אלישע אחר השני-דן מנור


אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

באזור סוס הדרומי-מזרחי של מרוקו משתרעים שני כפרים מקבילים. אחד בשם אגמאד שתושביו מוסלמים, ואחד בשם תילין המאוכלס יהודים. שניהם שוכנים על שיפוליהן של שתי גבעות כשערוץ צר מפריד ביניהם. השם תילין הוא מונח גיאוגרפי בלבד, כי השם השגור בפי היהודים הוא מללאח. אפילו המוסלמים מן הכפר שממול מכנים אותו ״אִיגֵמָּה וּדֵאיִן״(הבית היהודי) בשלוחית המדוברת. בין שתי האוכלוסיות שררו יחסים חברתיים. המוסלמים (ערביי מרוקו מכונים מוסלמים בפי היהודים. זה הכינוי השגור גם בפי הערבים עצמם. למעט הצרפתים שהשתמשו בכינוי ערבי). נהגו לבקר בתמידות במללאח בשעות הערב, במיוחד בערבי הקיץ. הם חוברים לכמה יהודים יושבי קרנות ומנהלים שיחה קולנית מתובלת בדברי לצון. מדי פעם זוקפים את ראשם ומישרים מבט לעבר הגגות שעליהם יושבות נשים כדי לפוש מעמל היום, נשים צעירות ויפות גוררות מיד קריאות ייחום. אף שלשון הכפריים באזור סוס היא שלוחית המדוברת גם בפי היהודים, הרי במפגשים אלה מדברים ערבית יהודית. תושבי הכפר אגמאד הם היחידים מכל גויי האזור שדיברו ערבית יהודית על כל ניביה העבריים, כמו: ״שבח לאל״, ״השם יצילנו״ ״יימח שמו״, ״חס ושלום״, או למשל כשילד נתקף בהלה ממשהו, האימא מיד משננת: ״אל שדי" כסגולה להרגעה. וכן: "פסח הוא לה׳״ על מנת להסיר דאגה כלכלית מהלב ועוד. הם הכירו כמה ממנהגי ההווי היהודי וידעו את שמות כל החגים. לעומת זאת, היהודים מדירים את רגלם מהישוב המוסלמי. השם אגמאד הוא סמל להתאסלמות. "הלכת לאגמאד?״, מטיחים כלפי יהודי שחטא בעבירה כלשהי.

שני מבואות צרים חוצים את הישוב היהודי מצפון לדרום, ומבתרים אותו לשלושה גושים. במזרח גוש של בתים שפלי קומה בנויים מאבן וטיט, שאותות הבלייה ניכרים בהם, לעומתם בגוש האמצעי והמערבי מזדקרים בתים בנויים מאבן צור מסותתת. וחזיתם חרוטה תבליטים הבוהקים בצבעם הכחול. בין התבליטים נמתחת שורה של קערוריות בצבע אפור – מעשה ידיו של גלף, המשמשות מקום קינון לציפורים. בצד האחורי של הבית שבשני הגושים האלה משתרעת חצר מגודרת אבנים, או שיחים קוצניים המשמשת מקום למשחק ילדים, לתרנגולות המשוטטות כבני חורין ומנקרות כל שבא בדרכן, וחלק ממנה מוקצה לגינת ירק שצמחייתה העיקרית היא כל מיני תבלינים. החצר נקראת בעגה המקומית אגנוי, אולי שיבוש של השם גן נוי. הבתים בשני הגושים הם בני שלוש דיוטות. הדיוטה התחתונה מחולקת לשניים. החלק הפנימי כולל חדר הריחיים, מרתף חשוך וקריר שבו מאחסנים פירות יבשים ושמן בתוך כדי חרס, ומחייה (ערק) בכדים מזכוכית. והחלק החיצוני משמש כמעין טרקלין המכונה ״אסאראג״ שבו חוסים בימות הקיץ מפני החום הלוהט. הדיוטה השנייה היא מדור המגורים העיקרי וכוללת כשישה חדרים, לרבות חדר הנפישה. היא בנויה בצורת מלבן, ומוארת דרך צוהר רחב שבתקרה. למעלה ממנה הגג הגדור מעקה בגובה קומת אדם, ובו חדר עלייה, מטבח ומתקן כביסה. הגג משמש כמקום נופש ומרגוע בלילות הקיץ.

