מורשת יהדות מרוקו

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל

מאת יוסף שיטרית

תשמ"ג

ר׳ דוד אלקאים נודע עד כה בעיקר הודות להשתתפותו בקובץ שיר ידידות  אנתולוגית הפיוטים המקובלת כיום על כל יהודי מרוקו בארץ ובעולם, ואשר היה אחד משלושת עורכיה. באנתולוגיה זו הוא פרסם לראשונה את שירתו התנ״כית המבוססת על פרשיות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ ועל מגילת אסתר. עם פרסומו של הדיואן המלא, מתברר שכתיבה תנכ״ית זו היוותה פן אחד בלבד במגוון יצירתו. הדיואן כולל שמונים ושבעה שירים, ארוכים ברובם הגדול; מתוכם שניים נכתבו בערבית־יהודית ואחד בארמית. לצד השירים התנ״כיים נמצאים כאן שירי חכמה והשכלה, שירי גלות וגאולה, שירי התנהגות ומוסר, וכן שירים אירועיים כולל שירים לכבוד חגים ומועדים. אם כי השירים אינם מתוארכים, הרי נדמה שנכתבו כולם עד לשנת תרפ״א וקובצו כבר אז תחת השם ״שירי דודים״. עדות לכן אנו מוצאים בהסכם חלוקת הרווחים שנחתם בין שלושת העורכים — המו״לים של שיר ידידות ואשר הופיע בראש המהדורה הראשונה שיצאה במראכש באותה שנה. ע״פ הסכם זה נקבע ש״דוד אלקאים ה׳(=האמור] יקח לו חלקו ה^׳ [=האמור, היינו שליש מהרווחים — י.ש.] להיות לעזר בהוצאת הדפוס של ספרו שירי דודים שהוא עתיד להוציאו לאור בעזה״י [=עזרת ה׳ יתברך]. ר^׳ דוד אלקאים לא זכה להוציא את ספרו לאור, שכן לא היו כנראה כל רווחים מהדפסתו של שיר ידידות, ואף מספרים שנגרמו הפסדים כבדים למו״ליו. ההפסדים כוסו ע״י דוד יפלח, אשר יחד עם משוררנו ועם חיים ש׳ אפרייאט, ערך את הספר והיה גם העשיר מבין השלושה.

הערת המחבר: פרטים אלה התבררו לי מתוך ריאיונות מוקלטים ושיחות שערכתי עם יוצאי מוגאדור שהכירו אישית את העורכים. דוד יפלח שימש עד לפטירתו בשנות הארבעים כ״שיך״ של קהילת מוגאדור והיה ידוע בעשרו ובהדרו. יחד עם אחיו הוא בזבז הון רב על לימוד המסורת המוסיקלית האנדלוסית מפיהם של ידענים מוסלמים. במשך הזמן הוא הפך במרוקו לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זו, ורבים, יהודים כמוסלמים, באו לשאול את דעתו בעניני המוסיקה האנדלוסית ושירת ה״קצידה״. מפיו שאב ר^, דוד אלקאים את מנגינות השירים המוסלמיים ששימשו כמיקצבים לשיריו של המשורר.ע"כ

כתב־היד של שירי דודים נשאר אצל המחבר עד לפטירתו ועבר לאחר מכן לבנו חיים משה, המתגורר כיום באגאדיר שבדרום מרוקו והשומר עליו עד היום. כתב היד המתפרסם כאן במהדורת צילום הינו העתקה מהמקור, שנעשתה ע״י ר׳ מרדכי זעפראני ז״ל, שהיה סופר סת״ם ידוע בקהילת מוגאדור. המעתיק רשם גם בסוף כה״י שני פיוטים מפרי עטו.

למרות המוניטין שיצאו לר׳ דוד אלקאים בקרב בני קהילתו ולמרות המקום החשוב שתופס כיום הקובץ שיר ידידות בחייהם התרבותיים והרוחניים של רבים מיוצאי מרוקו, לא נכתבו עד כה כל מחקר וכל רשימה ממצה על חייו ופעלו של המשורר ולא על שירתו. ובכן, מי היה זה ר׳ דוד אלקאים — או רד״א בראשי תיבות — אשר לבטח עוד ידובר בו וביצירתו בשנים הבאות?

