אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי
ג. שרידי מנהגים בתאפילאלת שמקורם במנהגי ארץ ישראל
מנהגים אחדים בתאפילאלת, שאינם מצויים בשאר קהילות, תואמים למנהגים מקבילים בארץ ישראל ומושפעים מהם.
- דוגמה ראשונה היא שני הפסוקים הנאמרים לפני ׳למנצח בנגינות, שלפני ברכת המזון: ׳ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך:
לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, (שמות בג, כה-כו). ההסבר לתוספת זו על פי אדוני אבי – השלמה של פסוקים מן התורה לפסוקים מן הכתובים ומן הנביאים שבפסוקי ׳אברכה את ה׳ בכל עת׳ הנאמרים לפני ברכת המזון. פסוקים אלה מקבילים במידה רבה לפסוקים דומים הנאמרים לפני ברכת המזון על פי מנהגים קדומים בארץ ישראל: ׳ואכלתם לחמכם לשבע… והסירותי מחלה מקרבך לא יהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא,, ואחר כך ׳למנצח בנגינות, ו׳אברכה׳(ראה גליס, מנהגי ארץ ישראל, עט׳ עט סעיף ח).
- כיוצא בזה המנהג לומר לפני שתיית יין ושכר ׳שִׂמְחָתֶךְ, שמחתכם כולכם…, במקום הנוסח המקובל ׳לחיים,. מקורו במנהגי ארץ ישראל: ׳כששותין במסיבה אומר השותה להמסובין ׳בשמחתכם, המקביל למנהג אשכנז, שהשותה אומר ״לחיים,״. הטעם לנוסח ׳לשמחתכם׳ משום שהיין נועד לנחם אבלים: ׳תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, (משלי לא, ו). לפיכך אומרים ׳לשמחתכם׳ ולא ׳לניחום,, ומכאן הפנייה בתאפילאלת איש לרעהו בסעודת שבת או חג או בסעודת מצווה להרים את הכוס ולומר ׳שמחתך אַבַבַא־סִי׳(לחיים מר משה), ׳שמחתך אבא־יגו׳(לחיים מר יעקב), ׳שמחתכם כולכם, (לחיי כולכם).
- גם המנהג הפילאלי לא לאכול בשר יונים ותרנגולים בפסח מקורו במנהגי ארץ ישראל.
- גם המנהג לא להזמין את העולה לתורה בשמו תואם את מנהגי ארץ ישראל.
- דיני ירושה נקבעים על פי התורה ולא על פי תקנות מרוקו, דוגמת ירושת הבעל את אשתו.
ד. מנהגי פשרה ייחודיים, כגון הייבום
יש מנהגים שכנראה נוצרו כפשרה בין עבר להווה, כמו מנהג הייבום. מנהג הייבום כמלוא מובנו פשט בכל קהילות מרוקו, וכל הניסיונות להחליפו בחליצה בהשפעת הרבנות הראשית לישראל סמוך להקמת המדינה בישראל לא צלחו. מנהג הייבום נשאר על כנו בכל קהילות מרוקו, ולא החליצה. בעניין זה מעניין מנהג כל קהילות תאפילאלת הידוע לנו במאת השנים האחרונות. אמנם נוהג החליצה לא פעל, אך גם לא מנהג הייבום המלא. בכל קהילות תאפילאלת הייבום נעשה באופן ארעי וסמלי בלבד. היבם נשא את יבמתו, אבל רק לימים אחדים, עד שבוע, שבהם וידא בית הדין המקומי שהיבם קיים את המצווה על ידי קיום יחסי אישות מלאים, ואז שחרר את יבמתו. נראה שמנהג זה חדש יחסית ונוצר בתקופה שבה רכשה לה כנראה האישה מעמד והביעה את אי רצונה לחיות עם צרתה. שטרי הייבום מתאפילאלת הם כשטרי הייבום של שאר קהילות, ואין בהם כל רמז לייבום הארעי. מנהג הייבום הארעי אינו ידוע לנו בשום קהילה בעולם, והוא מנהג חדשני וייחודי לקהילות תאפילאלת בלבד.