ההבדל הזה שבין הגוש המזרחי הישן לגוש המערבי החדש ניכר גם במבנה של בתי הכנסת. זה שבאזור המזרחי בנוי בקצה הגוש ומוקף שיחי צבר. ההיכל והתיבה עשויים מעץ פשוט שלא הוקצע, ספרי תורה כתובים על גוויל גס ודהוי. הכול טבוע בחותם של קדמות. בעבר הרחוק זה היה בית כנסת יחיד, כך מספרים. אלא, שבמרוצת הזמן התגלעו חיכוכים בקרב הקהילה, שהניעו את תושבי הגוש המערבי לייסד בית כנסת משלהם. הם החליטו שהחלקה בין ביתו של יצחק ישראל למקווה מתאימה לכך. זה היה שדה נטוש שבו צמחו עשבי בר, קוצים וברקנים למיניהם. יצחק ישראל שש על הזכות שנפלה בחלקו והביע את רצונו לשאת בכל ההוצאות. הוא טרח להביא בעלי מקצוע מהעיר הקרובה כשהם מצוידים באבני גזית, בעץ מהגוני, סיד, מלט וצבעי שמן, ותוך זמן קצר עמד בית הכנסת על מכונו. הם קבעו את הבימה בחלק הקדמי של המבנה במרחק שווה משני הקירות, וליד כל אחת מזוויותיה הציבו עמוד גלילי מן הרצפה עד התקרה, ומירקו את העמודים בצבע שמן חום. הבימה נועדה כמקום ישיבה לנכבדי הקהילה. בין שני עמודים ניצבת התיבה מעץ מהגוני שלידה מתפלל שליח ציבור. בחזית בית הכנסת מתנוססת כתובת בהאי לישנה: ״בית הכנסת ״אוהל שם״ הוקם על מכונו בראש חודש אלול בשנת: ׳ותפ״ק לרעב נפשך (ישעיה, כה, י) לפ״ק׳. לימים שככו המריבות בין הצדדים, העוינות נדחקה מפני יחסי אהבה ורעות שהתעוררו בעקבות קשרים משפחתיים, והוחלט לשים קץ לפילוג מבלי לפגוע במעמדו של אחד מבתי הכנסת, באופן שכל בית כנסת ישרת את הקהל במשך שבועיים לפי התור. בו בזמן בית הכנסת הישן ישמש חדר לימוד לילידים.

לא שפר חלקו של הכפר לזכות בבתי ספר שבהם לומדים השכלה כללית. האליאנס ייסדה בתי ספר כאלה בערים בלבד. גם הציביליזציה הצרפתית פסחה על הכפרים. לכן, החינוך בכפר היה תורני, ותו לא. שנת הלימודים מתחילה אחרי סוכות ומסתיימת בערב ראש השנה. החודשים תשרי וניסן הם ימי פגרה מלימודים. בחדר לומדים תורה לפי מחזור הפרשיות החל מפרשת בראשית וכלה בפרשת ברכה. ספרי נביאים וכתובים אינם זוכים ללימוד אינטנסיבי לא בחדר ולא בישיבה, הללו נלמדים מתוך ההפטרה, או מקריאת חובה לפני תפילת מנחה של שבת. משבת ״בראשית״ עד שבת ״זכור״ קוראים פרקים מספר שמואל, בשבת זכור מגילת אסתר. ״בשבת הגדול״ שיר השירים, בשבתות שבין פסח לשבועות ספר משלי, בין שבועות לט׳ באב ספר איוב, ובין ט׳ באב לראש השנה ספר דניאל. שאר המגילות נקראות בהתאם למועד. רות סמוך לשבועות, איכה סמוך לט׳ באב וקהלת סמוך לסוכות. זהו המגע היחיד עם נביאים וכתובים. ילדי החדר לומדים תורה בליוויו שראה (תרגום ערבי), שנועד, כביכול, להקל על הילד את הבנת הנקרא. אלא, שהלהג הערבי המדובר בפי קהילה זו שונה לגמרי מלשון השראת כלשון ערביי המזרח, ומבחינה זו השראה מחטיא את מטרתו, אך לימודו התקיים כחובה דתית. משהילד מסוגל להבין את פרשנות רש״י לתורה, הוא עובר לישיבה. הפרשנות של רש״י הנלמדת על פי הדיאלקטיקה של קושיות ותירוצים מכינה את התלמיד לשלב הגמרא. לעתים מסתייע המלמד גם בפירושו של החיד״א – ״חומת אנך״. וכשתלמיד מגיע לרמה של הבנת הפירוש בכוחות עצמו הוא נספח לתלמידי הגמרא. רב הישיבה נוקט סלקציה קפדנית, ללא עוררין. משום כך מגיעים ללימוד התלמוד בודדים בלבד. המסכתות העיקריות הנלמדות בישיבה כפרית זו הן: ברכות, שלוש הבבות, גיטין וחולין.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 10