ר׳ דוד אלקאים חי במחצית השניה של המאה הי״ט ובמחצית הראשונה של המאה הכ׳, באחת הקהילות התוססות ביותר והפתוחות ביותר להשפעות אירופאיות בקרב יהדות מרוקו. זוהי מוגאדור, או אצווירה ע״פ שמה הערבי, שעל חוף דרומה של מרוקו. הוא נפטר שם בשנת 1941, בגיל של למעלה מתשעים שנה. רבים הם יוצאי מוגאדור החיים בארץ ואשר הכירוהו אישית אך מעט ידוע להם על יצירתו המלאה ואף על מספר שנות חייו המדויק, כולל בתו החיה כיום בטבריה. כולם זוכרים בעיקר את כשרונותיו האמנותיים המדהימים ואת חייו הקשים שהתנהלו כמעט על סף העוני.

ע״פ העדויות החוזרות הנשמעות מפי מכריו, דברים הרמוזים גם ביצירתו שבכתב, הרי ניחן ר׳ דוד אלקאים בכישורים אמנותיים רבים ומופלאים שמהם הוא הוציא בדוחק את פרנסתו. ראשית, הוא צייר בדייקנות מדהימה דיוקנאות של בני הקהילה, ובמיוחד דיוקנאות של זוגות צעירים לפני חתונתם או לאחריה, או — להבדיל — דיוקנאות של אנשים שנפטרו וקרוביהם רצו להנציח את דמותם. הוא צייר את תמונותיו מתוך עמידה מול בעל הדיוקן, מתוך תמונות צילום ולפעמים אף מתוך זיכרון והיכרות בלבד, והכל בגודל טבעי. שנית, הוא עסק בנגרות וייצר רהיטים אמנותיים ומסגרות מיוחדות למראות. מספרים שלא היה לו מתחרה באמנות גילוף העץ. ארונות הקודש שהוא בנה היו מוצבים באחדים מבתי הכנסת הרבים של מוגאדור, וכשהיה צורך להרכיב רהיטים מיוחדים שהגיעו מפורקים מאנגליה למשל, פנו תמיד לר^, דוד אלקאים. שלישית, הוא כתב כתובות על קלף ועיטר אותן בעיטורים מרהיבים בצבעי כסף וזהב. מאחדות מכתובות אלה ניתן עדיין להתפעל אצל יוצאי מוגאדור השומרים עליהן ביראת כבוד יתירה וכעל יצירות אמנות ממש. רביעית, הוא הכין מצבות מיוחדות לקבריהם של עשירי הקהילה וחרט עליהן את הנוסחאות לזכרם של הנפטרים באותיות ברונזה. חמישית, הוא ייצר שופרות ועסק כמו־כן בעבודות פח אמנותיות, כגון ייצור קופסאות ותיבות למזכרות, וחנוכיות. גם ממלאכת הריפוד בעור הוא לא משך את ידיו, והיו גם שהביאו לו עורות של חיות לפחלצם.

אכן, פעילות מקצועית ואמנותית עניפה ומגוונת ביותר. אך אין פירוט כל העיסוקים האלה בא כאן לפאר את דמותו של משוררנו אלא בעיקר כדי להבין את הרקע המקצועי שלו ואת רגישותו הפלסטית והאסתטית החדה כפי שתתבטא למשל בתיאוריו הרבים של כלי המקדש ושל עצמים וחפצים שונים. כמו־כן, פירוט זה בא ללמד על מידת תסכולו, לו הוא נתן פורקן ברבים משיריו. על כך, למרות כל הכישורים וכל העיסוקים האלה לא היתה הפרוטה מצויה ברווח בכיסו. למרות כל המוניטין שיצאו לו במוגאדור, לא הספיקו לו אמונתו ואומנותו כדי להתפרנס בכבוד, ובשירתו הוא מציג את חכמתו כ״חכמת העני״ עם כל המשתמע מכך.

הערת המחבר: אחד המסרנים שסיפרו לי על חייו של ר׳ דוד אלקאים תיאר את מצבו הכלכלי ע״פ הפתגם הערבי־מרוקאי: ״סבע צנאיע, וחק צ'איע״, ובתרגום חפשי לעברית: שבעה מקצועות, אך הפרנסה חסרה.

