יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה
" אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבנו ועם כמוה"ר חיים בן עטר, והנה עמד לנגדנו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עברות שהם מושרשים בנו. הא' מים שרופים הנקראים בערבית מא אלחייא היו מוכרים אותם בבית מיוחד הנקרא דאר אתברנא, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המוות ואיש ושכינו נמנים על זה לדבר עברה, ומזה נמשכו כמה עברות המתרגשות. ב' שבועת שווא ושקר. שבימי קודם כל מי שנתחייב בשבועה בערכאות של הגויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה' ועכשיו נשבעים לשווא ולשקר. ג' הוא ביטול תפילות, כי הם יודעים כשהקבר אור, היהודים קמים בהשכמה ומטהרים. כל אחד יצא לפועלו ולעבודתו עד ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם ( אלי מאנסנו " ספר דברי הימים " ).
גדול רבני הדור, רבי יעקב אבן צור מסכם בספרו "משפט וצדקה ליעקב" את תחושת הייאוש של בני דורו "מעת ההיא לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו".
בשנת 1747 מתחדשים הקרבות בין היריבים ומחמת שיבוש הדרכים נשאר המללאח במכנאס במצור כשמונה חודשים, מצור המשתק חיי הכלכלה כפי שכותב עד ראייה, רבי משה טולידאנו. נוסף על כך הייתה בשנת 1749 בצורת גדולה ומכת דבר אשר הפילה בעיר מכנאס לבדה יותר מעשרים חללים ביום ורוב האוכלוסייה מצאה מקלט בהרים. וכאילו כדי להשלים את שרשרת האסונות פקדה בשנת 1755 את המדינה רעידת אדמה גדולה שהורגשה במיוחד במכנאס. לפי התאריך אפשר לחשוב שהמדובר באותה רעידת אדמה איומה שהרסה כליל את העיר ליסבון והפילה עשרות אלפי חללים.הדים מאותו אסון מחריד כנראה הגיעו עד למכנאס אבל במעורפל, עדות לניתוק הקהילה מהנעשה מחוץ לגבולותיה, כפי שאנו למדים מעדותו של אותו רבי משה טולידאנו.
אזכיר חסדי אל, אשר עשה עמנו, זה הים עשה ה' שבת קודש עשרים לחודש חשוון וכל חומה לארץ תפול., אחר עבור סעודת שחרית, והנה רעש גדול, מפרק הרים ומשבר סלעים. ונפלו קצת מכותלי הבתים, וכולם כרובם נתרועעו, ונשתהה כמו כמו חצי שעה, והארץ עולה ויורדת תחת יושביה, ולא ידענו מה זה בכלל, ובליל יום רביעי ט"ו לכסלו בשנה הנזכרת, והנה רעש גדול בא מן הצפון, אשר כמוהו לא היה, וכמוהו לא יוסיף, ונפלו כל הבתים וכל המגדלים והחומות אשר גובה הארזים גובהם, ובעונותינו שרבו, אין בית אשר אין שם מת ומתו מאתיים בני אדם, ומאומות העולם אין מספר, ועשינו אוהלים כאהלי קדר, וישבנו בהם שנה תמימה, עד עבור אותה שנה, ואין לך חדש שלא היה הרעש, אבל לא היה כל כך גדול כמו הראשונים. וזה לא אירע בעירנו , אבל בשאר המדינה שמעו קולו, אבל לא נפל בהם מפולת, זולת בערי אדום שבאה השמועה, שביום הרעש הראשון, אש אלוהים נפלה מן השמים והייתה דולקת חמישה ימים והים עלה והציף הרבה מדינות, וגם בערי מדינת הים שבגבולינו, סיפרו לנו, שעלה עליהם נחשול שבים לולא השם שהיה להם, וכל אותה השנה לא נח הים מזעפו, ונראו אותות ברקיע, והאל ירחם על עמו ואנחנו בכלל, במכנאס יע"א.
מפליא שגם בתקופה כה מרה לא פסקו נכבדים יהודיים למלא תפקידים בחצרות המלכים, סימן שגם במנהרת החושך היו לעתים פתחי אור.
יהודי החצר.
שלטון הולך ושלטון בא אבל תמיד השליט החדש זקוק ליהודי החצר כדי לנהל את עסקיו, לספק תכשיטים לפלגשיו, לייבא נשק לצבאו ולהחזיק המינימום הדרוש ביחסים הבינלאומיים גם כאשר כל הדאגה היא למלחמת הירושה. בימי מלכות הקצרים 1727 – 1729, ממשיך הסולטאן מוחמד אדהבי במסורת אבותיו וממנה שגריר בהולנד את אליעזר בן קיקי, אחיו של אותו ראובן בן קיקי שהכרנו בפרק הקודם כשותפו לעסקים של משה בן עטר. אולם עדיין לא הספיק לצאת לדרך ושולחו נהרג. אליעזר מלווה בשני עוזרים יהודיים ובשני שבויים הולנדים ששוחררו לאות רצון טוב, מוצא עצמו תקוע בג'יברלטאר. אמנם הוא קיבל את עזרתה של הקהילה היהודית המקומית שהייתה מורכבת כולה מיוצאי מרוקו הצפונית, אבל לא ידע אם להמשיך או לחזור. התערבותו של אחיו אצל השליט החדש, מולאי עבדאללאה, מחדשת את כתב המינוי ואליעזר יוצא למקום כהונתו. אבל בדרך נותנים המאורעות במרוקו את אותותיהם וכאשר הוא מתייצב במשרד החוץ באמסטרדם נרמז לו בעדינות שיש עוד. שלושה הטוענים לתפקיד הרם של נציג הוד מעלתו קיסר מרוקו שאיש לא מכיר כרגע את זהותו. בין המועמדים היה עוד יהודי אחד ממשפחה לא פחות מכובדת, יצחק די מיסקיטה. למרות כל רצונה הטוב לא הייתה מוכנה הולנד להכפיל בארבעה את נציגות האימפריה השריפית. סופו של דבר שאליעזר התייאש מקבלת אישרורו ממכנאס ויוצא לחפש את מזלו באנגליה בלי הצלחה יתרה. גם את הכסף לדרך חזרה למרוקו היה חסר ובצר לו פנה לשלטונות אשר בהתחשב בעמדת אחיו בחצר המלכות הסכימו לתת לו הלוואה תמורת הבטחה לשרת את הכתר הבריטי. באותה תקופה התחיל לזהור במכנאס כוכבה של משפחה מכובדת שממנה יצאו בדורות הבאים נגידים, סוחרים ורבנים : משפחת לוי אבן יולי.
מייסד השושלת, היה סוחר גדול במכנאס עוד בימי מולאי אסמאעיל אבל עלה לגדולה ונתמנה לנגיד על ידי המלך מולאי עבדאללאה בשנת 1730. נצר למשפחת מגורשים שלפי המסורת מקור שמה הוא ראשי תיבות של הפסוק מתהילים " יבואו וישתחוו לפניך יה ", ניהל שמואל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה בשותפות עם אחיו יהודה שישב בעיר הנמל רבאט. הוא רכש את אמונו של מולאי עבדאללאה כשהיה עוד מושל העיר. מידותיו הטובות וקנאותו לתורה זיכו אותו באהבת העם וחיבת הרבנים. רבי יעקב אבן צור מכנה אותו "איש חסיד וצדיק", עושה חסר ומטיב. בספרו "אוצר המכתבים" מצטט הרב יוסף משאש כתב יד אלמוני מאותה תקופה כוו בשבחו של הנגיד השלם :
" בשנתנו זו התצ"ב לב"ע-1732- עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל, ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק כמוה"ר שמואל יצחק הלוי אבן יולי, יהי אלוקינו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת ה' על עמו ויהי לנס ".
הוא המשיך בתפקידו כנגיד ויועץ החצר גם לאחר סילוקו של מולאי עבדאללאה בשנים הקשות 1735 – 1740, שנת הרעב והבלבול. בתקופה סוערת כזו ליד העוני הכלכלי צמחו עשירים חדשים שזלזלו במצוות התורה ובעיקר בקדושת המשפחה. "וכמו שנאמר בענייני זנות וניאופים אשר בזמן הזה רבו מני ארבה" ( יעב"ץ ). נגד תופעות אלה נהג הנגיד ביד תקיפה וחזקה והעניש את עוברי העבירה עונשים קשים תוך סיכון עצמי. מסביב לשנת 1742 נידון הנגיד למוות על ידי המלך מולאי עבדאללאה שחזר אז לשלטון במכנאס, בגלל חוב גדול שלא פרע. אולם סופו של דבר שהמלך חנן אותו לנגידות עד יום מותו סביב שנת 1750.
בצפון המדינה התבלט הסוחר אברהם בנידאר יליד תיטואן ואחר כך תושב ג'יברלטאר ותנז'ה שהשתתף במזימות השונות בתנז'ה נגד הסולטאן מולאי עבדאללאה והיה חוכר המכסים בנמל שהכריז על עצמאותו.
מהומות השנים האלה הביאו בעקיפין גם לברכה מסוימת, מינוי יהודים לסגני קונסולים ונציגים דיפלומטים של ארצות אירופה, מנהג שילך ויתפשט ויעניק למחזיקים בתארים אלה בדורות הבאים חסינות – בערבית חאמייה .אנגליה הייתה חלוצה בכיוון הזה והמעשה שהיה כך היה. אחד מהקונסולים האנגלים בפאס בימי מולאי עבדאללאה התאבד בגלל סחיטה מצד השלטונות ואז החליטו האנגלים " למנות סגני קונסולים או נציגים בתיטואן, תנז'ה ובערים אחרות שבחוף. כפי הצורך. אלה לא יתמנו מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבין היהודים שבארץ, לא רק בגלל דברם בלשון הארץ, אלא גם כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות.
אולם כל יהודי החצר היו דורשי טובת עמם כשמואל אבו יולי. משפחת מגורשים אחרת התחילה לעלות אז לדגולות, היא משפחת סומבאל. שמואל סומבאל היה המתרגם ואיש אמונו של מושל הדרום סידי מוחמד בן עבדאללאה שיעלה לאחר מכן על כס המלכות. המושל שבשטח שיפוטו היו שני הנמלים החשובים, אסאפי ואגאדיר, היה מעוניין לפתח יחסי המסחר ולהרחיבם למדינה נוספת : דניה.
היוזמה לקשרים אלו יצאה מסוחרים יהודיים. בשנת 1749 הגיע לקופנהאגן הסוחר בוזגלו דה-פז ושיכנע את הדנים לשלוח משלחת למרוקו. בשנת 1753 משגר המושל לדניה את איש אמונו שמואל סומבאל שמצליח לחתום על חוזה מסחר שבו נקבע כי קונסול דניה ישב בסאפי. הדנים שילמו לשמואל בשכר טרחה 500 דוקאטים של זהב. עם עלייתו לכס המלכות של אדונו המשיך סומבאל כמזכיר ומתורגמן אולם בעיני עמו נחשב שמואל לרשע ונוקם הדואג רק לעצמו ולבני משפחתו על חשבון הכלל. טובים או רעים, יהודי החצר לא נעלמו בסחרור המאורעות וימים טובים וזוהרים יותר עוד לפניהם כאשר יחזור השקט על כנו לאחר עלייתו לכס המלכות של סידי מוחמד בן עבדאללאה.
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 74-72