ה. חידושי מנהגים על ידי חכמי אביחצידא בהשפעת חקבלח, החל מר׳ יעקב אביחצירא בתוף המאה התשע עשרה
מנהגים נוספים בדרום תאפילאלת הם חדשים יחסית ונתקנו בהשפעת הקבלה, בעיקר במעגל התפילה, ואפשר לשער את התחלתם בתקופת ר' יעקב אביחצירא (1808- 1880) וצאצאיו, כמו אי אמירת ׳יגדל׳ בשבת ובחג, אי אמירת פיוטים לפני ׳ברוך שאמר׳ וחומרות ימי הספירה הנמשכות עד לערב שבועות: איסור תספורת, הימנעות מקיום אירועי שמחה, הימנעות מלבישת בגדים חדשים ומברכת ׳שהחיינו׳. מנהגים אלה ברובם נתחדשו בהשפעת ׳שער הכוונות׳ של האר׳׳י על ידי חכמי אביחצירא, החל מר׳ יעקב אביחצירא והמשכם על ידי בניו, במיוחד ר׳ מסעוד ור׳ יצחק, שהחלו לסגל אותם ולנהוג על פיהם, הם ותלמידיהם. המנהגים שנוצרו בהשפעת הקבלה מהווים מעין מהפכה בהוויי התפילה והקהילה. הם מוחקים מנהגים עתיקים הקשורים בהוויי התפילה, כמשתקף מכמה כתבי יד שבהם משולבים פיוטים לפני ׳נשמת׳ ולפני ׳יוצר׳ ויוצרים אווירה של יתר כובד ראש ויתר חומרות.
ו. מנהגים הנושאים אופי של תקנות בלבליות משנת תש״ח/1945 ובאים על חשבון מנהגים ותיקים
יש מנהגים חדשים בדרום תאפילאלת שאנו יכולים לתחם את התחלתם, אלה המנהגים שנתחדשו או נתעדכנו לפני למעלה משבעים שנה, בסביבות תש״ה. הכוונה לתקנות החדשות שנתקנו על ידי ועד הקהילה בארפוד בתש׳׳ה בשיתוף הרבנות המקומית, בתקופתו של ר׳ יצחק אביחצירא. אלה הן תקנות כלכליות שתכליתן לצמצם את הוצאות המשפחה על אירועי שמחות ולהפחית את הנטל הכלכלי של המשפחה הממוצעת. דוגמה לכך היא איחוד אירוע בר מצווה לציצית עם בר מצווה לתפילין לאירוע אחד. מנהג זה הוא אפוא מנהג חדש בקהילה. עד שנת תש״ה נהגו לעשות אירוע נפרד לציצית, בגיל 10-9, ואירוע נפרד לתפילין, בגיל 13, כאשר לכל אירוע סעודה ייחודית, דרושים ופיוטים מתאימים. האירוע הכפול הוא קדום, והאירוע המאוחד חדש. כך גם לגבי מסלול החתונה שכלל לפנים אירועים ושבתות רבים וקוצר על ידי ועד הקהילה. מנהגים חדשים אלה בעצם מוחקים מנהגים עתיקים שורשיים ובאים על חשבונם.
גם תקנות אחרות שאינן בעלות אופי כלכלי נוכל לתחם את חידושן, דוגמת שטר כתובה מן הדגם החדש השונה מן הדגם הישן הקצר בנוסחו והדל בפרטיו. השטר הישן אין בו כל סכומי כסף נקובים ותנאי כתובה, והוא חסר חתימות וחותמות.
כל השטרות שנעשו בכל קהילות דרום תאפילאלת עד תש״ט נושאים את הנוסח ׳כאן מתא סג׳למאסא דיתבא על נהר זיז' והנה החל מתש״י כל יישוב מתואר בשמו הייחודי, כמו ׳כאן מתא ארפוד', ובלי אזכור של הנהר זיז. ההסבר נעוץ בהתייבשות הנהר ובצורך לציון מקום החופה המדויק על ידי שם היישוב.
ז. מנהגים חדשים בהשפעת הרבנות במרוקו מתשט״ו
אזור תאפילאת התנהג בראשונה כאוטונומיה רוחנית והלכתית עצמאית. החל מתקופת הפרוטקטורט הצרפתי זכתה הרבנות במרוקו בשלבים למעמד שיפוטי מצד השלטונות, תחילה הצרפתיים ואחריהם המוסלמיים. מעמד זה התבטא גם בתקציב שחייב תשלום משכורות לדיינים ולאבות בתי הדין מטעם השלטונות, בדומה למערכת המשפט האזרחית. חכמי אביחצירא, שלפנים פעלו מכוח מעמד שושלת היוחסין, נתבקשו להצטרף למועצת הרבנות ברבאט ולקבל עליהם את הזכויות של קבלת משכורת ממשלתית אך גם את החובות, כגון עמידה בבחינה לקבל הסמכה ודיווח על פעילותם. מצב זה התחיל בשלבים, החל מתש״י, וחייב מעתה גם את כפיפות הרבנות בארפוד למועצת הרבנות ולתקנותיה, כמו שינוי נוסח הכתובה הקדום לדגם שטר הכתובה החדש המפורט הכולל סכומים וחתימות ועוד, הדומה מעתה לשטרי הכתובה בשאר ערי מרוקו. כך נעלם צביונו הישן הייחודי הקצר של שטר הכתובה לטובת נוסח השטר האחיד.
ח. מנהגים התואמים לפסקי הרמ״א
יש מנהגים בתאפילאלת שאינם תואמים לפסקי מרן, מחבר השלחן ערוך, אלא לפסיקת הרמ׳׳א. מדובר בדרך כלל במנהגים מחמירים, כגון חומרות של איסור אכילת אורז וקטניות יבשות בפסח; סימון הבחנתי של שלוש המצות בליל הסדר, חומרות מנהגי האבל של ימי בין המצרים המתחילים מי״ז בתמוז: איסור תספורת, הימנעות מעריכת שמחות של אירוסין ונישואין ומברכת ׳שהחיינו׳; חומרות הקשורות לתפילה, כגון עמידה בחזרת הש״ץ ובעשרת הדיברות, קריאת הלל בראש חודש בברכה, אמירת קדיש שלם אחרי ׳עלינו לשבח, וכיו״ב, וחומרות הקשורות באיסור והיתר של אבן העזר, כמו הלכות נידה. קשה להכריע האם מנהגים אלה נקבעו לכתחילה על פי פסקי הרמ״א, או שמדובר במנהגים קדומים שנמצאו בדיעבד תואמים לפסקי הרמ״א.
ט. מנהגים ייחודיים בקהילות דרום תאפילאלת השונים ממנהגי שאר קהילות מרוקו
מנהגים רבים ייחודיים לקהילות תאפילאלת ושונים מאלה של שאר קהילות המרכז במרוקו, הן במעגל התפילה והשנה והן במעגל האדם. הם יסוכמו בהמשך. להלן אחדים מהם הקשורים במעגל התפילה והשנה: אי אמירת ׳פתח אליהו, לפני התפילה; אי אמירת ׳יגדל אלהים חי, בשבת לפני ׳ברוך שאמר,; אי אמירת ׳ברכי נפשי, בליל שבת ראש חודש; אי הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת; אמירת ׳נקדישך׳ על ידי החזן בלבד; אמירת קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח, בכל התפילות; אמירת ׳בית יעקב, ושיר של יום בראש חודש, בחנוכה ובפורים, ועוד.
סיכום
כמה ממנהגי תאפילאלת ייחודיים הם בהשוואה לשאר קהילות מרוקו. אין הם נשענים על מקור אחד או על אסכולה אחת בלבד, אלא מקורות השראתם שונים ומגוונים, כמפורט להלן.
מנהגים אחדים הם בהשפעת נוסח התושבים בפאס שלא נותרו להם כמעט שרידים בקהילות אחרות במעגל התפילה, כמו אמירת הצ׳היר בפסח, או אמירת הפיוט ׳מי כמוך ואין כמוך, בפורים, ועוד.
מנהגים פילאליים קדומים במעגל האדם לא נותרו להם שרידים בקהילות אחרות, כמו אירוע חופת הנעורים. המנהגים החדשים יחסית, מאמצע המאה העשרים, נוצרו מנסיבות כלכליות, כמו איחוד שני האירועים של בר מצווה לאירוע אחד מטעמי חיסכון או קיצור המסלול של החתונה. אלה הם מנהגים שנוסדו על ידי תקנות הוועד, בסביבות שנת תש״ה. מנהגים אחרים הם ממסדיים, תוצאת ההשפעה של הרבנות הראשית במרוקו על קהילות תאפילאלת, לאחר שנהנו מאוטונומיה עצמאית עד תש״י.
מנהג הייבום הארעי בתאפילאלת מיוחד הוא במינו בעולם היהודי בכלל, והוא מעין מנהג חדש בלעדי לכל קהילות תאפילאלת.
הקבלה שנחשפו אליה חכמי אביחצירא, ובראשם ר' יעקב (1880-1808), שחלק מספריו הם קבליים כמו ׳מעגלי צדק,, ׳בגדי השרד,, ׳פתוחי חותם, ועוד, נותנת אותותיה על מנהגי התפילה והשנה, בדרום תאפילאלת כמו אי אמירת פיוטים בתפילה, חומרות ספירת העומר הנמשכות עד לשבועות ועוד.
כמה ממנהגי תאפילאלת תואמים את מנהגי הרמ״א, כמו איסור אכילת אורז וקטניות בפסח או מנהגי האבל המחמירים של ימי בין המצרים.
מכאן שאי אפשר להצביע על גורם השפעה ראשי על המנהגים. ניקח לדוגמה את שער הכוונות לאריז״ל. מנהגים שונים ממנו חדרו לתאפילאלת ועיצבו את ההוויי של התפילה ושל חיי הקהילה והמשפחה, הן בימי הפסח, הן בימי ספירת העומר והן בימי האבל על הנפטר, אבל יש מנהגים שלא חדרו. על פי האריז״ל, אין לומר כל מזמור לפני ערבית של חול ושל מוצאי שבת, כמו כן אין לומר ׳יגדל אלהים חי׳ בתפילה, ויש לומר את ׳נקדישך׳ בקול עם החזן. במציאות אין אומרים בתאפילאלת מזמורים לפני ערבית של חול מחד גיסא, אבל אומרים ׳אלפא ביתא׳ וט״ו שיר למעלות לפני תפילת מוצאי שבת; אין אומרים ׳יגדל אלהים חי׳ בשבת אבל ׳נקדישך׳ רק החזן אומר, על פי השלחן ערוך ולא על פי האריז״ל.
אם יש איזו מגמה משותפת לכלל מנהגי תאפילאלת היא ההימשכות אחרי החומרות הנוטות להלכה או לקבלה. דוגמאות לחומרות הלכתיות הן אלו התואמות לפסקי הרמ״א, כגון מנהגי האבל המחמירים של ימי בין המצרים החל מי״ז בתמוז באיסור תספורת, אירוסין ונישואין וברכת ׳שהחיינו׳, או המנהגים המחמירים באי אכילת אורז וקטניות יבשות בפסח. עליהן יש להוסיף גם מנהגים מקומיים מחמירים, כגון איסור אכילת בשר יונים, סוכר ותה בפסח וההקפדה על מצה שמורה בכל ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. דוגמאות לחומרות המושפעות מן הקבלה הן ההימנעות מהפסק בתפילה, כולל בשבתות, מועדים וימים נוראים, החומרות הנוהגות בין פסח לעצרת הכוללות איסור תספורת, אירוסין ונישואין ואף ברכת ׳שהחיינו׳; הקפדה מרובה על הפרדה בין נשים וגברים הן בשוק והן באירועי שמחות, הימנעות של נוכחות נשים בהלוויות, בתפילות בבית הכנסת ובתהלוכות של שמחה כגון חופה, הכנסת ספר תורה ועוד.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-עמ' 21-17