מגוון עיסוקים זה שבתחום המלאכה והאמנות קובעים את ר׳ דוד אלקאים כמשורר יוצא דופן בקרב גדולי המשוררים העבריים שקמו לפניו במרוקו. אלה עסקו רובם ככולם בשירה כעיסוק משלים לצד עיסוקם העיקרי בהרבצת תורה, בהלכה או בדיינות, כגון ר׳ יעקב אבן צור (פאס, 1673 —1753), ר׳ דוד חסין (מכנאס, 1720 —1790), ר׳ יעקב ברדוגו(מכנאס, ? — 1843), ר׳ רפאל משה אלבאז (צפרו, 1823 —1896) ועוד רבים אחרים. רד״א עסק כל ימי חייו במלאכה לשם פרנסתו ולא עסק במקורות המסורתיים של היהדות אלא למען הלימוד לשמו. כפי שמתברר מתוך שירתו, הוא היה בקי בתנ״ך ובפרשנותו, במדרש ובתלמוד וכן בספרות הקבלה, בספר הזוהר בעיקר. דרך הלימוד העצמי המוגבר של מקורות אלה, הוא גם רכש את יסודות השפה העברית, יסודות שיהפכו תחת עטו למסכת מסועפת ועשירה כל כך. פרט לעברית ולערבית־היהודית המדוברת במוגאדור וכן לערבית החצי־ספרותית של שירת ״הקצידה״ המוסלמית, שלט כנראה ר^, דוד אלקאים גם באנגלית ובצרפתית. את השפות הזרות הוא למד מתוך לימוד עצמי בלבד.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

אולם עוד לפני שנודע ר^, דוד אלקאים כמשורר, יצא שמו במוגאדור כסופר־עיתונאי ששלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעתונים העבריים הצפירה והיהודי (שיצא בלונדון). אח כתבותיו המעטות להצפירה הוא כתב בשנים תרנ״ב — תרנ״ג, ובהן הוא העלה סוגיות חברתיות ותרבותיות עיקריות בחיי הקהילה המקומית. דרך כתבות אלה הוא ביטא את עמדותיו ואת דרך חייו כלפי הנושאים עליהם הוא כתב ולא הצטמצם בתיאור המציאות שהיה עד לה. כך הוא יצא חוצץ נגד מנהגי השמחה שהיו נהוגים במוגאדור בתשעה באב לצד מנהגי האבלות עליהם מצווה הקהילה. במנהגים יוצאו דופן אלה הוא ראה שרידים מתורת השבתאות. בך הוא כתב מאמר נמרץ ונרגש עם מגמות דידקטיות־חינוכיות על חשיבותה הרבה של הכשרה מקצועית לילדי ישראל לצד תלמוד תורה, ועל היתרונות הכלכליים והמוסריים שמעניקה המלאכה לבעליה. אגב כך הוא תקף בחריפות את התנהגותם הגסה והאלימה לפעמים של שליחים שבאו מארצות אשכנז למרוקו לאסוף נדבות ועשו את תורתם קרדום לחפור בו^״. כמו־כן הוא תיאר בקוים קודרים את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, את השיפור הניכר שחל בו לאחר שניתן הצ'היר (=הצו המלכותי) ב-1864 למשה מונטיפיורי — צו שקבע את זכויותיהם האזרחיות, ואת ההידרדרות שחלה במצבם של יהודי מראכש וכפרי הדרום בעטיו של שלטונו העריץ והאנטי־יהודי של מושל מראכש.

הערות המחבר: השווה: ״וכשישבנו והיינו חוקרים מאין יצאו המנהגים הרעים האלה ושרשם הרע ממי יצא, ובלי ספק איזה רע מעללים, ומכת של שבתי צבי השליך טפת סם המות בערינו ערי המערב וקדמונינו שהיו בזמן ההוא טחו מהשכיל לבותם ולא ידעו ולא ראו סבת הענין, כי ידוע ששבתי צבי שנה המנהג וביטל צום תשעה באב וקראו יום חג הנחמות וגו״׳, הצפירה, שנת תרנ״ב, גליון 208, עמ' 840.

השווה: ״קולי אל אחי בני עמי יושבי הארץ הזאת אקרא ולא אחשך: חוסו נא אחינו וחמולו על בניכם ובנותיכם, ילדים קטנים שאין להם ידיעה ממקרי הזמן והקולר תלוי בצואריכם למענם, אל תהיו מן קצת חסידים צבועים וקצת אנשים גאותגים שמעכבין את בניהם מלמוד מלאכה, ואומרים: אנחנו רוצים שיהיו בנינו חכמים, דיינים או שוחטים וג״כ עשירים בעלי קרקעות ובעלי אחוזות, אוי ואבוי להם כי טח לבם מהשכיל, כי גלגל הוא החוזר בעולם ואוי למי שדבקתו הרעה ונמצא קרח מכאן ומכאן״, שם, גליון 237, עמי 958.ע"כ

כבר בכתבות אלה הפגין ר׳ דוד אלקאים את כושר הבחנתו החד ואת מודעותו למקומם של חפצים ועצמים על פרטיהם, והראה את כוחו באמנות התיאור של טקסים והתרחשויות, כגון אוירת היריד ששררה בקרב נשות מוגאדור וילדיהן בתשעה באב, ולהבדיל, הפאר וההדר שבטקסי חגיגות הבר־מצוה של בנו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, אשר שימש גם כסגן־הקונסול האוסטרי במוגאדור. בכתבותיו אלה נשבה, גם בין השטין, רוחה של תנועת ההשכלה האירופית, לה התוודע רד״א יחד עם אנשי חוגו דרך העתונות העברית וספרות ההשכלה שהגיעה למוגאדור ממזרח אירופה וממערבה. משמעותי הוא שאת כתבותיו להצפירה הוא שיגר בזמן שלעתון זה היה במוגאדור סופר רשמי, יצחק בן יעיש הלוי, ששלח לעתון כתבות באופן די סדיר בין השנים תרנ״א — תרנ״ד. את כתבותיו להיהודי שלח ר׳ דוד אלקאים בשנת תרנ״ח ובהן הוא תיאר את קורות הקהילה.

באותה תקופה לערך (1885 —1895), בעשור השלישי או הרביעי לחייו, כתב כנראה ר׳ דוד אלקאים גם את שירי החכמה וההשכלה שלו, בהם הוא נתן דרור לחוויותיו המשכילות המסעירות. בכתובת שבראש אחד משיריו הוא רשם: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיף המשכיל דברים אמיתיים — החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורס או כופר״. בשיר זה כמו בשירים, אחרים, אין המדובר בחכמה סתם, כפי שהיא מוזכרת לעתים בשירת יהודי מרוקו ובשירה הרבנית בכלל, ולא בהשכלה סתם, אלא באותה דרך חיים שקנתה לה מקום מרכזי בקרב העלית התרבותית של הקהילות היהודיות באירופה במאות הי״ח והי״ט, ואשר ערכיה וספרותה הטרידו אז את מנוחתו של המשורר.

ראש וראשון למשכילים אלה שקמו במוגאדור היה יצחק בן יעיש הלוי שנעשה לסופרם של עתונים עבריים שונים, הצפירה, המגיד והמליץ. מסביבו התכנס חוג של צעירים מקומיים אשר קראו בהתפעמות את העתונות העברית שהוא קיבל, ועיינו בהתלהבות בספרות ההשכלה ובקבצי השירה העברית החדשים שיצאו לאור באותן שנים באירופה והגיעו אליו תוך זמן קצר. חברי החוג אף השתדלו כנראה לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון. כדי למנוע לזות שפתים ואת זעמם של הרבנים ובני הקהילה, הם התכנסו כמעט במחתרת. החוג התוסס הזה והבלתי שיגרתי כל־כך לגבי קהילה כמו מוגאדור התקיים כנראה עד לפטירתו של יצחק הלוי בשנת 1895, בגיל 45.

הערות המחבר: הדברים נרמזים בשירי החכמה וההשכלה של ר׳ דוד אלקאים ונמסרו לי כמו־כן בע״פ ע״י ר׳ שלמה כנאפו ממוגאדור ששמע אותם מפי אביו ז״ל שהיה חבר בחוג זה. החוג נקרא כנראה,ע״פ עדות זו, ״יסוד המערבי״ והיה מעין סניף של חברה רומה שקמה בארץ ישראל. יש לציין שחבורת לימוד נוספת בה השתתפו הרד״א וחבריו המשכילים בשם ״עץ חיים״ כנראה, התכנסה בפרהסיה ופגישותיה הוקדשו לעיון בתלמוד ובספר הזוהר. הרד״א הקדיש לחבריה פיוט בו הוא מתאר את תכונותיהם התרומיות. ראה עמ׳ 216

דברי ההספד שפרסמו בהמגיד דוד אלקאים ודוד יפלח לאחר מותו של יצחק בן יעיש הלוי, אינם משאירים ספק לגבי תפקידו המכריע של הנפטר בגיבוש חוג המשכילים במוגאדור: ״קינים והנה(!) והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המוות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו (ההדגשה שלי – י.ש.), רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרין עליו את ההלל הר^, יצחק בן יעיש הלוי ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה. כלו בדמעות עינינו כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות והכלכלה ובמאמריו היקרים במכה״ע (־במכתבי העתים) הצפירה, המגיד והמליץ, ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו. בן ארבעים וחמש שנה היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות״, המגיד, שנת תרנ״ו, גליון 286, עט׳ 1131.

רק בקרב החברים בחוג זה אותו הוא מכנה באחד משיריו ״חברת הבין, מצא דוד אלקאים את האנשים המעטים הקרובים לסערת נפשו:

"וְדַי לִי אִם תּוֹךְ חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפָצִים בְּקִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה [כְגֶפֶן סוֹרַחַת ״. (עמ׳ 165).

ביניהם הוא זכה אף למעמד מכובד ולהכרה בכישוריו: ״ מֵעֵת אִשְׁרִי סָרִים כָּל מִשְׁמַעְתִּי, / כֻּלָּם בָּאוּ בִבְרִיתִי, / תָּאֵר טוֹב [נָתְנוּ לִ כְּפַחַת (שם).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

תסכולו של המשורר ממצב זה כה רב למעשה עד שהוא נתפס למרה שחורה ולעצבנות אלימה:

עוֹד שִׁמְשִׁי לֹא בָּא, אָץ / כַּיּוֹם תַּם בְּתֻמָּה;

כָּל שֵׁם נֶגְדִּי נוֹאַץ, /אֲגַדֵּף בְּזַעְמָהּ,
בִּסְבִיבִי אַשְׁלִיךְ הָס, / אֶגְזוֹר קוֹל דְּמָמָה,
עַתָּה אָמְרִי נוֹאָשׁ / בְּפֶה נֶאֶלְמָה.

הוא אמנם מתפלל בשיר אחר שהמצב ישתנה ולא יהיה הבדל בין העני לעשיר אך לגביו יתרונה של החכמה לא יסולא בפז:

"טוֹבִי וּשְׁלָמִי, / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר, / וּבְנֵי אֻמְלָלֵי / דַּעַת [נָשׂוּא לֹא אוּכַל"(שם, עמ׳ 183).

אולם עם גבור ההתפכחות משכרונה של ההתעסקות בחכמה ובהשכלה, וכנראה עם חלוף השנים בעיקר, פג טעמה של החוויה המשכילית והמשורר מתעורר מאשליית התהלה ורדיפת הכבוד שתלה ברכישת הדעת. גם העושר ואריכות הימים מאבדים לגביו כל ערך. בראש אחד השירים החושפניים ביותר שנכתבו אי־פעם בשירת יהודי מרוקו כותב ר^׳ דוד אלקאים: ״פיוס זה על החכמה והעשר וארך הימים וגו', והבל הבל וריק נגד יראת ה׳ לבד״, ובגוף השיר הוא מרבה להכות על חטא:

יוֹם יוֹם בִּי מָשָלָה,  אַהֲבַת חוֹן תָּחוּל / יָגְעָה בְּקִרְבִּי לְהַעֲשִׁיר הַשְׂכִּילָה, אִם צָדַק אִם עַוְלָה, / אִם קֹדֶשׁ אִם חוֹל / אַךְ רַק תִּתְעַשֵּׁר, תַּאֲוָתָהּ הֶעְפִּילָה, הָרָה וְגַם חָלָה,  יַלְדָּה רִיב כָּחוֹל, / כָּל אֵלֶּה קָרָה כִי גַּאֲוָה בִּמְסִלָּה.

יִתְרוֹן רָאִיתִי לִי, / חָכְמָה כְּנַחַל,
יָקְרָה מִפָּז אֶצְלִי, / בִּגְלָלָהּ אֶנְחַל,
יִגְדַּל כְּבוֹד חֵילִי, / תָּמִיד לֹא אֶתְחַל וְלֹא אֶתְחַלְחַל.

מַכְאוֹב חָכְמָה עָלָה / עַל מוֹחַ עָקוּל, / הוֹמֶה מַכֶּה בְּפַטִּישׁ חָזָק בְּחִילָה; כָּל יוֹמָם וָלַיְלָה / רַק שָׁקוֹל אֶשְׁקֹל, / הִתְעַלֵּית בְּדִמְיוֹנִי לְהַרְבּוֹת תְּהִלָּה, בּוֹעֵט מַעְלָה מַעְלָה, / חַבְתִּי כַסָּקוּל, / גַּם כָּל אֵלֶּה יָד הַגַּאֲוָה הַפְּעִילָה".

רק בשירה ובכתיבה מוצא המשורר נחמה ופורקן ואף מפלט מפני כל האכזבות והאשליות המתנפצות. כבר בסוף השיר על החכמה וההשכלה הוא מצהיר חגיגית:

״ אַחַת בָּחַרְתִּי, / שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹךְ חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִּי, / וּלְגֵו שַׂמְתִּיָה לִי מִטְפַּחַת.. (שם, עמ׳ 166).

גם אם בחירה מודעת זו של העיסוק בשירה עוזרת לו להתמודד עם תסכוליו ואכזבותיו, הרי גם לעיסוק זה מתלווים ייסורים ומכאובים משלו לצד ההתעלות והאויפוריה האוחזת במשורר בשעת היצירה. עד כמה שנבדק הדבר, הרי ר׳ דוד אלקאים הוא היחידי מבין המשוררים היהודיים במרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל שהיה מודע לכתיבתו, לחדוותיה ולקשייה ונתן לכך ביטוי במעין פואטיקה אישית בכמה משיריו. באחד השירים המשמעותיים ביותר ביצירתו, הוא מתאר את כללי כתיבתו ואת אילוציה ומתמרמר על הקשיים הרבים שמטילה בפניו השפה העברית, — בהיותה לגביו שפת לימוד ולא שפת אם, — אותה שפה שהוא כל־כך אוהב ומתענג עליה ולה ישיר שירי הלל בנוסח דור תחיית הלשון. ״פיוט זה, הוא כותב בראש השיר, על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאוותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים״. בלשון השיר מקבל ביטוי עוד יותר קולע: אופיה זה המצומצם של העברית לעומת הערבית החצי־ספרותית של שירת ה״קצה״ וה״קצידה״ והערבית הקלאסית של השירה האנדלוסית, אותה הוא מכיר ממאות ואולי אלפי השירים שהיו נהוגים בפיהם ובכתביהם של יהודים ממוגאדור, ואשר מקור כולם כמשוררים מוסלמים מרוקאים ואלג׳יראים:

"וּשְׂפַת אוֹם וְאֻמָּתָה / — מוֹשְׁכִים בְּהַרְחָבָתָהּ, / מוֹשֵׁךְ בָּהּ אִישׁ מִלָּה כְּאַוָּתוֹ; וְּשְׂפַת עִמִּי קְצָרַתָה, / נֶעֶלְמָה אַרֻכָּתָהּ, / לְבַד סוֹדָהּ אִם יָדַע אִישׁ אוֹתוֹ, שָׂפָה בְּטָהֳרָתָהּ, / נְעִימָה בִּכְתִיבָתָהּ, / הָגוּ בָּהּ בֵּל נָבִיא בִּנְבוּאָתוֹ. ״(שם, עמ׳ 150).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית