בעדינות שיש עוד. שלושה הטוענים לתפקיד הרם של נציג הוד מעלתו קיסר מרוקו שאיש לא מכיר כרגע את זהותו. בין המועמדים היה עוד יהודי אחד ממשפחה לא פחות מכובדת, יצחק די מיסקיטה. למרות כל רצונה הטוב לא הייתה מוכנה הולנד להכפיל בארבעה את נציגות האימפריה השריפית. סופו של דבר שאליעזר התייאש מקבלת אישרורו ממכנאס ויוצא לחפש את מזלו באנגליה בלי הצלחה יתרה. גם את הכסף לדרך חזרה למרוקו היה חסר ובצר לו פנה לשלטונות אשר בהתחשב בעמדת אחיו בחצר המלכות הסכימו לתת לו הלוואה תמורת הבטחה לשרת את הכתר הבריטי. באותה תקופה התחיל לזהור במכנאס כוכבה של משפחה מכובדת שממנה יצאו בדורות הבאים נגידים, סוחרים ורבנים : משפחת לוי אבן יולי.
מייסד השושלת, היה סוחר גדול במכנאס עוד בימי מולאי אסמאעיל אבל עלה לגדולה ונתמנה לנגיד על ידי המלך מולאי עבדאללאה בשנת 1730. נצר למשפחת מגורשים שלפי המסורת מקור שמה הוא ראשי תיבות של הפסוק מתהילים " יבואו וישתחוו לפניך יה ", ניהל שמואל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה בשותפות עם אחיו יהודה שישב בעיר הנמל רבאט. הוא רכש את אמונו של מולאי עבדאללאה כשהיה עוד מושל העיר. מידותיו הטובות וקנאותו לתורה זיכו אותו באהבת העם וחיבת הרבנים. רבי יעקב אבן צור מכנה אותו "איש חסיד וצדיק", עושה חסר ומטיב. בספרו "אוצר המכתבים" מצטט הרב יוסף משאש כתב יד אלמוני מאותה תקופה כוו בשבחו של הנגיד השלם :
" בשנתנו זו התצ"ב לב"ע-1732- עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל, ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק כמוה"ר שמואל יצחק הלוי אבן יולי, יהי אלוקינו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת ה' על עמו ויהי לנס ".
הוא המשיך בתפקידו כנגיד ויועץ החצר גם לאחר סילוקו של מולאי עבדאללאה בשנים הקשות 1735 – 1740, שנת הרעב והבלבול. בתקופה סוערת כזו ליד העוני הכלכלי צמחו עשירים חדשים שזלזלו במצוות התורה ובעיקר בקדושת המשפחה. "וכמו שנאמר בענייני זנות וניאופים אשר בזמן הזה רבו מני ארבה" ( יעב"ץ ). נגד תופעות אלה נהג הנגיד ביד תקיפה וחזקה והעניש את עוברי העבירה עונשים קשים תוך סיכון עצמי. מסביב לשנת 1742 נידון הנגיד למוות על ידי המלך מולאי עבדאללאה שחזר אז לשלטון במכנאס, בגלל חוב גדול שלא פרע. אולם סופו של דבר שהמלך חנן אותו לנגידות עד יום מותו סביב שנת 1750.
בצפון המדינה התבלט הסוחר אברהם בנידאר יליד תיטואן ואחר כך תושב ג'יברלטאר ותנז'ה שהשתתף במזימות השונות בתנז'ה נגד הסולטאן מולאי עבדאללאה והיה חוכר המכסים בנמל שהכריז על עצמאותו.
מהומות השנים האלה הביאו בעקיפין גם לברכה מסוימת, מינוי יהודים לסגני קונסולים ונציגים דיפלומטים של ארצות אירופה, מנהג שילך ויתפשט ויעניק למחזיקים בתארים אלה בדורות הבאים חסינות – בערבית חאמייה .אנגליה הייתה חלוצה בכיוון הזה והמעשה שהיה כך היה. אחד מהקונסולים האנגלים בפאס בימי מולאי עבדאללאה התאבד בגלל סחיטה מצד השלטונות ואז החליטו האנגלים " למנות סגני קונסולים או נציגים בתיטואן, תנז'ה ובערים אחרות שבחוף. כפי הצורך. אלה לא יתמנו מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבין היהודים שבארץ, לא רק בגלל דברם בלשון הארץ, אלא גם כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות.
אולם כל יהודי החצר היו דורשי טובת עמם כשמואל אבו יולי. משפחת מגורשים אחרת התחילה לעלות אז לדגולות, היא משפחת סומבאל. שמואל סומבאל היה המתרגם ואיש אמונו של מושל הדרום סידי מוחמד בן עבדאללאה שיעלה לאחר מכן על כס המלכות. המושל שבשטח שיפוטו היו שני הנמלים החשובים, אסאפי ואגאדיר, היה מעוניין לפתח יחסי המסחר ולהרחיבם למדינה נוספת : דניה.
היוזמה לקשרים אלו יצאה מסוחרים יהודיים. בשנת 1749 הגיע לקופנהאגן הסוחר בוזגלו דה-פז ושיכנע את הדנים לשלוח משלחת למרוקו. בשנת 1753 משגר המושל לדניה את איש אמונו שמואל סומבאל שמצליח לחתום על חוזה מסחר שבו נקבע כי קונסול דניה ישב בסאפי. הדנים שילמו לשמואל בשכר טרחה 500 דוקאטים של זהב. עם עלייתו לכס המלכות של אדונו המשיך סומבאל כמזכיר ומתורגמן אולם בעיני עמו נחשב שמואל לרשע ונוקם הדואג רק לעצמו ולבני משפחתו על חשבון הכלל. טובים או רעים, יהודי החצר לא נעלמו בסחרור המאורעות וימים טובים וזוהרים יותר עוד לפניהם כאשר יחזור השקט על כנו לאחר עלייתו לכס המלכות של סידי מוחמד בן עבדאללאה.
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 74-72
דברי הימים של מכנאס-רבי יוסף משאש זצ"ל-אוצר המכתבים כרך א'
ק
ס' ויחי-ש' תרס"ט לפ"ק
ידידי החה״ש כמוהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום. שלום.
קח נא עוד ידידי מהמזומן, והוא: במבוי אטו״ב, יש מבוי אחד לצד שמאל בסופו, המפולש למבוי הרחב, הנקרא מבוי אלעטארי״ן (מוכרי תבלין) המבוי ההוא נקרא ע״ש הרה״ג כמוהר״ר שלום לעזימי זלה״ה, יש בסופו משמאל ביהכ״ג מרובעת, פתחה במזרחה, יש בה שני היכלות, אחד בדרומה, ואחד במערבה, יש בה עלית קיר קטנה בצפונה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכו׳ בחברותיה, היא נקראת ע״ש הרב הנ״ל, הראני אחד מזרעו, כהה״ר מימון ישצ״ו, פסק אחד בכת״י ידו וחתימת שמו זמנו אדר ת״ץ לפ״ק, ואמר, שמקובל בידם שהיא עתיקה מאד מאבותיהם הראשונים שבאו תחילה מגלות ספרד, והם, וזרעם אחריהם עד היום, בעליה וחזניה, כחמשים איש מתפללים בה, ושמשה גם ישיבה לת״ת לאבותיהם בזמן קדמון, ואך היא עתה רק לתפלות שמ״ע, ולמוד משניות בכל לילה לשכני המבוי, יש בה אוצר קטן לספרי דפוס וכתבי יד עתיקים, שאין להם רשות להוציא שום כתב יד משם, אפילו ללמוד בו שם, כי כן מוזהרים מאבותיהם מדור לדור, כך זרעם אומרים, וטרחתי עמהם מאד רק לראות על מה מדברים, ולא הניחוני, גם יש בה ס״ת אחד קטן, כתוב על קלף, כתיבה דקה ויפה עד מאד, קורין לו ספר זאבארו, ושאלתי הרה״ג כמוהר״ר דוד בירדוגו ישצ״ו, ואמר לי, שנקרא כן ע״ש הסופר הקדמון שכתבו שהיה שמו ר׳ משה זאבארו זצ׳׳ל, ועוד חפש ומצא בכתבים ישנים, והגיד לי, שהרב הסופר הנז' היה בעיר פאס, ובא לכאן בשנת ר״מ לפ״ק, והיה כותב סת״מ בקדושה ובטהרה, ואביו היה שמו ר׳ יעקב ז״ל, ע״כ. ושלום.
אני היו״ם ס״ס
קב
ס׳ שמות.
ידידי החה״ש כמה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום. שלום.
קח נא ידידי עתה דברי ימי ביהכ״ג האחרונה, היא במבוי אלעטארי״ן, לשמאל הנכנס למבוי, היא כמין גם, פתחה במזרחה, ההיכל במערבה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש במזרחה עלית קיר קטנה, יש בה כוסות וספסלים וכד בחברותיה, היא נקראת ע״ש ר׳ אברהם בירדוגו ז״ל, ואיני יודע מי הוא, אם בנו של הרה״ג כמוהר״ר רפאל זיע״א, או הראשון אבי המשפחה, אביו של הרה״ק המשבי״ר זיע״א, כמ״ש בהקדמת ספרו ראש משבי״ר, ע״ש, או אחר, ושוב נקראת ע״ש חחה״ש כמה״ר ימין ן׳ זאזון ז״ל, כאשר שמעתי מפי הזקנים, ועתה יש קורים אותה ע״ש הגביר הנכבד, כהה״ר יעקב אוחנא ז״ל, ויש הרבה קורין אותה ע״ש החכם כמוהר״ר יוסף אלקובי ישצ״ו (הוא תלמידו של אבא מארי זיע״א) כי הוא ש״צ ומרביץ בה תורה, היא עתה של בני כהרי״ע אוחנא הנד. שמשו בה ש״צ הרבה ממשפחות שונות כאשר שמעתי, והם: ר׳ ימין ן׳ זאזון ז״ל, ר׳ מסעוד בגו ז״ל, ר׳ שמואל בנו ישצ״ו, ר׳ יעקב אדהאן ז״ל, ר׳ חיים בנו ישצ״ו, ר׳ מרדכי אחיו הי״ו, ר׳ מרדכי אדהאן ישצ״ו בכמהרי״ו ז״ל, ר׳ דוד אבן צור ז״ל בכמוהר״ר רפאל זלה״ה, ר׳ דוד אלקובי זלה״ה, ר׳ יוסף בנו הנד, ר׳ יהושע בנו ישצ״ו, כן סדרם לי זקן אחד. כחמשים נפש מתפללים בה, אומרים כי שמשה גם ישיבה לת״ת בזמן הקודם, ועתה היא מקום תורה לכמוהרי״ו אלקובי הנ״ל ישצ״ו, ולתלמידיו ביום ובלילה, ובשבתות דורש שם ברבים מדרש רבה ע״ס הפרשיות, ובכל חדש אלול עד עיוה״ב, הוא קם ומקים אחרים בכל לילה באשמורת, לומר שם סליחות ותחנונים, זהו מה שהשיגה ידי להודיע לכבודו על תשעה עשר בתי כנסיות שבעיר, ואם צריך עוד לאיזה הודעות, יודיעני, ואמלא רצונו בעה״ו, כאשר תשיג ידי, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
Temoinages- Souvenirs et reconnaissanceJe me souviens de mon écoleMarcel Bénabou
Souvenirs et reconnaissance
Je me souviens de mon école
Marcel Bénabou
Dans cette " mémoire obstinée " dont j'ai récemment tenté de restituer les fragments, l'école de l'Alliance de ma ville natale Meknès, occupe une place spéciale. Car, plus peut-être que les autres enfants de mon âge, j'ai entretenu avec cette institution des rapports étroits.
Avant même d'y entrer comme élève en octobre 1945 et d'y passer cinq années, j'avais eu quelques bonnes raisons de m'en sentir proche. Et pas seulement parce que les deux bâtiments qui la constituaient se trouvaient, comme par une sorte de prédestination, à quelques pas de la maison de mes parents.
En fait, c'est comme refuge, comme lieu de protection, que je l'ai d'abord perçue. Un de mes plus anciens souvenirs remonte aux années de guerre (1942 ou 1943) et concerne l'école des garçons. Dans la vaste cour de celle-ci, une série de tranchées parallèles avait été creusée, destinées – c'est du moins ce que j'ai toujours supposé – à accueillir la population du quartier en cas de bombardement. Je me rappelle être allé plusieurs fois contempler en famille, avec un sentiment de sécurité mêlé d'un brin de fierté, ces étroites et profondes excavations. Mais pour autant que je me souvienne, je ne me rappelle pas d'avoir jamais vu personne aller s'y abriter. Dès cette époque, l'école était donc devenue pour moi le prolongement naturel de ma maison. Déjouant la sourcilleuse surveillance maternelle, il m'arrivait souvent (je n'avais que la rue à traverser) de me glisser – au risque de m'écorcher les mollets ou le visage – à travers une épaisse barrière de buissons pour pénétrer dans la cour de l'école des filles, à l'heure de la récréation.
Je m'y sentais tout à fait en famille : une partie des élèves étaient mes cousines ou mes voisines; une de mes sœurs y enseignait, ainsi qu'une de mes belles-sœurs; quant aux autres maîtresses, elles étaient souvent des proches.
Lorsqu’enfin je fus admis comme élève à l'école des garçons, ce fut pour moi le début d'une série de plaisirs. J'aimai jusqu'au moindre objet de ma nouvelle salle de classe : l'estrade et le bureau de bois du maître, les tendres craies de couleur qui s'écrasaient doucement sous les doigts, le chiffon humide glissant sur le tableau noir, le globe terrestre tournant autour de son axe, les cartes murales (je me souviens surtout de celle qui était intitulée : Les peuples de la Gaule à l'époque de Jules César) et la série d'images représentant Jeanne d'Arc à la bataille d'Orléans, Saint-Louis rendant la justice sous un chêne, Le sacre de Sa Majesté l'Empereur Napoléon 1er… Mais ce que j'aimais par-dessus tout, c'est que chaque année m'offrait l'occasion de pénétrer plus avant dans un univers fascinant : celui que je découvrais à travers les textes assemblés dans ce volume que l'on appelait " livre de lecture ". Dès que je l'avais en main, peu avant la rentrée, je sautais par-dessus les chapitres du début, encombrés de leçons de grammaire et d'orthographe, et je courais aux pages finales, réservées aux vraies " lectures " : c'étaient de petits textes de fiction, les premiers que j'ai eu l'occasion de lire, et qui me firent éprouver les frissons d'un plaisir inconnu…
Mais d'autres moments, tout aussi intenses, me reviennent périodiquement en mémoire : les parties de billes sous les faux poivriers de la cour, tandis que nos maîtres échangeaient à mi-voix les derniers potins et que le directeur, majestueux et solitaire, faisait les cent pas devant son bureau ouvert, en attendant de pouvoir notifier impérieusement à tous, par trois coups stridents de son sifflet à roulette, la fin de la récréation; les réjouissances qui marquaient rituellement les derniers jours torrides de l'année; les leçons s'allégeaient, on célébrait l'arrivée prochaine des vacances dans un feu d'artifice de rondes et de chansons, inlassablement hurlées sous les fenêtres du directeur, qui, ces jours-là, consentait à prendre un visage moins sévère.
Ma scolarité à l'Alliance s'acheva en cet avant-dernier jour de juin 1950 où je découvris avec bonheur ce que pouvait être une " distribution des prix ", C'était la première dans notre école, et elle coïncidait exactement avec mon onzième anniversaire. Elle avait été préparée avec soin. Une représentation théâtrale avait même été prévue. La " scène " avait été dressée en plein air, sous les arbres. Les maîtres au grand complet, ainsi qu'un certain nombre de parents, dont les miens, étaient là. Mais ce qui donnait du lustre à l'événement, c'était la présence des " autorités " : aux côtés du président de la communauté et du grand rabbin, trônaient, majestueux et graves, le pacha dans sa djellaba blanche et le général dans son uniforme. J'avais été choisi pour interpréter le rôle principal, celui du mari, dans une farce médiévale intitulée La farce de la femme muette. Je l'avais répété pendant des semaines, et jusqu'à ces dernières années, quelques fragments de ce texte traînaient encore dans ma mémoire. Une très charmante élève de l'école des filles me donnait, si je puis dire, la réplique, ce qui ajoutait du piquant à la chose. Le moment le plus fort vint pour moi juste après la représentation : sous les applaudissements, je reçus des mains du pacha un beau et lourd volume, relié et doré sur tranche, qui allait pour longtemps concrétiser cette notion demeurée jusque-là bien abstraite, celle de " prix d'excellence ". Le livre était intitulé Peau de pêche. Il fut pendant quelques années le plus bel ornement de ma bibliothèque.
Les nouveaux cahiers (juillet 2000, rf 22)
Temoinages- Souvenirs et reconnaissance
Je me souviens de mon école
Marcel Bénabou
page 2-5
חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרל פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965
לעתים אין ללמוד מן המשפטים אם הללו באו להעיד מרצונם או שחוקרי האינקויזיציה, מששמעו על המגע ההדוק שבין הנאשם לאותם יהודים, קראו אותם לחקירה. ומותר לנו להקשות: מתי נקראו להעיד, אם קודם לפתיחת המשפט, בתקופה שבה נאספה אינפורמציה בחקירה מוקדמת על הנאשם, או כבר בשעת מהלכו של המשפט נקרא העד היהודי להעיד באודיֶנסיה סודית. אין להכריע בדבר, וייתכן שבדיקת כל המשפטים שהיו בהם עדים יהודים תזרע אור כלשהו על פרשה קשה זו לעצמה.
לענין סוגם של העדים יש עוד להוסיף ולשאול באיזו מידה נתקבל הוידוי על דעת האינקויזיציה כעדות נגד הנאשם עצמו. מהכרזות בית־הדין בבואו לסיאודד ריאל (או לכל מקום אחר) למדים אנו שוידויו של הנאשם שנעשה בתקופת־החסד והוכר על־ידי בית־הדין כוידוי מלא, פטר אותו מן הדין עצמו, אבל לא פטר אותו מכפרת עוונות ומהשתתפות באוטו-די־פי. ואילו וידוי שהוכר שלא נעשה בשלמות ובכנות, כלומר, אם אסף בית־הדין חומר מרשיע ממקור אחר, או שהמתודה לא מסר על אחרים שהיו שותפים עמו בקיום מצוות, נראה היה כעדות מרשיעה נגד הנאשם, והאינקויזיציה דנה אותו על־פיו. וידוי כזח היה מצורף בתיק, בתחילתו או בסופו, כהוכחה נגד הנתבע לדין. נמצא שנשקפה סכנה למתודים שהם יגרמו להרשעת עצמם. זוהי הסיבה שלעתים תכופות נמצא שלכל וידוי־הודעה נתלוותה הצהרת הנאשם, שאם יהיה לו מה להוסיף לדבריו, ואם ייזכר בעוד דברים שעבר עליהם, יוסיף מרצונו ויתודה ויודיע. הרי שהצהרה כזאת, על אף הנסיון מצד המתודה־הנאשם להשאיר לעצמו פתח של הגנה, שיסודו בשכחה או באי־זכירה, היה בה כדי להחשיד את המתודה שהוא מעלים משהו מן האינקויזיציה. אך נראה שחייבים אנו לתת דעתנו לצד נוסף של הבעיה. וידוי כזה היה קובע את גורלו של הנאשם, אלא שהאינקויזיציה היא שקבעה מהו וידוי־אמת ומה אינו כך. לכאורה אסור היה לה לשפוט את הנאשם על יסוד וידויו שלו והיה עליה לחפש עדויות מסייעות למעשיו של הנתבע לדין. והיא אמנם הביאה ברוב המקרים עדויות מרשיעות נגד הנאשם. הוידוי יכול איפוא להיראות בערכו כעדות מסייעת לצדקת טענתה, אלא שהיא ראתה בו את היסוד העיקרי והראשון במעלה, וכנראה נבעה תפיסה זו מעצם כוחו הקושר של הוידוי. אף־על־פי שהוידוי, מבחינת תפיסתו התיאולוגית, וכוחו של הכומר המודה (אותו ביקשה לפסול מתוך טענה שהוא לא הצליח בקבלת וידויי־אמת מן האנוסים הנתבעים לדין) חורגים מתחום הערכת עבירות שעליהן יש לערוך משפט־אינקויזיציה, הנה משהעמידה האינקויזיציה את מעשיו של האנוס בתחום הכפירה בכנסיה הקתולית היא נעשתה מכפרת עוונות ומטילה ענשים על וידויים לא מלאים או וידויים שכינתה אותם בשם וידויים מזויפים ומבוימים. והיא שנהפכה בעצמה למוסד המציל את נפשו של החוטא־המתודה, הנתבע על־ידיה לדין, מדראון־עולם על־ידי שציותה לשרוף את גופו.
כידוע, קיבלה האינקויזיציה כל עדות שנמסרה בין אם העד ידע על המעשה שעשה הנאשם על־פי ראיה שראה אותו בקיום המצוה ובין ששמע אותו בדברו דברים שונים. אבל ביסוד העדות על השמיעה לא ראתה צורך לקבוע סייגים. ענין השמיעה נתפרש על־ידיה גם אם העד שמע על הנאשם מפי אחרים. היא הסתפקה במה שהעד סיפר לה על הנאשם ולא חקרה ולא בדקה אותו על מקור ידיעותיו. לשיטה זו של צורת הידיעה היתה השפעה גם על שיטת העדות של הסגיגוריה, שגם היא ביקשה לדעת מן העדים ״אם הם ראו, שמעו, או שהם יודעים״.
עדות הראיה, השמיעה והידיעה, נתבססה על זכרונו של העד וכושר ראייתו ותפיסתו שלו בסיטואציות ובתנאים שיש בהם כדי לציין שפלוני או אלמוני קיימו מצוות. וכל־כך גדול צריך היה להיות רושם מעשהו של הנתבע לדין, או שהוא נעשה פעמים כל־כך רבות, עד שנחרת בזכרונו של העד למשך שנים ארוכות, או שרושם ביטויו או דבריו של הנאשם היה כה מכריע שלא נעלם, כלשונם, מן הזכרון. מצד אחר ביקשה התביעה להוכיח בעזרת עדיה שהנאשמים על־ידיה קיימו מצוות תקופה ממושכת, שאין קיומה של מצוד. יהודית זו או אחרת ענין חד־פעמי גרידא אלא מעשה ממושך, מעשה ביודעין ובמחשבה תחילה. את משך המעשים היא הוכיחה בעזרתם של עדים רבים, ועדות כולם היא הבונה את בנין האשמה בתיאורה השלם והמלא. אף־־על־פי־כן יש להתפלא על זכרונם המופלג של עדים שונים, שעדותם אינה מוכחשת והיא מתקבלת על הדעת כודאית וכסבירה בתנאי קיומם של האנוסים ודרכם בקיום מצוות החל במחצית המאה הט״ו, שעה שרבים מהם נתעוררו לשוב אל דת אבותיהם ואל צור־מחצבתם. יש להוסיף ולהדגיש את טיב הבנתם העמוקה של העדים במעשים יהודיים, ולעתים נמצא בהם הבחנה דקה מן הדקה.
התביעה ידעה להבחין בין אמת שנמסרה מפיהם של עדיה לבין עלילה. לגבי נאשמי סיאודד ריאל לא שעתה האינקויזיציה לפעמים לעדויות שמעין ריח עלילה נודף מהן. העדויות לעצמן הובאו בתיקו של הנאשם, אלא שההסתמכות על העלילה כמעשה שעשה הנאשם לא הובאה בכתב־התביעה ולא בפסק־הדין.
הסיבה שלא נזקקה האינקויזיציה לעדויות מסוג זה נעוצה אולי בבטחונה בדרך הוכחת אשמתם של אנוסים בעוונות התיהדות, ולא היה לה כל צורך להזדקק לאמצעים אלה להוכחת צדקת דרכה. היא הוכיחה בעזרת עדיה את מעשי האנוס בכללם, שנעשו בחוגו הפנימי, בהסתר וזמן ממושך, ואלה היו היסוד לבנינה. לעומת בנין זה תיראה דרכה של הסניגוריה בהיאחזה בדברי עדיה כמעשה תלוש מאוד מן המציאות. עדי־הסניגוריה, שהכירו על־פי רוב את הנאשם שנים אחדות בלבד, מסרו רק מה שראו עיניהם או שמעו אזניהם בשלב חיצוני מסוים בדרך־חייו של האנוס, אפילו המדובר חוא בעליות־לרגל נוצריות, או בהזמנת ציורי איקונין ובבניית קאפלה בכנסיה. מעשים אלה נתפסו על־ידי האינקויזיציה כמעשים שנעשו למראית־עין בלבד, ואין משקלם עולה בשום פנים בקנה אחד עם משקל מעשיהם היהודיים והזמן הממושך שבו קיימו האנוסים מצוות תורת משה. זהו ערכן של עדויות־התביעה מבחינת אמיתותן הפנימית היהודית, כנגד ערך דבריהם של עדי־הסניגוריה על מעשים שעיקר כוונתם הוא כלפי חוץ בלבד. מכאן שאין הכרח שאמת אחת תסתור את חברתה. אנוס יכול היה לקיים מצוות וגם לתת בזמן מסוים משלו לכנסיה, והאינקויזיציה הבחינה היטב בתנאי מציאותם של האנוסים. אבל יש להדגיש כי חשיבותה ההיסטורית של אמיתות מעשיהם היהודיים של האנוסים גדולה היא לאין ערוך, שהרי נידונו הללו כאנשים השבים אל צור־מחצבתם, אל עמם ואל דתם. בתפיסה זו יש אמנם כדי להוסיף אישור לטענתה של האינקויזיציה על יהדותם של האנוסים; אך אין אנו באים לדון כאן בטענותיה, אלא בדרכה וביחסה אל אנשים אלה, שבכוח הוציאו אותם מדתם ומתוך עמם, ואפילו ננקטו אמצעים אלה מתוך הכרה מוחלטת ׳שיש להציל כביכול ולהושיע את נפשותיהם של המבקשים לשוב לעמם ולדתם.
ועל עוד ענין אחד בעדות חייבים אנו לתת דעתנו: זמנה של העדות עצמה ואישורה. כידוע, ניתנה העדות בתחילתה בתקופת־החסד לפני חוקרים מיוחדים, ולאחר־מכן אף משפקעה תקופת־ההסד. העדות נרשמה בספר־העדים, וממנו הועתקו לתיקו של הנאשם, אם הוחלט לתבעו לדין ואם הוכן תיק לנאשם. במהלך המשפט נקרא עד־התביעה להופיע לפני בית־הדין לשם אישור העדות מחדש. במעמד זה נשאל העד לאחר שהושבע כדין אם העיד, נגד מי העיד ומהו תוכן העדות. משהשיב על כך, הושלה תוכן עדותו למה שהעיד קודם־לכן ונרשמה עובדה זו. אז הוקראה לפניו עדותו הראשונה והוא שב ואישרה מחדש. חשיבותו של סעיף זה היא לשם הוכחה שלא נאמר לו בביודהדין מה עליו להעיד. אם לא זכר את עדותו, והוא ביקש שיזכירו לו אותה מחדש, נקראה זו לפניו. רק לאחר־מכן נשאל העד אם לא העיד מתוך שנאה לנאשם.
חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרל פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965 –עמ'119-114
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה
הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה
במישור הקיבוצי באה תסמונת הד׳ימי לידי גילוי במחיקת תולדותיו, תרבותו וקיומו המדיני של עם, מחיקה זו היא פועל־יוצא מאימוצו או גזילתו של העבר הד׳ימי על־ידי הקיבוץ המנצח, הרואה עצמו יורש חוקי לכל הציביליזציות שקמו בשטחים הכבושים. אכן הפקעת צלם־אנוש ומחיקתו יש קשר דיאלקטי ביניהן, שהרי קיבוץ תת־אנושי אין לו מקום בהיסטוריה של המין האנושי. שחיקתו של העבר הד׳ימי לא מקרה היא אלא יש בה משום ביטוי לעקירת ההיסטוריה של העמים הד׳ימיים. גילגולו של קיבוץ ממעמד אנוש לתת־אנוש מנחיל לקבוצה השלטת את המורשה התרבותית — ציביליזציה, אמנות ומדע — של הקבוצה הנשלטת, שבגלל מחיקת צלמה האנושי פקעו זכויותיה. הורדה זו של יורשיה החוקיים של תרבות למעמד של עבדים נרצעים, שמטעמי כדאיות כלכלית הם נסבלים על־ידי הקבוצה העליונה, מחסלת את העוררים היחידים העשויים לתבוע להם את הזכויות שנוטלים החמסנים לעצמם. מחיקת צלם־האדם של הד׳ימי מחייבת אפוא בהכרח את מחיקתו גם במישור ההיסטוריה והגיאוגרפיה. האימפריאליזם התרבותי מצדיק את האימפריאליזם הטריטוריאלי; התרבות, שקבוצת־הרוב תפסה לה מונופול עליה, רוקנה אותה ממשמעותה ועשאתה נכס פוליטי, הופכת להיות מכשיר נוסף של שררה וניכּור.
הסיכסוך הערבי־הישראלי מדגיש את הטאקטיקה הזאת. התעמולה האש״פית המותאמת לכלי־התקשורת המערביים מכוונת, על־ידי סילוף סימאנטי, להחליף בהיסטוריה את היהודים בערבים־פלשתינאים. תהלוכת־המסכות של ערבים (או ״פלשתינאים״) המציגים עצמם כ״יהודים״ מעבירה לידיהם את הזכויות ההיסטוריות של ישראל ואת היתרונות או האהדה שנרכשו לאחר 4000 שנות קיום ותלאה. על־ידי שהוא חומס מן היהודים את עברם (ז.א. תחבולת ההחלפה), אש״ף מורידם לדרגה של קבוצה תלושה, נטולת־ממשות, שלכל היותר היא ראויה לסובלנות בלבד מצד הערבים.
במסיבת־עתונאים שקיים ב־2 בספטמבר 1983 באו״ם בז׳נבה, לאחר שנאם ב״ועידה לשאלת ארץ־ישראל״, הצהיר יאסר ערפאת:
אנו היינו תחת שלטון האימפריאליזם הרומאי. אנו שלחנו לרומא דייג פלשתינאי בשם פטרום הקדוש, והוא לא די שכבש את רומא אלא כבש גם את לבות העם.
אנו ידענו איך לעמוד כנגד האימפריאליזם והכיבוש. ישוע הנוצרי היה הפ׳ידאי הפלשתינאי הראשון שחגר את חרבו בדרך שבה הפלשתינאים נושאים כיום את הצלב שלהם (תרגום סימולטאני של האו״ם מערבית).
הנה כך, לצורך המאבק הערבי־הפלשתינאי מתגלגל ישוע הנוצרי בדמותו של פ׳ידאי — על (ז.א. לוחם־אסלאם) פלשתינאי, ויאסר ערפאת מקושר במישרים אל מייסדה של הנצרות.
יתר על כן: כל הקשור לתרבות נעשה מונופול של האומה. כל הצטיינות רוחנית מצד הד׳ימים סופה שנחשבה שחצנות. כדי שנוכל להעריך אל־נכון את הבזיון שבמעמד הד׳ימי חובה עלינו לשוב ולשבץ את המונח ״השפלה״ במערכת־הערכים של החברות הערביות, שהכבוד תופס בה מקום ראשון־במעלה. חוק השתיקה שנאכף על קבוצה מסוימת, הנחשבת נחותה מבחינה מוסרית, אף הוא היה גורם חשוב בהסתאבותם הפסיכולוגית של הד׳ימים. הסירוב לקבל את עדותו של הד׳ימי נגד מוסלמי בבית־דין דתי קובע עמדה וחושף מתכונת נפשית האפיינית לשתי הקבוצות. קבוצת הד׳ימים, ששוב לא היה בידה להתגונן, הועמדה במצב של בת־ערובה הצפויה לכל עלילת־שווא. היה זה מצב של חלישות מתמדת, שעודד התרפסות וחנופה. לאחר האמאנציפאציה ציינו קונסולים אירופיים עד כמה הד׳ימים מפחדים לעמוד על זכויותיהם ולפעמים אפילו לנצח בערכאות, שהרי ״התחצפות״ מצד הד׳ימי יכלה להביא עליו עונש־מוות. (ראה תעודות 35 ו־52).
בעיני הקבוצה השלטת היה סירוב זה לקבל את עדותו של הד׳ימי בבית־דין סמל לסירוב גדול יותר — סירוב להקשיב, ליצור מגע, להחליף דעות; קיצורו של דבר: סמל לכפירה בסבל הזולת ובזכויותיו. מניעת חופש־הדיבור דנה את העד לשתיקה. עינוי זה, פסילה זו של עדות, מועברים מן הפרט אל הכלל ומונצחים בזמן. שהרי היסטוריה מהי אם לא עדותו של עם בהמשך הדורות, עדות שעליה מבוססות זכויותיו. מחיקת ההיסטוריה שלו מבטלת את זכויותיו, וכך ניתן לו לפירוש הרשמי של המאורעות להיעשות אפום שבו יישמע רק קול אחד בלבד.
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986– הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה עמ' 127-26
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936- L'apprentissage des jeunes filles dans un « bled »
L'apprentissage des jeunes filles dans un « bled »
Le problème général de l'apprentissâge se pose d'une manière particulière dans ces endroits reculés et déshérités du Maroc qu'on est convenu d'appeler le « bled ». Il n'y est pas toujours question de développer l'artisanat. Des tâches plus urgentes s'y imposent. La population de ces coins éloignés, vivant en marge de l'œuvre civilisatrice qui se poursuit au Maroc, ignore le plus souvent les métiers les plus primitifs et presque les gestes élémentaires de la vie quotidienne.
Aussi les rapports de nos instituteurs qui acceptent le sacrifice d'une mission dans le bled nous transportent dans ce monde de la mythologie où des génies bienfaisants enseignent aux hommes les premiers arts ou ravissent pour eux le jeu du ciel.
Voici le rapport d'une institutrice de Demnat, petite localité aux environs de Marrakech :
À Demnat, les parents n'attachent aucune importance à l'instruction des filles. Une fille n' est bonne que pour être reléguée à la maison. Elle y aide sa mère dans les travaux du ménage. Mais le plus souvent, elle est honteusement exploitée par les siens qui la mettent en apprentissage chez une couturière dès l'âge de 6 ou 9 ans. Quand elle sait bien coudre a la machine, vers 11 ans, elle s'établit, elle aussi, couturière. Ce sont- alors des journées épuisantes pour la malheureuse fillette. Levée avec le soleil, elle se met courageusement au travail. Vous la trouverez encore le soir, à la lueur vacillante d'une bougie, penchée sur son ouvrage. A 12 ou 13 ans, c'est le mariage. Le mari continuera à exploiter sa jeune épouse autant, sinon plus, que les parents de cette dernière. C'est la belle-mère qui s'occupera du ménage. Les filles sont donc une source de revenus et les parents hésitent de ce fait à les envoyer à l'école. Que pourraient-elles y apprendre d'utile ? A ce besoin de connaissances ayant une utilité immédiate, j'ai essayé de répondre. J'ai été incitée à initier mes élèves aux travaux de futures mères de famille : ménage, puériculture, hygiène.
Couture
Toutes les fillettes, même les plus jeunes, savent manier habilement l'aiguille. A l'heure de la couture, je leur apprends à couper leur linge plutôt que les différents points d'ornement qu'elles n'utiliseront pas. J'ai commencé par les mouchoirs. Tous nos élèves se mouchaient dans d'affreux chiffon malpropres. Chacun d'eux a apporté un mètre de calicot avec lequel les écolières ont confectionné six mouchoirs. Puis ce fut le tour des culottes. Ce fut une innovation , jusqu'alors, les culottes passaient à Demnat pour une pièce d'habillement exclusivement masculine. Maintenant, mouchoirs, culottes, chemises et combinaisons fabriqués par nos jeunes filles y ont fait leur apparition.
Habillement
Les femmes s'habillaient de trois ou quatre jupes superposées d'une casaque et d'un foulard chatoyant laissant voir de longues nattes tressées, arrivant jusqu'aux hanches. Elles allaient pieds nus dans la rue comme à la maison. Les écolières aux gentilles robes, clairs tabliers, cheveux courts et espadrilles blanches, furent un étonnement Les mamans de nos élèves, les premières, voulurent porter, elles aussi, des robes. Quelques-unes m'ont priée avant Paque de leur en couper ; les couturières d'ici étant incapables de le faire. Ces dernières se sont emparées des modèles que j'ai taillés. La mode des robes était lancée. A la Pentecôte, j'ai remarqué avec plaisir que beaucoup de jeunes femmes portaient de fraîches toilettes de leur âge et non plus ces jupes amples de grand'mères où leur corps harmonieux perdait toute grâce.
Tricot
Au début de l'hiver, j'ai enseigné le tricot. Mais que de difficultés ne m'a-t-il pas fallu surmonter On ne trouve pas à Demnat d'aiguilles et de laine à tricoter. J 'allais renoncer à cet enseignement indispensable quand j'eus l'idée d'utiliser comme aiguilles, les rayons de bicyclette qu'on vend à un sou la paire et la laine filée ici par les femmes. Le lendemain, toutes les fillettes avaient le matériel nécessaire. Le fil est grossier et irrégulier, les aiguilles bien fines. C'est un pis aller qui a permis pourtant, en utilisant les ressources locales, d'habiller chaudement toutes nos élèves et beaucoup de leurs petits frères ou soeurs. Pull-over et cachecol qui ont avantageusement remplacé les serviettes de toilette qu'on metoaiit autour du cou, ont été tricotés en classe.
Cuisine
Certains dimanches, je fais venir chez moi les grandes filles âgées de 10 à 12 ans pour leur apprendre à faire des biscuits, des gâteaux et certains plats. Assises amtour de la table de la salle à manger, ayant devant elles la farine, le sucre qu'elles ont apporté, ces élèves suivent attentivement mes mouvements et mes explications. Dans les recettes copiées en classe et qu'elles ont sous les yeux, j'indique le nombre de verres d'eau ou de farine, de cuillerées à café ou à soupe de sucre ou d'huile nécessaires, plutôt que les poids ou les capacités de ces denrées. Chaque élève pétrit seule sa pâte, me la montre et si celle-ci est à point, elle l'étend au rouleau, puis la découpe avec un couvercle de boîte en fer blanc. Plusieurs fillettes préparent chez elles les biscuits qu'elles ont appris à faire.
Il y a peu de légumes à Demnat. La population se nourrit tous les jours, et cela pendant des saisons entières, soit de carottes ou de navets, soit de courges, de pommes de terre ou d'aubergines. On ne trouve rien d'autre en dehors de ces légumes. On comprend la répugnance de ces pauvres gens à manger tous les jours le meme plat préparé de la même façon. J'ai enseigné aux fillettes pendant ces dimanches à cuisiner ces légumes de trois ou quatre façons différentes. Les mamans ont tiré profit du savoir de leurs filles et ont appris ces recettes qui leur ont permis (l 'introduire un peu de variété dans la préparation d'un même légume.
Au cours de ces séances, les élèves sont , très à l'aise. Nous causons familièrement de tout. Mais je ramène souvent la conversation sur leurs parents leur façon de vivre, leurs moeurs. J'apprends ainsi une foule de choses que les fillette ne m'auraient pas confiées en classe. Je les interroge sur leurs petits frères ou sœurs et leur donne des conseils sur la façon de les habiller, de les nourrir, de les elever. Souvent quand je dois habiller nia petite fille ou la baigner, je le fais devant elles. Je leur recommande de raconter a leurs parents ce qu'elles voient chez moi, d'essayer de les persuader qu'il faut baigner les bebés, les tenir propres pour qu'ils soient bien portants.
Cet enseignement intéresse beaucoup les élèves. Malheureusement elles quittent bien jeunes l'école, à 11 ou 12 ans, pour se marier. Nous luttons,, mon. mari et moi, pour abolir cette coutume, d'une autre époque.
Malgré-le-jeune âge où ces fillettes nous quittent je suis convaincue que cet enseignement portera ses fruits et transformera leurs futurs foyers en y introduisant un peu plus d'hygiène et.de bien-être. Elles acquerront plus de dignité aux yeux de leurs maris qui cesseront de voir en elles leurs inférieures. Ils leurs accorderont la considération et le respect que l'époux doit à son épouse clans les sociétés civilisées.
Notons que des initiatives dans le genre de celles que relate notre institutrice de Demnat sont prises un peu partout et sont accueillies par la population avec le même élan de reconnaissance.
Notre directrice nous écrit « Depuis, un an, fonctionne à-Mossoul un atelier.de couture. Je suis satisfaite de la marche; que suit cette œuvre. Bien qu'encore, petite, elle est en train de former un noyau de jeunes filles qui pourront avoir un gagne-pain-plus tard. La femme juive ici ne sait pas oudre ei Les les nécessiteuses et :elles sont, nombreuses — se rendent au marchié pour coudre, des sacs et gagnent ainsi des sommes infimes. Aussi toute la population vous est-elle reconnaissante pour cette œuvre si utile, qui contribuera dams un avenir prochain à améliorer l'existence des pauvres familles juives de Mossoul. »
Les inquiétudes" des jeunes
" Notre directeur de Demnat se préoccupe de l'avenir de ses élèves. Et déjà le groupe horticole qui fonctionne à Marrakech depuis le mois de mars et dont , nous avons parlé (dans le dernier numéro –de Paix- et Droit,, apparaît.comme un espoir. « Mes grands.élèves, nous écrit-il, se demandent anxieusement ce qu'ils feront quand ils quitteront l'école. Le commerce ne leur dit rien qui vaille. Il y a trop de marchands de tissus, de sucre et de thé. Quant aux métiers manuels, ils n'ont plus de débouchés: Forgerons, menuisiers, bailleurs, bouchers,-sont nombreux : et gagnent péniblement leur. vie. Ceitte situation ira en s'agravant. Et les, enfants voient venir avec angoisse le moment où, eux aussi, auront à gagner leur vie. Ils m'ont fait part de leurs vivres préoccupations et j'ai pensé-les orienter ver le travail de la terre. Pour eux qui-vivent à la-campagne, il leur sera facile de s'adapter a ce dur. labeur. Ils montrent d'ailleurs beaucoup de zèle quand nous faisons du jardinage. Ce sera un moyen de les attacher a leur bled et de les empêcher d'aller grossir les rangs de tous ceux qui vivent sur les budgets des communaiiibés des grandes villes. L'école agricole rattachée a l'école Jacques-Bigart, de Marrakech, réservera quelques places pour les grands élèves de Demnat. Leurs études finies, ils pourront trouver à s’employer comme ouvriers agricoles chez les colons de la région. »
Cette solution n'est pas toujours possible, car l'envoi des jeunes dans une ville voisine pose la question de leur hébergement. Mais parfois ce projet est réalisable. Notre directeur de Sefrou, par exemple a placé dans le nouvel atelier d'apprentissage ouvert près des écoles de Fès, six élèves en même temps qu'il a envoyé quatre enfants au cours complémentaire de cette ville.
Pour l'année 1936-1937, le nombre des apprentis envoyés à Fès est porté à 10. Mais aucune ressource locale ne , doit être négligée. En effet, a Sefrou même, notre directeur a fait des démarches pour introduire dans les programmes pour les fillettes une demi-journée de couture et d'enseignement ménager, et pour les garçons l'apprentissage horticole. Il a obtenu, pour 1936-1937, l'engagement de l'un de ses grands élèves dans le « jardin d'essai » de Sefrou. Il y voit un heureux présage et, peut-être, une perspective d'avenir.
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936- L'apprentissage des jeunes filles dans un « bled »
עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-עמ' כד-לב
שמות מלאכים (המכונים גם שרפים ונשיאים):
להלן חלק משמות המלאכים אשר רב השימוש בהם בקמעות: הדריאל, יהואל, גבריאל, נוריאל, מיכאל, כתריאל, רפאל, אוריאל, חזיאל, עניאל, נהריאל, מגדיאל, אריאל, חסריאל, יליאל, סיטאל, עלמאל, מהשאל, ללהאל, אכאאל, בהתאל, דזיאל, אלראל,
לאואל, התעאל, יזלאל, טבהאל, הריאל, הקמאל, כליאל, רזיאל, יינואל, תנונאל, תטריאל, יניאל, דודריאל, שמועיאל,סדקיאל, טריאל, רעשיאל, סרכיאל, שחריאל, סהריאל, דבריאל, יחפיאל, קביאל, שריאל, עזריאל, פניאל, צוריאל, שמשיאל, הודיאל, סמכיאל, יחזיאל, קשתיאל, סממיאל, סמניאל, זרקואל, זעולילואל, פרציאל, טוחיאל, לקיאל, תררביאל, קדמיאל, פדאל, צדקיאל, חסדיאל, יופיאל, נעאל.
המזלות הממונים על 12 המזלות על פי המסורת
חסדיאל – טלה
ברקיאל – שור
נוריאל – תאומים
רעמיאל – סרטן
סרכיאל – אריה
שרמאל – בתולה
ענניאל – מאזנים
להקיאל – עקרב
נהקיאל – קשת
קבניאל – גדי
קואל – דלי
שרהריאל – דגים
מלאכים הממונים על 12 חודשי השנה:
מיטריתיאל – ניסן
חסדיאל – אייר
ברקיאל – סיון
גזריאל – תמוז
רעמיאל – אב
שריריאל – תשרי
עניניאל – חשון
להקיאל – כסלו
קניאל – טבת
קואל – שבט
סרכיאל – אלול
סדריאל – אדר
פניאל – אדר ב׳
המלאכים הממונים על כוכבים:
מיכאל – שבתאי
ברכיאל – צדק
גבריאל – מאדים
רפאל – חמה
צדקיאל – כוכב
ענאל – לבנה
יחסדיאל – נוגהאל – נוגה
שמות אחרים המופיעים בקמעות הם שמות אבות ואמהות קדמונים: אדם וחוח, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. כנגד עין הרע מופיעים משפטים ושמות שדים ומלאכי־חבלה, כגון: ״שדי קרע שטן״, ״לילית ומלכותדילה חוץ״, ״מכשפה לא תחיה״, אשמדאי, סמאל, שברירי. כמו כן מופיעים צירופי מילים ואותיות.
צירופים: ראשי תיבות וסופי תיבות מהתנ״ך וממקורות קדומים, שמיוחסת להם קדושה וכוח מאגי:
יוחצצבורון(ומשיב הספק) בצרוף שם השם.
מטטרוף – אחד המלאכים .
אבגדהו – הם רחמים גמורים.
זחטי – הם רחמים.
כלמנסע – לזיווג מדין ומרחמים.
פצקרשת – הם דין.
שטו קרו נגו – מלות קמע להחזרת גניבה.
טוסרסוף – לחישה בשעת סכנה(יאמר שבע פעמים).
פגם פגם פגף – אדם שנמסר ביד גזלן יאמר שבע פעמים שמות אלו.
אברקלון – לרפואה ונגד עין הרע.
אבארקאלראט – נגד עין הרע.
דגנזגאל – נגד שכחה.
אנדי, יאהנודה – נגד כישוף.
גויתיאל – למילוי משאלות מאדם אחר.
זרח חנכון – ולא תירא משום דבר.
סנדלפון – (שר היער) שם תפילה לעובר ביער וכן לעת צרה ונגד אויבים.
צמרכד, ניעורכון – נגד אויבים.
מטטרון:אחד המלאכים המופיע בספרות המיסטית היהודית, הנוצרית והמוסלמית ומשמש במאגיות להשבעה. הוא מהמלאכים העומדים מאחורי אילן האושר ונחשב למלאך עליון. מוזכר בספרות ההיכלות שם נאמר שכשעלה רבי ישמעאל למרום פגש את ״מטטרון המלאך שר הפנים״ שנשלח להדריכו בעולמות העליונים.
יקהרועה, ישהטונה, יקרהעשוטנה – לכתיבה על טס כסף נגד מחלת הנפילה.
סני״אל עלי״ן צבאו״ת שד״י – לכל בעיות עיניים.
קסיטרו״ן שם השוט״ר – לבקש לב אישה וצייתנותה.
טטראגראמאטון – ביוונית: שם כל ארבע אותיות(השם המפורש).
להלן מדגם מהמקורות הנ״ל לתוכנם של קמעות ולבעיות שהם מנסים לפתור, לאהבה וליחסי איש ואישה:
לעשות שלום בין איש ואישתו: יכתוב על קלף שמות הקדושים והגדולים: יזל מבה הרי הקם לו כלי לוו פהל נלך יי, מילה ההו.
לאהבה בין איש ואשתו או בין איש לחברו: יאמר ״ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך. יהא רצון מלפניך ה׳ אלוהינו ואלוהי אבותינו לשלוח מלאכיך הקדושים לפלוני(ת) בן פלוני לשים אהבה ביניהם. ואלו השמות ומלאכיך הקדושים הממונים על האהבה: פתצשאתא, מצפף, תכצמל… שתשימו אהבה ואחווה בין פלונמת) ופלוני… מעתה ועד עולם.״
לרכישת אהבה: כתוב במי שושנים וכרכום ובקולמוס של נחושת על קלף כשר: ״בשם פלוני(ת) בן פלוני שיהא קשור לפלוני(ת) בן פלוני לאהבה… לעשות רצונו וחפצו…״
סגולה להיות אהוב לכל ושימצא חן בעיני אלוהים ואדם, לומר בכל יום: ״פשטא זרקא״.
לאהבה בין איש לאשתו: קח קערה חדשה וכתוב עליה המזמור: ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״(תהילים קל״ג) ותמחוק ביין או במים… וישתו האיש והאישה.
לאהבה מן האישה: קח מן האישה, כשהיא ישנה, שערה אחת ומדוד אותה מתחילת הירך עד העקב ויאמר: ״בשם השם אני עושה, ובמאמרו אני מודד, ולשמו אני עושה מדידה זו… עלייך פלונית בת פלוני שאהיה בעינייך אהוב מכל הבריות שיש בעולם.״
ואיש אשר אשתו אינה אוהבת אותו: יקה כסף חי ויתן אותו על הגחלים ויאמר: ״כשם שזה הכסף מתהפך על הגחלים, כן יתהפך ליבה של פלונית בת פלוני״.
אם תבקש להסיר לב האישה ולא תשמע אלא אליך: קח מזיעת אפך ופניך בכלי זכוכית חדש, וקח טס נחושת אחד וכתוב על הטס: קיסטרון שם השוטר ושמות המלאכים, ותלך לתוכה ואמור: ״על דעת פניך משביע אני עליכם מלאכי מדע שתהפכו את לב פלונית או פלוני… ולא תעשה דבר בלעדי, ותהיה לבה (או לבו) מהרה אלי…לאהבה.״
להולדת בנים זכרים: בצירוף הפסוק: ״תורה ציווה לנו משה״ וכו': אהיה איהדיהה תהק ושה ררל המת צהי ושע המק לונב.
להבריח חלומות רעים (סיוטים): לומר שלוש פעמים הפסוק: ״ויחלום והנה סולם וכו' עד ב״ו ואח״ב אמור: בשם מיכאל וגבריאל ורפאל, אוריאל ובשם המלאך הגדול רצצה (״איש שלום״ בגימטריא) הם ישמרוני מכל חלומות רעים בשם ה׳ אלקי ישראל אמך׳(לכתוב בקשה זו על קלף בנוסף לאמירה).
אדם אובד(הלך למרחקים ולא ידוע אם עודו בחיים): קח ביצה בת יומה מתרנגולת שחורה וכתוב עליה מצד אחד: סנגיאל, סגיאל, ואח״ב שם האדם ושם אמו ואח״ב כתוב: סמאל שרפיאל, ותכרוך על הביצה חוט של משי אדום ותשליך לתוך אש, אם ישרף החוט הוא מת, ואם לאו הוא חי.
מרה שחורה: לעשות לשם של החולה צורת ארי של זהב טהור, ועל ראש הארי יהיה חקוק: ״רפאל״, והמעשה יהיה ביום ראשון, בשעה שמזל חמה שולט, דהיינו: בשעה אחת.
לנצח האויב: קח ד׳ אבנים מד׳ דרכים ותכתוב עליהם:
- איש מלחמה בורא יה. ב. יתן כעף קשתו. ג. כקש נדף קשתו. ד. כי הנה הרשעים ידרכון קשת. וישליכם במקום האויבים וינצחם…
ים וספינה: (סגולה כשהולך בספינה או בכל מיני מים). ישים רגל ימין במים ויאמר: ״ימואל״ ויזכור שם זה שהוא שר של ים ושמו ״אגל״א״ ואח״ב יאמר: ״כה אמר ה׳ בוראך יעקב ויוצרך ישראל אל תירא גאלתיך״ וכו'.
להשקיט הים מזעפו: ״אדירירי״ן… אגל״א בצרוף פסוקים.
כישוף ועין הרע: לעקור כישוף או עין הרע: קח מים בכלי ותאמר: ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור״… ו״אז ישיר משה ובני ישראל…
לחש: בשם אלוהי ישראל אל שדי, הרופא לכל תחלואי עמך ישראל, יסיר כל מיני חולי ומכאוב וצירים וכל מיני עין־הרע… וכישוף, וכל מיני רוחות הטומאה שבעולם, וכל מיני רוחות רעות״.
יעשה חתיכת כסף בצורת האות ה׳ ויישא אותה עליו.
קמעות להגנה על האם ועל התינוק: נועדו לשמירה ולהגנה מפני עין רעה, שדים ומזיקים. הקמעות נתלים בפתח חדר היולדת או מעל למיטתה: הם עשויים כקמעות כתובים או מודפסים, על קלף או נייר, ותוכנם נלקח מתוך מזמור קכ״א מתהילים, בצירוף שמות מלאכים, אדם וחוה או שמות האבות והאמהות. לאלה נוספות השבעות שונות:
לשמירת היולדת והילוד מפני כישוף: קח קלף מעור צבי וכתוב עליו: ״בשם קוף קפו וקף ופק פקו קום״ וקשור לה על טבורה ולחוש לה באזנה הימנית
לשמירה לאחר המילה: גוזרים לארבע יריעות את מפת הפשתן, עליה נימול התינוק, ומחברים לחיתול ארוך. עליו רוקמים או מציירים את הילד ותאריך לידתו בצירוף האיחול: ״ה׳ יגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, אמן סל״ה״.
סגולה לחלום טוב: ״ש״ח יא על מטתו בנקיון כפיו: אלוהי, אלוהי האמת, הראני חלום טוב, אלוהי אלוהי האמת הראני חלום טוב, אלוהי אלה הצדק, הראני חלום טוב. הראני חלום שאדע בו מה שאשאל, כי אל דעות ה׳. ולא ידבר עד שישן וכשיעור, מה שיבוא בפיו היא תשובת שאלתו״.
עד כאן סקירתנו, אשר נועדה להכין את הקורא ולהכניסו במעט מסוד הקמעות ואפיונן, בטרם יגש לעיין באיורי הקמעות המקוריים המופיעים בספר זה ונוסחיהם, ולפני שיתחיל בקריאת הסיפורים, המבוססים על גרעינים עובדתיים הנוגעים לאירועים היסטוריים ועכשוויים. ההתייחסות אליהם כאל מעשי־ניסים, קורות נסתרות או סיפורי אגדה, התרחשויות שבכוח עליון או אמונות טפלות – נתונה בידי כל קורא וקורא כפי הבנתו ואמונתו.
עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-עמ כד-לב
Crisis and Community: the People of Tangier and the French Bombardment of 1844 Susan Gilson Miller
Crisis and Community: the People of Tangier and the French Bombardment of 1844 Susan Gilson Miller
Courtesy and consent of the author Susan Gilson Miller
History is full of cataclysmic events that mark the end of one era and the beginning of another. Every society has its own particular calendar of catastrophes, engraved in memory and marked by ritual. So it is with Morocco, where the date 1844 looms large. That summer, a French naval and land force attacked the domains of Sultan Mulay Abd ar-Rahman and brought an abrupt end to Morocco's self-imposed isolation from European affairs. The coastal towns of Tangier and Mogador were bombarded, and the Moroccan army was defeated at the River Isly. The events of 1844 were the explosion that propelled Morocco into a new era. Indeed, the major theme in Moroccan history for the next half-century was its growing entanglement in the web of European rivalries, culminating in its partition by France and Spain in 1912.
From Europe's standpoint, the Moroccan crisis of 1844 was merely one swift and nearly bloodless clash in a century laden with conflict. But from the Moroccan perspective, it was a disastrous moment of deep national trauma. Local sources make clear the extent of the debacle from the Moroccan point of view, and sharply illuminate the perturbed emotions of those who were on the receiving end of the French attack. The ramifications of the event soon reached to every level of Moroccan society, influencing court policy and coloring the popular imagination. Our specific interest is in how the bombardment of 1844 affected relations between Muslims and Jews in Tangier, where the latter group formed a large and significant minority. The bombardment exacerbated already existing tensions between the two groups and foreshadowed deeper troubles that lay ahead. For one brief moment, the event bound the two together in common awe of the threat from the West. But it was a unanimity that would not last. It can be reasonably argued that the unravelling of the bilateral relationship that occurred later in the nineteenth century had its roots in the divergence in perspectives and purposes between Muslims and Jews exposed by the crisis of 1844.
The interest of the French in Morocco was ignited by the conquest of neighboring Algeria in 1830. Fourteen years later victory remained elusive because of the tenacious resistence of the Amir Abd al-Qadir, who used eastern Morocco as a base for cross-border raids. The French then vented their frustration on Morocco. In mid-July, a heavily armed fleet under the Prince de Joinville, Louis Philippe's third son, appeared in the Moroccan port of Tangier. The resident French consul, his staff, and their families were taken away, soon to be followed by the consuls and nationals of other Christian nations. The departure of the Europeans caused a panic among the local population. Some tried to escape by sea, while others fled to the countryside. Even the troops garrisoned in the town ran away. One Moroccan noted with chagrin that 'the place emptied out completely, even before a shot was fired, even before one Frenchman landed'.
Days passed as the young and indecisive Prince awaited instructions; finally, in the early morning hours of 6 August he opened fire. Three hundred and eighty pieces of artillery aboard fifteen vessels suddenly released a storm of shot 'so tremendous, so uninterrupted, so destructive' that after three hours, the 'walls of the town looked like lace'. When the smoke cleared, the Prince pronounced the attack a success, claiming he had fulfilled his orders to 'destroy the exterior fortifications, but spare the town'. The consul's quarter had been 'respected',. . . only 'five or six balls have fallen there'; moreover, French casualties were light – only nine dead and sixteen wounded. 'The victory is dignified … it has brought honor to the [Prince], the navy, and the French character,' declared Dr Warnier, chronicler of the campaign.
For those on shore, it was a day of destruction and humiliation. The Sultan's son was put in charge of repairs, and he wrote to his father in a tone of disbelief: On the roof of the Great Mosque alone, I counted thirty-six balls … outside the city there are even more … [we] collected those that landed on the town and they number three thousand … people say that altogether, more than six thousand fell. For the people of Tangier, the terrible anger of falling iron became emblematic of the event; a cannon atop the Borj Bou Amair was said to have sunk a French ship, and later generations came to venerate it for its magical powers.
The mountain of cannonballs left behind were also a shocking reminder to Moroccans of the dramatic change taking place in their relations with the West. A modernizing Europe could now muster levels of force they could no longer match. The roar of the cannons carried a deeper message. The disparity between Morocco and France was not so much one of a lack of technical ability, but rather a deficiency in organization and discipline. The French gunners fired as one, their guns never ceasing. Shortly thereafter, the Sultan sent his first mission to France in many years, for the purpose of observing the French at close hand and fathoming the source of their power. In 1844, the door to the West swung wide, and the people of Morocco suddenly felt unsettled in their own house.
THE JEWS OF TANGIER
The French decision to begin the campaign with an attack on Tangier was taken of set purpose. The town, called the 'gateway to North Africa' by Moroccans, was a sensitive node of contact between Morocco and the outside world. Europeans were rarely allowed to travel into the interior, making Tangier the first and often sole glimpse Westerners had of Morocco. Here the foreign consuls resided, along with most of Morocco's tiny European community. Here too lived a sizable Jewish population, the majority originally from the towns of Meknes and Tetuan, drawn to Tangier because of its bustling commerce. In the year 1840, the number of Tangier's Jews about 2,500, out of a total of 10,000. Most Tangier Jews traced their descent back to those exiled from Spain in 1492. Carefully guarding their 'Sephardic' heritage, they even spoke their own language, a Spanish dialect laced with Hebrew and Arabic called haketia. They were (and still are) a self-conscious group, fiercely proud of their ancestry, following their own variations on Jewish rituals, customs, and etiquette. Moreover, their closeness to Europe encouraged families to start branches at various points around the Mediterranean. Travel abroad and the mastery of foreign languages were part of the apprenticeship of young Tangier Jewish men of a certain social class. Spatial arrangements in the town also encouraged a sense of openness. Unlike other large Moroccan towns, Tangier had no mellah, or Jewish quarter, making relations with Muslim neighbors both freer and more frequent. These qualities set the Jews of Tangier apart from Jewish communities elsewhere and gave them a distinct identity all their own.
European visitors arriving in Tangier in the early 1840s were struck by Jewish ubiquitousness. Travellers told how 'brawny' Jewish porters carried visitors ashore; Jewish consular employees greeted them on the beach and guided them on their visits to the town; they took them to their synagogues, and into their homes where they met their wives and daughters; Jewish merchants sold them trinkets; Jewish tailors cut their clothes; Jewish beggars dogged them in the streets. It seemed, according to one visitor, that the Jew 'does everything, and the whole commerce of the country is carried on through his means.
Most visible were the Jewish merchants, who formed a tiny yet powerful elite made up of a few families linked by marriage and business interests. This group – perhaps ten per cent of the Jewish community – was emerging as the pre-eminent contact between local society and the European presence. In Tangier in particular, a handful of Jews combined the dual roles of businessman and diplomat, serving European consuls in countless useful ways while conducting their own profitable trade. Europeans in Morocco of the 1840s found themselves in a confined and alien environment. Usually ignorant of Arabic, hemmed in by travel restrictions and poor roads, they counted on the Jewish consular employee to ease the 'miseries' of life in the Orient. The Jew knew how to procure luxuries, could serve as a buffer with the 'barbarous natives', and, unlike the European, was permitted to travel into the interior. Each foreign consulate had its simsars, dragomans, agents – capable Jews in European employ adept at using positions of privilege to further their own interests.
To succeed at this work required sensitivity and tact, and a large dose of humility. A few Tangier Jewish families had already emerged in the 1840s as experts in this domain. Their names – Benchimol, Azancot, Abensur, Pariente – appear and reappear in the European sources, attesting to their indispensibility. Although their numbers were small, their prominence was due to their monopoly of control over the delicate synapses in the Moroccan-European relationship.
One such business-diplomat was David Azancot, 'auxiliary dragom of the French consulate, wealthy nephew of Abraham Benchimol, the principal 'native' employee of France in Morocco. David Azancot served the French as translator, go-between, jack-of-all trades, and valued commercial contact. He was the owner of property and storehouses, supplier to the French fleet, and the purveyor of all types of goods. When the artist Delacroix came to Tangier in 1832, it was David Azancot who accompanied him on his sketching expeditions; David's female relatives posed for Delacroix's provocative portraits of 'Moorish' women; his uncle Abraham's house was the setting for Noce juive, the sensual depiction of a Jewish wedding. When the writer Alexandre Dumas arrived in 1846, David was his guide. David Azancot was representative of a new and emerging variety of Tangier Jew, playing at the margins of Moroccan society, entering and leaving at will, comfortable with Christians and Muslims alike – a man, in Dumas's words, of 'good manners, prudence, and fairness', useful but not bold, trustworthy yet not intrusive.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול
פרק ראשון
תפילת שחיית של חול
א. הכנות לתפילה
1 – ההשכמה לתפילה: כלל אנשי הקהילה משכימים לתפילת שחרית.
2 – נטילת ידיים בבוקר: מקפידים על נטילת ידיים בבוקר, ומניחים קערה ונטלה של מים לפני המיטה כדי להימנע מהליכה של ארבע אמות לפני נטילה.
- – נטילת ידיים בשחרית נעשית לסירוגין: יד ימין פעם אחת ואחר כך יד שמאל פעם אחת, שלוש פעמים.
הערות המחבר: באשר לזמן התפילה – לא הייתה מודעות לתפילת הנץ דווקא, אלא השכימו בהקדם סמוך להנץ (מפי כמה מסרנים, ובכללם ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי מקצר א־סוק).
כמה טעמים לנטילה זו על פי טור, ב״י ושו״ע או״ח, סימן ד, ומשנה ברורה שם, סעיפים א-ג: א. לאחר שינה האדם נעשה בשחר ברייה חדשה, לכן צריך להיטהר ולהתקדש, בבחינת 'חדשים לבקרים רבה אמונתן׳(איכה ג, בג). ב. להעביר את טומאת הידיים שנגעו בשעת שינה במקומות מטונפים בגוף. ג. להתכונן בטהרה לתפילה ולתורה, בבחינת ׳ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך ה״ (תהלים כו, ו). ד. להסיר את רוח הטומאה השורה על האדם הנחשב מת בלילה בעקבות עליית נשמתו(זהר ח׳׳א קפד ע״א).
על כך הקפיד מאוד מרא דאתרא יש״א ברכה, ר׳ ישראל אביחצירא (ראה ד׳ יהודיוף, ישראל סבא, ירושלים תשס״ט, עט׳ 32). גם בג׳רבא ותוניס הקפידו על נטילת הבוקר סמוך למיטה (מ׳ הכהן, ברית כהונה, ג׳רבא תש״א, או״ח, ח״א, א ע״א, ערך ארבע אמות; ד׳ סטבון, עלי הדם, מהדורה ב, קרית ספר תש׳׳ע, עט׳ 29 סעיף א). הנטייה של אנשי תאפילאלת לקבלה של הזוהר והאריז״ל ידועה. קהילות אחרות במרוקו, לעומת זאת, הקלו בזה והחשיבו את כל הבית כארבע אמות והלכו עד לברז לנטילת ידיים(נהגו העם, עט׳ ו סעיף א; א' ביטון, נתיבות המערב, ירושלים תשנ״ח, עט׳ א סעיף ד; עטרת אבות, פרק א, סעיף ד).
לגבי נטילת ידיים בבוקר כתוב בשו״ע, סימן ד, סעיף ב: ׳ידקדק לערות עליהם מים שלש פעמים', בלי לפרט אם לסירוגין או ברצף או בפעם אחת על שתי הידיים, וברוב המקורות ההלכתיים מפורש לסירוגין(ראה משנה ברורה שם, ס״ק י). כן הוא בשער הכוונות, חלק א עט׳ ו, צד ב, המסמיך את דבריו על הזוהר (כ״י) וכותב שאין הטומאה מסתלקת אלא בנטילה לסירוגין. זהו גם מנהג שאר קהילות מרוקו(דברי שלום ואמת ג, עט׳ 83), אולם מנהג מראכש לעשות נטילה כפולה: תחילה שלוש פעמים רצופות על יד ימין ושלוש פעמים רצופות על יד שמאל, ואח״כ נוטלים לסירוגין (מ' עטיה, משולחן אבותינו, ישראל תשע״ה, שער א, עט׳ 13 סעיף יז).
4 – טבילה לפני תפילה: חכמי אביחצירא הקפידו על טבילה לפני תפילת שחרית.
5 – שתייה חמה לפני תפילה: אין נוהגים לשתות תה בבוקר לפני תפילת שחרית של חול, אבל לפני תפילת שבת נוהגים לשתות.
6 – בלילות הסליחות של אלול נוהגים לשתות קפה באמצע הסליחות, ובלילות הלימוד של הזוהר שותים תה ומאחיא בעת הלימוד.
7 – ברכות השחר: בתקופה קדומה היו קוראים את ברכות השחר בחול ובשבת בבית הכנסת, ובכלל זה גם בקהילת קצר א־סוק. אולם בתקופה החדשה נהגו לברכן בחול בבית,״ ובשבת – בבית הכנסת.
הערות המחבר: בשו״ע או״ח הלכות תפילה סימן פט, סעיף ג, מרן אוסר לאכול ולשתות לפני תפילה בין בחול בין בשבת, חוץ ממים שמתיר. עם זאת בסעיף ד מרן מתיר לרעב ולצמא לאכול ולשתות, וכן למי שאין בו יכולת לכוון דעתו. המפרשים באר היטב ומשנה ברורה נוטים להחמיר, ואף המתירים אוסרים עם סוכר. ואמנם מרן הרב עובדיה יוסף פסק להתיר שתיית קפה ותה עם סוכר לפני תפילה בחול ובשבת, וכן בלילות הסליחות(ילקוט יוסף א, הלכות תפילה, סעיף יב). המנהג בתאפילאלת שאין שותים שתייה חמה לפני תפילת שחרית בבוקר כנראה אינו מתאר חומרה הלכתית, אלא מציאות. במציאות דאז חימום מים לא היה זמין לא בכיריים חשמליות ולא בגז, אלא בכיריים של גחלים, דבר המצריך טורח וזמן רב להשכים ולהכין את האש, וכשבאו מבית הכנסת מצאוהו מוכן ושתו. עובדה היא שבלילות קריאת הזוהר והסליחות נהגו לשתות לאחר חצות, וגם בשבת הביאו קנקן תה מוכן מן התנור השכונתי ושתו לפני התפילה. כך מוסר גם ר' בנימין ב״ר אברהם לעסרי.
כך מוסר גם אהרן ב״ר שמעון סבאג מגיגלאן. הטעם להקל בשבת הוא שמתחילים את התפילה באיחור ומסיימים באיחור. בשאר קהילות מרוקו נהגו להקל גם בחול, והמדקדקים החמירו (נתיבות המערב, עט׳ ה סעיף כד; עטרת אבות, פרק ג, סעיף ב).
השווה טור ושו״ע או״ח, סימן ו, סעיף ב: ׳יש נוהגין להמתין לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת ומסדרים אותו עם שאר ברכות׳, ושני טעמים מביא בית יוסף לדבר: א. לזכות את האנשים שאינם יודעים לברך. ב. לפי שבבוקר נחשב האדם לברייה חדשה, צריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו… ועל כך נתקנו כל ברכות השחר ברוב עם בבית הכנסת.
אולי בגלל דוחק הזמן, ראה שו׳׳ע שם, סעיף ו: ׳ובני ספרד לא נהגו כן׳, אלא מברכים בבית. ברוב קהילות מרוקו נהגו לברכן גם בחול בבית הכנסת, והמדקדקים בירכון בבית כמנהג האריז״ל (נתיבות המערב, עט׳ ב סעיף ח; עטרת אבות, פרק א, סעיף י), וכן מנהג תוניס לברכן בבית(עלי הדס, עט׳ 33 סעיף ו).
בשבת יש די זמן וכל הציבור מופיע. זאת ועוד, ברכות השחר נמכרות בתאפילאלת מי יזכה לסדרן בקול בבית הכנסת בשבת, יחד עם שאר חלקי התפילה שעמדו למכירה: ׳הודו', ׳רננו', ׳יהי כבוד', ׳נשמת' ו׳יוצר׳(בשם אדוני אבי), והשווה נתיבות המערב, עט׳ ב סעיף ח, הכותב שהמון העם נהגו לומר את הברכות בבית הכנסת. על פי דברי שלום ואמת ג, עט׳ 127, מנהג ארץ ישראל היה שכל אחד אומר ברכות השחר בביתו, אולם בימי מרן השתנה המנהג והתחילו לברך ברכות השחר בבית הכנסת.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ'26-25