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

בקהילה כפרית זו נולד אלישע למשפחת בן שבת בכ״ה בתשרי, שנת: ״ופועל ידיו תרצ״ה(דברים, לג יא)״. היה זה במוצאי שבת בשעה שהקהל בירך על ״מאורי האש״, קריאות שמחה (זג׳ארט) שבקעו מבית משפחת בן שבת, בישרו לרפאל שנולד לו בן זכר. ברכת ״מזל טוב״ נשמעה מכל עבר לאחר התפילה. רפאל נחפז להגיע לביתו עם כמה מידידיו ובני משפחתו, אך חמותו שעמדה אותה שעה בפתח לא הרשתה להם להיכנס לחדר הנפישה שהיה עדיין הומה מנשים. הם התיישבו ליד השולחן ופתחו בזמירות ההבדלה, ועד שסיימו התרוקן החדר מהנשים שפנו כל אחת לביתה, למעט המיילדת ושתי הסבתות הטריות, היולדת עלתה על ערשה שבו תבלה שמונה ימים. בערבו שלמחרת הלידה לאחר תפילת ערבית מגיעים אנשים אחדים, בעיקר ידידים וקרובים, לשם עריכת טקס"אתחדיד", שלפי האמונה הוא מגן על הנפישה והתינוק מפני השדים. הטקס נפתח בקריאת מזמור קד. אחד הקרואים שולף פגיון מנדנו ומעביר את חודו על אחד הקירות תוך מלמול דברי נחש לשם גירוש לילית הרשעה. עם תום הטקס פוצחים בזמר פיוטים שנושאם הוא אליהו הנביא. כך נוהגים בכל לילה עד הברית. ביום שלישי לחייו של הנולד עורכים טקס ״פתיחת פה״. אחת הסבתות אוחזת את התינוק בחיקה, והאיש שנבחר על ידי המשפחה טובל את אצבעו בכוס מים ומורח על שפתיו של התינוק כשהוא מברך אותו, שיהיה חכם, צדיק וכו', בו בזמן הפייטן מזמר את הפיוט: ״בסימן טוב״. ונועלים את הטקס בתקרובת של סופגניות ותה.

לאחר ברית מילה נמוגה החגיגיות על כל מנעמיה ומפנה מקום לשגרת החולין בחיי המשפחה. כל חובתה של האם שמחה כרוכה בדדיה בלבד. מעתה חמותה רחל תהיה האומנת הבלעדית של התינוק שבו תמצא נוחם ליגונה כאלמנה, וכאם שכולה מבנה הבכור. למזלה היה זה תינוק כה רגוע שאינו מגלה עניין בשום דבר מהעולם שאליו הגיע. בהתחלה היא ראתה בכך סימן לבריאות תקינה, אולם משמלאו לו שלושה חודשים בלי שום סימן של פעילות כדרכם של תינוקות, החלה לחשוש שמשהו אינו כשורה בבריאותו. בוקר אחד אחרי שאמו סיימה להניקו והושיבה אותו בעריסה כדרכה, סבתו רחל הוציאה אותו לחצר. היה זה יום חורפי בהיר שלאחר כמה ימי סגריר. השמש הפזה את הנוף בקרניה הזהובות והאלכסוניות שהפיחו נופך של רעננות בחי ובצומח. רצועת האדמה שבשולי הגדר התקשטה בפרחי בר ססגוניים: נורית, חרצית, כלנית ועוד, ובגינה שבזווית פורחות ערוגות של פלפל, כרוויה, נענע וקוסברה. לאחר שרחל הזינה את עיניה ממראה צנוע זה השטוח לפניה, היא שלפה מחוצנה מכחול שחור ומרחה על מצחו של התינוק קו דק כסגולה נגד עין הרע. שיהוק רועם נפלט מקיבתו של התינוק: "אסותא, עביבאסק״, קראה רחל בנימה של שביעות רצון וטרדה את הזבוב מעל חוטמו. לפתע הוא החל לזמזם תוך חיוך רחב כשהוא בוטש בידיו אנה ואנה. לבה של רחל נפעם לרגע כלא מאמינה. ״כפרה, מה אתה רוצה מתוקי״,פנתה אליו בנימה מתפנקת כשפניה אורו מהבעה של אושר. היא הוסיפה לפטפט אתו כגירוי לפעילות רצופה עד שלפתע הגיחה מזל חברתה לביקור שגרתי: ״את שומעת איך הוא מזמר״, היא פנתה כלאחר יד לחברתה בלי להשיב על ברכת הבוקר שלה ובלי להסיט את מבטה מהתינוק. ״שבח לאל, אמרתי לך כל הזמן שאין לך מה לחשוש״. השיבה מזל, והתיישבה על המחצלת הפרושה. עוד הן שואלות זו לשלומה של זו כשהתינוק מנסה להגות הברות סתמיות. ״הנה הוא כבר מתחיל לדבר, כַמְסָה עְלִיהּ״, (כמסה באות כ' רפויה היא סגולה נגד עין הרע) קראה מזל בחיוך רחב. ״יאללה תפסיקי לדאוג וקומי להכין לנו תה״, הוסיפה בתנועת יד של זירוז. ״וואכה אכתי (בסדר אחותי), צייתה רחל והתרוממה כשפניה מועדות לתוך הבית. מזל ממשיכה לשחק עם התינוק תוך גרגורים ועוויות פנים עד שהגיעה רחל כשבידה ״מקרז״ (קומקום) תה וכוסות. הן גומעות את התה תוך שירוקים כביטוי להנאה מבלי להסיר את מבטן מן התינוק שעדיין מייבב. מזל עמדה לומר משהו על ניחוחו של הנענע, אך רחל שסימני דאגה ניכרו על פניה וכוס התה קפאה בידה, היסתה אותה. ״הביטי בו״, פנתה אליה בהבעת חרדה. מזל ראתה שהתינוק מהדק שפתיו עד כדי התפשטות אודם על פניו כאילו מתאמץ לעשות צרכיו, ״אווייה כלאס(ביטוי המביע יחם של ביטול), זה שום דבר, הוא פשוט עושה את צרכיו״. הרגיעה אותה מזל בתנועת יד של ביטול. אלא שלפתע נפלטה מפיו של התינוק המילה מאמא. ״האי, האי, מאמה״, קראו שתי הנשים בבת אחת תוך התרגשות רבה. ״כמסה עליה״, התפעלה מזל מהעובדה שלתינוק מלאו אך שמונה חודשים וכבר מדבר, ואילו רחל רוחשת בלבה דברי נחש נגד עין הרע. מאותו יום ואילך פטפט אלישע ללא הרף. כאילו מישהו ניקה את מוחו מסתימה בת שבעה חודשים.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

 

……..לפי המנהג המקומי, ליל הסדר הראשון בחייו של כל תינוק מזכה אותו במעמד בכורה של ״בבהילו״ לפני כל המסובין. לאחר הקידוש נטל רפאל את קערת הסדר והחל לנענע אותה על ראשו של בנו כשהמסובין מזמרים את פתיחת ההגדה: ״בבהילו יצאנו״. ובעיצומו של הטקס הגה אלישע את המילה: ״ב…ב…בי…לו״ בקול רם כמה פעמים. המומים החלו ללחוש: ״שְמָא דְמָרְךְ עָלַךְ״ (שם אדונך עליך) כסגולה למיתון תופעה לא טבעית. אותו לילה ארך הסדר יותר מן הזמן הרגיל. במרוצת הזמן התפרסם אלישע בקרב הקהילה כילד חריג. "הא כיצד, תינוק בן שנה בלבד וכבר מדבר״?, הם תמהו. יש שראו בכך תופעה חריגה ממנהגו של עולם, ״לא אליכם״, ויש שראו בכך מתת אלוהים. מעתה יספרו את שנות חייו לפי המילה ״בבהילו״. כשאם תישאל על גילו של בנה, היא תענה: ״הוא בן ארבע בבהילו״.

חלף זמן מה עד שאלישע בן החמש הובל לחדר יחד עם שני ילדים בני גילו. אחת האימהות הושיטה צנצנת דבש למלמד, והלה טבל את אצבעו בדבש ורשם את האות א׳ על לוח עץ חלק: ״א״, הוא הוגה בקול רם, והילד חוזר אחריו אף הוא בקול רם ומלקק אותה בלשונו, כך הוא נוהג לגבי כל האותיות כשהילדים עוברים בזה אחר זה. כתום הטקס פורצת אחת האימהות בקריאות שמחה (זג׳ארט), כשאחרת מכבדת את כל ילדי החדר בחופן של שקדים וצימוקים, ונפרדות מילדיהן בנשיקות. המלמד נטל שלושה לוחות מן השידה וכתב עליהן אותיות א״ב: ״עליכם לדעת לזהות את האותיות תוך שלושה ימים״, הורה לאותם ילדים. בו ביום, כשלוש שעות לאחר הטקס, הניח אלישע את הלוח בצד כשהוא בוהה בקיר. ״המשך ללמוד, בטלן", גער בו המלמד. ״אני יודע הכול״. השיב אלישע בנימה חצופה. "קרב הנה, סורר״, פקד עליו במבט מאיים. אלישע תחב את הלוח תחת בית שחיו וצעד בהיסוס מה. "הנח את הלוח בצד״. הורה לו. הוא ציית כשעל פניו הבעת חרדה. המלמד פתח את החומש שהיה בידו והחל להצביע על האותיות בערבוביה. אלישע זיהה את כל האותיות שלא כסדרן, וזכה לטפיחה על השכם ולפטור מלימודים באותו יום. לא חלף, אלא זמן קצר של חודשיים בערך עד שאלישע ידע לקרוא ברהיטות טקסט מנוקד, ובכך הקדים את בני גילו כמעט בשנתיים.. נדהם ונבוך התלבט המלמד, מה לעשות בבכור שטן זה שתפיסתו יוצאת מגדר הרגיל. אם ישאיר אותו בכיתת לימוד קריאה הוא ישתעמם ויתחיל להפריע, אם יספח אותו לכיתת ילדי החומש הוא יעורר בכך ביקורת מצד הורי שאר הילדים, הוא החליט לבסוף לבחור באפשרות השנייה. בשחרית של שבת כשפייטן מזמר פיוט על שירת הים, יצא המלמד מכלוף לעזרת נשים והסתודד רגע עם אימה רחל.

למחר בבוקרו של יום ראשון אחד מימות החול שבהם קריאת הגבר היא השעון המעורר, משכימים הגברים לבית הכנסת והנשים עוסקות בהכנת פת שחרית. העניים מסתפקים בהכנת ״חשו״ – מעין דייסה מגריסי שעורה, ואילו בעלי יכולת אופים קרצה(חררה) מקמח חיטה שאותה אוכלים עם שתיית תה. אימא רחל פקחה את עיניה לאורו של שחר שהסתנן מבעד לחלונה. ניערה מעליה את הסמיכה שהתה קמעה כדי פיהוק, התרוממה ממיטתה ויצאה מחדרה בצעדים זריזים עד שהגיעה לחלון הקשתי הפונה לצוהר הרחב שבתקרה. דרך צוהר זה תעלה תפילתה למרום. היא נטלה את כד המים שהיה מונח על המעקה, יצקה מים על ידיה והסיטה את ראשה אחורה כשעיניה נשואות לשמיים האפרוריים: ״ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים״ דובבו שפתיה בלחש. היא השתוחחה כשידיה פשוטות אחורה, ובתחינה חרישית היא התוודתה על חטאיה, בקשה רחמים על נשמות בעלה ובנה וסיימה בבקשת בריאות ואריכות ימים לבניה ולנכדיה. ירדה לדיוטה התחתונה שממנה יצאה לחצר כשפניה מועדות ללול התרנגולות. קרקור מחריש אוזניים קידם את פניה. היא פתחה את דלת הלול וזרם ססגוני פרץ החוצה תוך קרקור סואן כתודה, לא רק על לחם חוקם, אלא גם על החירות שבה זכו. הנועזים שביניהם מקיפים את אשת חסדם ומנקרים את שולי שמלתה: ״נשיקות חיבה", הייתה ממלמלת, כשהיא חופנת מן השעורה שבחבית ומזרה למרחב. המולה מתחוללת בקרב המחנה, ועד שהם בולעים את גרגירי השעורה ודוחפים את זה מנחלתו של זה, היא פנתה ללול הקטן של האפרוחים המצייצים לקראת מזונם. אפרוח אחד צבעוני משך את תשומת ליבה. היא נטלה אותו בידה והחלה לדחוף למקורו גרגירי חיטה, אולם הפעם עשתה את כל מלאכתה השגרתית כלאחר יד, משום שהרהוריה היו מרוכזים בנכדה האהוב.

היא נטשה את הכול והזדרזה לשוב לחדרה על מנת להתכונן למאורע. גל של גאווה הציף אותה: ״כפרה על נכדי החכם בן חמש והוא כבר עומד ללמוד תורה״, מלמלה תוך הליכה כשהיא לוחשת תפילה למלכו של עולם, שישמור על נכדה מעין הרע. כשנכנסה לחדרה פשטה מיד את כותנתה ולבשה ״באטה״ (שמלה ארוכה) סגולה, עטתה את ראשה בשביס חום, השחילה את רגליה לתוך נעלים שטוחות ויצאה כולה זוהרת. ״בוקר טוב״ היא ברכה את הנוכחים בהבעה צוהלת. שני בניה ונכדה שאך הגיעו מתפילת שחרית קמו לנשק את ידה כדרכם, כל אחד בתורו. היא חיבקה את אלישע כשהיא ממטירה נשיקות על לחיו, ומעטירה אותו בכינויי חיבה. ״אני לא רוצה לאחר לחדר״, הוא קבל במבוכה ונשמט מחיבוקה. בשעה שהם אכלו פת שחרית היא פרשה לקרן זווית, משום שהייתה בתענית של ימי ״השובבי״ם״(ר״ת: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו משפטים – כל הימים האלה הם ימי צום, ונקראים צומות השובבים). ר׳ שלום אמר לה שתענית זו מקרינה חסד לנשמת המתים. לאחר פת שחרית כשכל אחד פנה לעיסוקו, היא ליוותה את נכדה לחדר הלימוד. צמחיה אביבית ירוקה ומעוטרת בפרחי בר ססגוניים, קידמה את פניה. מרחוק להקת ציפורים הפוצחים בזמר כנהנים מפיקניק על צמרות עצי ארגאן, חרגולים, חגבים, חרדונים, צרצרים וכל מיני שקצים ורמשים למיניהם תורמים אף הם את חלקם להתעוררות של הטבע. ומעל לכול שדות הקמה ששיבוליה כורעים ומשתחווים לחמה שהפיחה בהם ויטליות ורעננות. הנוף צוהל כולו בדומה לקהל היהודים שמזמר את פרקי ההלל לזכר מאורע היסטורי. היא שירכה את דרכה כשחיוך של חדווה התפשט על פניה עד שהגיעה לחדר. המלמד קיבל את פניה בחיוך מעושה, "הואילי נא לשבת״. הוא הצביע על המקום המיועד לאימהות. אלישע הצטרף לשמונת הילדים שישבו על מחצלות בחצי גורן כשספרי חומש פתוחים מונחים על ברכיהם. לתנועת ידו של המלמד שאותת להם, הם פתחו את פרשת השבוע בקריאה מנוגנת כמו מקהלה כשמנענעים את ראשם הלוך ושוב. אלישע, שלחן הפרשה לגביו חדש, נסחב אחריהם. יעברו עוד כמה שבועות עד שילמד את הלחן של טעמי המקרא.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 15

22/01/2020

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור.

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

 

סבתו ישבה במרחק מה והתבוננה בו כל העת תוך הטיית אוזן לשמוע את קולו, שנבלע בקולם של שאר הילדים. הוא נראה לה כה צעיר וחלוש יחסית לשאר הילדים המבוגרים ממנו בשנתיים כמעט, והתגנב חשש ללבה שמא יציקו לו. מבטה נח על אחד מהם שבלט בגופו המסורבל ובלבושו הבלוי. זה היה בנו של משה זוביב המכונה ״משה חקה״, זאת משום שהיה פולט מפיו את המילה ״חקה״, כסגולה נגד השכחה. היא הכירה אותו מיד: ״הא, הא, זה הבן של חקה״, מלמלה לבסוף בחשאי כשבלבה גמלה החלטה. בשובה הביתה היא תיקח שתי יריעות מן הבד שהיה לה במרתף, ותבקש מבתיה התופרת לתפור ליעיש בנו של חקה כמה קטבים (חלוקים). כוונתה הייתה לשחד אותו למען הנכד. הרעיון הסב לה קורת רוח, אלא שהחלה לחוש סחרחורת. היא העיפה מבט אחרון בנכדה, קמה דומם ממקומה וצעדה חרש אל הדלת. נשקה את המזוזה ויצאה בחשאי מבלי לעורר תשומת לב. השמש האביבית והאוויר הצח שיפרו את הרגשתה. רוח קלילה שנשאה בכנפיה ניחוח של שדמות רחוקות, טפחה על פניה, היא שאפה את מלוא הריח דרך נחיריה: ״א־ריבונו של עולם, מה רבו נפלאותיך, ותסלח לאישה נבערת מדעת כמוני, אם אומר, שהפלא הגדול ביותר הוא גלגול נשמות, ישתבח שמך״, כך רחש ליבה מתוך אמונה, שנשמת בנה הבכור התגלגלה בנכדה. ״הוא יהיה חכם כמוהו בעזרת השם״, דובבו שפתיה חרש והמשיכה בדרכה כשלפתע קיבתה הזכירה לה את הצום. ״היום אלך לבית הכנסת לפני תפילת מנחה כדי לשמוע את קריאת הזוהר״, נדרה כשרגליה דרכו על מפתן הבית.

שני מכשולים עמדו בפני אלישע כתלמיד החדר. הראשון היה הניגון בהתאם לטעמי המקרא. הוא שם לב לכך, שכאשר טועים התלמידים בלחן של טעם מסוים, המורה נוקב מיד בשמו של הטעם כסימן שהילדים טעו, ממש כמו שהמתפללים נוהגים כששליח ציבור טועה בלחן. לפיכך שקד ללמוד בכוחות עצמו את שמותיהם של טעמי המקרא. ימים אחדים אחרי זה הוא למד גם את הניגון של כל טעם, למעט ״השלשלת״, שבה התקשה בשל נדירותה. המכשול השני היה, התרגום הערבי המכונה ״שראה״ שהרתיע אותו מפאת זרותו. הילדים משננים אותו מבלי להבין את רובו, כך, למשל המילים: ״ארגמן״, ״תולעת שני״, ושאר כלי המשכן נותרו סתומים חרף התרגום הערבי. שתועלתו היחידה היתה הצחוק שעורר בקרב הילדים. המכשול הזה העכיר את רוחו של אלישע שסקרנותו לדעת את הצבעים והכלים הנזכרים בבניין המשכן לא באה על סיפוקה. יתרה מזו, בכפר מולדתו אין שום כלי שאמור להמחיש את הכלים המפורטים בתורה, כמו כיור, פעמון, קרסים ועוד. ״מדוע לומדים שראח ששפתו אינה מובנת לנו״, הוא שאל פעם את המלמד. ״גם לשון התורה אינה שגורה בפינו״, ענה המלמד. "אבל את התורה חייבים ללמוד״, הקשה אלישע. ״השראח הוא חלק מלימוד תורה״, השיב המלמד והתרה באלישע לבל יוסיף לשאול. המלמד השתומם על שאלותיו של אלישע לנוכח העובדה, שבמשך שנות עבודתו כמלמד לא שמע מעולם ילד שמפקפק בכשרותו של השראת: ״עוד מעט ישאל את שאלת הרשע בהגדה: ׳מה העבודה הזאת לכם׳, הוא הרהר והחליט לדבר עם אביו. אך אלישע אינו מרפה. ״מה זה ארג׳ואן? (התרגום של ארגמן)״, הוא שאל. "ילדים, תסבירו לטיפש הזה מה זה ארג׳ואן״, פנה המלמד לילדים בחריקת שיניים. ״צבע אדום״, ענו אחדים. הוא עמד לשאול: ״מדוע בתורה כתוב ארגמן, ולא אדום״, אך הבעת פניו של המלמד הרתיעה אותו מכך. עד כה הוא נמנע מלשאול את אביו לבל יחשוב שאינו מרוכז בשיעור, אך הפעם החליט לשאול אותו. תחילה הוא שאל אותו על המילה ארגמן. ״אימא, הראה לו את הקפטאן שלך (מעין אפודת הידור במאורעות מיוחדים)״, פנה רפאל לאמו, ״זה צבע ארגמן, שנקרא בערבית שלנו מובאר׳״, הסביר רפאל לבנו כשאמו הציגה את הקפטאן, ״ומהי תכלת״, הוסיף אלישע לשאול. ״כתוב בתלמוד, שתכלת דומה לים, ולרקיע״. הסביר אביו. ״השמיים כחולים כשאין עננים״, הסיק אלישע. וכך משם אחד למשנהו, אף שלא לכל שם נמצא הסבר עד שהגיע לכיור. ״זו קערה עמוקה, להבדיל מקערה שטוחה של האוכל״, הסביר אביו. ״המלמד לא מסביר לכם את כל זה״, שאלה סבתו רחל שישבה כל אותה שעה בצד כשבת צחוק של נחת על פניה. ״הוא לא יודע כלום״, קבל אלישע, ועמד לקום, אך אביו אחז בידו: ״בני התוכן של הפרשה חשוב יותר מהכלים והצבעים האלה כל עוד בית המקדש חרב בעוונותינו״. אלישע הניד את ראשו, אף שלא הבין את משמעות הדברים.

מה שאביו והמלמד לא הבינו הוא שאלישע אינו שוחר דעת ממש, אלא כל רצונו היה לדמיין לעצמו את המשכן. בהתחלה כשלמד את הפרקים הראשונים בפרשת המשכן הוא דמיין את תבנית המשכן לחדר שבו ניצב ארון הספרים. אולם התבנית שבמציאות לא הייתה שלימה כזו שבסיפור. שלימותה כרוכה בידע על כל הצבעים והכלים המתוארים בסיפור, וכשהתברר לו שידע רחב כזה הוא מן הנמנע הוא נאלץ לוותר ולפצות את דמיונו במראות אחרים. איש לא שם לב שאלישע נמנה עם אותם ילדים שהטבע חנן אותם בדמיון פורה, לעתים עד כדי הזיה. עוד טרם בא במגע עם הספר נהג להתבונן בכל הסובב אותו בעולמו הצר. ״הפרעה״(תנור אפייה בנוי מטין) נדמית לו כחטוטרת של ר׳ שלום הרובץ בפינה כשראשו רכון על ספר. אפלולית על הקיר בשעות הערביים היא זקנו השחור והפרוע של אהרון הצורף. קרני האור המוקרנים מן העששית לתוך אישוני עיניו הם ״סקלי״(רקמה מחוטי זהב). הגשם שיורד דרך האשנב שבתקרה, מצטייר בדמיונו כחוטי פשתן שמזל השכנה טווה בנול שבידה. ״מי שוזר את החוטים האלה שיורדים דרך האשנב״, הוא תהה פעם?, לעתים הוא נזכר גם במה שאמרה לו סבתו פעם, כי מעל השמים יש אגם מים ענק שממנו יורד גשם ודימה לעצמו, שאחד מהמלאכים שמשוטטים בשמים נוקב חורים ברקיע שמהם יורד גשם מהאגם.

עד שלא הגיע לגיל החדר הוא הזין את דמיונו מאופק צר של מקום מגוריו, משנכנס לחדר כאחד מילדי החומש התגלה לעיניו אופק רחב. נוף רבגוני שלא ראה עד כה משתקף מן החלונות של הבניין. אך אסור ליהנות ממנו בשעת הלימוד. המלמד קבע את הכלל הידוע מפרקי אבות: ״המפסיק ממשנתו ואומר, מא נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה…מתחייב בנפשו״(אבות פ״ג ט). אך לא ילד כמו אלישע ידיר את עיניו מפלאי הבריאה. לפעמים הוא מפנה מבט גנוב לעבר החלון ונהנה ממה שמתחולל לאור השמש. צל כנפיים של נשר שטס נמוך כמחפש טרף. ציפור שמנתרת ממדמנה למדמנה ומנקרת כל מה שערב לחיכה, ולטאה שלופתת חגב בטפריה. פעם כשהמלמד טיפל בכיתת ילדי טרום החומש, אלישע ניצל את ההזדמנות ועמד ליד החלון. הוא סקר את הנוף הקרוב עד שהגיע למרחב הרחוק, ולעיניו עדרי בקר מדשדשים על אפר המרעה ומלחכות את הירק. הפרות זוקפות את ראשן ופולטות געייה ארוכה שמהדהדת כמו תקיעה שופר באין לדעת, אם זו געיית שובע, או געיית רעב. רועים ורועות יושבים בצד על תילי עפר ועל גדר אבנים, ומשגיחים על עדריהם. הוא הביט ברועות המעולפות שחורים מכף רגל ועד ראש, ״מדוע הן לובשות שחורים״, הוא תהה, ונזכר מיד באמונה שצבע שחור הוא סגולה נגד עין הרע. אלא שעין הרע פוגעת רק ביהודים, כך שמע מסבתו. ״אה, אני יודע, צבע שחור לא מתבלה״, סח לעצמו, והסיט את מבטו לעבר חורשת עצי הארגאן הנצבים במרחק שווה כמעט זה מזה, למעט אחד שעמד בודד בצד גבוה מכולם. ״זה בטח המנהיג כמו השיך שארמונו פרוש מכל בתי התושבים״, הרהר. מעבר לחורשת הארגאן משתרעים שדות בור זרועים שיחים קוצניים שהבולט ביניהם הוא הקקטוס הנקרא בפי המקומיים בשם ״טיקוית״. ההורים מזהירים את הילדים לבל התקרב אליו מפאת קוציו הממאירים, ומפאת הנוזל הנפרש ממנו שגורם לעיוורון. כשקלט בזווית עינו את הקקטוס, הוא עצם את עיניו מיד ומלמל משהו. וכשפקח אותן הוא מיהר להפנות את מבטו לעבר הר סאראוו כחומק מן הקקטוס. גובהו של ההר שכיפתו נושקת את השמיים הקרין עליו יראת כבוד, ״מי שיעלה לראש ההר הוא יוכל לגעת ברקיע וידע אם הוא עשוי מנייר, או מבד״, הוא דימה לעצמו. צורתו המקומרת של ההר נדמית לו כבטנה של מאחה הידועה בכינוי ״בעלת כרס״. הוא היה כה שקוע בנוף שלא חש בשתי אצבעות הצובטות את אוזנו: ״על מה אתה מסתכל, ילד פורק עול", צרח עליו המלמד. ״מאחה״, פלט אלישע מפיו במבוכה כשעווית של כאב על פניו. ״מאחה?, אתה הוזה רחמנא ליצלן״, נזף בו המלמד. רכון ראש הסתובב אלישע אחורה בחיוך מבויש והתיישב במקומו.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר