מורשת יהדות מרוקו

באזור סוס הדרומי-מזרחי של מרוקו משתרעים שני כפרים מקבילים. אחד בשם אגמאד שתושביו מוסלמים, ואחד בשם תילין המאוכלס יהודים. שניהם שוכנים על שיפוליהן של שתי גבעות כשערוץ צר מפריד ביניהם. השם תילין הוא מונח גיאוגרפי בלבד, כי השם השגור בפי היהודים הוא מללאח. אפילו המוסלמים מן הכפר שממול מכנים אותו ״אִיגֵמָּה וּדֵאיִן״(הבית היהודי) בשלוחית המדוברת. בין שתי האוכלוסיות שררו יחסים חברתיים. המוסלמים (ערביי מרוקו מכונים מוסלמים בפי היהודים. זה הכינוי השגור גם בפי הערבים עצמם. למעט הצרפתים שהשתמשו בכינוי ערבי). נהגו לבקר בתמידות במללאח בשעות הערב, במיוחד בערבי הקיץ. הם חוברים לכמה יהודים יושבי קרנות ומנהלים שיחה קולנית מתובלת בדברי לצון. מדי פעם זוקפים את ראשם ומישרים מבט לעבר הגגות שעליהם יושבות נשים כדי לפוש מעמל היום, נשים צעירות ויפות גוררות מיד קריאות ייחום. אף שלשון הכפריים באזור סוס היא שלוחית המדוברת גם בפי היהודים, הרי במפגשים אלה מדברים ערבית יהודית. תושבי הכפר אגמאד הם היחידים מכל גויי האזור שדיברו ערבית יהודית על כל ניביה העבריים, כמו: ״שבח לאל״, ״השם יצילנו״ ״יימח שמו״, ״חס ושלום״, או למשל כשילד נתקף בהלה ממשהו, האימא מיד משננת: ״אל שדי" כסגולה להרגעה. וכן: "פסח הוא לה׳״ על מנת להסיר דאגה כלכלית מהלב ועוד. הם הכירו כמה ממנהגי ההווי היהודי וידעו את שמות כל החגים. לעומת זאת, היהודים מדירים את רגלם מהישוב המוסלמי. השם אגמאד הוא סמל להתאסלמות. "הלכת לאגמאד?״, מטיחים כלפי יהודי שחטא בעבירה כלשהי.

שני מבואות צרים חוצים את הישוב היהודי מצפון לדרום, ומבתרים אותו לשלושה גושים. במזרח גוש של בתים שפלי קומה בנויים מאבן וטיט, שאותות הבלייה ניכרים בהם, לעומתם בגוש האמצעי והמערבי מזדקרים בתים בנויים מאבן צור מסותתת. וחזיתם חרוטה תבליטים הבוהקים בצבעם הכחול. בין התבליטים נמתחת שורה של קערוריות בצבע אפור – מעשה ידיו של גלף, המשמשות מקום קינון לציפורים. בצד האחורי של הבית שבשני הגושים האלה משתרעת חצר מגודרת אבנים, או שיחים קוצניים המשמשת מקום למשחק ילדים, לתרנגולות המשוטטות כבני חורין ומנקרות כל שבא בדרכן, וחלק ממנה מוקצה לגינת ירק שצמחייתה העיקרית היא כל מיני תבלינים. החצר נקראת בעגה המקומית אגנוי, אולי שיבוש של השם גן נוי. הבתים בשני הגושים הם בני שלוש דיוטות. הדיוטה התחתונה מחולקת לשניים. החלק הפנימי כולל חדר הריחיים, מרתף חשוך וקריר שבו מאחסנים פירות יבשים ושמן בתוך כדי חרס, ומחייה (ערק) בכדים מזכוכית. והחלק החיצוני משמש כמעין טרקלין המכונה ״אסאראג״ שבו חוסים בימות הקיץ מפני החום הלוהט. הדיוטה השנייה היא מדור המגורים העיקרי וכוללת כשישה חדרים, לרבות חדר הנפישה. היא בנויה בצורת מלבן, ומוארת דרך צוהר רחב שבתקרה. למעלה ממנה הגג הגדור מעקה בגובה קומת אדם, ובו חדר עלייה, מטבח ומתקן כביסה. הגג משמש כמקום נופש ומרגוע בלילות הקיץ.

ההבדל הזה שבין הגוש המזרחי הישן לגוש המערבי החדש ניכר גם במבנה של בתי הכנסת. זה שבאזור המזרחי בנוי בקצה הגוש ומוקף שיחי צבר. ההיכל והתיבה עשויים מעץ פשוט שלא הוקצע, ספרי תורה כתובים על גוויל גס ודהוי. הכול טבוע בחותם של קדמות. בעבר הרחוק זה היה בית כנסת יחיד, כך מספרים. אלא, שבמרוצת הזמן התגלעו חיכוכים בקרב הקהילה, שהניעו את תושבי הגוש המערבי לייסד בית כנסת משלהם. הם החליטו שהחלקה בין ביתו של יצחק ישראל למקווה מתאימה לכך. זה היה שדה נטוש שבו צמחו עשבי בר, קוצים וברקנים למיניהם. יצחק ישראל שש על הזכות שנפלה בחלקו והביע את רצונו לשאת בכל ההוצאות. הוא טרח להביא בעלי מקצוע מהעיר הקרובה כשהם מצוידים באבני גזית, בעץ מהגוני, סיד, מלט וצבעי שמן, ותוך זמן קצר עמד בית הכנסת על מכונו. הם קבעו את הבימה בחלק הקדמי של המבנה במרחק שווה משני הקירות, וליד כל אחת מזוויותיה הציבו עמוד גלילי מן הרצפה עד התקרה, ומירקו את העמודים בצבע שמן חום. הבימה נועדה כמקום ישיבה לנכבדי הקהילה. בין שני עמודים ניצבת התיבה מעץ מהגוני שלידה מתפלל שליח ציבור. בחזית בית הכנסת מתנוססת כתובת בהאי לישנה: ״בית הכנסת ״אוהל שם״ הוקם על מכונו בראש חודש אלול בשנת: ׳ותפ״ק לרעב נפשך (ישעיה, כה, י) לפ״ק׳. לימים שככו המריבות בין הצדדים, העוינות נדחקה מפני יחסי אהבה ורעות שהתעוררו בעקבות קשרים משפחתיים, והוחלט לשים קץ לפילוג מבלי לפגוע במעמדו של אחד מבתי הכנסת, באופן שכל בית כנסת ישרת את הקהל במשך שבועיים לפי התור. בו בזמן בית הכנסת הישן ישמש חדר לימוד לילידים.

לא שפר חלקו של הכפר לזכות בבתי ספר שבהם לומדים השכלה כללית. האליאנס ייסדה בתי ספר כאלה בערים בלבד. גם הציביליזציה הצרפתית פסחה על הכפרים. לכן, החינוך בכפר היה תורני, ותו לא. שנת הלימודים מתחילה אחרי סוכות ומסתיימת בערב ראש השנה. החודשים תשרי וניסן הם ימי פגרה מלימודים. בחדר לומדים תורה לפי מחזור הפרשיות החל מפרשת בראשית וכלה בפרשת ברכה. ספרי נביאים וכתובים אינם זוכים ללימוד אינטנסיבי לא בחדר ולא בישיבה, הללו נלמדים מתוך ההפטרה, או מקריאת חובה לפני תפילת מנחה של שבת. משבת ״בראשית״ עד שבת ״זכור״ קוראים פרקים מספר שמואל, בשבת זכור מגילת אסתר. ״בשבת הגדול״ שיר השירים, בשבתות שבין פסח לשבועות ספר משלי, בין שבועות לט׳ באב ספר איוב, ובין ט׳ באב לראש השנה ספר דניאל. שאר המגילות נקראות בהתאם למועד. רות סמוך לשבועות, איכה סמוך לט׳ באב וקהלת סמוך לסוכות. זהו המגע היחיד עם נביאים וכתובים. ילדי החדר לומדים תורה בליוויו שראה (תרגום ערבי), שנועד, כביכול, להקל על הילד את הבנת הנקרא. אלא, שהלהג הערבי המדובר בפי קהילה זו שונה לגמרי מלשון השראת כלשון ערביי המזרח, ומבחינה זו השראה מחטיא את מטרתו, אך לימודו התקיים כחובה דתית. משהילד מסוגל להבין את פרשנות רש״י לתורה, הוא עובר לישיבה. הפרשנות של רש״י הנלמדת על פי הדיאלקטיקה של קושיות ותירוצים מכינה את התלמיד לשלב הגמרא. לעתים מסתייע המלמד גם בפירושו של החיד״א – ״חומת אנך״. וכשתלמיד מגיע לרמה של הבנת הפירוש בכוחות עצמו הוא נספח לתלמידי הגמרא. רב הישיבה נוקט סלקציה קפדנית, ללא עוררין. משום כך מגיעים ללימוד התלמוד בודדים בלבד. המסכתות העיקריות הנלמדות בישיבה כפרית זו הן: ברכות, שלוש הבבות, גיטין וחולין.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 10

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

בחודש אייר תר"ן – 1890 -, ירדו גשמי זעף , נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו מחוסרי כל ללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצל ממות באותו ליל שבת. בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדישה "רשב"י" של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

בשנת תרנ"א – 1891 – הייתה מכת ארבה שעשתה שמות בעצי הפרי ובצמחיה. המצב הכלכלי בצפרו היה בכי רע. הקהל הוצרכו להעלות את המס על הבשר כדי שיוכלו " לעודד עניים ואביונים לעת כזאת שננעלו שערי השפע וכלתה הפרוטה והזמן הולך ודל ". דבר זה פגע גם בשכבה הבינונית, שכעת בצוק העתים ויוקר יאמיר … ובעלי בתי נתמוטטו.

בשנת תרנ"ב – 1892 – נוסד בצפרו הכולל הראשון. החכם רבי משה מרציאנו מדבדו ייסד ישיבה כולל "וזאת ליהודה" לזכר אחיו רבי יהודה שלא הניח בנים. הכולל מנה כשבעה תלמידי חכמים וכמה תלמידים חברים. כולל זה נתקיים עד שמת רבי משה הנ"ל בדבדו, במרד בוחמרא שנדבר עליו להלן. בישיבה זו למדו לראשונה תלמוד ופוסקים – כלומר בית יוסף על חושן משפט ואבן עזר, במגמה להכשיר דיינים ומורי הוראה לעיר, דבר שעד אז היה קיים רק בחוג סגור של דייני העיר ובניהם אחריהם בלבד. גזבר העניים של הקהילה היו מור זקני רבי מסעוד עובדיה שמילא תפקיד זה עד שנפטר בשנת תרס"א.

בימיו באחרונים של המלך חסאן, בחודש אדר תרנ"ד 1894, שלושה חודשים לפני מותו, הוציא צו המבטל את הילך החוקי של מטבעות ה "דורוס" הספרדים. עד אז נהנו כל מטבעותיהם של מדינות אירופה, כאנגליה, צרפת, גרמניה וספרד, מהילך חוקי במרוקו. וככל שהמסחר עם מדינות אלה הלך והתפתח, כך נתרבו מטבעותיהם במחזור. צו זה הביא אזרחים וסוחרים רבים במבוכה, כיוון שברשותם היה מלאי גדול של מטבעות אלו, ובן רגע ירד לטמיון. מושלי הערים בעצה אחת עם הסוחרים, שינו את הצו מצו פוסל לצו המפחית מערך המטבעות. אחר כך הודיעו למלך על השינוי, והוא אישרו. איננו יודעים מה היו מניעיו של המלך בפסילת מטבעות אלו, אם מתוך סכסוך עם מלכות ספרד או מפני שמטבעות אלו היו משומשים ומשופשפים. על כל פנים מעשה זה מעיד על חוסר ראיית הנולד של המלך ומבליט את חולשתו.

בשנים 1895 – 1896 פרצה הקולירה. בפאס היו קורבנות רבים. בצפרו נפגעו שבע נפשות מן המחלה. בסוכות תרנ"ד הייתה שריפה גדולה במללאח בפאס ונשרפה שכונה שלמה "הנוואויל". הרבה יהודים נשארו מחוסרי כל, ללא קורת גג. משלחת מצפרו בראשות הרב שלום אזולאי יצרו לנחם קהל פאס, והגישו להם עזרה סך חמישים דורו ספניול.  

השנים תרנ"ה-תרע"ח- 1895 – 1918.

בראש חודש טבת של אותה שנה הייתה רעידת אדמה חזקה אבל לא נגרמו אסונות.חמש עשרה השנים, ממות מולאי חסאן עד כניסת הצרפתים למרוקו, הם שנים של תסיסה ומאבק. קשרי המסחר עם ארצות אירופה , עשו את המדינה פתוחה יותר לקבלת השפעות מן החוץ. אירופאים רבים שהו בה. אורח חייהם קסם לרבים מהסוחרים ואנשי המעמד האריסטוקראטי. גם המלך הצעיר עבד לעזיז, נמשך לצורת חיים מפונקת זו.לאירופאים היו מהלכים בחצר המלכות ואחדים מהם אף הגיעו למעמד בכיר בחצר המלוכה. סגנון החיים בחצר נקבע במידה רבה על פיהם. דבר זה לא מצא חן בעיני ההמון הערבי, ובעיקר בעיני אנשי הדת הקנאים שהתנהגותו של המלך הרגיזה אותם. הם הטיפו לשנאת הנוצרים. מתיחות נוצרה בין המלך לבין העם, מרותו של המלך נתרופפה ומרידות מקומיות נתרבו. הדבר השפיע כמובן על מצבם של היהודים, שמעתה נתונים היו במידה רבה לשבטם או לחסדם של השליטים המקומיים.

בימים הם שימש כשר  העיר צפרו הקאיד "לעסכרי" ,. אהב שוחד ורדף שלמונים. פעם יועצו היהודי אמר לו, רצונך לקבל כסף רב, טול את נגיד היהודים ותנהו בבית הסוהר, והיהודים חזקה עליהם שיתנו כל כופר שיושת עליהם כדי לפדות את הנגיד. וכך עשה. מצא לו עילה ונתן את הנגיד מרדכי צבע בבית הסוהר. כשבאו הקהל לשחררו קבע להם סכום גדול כקנס. הם הסכימו בדעתם לשלמו ובלבד שישוחרר הנגיד. אך מרדכי הנגיד הזהירם לבל ישלמו עבורו אפילו פרוטה של נחושת. "אם יראה השר שזו הדרך להעשיר עצמו, יכניס מדי פעם אחד ממנהיגי הקהילה כדי לקבל עבורו כסף", אמר להם : אינני מרשה לכם לשחררני בכסף כלל. אלא לכו והגישו קובלנה למלך בפאס.  הלכו וקבלו לפני המלך ואף על פי שהוציא צו לשחררו של הנגיד, היה השר דוחה את הביצוע בטענה שהדבר בטיפול. ומאסרו נמשך עד שהלכו מנהיגי העדה ושבתו שביתת שבת באורוות המלך בפאס. הדבר נודע למלך, מיד ציווה להביאם לפניו. אמרו לו אדוננו המלך לא נזוז מכאן עד שישוחרר נגידנו. סיפרו לו את פרטי העלילה שהשר העליל עליו. המלך שלח רץ מיוחד לשר, כדי לשחררו. השר ששמע בינתיים על כך, שלח את אחד ממשרתיו לנגיד בבית הסוהר.

הלה הציע למרדכי שישלם קנס סמלי כי כיוון שיצא הדבר מפי השר, אין זה מכבודו לחזור בו, ואף אם אנוס הוא לשחררו על פי מאמר המלך, ימשיך לדחות את הביצוע. הנגיד השיבו, כסף אין לנו שניתן לשר. מה שנוכל לעשות לכבוד השר הוא שאשתי וחברותיה, ועוד כמה נשות נכבדי הקהל יבואו להתחנן ולהתנפל לפני השר שישחררני, וזה יהיה בשבילו מוצא של כבוד. השר קיבל את עצתו, וכך עשו, הנגיד שוחרר בטרם בוא שליחיו המיוחד של המלך. עם זאת ראשי הקהל נשארו בפאס ודרשו החלפת השר. המלך נענה לבקשתם ומינה בצפרו השר עומר מאיית יוסי (שבט ברברי). כאמור משרה זו ניתנה לו כפרס על שעזר למלך לדכא את מרד השבטים הברברים. השר הזה ששמו נזכר לרעה בתולדות קהילת צפרו, הטיל על היהודים מסים כבדים ורבים, העבידם בבניין הארמון הגדול והמפואר שהקים לעצמו. רבי שלום אזולאי, שהיה רבה של צפרו לאחר פטירת רבי רפאל משה אלבאז, הלך הוא וראשי הקהל לשר, וביקשוהו להקל את עולו מעל היהודים. השר דחה את בקשתם ואף איים להורגם. רבי שלום נאלץ לברוח לפאס.כשנודע לשר על בריחתו הגביר את עולו על היהודים. אילצם לחלל את השבת ולעבוד בשבילו בחינם. היהודים אמנן התלוננו לפני המלך, ואף השיגו צו מלכותי, בו פקד עליו לא להטיל עליהם הטלות החורגות מן המקובל ולא להעבידם עבודות כפייה, אך השר המשיך בשלו, מעמדו היה איתן, והמלך נאלץ להעלים עין ממעשיו.

המצב בצפרו הלך והחמיר, כאשר קאייד עומר נסע למראכש ובהיותו שם, מרד בו שבט "איית חללי" שהיו כפופים אליו, ומינו על עצמם שר חדש, ונתעורר מאבק קשה בעיר בין מצדדי עומר ומשפחתו, ובין שבט איית חללי ותומכיהם. העיר הייתה סגורה ומסוגרת, והמלחמה התמידה על החומות ועל המגדלים, והקולו המבהילים יעומם ולילה לא ישבותו. ואנשי העיר, ערבים כיהודים, נאספו ברחובות אין יוצא ואין בא, ויש להניח שכשחזר ממראכש דיכא את משפחות איית חללי. 

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 164

אומות העולם 1 — ummöt ha'olam העמים מחוץ לעם ישראל: 1) נתכל ונכרז קדאם לקייאד די אומות העולם ־ אכנס ואצא לפני שרי אומות העולם .

2) כאן ואחד לגיאר כביר לישראל מן זיהת אומות העולם (אדום) = היה צער גדול לישראל מצד אומות העולם (אדום) / ש״צ הביטוי העברי אדום הוא תמורה לצירוף אומות העולם.

3) כאנו יזיו אוה״ע מללכר דניא.. = היו באות אומות העולם מסוף העולם… / מ״ב, פתיחה ב, עמי 13. [חסידי אומות העולם]

2 גויים, לא יהודים: יטייחך ש״ית פדאר ליהוד גיר פדאר אומות העולם = [לא היית ראוי] שהשי״ת ישים [מילולית: יפיל] אותך בבית של יהודים אלא בבית של אומות העולם [־גויים], [ולכן לא יכולת לאכול כשר].

אונאה – הונאה: לכדיעא פיהא זוז דלחואייז קבאח… תאנייא סרקא ולאונאה ־ הרמאות, יש בה שני דברים רעים…,• [הדבר] השני [הוא] גנבה ואונאה ..

אונס – הכרח: אידא בן אדם כאן ענדו סי אונס… = אם בן אדם היה לו איזה אונס [כלומר הכרח כלשהו שמנע ממנו לקרוא קריאת שמע]…

אור גדול – עילוי: ידזבאד מנך אור גדול ־ יצא ממך [דהיינו יוולד לך] אור גדול [־תלמיד חכם גדול] .

אור שכינה or sixina – כינוי לשכינה: 1) מן כתרת לקדושה דייאלו נאזל עליה אור שכינתו יתברך = מרוב הקדושה שלו [של הבעש״ט] יורד עליו(…)

2) וכא ירא אור שכינה כא יקרא ־ [המלך הלך לראות את רבי חיים בן עטאר בגוב האריות] ו[הנה] הוא רואה אור שכינה [עליו, והוא]

אוראחים – ראה אורח.

אורבן – ראה קורבן.

אורח] loriyah,oriy ah, בריבוי 1 :lorahim)

כאן יזיב לדארו לאורחים = היה מביא לביתו אורחים / .

2) כאן יתככל לאוראחים בזזאף ־ היה מכניס אורחים הרבה / ש״צ ב 14.

3) לעאדא דלוראחים ־ מנהג האורחים.

4) ינזלו פדאר לאורחים ־ dar lorahim ירדו ב׳׳בית האורחים׳׳ [־פונדק לעניים הבאים מחוץ לעיר]  [בעל אורחים (־מארח), הכנסת אורחים]

אורך – אריכות: הדרנא עלא האדסי באורך פמנחה בלולה ־ דיברנו על זה באריכות ב[ספר] מנחה בלולה .

אורך ימים. [שפע ואורך ימים]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 105

ספר זה מביא לפני הקורא לראשונה את מכלול שיריו של יוסף בן חיים אלברדאני, ראשון פייטני בבל הגדולים. אלברדאני פעל לפני למעלה מאלף שנים, במחצית השנייה של המאה העשירית, בבגדאד, ושימש חזן בבית הכנסת הגדול של העיר. כל שיריו, למעלה משלוש מאות קטעים, הם מתנת הגניזה המפורסמת של קהיר. הם נדפסים כאן לראשונה במקובץ, על פ׳ כ-450 כתבי יד.

יוסף אלברדאני היה פייטן פורה ומוכשר ויוצר בעל תודעה עצמית בלתי רגילה. יצירותיו, פרי מסורות קדומות וממוסדות, מכסות את מפת סוגי הפיוט של ימיו בשלמותה, ומציגות מהם דוגמאות מרגשות ביופיין. הן עשויות להפתיע גם את הקורא המודרני אנין הטעם, בלשונן העשירה והגמישה, בסגנונן הקליל והשקוף ובתבניותיהן המהוקצעות. בבל, שנודעה מאז כמסויגת מן השירה הפייטנית ואף כעוינת לה, מצטרפת אתן כשותפה שוות מעלה למקהלה המפוארת של שירתנו הקדומה.

• לך לך / מצדר

מקור: כ״י פריס כי״ח 379 1\ c(נ). אחריו מצדרים של ברדאני לוירא וחיי שרה.

סימן: יושף חזן.

לך לך

יָצַר מְאֹרוֹת וְכַדּוֹק סִדְרָם
וְחָלַק לְעַמִּים בְּתֵבֵל מֵאוֹרָם
שִׂגֵּב יִחוּדוֹ מִכֶּשֶׂד וְאוּר כ[…]
פְּרָחָיו וּמָה יָפוֹ שְׁבִיעִי בְּנָצְרָם
חָשְׁקוּ זָבְדוּ נְצָרוֹ בְּלֶכְתּוֹ מֵחָרָן

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם [."] קָדוֹשׁ

ביאור: 1 וכדוק סדרם: פיזר את המאורות על יריעת השמים. השווה יש׳ מ, כב. אולי צ״ל: ובדוק. כלומר, בשמים. 2 לעמים בתבל: לכל יושבי הארץ. 3 שגב: רומם. ייחודו: צ״ל כנראה: יחידו, והוא כאן כינוי לאברהם אבינו. מכשד ואור: מאור כשדים. כ[…]: אולי יש להשלים כ[הורם]. כלומר, כשנלקח. 4 פרחיו: צאצאיו. כלומר, ישראל. ומה: צ״ל: מה. שביעי: את יום השבת. 5 חשקו: אהבו, הקב״ה את אברהם (דב׳ י, טו). זבדו: העשירו במתנות. 6 ויאמר וכו׳: התחלת הפרשה (בר׳ יב, א).

טובה בארי-החזן הגדול אשר בבגדאד-פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני. עמוד 203

ה״ועד״. דוד שניאור כותב בספרו:

״אז מען רעדעלט, בלאזט דך נישט״, זו היתה התשובה שענה אחד מגדולי תלמידי הסבא מנוברדהוק זצ״ל, רבי דוד בליאכער לגאון הדור רבי איסר זלמן, בשעתו כאשר הלה שאלהו ״מהו עניין הועדים״ שאתם עושים בישיבות נוברדהוק? ולביאור העניין. המילה ועד המסמלת ישיבת תלמידים בעיגול סביב ראש הועד, ראש החבורה ומחנכה, נאמרת באידיש:״רעדל״. מאידך ״רעדל״ באידיש מציין גם את המערוך העגול שבו משתמשים לרדד את העיסה לבל תתנפח. ובכן זו היתה התשובה הגאונית לשאלת הגאון: ״כאשר מגלגלים, זה לא מתנפח״. התשובה משתמעת לשתי פנים – מחד במשל, כאשר מגלגלים את העיסה, היא לא עולה ולא מתנפחת. מאידך בנמשל, כאשר התלמידים משתתפים בועדים אלו, הם לא עולים בגאוה וזה מכניע אותם.

״ההידברות״ בשניים נעשית לשיפור כוח הדיבור שהחניכים קראו לה ״בירז׳ה״. בתקופת ״הסבא״ כונתה צורת דיבור זו בשם ״נאווארידאקער בירזשע״ משום שהיא מזכירה את הדיבור בשוקי הבורסה. ההיגוי האידישיסטי היה קשה לתלמידים יוצאי מרוקו והם קיצרו את המושג והפכו אותו ל״בירז׳ה״. כך מונחל המושג ולאורו מתחנכים הדורות הבאים.

״פארברענגען״. מצב בו כל תלמידי הישיבה, כל המחנכים, הר״מים וראשי הישיבה מסובים יחד עם ראשי הוועדים סביב ראש הישיבה. זוהי חוויה קבוצתית שבמהלכה כל אחד מהמשתתפים מתוודה בדברים אישיים ובאינטימיות רבה עם כולם. באמצעות ה״פארברענגעך משיגים התלמידים התעלות רגשית ומוסרית עצומה, שרישומה ניכר במשך כל תקופת הלימודים, ולעתים אפילו במשך כל החיים. התלמידים יוצאי מרוקו לא היו מודעים כלל לתוכנה של המילה ולא ידעו כיצד לבטא אותה כראוי. יוצאי מרוקו הזמינו את חבריהם לפברינגן, או פבריגן או אפילו פברינגי. כך הם חונכו וכך הנחילו ומנחילים הווי זה לדורות הבאים.

״בירור המצב״. מטרתו להביא את התלמיד לכך שיתבונן בנבכי נפשו ויגלה את נקודות התורפה המפריעות לו לתיקון מידותיו. במסגרת זו נהוג היה לכתוב פתקאות זה לזה. גם כאן אומץ המינוח ביידיש, והוא ״קויטלך״.

״תקופת האמיצות״. זוהי תקופה בה עשו האברכים פעולות נועזות הכרוכות באובדן כבוד, ופעולות מגוחכות ובלתי מקובלות אשר מטרתן לחשל את הפרט בפני ביזיון, כגון: להיכנס ללא בושה לבית מרקחת ולבקש מהרוקח שימכור להם מסמרים.

קטעי הווי אלו הם חלק מעולמם של חניכי נוברדהוק ממוצא מרוקאי. סיפורי המופת שלאורם התחנכו ומחשבתם גובשה מביאים דימויים ושפה שאינם לקוחים מעולם בית ההורים.

תנועות המוסר נחלשו לאחר ש״המוסר ניצח״ והפך לנורמטיבי ומקובל כחלק אינטגרלי מחיי השגרה בישיבות, והחלוקה לזרמים השונים הולכת ומיטשטשת. אף על פי כן קהילות שלמות של יוצאי מרוקו התארגנו סביב הישיבות השייכות לזרם זה, והן כאמור ממשיכותיו הבלעדיות של זרם המוסר הנוברדהוקי.

קבוצה גדולה של יוצאי נוברדהוק שעזבה את צרפת אחרי פטירתו של הרב ליבמאן, נקלטה בקהילה החרדית ״קריית ספר״ שליד מודיעין. ראש הכולל בה הוא הרב אברהם אברג׳יל. עדיין ממשיכים שם את ההווי הנוברדהוקי המיוחד, ״עושים יער״ ו״פארברענגעך וכו'. גם בישיבות בארמנטייר, ובבוסייר שבצרפת הווי זה עדיין מתקיים.

בשיחות שגרה יומיומיות משוחחים תלמידי ישיבה אשכנזים לא אחת על ישיבות נוברדהוק. מקובלת ביניהם הדעה שסגנון זה ״קשה מדי״ לאשכנזים אך מתאים לספרדים, והם מוסיפים לכך הסבר: ״בגלל שפלותם של הספרדים״. כוונתם היא שמידת הענווה וההתבטלות קרובה יותר לאופיים של הספרדים מאשר לאופי האשכנזים, ולכן אך טבעי בעיניהם שהספרדים הם הממשיכים את הזרם הצנוע והסגפני באופיו.

הערת המחבר: ביטוי השגור בפיהם של רבנים אשכנזים שמטרתו לבטא מצב נחות של הספרדים. לטענתם, הספרדים עצמם האמינו שחסר להם ידע בתורה לעומת היהודים האשכנזים, או שתפיסת הדת שלהם פחות קנאית, או שהם תמימים ולא יודעים לעמוד בניסיונות קשים, ואין בהם רוח קרב. תפיסה זו עומדת ברקע הפטרונות שהפגין הרב שך כלפי ש״ס והספרדים בהערתו מיום ה־12 ביוני 1992, שעדיין אין הם ראויים להנהיג.

חלוקת התלמידים בין הזרמים והישיבות היתה מקרית, בעניין זה לא היתה הכוונה מיוחדת ממרוקו או צורך בהכשרה ייחודית. רבים נשרו מהישיבות עקב קשיים פיזיים, אך רבים עוד יותר נשרו בשל קשיים פסיכולוגיים ומנטאליים. בראיונות שערכתי עם בוגרי ישיבות מהזרמים השונים, הם תיארו קשת של תחושות מהערצה טוטאלית לליטאים ועד שנאה עזה כלפיהם.

גם בקרב אלו שאימצו את אורח החיים הליטאי לא נוצר טיפוס אחיד, ומצויים בתוכם אנשים בעלי סגנונות שונים. דוד שניאור, מדבר על מסורות הלימוד והתפילה של אביו וסבו: אצלי, וזה יוצא דופן, הצלחתי לשמר את נוסח התפילה ממרוקו. אחי הרב שניאור ראש ישיבת פובליענס בצרפת לא יודע להתפלל בנוסח מרוקו. כשהוא מגיע אלי לירושלים לחגים, אני הולך לבית כנסת ספרדי והוא הולך לבית כנסת אשכנזי. דרך לימוד התורה של חכמי מרוקו לא נשתמרה בכלל, רוב בני התורה של היום הגיעו בגיל 14-12 לישיבות הליטאיות וכל מה שלמדו זה דרך הלימוד של חכמי ליטא. הם לא הביאו אתם מסורות מרוקאיות ובוודאי שלא המשיכו, כי כל מה שהם יודעים זה מה שלמדו בישיבה. לא זוכרים כלום מבית אבא וגם התפילות אצל רובם בניגון אשכנזי.

תלמידי הישיבות (כל אחד בהתאם לאישיותו, צרכיו ועוצמתו הפנימית) אימצו ועיצבו לעצמם סגנונות מעורבים. אחדים בעת הלימודים בישיבה, ורבים בתקופת בגרותם. מספר הרב יהושע ברקת, כיום ראש ישיבת ״שערי רחמים״ בסנהדריה בירושלים, ובעבר תלמיד ישיבת סלובודקה:

"בישיבה התפללתי בנוסח ספרד, זאת אומרת הברה ספרדית. כשהייתי שליח ציבור הייתי מתפלל בנוסח אשכנזי. זה היה הקו של הישיבה, הרבנים היו אשכנזים והקו של הישיבה היה בנוסח אשכנז אבל עם הברה ספרדית".

הרב ברקת מעיד על עצמו, שכאשר התבגר חזר בכוחות עצמו לספרות של חכמי צפון אפריקה. כמורה וכמרצה הנפגש עם ציבור במשך שלושים שנים חש שהוא זקוק לשורשים. הישיבה שבראשה הוא עומד מוגדרת כישיבה ספרדית, אולם השיטה ותכני הלימוד מתנהלים על פי מסורת שקיבל מהרב חייקין מאקס לה בן, ומישיבת סלובודקה בה למד. הוא משלב גם את חכמי ספרד, הריב״ש והרשב״ץ, ומחדיר מנהגים הזכורים לו מצפון אפריקה. למרות שלמד לימודי חול

ריב״ש – ר׳ יצחק בר ששת (1408-1326): רשב״ץ – ר׳ שמעון בר׳ צמח דוראן (1444-1361).

בישיבת אקס לה בן, בישיבה שבראשה הוא עומד במדינת ישראל אין לימודי חול כלל.

מתי דגן רואה עצמו במערכת התרבויות ספרדית־אשכנזית כמי שעומד על קו התפר. להגדרתו הוא שייך לשתי תרבויות. הוא מתפלל בנוסח אשכנז וזה הנוסח היחיד בו הוא חש את התפילה. דגן יסד שני בתי כנסת אשכנזים בירושלים ומשמש בהם כגבאי. לעומתו הרב א. כ., ראש ישיבת ש. בבני ברק, שגם הוא בוגר ״אור יוסף״ בצרפת, מתפלל בנוסח מרוקו. תלמידיו מתפללים בנוסח אשכנז בניגון מרוקאי, והוא מלמד גמרא רק כפי שלמד בנוברדהוק ובשיעורי המוסר המבוססים על הספרים מדרגות האדם וחובת הלבבות.

הרב א. כ. מגלה, שבישיבה שבראשה הוא עומד, הוא מלמד בסתר מעט מתמטיקה. הוא רוצה מאוד להנהיג לימודי חול כמתמטיקה ושפה זרה, והוא מצטער על חסרונן. ליבו נכמר על התלמידים שייצאו לחיים בלי מינימום השכלה כללית, אך אין הוא מעז לקבוע חידוש כזה.

הערת המחבר: מתי דגן (חותה לשעבר) ראש מינהל החינוך הדתי הציוני במשרד החינוך והתרבות, בשנים 2000-1989. יליד מרוקו מהעיר צפרו, שלמד ב״אור יוסף״, מזרם נוברדהוק בצרפת. בשנת 1948 עזב את הישיבה בגלל דעותיו הציוניות ועלה לישראל. ראיון שנערך ב־17 באפריל 2000 בירושלים.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים" עמוד 139

פרשת לך לך

(79) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

ע״מ י-ז-י הגאים בבתים

ז-ה — באזור

בשקל ״ליל זפא ולפגד צעב צהירו״

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר
הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמַּי מָזוֹר:

קָבַל אֶת דִּבְרִי א–ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדַּר
אַרְצָהּ כְּנַעַן, שָׁם רַגְלָיו יִבְזֹר:

אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָבֵד הָרָעָב, דָּר —
בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:

הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פִּקְדָּהּ בִּדְבָרוֹ / כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת רָר
"אֲחוֹתִי אַתְּ!", כִּי בָךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר:

שָׁרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ / מַרְאֵה זִיוָה כִּסְמָדָר
בֵּיתָה פַּרְעֹה תִּקַּח, כִּי כֵּן גָּזוּר:

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׁרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבְּנוֹת מֵאֻשָׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעָר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָּן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַּמָּטָר
עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:

צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר
נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:

קָרְאוּ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / מַדּוּעַ פִּיךָ תֶאְטַר ?
מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ? — לֹא בְּמִישׁוֹר!

כנפי שחר

הנושא: מתוך פרשת לך־לך.

אדיר… — גבור עטור תהלה. הביע לקחו… — הפיץ האמונה בא-ל אחד, שהיתה תרופה לנגע האליליות. קבל… — לצאת מחרך יבזור — יפזר, יגלה. אוילים שבו… — לקחוה כשבויה, אבל מיד תצא משם בכבור. תנער — מראה נוער היה לה. נכותו… — השפיע לו דברי חפץ לרוב וכסף וזהב. גדר… — הגץ בעדו ושמר אשתו. כותל ושור — קיר וחומה. תאטר — תסגור. בכישור — ביחס נאה וכשר. שפרירו —אהלו

קַח אִשְּׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחֲרוּ / כָּל-מָקוֹם מֻגָּשׁ מָקְטָר
פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בְּכִישׁוֹר:

מִקֶּדֶם לָעִי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׂם מִשְׁטָר
בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִּשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵ–ל הוּעַר
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱ-לֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפוּ וַיֶעְתַּר
לְבֶן–אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בְּמָצוֹר:

הָרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר
הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:

מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר
הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵ–ל צוּר:

רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ, / לְכָל–אִישׁ חֶלְקוֹ בַּתַּר
אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצֹר:

קָפַץ נִשְׁבָּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר,
לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִּמְשׂוּרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בִּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוּ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר
"אַל תִּירָא אַבְרָם", שָׁמְעָה וַתִּצּוֹר:

כנפי שחר

שחה… — השתחוה, עשה סדר עם לוט ותחם גבול, כאילו אין מעבר לזה אל זה אלא באמצעות גשר. בר לבב… — שרתה עליו שכינה לאמר כי לו ולזרעו יתן את הארץ. הועד — נשפך, הגיע, לי עד יערה עלינו רוח ממרום (ישעיה לב, טו). אחוז… — זכה בחבל מדתה. וסער — כסערה שאין מי שיעצור אותה. הריק… — סיפק נשק לחניכיו והתאזר בעוז. חתר — רדף. ויעצור — משל, נצח. מלך רם… — מלכי־צדק קפץ מכסאו והביא מנחה. משורו עד חמורו — של הרכוש. בתר — חלק כרצונך. אנצור — אשמור, אקח. חוט נסתר — דק שאינו נראה. עד הצור — דבר קל ערך באבן אדמה. במשורה — בצמצום. אנשי צורה — ענר אשבול וממרא. במשער — בשיעור הראוי. ביהרה — בגאוה, ביהירות. שמעה… — רוחו והתחזקה כצור.

אֵ-לִי, עֵינִי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / הָעֶבֶד יְהִי טַפְסָר ?
בֶּן–מֶשֶׁק בֵּיתִי — קִנְיָנִי יֶאֱצֹר ?

לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָּנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר,
יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצֹר:

מִמְּרוֹם דִּבְרִי–א–ל לוֹ נָהֲרוּ / אַל תְּהִי זַעַף וָסָר
הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:

כְּדִבְרִי, בָּנֶיךָ לְיָא יְסַפְּרוּ, / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר,
אַךְ בִּירֻשַּׁת–אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

מָה לְךָ תַּרְבֶּה חֲקִירָה / ש–דַּי בּוֹ גָּעַר
שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר —
קַח, וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאֶל תְּעַרְעַר

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר,
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:

אַחַר יֵצֵא בְּמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר
וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַּחֲרֹשׁ תִּקְצֹר

שָׂרָה שָׁמְרָה דִּבְרִי אֵ–ל, מוּסָרוֹ / אָמְרָה, דְּבָרוֹ יָשָׁר
נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר:

אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְּעֵינֵי מֻכְשַׁר
אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:

הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר
שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָּאֲתָה כַצּוּר:

כנפי שחר

העבד… — האם עבדי ימשול ויקח את רכושי? אל יוסר — לא ת!/-טל הבטחתך. על מצור — מבצר גבוה. בצור — בהשי׳ית. שלש עגלה — קח שלשה עגלים (ובן שלוש עזים ושלשה אילים). בבחירה — חילקם לשני חלקים. גוזל נער — בן־יונה קטן. ואל תערער — אל תבוא בטענות. לעם מצור — מצרים(ישעיה לז, כה). תחרוש — כנוי ל״ביאה׳־. תקצור — תשא פרי, תעמיר זרע. ותשר — ל׳ שררה. גאתה… — גבה לבה כמו הר. וצרורה — עגונה. נאר — גרש, זנח אותה. גזעה… —זרעה מקולל

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אָוֶן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נְאַר
יָצְאָה, בָּרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִּזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּ, וּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —
אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:

גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר
כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר
יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר —
כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:

חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר
יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

כנפי שחר

שער דמעה כעתר — מה עתר זה מהפך התבואה בגורן ממקום למקום בך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב״ה ממרת רגזנות למדת רחמנות(יבמות סד.); עתר — מלגז. ישור — יביט. לא נותר…ויבצור — לא נשאר ולא חסר אף אחד שלא מל; ל אתו רבנן ובצרי חרא (מכות כב:).

רבי דוד אלקים-קסידה לשבת הבקשות-  לך לך

הרב מוהר״ר יעקב בן נאיים המחבר ספר זרע יעקב שו״ת וספר ישועות יעקב דרושים הוא מעיר פאס, וז״ל הרב בהקדמתו לספרו הנ״ז על ספר חקה חקקתי אשר גמלני בצאתי את העיר עיר גדולה נאוה תהילה עיר של חכמים ושל סופרים רבתי בדעות הן חכמה והן תבונה מתא פיס יע״א, יכוננה עליון בהדרי הדרים מבין ברכי מורי ורבי לראשי עטרת פז, הרב הגדול המקובל האלקי עיר וקדיש כמוהר״ר אפרים מונסוניגו נר׳׳ו, חונה מלאך ה' הן היום בעיר תיטוואן יע״א, שר בשרים יצא יעקב איש וביתו ריקם לג׳׳ש (לגזירה שווה) לעלות ולראות אל הר ה׳ וכו׳ ע״ש, כי נתקבל לרב בעי״ת ארגיל יע״א ומשם הלך לעי״ת ליוורנו יע״א שנת מבש״ר. (1780)

בימים ההם ובזמן ההוא היה מוהר״ר אברהם מאנסאנו זצ״ל, כי הוא דרש על מוהר״ם בן זמרא זצ״ל שנת תקל״ח (1778) כנז׳ למעלה. והניח אחריו קובצים גדולים דרושים מסודרים וספר אחד כרך גדול קרא שמו מאה שערים וגם הוא דרשות, ומתוך ספריו ניכר שהיה מקובל ומליץ גדול, והוא תלמיד מהרב מוהר״׳ש בן אלבאז הנ״ל.

מוהר״ר ישם טוב בן אמוזיג זצ״ל כפי הנשמע הוא מבני ישיבתו של הרב מוהר״ש בן אלבאז זצ״ל. וכבוד עשה לו כבוד הרב מוהרר״ח בן עטר זצ״ל בבואו לכאן, כי בחקירה ראשונה תירץ לו קושיא עצומה, ויש בשי ספר כתב יד דרושים ממנו.

המאה השביעית לאלף הששי

רבני העיר והדיינים אשד הכרנום הם הרב מוהר״ר רפאל אהרן מונסוניגו זצ״ל, שנתבש״ט שנת ת״ר (1840) יום ט׳ באב, והיה פסקן ודרשן ומליץ ומשורר, וזכה לגבורות ויותר. והרב מוהר״ר יעקב סירירו זצ״ל, שנתבש״ם תרי״א (1851) כנזכר לעיל. והרב מוהר״ר יעב״ץ האחרון זצ״ל שדברנו ממנו למעלה שנתבש״ם שנת תר״י (1850). והרב מוהר״ר חיים אברהם הצרפתי שנתבש״ם ערב ר״ח אדר א׳ יום שני בשבת שנת ת״ר (1840) והוא אחיו של מר זקני כהרש״ל, וגם הוא אדוני חמי. והרב מוהר״ר ראובן סירירו זצ״ל שנתבש״ם שנת תרט״ו (1855). והרב כמוה״ר רפאל יעקב בן סמחון זצ״ל שגתבש״ם שנת תרי״ז (1857). והרב מוהר״ר חיים דוד רחמים אבן זמרה זצ״ל שנתבש״מ שנת תר״ח (1848) כנז״ל, והרב עטרת ראשי הרב אבא מארי כמוהר״ר וידאל הצרפתי זצ״ל, שנתבש״ם אב תרי״ו (1856) כנז״ל, והרב מוהר״ר ידידיה מונסוניגו זצ״ל בכמוהרא״ם הנ״ז שנתבש״ם שנת תרכ״ח (1868) ערב ר״ח כסלו. והרב מוהר״ר מתתיה סרירו ה׳ יאריך ימיו. והרב מוהד׳׳ר שאול אבן דנאן זצ״ל שנתבש״ם שנת תרל״א (1871). והרב מוהר״ר שלמה אליהו אבן צור זצ״ל, שנתבש״מ שנת תרל״ג (1873) כנז״ל, וכמוהר״ר רפאל אבן צור הי״ו, ואנכי איש צעי״ר הי"ו אכי"ר.

27 הסכמת הרבנים האלה על פסק אהד מהרב ידידיה מונסוביגו הנז׳ הובאה באשר לשלמה בן דנאן במע׳ הדינים אות ב׳.

מה נעים גורלנו אשר זכינו וראינו אור נוצץ, החסיד הקדוש המעוטר בכתר תורה ובכתר כהונה ועושר וכבוד, כמוהר״ר יהודה הכהן סקלי זצוק״ל׳ שקידתו בתורה להפליא, גבאי צדקה ולא מחלק, רץ כסוס לפרנסת העניים מה נאמר לאדוני אם באתי לספר תרומות מדותיו צריך ספר מיוחד, רק זה אומר הלא טוב אמנ״ה כי בעת שהייתי רואהו, ובפרט בעת התפילה, הייתי מתלהב ונכנסה יראת שמים בלבי בהפלגה, ופעם אחת, עוררני כמדהר״ר אהרן בוטבול זלה״ה אמר לי הידעת כי מוהרי״ך אינו שח שיחת חולין בלל. ונומיתי לו לאו אדעתאי ומן היום ההוא והלאה שמרתי אורחות דרכיו ומצאתי שכדבריו כן הוא שאינו מדבר כי אם בחפצי שמים. ואמרו לי בני ישיבתו כי בעת שהיה מוכרח להתבטל מלמודו כרגע למכור רקועי הזהב שהיה מסחרו שבו היה מתפרנס, היה נאנח בהפלגה על ביטולו, וממעט בדיבור כל מה שאפשר. ונתבש״ם בשנת תרי״א (1851) אשריו ואשרי חלקו, אשרי יולדתו. והניח אחריו ברכה פקידה לטב כמוהר״ר יעקב הכהן הי״ו, אחז צדיק דרכו בהתעסקו עם הציבור לשם שמים.

החכם החוקר כמוהר״ר אליהו בן אמוזיג המדפיס בליוורנו בזמן הזה, אבותיו מפאס, וכן כתב הוא עצמו בהגהותיו לספר חומת אנך שהדפיס בשנת בנ׳י ישרא׳ל. הנה בפרשת וישב על פסוק ויראו אותו מרחוק. וז״ל הרב חומת אנך ויראו אותו מרחוק, פירוש, ויראו את יוסף לעתה רחוק מעבודת האל ׳מצד עגלי ורבעם, ובטרם יקרב זה יתנכלו, הרב הגדול מוהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל בפירוש כתב יד, וזה שנים רבות שאני הדל כיוונתי לדעת עליון יותר בהרחבה בס״ד (בסייעתא דשמיא) (א״א עיין מה שפירשתי בעניותי בספר פנים לתורה יעל פסוק הרחק כמטוחי קשת ותראה שכוונתי קצת לדעת קדושים, וחד מנייהו עיר וקדיש בן עיר אבותי מהרר״ו הצרפתי מעיר פאס יע״א זיע״א ע״כ.

גם בזמנינו זכינו וראינו אור כי יה׳ל החכם הכולל תורה וגדולה ומילי דחסידותא כמוהר״ר ישראל מאימראן זצ״ל, שנתבש״ט כ״ד לחדש ניסן משנת התרל״ג לבריאה (1873) אשריו ואשרי חלקו, והניח אחריו שני בני היצהר זוגא דרבנן כמוהר״ר רפאל וכמוהר״ר יהונתן הי״ו.

כמוהר״ר סעדיה רבוח הי״ו, לעת כזאת רב ומורה צדק בעיר תהילה אספי יע״א אבותיו מעיר פאם והוא עצמו נולד בפאס.

התושבים שבפאס בזמן הזה לקוטאי נינהו, יש מהם מן המגורשים והמה מעטים, אבל הם המשפחות המיוחסות ׳כאשר נבאר, ובשם הם שרדי דמתא. ומן התושבים שהיו קודם הגירוש לא נשארו כי אם משפחות מעטות כי הרפתקאי דעדו עלייהו כאשר נבאר כלו ובלו רח״ל (רחמנא ליצלן) ורוב העיר הם !הבאים משאר המדינות יש מהם הם או אבותיהם מצפרו, ויש ממקנאס ויש מתאזא ויש מדבדו ויש מתיטוואן ויש מכפר אריף ויש ממרקש וכו׳ וכו׳ משפחות הכהנים הבאים מדבדו ונשתלים בפאס מוציאים נטיעותיהב פירות גנוסר. והחסיד הקדוש כמוהר״ר יהודה הכהן זצוק״ל שהזכרנו למעלה מר אביו כההר״ר יעקב ז״ל; הוא מדבדו. ונטיעות של קודש אשר הם חיים עדינה ה׳ יאריך ימיהם בטוב. ידידות נפשינו מראשי מנהלי עדתינו שכולו מלא צדקות, חכמה יש כאן שכל טוב תורה וגדולה כמוהר״ר חיים הכהן הי״ו שנולד שנת תק״ץ (1830) אשר הוא ורעהו הטוב בדומה לו על ידם נשלחו שאלות אלו כמובא למעלה מר אביו מתהלך בתומו צדיק החכם כהה״ר אהרן זלה״ה הוא ®־בדו.

וידידות נפשינו החכם הכולל בכל, מבחירי צדקייא כמוהר״ר חיים הכהן הי״ו בכהה״ר יוסף ז״ל אבותיו מדבדו.

מספר הבתים והחצרות אשר בעי״ת פאס יע״א.

באב למללאח ושוק.         דרב לפאסיין

דאר יפה            9

דאר דבאנא        4

דאר לחסיד        6

דאר בן אסמאס לקדימא   6

דאר אדלמא       2

דאר יסיספאת     2

דאר מאיר לבאז  5

דאר בן טויסר     4

דאר בן עייאש     6

דאר מבוהוס      7

דאר בן אמיגו     6

דאר לחכם         8

דאר רבי שם טוב            2

דאר רבי משה אלבאז       4

דאר רבי שאול   5

דאר בן דנאן דלמעדא       6

דאר בן דאנן די קדמהא    5

דאר בן גרימו לכבירא      8

דאר יעקב אלעלוף           5

דאר מסעוד חמו  7

דאר רבי אהרן מונסוניגו  8

דאר לחסיד        6

דאר חאגת         8

דאר בודווארא   9

דאר בוסתא        7

דאר מבטיטו       6

דאר בן צבאח     8

דאר רבי יצחק מאנסאנו   4

דאר רבי שאול סרירו      9

דאר בן שוואפא  5

דאר בן לפסתאלי 9

דאר בן סאמון     14

דאר חיים יוסף    4

דאר בן יבא        11

למסרייא דנצראני            2

דאר בן טרזמאן   7

דאר רבי ישראל  לכבירא  10

אצאבא דלקוואם ודרב אדוך

דאר בן נדאם                  15

דאר רבי שלמה, לעלוף    21

דאר רפאל מאמאן סגירא  5

למסרייא דדוך               5

דווירא די קדאם למסרייא הנז׳       2

דאר די קדמהא               5

דאר די לוזהא                 6

דאר רפאל מאמאן           7

דאר שלאל דלקוואס        12

אצאבא דייקא

דאר רבי עיוש    12          

דאר עוואלי בבת אשדריקי            6

דאר בן יהודה                4

דאר בן שניוור               4

דאר רבי יעקב בן יצחק     6

דאר יוסף ביטון   3          

דאר די קדמהא   2          

דאר בוטבול                  8

דאד מנשה הכהן            9

דאר עמירן         8          

דאר סאלם בן ששון         4

דאר לקונקי       8          

דאר שמואל בן ששון       5

דאר בויקא         9          

דאר רבי חיים סירירו       7

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- הרב דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט-עמ' 127

לעומר היה יהודי מלשין, שגילה לו את סודות הקהילה. מסר לו על היקף רכושם של היהודים העשירים. הלא היה מזמינם לארמונו. בטרם הגיעם, דאג לזמן " עדול (סופרים) והקאדי, בנוכחותם הציע סכום מועט ליהודי עבור קרקעו. וביקוש למכור לו. היהודי מפחד, נאלץ להסכים. הסופרים כתבו שטר הודאתו במקום, והקאדי אישר את חתימתם. תוכניתו האחרונה הייתה להרוג את מנהיגי הקהל הבולטים הלא הם מרדכי צבע, הנגיד, אהרן אזולאי, אהרן מאמאן ואלישע אג'יאני.

בהיותו חונה במחנה בקרבת צפרו על מנת להילחם עם משפחות ברבריות (כנראה איית חללי) שמרדו בו, הזמין את היהודים הנ"ל לבוא אליו למחנה תוך שבוע. הוא פקד על חמישה מאנשיו לארוב להם בבואם ולהורגם. כך יוכל לומר שנהרגו על ידי לסטים מזוינים. שניים משכירי החרב הנ"ל, היו ידידים לאחד מן היהודים ובאו והודיעו לו מה שפקד עליהם השר, והזהירום לבל ילכו לפגישה שנקבעה. המנהיגים הנ"ל נבוכו. אם ילכו לפגישה, בטוחה מיתתם בידי האורבים, אם לא ילכו תהיה זו אמתלה לשר, ויוכל להורגם בפומבי כמורדים בו. קמו ונסעו לפאס ליטול עצה מחכמיה. בפאס זומנה ישיבה של מנהיגי העיר בבית הכנסת של רבי רפאל אבן צור, באמצע הישיבה קם רבי רפאל וניגש לארון הקודש ופתחו. בכה ואמר רבונו של עולם בניך אלה באו ליטול עצה מאתנו מה עליהם לעשות. שימנעו מללכת, סכנה נשקפת לחייהם. יהי רצון מלפניך שימות השר ולא יצטרכו ללכת. בדמעות בעיניים ענו כל הנוכחים, אמן.

הדבר היה ביום חמישי. למחרת בערב שבת, חזרו ממוני צפרו הנ"ל לעירם. וכל העיר נחרדה לקראתם. הם החליטו ללכת ביום ראשון לפגישה אליה זומנו ומה שיהיה יהיה. בו ביום הכינו צוואות לבני משפחותיהם. הנגיד מרדכי שבנו יחידו הגיע למצוות, החליט לערוך חגיגת הבר מצווה של בנו באותה שבת, בטרם ימות. הוא הזמין חכמי העיר ונכבדיה לסעודת צהרים חגיגית ביום השבת. באמצע הסעודה יצא מרדכי לבית הכבוד לעשות צרכיו. פגע בו ערבי אחד ממכריו. הלה לחש לאזניו "השר עומר ליוסי נהרג בקרב". מרדכי לא האמין למשמע אזניו . משחקר ובדק נוכח שהדברים כנים, וחזר לביתו לבשר למסובין רת הבשורה המשמחת. השומעים לא האמינו לו. עודם מדברים והנה התפרץ לבית בהלה היהודי המלשין חברו של עומר. ושניים יהודים רודפים אחריו עם נשק להורגו, גם מרדכי מיהר אל נשקו כדי להקדים ולהורגו כי נקעה נפשם ממנו. אך המלשין נאחז בחתן הבר מצווה כבקרנות המזבח. אֵם החתן התחננה בפני בעלה שלא יתן להם להורגו. מיד פורק הנשק, הכניסו את המלשין לחדר מיוחד שלא יעשו בו שפטים, ובמוצאי שבת הבריחוהו לעיר פאס, בו ביום החזירו את רבי שלום אזולאי מפאס ועשו הודאה כל העיר ורבי שלום חיבר שיר הודאה לכבוד המאורע. קבעו אותו יום, יום כ"א סיום תרס"ד, ליום פורים וחוגגים אותו משפחות הניצולים בכל שנה ושנה. (את הסיפור הזה, שמעתי מפי חתן הבר מצווה בעצמו והוא יצחק צבע בן מרדכי הנ"ל).

לאחר מות השר הנ"ל, קבלו הקהל לפני המלך עליו שהוציא מהם רכושם, חנויותיהם ואדמותיהם, במרמה ואונס, וכיוון שהחוק קובע ששר שמת רכושו לאוצר המדינה, נתפשרו הללו עם המלך, והוחזר להם חלק מרכושם. בני השר הצורר נשארו מחוסרי כל, והיו מוציאים קורות ודלתות מארמון אביהם ומוכרים אותם כדי לקיים את נפשם. השר הנ"ל מת בסיון תרס"ד – 17/ 05/ 1904. אחריו מונו בצפרו ה "כלאייף", הסגן של הפאשאה שכיהן בפאס אזדיד. ביניהם כליפא סעיד.

בתשרי תרס"ג – 1903 – החל מרד זילאלי בוחמארא נגד מולאי עבד לעזיז. המרד החל בתאזה ובצפון. בוחמארא הצליח ללכד סביבו רבים שהתאכזבו מהמלך המכור לנוצרים. מדי פעם היה יוצא למלחמה נגד גדודי המלך ומנצחם. הוא שנא יהודים. ומשום כך פחדו הללו שמא יצליח לתפוס את השלטון. תחום השפעתו התרכז בעיקר מתאזה צפונה, אך זה הספיק להתסיס אף שבטים ברברים אחרים שמעולם לא ראו בעין טובה את המלך.

ותסיסה בארץ כמו מרוקו, אין לדעת מה יהיה בסופה, במיוחד כשהשלטון רופף, בדבדו, התעלל ביהודים. את רבי משה מרציאנו, מייסד הישיבה "וזאת ליהודה" בצפרו, כבל בשלשלאות "היה מניחו כל היום נגד חום השמש עד שחלה ונפטר" כך נהג בוודאי עם אחרים שנפלו בידו. עבד לעזיז לא הצליח להכניעו.

בשנת 1907 התחילו המהומות בעיר הנמל קזבלנקה. אירופאים רבים נרצחו בידי שבטים מתמרדים בשאווייא. התקפות רצחניות היו גם על מושבות הצרפתים בסמוך לנמל, כתגובה על התקפות אלה, הפגיזו הצרפתים את העיר מאניות מלחמה, ואז חזר הסדר על כנו. לשמע החורבן שגרמו הצרפתים, המליכו במראכש, את אחי המלך, מולאי חפיד, במקום מולאי עבד אל עזיז בתשרי 1908. בצפרו ובפאס היהודים היו בפחד מחמת התסיסה המתמדת, וההתמרדויות התכופות של שבטי הברברים שבסביבה. עזיז יצא לרבאט להלחם נגד אחיו חפיד, ונוצח בשדה הקרב.בחודש שבט 1908 המליכו גם בפאס את מולאי חפיד. בסיון של שנה זו, נכנס המלך חפיד לפאס בכבוד גדול. אז חזר הסדר על כנו לתקופה מוגבלת, היהודים שבסביבות פאס ומכנאס וצפרו הביאו מתנות למלך. יהודי צפרו הגישו לו כשי "לבבא" (צוארון) של זהב.

מולאי חפיד מינה כבאשבה בצפרו סיד ארביע (מפקד צבאי) לחאז חראזם. מולאי חפיד שם כל מעייניו לדכא את מרד בוחמארא. על מרידות מוגבלות מקומיות לא נתן את דעתו. שבטי הברברים שהיו בסביבות צפרו ניצלו עובדה זו. כשהיו באים לצפרו ביום בשוק היו משמיעים איומים לפלוש למללאח, והיהודים נאלצו להתפשר אתם במתן ושלמונים כדי למונעם מלבצע את זממם. על שר העיר לא יכלו לסמוך, ולשבת בחיבוק ידיים. אחריו נשלח לצפרו השר "לחאז לערבי"

בימיו של שר זה נוסדה במרוקו תנועת חיבת ציון. ביום ז' חשון תרס"ט – 1909 -, נפתח בצפרו סניף החברה, אהרן אזולאי, מנכבדי העיר היה היו"ר. מנהלי הסניף קיבלו כחברים רק בעלי בתים אמידים ומשכילים שיכלו לתרום כסף. כיוון שתנועה זו הייתה מרכזה באירופה וכל כולה הייתה " מוצר של יבוא " במרוקו, חבריה שהיו אנשים של צורה, נחשבו בעיני הבאשה כאזרחים שאינם תחת שלטונו.

כתוצאה מכך כיבדם וחיפש את קרבתם. וממילא היה הבאשה הזה ידיד ליהודים. אלה שלא נתקבלו כחברים בתנועת חיבת ציון ייסדו חברה אחרת " האחדות , שפעלה נגד חיבת ציון. בראשה עמד יהודה ורפאל בן סמחון. כנראה הייתה היא רק סניף, למרכז שהיה בפאס.

בשנה זו מרד שריף אחד מוחמד לכתאני בן סי לכביר במלך מולאי חפיד בטענה שגם הוא הולך אחרי הנוצרים. והלך לשבט הידוע בשם "בני מטיר" בקרבת צפרו והתסיסם. מולאי חפיד שלח גדוד נגדו ותפסו. בשנת תרס"ט עלה בידי מולאי חפיד לכתר את המורד בוחמארא ותפסו חי. הם הביאוהו לפאס והושיבוהו בכלוב של ברזל והניחוהו בכיכר העיר שליד ארמון המלך על אצטבא גבוהה וכל העם מקצה הוזמנו לראותו ומכללם גם היהודים. רבי ראובן זיני חיבר קצידה בערבית, בה תיאר את השתלשלות מרד בוחמארא..בשנת 1904 מונה מור אבי (המחבר) הרב ישמח עובדיה לגזבר העיר, ולעוזרו נתמנה הגביר שלמה בן יעיש. עם כניסתו לתפקיד בימים רעים אלה, לא היו כמעט הכנסות לקופת הקהל, וקרקעות הקהל היו ממוכנים ברובם בידי אחרים, ושאריתם היו רעועים ומוזנחים ואינם ראויים להשכרה.מהכנסות המעטות היו יכולים להגיש עזרה רק לתמידי חכמים ולאלמנות ויתומים. הגזבר היה מוסר הנאת חנות או חצר בידי כמה תלמידי חכמים והם השכירוה לאחרים וגלגלו עם השוכר. מן ההכנסות פרנסו עצמם בדוחק. כשנכנס מור אבי לתפקיד השתדל קודם כל לפדות את המשכנתות. נמצאו משכנתות שבעצם כבר נפדו אך איש לא נתן לבו להוציאם מרשות בעלי המשכנתא. כמו כן שיפץ וחיזק את שזקוק שיפוץ ותיקון. הוא שיכנע את יחידי הקהל לקבוע נדבה נוספת בחודש טבת כדי לספק צורכי העניים בחודשי החורף. כמו כן נקבעה נדבת הסתיו לפני המועדים בחודש תשרי. מלבד הנדבה הקבועה ל " קימחא דפיסחא ".

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 167

תסכולו של המשורר ממצב זה כה רב למעשה עד שהוא נתפס למרה שחורה ולעצבנות אלימה:

עוֹד שִׁמְשִׁי לֹא בָּא, אָץ / כַּיּוֹם תַּם בְּתֻמָּה;

כָּל שֵׁם נֶגְדִּי נוֹאַץ, /אֲגַדֵּף בְּזַעְמָהּ,
בִּסְבִיבִי אַשְׁלִיךְ הָס, / אֶגְזוֹר קוֹל דְּמָמָה,
עַתָּה אָמְרִי נוֹאָשׁ / בְּפֶה נֶאֶלְמָה.

הוא אמנם מתפלל בשיר אחר שהמצב ישתנה ולא יהיה הבדל בין העני לעשיר אך לגביו יתרונה של החכמה לא יסולא בפז:

"טוֹבִי וּשְׁלָמִי, / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר, / וּבְנֵי אֻמְלָלֵי / דַּעַת [נָשׂוּא לֹא אוּכַל"(שם, עמ׳ 183).

אולם עם גבור ההתפכחות משכרונה של ההתעסקות בחכמה ובהשכלה, וכנראה עם חלוף השנים בעיקר, פג טעמה של החוויה המשכילית והמשורר מתעורר מאשליית התהלה ורדיפת הכבוד שתלה ברכישת הדעת. גם העושר ואריכות הימים מאבדים לגביו כל ערך. בראש אחד השירים החושפניים ביותר שנכתבו אי־פעם בשירת יהודי מרוקו כותב ר^׳ דוד אלקאים: ״פיוס זה על החכמה והעשר וארך הימים וגו', והבל הבל וריק נגד יראת ה׳ לבד״, ובגוף השיר הוא מרבה להכות על חטא:

יוֹם יוֹם בִּי מָשָלָה,  אַהֲבַת חוֹן תָּחוּל / יָגְעָה בְּקִרְבִּי לְהַעֲשִׁיר הַשְׂכִּילָה, אִם צָדַק אִם עַוְלָה, / אִם קֹדֶשׁ אִם חוֹל / אַךְ רַק תִּתְעַשֵּׁר, תַּאֲוָתָהּ הֶעְפִּילָה, הָרָה וְגַם חָלָה,  יַלְדָּה רִיב כָּחוֹל, / כָּל אֵלֶּה קָרָה כִי גַּאֲוָה בִּמְסִלָּה.

יִתְרוֹן רָאִיתִי לִי, / חָכְמָה כְּנַחַל,
יָקְרָה מִפָּז אֶצְלִי, / בִּגְלָלָהּ אֶנְחַל,
יִגְדַּל כְּבוֹד חֵילִי, / תָּמִיד לֹא אֶתְחַל וְלֹא אֶתְחַלְחַל.

מַכְאוֹב חָכְמָה עָלָה / עַל מוֹחַ עָקוּל, / הוֹמֶה מַכֶּה בְּפַטִּישׁ חָזָק בְּחִילָה; כָּל יוֹמָם וָלַיְלָה / רַק שָׁקוֹל אֶשְׁקֹל, / הִתְעַלֵּית בְּדִמְיוֹנִי לְהַרְבּוֹת תְּהִלָּה, בּוֹעֵט מַעְלָה מַעְלָה, / חַבְתִּי כַסָּקוּל, / גַּם כָּל אֵלֶּה יָד הַגַּאֲוָה הַפְּעִילָה".

רק בשירה ובכתיבה מוצא המשורר נחמה ופורקן ואף מפלט מפני כל האכזבות והאשליות המתנפצות. כבר בסוף השיר על החכמה וההשכלה הוא מצהיר חגיגית:

״ אַחַת בָּחַרְתִּי, / שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹךְ חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִּי, / וּלְגֵו שַׂמְתִּיָה לִי מִטְפַּחַת.. (שם, עמ׳ 166).

גם אם בחירה מודעת זו של העיסוק בשירה עוזרת לו להתמודד עם תסכוליו ואכזבותיו, הרי גם לעיסוק זה מתלווים ייסורים ומכאובים משלו לצד ההתעלות והאויפוריה האוחזת במשורר בשעת היצירה. עד כמה שנבדק הדבר, הרי ר׳ דוד אלקאים הוא היחידי מבין המשוררים היהודיים במרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל שהיה מודע לכתיבתו, לחדוותיה ולקשייה ונתן לכך ביטוי במעין פואטיקה אישית בכמה משיריו. באחד השירים המשמעותיים ביותר ביצירתו, הוא מתאר את כללי כתיבתו ואת אילוציה ומתמרמר על הקשיים הרבים שמטילה בפניו השפה העברית, — בהיותה לגביו שפת לימוד ולא שפת אם, — אותה שפה שהוא כל־כך אוהב ומתענג עליה ולה ישיר שירי הלל בנוסח דור תחיית הלשון. ״פיוט זה, הוא כותב בראש השיר, על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאוותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים״. בלשון השיר מקבל ביטוי עוד יותר קולע: אופיה זה המצומצם של העברית לעומת הערבית החצי־ספרותית של שירת ה״קצה״ וה״קצידה״ והערבית הקלאסית של השירה האנדלוסית, אותה הוא מכיר ממאות ואולי אלפי השירים שהיו נהוגים בפיהם ובכתביהם של יהודים ממוגאדור, ואשר מקור כולם כמשוררים מוסלמים מרוקאים ואלג׳יראים:

"וּשְׂפַת אוֹם וְאֻמָּתָה / — מוֹשְׁכִים בְּהַרְחָבָתָהּ, / מוֹשֵׁךְ בָּהּ אִישׁ מִלָּה כְּאַוָּתוֹ; וְּשְׂפַת עִמִּי קְצָרַתָה, / נֶעֶלְמָה אַרֻכָּתָהּ, / לְבַד סוֹדָהּ אִם יָדַע אִישׁ אוֹתוֹ, שָׂפָה בְּטָהֳרָתָהּ, / נְעִימָה בִּכְתִיבָתָהּ, / הָגוּ בָּהּ בֵּל נָבִיא בִּנְבוּאָתוֹ. ״(שם, עמ׳ 150).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

אברהם אלישר

אבי הרב יוםף אלישר, שהיה מתושבי ירושלים במאה החמישית לאלף זה. לאור המקורות המצויים והידועים, הוא איפא הראשון במשפחת רבנים זו שנשא את השם אלישר. הובא זכרו בספר ״תולדות חכמי ירושלים״ ח״ב, עמ. 166 , ירושלים תרפ״ח.

אליהו אלישר

יליד ירושלים, ו' חשון תר״ס. בנו של ר' יצחק אלישר ז״ל. חונך בביה״ס למל, ואח״כ בזה של חברת כי״ח. בשלהי תרע״ח נסע לביירוט בכדי להשתלם שם בחכמת הרפואה ויכנס אל המכללה הצרפתית. אך מקץ שנתים הפסיק את למודיו. שאיפתו להיות עומד ברשות עצמו טלטלתו למצרים, ועבד שם כפקיד באחד המוסדות. בשנת תרפ״א חזד לארץ, ונתקבל בשירות  הממשלה. בין הזמנים, תרפ״ג—תרפ״ז, ערך את הבוליטין המםחרי  commercial Bulletin"היו"ל עיי מחלקת המסחר והמכם, ובסוף תרצ״ג נתמנה למפרק חברות רשמי, אגודות הדדיות וכו'. מגיל צעיר נמשך לעסקנות הצבורית. מרצו הרב בא לידי בטוי וגלוי בזמן ארגון מוסדות הכנסת: אספת הנבחרים, ועד הקהלה, ובפרט ועד העדה הספרדית. נמנה בין מיסדיה ומנהיגיה של הסתדרות ״חלוצי המזרת׳ בירושלים, במשך כל שנות קיומה, ויהי מעסקניה המסורים והפעילים ביותר של התאתדות הספרדים העולמית. היה ציר חלוצי המזרח בכנסיה הציונית הי"ד  ושל יהודי ארם צובא והתאחדות הספרדים בכנסיה הט״ו שלאחריה. כתוצאה מהשתדלותו המאומצת, נאותו ראשי הקרנות הלאומיות, לישב משפחות אחדות מעולי ארצות המזרח בכפר ברוך, שעל שם הנדיב ברוד כהנא מפלויישטי — בעמק יזרעאל. השתתף בפרי עטו בעתונים עברים ואחרים בארץ ובחו״ל, על נושאים הקרובים לרוחו ולמסגרת עבודתו הצבורית.

אליעזר ירוחם אלישר

בנו של הרב יעקב אלישר הראשון שהיה תושב חברון, וחותם בשם יעקב מוילנא. היה בן הרב החסיד חיים ירוחם מוילנא, ובן הרב המקובל יעקב מוילנא, אשר חבר הגהות על ספד הזוהר. במות ר' יעקב בעיה״ק צפת, נשארו לו שני בניס, ר' חיים מאשתו הראשונה ור׳ אליעזר ירוחם מאשתו השניה. ר׳ חיים הנ״ל היה דיין, שו"ב, ש״ץ ומוהל בצפת. כשנהרג ר׳ חיים פרחי ע"י עבדלה פחה בקש להתנקם גם  בר' חיים, שהיה כאמור ש״ץ בבית מדרשו בתואנה, כי בידו נמצא כל ממון השר החםיד ז"ל, אך הצליח להמלט מעין רודפיו. אז נתפש במקומו אחיו אליעזר ירוחם, והובא לעכו ביום י״ז תמוז תקפ״ב. שם נאסר, ובדרך נס הציל את נפשו,

בהתחפשו בתלבשת ערבית וכך הגיע בשלום עם אשתו לירושלים ביום טיז תמוז התקפ״ג. נפטר בה ביום י״ט אדר ב. שנת התקפ״ד

צ י ו נ ו : הרב הכולל נעים זמירות בית ישראל ח״ק לישראל, כמהר״ר אליעזר ירוחם אלישר תנצב״ה.

אליעזר ירוחם אליש

בנו השני של הרב ישיא ברכה זיל. נפטר בבחרותו ביום ב. סיון תרל״ה, בהיותו בן כיז שנה. ובהקדמה לספר ״בני בנימין וקרב אישי נםפד עיי אביו, ואחיכ עיי אחיו הגדול. אביו כותב עליו שם: ״על מות לבן בני תמודי אליעזר, העדות והנזר, ויהי בנםוע האדון עת לקברות יובל, כל העם מקצה נפשם עליו תאבל׳. ובחלק ב׳ של הספר בני בנימין הניל נדפס הספדו של אחיו בשם ״פני חמיא׳.

צ י ו נ ו : קול יללה, נהי בכי תמרורים, וי להאי שופרא חמד בחורים חכם שמת בקיו״ש מות  ישרים עמד בפרץ כה״ר אליעזר ירוחם אלישר במערות צורים מ"ד ב. סיון התרל״ה תנצב״ה וירדו בם ישרים ח"מ. עמ. כ״ו.

נשאר אחריו בן יחיד והוא ר' בן ציון אלישד, ובת אתת שנשאה לד׳ נםים פראנקו בנו של הרב החרי׳ף ז"ל.

אלעזר אלישר

יליד ירושלים, כ"ו תמוז תרמ"ט. בנו של ר׳ יוסף אלישר. חונך בת"ת הספרדים ואח״כ למד בישיבת םבו הרה"ג חמ"א, ועם הרה״ג נסים אלישר ז"ל. בן י"ט נסע לפריז, ושם בקר בית ספר למסחר, ובהשלימו את חוק למודיו בו בשנת תרס"ח, חזר לארץ ויחל עובד במשרד אביו. שנים רבות עמד רחוק מכל עניני הצבור, וכשרון העסקנות, שבו חוננו רוב בני משפחתו כאילו נטל ממנו. ואולם בשנים האחרונות נמשך אליה. נמנה בין מיסדי קופת אשראי א״י קרידיט בנק, שאח״כ נקרא בשם בנק קדם לקרידיט בע״מ, ויהי ממנהליו במשך כל שנות קיומו עד כה. בראשית תרצ״ב, נבחר לסגן יו"ר התאחדות הספרדים העולמית ושל הועד הפועל שלה בירושלים. בין שאר תפקידיו יזכרו, היותו חבר ההנהלה של בנק קופת עם בע״מ, מיסד לשכת המסחר האיטלקית בירושלים, וסגן יו"ר שכונת ״תלפיות״.

בן ציון אלישר

יליד ירושלים בשנת תרל״ג. בנו של הרב אליעזר ירוחם אלישר השני. היה קרוב לעסקי כוללות הספרדים בירושלים, כפי הנראה מהודעתו הגלויה בעתון החבצלת לשנת תר״ם. בהודעה הנ״ל הוא מזהיר את המתנדבים בעם בין בא״י ובין בחו״ל, לבל ישלחו נדרים ונדבות לעדת המערבים אלא באמצעות השר חיים אהרן ולירו, למען יחלק לשתי העדות לפי מכסת נפשותיהן. בערב מלחמת העולם העתיק מושבו לניו יורק, ושם חי עד היום. תבצלת גליון 33 י״ח סיון תר״ם.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

^{שבחי צדיקים ר׳ דוד הכהן הראשון}

^{האגדה ידעה לספה שהרב דוד הכהן ממגורשי שיביליה, בתום מסע מפרך הגיע למקום מסויים, התפלל לה׳ והוציא לו ולאנשיו בדרך נס מים מסלע. מסביב לנקודת מים זו נבנתה שכונת היהודים.}

^{רבנו סעדיה אדאתי}

^{יש אומרים שאחרי גירוש שיביליה הרב הגיע לאיזור נאדור בקירבת מליליה, ויש אומרים שהרב היה שד״ר מארץ ישראל. הרב חי בבדידות באיזור נאדור. האגדה מספרת שהרב שלח להודיע ליהודים להכין לו הדרוש לקבורתו כי שעתו קרובה להפטר מהעולם. אך היהודים לא התייחסו לבקשת הרב. אז הרב פנה למוסלמי וביקש עזרתו והדיע לו שאחרי פטירתו, תתחולל סערה וסלע יכסה את הקבר. אחרי פטירת הרב נבקע סלע מההר וכיסה את מקום מנוחת הרב. יהודים רבים ממרוקו ומאלג׳יריה באים להשתטח על קבר הצדיק, קוראים משניות ולומדים זוהר. משלמים דמי כניסה ל״מוקאדם״ הוא מוסלמי שומר המקום.}

^{תאורירת: הצדקת בנת אל חמוס}

^{היתה צדקת בעיר תאורירת. פעם המוסלמים העלילו על רבנים שהשקו יין למוסלמי אחד ועצרו את הרבנים. יהודיה בשם בנת אל חמוס אמרה להם: רבותי אם אתם מבטיחים לי גן עדן אומר להם שאני נתתי את היין! והרבנים הסכימו. לקחו אותה למוסלמים וסיפרה שהיא נתנה יין למוסלמי. ענו להם המוסלמים: זה שקר כדי לשחרר אותכם. אז הרבנים אמרו למוסלמים: עשו לנו כטוב בעיניכם. היהודיה שיכנעה אותם שהיא מכרה היין והיהודיה נהרגה על ידי המוסלמים. לא רחוק ממקום קבורתה פרץ מעיין. אשה באה לצדקת ורגליה נפוחות. אף תרופה לא עזרה וגם לא קמיע. מרחו לאשה את הרגלים במי המעיין ופתאום היתה בריאה ועמדה על רגליה. מאז החלו האנשים להשתטח על קברה.}

^{אוטאט: ר׳ אברהם עבו בן יחייא}

^{לר׳ אברהם עבו היה שמש. פעם בא ערבי והתחיל להשתין על הקבר. עדנו משתין והתחיל לצעוק. כאשר באו אנשים ושאלו אותו מה עשה? ענה שהוא התחיל להטיל מימיו על מקום הצדיק. משפחת הערבי הביאה שמן למאור, התחננו, וסוף סוף נרגע האיש והלך. בחלום בא הצדיק לערבי ואמר לו זו הפעם האחרונה שהוא יקבל את בקשתו, בפעם הבאה טירות המוסלמים יהרסו! מאז התחילו המוסלמים לפחד ממנו.}

^{פיגיג: ר׳ אברהם בן סאלם}

^{בפיגיג יש בית קברות עתיק. פעם בית הקברות לא היה מגודר, באו אנשים ובנו גדר, אך כל פעם הגדר נפלה. היהודים הלכו לפחא חשבו אולי הערבים הורסים את הגדר. הפחא העמיד שומר. היהודים בנו שוב קטע, והגדר נפלה. קם יהודי זקן שהחליט לצום ולעשות פתרון חלום. חלם והנה הצדיק ר׳ אברהם בן סאלם ע״ה אמר לו שהגדר נופלת מפני שהשאירו את קבר הצדיק מחוץ לגדר. אז הרחיבו את הגדר ומאז הפסיקה להתמוטט. הרבה אנשים באים להשתטח על קבר ר׳ אברהם וכולם חוזרים בריאים ושלמים.}

^{Figuig, (en amazighe : ⵉⴼⵉⵢⵢⴻⵢ Ifiyyey; en arabe :}

 ^{فݣيݣ فجیج ou فقیق) est une ville située à l'extrême-est du Maroc, à la jonction entre les hauts plateaux et le nord du Sahara occidental, à quelque 368 km au sud de Oujda.}

^{La ville-palmeraies est nichée au cœur d'un cercle de petites montagnes qui forment une sorte de corolle de fleurs tout autour d'elle. Les dattes satisfaisaient aux besoins premiers des habitants jusqu'à la perte d'immenses territoires dans et au-delà de la corolle. Son climat est de type semi aride méditerranéen, à aride ; mais l'intérieur de l'oasis forme un microclimat très contrasté avec les territoires environnants.}

^{Malgré son ancienneté et sa beauté, elle reste isolée et manque d'infrastructures.}

^{Figuig connut l'existence d'une ébauche d'université sous l'impulsion de Abdeljabbar el Figuigui puis de son fils, Mohammed Ben Abdeljabbar el Figuigui au xve siècle, au sein de laquelle étaient enseignés l'algèbre et la théologie islamique. Son autre fils, Ibrahim Ben Abdeljebbar El figuigui, est connu pour avoir composé ce que certains considèrent comme le premier recueil de cynégétique moderne : Rawdat Al soulwan (Le jardin de consolation).}

^{מיסור: ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא}

^{אנשים נהגו להשתטח על קברו בערב שבת ובערב ראש־חודש. פעם אחת בערב שבת, הלכו שתי זקנות להדליק נרות על יד קבר הצדיק. פתחו את הדלת ופתאום הן רואות אדם זקן מתפלל מנחה. פחדו להכנס מפחד להפריע לו בתפילה. חיכו זמן רב אבל היות שזה ערב שבת וזמן ההדלקה קרב אמרה אשה לחברתה: בואי ניכנס נדליק ויקרה מה, נכנסו ולא מצאו אף אחד.}

^{שומר המקום היה ערבי, יהודים באים לבקר קבר הצדיק ומי שהיה בא, מביא סעודה ונותן למוסלמי, ואחר כך השומר היה מטפל באנשים. באו יהודים עם הרבה נרות, פעם גנב הערבי שתי נרות, שם אותם בכובעו והלך הביתה, שם את ידו בכובע ומצא שני נחשים, חזר לקבר הצדיק, הכניס ידו תחת הכובע ומצא שתי נרות. בא לפקיד של ועד הקהילה ואמר אני ערבי, אני גנב, אני לא מוכן להמשיך לשמור. ביקש סליחה מהצדיק ועזב. יוסף בן שושן היה שומר המקום מאז שהערבי עזב. הוא היה חסיד וצם בהפסקות. מאז באו יהודים מווהראן ובנו מעל הצדיק חדר גדול.}

^{Le nom de la ville Missour est traduit en arabe par « Al yousre » qui s'explique en français par la prospérité et la générosité. Missour se dit de quelqu'un qui est prospère, et généreux.}

^{Missour et une ville implantée dans un désert de pierres. Un mélange de plaines et de petit vallons ce qui donne un paysage atypique et idéal pour les randonnées 4×4 ou quad (qui sont pratiquées depuis peu). Le grand marché (souk) a lieu le mercredi sur la place du marché. Trois hôtels sont installés dans la ville pour les voyageurs ainsi que quelque cafés pour se détendre. À quelques kilomètre de là, un geyser naturel a été canalisé pour faire une station de bain chaud (l'eau sort à 60 °C).}

^{La population des villages alentour est très accueillante et vit majoritairement de l'agriculture. Le village (douar) le plus proche est Igli. Ce dernier a la particularité d’être traversé par le fleuve Moulouya qui parcourt un tiers du Maroc.}

^{ר׳ יוסף תורג׳מן}

^{(לפי יששכר בן עמי בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, י­ם)}

^{ר׳ יוסף היה זקן מופלג. פעם קם לקרוא תיקון חצות, וליד קערת המים של הנטילה, פנה לה׳ יתברך ואמר לו: קח ממני את הנשמה כי אינני רוצה לסבול יותר. מיד ירדו לו מלאכים ואמרו לו שבקשתו התקבלה. שאל מהם: מתי אמות? ענו לו: בליל הסדר הראשון לא ימות, ולמחרת ליל הסדר השני, תהיה הפטירה. היו לו אחד עשר בנים וביניהם בת אחת. היא היתה נשואה לר׳ יעקב, גם הוא צדיק גדול, ר׳ יעקב בן שושן. שלח לקרוא לכל בניו ולבתו ולא אמר להם שום דבר. גזר תא ציפרניו, עשה טבילה, והתלבש וקרא לבניו לחגוג אתו. שאלו אותו למטרת הזמנה זו, ענה שהוא רוצה שהם יחגגו אתו. ישבו אתו בליל הסדר הראשון. למחרת התפללו אתו, ובליל השני כאשר רצו לישון ביקש מהם לא לישון ומסר להם שמות האנשים שיטפלו בו עד הקבר. אמר לאשתו שלא לדאוג ולא לקדש בליל שבת עד שהוא יבוא ויקדש בעצמו. היא לא תראה אותו אבל תשמע את קולו. פעם בא שכן ששמע קול בעלה. ענתה שאין אף אחד. אמר לה: שכנתי, גם אני ירא שמים. מסרה לו את הסוד ומאז הפסיק לבוא לקדש. כאשר נפטר ורצו להרים את המיטה, לא יכלו. הביאו הרבה גברים ולא יכלו, גם חכמים וגם תלמידים. היה שם חכם מירושלים. אמר להם שהשוק דרכו תעבור הלוויה לא נקי, הוא טמא. הביאו מים, רחצו את השוק ורק אז יכלו להרים את המטה.}

^{דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב-הערצת הצדיקים- עמ' 165}

משפחת סאלם

משפחה מיוחסת מוזכרת בשטרות הקהילה ובאגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א/ עמי 138 : ראר אברהם די סאלם.

בין איש חיל, גזע היחס, ראש בית אב, מורם מעם, בעל חסד, הצדיק ר׳ סאלם הניח ברכה: ר׳ אהרן.

נראה שהרב סאלם הנ״ל הוא אבי משפחות סאלם בדבדו, הרב סאלם חי בין השנים 1840-1780 לערך.

איש צדיק היה, ירא אלהים, גזע ישישים, מוכתר בנימוסין, הצדיק הרב אהרן (די סאלם) הנז׳ הניח ברכה: אברהם.

הנכבד, יקר ובר לבב, הולך ביושרו, חי מיגיע כפיו, בעל צדקה, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם הנז׳ הוליד: אהרן, מסעודא, מרימא.

המנוח, תם ועניו, מאושר בענייניו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: אברהם.

גברא רבא, אבן טובה, מתהלך בתומו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, רץ למעשים טובים, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: יצחק, אברהם, יוסף, אסתר, מרימא.

איש צדיק היה, מבני עליה, בנן של קדושים, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ יוסף (הנק׳ יוסף די סעידא) הניח ברכה: יצחק.

החכם השלם, כבוד ה׳ מלא, הרב המופלא, מלמד תורה לבני ישראל, רב בית כנסת משפחת בן חמו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר החסיד הרב יצחק הוליד: יעקב, אהרן, סאלם (ה׳ ינקום נקמתו וידרוש דמו ודם זרעיותיו), סתירא, מאחא, מרימא (מפורסמת בצדקתה), לוויהא, סטונא.

צדיק תמים, ירא ה׳ ושלם, אבן פנה וראש פנה, רץ למעשה חסד, ר׳ סאלם הניח ברכה: משה.

החכם השלם, איש אשכולות, נעים הליבות, בר אבהן ובר אוריין, הצדיק הרב משה הנז׳ הוליד: סאלם, יצחק, עווישא, פריחא, סעירא.

הרב הצדיק, חמר עתיק, רץ למצוות ולמעשים טובים, זוכה ומזכה עושה ומעשה, גומל חסדים טובים, החסיד הרב סאלם הנז׳ הוליד: ציון, יצחק, משה, שמעון, סתירא, מאחא, מרימא, לוויהא.

השם הטוב, הולך ביושרו, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: יוסף, אברהם, שמעון, עליזא.

הזקן הכשר, מנא דבשר, ראש בית אב, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ סאלם הוליד: שמואל, יוסף, משה, לוויהא.

גברא רבא יקירא, טוב לה׳ וטוב לבריות, עוסק במעשים טובים, בעל צדקה, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שמואל הוליד: אהרן, שמעון, מסעוד, יעקב, סאלם (שלום), שלמה, יצחק, עווישא.

המרוחם, מתהלך בתומו, טוב וישר, משכים ומעריב, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: רחמים, סאלם, עווישא, סתירא, מאחא, מרימא, מזל.

אין בידנו פרטים על הבנים של הצדיק ר׳ משה הנז׳.

המרוחם, איש אשכולות, נעים הליכות, יראת ה׳ היא אוצרו, הזקן הכשר הצדיק ר׳ סאלם (היה גר בעיר אחפיר) הוליד: דוד, יצחק, אברהם, אהרן, משה, יעקב, סעידא, אסתר, מאחא.

משפחת מסעוד

משפחת מסעור רשומה בשטרות הקהילה ״וולאד מסעוד ידי"ן לעריווץ״, הם בודאי קרובי משפחה של שלמה בן לעריווס המוזכר באגרת יחס פאס (פאט וחכמיה, ח״א, עמי 137).

איש צדיק היה, בן איש חיל, ירא אלהים וסר מרע, אילנא תקיפא, עץ עושה פרי, ביתו פתוח לרווחה, ומהנה ת״ח מנכסיו, החסיד (בביתו נהג להתארח המלוב״ן רבי יעקב אבוחצירא ז״ל) ר׳ אברהם (די מסעוד) הניח ברכה: מסעוד, מרימא, עווישא, לוויהא.

השם הטוב, תם ועניו, חי מיגיעי עשר אצבעותיו, בעל צדקה וחסד, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: אברהם, אהרן, אסתר, סאעודא, עווישא.

פרי צדיק עושה חיים, גזע קדושים, מוכתר בנימוסין, אוצר כלי חמדה, ראש בית אב, הצדיק ר׳ מסעוד הניח ברכה: משה.

איש מורם מעם, סולת נקיה, מבני עליה, נוח לה׳ נוח לבריות, בעל צדקות הזקן הכשר, הצדיק ר׳ משה הוליד: אהרן הי״ד, מסיעד, יעקב, יוסף, לוויהא.

המרוחם, ישר ותם, בענייניו מאושר, משכים ומעריב, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ אהרן ה׳ ינקום דמו נקמתו, הוליד: יעקב (הי״ד), סתירא, סאעודא, לוויהא, מרימא.

המרוחם הצדיק ר׳ יעקב ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו נפטר בלא זרע ב״מ.

המנוח, הולך תמים ופועל צדק, מוקיר רבנן ותלמידהון, גומל חסדים הזקן הכשר ר׳ מסיעד הוליד: משה, שלמה, מרי, לוויהא, נונא (ניבט).

המנוח, משכים ומעריב, אוהב תורה ולומדיה, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: אהרן, משה, סאעודא, נונא, זהארי, פאני, עווישא, מרימא, מאחא, סתירא, רחל.

הנכבד, ויקר, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה וחסד, ירא אלהים וסר מרע הזקן הכשר ר׳ יוסף הוליד: משה, אהרן, שמעון, מכלוף, מימון.

גברא רבא, אבן טובה, חזרן במצוות ובמעשים טובים, צדיק תמים, ראש בית אב, הזקן הבשר, ר׳ מסעוד (די מסיעד) הוליד: שמואל הי״ד, אליהו, סתירא, לוויהא.

גבר מרומם, אור יומם, ירא אלהים, מדותיו מדות יוצרו, מתפרנס מיגיע בפיו, רודף צדקה וחסד הזקן הבשר ר׳ שמואל ה׳ ינקום דמו הוליד: מסעוד, רחמים, משה, לוויהא, סאעודא, מאחא, נונא, סתירא, מרימא.

השם הטוב, תם וישר, נקי ובר, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה, הצדיק ר׳ אליהו הוליד: מסעוד, ר׳ משה, דוד, שמחה, מרימא.

פרי עץ הדר, זריז במצוות ובמעשים טובים, גומל חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ שלמה (^הנק׳ די מסעוד) הוליד: שמעון, אליהו, רחמים, שמואל, עווישא, סאעודא, לוויהא.

הגבר המרומם, נגיד נאמן, איש חסד ורחמים, נגיד הקהילה בעיר לעיון, חבר בחברה קדישא, עושה חסדים עם החיים ועם המתים הצדיק ר׳ שמעון הוליד בנים ובנות בפ״י הי״ו.

הזקן הכשר, מנא דבשר, בנם של קדושים, עושה צדקות וחסדים, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ יוסף (די מסעוד) הוליד: אהרן (הנק׳ הניבו), שלמה, מסעוד, סתירא.

בן איש חי, הולך בתום, טוב וישר, חי מיגיע כפיו, ירא אלהים וסר מרע, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הנז׳ הוליד: שלמה, יוסף, סעדיה, מרים, סעידא, זהארי.

נכבד ויקר, נקי ובר, משכים ומעריב לבי כנישתא, זריז למעשים טובים ולצדקה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יצחק, רחמים, אברהם, אשר, משה, יוסף, סאעודא, מרים.

המרוחם, ענוותן ושפל ברך, טוב לה׳ וטוב לבריות, בעל צדקה הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: יוסף, רחמים, שמואל.

ר׳ יצחק די מסעוד ואחיו ר׳ דוד די מסעוד

גברא רבא יקירא, יקר רוח איש תבונה, מתפרנס מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, חונן דלים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יצחק הוליד: אליהו, אברהם, סעידא, מרימא, עווישא.

איש צדיק היה, זקן ונשוא פנים, נעים הליכות, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, בעל צדקה, ידיו רב לו בתורה, הצדיק ר׳ אליהו הוליד: מאחא, עווישא, סאעודא, מרימא.

המרוחם, טהור לב ועדין נפש הצדיק ר׳ אברהם נפטר בלא זרע ב״מ.

זקן ונשוא פנים, מתהלך בתומו צדיק, יושב באהלים של תורה ותפילה, משכים ומעריב לבית ה׳, גומל חסדים עם הבריות, השם הטוב הצדיק ר׳ דוד הוליד: ג׳אנא, עווישא, לוויהא.

בן איש חיל, דחיל חטאין ועביד טבין, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים הצדיק ר׳ מסעוד (בן זריוול) הניח ברכה: יצחק. המנוח, תם וישר, בעניינו מאושר, חי מיגיע כפו בעל צדקה וחסד, הזקן הכשר ר׳ יצחק הנ״ז הוליד: מסעוד דל (בר עווישא דל), דוד, פורטון, אליז, מרינט, אסתר דל (בת עווישא ז"ל).

משפחת בן זגאיי

משפחה רמה מוזכרת באגרת יחס פאם, פאס וחכמיה, א/ עמי 137.

אחד מן הרמתים, אבי התעודה, ירא אלהים ושלם, איש חסד ורחמים, הצדיק ר׳ משה (^הנק׳ די מסעוד) הוליד: ר׳ שמואל, ר׳ מסעוד, ר׳ שלמה, יצחק, דוד, מאחא, עווישא.

החכם השלם והכולל, להודות ולהלל, כל אישורין כולל, מזרק טהור, מתחסד עם קונו, ביראת ה׳ טהורה, קיים כל מילי דרבנן, מלמד תורה לבני ישראל בישיבת רבינו דוד הכהן סקלי זצ״ל, החסיד הרב שמואל הנז׳ הוליד: עווישא.

איש צדיק, יקר רוח איש תבונה, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, איש ספר הזקן הכשר ר׳ מסעוד הוליד: שמואל, משה, אהרן, סתירא, סאעודא, קמירא, ז׳אנא.

הנכבד ויקר, טוב וישר, ירא אלהים וסר מרע, זריז למעשים טובים, הצדיק ר׳ שמואל הנד הוליד: שאול (מסעוד), שמעון, יעקב, אליהו, רפאל, שושנה.

השם הטוב, אוהב תורה ולומדיה, משכים ומעריב, מתפרנס מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ משה הנד הוליד: יצחק, דוד, ציון, יונתן, שמעון, רחל, עליזא, מאמאח.

גברא רבא, נקי ובר, תם וישר, בעל צדקה, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ אהרן הנד הוליד: משה, שמואל, יעקב, שושנה, אסתר, יעל, פנינה, שרה.

בן איש חיל, בר אבהן ובר אוריין, איש ספר, פיו מפיק מרגליות, רודף צדקה וחסד, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הוליד: משה, רחמים, שמואל, לוויהא, סתירא, קמירא.

המרוחם, איש תם וישר, מוקיר רבנן ותלמידהון, גומל חסדים טובים הצדיק ר׳ יצחק הוליד: שמואל, משה, סעידא.

היקר, בן היצהר, מתהלך ביושרו, משבים ומעריב, רץ למעשים טובים הצדיק ר׳ שמואל (בן ר׳ יצחק הנז׳) הוליד: יצחק, ציון, יונתן, שמעון, מרים, טני.

החשוב ונבון, בעל מדות טובות, נודב נדבות, הצדיק ר׳ משה (בן ר׳ יצחק הנד) הוליד: יצחק, שלמה, ציון, שושנה, זהרא.

הזקן הבשר, מנא דבשר, איש אמונה, בעל צדקה וחסד, ירא אלהים וסר מרע, טוב לה׳ וטוב לבריות ר׳ דוד (בן ר׳ משה הנז׳) הוליד: אברהם, משה, אסתר, עווישא.

יוסף, ר׳ אברהם, בליפא, דוד, סעידא, זמילא.

המרוחם, איש תם, חי מיגיע בפיו, גומל חסדים, הזקן הכשר ר׳ יוסף: אברהם, יוסף (נקרא ע״ש אביו יוסף, כי נולד אחר פטירת אביו, ונהגו בדבדו במקרה זה לקרוא שם לבן זכר הנולד כשם אביו הנפטר).

הצדיק, טהור לב ועדין נפש ר׳ אברהם נפטר בלא להניח זרע ב״מ.

גברא רבא, איש תבונה, בעל מדות טובות, חי מעמל עשר אצבעותיו, רץ למעשים טובים הצדיק ר׳ יוסף (בן יוסף) הניח ברכה: אברהם.

הזקן הכשר, מנא דכשר, רודף צדקה וחסד, יראת ה׳ היא אוצרו, מוקיר תורה ולומדיה הצדיק ר׳ אברהם הוליד: שמחה, פני, מזל.

המנוח, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ כליפא לא הניח זרע ב״מ.

הנבון וחשוב, ירא את ה׳ ושלם במדותיו, רודף צדקה, גומל חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ דוד הוליד: משה, יצחק, יהודה (ליאון), אליס (עוואווש), ג׳ולייט, ריניט, מרים, פורטון.

יחס דבדו- משפחה סאלם – מסעוד- בן זגאי- אליהו מרציאנו – תשנ"ז– עמוד 179